דף מב עמוד א * פרק שלישי ("אלו טרפות"), המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בביאור המכות שעושות את הבהמה ואת העוף טריפה, והמכות שלא עושות אותם טריפה. * המשנה הראשונה בפרק מפרטת 18 סוגי טריפה בבהמה (וכתב רש"י: "ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן"). * מהמילה "חיה" שבפסוק "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" לומד ריש לקיש רמז לכך שטרפה אינה חיה. * מהמילה "זאת" שבפסוק "זאת החיה אשר תאכלו" דורש תנא דבי רבי ישמעאל ש"מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תיכול". * "וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" - מכאן לומד תנא דבי רבי ישמעאל שטרפה כן חיה. * בתנא דבי רבי ישמעאל נאמר: "שמונה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני". דף מב עמוד ב * המילים "זה הכלל" (שבסיום המשנה בעמוד א) באו לרבות סוגי טריפה נוספים. * לדעת תנא דבי רבי ישמעאל יש רק 18 סוגי טריפה, והגמרא לאורך כל העמוד מקשה על כך וטוענת שיש סוגי טריפה נוספים ("בסגר ושב שמעתתא"), ומתרצת ומבארת את שיטת תנא דבי רבי ישמעאל. * בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה - התנאים חולקים אם היא טריפה או לא. [וכך גם חולקים התנאים לגבי גלודה (שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה)].
דף מג עמוד א * לדעת עולא: 8 מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני. * לדעת חייא בר רב: יש 8 סוגים של טרפות מחמת נקב. * רבי יצחק בר' יוסף בשם רבי יוחנן פסק שהלכה כר' יוסי בר' יהודה הסובר שאם ניקבה המרה זו היא טריפה. * "אין מזכירין מעשה נסים". * ניטל הכבד ונשתייר בו כל שהוא - האמוראים חולקים בדעת רבי יוחנן אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית כדי שתהיה כשרה. * מרה שניקבה וכבד סותמתה - כשרה. * ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים או להיפך - כשרה. (ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - כשר, למסקנת הגמרא). * שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה - כשר. (ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - פסול, למסקנת הגמרא). * קרום שעלה מחמת מכה בוושט - אינו קרום. * וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים. דף מג עמוד ב * לדעת עולא: בהמה שאכלה קוצים, ונתחב קוץ לתוך עור הוושט הפנימי - לא חוששים שמא ניקב הוושט לחוץ ואין הנקב ניכר. * תורבץ הוושט (מקום דיבוקו של הוושט בלחי, ונחלקו הדעות היכן בדיוק מקומו) - לדעת רב: בנקב במשהו היא טרפה, ולדעת שמואל: רק בנחתך ברובו היא טרפה.
דף מד עמוד א * לפי התירוץ הראשון בגמרא - קודם בת קול: הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לאחר בת קול: הלכה כדברי ב"ה. * לפי התירוץ השני בגמרא - לאחר בת קול: לדעת רבי יהושע (הסובר שאין משגיחין בבת קול): הרוצה לעשות כדברי ב"ש יעשה, לדעת חכמים: הלכה כדברי בית הלל. * רמי בר יחזקאל סובר שלדעת רב "תורבץ הוושט" איננו מקום שחיטה, ונעשה טריפה אפילו בנקב משהו. * הגמרא מבררת עד היכן אפשר לשחוט בוושט בחלקו העליון ובחלקו התחתון. * הגמרא מבארת את הדין במקרה בו נעקר תורבץ הוושט ממקום חיבורו בלחי. דף מד עמוד ב * שיעור החיתוך בגרגרת שעושה את הבהמה טריפה - לדעת רב: משערים לפי רוב עוביה, ויש אומרים בשם רב: לפי רוב חללה. * חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חברו רשאי להתיר. * טוב להימנע מאכילת בשר בהמה שהתעורר בה ספק והורה בה חכם להיתר (כאשר מתבססים על סברתו להיתר). * דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר אסר והתיר וכן העדים שהעידו - כולם רשאים ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (ודין זה הוא רק בדבר הנמכר בשומא). * איזהו תלמיד חכם? זה מי שנולד ספק טריפה בבהמתו, ואינו חס על ממונו ואוסרה (ועליו נאמר "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה"). * כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים - עליו הכתוב אומר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".
