דף ע עמוד א * הגמרא מקשה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דעת רב הונא (הסובר שלאחר שיצא מהבהמה רוב העובר הבכור שלמפרע הוא קדוש), ומתרצת. * כשיצא חצי עובר בכור של בהמה החוצה מהרחם, ומיעוט של אחד האברים נשאר ברחם - רבא מסתפק האם אותו מיעוט האבר שבפנים נגרר אחרי רוב האבר שבחוץ, ובכך נחשב שרוב העובר יצא חוץ לרחם ויתקדש בבכורה. * רבא מסתפק במקרים שונים בדיני חציצה בלידת בכור. * רב אחא מסתפק מה מקדש את הולד בבכורה בשעת הלידה - אויר הרחם או נגיעת כותלי הרחם. (ואח"כ הגמרא מביאה ספקות נוספים שהסתפקו בהם אמוראים). דף ע עמוד ב * בהמה טמאה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו לתוך מעיה ונגע בעובר, לדעת ת"ק הרועה טהור, ולדעת רבי יוסי הגלילי הרועה טמא (ואם הבהמה טהורה, לדעת כולם הרועה טהור) - והגמרא מבררת את המקור לדעתו של ת"ק ואת המקור לדעתו של רבי יוסי הגלילי. * הגמרא מביאה ברייתא המבררת מה המקור לכך שנבלת חיה טהורה מטמאה.
דף עא עמוד א * בן עזאי אמר לרבי יונתן: חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל. * הגמרא מביאה את המקור לכך שחיה בכלל בהמה וכן בהמה בכלל חיה. * חיה טהורה בכלל בהמה טהורה - לסימנים, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה - להרבעה, בהמה טמאה בכלל חיה טמאה - לכדרבי, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה - ליצירה. * לדעת רבה: כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה (והגמרא מבררת את המקור לכך). דף עא עמוד ב * הגמרא ממשיכה לברר את המקור לדעת רבה, ומבררת גם את המקור לכך שדין זה הוא אף כאשר הבלוע נכנס למעיו דרך בית הרעי, וכן לכך שדין זה הוא אף בבלוע בבהמה. * רבא מקשה מה בא רבה לחדש בדבריו והרי שני הדינים הללו נישנו במשניות, והגמרא מתרצת שרבה חידש שדינים אלו הם אף במקרה שאין את הסברא של מגע בית הסתרים (כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה).
דף עב עמוד א * לדעת שמואל: טומאה זו של המיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר המת שבמעי האשה, אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים (גזירה שמא יוציא ולד את ראשו בשעת הלידה חוץ לפרוזדור ותחשוב המיילדת שעדיין לא הוציא ראשו). * עובר במעי אשה - לדעת רבי עקיבא טמא ומטמא, ולדעת רבי ישמעאל טהור. * המקור לטומאת גולל ודופק - לדעת רבי עקיבא מפסוק, ולדעת רבי ישמעאל מהלכה למשה מסיני. * לדעת רבי עקיבא: רביעית דם משני מתים מטמאה באוהל. דף עב עמוד ב * במשנה מבואר המקור לכך ששחיטת טריפה מטהרתה. * הגמרא שואלת האם דעת רבי מאיר במשנה היא כשיטתו שסובר שמגע בית הסתרים מטמא, והגמרא מתרצת בשני אופנים מדוע אין הכרח לטעון כך (ומבארת בשני אופנים שבמשנה לא מדובר על מגע בית הסתרים).
דף עג עמוד א * טריפה שחוטה - טהורה מידי טומאת נבילה, אך גזרו בה חכמים שאם נגע קודש בטריפה הרי הוא נטמא. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המשא ומתן בין רבי מאיר וחכמים בנוגע למחלוקתם במשנה (בדף הקודם) בנוגע לעובר שהוציא את ידו ושחט את אמו ואח"כ חתך את ידו (לרבי מאיר: הבשר מגע נבילה, ולחכמים: מגע טריפה שחוטה). * לדעת ריש לקיש: רבי מאיר וחכמים חולקים אף באיבר המדולדל של בהמה ונשחטה הבהמה (לדעת רבי מאיר לא מועילה השחיטה לטהרו מטומאת נבלה וחכמים חולקים). דף עג עמוד ב * למסקנת הגמרא, רבי יוחנן (החולק על ריש לקיש) סובר שבאבר המדולדל של בהמה לדברי הכל "אין שחיטה עושה ניפול" (ולכן חלה השחיטה אף על האבר לטהרו מטומאת נבלה). * לדעת רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן (כמו מסקנת הגמרא הנ"ל): באבר המדולדל של בהמה - לדעת כולם: "מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול". (והגמרא מביאה סיוע לכך מדברי רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן).
