דף ח - ב
דתניא שנינו ברייתא: אבא שאול אומר: טבול יום תחלה לקודש, יש לו דין "ראשון לטומאה" לגבי קודש [229]. ואם נגע בבשר קודש, עושה אותו שני, והבשר שנגע בבשר נעשה שלישי, ושלישי רביעי.
רבי מאיר אומר: טבול יום שנגע בקודש, מטמא את הקודש, ובשר שנגע בבשר נפסל, ופוסל את התרומה, אם נגע טבול יום בתרומה, פסלו בלבד. דהיינו שיש לו דין "שני לטומאה".
וחכמים אומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי [מאכלי] תרומה, ואינו מטמאם, כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש. כמבואר, שטבול יום פוסל את התרומה, מפסוק הנ"ל, ובכל זאת אינו נעשה שני [כדעת רבי מאיר] לטמא קודש, אלא לפסלו בלבד, וכל שכן שאינו נעשה ראשון [כדעת אבא שאול].
ומשנתנו נשנית כדעת חכמים.
ודחינן: אמר רבא: אמנם, כל התנאים מודים לחכמים, שמן התורה, טבול יום פוסל ואינו מטמא, אלא שאבא שאול ורבי מאיר סוברים, שרבנן הוסיפו לו בדרגת הטומאה, לגבי קדשים, מרוב "מעלת" קדשים, כלומר, מגודל הצורך ליזהר בטהרתם.
איזו דרגת טומאה הוסיפו לו רבנן? לדעת אבא שאול, מעלה עשו בקדשים, הילכך, שוינהו רבנן, עשו חכמים, לטבול יום כראשון. לרבי מאיר, עשוהו כאוכל [מאכל] שני.
ואילו לרבנן, חכמים סוברים, שלא עשו לו שום הוספה בדרגת הטומאה, כיון דכבר טבל, קלש, נחלש טומאתו [230]. הילכך: פסול משוי, הוא פוסל את הקודש, טמא לא משוי, והשאירו אותו בטומאתו מדאורייתא.
ומשנתנו שנתה דינו מדאורייתא, ולא נשנית לדעת חכמים בלבד, כי שאר התנאים מודים שמדאורייתא פוסל בשר קודש ואינו מטמא [231].
שנינו במשנתנו: הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.
ויש לדייק: אם יאכלנה או יהנה ממנה, מעילה הוא דליכא, לא יתחייב באשם מעילות, הא [232] איסורא איכא, אבל אסור לאכלה,
וקשה, אמאי, למה אסור לאכלה? הא ממונא דכהנים הוא [233], הלא אחר שהוזה דמה, הותרה לאכילת כהנים?
אמר רבי חנינא: המשנה מדברת [234] ליוצא [235], ואחר כך הוזה דמה, ומשנת רבי עקיבא היא, דאמר "זריקה מועלת ליוצא", ויצאה מדין מעילה, וחייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, דמכל מקום לאו בת אכילה היא, ועדיין אסורה באכילה [236].
סוגיא דמיצוי חטאת העוף שנינו במשנתנו: הוזה דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.
אמרה תורה בפרשת חטאת העוף [ויקרא ה] "והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא". פירוש: תחילה מזה דמה, שאוחז בעורף, ומתיז מהדם, והדם ניתז והולך למזבח [237].
ואחרי ההזאה, ממצה את דם העוף על המזבח. והיינו, מקיף ומקרב בית מליקתו [הצואר] למזבח, ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד המזבח.
ונחלקו תלמידי רב בשם רב, אם מיצוי הדם מעכב את הכפרה [238]. וממילא, אם אכן מעכב, יוצאת מידי מעילה, וכן חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, רק אחרי המיצוי.
אמר רב הונא אמר רב: מיצוי חטאת העוף אינו מעכב.
ותני [239] רב, שנה גירסת משנתנו "הוזה דמה" חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, על אף שעדיין לא מיצה. מוכח שהמיצוי אינו מעכב.
רב אדא בר אהבה אמר רב: מיצוי חטאת העוף מעכב.
