דף נג עמוד א * הגמרא מפרטת מתי יש דרוסה לחתול ומתי לחולדה ומתי לשאר עופות טמאים (חוץ מן הגס והנץ). * שועל שדרס - הלישנות בגמרא חולקות אם דריסתו מטריפה. * כלב שדרס - אין דריסתו מטריפה. * אין דרוסה אלא ביד ולא אם דרס ברגל, אין דרוסה אלא בציפורן ולא אם דרס בשן, אין דרוסה אלא מדעת, אין דרוסה אלא מחיים של האבר (ולא אם נחתך האבר לפני ששלף החוצה את ציפורנו). * לדעת רב: ארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת ציפורן (לחה אחת) בגבו של אחד מהן - אין חוששים שמא ארי דרסו. * רב סובר שלא חוששים לספק דרוסה, ושמואל חולק. (והגמרא מפרטת באיזה מקרה בדיוק המחלוקת). דף נג עמוד ב * אמימר פוסק להלכה שחוששים לספק דרוסה. * דרוסה שאמרו חכמים שיש לחוש לה - צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. * לדעת רבי זירא בשם רב חנן בר רבא בשם רב: יש דריסה בסימנים (=אם נדרסה כנגד קנה וושט, הדריסה מטריפה). * סימנים שנידלדלו ברובם (שנעקרו במקומות הרבה) - טריפה. * בדרוסה הכלל הוא שאינה דרוסה עד שיאדים בשר שכנגד בני מעיים. * נרקב הבשר - רואים אותו כאילו הוא אינו, ולכן דינו כטריפה אם היה זה במקום שאם ניטל כולו הרי זו טריפה. * נקב שנעשה בקוץ - אינה טריפה עד שתינקב לחלל הגוף. * דריסה בסימנים (קנה וושט) אינה דריסה עד שיאדימו הסימנים עצמם.
דף נד עמוד א * שיעור הדריסה בוושט ובקנה הוא במשהו. * דרוסה שאמרו שצריכה בדיקה - לדעת רב יצחק בר שמואל בר מרתא: הבדיקה צריכה להיות כנגד בני מעיים, לדעת רב: מכף הגולגולת ועד הירך. * רבי יוחנן אמר, שכל אותן השנים שרב שימש את רבותיו כאשר הוא ישב, הוא שימש אותם בעמידה (כי רב היה חשוב ממנו). * שמוטה ושחוטה - לדעת רב: כשרה, לדעת רבי יוחנן: יביא ויקיף (אך אם תפס בסימנים בשעת השחיטה כשרה בכל מקרה). * אין לך לאסור משום טריפה אלא את מה שמנו חכמים (ולכן אין לאסור אם לקתה בגיד הנשה או לקתה בכולייתה). * המשנה מפרטת מקרים בהם הבהמה כשרה ולא טריפה. * רבי יוחנן וריש לקיש חולקים אם "אלו טרפות" דוקא או "אלו כשרות" דוקא. דף נד עמוד ב * "האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה" - מחלוקת אמוראים אם כשרה או טרפה. * אין בעלי אומנויות רשאים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקים במלאכתם. * "כמה חביבה מצוה בשעתה". * רב נחמן סובר שלשון "עד" הכתוב במשנה כוונתה היא עד ולא עד בכלל.
