דף נו עמוד א * המשנה מפרטת אופנים שונים בהם העוף נעשה טריפה. * עוף שחולדה נשכה אותו בראשו - ניתן לבדוק ביד אם ניקב הקרום של המוח ונטרפה, ונחלקו הדעות אם ניתן לבדוק גם באמצעות מסמר/מחט. * עוף הגדל במים נטרף כאשר עצם הגולגולת ניקב (אך עוף של יבשה לא נטרף עד שינקב הקרום של המוח עצמו). * הגמרא מביאה בסוף העמוד אופנים נוספים בהם בדקו אמוראים אם ניקב קרום המוח של עוף. דף נו עמוד ב * עוף שנפל לאור והתכווצו מעיו ונהפכה מראיתן של בני מעיו - אם משהו מבני המעיים נעשה ירוק, הרי הוא טריפה. * הוריקה כבד כנגד בני מעיים - טרפה. * אברים שאדומים מטבעם (קורקבן לב וכבד) והוריקו מחמת האש, ואברים ירוקים מטבעם שהאדימו מחמת האש (כגון הדקין) - טרפה. * אדומים שהוריקו ושלקם וחזרו והאדימו - כשרים. * המשנה מונה אופנים בהם העוף כשר. * גגו של זפק נידון כוושט (בנקב משהו) - ממקום שהוא מתחיל להימשך לצד הוושט. * יצאו בני מעיו של העוף ולא ניקבו - העוף כשר אם לא הפך את המעיים כשהכניסם חזרה לכרס העוף. * "הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" - רבי שמואל בר רב יצחק דורש את הפסוק על בריאת האדם, ורבי מאיר דורש את הפסוק על כנסת ישראל.
דף נז עמוד א * לדעת רב יהודה בשם רב: שמוטת יד בבהמה כשרה, שמוטת ירך בבהמה טרפה, שמוטת ירך בעוף טרפה, שמוטת גף בעוף טרפה (ולדעת שמואל ורבי יוחנן: שמוטת גף בעוף תיבדק). * חזקיה אמר ש"אין ריאה לעוף", והגמרא מבררת את כוונת דבריו, ולבסוף מסיקה שהוא חשב שאין לעוף ריאה כלל, וניכר שאינו בקי בתרנגולין. * טרפות שמנו חכמים בבהמה - כנגדן בעוף, יתר עליהן עוף: נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. * לדעת רב הונא בשם רב: שמוטת ירך בעוף כשרה. דף נז עמוד ב * הגמרא מביאה דעות נוספות ומכריעה להלכה ששמוטת ירך בעוף טרפה. * רבי שמעון בן חלפתא בדק והוכיח שהלכה כחולקים על רבי יהודה וסוברים שאם ניטלה הנוצה של העוף העוף לא נטרף בכך. * רבי שמעון בן חלפתא נקרא "עסקן בדברים" כי בדק במציאות האם אין לנמלים מלך (כאמור בפסוק במשלי). * הדעות חולקות מה מוכיח במקרה של ספק טרפה שהבהמה לא נטרפה: אם ילדה / אם משבחת והולכת / אם מתקיימת 30 יום / אם מתקיימת 12 חודש. * רב אחא בר יעקב פוסק שאם ילדה או השביחה אין מכך ראיה שאיננה טריפה.
דף נח עמוד א * דעת אמימר לפי רב אחא: ביצים שנולדו מתרנגולת טריפה - אם היו במעיה כשנטרפה נאסרו עמה, אך אם נוצרו לאחר שנטרפה מותרים (אם התעברה מזכר) כי לדעתו "זה וזה גורם מותר". * דעת אמימר לפי רבינא: ביצים שנולדו מתרנגולת ספק טריפה - משהים אותן ואם התרנגולת חזרה וטענה במעיה ביצים נוספות, מותרות הביצים הראשונות (כי טריפה אינה יכולה ליצור ביצים חדשות). * הגמרא מכריעה להלכה בנוגע לספק טריפה: בזכר - כל שנים עשר חודש הוא אסור, ואם חי לאחר מכן יצא מכלל ספק טריפה. בנקבה - כל שאינה יולדת לא יצאה מכלל ספק טריפה. * כל בריה שאין בה עצם (כמו תולעים) - אינה מתקיימת שנים עשר חודשים. דף נח עמוד ב * אין יתוש בן יום, ואין זבוב בן שנה. * בהמה שיש לה רגל אחורית מיותרת - טריפה (כי "כל יתר כנטול דמי"). * רבינא הטריף בהמה שהיו לה שני מעיים הקרויים "סניא דיבי" (כי "כל יתר כנטול דמי"). * שני בני מעיים היוצאים מן הבהמה כאחד - טריפה (אם יוצאים הם בשני מקומות בקיבה). * המשנה מונה מחלות שונות בבהמה שלא מטריפות את הבהמה. * אם האכיל אדם את הבהמה קרטין (=גבעולים) של צמח הקרוי "חלתית" - הבהמה טריפה.