ותני רב, שנה גירסת משנתנו "מיצה דמה" חייבין עליה משום פגול, וכולי. וחייבין משום פגול נותר וטמא. ויוצאת מידי מעילה רק אחרי המיצוי. [240] תא שמע מהא דכתיב "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, חטאת הוא". [241]
בשלמא לרב אדא בר אהבה, היינו דכתיב "והנשאר בדם ימצה", ובא ללמדנו, שאף על גב שהדם נשאר "חטאת הוא", כלומר, אף על גב שכבר היזה, ושארית הדם נשאר, עדיין הוא "חטאת", כל זמן שלא גמר את המיצוי. והזאת הדם תלויה במיצוי, שגם הוא מעכב את כפרתה. [242] אלא לרב הונא, קשה, מאי פירוש "והנשאר"? והיה די לומר "והדם ימצה אל יסוד המזבח"?
ומתרצינן: אדרבה! מה דכתיב "והנשאר", בא ללמדנו שהמיצוי אינו מעכב, כמו דתניא דבר רבי ישמעאל, שאם נשאר, ימצה, ואם לא [243], לא ימצה, ואינו מעכב.
ואם היה כתוב "וימצה", היה משמע שלא יצא ידי חובתו עד שימצה, לכן נאמר "והנשאר", ללמדנו, אם נשאר [244].
ומאי ומה שסיימה התורה, "חטאת הוא", לא בא ללמדנו שהמיצוי הוא גמר ההזאה, אלא ארישא, על תחילת המקרא, דהיינו המליקה וההזאה [245], הם המעכבים, הואיל והוא "חטאת".
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי מנחה דכתיב [ויקרא ב פסוק ב] "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'? והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'", האם הכי נמי נדרוש, שאם ניתותרה [246], יאכלוה הכהנים, ואם לא ניתותרה, אלא שחסרו השיריים אחר הקמיצה [247], אין בכך כלום [248]?!
וכי תימא, ואם תאמר, הכי נמי, אכן כך, אם חסרו השירייים אין בכך כלום?
הערות
[229] אבא שאול סובר שנעשה ראשון רק לגבי קודש, ולגבי תרומה מודה שדינו כשני שפוסל ואינו מטמא. עיין היטיב במסכת סוטה [כט ב].
[230] גירסת השיטה מקובצת.
[231] כתבו התוס': זו היא מסקנת סוגיתנו. אבל מסוגית הגמרא במסכת סוטה [כט ב] משמע שאבא שאול סובר שמן התורה הרי הוא ראשון לטומאה. ועיין בתוס' מה שכתבו.
[232] גירסת השיטה מקובצת.
[233] כתב השפת אמת: דיוק הגמרא הוא למאן דאמר [לקמן] הסובר שהמיצוי שלאחר ההזאה מעכב, ויצא מיד מעילה רק אחרי מיצוי דם, וגריס במשנה "מיצה דמה", דאילו למאן דאמר שיוצא מידי מעילה לפני המיצוי בהזאה בלבד, מובן למה עדיין אסור באכילה, כי על כל פנים צריך לקיים מצות מיצוי הדם, אף על פי שאינו מעכב.
[234] עיין בקרן אורה המבאר למה חזרה המשנה ודייקה לומר שלרבי עקיבא לא מועילה זריקת יוצא להתיר באכילה, גם במשנה זו וגם במשנה הקודמת.
[235] גירסת השיטה מקובצת.
