דף לט עמוד א * השוחט בהמה לאוכלה וחשב לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודת כוכבים - לדעת רבי יוחנן: פסולה, ולדעת ריש לקיש: מותרת. * שחט את החטאת (או את הפסח) לשמה וחשב לזרוק דמה שלא לשמה - לדעת רבי יוחנן: פסולה, לדעת ריש לקיש: כשרה. (והגמרא מבארת מדוע היה צורך במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשני המקרים הללו). * הגמרא מקשה מהמשנה (בעמוד הקודם) על רבי יוחנן (שבמחלוקת הראשונה) ועל ריש לקיש (שבמחלוקת השניה), ומתרצת. דף לט עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לדעת רבי יוחנן. * מעשה היה בקיסרי, ששחט ישראל סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים, ולא פסקו חכמים לא לאיסור ולא להיתר - והגמרא מבררת מדוע. * שמואל פוסק כרבי יוסי (שבהמת עובד כוכבים ששחטה ישראל מותרת, ואפילו אם שמענו את העובד כוכבים מחשב לעבודה זרה, כי הולכים לפי השוחט).
דף מ עמוד א * אם שחט לשם ההר - שחיטתו פסולה אך אינה נאסרת בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה, אך אם שחט לשם המלאך הממונה על ההרים - שחיטתו אסורה בהנאה כדין תקרובת עבודה זרה. * לדעת רב הונא: אם היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד (רש"י: ואפילו חצי סימן) לשם עבודת כוכבים - אסרה. * המשתחוה לבהמת חברו - לא אסרה. דף מ עמוד ב * רב נחמן מקשה (מסוף העמוד הקודם) מברייתא על רב הונא, והגמרא מתרצת. * לדעת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וחולקים על רב הונא).
דף מא עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה מברייתא ומהמשנה (שבדף מ ע"א) וממשנה במסכת גיטין על האמוראים הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומתרצת. * הגמרא מבררת אם מחלוקת האמוראים (אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא) היא מחלוקת תנאים, ודוחה זאת (לדעת הסוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו) ואומרת שהתנא שסובר שאדם אוסר דבר שאינו שלו זה רק אם הוא גוי (או ישראל מומר). * המשנה מביאה מקרים שאסור לשחוט משום מראית עין (מקרים בהם נראה כשוחט לעבודה זרה). דף מא עמוד ב * מה שהמשנה (בעמוד הקודם) התירה לשחוט לתוך עוגה של מים (ולא חוששים ששוחט לפרצופו המשתקף במים) זה דוקא במים עכורים (שאז אין פרצופו משתקף במים). * במשנה בעמוד הקודם נאמר "אין שוחטין לגומא כל עיקר" - לדעת אביי: הכוונה היא לגומא שבשוק, לדעת רבא: הכוונה היא אפילו לגומא שבבית. * אם רוצה שחצירו תהיה נקיה ושהשחיטה לא תלכלך את החצר - עושה חריץ קטן בקרקע חוץ לגומא ושוחט שם ודם שותת ויורד לגומא דרך החריץ שעשה, אך לתוך הגומא אסור לשחוט ישירות כי נראה שנוהג כמנהג הצדוקים. * רבי ינאי ורבי יוחנן חולקים מה הדין כששוחט בעלי מומים חולין לשם קורבן. * השוחט חולין לשם חטאת - שחיטתו כשרה אם השוחט אינו מחויב חטאת (וכן אם השוחט מחויב חטאת אלא שלא אמר ששוחט לשם חטאתו). * השוחט חולין לשם תמורה ואין לו קורבן בתוך ביתו - שחיטתו כשרה (וכן אם יש לו קורבן בתוך ביתו אלא שלא אמר ששוחט לשם תמורת זבחו).