דף עד עמוד א * רבא מביא את המקור לכך ש"מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול". * עובר מת שידו מחוץ למעי הבהמה ושחט את הבהמה - רב חסדא ורבה חולקים אם במקרה זה חכמים מודים לרבי מאיר ומטמאים את היד בטומאת נבילה. * לדעת התנא של הברייתא, המקור לכך ששחיטת טריפה מטהרת אותה מידי נבילה הוא מהפסוק "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה...". * הושיט את ידו למעי בהמה מעוברת ושחט עובר חי בן תשעה חודשים - הגמרא מסתפקת אם השחיטה מועילה להתירו באכילה. דף עד עמוד ב * לדעת חכמים במשנה (בסוף עמוד א) עובר חי בן תשעה חודשים ניתר בשחיטת אמו - ומחדש רב אושעיא שההיתר הוא רק לאוכלו בלא שחיטה (ולא נחשב כבהמה), אך הרובע אותו חייב מיתה והחורש בו בכלאים לוקה משום כלאי בהמה. * האוכל דם עובר בן תשעה חי שנשחטה אמו - ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים אם לדעת רבי יהודה ענוש כרת (או רק אסור באכילה). * מר זוטרא ורב אשי חולקים אם ניתן לפדות פטר חמור בשה בן פקועה (כאשר הוא פחות משווייו). * בהמה שחוטה שנגע בה טומאה - רבי יוחנן וריש לקיש חולקים מה דין העובר שבמעיה (האם הוא שני לטומאה או ראשון לטומאה כמו הבהמה).
דף עה עמוד א * לדעת רבי יוסי הגלילי: בן פקועה מטמא טומאת אוכלין. * התנאים חולקים מאימתי דגים מקבלים טומאה: משיצודו / משימותו / משעה שאין יכולים לחיות. * דגים שנולדו בהם סימני טריפה - הגמרא מסתפקת (בדעת רבי עקיבא) אם הדגים מקבלים טומאה בעודם חיים. * דין חלב של נפל בן שמונה חודשים - לדעת רבי יוחנן (בלישנא הראשונה): כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש (וכך גם דעת רבי יוחנן בלישנא השניה): כחלב חיה. * לפי הלישנא השניה: הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של עובר בן תשעה חודשים חי - לדעת רבי יוחנן: דין החלב כחלב בהמה, לדעת ריש לקיש: דין החלב כחלב חיה. * השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חודשים חי - לדעת רבי אמי: מחלוקת תנאים אם העובר מותר לאחר שישחטנו, לדעת רבא: לדעת כולם מותר העובר לאחר שישחטנו. דף עה עמוד ב * לדעת חכמים: בן תשעה חודשים מותר בשחיטת אמו ואין צריך שחיטה לעצמו, אך אם עמד על פרסותיו על גבי הקרקע צריך שחיטה מדרבנן (ור"ש שזורי חולק ולא מצריך שחיטה מדרבנן). * כל דבר תמוה - אנשים זוכרים (ללישנא הראשונה בגמרא, ולכן לדעת חכמים קלוט בן פקועה מותר אף לאחר שהפריס). * האמוראים חולקים אם תמיד הלכה כרבי שמעון בן שזורי במשנתנו, או רק בשתי משניות בלבד ("במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי").
דף עו עמוד א * בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה - נחלקו הדעות היכן היא "ארכובה" זו (ארכובה הנמכרת עם הראש או ארכובה עליונה). * "אין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה". * הגמרא מביאה דעות שונות היכן מקומו של "צומת הגידים" (שדינו הוא שאם ניטל הבהמה טריפה). דף עו עמוד ב * בצומת הגידים של בהמה יש 3 גידים, אחד עבה ושנים קטנים, ונחלקו הדעות כמה גידים צריכים להיחתך כדי שתהא הבהמה טריפה. * בצומת הגידים של עוף יש 16 גידים, ואם נחתך גיד אחד מהם העוף טריפה. * נשברה העצם למעלה מהארכובה (ולא נחתכה לגמרי) ואין רוב הבשר קיים - לדעת רב: האבר והבהמה אסורים, ולדעת שמואל: האבר אסור והבהמה מותרת. (וחזר בו שמואל, המכונה אריוך, והסכים לדברי רב). * נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר מכסים את רובו (לדעת רב פפא: רוב עוביו ורוב הקיפו), האבר מותר. (ונחלקו הלישנות בדעת עולא בשם רבי יוחנן אם "עור הרי הוא כבשר" או "עור מצטרף לבשר").
דף עז עמוד א * התורה חסה על ממונן של ישראל. * רבי יוחנן וריש לקיש - הלכה תמיד כרבי יוחנן חוץ משלושה מקרים בלבד. * הגמרא מביאה ספיקות שונים בנוגע לדין האמור בברייתא בעמוד הקודם ("נשבר העצם ויצא לחוץ - אם עור ובשר חופין את רובו, מותר"). * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה ששחיטת הבהמה מתירה את השליא באכילה. (ושליא שיצאה מקצתה מן הרחם ואחר כך נשחטה הבהמה אסורה באכילה, כי אין שליא בלא ולד). דף עז עמוד ב * עור - לא נטמא טומאת אוכלין, עור ששלקו - נטמא טומאת אוכלין, עור חמור ששלקו - הגמרא מסתפקת אם נטמא טומאת אוכלין. * במשנה (בעמוד א) נאמר ששליא שיצתה מקצתה מרחם האם בעודה בחיים אסורה באכילה אחר שחיטת האם - ומחדש רבי אלעזר (למסקנת הגמרא) שאם השליא קשורה בולד, והולד לא יצא, השליא מותרת באכילה. * הגמרא מבארת את הטעם לדין המשנה (שבעמוד א) שבהמה מעוברת שלא ילדה מעולם והפילה שליא ישליכנה לכלבים ולא חוששים שמא יש בו קדושת בכור, ואם הבהמה היתה של קורבן תקבר השליא ואסורה היא בהנאה. * לדעת אביי ורבא: כל דבר שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי.