[236] מבואר לעיל סוף פרק א, ראה שם. הקשו התוס': מה יצא? בשלמא לעיל, מדובר בבהמה שהדם נתקבל בכלי, והדם לא יצא, והבשר יצא. אבל כאן בעוף שהזאת הדם היא מגוף העוף, אם יצא העוף, יצא גם הדם, והרי ביצא הדם מודה רבי עקיבא שאין הזריקה מועלת [לעיל ז א]. ובודאי שאין הכוונה שהעוף יצא אחר ההזאה, ונפסל ביוצא, כי במשנה משמע שהזאת הדם היא המוציאה מידי מעילה, ולא מה שאירע אחר כך. התוס' רצו לתרץ שהעוף יצא מקצתו, ומכל מקום דם הראש שמשם מזה הדם נשאר בפנים ולא יצא, וחתך את החלק שיצא לחוץ, והזה מן הדם הנשאר בפנים. אבל, תירוץ זה לא התקבל, מפני שאמרה הגמרא במסכת זבחים [כה ב כג א] שבאופן זה [בבהמה] נפסל כל הדם לזריקה, הואיל ומתערב בתוך הדם הזריקה מן שמנונית הבהמה, מן החלק שנפסל ביוצא. [ושם מבואר למה ההקפדה היא על "שמנונית", ולא על "דם"]. והתוס' מתרצים כמה תירוצים. א) מדובר שכל הדם נאסף בצואר, ואחר כך יצא העוף מן צד הרגל, וצד הצואר ששם הצטבר הדם לא יצא, ועתה אין לחוש שיתערב שמנונית אל הצד שלא יצא. על תירוץ זה מקשה הקרן אורה: מי נתן שיעור זה לומר ששוב אינו עולה? בפירוש ב כתב: מה שאמרה הגמרא שם שהדם מתערב עם שמנונית, נאמר רק בבהמה שיש בה דם הרבה, ואילו עוף שאין בה רק דם מועט, כל הדם הולך אל בית הצואר. ב) בתירוץ השני של תוס' יש כמה גירסאות, התלויים בגירסת הגמרא שם במסכת זבחים: לדעת השיטה מקובצת, מדובר שלפני המליקה חתך כל הבשר של אבר אחד ואחרי המליקה יצא אותו אבר ואם כן לא התערב לא דם ולא שמנונית. ועשה כן בצורה שלא יהיה מחוסר אבר [הפוסל בעוף, כידוע, שאין מום פוסל בעוף, אלא חסרון אבר], כגון, שחתך עד העצם, ולא חתך את העצם. וכן מבאר הברכת הזבח. והקשו הרש"ש והקרן אורה, שאם כן, למה כתבו התוס' שאינו חסרון בעוף, הלא גם בבהמה אינו מום אם חתך בשר בלי עצם, כמבואר שם בגמרא. על קושיא זו מתרץ התקנת עזרא, על פי דברי השיטה מקובצת [שם זבחים] דגם בחותך בשר בלי עצם הוי מום עובר. והגמרא שם אמרה רק שהיא כשרה כשחתך בשר לאחר השחיטה לפני קבלה ואף על פי שמום פוסל גם אחר השחיטה לפני הקבלה, כמבואר לקמן. לפיכך, בעוף שמום אינו פוסל בו, כשר, כשחתך בשר בלי העצם. הרש"ש מבאר תירוץ התוס', כדברי השיטה מקובצת שחתך לפני המליקה אלא, שחתך עם העצם. ומאחר שאינו אבר שלם, אינו פוסל בעוף. והקשו הרש"ש והקרן אורה, שאם כן, אינו שייך כלל לפסול "יוצא", מה שיצא לפני המליקה. ועוד, שעל כך לא אמר רבי עקיבא שהזריקה תועיל. ועוד, שאם כן, אסור משום אבר מן החי כמבואר במסכת חולין? החק נתן מבאר: שאחרי המליקה חתך אבר עם העצם ויצא לחוץ, וכיון שבשעת המליקה לא נחסר אבר, אינו פסול משום חסרון אבר. וכן פירש המקדש דוד. על פירוש זה, מתלבט הקרן אורה, דמשמע מדברי התוס' שאילו היה תולש אבר שלם, היה פסול. ומוכרח לומר שהוא מה שאמרה שם הגמרא, שאם בהמה נעשה בעל מום אחרי השחיטה לפני הקבלה, נפסל, משום שנאמר "ולקח מדם הפר", ודרשינן "פר שהיה כבר", כלומר בלי מום. והקרן אורה מסתפק, וסובר שפסול זה שייך דוקא בבהמה שדמו מתקבל בכלי, מה שאין כן בעוף שאין לו קבלת דם כלל, אין בו פסול "פר שהיה כבר". עיין שם שמאריך. ועיין שם בחידושי הגרי"ז. ג) התוס' מביאים שיטת רבינו רחביה, שמדובר שיצא מקצתו אחרי המליקה וחתכו, ועל אף שנתערב בדם ההזאה משמנונית שנפסל ביוצא, אינו פסול בדיעבד. ומה שהגמרא אמרה שאסור לעשות כן, הוא רק לכתחילה. וכיון שבדיעבד מותר, אפשר לבאר בסוגיתנו שמדובר בדיעבד. ועיין בקרן אורה מה שכתב.