דף מב עמוד א * פרק שלישי ("אלו טרפות"), המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בביאור המכות שעושות את הבהמה ואת העוף טריפה, והמכות שלא עושות אותם טריפה. * המשנה הראשונה בפרק מפרטת 18 סוגי טריפה בבהמה (וכתב רש"י: "ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן"). * מהמילה "חיה" שבפסוק "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" לומד ריש לקיש רמז לכך שטרפה אינה חיה. * מהמילה "זאת" שבפסוק "זאת החיה אשר תאכלו" דורש תנא דבי רבי ישמעאל ש"מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול". * "וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" - מכאן לומד תנא דבי רבי ישמעאל שטרפה כן חיה. * בתנא דבי רבי ישמעאל נאמר: "שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני". דף מב עמוד ב * המילים "זה הכלל" (שבסיום המשנה בעמוד א) באו לרבות סוגי טריפה נוספים. * לדעת תנא דבי רבי ישמעאל יש רק 18 סוגי טריפה, והגמרא לאורך כל העמוד מקשה על כך וטוענת שיש סוגי טריפה נוספים ("בסגר ושב שמעתתא"), ומתרצת ומבארת את שיטת תנא דבי רבי ישמעאל. * בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה - התנאים חולקים אם היא טריפה או לא. [וכך גם חולקים התנאים לגבי גלודה (שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה)].
דף מג עמוד א * לדעת עולא: 8 מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני. * לדעת חייא בר רב: יש 8 סוגים של טרפות מחמת נקב. * רבי יצחק בר' יוסף בשם רבי יוחנן פסק שהלכה כר' יוסי בר' יהודה הסובר שאם ניקבה המרה זו היא טריפה. * "אין מזכירין מעשה נסים". * ניטל הכבד ונשתייר בו כל שהוא - האמוראים חולקים בדעת רבי יוחנן אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית כדי שתהיה כשרה. * מרה שניקבה וכבד סותמתה - כשרה. * ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או להיפך - כשרה. (ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - כשר, למסקנת הגמרא). * שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה - כשר. (ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - פסול, למסקנת הגמרא). * קרום שעלה מחמת מכה בוושט - אינו קרום. * וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים. דף מג עמוד ב * לדעת עולא: בהמה שאכלה קוצים, ונתחב קוץ לתוך עור הוושט הפנימי - לא חוששים שמא ניקב הוושט לחוץ ואין הנקב ניכר. * תורבץ הוושט (מקום דיבוקו של הוושט בלחי, ונחלקו הדעות היכן בדיוק מקומו) - לדעת רב: בנקב במשהו היא טרפה, ולדעת שמואל: רק בנחתך ברובו היא טרפה.
דף מד עמוד א * לפי התירוץ הראשון בגמרא - קודם בת קול: הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לאחר בת קול: הלכה כדברי ב"ה. * לפי התירוץ השני בגמרא - לאחר בת קול: לדעת רבי יהושע (הסובר שאין משגיחין בבת קול): הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לדעת חכמים: הלכה כדברי בית הלל. * רמי בר יחזקאל סובר שלדעת רב "תורבץ הוושט" איננו מקום שחיטה, ונעשה טריפה אפילו בנקב משהו. * הגמרא מבררת עד היכן אפשר לשחוט בוושט בחלקו העליון ובחלקו התחתון. * הגמרא מבארת את הדין במקרה בו נעקר תורבץ הוושט ממקום חיבורו בלחי. דף מד עמוד ב * שיעור החיתוך בגרגרת שעושה את הבהמה טריפה - לדעת רב: משערים לפי רוב עוביה, ויש אומרים בשם רב: לפי רוב חללה. * חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חברו רשאי להתיר. * טוב להימנע מאכילת בשר בהמה שהתעורר בה ספק והורה בה חכם להיתר (כאשר מתבססים על סברתו להיתר). * דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו - כולם רשאים ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (ודין זה הוא רק בדבר הנמכר בשומא). * איזהו תלמיד חכם? זה מי שנולד ספק טריפה בבהמתו, ואינו חס על ממונו ואוסרה (ועליו נאמר "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה"). * כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים - עליו הכתוב אומר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".