דף מה עמוד א * מתי נקבים בגרגרת בבהמה נחשבים לטריפה? - אם יש בהם חסרון: מצטרפים לשיעור שטח של איסר, אם אין בהם חסרון: מצטרפים לרוב. (ואח"כ הגמרא מבררת מתי זה נחשב לטרפה בעוף). * נסדקה הגרגרת לאורכה - לדעת רב: אם נשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, כשרה, לדעת שמואל: אם נשתייר משהו למעלה ומשהו למטה, כשרה. * כל הצוואר כולו כשר לשחיטה מטבעת הגדולה עד כנפי ריאה התחתונה. * הברייתא מבארת מהו חזה הניתן לכהנים. * ניקב קרום של מוח - נחלקו הדעות אם נהיית טריפה אפילו אם לא ניקב הקרום התחתון אלא רק העליון. דף מה עמוד ב * ניקב הלב לבית חללו - רבי זירא מסתפק האם הכוונה "לבית חלל קטן" או "לבית חלל גדול" בלבד. * שיעור הנקב בקנה הלב (הנמצא על גבי דופני הריאה) המטריף את הבהמה - לדעת רב: במשהו, לדעת שמואל: ברובו. * לדעת רבי: חוט השדרה שנפסק ברובו (והגמרא מבררת מה הכוונה רובו) - מטריף את הבהמה, ולדעת רבי יעקב: אפילו רק אם ניקב - מטריף את הבהמה. * הגמרא מביאה אופנים שונים של טרפות בחוט השדרה, וכן מבררת היכן סופו של חוט השדרה.
דף מו עמוד א * האמוראים חולקים היכן מסתיים חוט השדרה בעוף (לענין שמשם והלאה אינו טריפה) - עד למטה מן האגפים או עד בין האגפים. * ניטל הכבד ונשתייר בה כל שהוא - רבי חייא ורבי שמעון בר רבי חולקים אם כשרה או שצריך דוקא שיישאר בה שיעור כזית (במקום מרה / במקום שהיא חיה) כדי שתהיה כשרה. * רבה ורב יוסף ברחו מפני פולמוס (חיל השלטון) שהגיע לפומבדיתא. * במשנה בתחילת הפרק נאמר שריאה שניקבה היא טריפה - והאמוראים חולקים אם הכוונה היא שניקב קרום העליון או התחתון. דף מו עמוד ב * הגמרא פוסקת להלכה שאין הבהמה נטרפת בניקבו קרומי הריאה אם ניקב קרום הריאה העליון לבדו או התחתון לבדו. * הגמרא מביאה כמה דינים שאמר רבא בנוגע לטרפה בריאה. * לדעת רבא: ריאה שהאדימה במקצתה כשרה, ואם האדימה בכולה טרפה, אך לדעת רבינא אין לחלק בין מקצתה לכולה. * ריאה שיבשה מקצתה (כדי שתפרך בצפורן) - טרפה.
דף מז עמוד א * שתי בועות הסמוכות זו לזו בריאה - אין אפשרות לבדוק אם יש בהם נקב או לא, אך לגבי בועה אחת הנראית כשתי בועות - הגמרא מפרטת דרך בה ניתן לבדוק אם זו בועה אחת וכשרה או שתי בועות וטריפה. * יש חמש אונות בריאה, שלוש מצד ימין ושתים מצד שמאל - אם חסרה אונה אחת, או שיש שתים מצד ימין ושלוש מצד שמאל, הבהמה טריפה. * ריאה שיש בה אונא יתירה - לדעת רבא: טריפה, לדעת מרימר: כשרה (אם היא עומדת בשורת האונות כאחת מהן). * "עינוניתא דוורדא" כשירה ולא נחשבת ליתירה (וזה רק כשהיא נמצאת מבפנים [מתחת לריאה כלפי הקרקע] ולא על גב הריאה). דף מז עמוד ב * לדעת רפרם: ריאה שדומה לבקעת עצים - טריפה (והגמרא מביאה דעות שונות בביאור דברי רפרם). * ריאה שנשתנה הצבע שלה ל"כוחלא" או לירוק (ככרתי) או לאדום - כשרה, לשחור - טרפה. * ריאה שהמראה שלה ככבד - כשרה, כבשר - טריפה. * הגמרא מפרטת את הדינים במקרים הבאים: סתימה בריאה, נקבים בריאה, ריאה שלקתה בתוכה.