[237] רש"י על התורה.
[238] המיוחס לרש"י [בד"ה ורב אדא, ועיין בד"ה אינו מעכב] מפרש, שהמחלוקת היא אם המיצוי מעכב את הכפרה. והנה, במסכת זבחים [נב א-ב] נחלקו תנאים בשיירי דם חטאות הפנימיות. ומתחלה אמרה הגמרא שמחלוקתם היא אם שפיכת שייריהם מעכבת את הכפרה. ומפרש רש"י, שלכולי עלמא שפיכת שיריים אינה מכפרת, אלא שנחלקו באם לא שפך האם מעכבת את הכפרה. והאריכו האחרונים בסברא זו, עיין זבחי תודה למרן החפץ חיים וחידושי רא"ל מאלין ומקור ברוך. ואכמ"ל. ועיין לשון רש"י סבחים [ק"י]. והוא מושג מחודש: עבודה שאינה מכפרת, ובלעדיה מתעכבת הכפרה! ומסיק שם רב פפא [מובא בתחילת עמוד הבא], ששפיכת שיירי דם חטאות פנימיות, - לכולי עלמא לא מעכבי, ומחלוקת תנאים היא במיצוי חטאת העוף האם מעכב, או שאינו מעכב. ולכאורה משמע, שהוא הדין למיצוי. ולדעת מאן דאמר שמעכב, המיצוי אינו מכפר, ובכל זאת מעכב. וכן מבאר הגר"ח [מבואר בהערה 240]. ועיין בעמוד הבא הערה 252 לגבי אם פיגל בשעת המיצוי.
[239] בגירסתנו "דתני" ומפירוש המיוחס לרש"י משמע שרב הונא לא שמע כן מפורש מפי רב, אלא היות ורב שנה את נוסח המשנה "הוזה דמה", הסיק מכך שהמיצוי אינו מעכב. אבל בתוס' גרסו "ותני", משמע ששמע כן בפירוש מפי רב. ועיין רש"ש וצאן קדשים.
[240] אם הסוגיא הובאה כאן במסכת מעילה, משמע בפשטות, שלמחלוקת זו ישנה נפקא מינה גם לדין מעילה. למאן דאמר: מיצוי מעכב, יצאה מידי מעילה אחרי המיצוי, ואילו למאן דאמר: אינו מעכב, יצאה מידי מעילה בהזאה. אבל הפירוש המיוחס לרש"י הסתייג מכך [עיין בד"ה אינו מעכב, וכן בכל הסוגיא], ולכאורה משמע מדבריו שהוא סובר, שמאן דאמר הסובר שהמיצוי מעכב, סובר כן רק לגבי פיגול נותר וטמא, ולגבי עיכוב הכפרה, ולא לגבי "מעילה" ואינו מזכיר כלל שהמיצוי מוציא מידי מעילה. האם כתב כן בכוונה, האם באמת סובר כן? הרמב"ם, אכן סובר כן! כי לגבי דין מיצוי פוסק שמעכב [פרק ז מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז], ואילו בהלכות מעילה [פרק ב הלכה ו] כתב "וכן חטאת העוף מועלין בו משהוקדשו עד שיזה דמה, הוזה דמה, אין בה מעילה". וכבר העיר הלחם משנה [בהלכות מעשה הקרבנות] שהדברים נראים כסותרים. והקרן אורה מקשה: מאי שנא מארבע מתנות חטאות הפנימיות, לדעת בית שמאי הסוברים שארבעתם מעכבין את הכפרה, וכי יסברו שיצאה מידי מעילה במתנה הראשונה. וכנראה, כוונת הקרן אורה היא, שסובר שהזאה ומיצוי עבודה אחת הוא, עיין בעמוד הבא הערה 252 לפיכך מדמה ההזאה והמיצוי לארבע מתנות שהן בודאי עבודה אחת. אמנם, עיין שם בשם האחרונים הסוברים שהם שתי עבודות. ומכל מקום, קושית הלחם משנה שרירה וקיימת. מה הסברא לחלק ולומר שלגבי חיוב על פיגול נותר וטמא, לא נתחייב עד אחר המיצוי, ואילו לגבי מעילה, יצאה מידי מעילה תיכף אחרי ההזאה? ומבאר הגר"ח בחידושיו, על פי דרכו [מבואר לעיל באריכות הערה 111, 165 ועוד] שיש חילוק יסודי בין יציאה מידי מעילה, לבין חיוב פיגול נותר וטמא. וביסוס דבריו הוא על פי