דף מה עמוד א * מתי נקבים בגרגרת בבהמה נחשבים לטריפה? - אם יש בהם חסרון: מצטרפים לשיעור שטח של איסר, אם אין בהם חסרון: מצטרפים לרוב. (ואח"כ הגמרא מבררת מתי זה נחשב לטרפה בעוף). * נסדקה הגרגרת לאורכה - לדעת רב: אם נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, כשרה, לדעת שמואל: אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה, כשרה. * כל הצוואר כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה. * הברייתא מבארת מהו חזה הניתן לכהנים. * ניקב קרום של מוח - נחלקו הדעות אם נהיית טריפה אפילו אם לא ניקב הקרום התחתון אלא רק העליון. דף מה עמוד ב * ניקב הלב לבית חללו - רבי זירא מסתפק האם הכוונה "לבית חלל קטן" או "לבית חלל גדול" בלבד. * שיעור הנקב בקנה הלב (הנמצא על גבי דופני הריאה) המטריף את הבהמה - לדעת רב: במשהו, לדעת שמואל: ברובו. * לדעת רבי: חוט השדרה שנפסק ברובו (והגמרא מבררת מה הכוונה רובו) - מטריף את הבהמה, ולדעת רבי יעקב: אפילו רק אם ניקב - מטריף את הבהמה. * הגמרא מביאה אופנים שונים של טרפות בחוט השדרה, וכן מבררת היכן סופו של חוט השדרה.
דף מו עמוד א * האמוראים חולקים היכן מסתיים חוט השדרה בעוף (לענין שמשם והלאה אינו טריפה) - עד למטה מן האגפים או עד בין האגפים. * ניטל הכבד ונשתייר בה כל שהוא - רבי חייא ורבי שמעון בר רבי חולקים אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית (במקום מרה / במקום שהיא חיה) כדי שתהיה כשרה. * רבה ורב יוסף ברחו מפני פולמוס (חיל השלטון) שהגיע לפומבדיתא. * במשנה בתחילת הפרק נאמר שריאה שניקבה היא טריפה - והאמוראים חולקים אם הכוונה היא שניקב קרום העליון או התחתון. דף מו עמוד ב * הגמרא פוסקת להלכה שאין הבהמה נטרפת בניקבו קרומי הריאה אם ניקב קרום הריאה העליון לבדו או התחתון לבדו. * הגמרא מביאה כמה דינים שאמר רבא בנוגע לטרפה בריאה. * לדעת רבא: ריאה שהאדימה במקצתה כשרה, ואם האדימה בכולה טרפה, אך לדעת רבינא אין לחלק בין מקצתה לכולה. * ריאה שיבשה מקצתה (כדי שתפרך בצפורן) - טרפה.
דף מז עמוד א * שתי בועות הסמוכות זו לזו בריאה - אין אפשרות לבדוק אם יש בהם נקב או לא, אך לגבי בועה אחת הנראית כשתי בועות - הגמרא מפרטת דרך בה ניתן לבדוק אם זו בועה אחת וכשרה או שתי בועות וטריפה. * יש חמש אונות בריאה, שלוש מצד ימין ושתים מצד שמאל - אם חסרה אונה אחת, או שיש שתים מצד ימין ושלוש מצד שמאל, הבהמה טריפה. * ריאה שיש בה אונא יתירה - לדעת רבא: טריפה, לדעת מרימר: כשרה (אם היא עומדת בשורת האונות כאחת מהן). * "עינוניתא דוורדא" כשירה ולא נחשבת ליתירה (וזה רק כשהיא נמצאת מבפנים [מתחת לריאה כלפי הקרקע] ולא על גב הריאה). דף מז עמוד ב * לדעת רפרם: ריאה שדומה לבקעת עצים - טריפה (והגמרא מביאה דעות שונות בביאור דברי רפרם). * ריאה שנשתנה הצבע שלה ל"כוחלא" או לירוק (ככרתי) או לאדום - כשרה, לשחור - טרפה. * ריאה שהמראה שלה ככבד - כשרה, כבשר - טריפה. * הגמרא מפרטת את הדינים במקרים הבאים: סתימה בריאה, נקבים בריאה, ריאה שלקתה בתוכה.
