דף סז עמוד א * תנא דבי רבי ישמעאל דורש את הפסוק "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ..." באמצעות "ריבוי מיעוט וריבוי", ולומד מכך ששקצים הגדלים במים שבתוך חריצין ונעיצין אסורים ושקצים הגדלים במים שבבורות שיחין ומערות מותרים. (אותה מסקנה כמו הברייתא שבעמוד הקודם). * רב הונא סובר שאסור לסנן שכר של תמרים בלילה. * תולעת שפירשה מתוך המים שבכלי לדופן הכלי - מותרת, משום שזהו דרך גידולה. דף סז עמוד ב * לדעת שמואל: פירות שהתליעו כשהם מחוברים - התולעים אסורים באכילה (והגמרא דוחה נסיון להוכיח מברייתא כדבריו). * רב יוסף ורב אשי מסתפקים במקרים שונים האם הם נכללים באיסור "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ". * הגמרא מכריעה להלכה שתולעים שבכבד ובריאה של הבהמה אסורים באכילה. * תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטים את הבהמה - אסורים באכילה, ותולעים הנמצאים בין עור הדג לבשרו - מותרים באכילה. * לויתן - דג טהור הוא.
דף סח עמוד א * תחילת המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בעובר שהוציא אחד מאיבריו לחוץ קודם שחיטת האם. * בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו קודם שחיטה - לדעת רב: היד אסורה באכילה, ואין השחיטה מתירה אותה. * הגמרא מקשה על דעת רב מהמשנה ומתרצת, ומקשה עליו (בסוף העמוד) מברייתא ומתרצת (בתחילת העמוד הבא). דף סח עמוד ב * הגמרא מקשה קושיה נוספת מברייתא על דעת רב, ומתרצת. * בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו קודם שחיטה - לדעת רבי יוחנן (בניגוד לרב ושמואל): היד מותרת באכילה (השחיטה מתירה אותה). (והגמרא מקשה עליו מברייתא). * לפי בני מערבא: רב סובר שאם יצא רוב האבר החוצה - כל האבר נאסר (אף המיעוט שעדיין בפנים). * הגמרא מביאה שני ספקות בעניין עובר שהוציא את ידו והחזירה.
דף סט עמוד א * הוציא עובר של בהמת שלמים את ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה - אסור ולא ניתר בשחיטתה. * הוציא עובר את ידו בשעת השחיטה בין שחיטת סימן ראשון לסימן שני - טהורה היד מטומאת נבילה. * למסקנת הגמרא רבי ירמיה הסתפק מה הדין של חלב של נקבה שהיא בת פקועה ויש בה איסור אבר היוצא. * המקור לכך שעובר ואבריו החתוכים הותרו באכילה בלא שחיטה אם נמצאו במעי הבהמה בשעה שנשחטה הוא מהמילה "וכל" שבפסוק "וְכׇל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת...". דף סט עמוד ב * לדעת רב שימי בר אשי המקור לדין הנ"ל הוא מהמילים "בְּהֵמָה... בַּבְּהֵמָה" שבפסוק הנ"ל. * רבי שמעון מקיש תמורה למעשר. * האומר "רגלה של זו עולה" - לדעת רבי מאיר ורבי יהודה: רק הרגל קדושה בקדושת עולה, ולדעת רבי יוסי ורבי שמעון: כל הבהמה תהא עולה. * לאחר שיצא מהבהמה רוב העובר הבכור - לדעת רב הונא: למפרע הוא קדוש (וחלה עליו קדושה מתחילת יציאתו), ולדעת רבה: מכאן ולהבא קדוש (וחלה עליו הקדושה רק לאחר יציאת רובו מרגע זה והלאה).
דף ע עמוד א * הגמרא מקשה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דעת רב הונא (הסובר שלאחר שיצא מהבהמה רוב העובר הבכור שלמפרע הוא קדוש), ומתרצת. * כשיצא חצי עובר בכור של בהמה החוצה מהרחם, ומיעוט של אחד האברים נשאר ברחם - רבא מסתפק האם אותו מיעוט האבר שבפנים נגרר אחרי רוב האבר שבחוץ, ובכך נחשב שרוב העובר יצא חוץ לרחם ויתקדש בבכורה. * רבא מסתפק במקרים שונים בדיני חציצה בלידת בכור. * רב אחא מסתפק מה מקדש את הולד בבכורה בשעת הלידה - אויר הרחם או נגיעת כותלי הרחם. (ואח"כ הגמרא מביאה ספקות נוספים שהסתפקו בהם אמוראים). דף ע עמוד ב * בהמה טמאה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו לתוך מעיה ונגע בעובר, לדעת ת"ק הרועה טהור, ולדעת רבי יוסי הגלילי הרועה טמא (ואם הבהמה טהורה, לדעת כולם הרועה טהור) - והגמרא מבררת את המקור לדעתו של ת"ק ואת המקור לדעתו של רבי יוסי הגלילי. * הגמרא מביאה ברייתא המבררת מה המקור לכך שנבלת חיה טהורה מטמאה.
