דף נח עמוד א * רבי יוחנן לומד מהמילה "אותם" (בפסוק: "קׇרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם") שציבור לא יכול להביא שתי הלחם בנדבה. * התנאים נחלקו על מה עוברים משום "בל תקטירו" - "כל שממנו לאישים" או "כל ששמו קרבן". (הנפק"מ: בשר חטאת העוף, לוג שמן של מצורע). * בעניין איסור הקטרת שאור ודבש - אביי ורבא חולקים אם כוונת התנא בברייתא לרבות איסור בחצי זית או בחצי קומץ. דף נח עמוד ב * שורש מחלוקת אביי ורבא לעיל הוא האם יש קומץ פחות משני זיתים. * המעלה משאור ודבש המעורבים יחד זה בזה על גבי המזבח - לדעת רבא: לוקה משום שאור ומשום דבש ומשום עירובי שאור ומשום עירובי דבש, לדעת אביי: לא לוקה על לאו שבכללות (ונחלקו הלישנות בגמרא במקרה זה אם לוקה שתים או לא לוקה כלל).
דף נט עמוד א * בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): לחם הפנים אין טעון שמן, מנחת נסכים אין טעונה לבונה, שתי הלחם אין טעונים לא שמן ולא לבונה. * הברייתא מביאה את המקור לכך שהיה צורך לתת לבונה במנחה שהקריבו ביום השמיני למילואים. * הגמרא דנה בדברי הברייתא הזו עד תחילת העמוד הבא. דף נט עמוד ב * בברייתא מובאים המקורות לדינים הבאים (המובאים במשנה): הנותן שמן על מנחת חוטא פסל בכך את המנחה ואין לה תקנה, אבל הנותן על המנחה לבונה יש לה תקנה בלקיטת הלבונה. * אם נתן עליה לבונה שחוקה (שאין אפשרות ללוקטה מן הסולת) - המנחה פסולה (למרות שהלבונה השחוקה לא נבלעה במנחה). * שלושה אמוראים מתרצים מדוע בלקיטת הלבונה חוזרת המנחה להכשרה ולא אומרים שכיון שנדחתה בעוד הלבונה עליה תדחה לגמרי (לפי ביאור התוס').
דף ס עמוד א * נתן משהו שמן על גבי כזית מנחת חוטא - לפי הלישנא הראשונה (בסוף העמוד הקודם): פסל את המנחה, לפי הלישנא השניה (בתחילת עמוד זה): ספק אם פסל את המנחה. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה שאם נתן כלי שיש בו שמן על גבי כלי שמונחת בו מנחת חוטא לא פסל את המנחה. * המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות הגשה ולא טעונות הנפה. דף ס עמוד ב * הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מביאה את המקור לכך שמנחת חוטא טעונה הגשה. * הברייתא מביאה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בנוגע למקורות לכך שמנחת העומר ומנחת סוטה טעונות הגשה. * הברייתא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מביאה את דעת רבי שמעון (והמקורות לדעתו) הסובר שששתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח אינן טעונות הגשה.
דף סא עמוד א * המשנה מפרטת אלו מנחות טעונות תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה ותנופה, ואלו אינן טעונות כלום. * אשם מצורע ולוג השמן שלו - טעונים תנופה כאחד, ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו - יצא. (והברייתא מביאה את המקורות לדינים אלו). * הגמרא מבררת את המקור לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב הסובר שביכורים טעונים תנופה. דף סא עמוד ב * גם רבי יהודה סובר שביכורים טעונים תנופה (אך המשנה הזכירה את רבי אליעזר בן יעקב כי המקור לשיטתו הוא מפסוק מוקדם יותר או כי הוא חכם ביותר). * אחד אנשים ואחד נשים קורבנם טעון תנופה. (ואת קורבן הנשים מניף הכהן לבדו). * בני ישראל מניפים ואין העובדי כוכבים מניפים ואין הנשים מניפות. * גרים ועבדים משוחררים קורבנם טעון תנופה.
דף סב עמוד א * כהן אחד מביא את האיברים מבית המטבחיים, כהן שני מניף, כהן שלישי מוליך להקטרה. * הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת - לדעת ת"ק: הלחם למעלה, לדעת רבי יוסי בן המשולם: כבשים למעלה, לדעת חנינא בן חכינאי: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, לדעת רבי: מניח זה בצד זה ומניף. * התנופה - לדעת רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו, לדעת רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. * שיירי מצוה מעכבים את הפורענות. דף סב עמוד ב * שלושה אמוראים חולקים (החל מסוף העמוד הקודם) בביאור יסוד המחלוקת של רבי וחכמים, שנחלקו אם תנופת כבשי עצרת לאחר השחיטה היא כשהם שלימים או שמניפים רק חזה ושוק. * הגמרא מבארת מדוע לא לומדים בקל וחומר שינהגו בשלמי יחיד ובשלמי ציבור ובאשם מצורע שלוש מצוות (סמיכה, תנופה כשהם שחוטים, תנופה כשהם חיים) אלא רק שתי מצוות מתוכן. * חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מהשותפים מניף עבור כולם. * אשה שהביאה קרבן וכן השולח קורבנותיו ממדינת הים - הכהן מניף בעבורם.
