דף ח עמוד א * כל שתשמישו ביום (תרנגול) - יולד ביום, כל שתשמישו בלילה (עטלף) - יולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום בין בלילה (אדם ובעלי חיים הדומים לו) - יולד בין ביום ובין בלילה. * הכל משמשים פנים כנגד עורף, חוץ משלושה שמשמשים פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש (הואיל ודיברה עמהם שכינה), וגמל משמש אחור כנגד אחור. * הברייתא מפרטת את זמן עיבורם של בעלי חיים ושל אילנות שונים. * הגמרא מבררת את המקור לכך שזמן משך עיבורו של נחש הוא שבע שנים. דף ח עמוד ב * בעמוד זה מובאת אגדתא ("סבי דבי אתונא") הנחשבת לעמוקה ביותר. * אגדתא זו מובאת בסוגייתנו כי היא פותחת בשאלתו של הקיסר לרבי יהושע בן חנניה בנוגע למשך זמן עיבורו של נחש.
דף ט עמוד א * לדעת רבי ירמיה: רבי יוסי הגלילי חולק על המשנה, וסובר שחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים - נותן שני טלאים לכוהן (כי אפשר לצמצם). * לדעת אביי (והגמרא דוחה דבריו): רבי יוסי הגלילי לא חולק על המשנה, וסובר שרק בבכור בהמה טהורה הדין הוא שרחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים שניהם לכוהן כי אפשר לצמצם (בגלל גזירת הכתוב), אך חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים הדין הוא שנותן טלה אחד לכוהן. דף ט עמוד ב * לדעת רבי יהודה (וכך דעת המשנה): פטר חמור קודם פדיונו אסור בהנאה, ולדעת רבי שמעון: מותר בהנאה - והגמרא מביאה שתי אפשרויות לביאור טעם מחלוקתם. * לדעת רבה: רבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה.
דף י עמוד א * הגמרא דנה בהוכחה שהובאה (מסוף העמוד הקודם) לשיטת רבה הסובר שרבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה, ודוחה את ההוכחה. * לדעת רבי שמעון: בשר בחלב אסור רק באכילה ומותר בהנאה. * לדעת חכמים (בברייתא בסוף העמוד הקודם) פטר חמור מטמא טומאת אוכלים - ולמסקנת הגמרא (בסוף העמוד) הטעם הוא לא בגלל ש"איסורו חישובו". דף י עמוד ב * הגמרא מקשה על רבה (הסובר שרבי שמעון מודה שפטר חמור לאחר עריפה אסור בהנאה) מברייתא, ומתרצת. * רב נחמן בשם רבה בר אבוה סובר כמו רבה, ומביא שתי הוכחות לשיטתו, והגמרא דוחה הוכחות אלו. * ריש לקיש סובר כמו רבה, אך רבי יוחנן/אלעזר חולק וסובר שרבי שמעון מתיר פטר חמור בהנאה גם לאחר עריפה. * ת"ק בברייתא סובר שניתן לפדות פטר חמור מיד (אפילו בתוך שלושים יום ללידתו), וכן סובר שניתן לפדותו אפילו בשה ששוויו כל שהוא, אך רבי יוסי בר יהודה סובר שהמינימום צריך להיות בשווי שקל. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף יא עמוד א * למסקנת הגמרא: שווי השה שפודים בו פטר חמור - אם בא הפודה לשאול, אומרים לו שלא יפחות משלושה זוזים, אך אם לא שאל ועשה מעצמו, ניתן לפדות אף בשווי כל שהוא. * לדעת ריש לקיש: מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו - פודהו בדמי שווי החמור. * הפודה פטר חמור של חברו - פדיונו פדוי, והחמור שייך לאחר הפדיון לחברו (ולא לפודה). * ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים - מפריש עליהם עשרה שיים ומעשרם והם שלו. * ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאים בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כוהן ואותו אבי אמו כוהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל - מפריש עליהם עשרה שיים ומעשרם והם שלו. (וכיוצא בזה הדין הוא לגבי טבלים). דף יא עמוד ב * הלוקח טבלים ממורחים מן העובד כוכבים - צריך להפריש ולתת תרומה גדולה לכוהן, אך תרומת מעשר יפריש וישאיר אצלו. * שה שפדו בו פטר חמור - הרי הוא ברשות הכוהן אף אם מת לפני שנתנו הפודה לכוהן (ולכן הנבלה שייכת לכהן).