דף עא עמוד א * בן עזאי אמר לרבי יונתן: חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל. * הגמרא מביאה את המקור לכך שחיה בכלל בהמה וכן בהמה בכלל חיה. * חיה טהורה בכלל בהמה טהורה - לסימנים, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה - להרבעה, בהמה טמאה בכלל חיה טמאה - לכדרבי, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה - ליצירה. * לדעת רבה: כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה (והגמרא מבררת את המקור לכך). דף עא עמוד ב * הגמרא ממשיכה לברר את המקור לדעת רבה, ומבררת גם את המקור לכך שדין זה הוא אף כאשר הבלוע נכנס למעיו דרך בית הרעי, וכן לכך שדין זה הוא אף בבלוע בבהמה. * רבא מקשה מה בא רבה לחדש בדבריו והרי שני הדינים הללו נישנו במשניות, והגמרא מתרצת שרבה חידש שדינים אלו הם אף במקרה שאין את הסברא של מגע בית הסתרים (כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה).
דף עב עמוד א * לדעת שמואל: טומאה זו של המיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר המת שבמעי האשה, אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים (גזירה שמא יוציא ולד את ראשו בשעת הלידה חוץ לפרוזדור ותחשוב המיילדת שעדיין לא הוציא ראשו). * עובר במעי אשה - לדעת רבי עקיבא טמא ומטמא, ולדעת רבי ישמעאל טהור. * המקור לטומאת גולל ודופק - לדעת רבי עקיבא מפסוק, ולדעת רבי ישמעאל מהלכה למשה מסיני. * לדעת רבי עקיבא: רביעית דם משני מתים מטמאה באוהל. דף עב עמוד ב * במשנה מבואר המקור לכך ששחיטת טריפה מטהרתה. * הגמרא שואלת האם דעת רבי מאיר במשנה היא כשיטתו שסובר שמגע בית הסתרים מטמא, והגמרא מתרצת בשני אופנים מדוע אין הכרח לטעון כך (ומבארת בשני אופנים שבמשנה לא מדובר על מגע בית הסתרים).
דף עג עמוד א * טריפה שחוטה - טהורה מידי טומאת נבילה, אך גזרו בה חכמים שאם נגע קודש בטריפה הרי הוא נטמא. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המשא ומתן בין רבי מאיר וחכמים בנוגע למחלוקתם במשנה (בדף הקודם) בנוגע לעובר שהוציא את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתך את ידו (לרבי מאיר: הבשר מגע נבילה, ולחכמים: מגע טריפה שחוטה). * לדעת ריש לקיש: רבי מאיר וחכמים חולקים אף באיבר המדולדל של בהמה ונשחטה הבהמה (לדעת רבי מאיר לא מועילה השחיטה לטהרו מטומאת נבלה וחכמים חולקים). דף עג עמוד ב * למסקנת הגמרא, רבי יוחנן (החולק על ריש לקיש) סובר שבאבר המדולדל של בהמה לדברי הכל "אין שחיטה עושה ניפול" (ולכן חלה השחיטה אף על האבר לטהרו מטומאת נבלה). * לדעת רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן (כמו מסקנת הגמרא הנ"ל): באבר המדולדל של בהמה - לדעת כולם: "מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול". (והגמרא מביאה סיוע לכך מדברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן).
דף עד עמוד א * רבא מביא את המקור לכך ש"מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול". * עובר מת שידו מחוץ למעי הבהמה ושחט את הבהמה - רב חסדא ורבה חולקים אם במקרה זה חכמים מודים לרבי מאיר ומטמאים את היד בטומאת נבילה. * לדעת התנא של הברייתא, המקור לכך ששחיטת טריפה מטהרת אותה מידי נבילה הוא מהפסוק "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה...". * הושיט את ידו למעי בהמה מעוברת ושחט עובר חי בן תשעה חודשים - הגמרא מסתפקת אם השחיטה מועילה להתירו באכילה. דף עד עמוד ב * לדעת חכמים במשנה (בסוף עמוד א) עובר חי בן תשעה חודשים ניתר בשחיטת אמו - ומחדש רב אושעיא שההיתר הוא רק לאוכלו בלא שחיטה (ולא נחשב כבהמה), אך הרובע אותו חייב מיתה והחורש בו בכלאים לוקה משום כלאי בהמה. * האוכל דם עובר בן תשעה חי שנשחטה אמו - ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים אם לדעת רבי יהודה ענוש כרת (או רק אסור באכילה). * מר זוטרא ורב אשי חולקים אם ניתן לפדות פטר חמור בשה בן פקועה (כאשר הוא פחות משווייו). * בהמה שחוטה שנגע בה טומאה - רבי יוחנן וריש לקיש חולקים מה דין העובר שבמעיה (האם הוא שני לטומאה או ראשון לטומאה כמו הבהמה).