המבואר [הערה 238] שאפילו למאן דאמר שהמיצוי מעכב את הכפרה, בכל זאת אינו מכפר. מוכח, שכפרת חטאת העוף היא בהזייתה בלבד, ואז נתכפרו הבעלים, אלא, שיש דין נוסף של מיצוי שצריך למצות את הדם, ואם לא מיצה פסול הקרבן. והמיצוי הוא תנאי בכפרה, ואינו מעשה של כפרה. היוצא מכך, הוא, שביחס לקרבן עצמו, היתירו והכשירו, נכלל המצוי בכלל הזריקה, אבל ביחס לכפרת הבעלים, הואיל והמיצוי אינו מכפר, נגמרה כפרתו בהזאה, כשם שכל קרבן נגמרה כפרתו בזריקה בלבד, אף בחטאות הפנימיות למאן דאמר ששפיכת שיריים מעכבת. ובכך מיושבים היטב דברי הרמב"ם. לגבי דין מעילה שאינו צריך מתיר אלא תלוי בעמידת הקרבן למצותו לכפרת הבעלים, די בכך אם הוזה הדם, ואז נעשית מצותה, ומאיליו פקעה ממנה היותה "קדשי ה"', הילכך כתב הרמב"ם שהמעילה פוקעת בהזאה בלבד. אבל לגבי חיוב פגול נותר וטמא התלוי בהכשר הקרבן [עיין בלחם משנה שם], אינו חייב עד אחרי מיצוי הדם. ומה שאמרה הגמרא: "ותני מיצה דמה", היינו רק לדין פיגול נותר וטמא. ועיין שם עוד.
[241] בתורה נאמר "הוא". רש"ש.
[242] תוס' והמיוחס לרש"י מפרשים, שמ"חטאת הוא" למדים דין "מעכב". אבל בשיטה לא נודע למי ובפירוש א מפרשים שהמיצוי הוא "עיקר" חטאת המעכב. וראה בהערה 252.
[243] כגון אבד או נשפך. שיטה לא נודע למי.
[244] שיטה מקובצת.
[245] כן כתבו התוס' ומוסיפים: ושאר עניני מליקה. פירוש: גם פרטי דיני מליקת חטאת העוף, כגון: "ולא יבדיל". ובפירוש המיוחס לרש"י כתב: על ההזאה.
[246] גירסת הגאון יעב"ץ.
[247] קושית הגמרא היא [לדעת הצאן קדשים בגירסתו במיוחס לרש"י] בדרך קל-וחומר, אם אפילו שנשאר שיריים, אלא שחסרו מעט, מעכב כמבואר לקמן בברייתא, כל שכן שאם לא נשאר כלום שמעכב. [ולקמן יבואר שאם לא נשאר שיריים כלל, גרוע יותר מחסרו במקצת]. והנה בגמרא מנחות [ט א-ב] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה. רבי יוחנן סובר: מקטיר הקומץ, וריש לקיש סובר: אין מקטיר הקומץ. וכתבו התוס': מחלוקת ההיא אינה שייכת לכאן, שם נחלקו על ההקטרה, אם יקטיר אם לא, בניגוד לכאן שמדובר על היתר אכילה, ועל כך לא נחלקו, ולכל הדעות אם חסרו השיריים לא יאכלוה הכהנים. כי כך נאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו". הקשה בפירוש ב, הלא קושית הגמרא היא מפני הדמיון של "והנשאר" ל"והנותרת", וכשם שמעכב שהשיריים צריכים להיות שלמים בשעת ההקטרה ואם חסרו, פסולה המנחה, כן מעכב המיצוי, ואם לא מיצה פסול. אם כן, לרבי יוחנן הסובר שהמנחה כשרה, ובלבד שלא יאכלוה, לא הקשה רב אחא כלום. מאחר שרב הונא לא התייחס כלל להיתר אכילה, ובהחלט יתכן שאסורה באכילה, כשם שרבי יוחנן אכן סובר בשיריים שחסרו שמקטיר קומצה ובכל זאת אסורה באכילה? ומתרץ, שרבי יוחנן מודה שאם חסרו לגמרי, אינו מקטיר הקומץ כמו שאמרה שם הגמרא. ועתה, מבואר היטיב הדמיון בין שיירי מנחה לחטאת העוף שלא נשאר דם למיצוי, וכשם שבמנחה מתעכבת ההקטרה, כן בחטאת. לפיכך, מקשה רב אחא שפיר, שהמיצוי יעכב.