דף עח עמוד א * מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין "אותו ואת בנו". * המשנה מביאה 12 מקרים שונים (בהם אדם שחט 2 בהמות) ומפרטת את הדינים השונים במקרים אלו. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שדין "אותו ואת בנו" נוהג גם בבהמות קודשים. * דין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים ובכוי. דף עח עמוד ב * הגמרא מבארת שהמקור לכך שדין "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים הוא מהמילה "או" (שבפסוק "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"). * בגמרא מבואר מה המקור "לחלק" (שחייב על אחד מהם שישחוט: או שור ובנו או שה ובנו). * לדעת רבי יונתן: כל מקום שנכתבו שני דברים בפסוק, משמעות הפסוק היא כאילו נכתב "או" ביניהם אף אם לא כתוב "או" ביניהם, ורבי יאשיה חולק. * דין "אותו ואת בנו" - לדעת חכמים: נוהג בנקבות בלבד, ולדעת חנניה: נוהג אף בזכרים. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף עט עמוד א * שמואל פוסק כחנניה (שאיסור אותו ואת בנו נוהג גם בזכרים, משום שחוששים לזרע האב). * למסקנת הגמרא: רבי יהודה מסתפק האם חוששים לזרע האב או לא (והנפקא מינה היא האם ניתן להתיר פרד במין אמו). * רבי אבא סובר שאין חוששים לזרע האב. דף עט עמוד ב * רבי אבא סובר שמה שסומכים על סימני אבידה זה מהתורה. * דין "אותו ואת בנו" ודין "מתנות" נוהגים בכלאים, ונחלקו חכמים ורבי אליעזר אם נוהגים בכוי (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומה טעם מחלוקתם). * כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו (והגמרא מבררת לאורך כל הסוגיה באיזה כוי מדובר ומי אמר דין זה ומה טעמו).
דף פ עמוד א * האמוראים והתנאים חולקים מהו "כוי" - איל הבר / הבא מן התייש ומן הצבייה / בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה היא / מין בהמה היא. * לדעת רב המנונא: "עזי דבאלא" כשרות לגבי מזבח (כי הם בהמה ולא חיה), והאמוראים מקשים על דבריו, ואמימר התיר את חלבן לאכילה משום שסבר שהן חיות. * שור הבר - חכמים ורבי יוסי חולקים אם מין בהמה הוא או מין חיה הוא. דף פ עמוד ב * רבי אושעיא מבאר (מסוף עמוד א) שכל המשנה (שבתחילת הפרק) היא לא כדעת רבי שמעון הסובר ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה". * רבי אושעיא מחדש בדבריו ששחיטת קודשים שחיטה שאינה ראויה היא. * שחט אותו ואת בנו קודשים בפנים, השני מתחייב משום הלאו של אותו ואת בנו, והאמוראים חולקים אם חייב גם משום לאו של מחוסר זמן.
דף פא עמוד א * לדעת רב המנונא (לפי ההבנה שבתחילת הסוגיה): רבי שמעון סובר שדין "אותו ואת בנו" לא נוהג בקודשים. * רבא מקשה על הבנה זו בדברי רב המנונא, ולכן מבאר שרב המנונא אמר שרבי שמעון סובר שאין חיוב מלקות משום "אותו ואת בנו" נוהג בקודשים (משום התראת ספק, שמא לא ייזרק הדם - לפי הגרסה והפירוש הראשון ברש"י). * שחט חולין ואח"כ שחט את בנה השלמים - פטור, שחט שלמים ואח"כ שחט את בנה החולין - חייב. דף פא עמוד ב * שחט עולה ואח"כ שחט את בנה החולין - לדעת רבא: פטור ממלקות של אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן חייב. * שחיטה שאינה ראויה לאכילה - נחלקו רבי שמעון וחכמים אם נחשב לשחיטה או לא (לעניין איסור אותו ואת בנו). * אותו ואת בנו - שחט את הראשון כדי לאכול, ואח"כ שחט את השני לעבודה זרה, והתרו בו משום אותו ואת בנו ולא משום עבודה זרה - לדעת ריש לקיש: פטור ממלקות משום אותו ואת בנו, ולדעת רבי יוחנן: חייב מלקות משום אותו ואת בנו (לדעת חכמים). * חייבי מיתות/מלקות שוגגים ודבר אחר - לדעת רבי יוחנן: חייב (על אותו דבר אחר), ולדעת ריש לקיש: פטור.