דף נט עמוד א * רב יהודה ורב יוסף מפרטים דברים שיש באכילתם סכנה. * המשנה מבארת את סימני הטהרה של בעלי חיים (בהמה, חיה, עוף, חגבים, דגים) המותרים באכילה. * כל בהמה שאין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה, וטהורה. * "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא" - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב "הוא". * "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט בו הכתוב "הוא". דף נט עמוד ב * הגמרא מבררת מה הם סימני החיה הטהורה המבדילים אותה מן הבהמה, וזאת כדי להתיר את חלבה (חלב חיה טהורה מותר באכילה, בניגוד לחלב בהמה טהורה). * "עיזא כרכוז" - הגמרא פסקה שהחלב שלו מותר באכילה, ולא כדעת רב אחאי שאסר. * הגמרא מביאה בסוף העמוד שני מעשים שהיו בין רבי יהושע בן חנניה לבין הקיסר.
דף ס עמוד א * הגמרא מספרת על מעשה נוסף שהיה בין הקיסר לרבי יהושע בן חנניה, ועל מעשה שהיה בין בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה. * שור שהקריב אדם הראשון - קרן אחת היתה לו במצחו / קרניו נבראו קודם לפרסותיו. * כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו. דף ס עמוד ב * אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? - אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. * מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'"? - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. * הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. * מכך שכתוב בתורה "הַשְּׁסוּעָה" (וזו בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות, ולא סביר שמשה הכיר חיה זו) יש תשובה לאומר אין תורה מן השמים. * "הָעַוִּים" - יש מחלוקת אם הם מפלשתים או מתימן. (ויש דעות שונות מדוע נקראו "עוים"). * הרבה מקראות יש שדומה לקוראיהם שהם ראויים לישרף (שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברם עם הקדושה), והם הם גופי תורה (טעמים גדולים תלויים בהם). * אפילו הרי ארץ ישראל חביבים על אומות העולם.
דף סא עמוד א * לנשר אין אצבע יתרה ואין זפק ואין קורקבנו נקלף והוא דורס ואוכל, וההיפך בתורים. * לא נתפרשו בתורה סימני הטהרה של עופות, אך חכמים למדו מה הם ממה שכתבה התורה שנשר טמא ותורים טהורים. * לדעת 'תני רבי חייא': עוף שיש לו רק סימן טהרה אחד - טהור. דף סא עמוד ב * הגמרא דנה לאורך כל העמוד בדעת רבי חייא ומבררת מדוע דרש בנין אב דוקא מנשר. * ישנם 24 עופות טמאים: לעשרים מהם יש שלושה סימני טהרה, לעורב יש שני סימני טהרה, לפרס ועזניה יש סימן טהרה אחד (והתורה לימדה שלמרות שיש להם סימני טהרה - עופות אלו טמאים), ולנשר אין אף סימן טהרה. * תורים (ובני יונה) לבדם כשרים לקורבן ולא עוף אחר (וזו הסיבה שהתורה כתבה "תורים", ולא כדי שנלמד מזה להתיר עוף דוקא בארבעה סימנים).
דף סג עמוד א * הגמרא מבררת מה הם העופות הטמאים המוזכרים בתורה: שלך, דוכיפת, תנשמת, קאת, רחם, עורב, נץ, חסידה, אנפה. * כשרבי יוחנן ראה שלך הוא אמר "מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה", וכשראה נמלה הוא אמר "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל". * למה נקרא שמו "רחם"? - כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (כאשר יושב על דבר מה ועושה קול "שרקרק"). * "החסידה" זו דיה לבנה, למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה (מחלקת מזונותיה). * "האנפה" זו דיה רגזנית, למה נקרא שמה אנפה? שמנאפת עם חברותיה. * לדעת רב יש עשרים וארבע עופות טמאים, והגמרא מבררת את החשבון. דף סג עמוד ב * "ראה ו"דאה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא. * "איה" ו"דיה" המוזכרות בתורה בעופות הטמאים - אחת היא. * רבי אבהו חולק על רב וסובר שיש רק 23 עופות טמאים. * 100 עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן. * יש 700 מיני דגים הן ו-800 מיני חגבים (ב"ח: הכוונה למינים טהורים), ולעופות טהורים אין מספר. * "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכתוב בטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין לפיכך מנה הכתוב בטמאין". * עוף טהור נאכל במסורת. * נאמן הצייד לומר 'עוף זה טהור מסר לי רבי (הצייד)', והוא שבקי בהם ובשמותיהם. * לוקחים ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששים לא משום נבלות ולא משום טרפות, והגמרא מבררת מדוע לא חוששים שמא הם ביצים של עוף טמא.