דף עה עמוד א * לדעת רבי יוסי הגלילי: בן פקועה מטמא טומאת אוכלין. * התנאים חולקים מאימתי דגים מקבלים טומאה: משיצודו / משימותו / משעה שאין יכולים לחיות. * דגים שנולדו בהם סימני טריפה - הגמרא מסתפקת (בדעת רבי עקיבא) אם הדגים מקבלים טומאה בעודם חיים. * דין חלב של נפל בן שמונה חודשים - לדעת רבי יוחנן (בלישנא הראשונה): כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש (וכך גם דעת רבי יוחנן בלישנא השניה): כחלב חיה. * לפי הלישנא השניה: הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של עובר בן תשעה חודשים חי - לדעת רבי יוחנן: דין החלב כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש: דין החלב כחלב חיה. * השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חודשים חי - לדעת רבי אמי: מחלוקת תנאים אם העובר מותר לאחר שישחטנו, לדעת רבא: לדעת כולם מותר העובר לאחר שישחטנו. דף עה עמוד ב * לדעת חכמים: בן תשעה חודשים מותר בשחיטת אמו ואין צריך שחיטה לעצמו, אך אם עמד על פרסותיו על גבי הקרקע צריך שחיטה מדרבנן (ור"ש שזורי חולק ולא מצריך שחיטה מדרבנן). * כל דבר תמוה - אנשים זוכרים (ללישנא הראשונה בגמרא, ולכן לדעת חכמים קלוט בן פקועה מותר אף לאחר שהפריס). * האמוראים חולקים אם תמיד הלכה כרבי שמעון בן שזורי במשנתנו, או רק בשתי משניות בלבד ("במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי").
דף עו עמוד א * בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה - נחלקו הדעות היכן היא "ארכובה" זו (ארכובה הנמכרת עם הראש או ארכובה עליונה). * "אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה". * הגמרא מביאה דעות שונות היכן מקומו של "צומת הגידים" (שדינו הוא שאם ניטל הבהמה טריפה). דף עו עמוד ב * בצומת הגידים של בהמה יש 3 גידים, אחד עבה ושנים קטנים, ונחלקו הדעות כמה גידים צריכים להיחתך כדי שתהא הבהמה טריפה. * בצומת הגידים של עוף יש 16 גידים, ואם נחתך גיד אחד מהם העוף טריפה. * נשברה העצם למעלה מהארכובה (ולא נחתכה לגמרי) ואין רוב הבשר קיים - לדעת רב: האבר והבהמה אסורים, ולדעת שמואל: האבר אסור והבהמה מותרת. (וחזר בו שמואל, המכונה אריוך, והסכים לדברי רב). * נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר מכסים את רובו (לדעת רב פפא: רוב עוביו ורוב הקיפו), האבר מותר. (ונחלקו הלישנות בדעת עולא בשם רבי יוחנן אם "עור הרי הוא כבשר" או "עור מצטרף לבשר").
דף עז עמוד א * התורה חסה על ממונן של ישראל. * רבי יוחנן וריש לקיש - הלכה תמיד כרבי יוחנן חוץ משלושה מקרים בלבד. * הגמרא מביאה ספיקות שונים בנוגע לדין האמור בברייתא בעמוד הקודם ("נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר חופין את רובו, מותר"). * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ששחיטת הבהמה מתירה את השליא באכילה. (ושליא שיצאה מקצתה מן הרחם ואחר כך נשחטה הבהמה אסורה באכילה, כי אין שליא בלא ולד). דף עז עמוד ב * עור - לא נטמא טומאת אוכלין, עור ששלקו - נטמא טומאת אוכלין, עור חמור ששלקו - הגמרא מסתפקת אם נטמא טומאת אוכלין. * במשנה (בעמוד א) נאמר ששליא שיצתה מקצתה מרחם האם בעודה בחיים אסורה באכילה אחר שחיטת האם - ומחדש רבי אלעזר (למסקנת הגמרא) שאם השליא קשורה בולד, והולד לא יצא, השליא מותרת באכילה. * הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה (שבעמוד א) שבהמה מעוברת שלא ילדה מעולם והפילה שליא ישליכנה לכלבים ולא חוששים שמא יש בו קדושת בכור, ואם הבהמה היתה של קורבן תקבר השליא ואסורה היא בהנאה. * לדעת אביי ורבא: כל דבר שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
דף עח עמוד א * מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין "אותו ואת בנו". * המשנה מביאה 12 מקרים שונים (בהם אדם שחט 2 בהמות) ומפרטת את הדינים השונים במקרים אלו. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שדין "אותו ואת בנו" נוהג גם בבהמות קודשים. * דין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים ובכוי. דף עח עמוד ב * הגמרא מבארת שהמקור לכך שדין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים הוא מהמילה "או" (שבפסוק "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"). * בגמרא מבואר מה המקור "לחלק" (שחייב על אחד מהם שישחוט: או שור ובנו או שה ובנו). * לדעת רבי יונתן: כל מקום שנכתבו שני דברים בפסוק, משמעות הפסוק היא כאילו נכתב "או" ביניהם אף אם לא כתוב "או" ביניהם, ורבי יאשיה חולק. * דין "אותו ואת בנו" - לדעת חכמים: נוהג בנקבות בלבד, ולדעת חנניה: נוהג אף בזכרים. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