דף נה עמוד א * למסקנת הגמרא: אין כלל אחיד לפרש את לשון "עד" שבדברי חכמים (אם הכוונה היא "עד ועד בכלל" או "עד ולא עד בכלל"), אלא כל שיעורי חכמים שניתנו במשנה יש למדוד אותם במדידה המביאה להחמיר בהם (חוץ מכגריס של כתמים שבו יש להקל). * במשנה (בדף הקודם) נאמר שאם ניטל הטחול הבהמה לא נטרפת - ורב עוירא בשם רבא מחדש שאם הטחול ניקב הבהמה נטרפת. (והגמרא מקשה עליו ומתרצת). * במשנה (בדף הקודם) נאמר שאם ניטלו הכליות הבהמה לא נטרפת - ורכיש בר פפא בשם רב מחדש שאם לקתה הבהמה בכליה אחת (וכל שכן בשתים) הבהמה נטרפת. דף נה עמוד ב * לדעת "אמרי במערבא": כל הפוסל את הבהמה בריאה (וכל שכן אם כשר בבהמה) - הרי הוא כשר בכליה, אך הגמרא דוחה את דבריהם (ואי אפשר ללמוד ממחלה באבר אחד לאבר אחר כי "אין אומרים בטרפות זו דומה לזו"). * כליה שקטנה מחמת חולי - בבהמה דקה עד גודל פול ובבהמה גסה עד גודל ענבה בינונית, כשרה. * נצטמקה הריאה בידי שמים - כשרה, ואם נצטמקה בידי אדם (ולדעת רבי שמעון בן אלעזר: אף בידי קול הבריות) - טרפה. * בהמה שנקלף עורה - רבי מאיר חזר בו מדבריו, ואף הוא אוסר אותה באכילה, וכדעת חכמים. * בברייתא נאמר שבהמה שנקלף עורה ונשתייר בה עור כשיעור מטבע סלע הבהמה כשרה, והגמרא מבררת היכן המקום שצריך להישאר בו העור. * בהמה שנקלף עורה ונשתייר בה עור כשיעור מטבע סלע בבית הפרסות - לדעת רב: טרפה, לדעת רבי יוחנן: כשרה.
דף נו עמוד א * המשנה מפרטת אופנים שונים בהם העוף נעשה טריפה. * עוף שחולדה נשכה אותו בראשו - ניתן לבדוק ביד אם ניקב הקרום של המוח ונטרפה, ונחלקו הדעות אם ניתן לבדוק גם באמצעות מסמר/מחט. * עוף הגדל במים נטרף כאשר עצם הגולגולת ניקב (אך עוף של יבשה לא נטרף עד שינקב הקרום של המוח עצמו). * הגמרא מביאה בסוף העמוד אופנים נוספים בהם בדקו אמוראים אם ניקב קרום המוח של עוף. דף נו עמוד ב * עוף שנפל לאור והתכווצו מעיו ונהפכה מראיתן של בני מעיו - אם משהו מבני המעיים נעשה ירוק, הרי הוא טריפה. * הוריקה כבד כנגד בני מעיים - טרפה. * אברים שאדומים מטבעם (קורקבן לב וכבד) והוריקו מחמת האש, ואברים ירוקים מטבעם שהאדימו מחמת האש (כגון הדקין) - טרפה. * אדומים שהוריקו ושלקם וחזרו והאדימו - כשרים. * המשנה מונה אופנים בהם העוף כשר. * גגו של זפק נידון כוושט (בנקב משהו) - ממקום שהוא מתחיל להימשך לצד הוושט. * יצאו בני מעיו של העוף ולא ניקבו - העוף כשר אם לא הפך את המעיים כשהכניסם חזרה לכרס העוף. * "הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" - רבי שמואל בר רב יצחק דורש את הפסוק על בריאת האדם, ורבי מאיר דורש את הפסוק על כנסת ישראל.
דף נז עמוד א * לדעת רב יהודה בשם רב: שמוטת יד בבהמה כשרה, שמוטת ירך בבהמה טרפה, שמוטת ירך בעוף טרפה, שמוטת גף בעוף טרפה (ולדעת שמואל ורבי יוחנן: שמוטת גף בעוף תיבדק). * חזקיה אמר ש"אין ריאה לעוף", והגמרא מבררת את כוונת דבריו, ולבסוף מסיקה שהוא חשב שאין לעוף ריאה כלל, וניכר שאינו בקי בתרנגולין. * טרפות שמנו חכמים בבהמה - כנגדן בעוף, יתר עליהן עוף: נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. * לדעת רב הונא בשם רב: שמוטת ירך בעוף כשרה. דף נז עמוד ב * הגמרא מביאה דעות נוספות ומכריעה להלכה ששמוטת ירך בעוף טרפה. * רבי שמעון בן חלפתא בדק והוכיח שהלכה כחולקים על רבי יהודה וסוברים שאם ניטלה הנוצה של העוף העוף לא נטרף בכך. * רבי שמעון בן חלפתא נקרא "עסקן בדברים" כי בדק במציאות האם אין לנמלים מלך (כאמור בפסוק במשלי). * הדעות חולקות מה מוכיח במקרה של ספק טרפה שהבהמה לא נטרפה: אם ילדה / אם משבחת והולכת / אם מתקיימת 30 יום / אם מתקיימת 12 חודש. * רב אחא בר יעקב פוסק שאם ילדה או השביחה אין מכך ראיה שאיננה טריפה.