דף מח עמוד א * ריאה הדבוקה בצלעות - לדעת רב נחמן: אין חוששים לה שמא ניקבה, אלא אם העלתה צמחים (אבעבועות) סביבות אותו הנקב, לדעת אבימי: בכל מקרה חוששים לה שמא ניקבה. * רב נחמן מכשיר ריאה שניקבה ודופן סותמתה, אם מדובר שהיה הנקב במקום שהריאה והדופן דבוקים יחד תמיד (ולדעת רבינא: בתנאי שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר שבין שתי הצלעות). * ריאה שהעלתה צמחים - שמואל ורבה בר בר חנה מכשירים, אך התלמידים מגמגמים בדבר. (וגם רבי יוחנן לא סבר להכשיר). דף מח עמוד ב * מחט שנמצאה בריאה - האמוראים חולקים אם הבהמה כשרה או טריפה. * ריאה שנחתכה לכמה חתיכות ונמצאה מחט באחת החתיכות והריאה לא לפנינו - למסקנת הגמרא רבי אמי סובר שהבהמה טריפה. * "אין אומרים בטריפות זו דומה לזו". * הגמרא דנה במקרה בו מחט נמצאה בסמפון הגדול של הריאה, ובמקרה שמחט נמצאה בכבד.
דף מט עמוד א * מחט שנמצאה בסמפון הגדול של הכבד - האמוראים חולקים אם הבהמה טריפה או כשרה. * גרעין של תמרה (של דקל) שנמצא במרה - הבהמה כשרה. * למה נקרא שמה ריאה? שמאירה את העיניים (כאשר מערבים בה סממנים המאירים את העיניים אף היא מסייעת עמם). * נקב בריאה - האמוראים חולקים אם תולים את הנקב במשמוש ידי הטבח, והגמרא מכריעה שתולים, ולכן כשרה. * תולעת שיצאה מן הריאה ועשתה בה נקב - האמוראים חולקים אם תולים שהנקב נעשה לאחר שחיטה, והגמרא מכריעה שתולים, ולכן כשרה. * הגמרא מכריעה שאין הלכה כרבי שמעון הסובר שריאה אינה נטרפת עד שתינקב לבית הסמפונות (לסמפון גדול של הריאה). * חלב שעל גבי קבה - כהנים נהגו בו היתר (כרבי ישמעאל שאמר כך משום אבותיו). * "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" - לדעת רבי ישמעאל: ברכה לכהנים, לדעת רבי עקיבא: ברכה לישראל. דף מט עמוד ב * למסקנת הגמרא, חלב שעל גבי הקבה - רבי ישמעאל אוסר באכילה ורבי עקיבא מתיר. * חלב המכסה נקב באחד האיברים שכשניקבו הבהמה נעשית טריפה - לדעת רב: חלב טהור סותם (והבהמה כשרה) וחלב טמא אינו סותם (והבהמה טריפה), ולדעת רב ששת: שניהם סותמים. * התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן סבר רבא לפסוק כרב ששת (במחלוקת הנ"ל), ורב פפא דחה דבריו, וכן סבר רבא לפסוק שלא כרבי שמעון (הסובר שיש בדבש חשש גילוי), ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו. * חלב העשוי ככובע - אינו סותם את הנקב.
דף נ עמוד א * הגמרא מביאה שתי לישנות לבאר מהו החלב (בחלב הקיבה) אותו נהגו בני ארץ ישראל לאכול ובני בבל אסרו. * לדעת רשב"ג (וכך פוסק רבי יוחנן, אך הגמרא מכריעה שאין הלכה כך): בני מעיים שניקבו וליחה סותמתם - כשרה. * לדעת שמואל: הלכה כדברי המקל באבל (ולכן הלכה כרבי שמעון שאם אחד האבלים הגיע ביום השביעי ממקום קרוב מצטרף למניינם של האבלים ומסיים עמם את האבלות, ושלא כרב נחמן שפוסק שאין הלכה כרבי שמעון). * מקיפים ב: בני מעיים, ריאה, קנה. (והגמרא מפרטת מתי אין מקיפים). * הגמרא מפרטת את דין חלחולת שניקבה. דף נ עמוד ב * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר שנקב כל שהוא בכרס הפנימית מטריף - והגמרא מביאה דעות שונות איזה חלק הוא הנקרא כרס פנימית. * הגמרא מבארת את דברי רבי יהודה (שבמשנה בתחילת הפרק) שאמר "הגדולה טפח והקטנה ברובה". * כרס חיצונה שנקדרה כסלע (לדעת גניבא בשם רבי אסי, ולדעת רבי חייא בר אבא: יותר מכסלע) - טריפה. * הברייתא מבארת את דין מחט הנמצאת בעובי בית הכוסות.