דף סג עמוד א * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי הגלילי הסובר שהחילוק בין מרחשת למחבת הוא שלמרחשת יש כיסוי ולמחבת אין, ואת טעמו של רבי חנינא בן גמליאל הסובר שמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין ומחבת צפה ומעשיה קשין. * האומר "הרי עלי מרחשת" - לדעת בית שמאי: יהא מונח עד שיבוא אליהו (כי ספק אם נדר להביא כלי ששמו מרחשת או מנחה הנקראת מרחשת), לדעת בית הלל: יביא כלי הנקרא מרחשת. * האומר "הרי עלי בתנור" - לדעת ת"ק: לא יביא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורות הערביים, אך לדעת רבי יהודה יכול להביא מאפה כופח * לדעת רבי שמעון: אפייתן של המנחות תהיה דוקא בתנור, ובתחילת הקדש הסולת למנחה יאמר שהוא מקדישה על מנת שתיאפה בתנור. דף סג עמוד ב * האומר "הרי עלי מנחת מאפה" - לדעת רבי יהודה: לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ובדיעבד יצא ידי חובתו, לדעת רבי שמעון: רשאי לכתחילה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אף בדיעבד לא יצא ידי חובה. * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות קרבן העומר. * המשנה מביאה דעות של תנאים הסוברים שבדינים מסויימים בקורבן העומר יש הבדל בין שבת לימות החול.
דף סד עמוד א * החל מסוף העמוד הקודם מובאות שלוש אפשרויות בגמרא (שנדחות) הטוענות שהטעם לדעת רבי ישמעאל (שבמשנה בעמוד הקודם) הוא כטעמו של דעת תנא אחר. * שחט בשבת שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת - חייב על השניה ופטור על הראשונה, ואפילו נתכפר לו בשניה, ואפילו נמצאת ראשונה כחושה. (והגמרא מקשה על כך ומתרצת). * לגבי איסור צידה בשבת: שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב, להעלות דגים והעלה דגים ותינוק - לדעת רבא: חייב, ולדעת רבה: פטור. * חולה שאמדוהו הרופאים שזקוק לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם ותלשו והביאו עשרה גרוגרות - פטורים. דף סד עמוד ב * מצוה לכתחילה להביא את השעורים של קורבן העומר ממקום קרוב לירושלים (כדי שלא תתקשה על ידי הרוח / כי אין מעבירין על המצוות). * הברייתא מספרת על כך שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, ולבסוף העלו להם הצרים מבחוץ חזיר ונזדעזעה ארץ ישראל, ובאותה שעה אמרו: ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית. * הגמרא מספרת שלושה סיפורים על מרדכי (שהיה בימי אחשורוש) שהבין רמזים שונים.
דף סה עמוד א * "פתחיה" זה מרדכי, והגמרא מבארת מדוע נקרא "פתחיה". * אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה בעלי מראה בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון. * המשנה מתארת כיצד היו קוצרים את העומר. * מר"ח ניסן ועד ח' בניסן לא מספידים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הצדוקים שטענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא קרבן תמיד. * מח' בניסן ועד סוף פסח לא מתענים, כי בימים אלו הצליחו חכמים במאבקם נגד הבייתוסים שטענו ש"ממחרת השבת" (האמור בספירת העומר) הכוונה היא ליום ראשון. דף סה עמוד ב * החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא מובאות הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח. * "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" - שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל אחד חייב לספור).
דף סו עמוד א * הגמרא ממשיכה להביא הוכחות שונות של תנאים לבאר ש"מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הכוונה היא למחרת יום טוב ראשון של פסח. (ורבא דוחה חלק מההוכחות הללו). * לדעת אביי: מצוה למנות בספירת העומר גם ימים וגם שבועות, אך אמימר מנה ימים ולא שבועות (בגלל שלדעתו הספירה היא רק זכר למקדש ולכן מספיק למנות ימים בלבד). * המשנה ממשיכה בתיאור סדר הבאת העומר, ומביאה מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם היו מהבהבים בתחילה את גרעיני העומר בעודם בשיבולים באש או שרק לאחר שחבטו את השיבולים היו מכניסים אותן לאבוב וקולים אותן שם. דף סו עמוד ב * הגמרא דורשת נוטריקון של המילה "כרמל" (רך ומל / כר מלא), ומביאה פסוקים נוספים הנדרשים בדרך של נוטריקון. * המותר מקציר העומר שנפדה ונאכל לכל אדם, רבי עקיבא מחייב במעשרות - לדעת רב כהנא: הטעם לכך הוא כי מירוח הקדש אינו פוטר מחיוב מעשרות, אך למסקנת הגמרא הטעם הוא לפי שמתחילה לא ניתנו מעות הקדש על ידי הגזבר למוכר את העומר אלא רק לעשרון הנצרך למנחה ולא לכל מה שנשאר. * מירוח הקדש פוטר את התבואה ממעשרות, והתנאים חולקים אם מירוח עובד כוכבים פוטר את התבואה ממעשרות.