דף מח עמוד א * ריאה הדבוקה בצלעות - לדעת רב נחמן: אין חוששים לה שמא ניקבה, אלא אם העלתה צמחים (אבעבועות) סביבות אותו הנקב, לדעת אבימי: בכל מקרה חוששים לה שמא ניקבה. * רב נחמן מכשיר ריאה שניקבה ודופן סותמתה, אם מדובר שהיה הנקב במקום שהריאה והדופן דבוקים יחד תמיד (ולדעת רבינא: בתנאי שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר שבין שתי הצלעות). * ריאה שהעלתה צמחים - שמואל ורבה בר בר חנה מכשירים, אך התלמידים מגמגמים בדבר. (וגם רבי יוחנן לא סבר להכשיר). דף מח עמוד ב * מחט שנמצאה בריאה - האמוראים חולקים אם הבהמה כשרה או טריפה. * ריאה שנחתכה לכמה חתיכות ונמצאה מחט באחת החתיכות והריאה לא לפנינו - למסקנת הגמרא רבי אמי סובר שהבהמה טריפה. * "אין אומרים בטריפות זו דומה לזו". * הגמרא דנה במקרה בו מחט נמצאה בסמפון הגדול של הריאה, ובמקרה שמחט נמצאה בכבד.
דף מט עמוד א * מחט שנמצאה בסמפון הגדול של הכבד - האמוראים חולקים אם הבהמה טריפה או כשרה. * גרעין של תמרה (של דקל) שנמצא במרה - הבהמה כשרה. * למה נקרא שמה ריאה? שמאירה את העיניים (כאשר מערבים בה סממנים המאירים את העיניים אף היא מסייעת עמם). * נקב בריאה - האמוראים חולקים אם תולים את הנקב במשמוש ידי הטבח, והגמרא מכריעה שתולים, ולכן כשרה. * תולעת שיצאה מן הריאה ועשתה בה נקב - האמוראים חולקים אם תולים שהנקב נעשה לאחר שחיטה, והגמרא מכריעה שתולים, ולכן כשרה. * הגמרא מכריעה שאין הלכה כרבי שמעון הסובר שריאה אינה נטרפת עד שתינקב לבית הסמפונות (לסמפון גדול של הריאה). * חלב שעל גבי קבה - כהנים נהגו בו היתר (כרבי ישמעאל שאמר כך משום אבותיו). * "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" - לדעת רבי ישמעאל: ברכה לכהנים, לדעת רבי עקיבא: ברכה לישראל. דף מט עמוד ב * למסקנת הגמרא, חלב שעל גבי הקבה - רבי ישמעאל אוסר באכילה ורבי עקיבא מתיר. * חלב המכסה נקב באחד האיברים שכשניקבו הבהמה נעשית טריפה - לדעת רב: חלב טהור סותם (והבהמה כשרה) וחלב טמא אינו סותם (והבהמה טריפה), ולדעת רב ששת: שניהם סותמים. * התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן סבר רבא לפסוק כרב ששת (במחלוקת הנ"ל), ורב פפא דחה דבריו, וכן סבר רבא לפסוק שלא כרבי שמעון (הסובר שיש בדבש חשש גילוי), ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו. * חלב העשוי ככובע - אינו סותם את הנקב.
דף נ עמוד א * הגמרא מביאה שתי לישנות לבאר מהו החלב (בחלב הקיבה) אותו נהגו בני ארץ ישראל לאכול ובני בבל אסרו. * לדעת רשב"ג (וכך פוסק רבי יוחנן, אך הגמרא מכריעה שאין הלכה כך): בני מעיים שניקבו וליחה סותמתם - כשרה. * לדעת שמואל: הלכה כדברי המקל באבל (ולכן הלכה כרבי שמעון שאם אחד האבלים הגיע ביום השביעי ממקום קרוב מצטרף למניינם של האבלים ומסיים עמם את האבלות, ושלא כרב נחמן שפוסק שאין הלכה כרבי שמעון). * מקיפים ב: בני מעיים, ריאה, קנה. (והגמרא מפרטת מתי אין מקיפים). * הגמרא מפרטת את דין חלחולת שניקבה. דף נ עמוד ב * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר שנקב כל שהוא בכרס הפנימית מטריף - והגמרא מביאה דעות שונות איזה חלק הוא הנקרא כרס פנימית. * הגמרא מבארת את דברי רבי יהודה (שבמשנה בתחילת הפרק) שאמר "הגדולה טפח והקטנה ברובה". * כרס חיצונה שנקדרה כסלע (לדעת גניבא בשם רבי אסי, ולדעת רבי חייא בר אבא: יותר מכסלע) - טריפה. * הברייתא מבארת את דין מחט הנמצאת בעובי בית הכוסות.