דף נא עמוד א * מעשה ובא לפני רבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד, והפך רבי את בית הכוסות כדי לבדוק אם הנקב מפולש, ומצא בצד החיצון כנגד המחט קורט דם (וזו הוכחה שהנקב מפולש) והטריפה. * הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה על הארץ - אין חוששים להטריפה משום ריסוקי אברים (משום שהיא אומדת את עצמה אם היא יכולה לקפוץ). * בהמה שגוררת רגליה - כשרה, ולא חוששים שנטרפה (כי "שיגרונא" אחז אותה). * זכרים המנגחים זה את זה וכן אילים שנגנבו על ידי גנבים - אין חוששים להטריפם משום ריסוקי אברים. * הגמרא מביאה מקרים נוספים בהם אין חוששים משום ריסוקי אברים. דף נא עמוד ב * הגמרא מביאה שלוש ראיות לדינו של רב נחמן (עגל שנולד היום - אין בו חשש משום ריסוקי אברים), ודוחה את הראיות. * כשמפילים בהמה בבית המטבחים כדי לשוחטה - אין בה חשש משום ריסוקי אברים. * הגמרא מפרטת את אופני הבדיקה בהם ניתן להתיר בהמה שנפלה, ומפרטת אלו אברים צריכים בדיקה. * הגמרא מפרטת באלו מקרים יש לחשוש לריסוק איברים בעוף ובאלו מקרים לא.
דף נב עמוד א * הגמרא ממשיכה לפרט באלו מקרים יש לחשוש לריסוק איברים בעוף, ובאלו מקרים לא, וקובעת שהכלל הוא שדבר שהעוף מחליק לצדדים כשהוא נופל עליו - אין בו משום ריסוק אברים. * אם נשתברו רוב צלעותיה של הבהמה הרי היא טריפה, והברייתא מבארת שהכוונה היא ל6 צלעות מכל צד או ל11 צלעות מצד אחד ולצלע אחת מצד שני. * אם נעקרו הצלעות - האמוראים חולקים אם נעשית טריפה אף אם נעקרו ברוב צד אחד (שלא נעקרו אלא 6 צלעות בלבד). * הגמרא מבררת מה הדין כשנעקרה צלע אחת וגם החוליה (כולה או מקצתה) המחוברת אליה. דף נב עמוד ב * לדעת שמואל: גולגולת שנחבסה ברובה הרי היא טריפה, ורבי ירמיה מסתפק אם כוונת שמואל היא אף אם נחבסה ברוב גובהה או רק אם נחבסה ברוב היקפה. * לדעת שמואל: בשר החופה את רוב הכרס שנפגם ברובו הרי זה טריפה, ורב אשי מסתפק אם כוונת שמואל היא אף אם רוב אותו בשר נקרע או רק אם רוב אותו בשר ניטל לגמרי. * רב סובר שדין דרוסה בבהמה הוא מן הזאב ולמעלה ובעופות הוא מן הנץ ולמעלה. * לדעת רב חסדא: דרוסת חתול ונמייה נחשבת דריסה בגדיים וטלאים, ודרוסת חולדה נחשבת דריסה רק בעופות. (והגמרא דנה בדבריו).
דף נג עמוד א * הגמרא מפרטת מתי יש דרוסה לחתול ומתי לחולדה ומתי לשאר עופות טמאים (חוץ מן הגס והנץ). * שועל שדרס - הלישנות בגמרא חולקות אם דריסתו מטריפה. * כלב שדרס - אין דריסתו מטריפה. * אין דרוסה אלא ביד ולא אם דרס ברגל, אין דרוסה אלא בציפורן ולא אם דרס בשן, אין דרוסה אלא מדעת, אין דרוסה אלא מחיים של האבר (ולא אם נחתך האבר לפני ששלף החוצה את ציפורנו). * לדעת רב: ארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת ציפורן (לחה אחת) בגבו של אחד מהן - אין חוששים שמא ארי דרסו. * רב סובר שלא חוששים לספק דרוסה, ושמואל חולק. (והגמרא מפרטת באיזה מקרה בדיוק המחלוקת). דף נג עמוד ב * אמימר פוסק להלכה שחוששים לספק דרוסה. * דרוסה שאמרו חכמים שיש לחוש לה - צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. * לדעת רבי זירא בשם רב חנן בר רבא בשם רב: יש דריסה בסימנים (=אם נדרסה כנגד קנה וושט, הדריסה מטריפה). * סימנים שנידלדלו ברובם (שנעקרו במקומות הרבה) - טריפה. * בדרוסה הכלל הוא שאינה דרוסה עד שיאדים בשר שכנגד בני מעיים. * נרקב הבשר - רואים אותו כאילו הוא אינו, ולכן דינו כטריפה אם היה זה במקום שאם ניטל כולו הרי זו טריפה. * נקב שנעשה בקוץ - אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף. * דריסה בסימנים (קנה וושט) אינה דריסה עד שיאדימו הסימנים עצמם.