דף נח עמוד א * דעת אמימר לפי רב אחא: ביצים שנולדו מתרנגולת טריפה - אם היו במעיה כשנטרפה נאסרו עמה, אך אם נוצרו לאחר שנטרפה מותרים (אם התעברה מזכר) כי לדעתו "זה וזה גורם מותר". * דעת אמימר לפי רבינא: ביצים שנולדו מתרנגולת ספק טריפה - משהים אותן ואם התרנגולת חזרה וטענה במעיה ביצים נוספות, מותרות הביצים הראשונות (כי טריפה אינה יכולה ליצור ביצים חדשות). * הגמרא מכריעה להלכה בנוגע לספק טריפה: בזכר - כל שנים עשר חודש הוא אסור, ואם חי לאחר מכן יצא מכלל ספק טריפה. בנקבה - כל שאינה יולדת לא יצאה מכלל ספק טריפה. * כל בריה שאין בה עצם (כמו תולעים) - אינה מתקיימת שנים עשר חודשים. דף נח עמוד ב * אין יתוש בן יום, ואין זבוב בן שנה. * בהמה שיש לה רגל אחורית מיותרת - טריפה (כי "כל יתר כנטול דמי"). * רבינא הטריף בהמה שהיו לה שני מעיים הקרויים "סניא דיבי" (כי "כל יתר כנטול דמי"). * שני בני מעיים היוצאים מן הבהמה כאחד - טריפה (אם יוצאים הם בשני מקומות בקיבה). * המשנה מונה מחלות שונות בבהמה שלא מטריפות את הבהמה. * אם האכיל אדם את הבהמה קרטין (=גבעולים) של צמח הקרוי "חלתית" - הבהמה טריפה.
דף נט עמוד א * רב יהודה ורב יוסף מפרטים דברים שיש באכילתם סכנה. * המשנה מבארת את סימני הטהרה של בעלי חיים (בהמה, חיה, עוף, חגבים, דגים) המותרים באכילה. * כל בהמה שאין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה. * "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא" - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב "הוא". * "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט בו הכתוב "הוא". דף נט עמוד ב * הגמרא מבררת מה הם סימני החיה הטהורה המבדילים אותה מן הבהמה, וזאת כדי להתיר את חלבה (חלב חיה טהורה מותר באכילה, בניגוד לחלב בהמה טהורה). * "עיזא כרכוז" - הגמרא פסקה שהחלב שלו מותר באכילה, ולא כדעת רב אחאי שאסר. * הגמרא מביאה בסוף העמוד שני מעשים שהיו בין רבי יהושע בן חנניה לבין הקיסר.
דף ס עמוד א * הגמרא מספרת על מעשה נוסף שהיה בין הקיסר לרבי יהושע בן חנניה, ועל מעשה שהיה בין בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה. * שור שהקריב אדם הראשון - קרן אחת היתה לו במצחו / קרניו נבראו קודם לפרסותיו. * כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו. דף ס עמוד ב * אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? - אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. * מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'"? - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. * הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. * מכך שכתוב בתורה "הַשְּׁסוּעָה" (וזו בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות, ולא סביר שמשה הכיר חיה זו) יש תשובה לאומר אין תורה מן השמים. * "הָעַוִּים" - יש מחלוקת אם הם מפלשתים או מתימן. (ויש דעות שונות מדוע נקראו "עוים"). * הרבה מקראות יש שדומה לקוראיהם שהם ראויים לישרף (שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברם עם הקדושה), והם הם גופי תורה (טעמים גדולים תלויים בהם). * אפילו הרי ארץ ישראל חביבים על אומות העולם.