דף יג עמוד א * מצוות פדיון פטר חמור קודמת לעריפת החמור ("וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ"), מצוות יעידה קודמת למצוות הפדייה, מצוות הייבום קודמת למצות חליצה (בראשונה אך לא עכשיו). * החל מפרק שני, המתחיל בעמוד זה, ועד סוף פרק שישי, עוסקות המשניות בדינו של בכור בהמה טהורה. * המסכת פתחה בדיני פטר חמור לפני דיני בכור בהמה טהורה - בגלל שפרק זה חביב על התנא (לאור דרשת רבי חנינא), או בגלל שדיניו מועטים. * לדעת רבי אושעיא: ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בבהמתו - קנה וחייבת בבכורה, ועובד כוכבים שנתן מעות לישראל בבהמתו - קנה ופטור מן הבכורה. דף יג עמוד ב * הגמרא מבררת מה אמימר, הסובר שהעובד כוכבים קונה מטלטלין במשיכה (בניגוד לרב אושעיא, הסובר שעובד כוכבים קונה בכסף), דורש מהמילה "לַעֲמִיתֶךָ". * הגמרא מקשה מברייתא על רבי אושעיא (הסובר שישראל קונה מטלטלין מעובד כוכבים בכסף), ומביאה כמה תירוצים של אמוראים לקושיה. * לדעת רבינא: התנא של הברייתא סובר שהחוזר בו ממקח שהוסכם עליו בדברים בלבד, הרי זה 'מחוסר אמנה', אך זה רק במקח בין ישראל לישראל.
דף יד עמוד א * כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו - חייבים בבכורה ובמתנות, אך אם לא נפדו - פטורים, למרות שאין בהם קדושת הגוף אלא רק קדושת דמים. * כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשם ונפדו - יוצאים לחולין ליגזז וליעבד, אך אם לא נפדו - אסורים. * לדעת רבי אלעזר: קודשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה, אך לא ניתן להביא הוכחה לדבריו מהמשנה. * כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן וילדו לאחר שפדו אותם - הוולדות מותרים (אפילו אם התעברו לפני שפדו אותם). דף יד עמוד ב * המתפיס בעלי מומים קבועים לגבי מזבח וילדו - ימכרו, ואין צריכים להמתין במכירת הוולדות עד שיפול בהם מום. * לדעת רבא: הקדיש זכר לדמים (היינו: שימכרנו ויביא בדמיו עולה) - קדוש קדושת הגוף (והוא עצמו יקרב עולה). * לדעת רבי אלעזר: הזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות עובר בלא תעשה, והגמרא דנה בביאור המקור לשיטתו. * לדעת רבי שמעון (וזו דעת המשנה בעמוד א): קודשים שקדם מום קבוע להקדשן, אם מתו יפדו, אך לדעת חכמים (תנא דבי לוי): אם מתו יקברו.
דף טו עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא המבררת את המקור לדין המשנה שקודשים שקדם הקדשם למומם פטורים מן הבכורה ומן המתנות, וכן מבררת מדוע לא לומדים ממקור זה להתיר שחיטת בהמה ובנה ביום אחד בפסולי המוקדשים. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שקודשים שקדם הקדשם למומם לא יוצאים לחולין ליגזז וליעבד וחלבם אסור. דף טו עמוד ב * קודשים שקדם הקדשם למומם: אם נתעברו קודם שנפדו ונולדו הוולדות לאחר פדיון אמם - הוולדות אסורים, אך אם הוולדות נולדו לפני הפדיון - חלה עליהם קדושה (מחלוקת אם קדושה ליקרב או לרעייה), והברייתא מביאה את המקור לכך. * קודשים שקדם הקדשם למומם, אם נתעברו קודם שנפדו ונולדו הוולדות לאחר פדיון אמם - לדעת רב הונא: כונס את הוולדות לכיפה והם מתים, לדעת רבי חנינא: סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם אותו זבח שהוקדשה אמם (אך לא לשם זבח אחר).
דף טז עמוד א * קדשים שקדמה הקדשתם למומם - השוחטם בחוץ פטור משום "שחוטי חוץ", אך אם המום הוא "דוקין שבעין" חייב (כך גרס רב הונא בדברי הברייתא והעמיד את הברייתא כשיטת רבי עקיבא). * לדעת רב נחמן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): בהמת קדשים שנפל בה מום (לאחר הקדשתה), ולאחר שפדו אותה המיר בה בהמה אחרת - אותה בהמת תמורה מניחים אותה למות. דף טז עמוד ב * רבא ביאר את הטעם לדברי המשנה (שהמקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים פטורים הולדות מן הבכורה) שהוא בגלל שאם יבוא עובד כוכבים וירצה את כספו ולא יקבל אז הוא יגבה מהבהמה עצמה או מולדותיה, ו"כל יד עובד כוכבים באמצע פטורה מן הבכורה". * המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים - לדעת רב הונא: הולדות כשיולידו בכור פטורין מן הבכורה, ולדעת רב יהודה: אף ולדי הולדות כשיולידו בכור פטורין מן הבכורה.