דף סז עמוד א * גלגול עיסה בהיותה הקדש פוטר אותה מחובת הפרשת חלה. * למסקנת רבא: התנאים חולקים אם גלגול עיסה כשהיא ביד עובד כוכבים פוטר אותה מחובת הפרשת חלה (כשם שחולקים אם מירוח העובד כוכבים פוטר מן המעשר). * גם לדעה הפוטרת מירוח עובד כוכבים מן המעשר, הרי שחכמים גזרו שחייבת במעשר (גזירה משום בעלי כיסים). דף סז עמוד ב * ניתן להפקיע עיסה מחובת חלה על ידי כך שאופים פחות מחמישה רבעים של קב קמח ועוד. * לדעת רבי יהודה (החולק על רבי מאיר) מכירת התבואה החדשה מיד לאחר שקרב העומר היה ברצון חכמים, ולא חששו שמא יאכל ממנה באיסור לפני הקרבת העומר, והגמרא מקשה על כך ודנה בשיטתו.
דף סח עמוד א * הגמרא (בסוף העמוד הקודם) מקשה על סתירה בדעת רבי יהודה בין המשנה בעמוד הקודם לבין המשנה במסכת פסחים, ומביאה שלושה תירוצים (רבה, אביי, רב אשי). * רבא מבאר שחכמים התירו לבדוק חמץ בפסח (למי שלא בדק לפני פסח) ולא חוששים שמא יבוא לאכול את החמץ, בגלל שכל מטרתו היא לבדוק את החמץ כדי לשורפו ולכן אין חשש שיבוא פתאום לאוכלו. * זמן היתר אכילת התבואה החדשה כשבית המקדש קיים - לדעת רב ושמואל: לאחר הקרבת העומר, לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: משעה שהאיר היום, אבל מצוה להמתין עד שיקרב העומר. (וכשאין בית המקדש קיים - לדעת כולם משעה שהאיר היום). דף סח עמוד ב * לדעת רבי יוחנן וריש לקיש: רבן יוחנן בן זכאי סובר שמדין תורה אסור לאכול חדש כל יום ששה עשר בניסן בזמן שאין בית המקדש קיים, וכדעת רבי יהודה. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים שנחלקו בענין מועד אכילת חדש בזמן הזה בחוץ לארץ (בליל י"ז בניסן / בבוקר י"ז בניסן / בליל י"ח בניסן). * לשיטת יהודה בן נחמיה: נסכים מיין שביכר קודם העומר, שהקריבם על המזבח קודם להבאת העומר - כשרים. * רמי בר חמא מסתפק אם שתי הלחם מתירים שלא כסדרן, והגמרא מבררת מהו מקרה הספק, ורבה מנסה לפשוט את הספק והגמרא דוחה.
דף סט עמוד א * רמי בר חמא מסתפק אם שתי הלחם מתירים פירות אילן שהנצו עליו או רק פירות אילן שחנטו עליו. * רבא בר רב חנן מסתפק במקרה של חיטין שזרען בקרקע ועבר עליהם העומר, האם עומר מתירן לאכילת הדיוט, והגמרא דנה לבאר באיזה מקרה בדיוק מדובר. * חיטין שזרען בקרקע - הגמרא מסתפקת אם יש להן דין אונאה (ומבררת באיזה מקרה הספק), ומסתפקת אם נשבעים עליהן. * ליקט חיטין מבין גללי בקר ושעורין מבין גללי בהמה וזרען בקרקע וצמחו - רמי בר חמא מסתפק אם ניתן להביא מהם מנחות. דף סט עמוד ב * פיל שבלע ענפים והקיאם דרך בית הרעי - רמי בר חמא מסתפק אם ענפים אלו נחשבים מעוכלים וכלי הנעשה מהם נחשב ככלי גללים שלא מקבל טומאה או לא. * חיטים שירדו מן העננים עם הגשם (והגמרא מביאה הוכחה שקיימת מציאות כזו) - רבי זירא מסתפק אם ניתן להביא מהם שתי הלחם. * שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר הבאת העומר והוסיפה לצמוח - רבי שמעון בן פזי מסתפק אם הולכים אחר עיקרה של השיבולת (והעומר התיר אותה) או אחר החלק הנוסף.