דף סא עמוד א * לנשר אין אצבע יתרה ואין זפק ואין קורקבנו נקלף והוא דורס ואוכל, וההיפך בתורים. * לא נתפרשו בתורה סימני הטהרה של עופות, אך חכמים למדו מה הם ממה שכתבה התורה שנשר טמא ותורים טהורים. * לדעת 'תני רבי חייא': עוף שיש לו רק סימן טהרה אחד - טהור. דף סא עמוד ב * הגמרא דנה לאורך כל העמוד בדעת רבי חייא ומבררת מדוע דרש בנין אב דוקא מנשר. * ישנם 24 עופות טמאים: לעשרים מהם יש שלושה סימני טהרה, לעורב יש שני סימני טהרה, לפרס ועזניה יש סימן טהרה אחד (והתורה לימדה שלמרות שיש להם סימני טהרה - עופות אלו טמאים), ולנשר אין אף סימן טהרה. * תורים (ובני יונה) לבדם כשרים לקורבן ולא עוף אחר (וזו הסיבה שהתורה כתבה "תורים", ולא כדי שנלמד מזה להתיר עוף דוקא בארבעה סימנים).
דף סג עמוד א * הגמרא מבררת מה הם העופות הטמאים המוזכרים בתורה: שלך, דוכיפת, תנשמת, קאת, רחם, עורב, נץ, חסידה, אנפה. * כשרבי יוחנן ראה שלך הוא אמר "מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה", וכשראה נמלה הוא אמר "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל". * למה נקרא שמו "רחם"? - כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (כאשר יושב על דבר מה ועושה קול "שרקרק"). * "החסידה" זו דיה לבנה, למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה (מחלקת מזונותיה). * "האנפה" זו דיה רגזנית, למה נקרא שמה אנפה? שמנאפת עם חברותיה. * לדעת רב יש עשרים וארבע עופות טמאים, והגמרא מבררת את החשבון. דף סג עמוד ב * "ראה ו"דאה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא. * "איה" ו"דיה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא. * רבי אבהו חולק על רב וסובר שיש רק 23 עופות טמאים. * 100 עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן. * יש 700 מיני דגים הן ו-800 מיני חגבים (ב"ח: הכוונה למינים טהורים), ולעופות טהורים אין מספר. * "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין". * עוף טהור נאכל במסורת. * נאמן הצייד לומר 'עוף זה טהור מסר לי רבי (הצייד)', והוא שבקי בהם ובשמותיהם. * לוקחים ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות, והגמרא מבררת מדוע לא חוששים שמא הם ביצים של עוף טמא.
דף סד עמוד א * אין מוכרים ביצת טרפה לעובד כוכבים אלא אם כן טרופה בקערה, לפיכך אין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה. * למסקנת הגמרא: ניתן לסמוך על העובד כוכבים, האומר שביצה זו היא של עוף פלוני וטהור הוא אם יש סיוע עם סימני הטהרה שיש לביצים (כך לפי רש"י, ויש שמפרשים שנאמן גם בלי סיוע הסימנים), אך על הסימנים לבד לא ניתן לסמוך כדי להתיר את הביצים. * תוס': ומה שאנו לוקחין מן העובדי כוכבים ביצים אע''פ שאינם אומרים של עוף פלוני וטהורים הם אנו סומכים על רוב ביצים שמצויין בינינו דשל עופות טהורים הם. * אם חלבון וחלמון הביצה מעורבים זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ לעניין זה שאם נוצר השרץ בתוכה ואכלה לוקה עליה משום "שֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ". דף סד עמוד ב * ביצים של עופות טמאים שנתבשלו עם ביצים של עופות טהורים - הביצים הטהורות מותרות באכילה. * ביצה שנמצא עליה מעט דם - זורק את הדם ואוכל את השאר, ובתנאי שנמצא הדם בחלבון. * הגמרא מביאה את המקור מהתורה לכך שביצה של עוף טמא אסורה באכילה.