דף יז עמוד א * רב אושעיא מנהרדעא מביא ברייתא שנאמר בה: "רחל בת עז ועז בת רחל רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין" - ולמסקנת הסוגיא הברייתא עוסקת בדין בכור בהמה, והגמרא מביאה כמה פירושים אפשריים לבאר במה עוסקת הברייתא ובמה נחלקו. * כבשים שהצמר שלהם קשה - פטורים מראשית הגז. * מודה רבי מאיר בשעיר של מוסף ראש חודש שצריך שיהיה שעיר בן שעירה. (רש"י: והוא הדין לגבי שעירי רגלים). * שה שאינו מיוחד לדורותיו (שאינו ממשפחת עיזים מששת ימי בראשית) - לדעת כולם: לא לוקים על צמרו משום איסור כלאיים, צמרו פסול לתכלת, אין צמרו מטמא בנגעים. * הדלה הגפן על גבי תאנה - יינו של גפן זו פסול לנסכים על המזבח. דף יז עמוד ב * המשנה (המתחילה בסוף עמוד א) עוסקת במקרה של רחל שלא ביכרה וילדה תאומים. * לדעת רבי יוסי הגלילי: אפשר לצמצם בידי שמים וכל שכן בידי אדם. * לדעת חכמים: אי אפשר לצמצם בידי שמים, והגמרא מסתפקת מה דעתם לגבי צמצום בידי אדם (והגמרא מביאה כמה ניסיונות לענות על השאלה אך דוחה אותם).
דף יח עמוד א * למסקנת הגמרא: לדעת חכמים - אי אפשר לצמצם אפילו בידי אדם. * רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים - הגמרא מבארת שכוונת רבי עקיבא (שאמר במשנה "משמנין ביניהן") היא שהבעלים נוטלים את הזכר השמן והכוהן נוטל את הזכר הכחוש. * הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי מאיר ורבי יוסי שנחלקו במשנה (במקרה של רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים) אם הזכר שדינו להישאר ביד הבעלים חייב במתנות או לא. * ספק בכור, שאין חליפיו ביד כוהן (שלא נטל הכוהן כלום תחתיו) - חייב הישראל במתנות, לדעת כולם. דף יח עמוד ב * ספק מעשר בהמה - פטור מן המתנות, לדעת כולם. * רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים - רבי טרפון סבר בתחילה שהכוהן בורר לו את היפה, ואחר כך חזר בו וסבר שיחלוקו. * הגמרא מבארת שמחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא (אם יחלוקו או המוציא מחברו עליו הראיה) היא במקרה שאותו ספק בכור עומד בחצר בעל הבית והרועה את בהמותיו של בעל הבית הוא כוהן. * המשנה מפרטת אופנים נוספים של ספק בכור, והגמרא מבארת את הצורך בכך.
דף יט עמוד א * "בכור לדבר אחד" (בכור לוולדות אך לא לרחם, או בכור לרחם אך לא לוולדות) - רבי טרפון מסתפק אם נחשב לבכור (לעניין קדושת בכור בהמה טהורה), ורבי עקיבא סובר שלא נחשב לבכור. * כלל ופרט - הפרט ממעט את הכלל, כלל הצריך לפרט - הפרט מפרש את הכלל, פרט הצריך לכלל - הפרט צריך לכלל כדי לפרשו. (ע"פ רש"י) * הגמרא מביאה ברייתא שיש בה לכאורה סתירה פנימית, ואביי ורבינא מתרצים ומבארים את הברייתא (והם חולקים אם דעת הברייתא היא ש"בכור לדבר אחד הוי בכור"), ורב אחא מדפתי דוחה את תירוצו של רבינא (בתחילת העמוד הבא). דף יט עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בוולד בהמה שאין יודעים אם הוא בכור או איננו בכור. * הגמרא מבררת מדוע לדעת רבי ישמעאל עז שילדה לאחר גיל שנה יש ספק אם זו לידה ראשונה שלה או לידה שניה, והרי רוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן הראשונה. (ובתחילת העמוד הבא מבאר רבא שהטעם הוא כי סובר כדעת רבי מאיר שחושש למיעוט, ורבינא מבאר שיתכן שסובר כחכמים אך הם הולכים אחר הרוב רק כאשר זה לא תלוי במעשה).