דף סד עמוד א * אין מוכרים ביצת טרפה לעובד כוכבים אלא אם כן טרופה בקערה, לפיכך אין לוקחים מהם ביצים טרופות בקערה. * למסקנת הגמרא: ניתן לסמוך על העובד כוכבים, האומר שביצה זו היא של עוף פלוני וטהור הוא אם יש סיוע עם סימני הטהרה שיש לביצים (כך לפי רש"י, ויש שמפרשים שנאמן גם בלי סיוע הסימנים), אך על הסימנים לבד לא ניתן לסמוך כדי להתיר את הביצים. * תוס': ומה שאנו לוקחין מן העובדי כוכבים ביצים אע''פ שאינם אומרים של עוף פלוני וטהורים הם אנו סומכים על רוב ביצים שמצויין בינינו דשל עופות טהורים הם. * אם חלבון וחלמון הביצה מעורבים זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ לעניין זה שאם נוצר השרץ בתוכה ואכלה לוקה עליה משום "שֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ". דף סד עמוד ב * ביצים של עופות טמאים שנתבשלו עם ביצים של עופות טהורים - הביצים הטהורות מותרות באכילה. * ביצה שנמצא עליה מעט דם - זורק את הדם ואוכל את השאר, ובתנאי שנמצא הדם בחלבון. * הגמרא מביאה את המקור מהתורה לכך שביצה של עוף טמא אסורה באכילה.
דף סה עמוד א * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: כל עוף הקולט ואוכל מן האויר - טמא. * "רבי אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו". * לדעת אחרים: עוף השוכן עם עופות טמאים (ודומה להם) - הרי הוא טמא. * חגב שעדיין אין לו כרעיים אך עתיד לגדול לו - נחשב לסימן טהרה ומותר באכילה. * לדעת הברייתא הראשונה: בתורה הוזכרו ארבעה חגבים המותרים באכילה, וממה שכתוב "למינו, למינהו, למינהו, למינהו" לומדים שיש עוד ארבעה חגבים המותרים באכילה. דף סה עמוד ב * לאורך כל העמוד (מסוף העמוד הקודם) מובאת ברייתא של רבי ישמעאל הדורשת (באופן אחר מהברייתא הראשונה) את הפסוקים העוסקים בענין החגבים. * "ארבה" - אין לו גבחת, "סלעם" - אין לו זנב, "חרגול" - אין ראשו ארוך.
דף סו עמוד א * תנא דבי רב (הברייתא הראשונה) ותנא דבי רבי ישמעאל חולקים האם חגב כשר הוא זה שיש לו את ארבעת הסימנים שבמשנה וגם שאין ראשו ארוך (וזהו סימן חמישי) או שכשר גם אם ראשו ארוך. (והם חולקים האם לדרוש את הפסוקים ב"כלל ופרט" או ב"כלל ופרט וכלל"). * תנא דבי רבי ישמעאל דורש כלל ופרט וכלל אפילו אם הכלל האחרון אינו דומה לכלל הראשון. * רש"י: "וחגבים הללו אין טעונין שחיטה". * דג שאין לו עכשיו סימני טהרה אך עתיד לגדול לו לאחר זמן - הרי זה מותר. דף סו עמוד ב * דג שיש לו עכשיו סימני טהרה אך עתיד להשירן בשעה שעולה מן המים - הרי זה מותר. * כל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר, אך התורה כתבה בסימני הטהרה גם סנפיר (בנוסף לקשקשת) משום "יגדיל תורה ויאדיר". * האוכל דג טמא עובר בעשה ובלא תעשה. * הגמרא מבארת את המקור לכך ששקצים בכלים ושקצים בבורות שיחין ומערות מותרים. * אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל.
דף סז עמוד א * תנא דבי רבי ישמעאל דורש את הפסוק "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ..." באמצעות "ריבוי מיעוט וריבוי", ולומד מכך ששקצים הגדלים במים שבתוך חריצין ונעיצין אסורים ושקצים הגדלים במים שבבורות שיחין ומערות מותרים. (אותה מסקנה כמו הברייתא שבעמוד הקודם). * רב הונא סובר שאסור לסנן שכר של תמרים בלילה. * תולעת שפירשה מתוך המים שבכלי לדופן הכלי - מותרת, משום שזהו דרך גידולה. דף סז עמוד ב * לדעת שמואל: פירות שהתליעו כשהם מחוברים - התולעים אסורים באכילה (והגמרא דוחה נסיון להוכיח מברייתא כדבריו). * רב יוסף ורב אשי מסתפקים במקרים שונים האם הם נכללים באיסור "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ". * הגמרא מכריעה להלכה שתולעים שבכבד ובריאה של הבהמה אסורים באכילה. * תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטים את הבהמה - אסורים באכילה, ותולעים הנמצאים בין עור הדג לבשרו - מותרים באכילה. * לויתן - דג טהור הוא.