[248] הקשו התוס': מהי קושית רב אחא, אף שרבי ישמעאל אינו דורש "והנותרת" לעיכובא, מכל מקום, נוכל לומר שאם נחסרו השיריים, פסולה, מדרשה אחרת, והיא מה שהביאה הגמרא בסמוך "מסלתה ומשמנה"? [ואף רבי יוחנן מודה לדרשה זו לגבי היתר אכילה, כמבואר שם]. ומתרצים: כשם שנאמר "מסלתה ומשמנה" לדרשה לעיכובא, כן נאמר כאן "חטאת הוא". ומה שרב הונא תירץ ש"חטאת הוא" מוסב על "לפני פניו" על הזאה ומליקה, נראה לו, לרב אחא, שהוא תירוץ דחוק. ומתרצים עוד: אם אכן נדרש "והנותרת" לעיכובא [למרות שנדרש מ"מסלתה ומשמנה"], יש לומר שגם מה שאמרה התורה "והנשאר", הוא לעיכובא, ואין לחלק ביניהם, כי הלשון שוה.
ע"ב אמר רבי חנינא ליוצאין ור"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא דלאו בת אכילה היא. והביאור בזה כדלעיל משום דאכתי אסור באכילה מטעם איסור יוצא. - ולכאורה מדוע לא קאמר הש"ס דאכתי אסור באכילה מטעם שעדיין חסר המיצוי, ואפילו אם אמרינן שמיצוי אינו מעכב, אבל זה ודאי דאסור באכילה. - והנה לפי המסקנא דמשני הש"ס דהתנא סבר דמיצוי מעכב ותני במתניתין מיצוי דמה, ומכ"ז תנא אין בו מעילה ומשמע אבל איסורא איכא, וממילא לפי"ז מוכרח הש"ס לאוקמי כר"ע בכדי דתיתוקם המשנה לכו"ע אפילו למאן דתני מיצוי דמה. - והנה לפי מה שביארנו לעיל אתי שפיר טפי והיינו דהכוונה איסורא איכא היינו איסור שהיה מקודם, וזהו איסור יוצא שמקודם ואליבא דר"ע.
והא דתנא התנא שני פעמים לאשמעינן האי דינא דזריקה אינה מתרת איסור יוצא באכילה. - נראה דבא ללמדנו דדין הזאה דחטאה"ע שוה לזריקה דבהמה בין לזה שמועלת להכשר קרבן ובין לזה שאינו מתיר באכילה, לומר שהזאה תורת זריקה עלי'. - ואין הבדל בין זריקה דבהמה שהוא ע"י שחיטה לבין הזאה הבאה ע"י מליקה.
שם, ותני רב מיצה דמה. - והנה הרמב"ם פסק דמיצוי חטאה"ע מעכב כמבואר בפר"ז ממעה"ק ה"ז יעוי"ש. אבל תקשה לפי"ז מדוע כתב בפר"ב מה' מעילה ה"ו כלשון המשנה והיינו שכתב וז"ל, וכן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשו עד שיזה דמה עכ"ל. והלח"מ בפר"ז ממעה"ק עמד בזה וכתב דלענין מעילה לכו"ע ההזאה מוציאה מידי מעילה, והא דבענין מיצוי למ"ד מיצוי מעכב זהו לענין חיוב פיגול נותר וטמא. - אבל לא נח דעתי עדיין דמנין לרבינו ז"ל לחלק בזה עכת"ד יעוי"ש. - (והנה לפי מה שביארנו שיטת הרמב"ם בדין זה בספרנו נזר הקודש למנחות ג' החילוק מוכרח ודברי הרמב"ם לנכון).
תוס' ד"ה אמר רבי חנינא ליוצאין הקשו אי דיצא לצד הראש וכו', ביאור דבריהם דהרי מבואר לעיל ביצא הדם, עי' בשיט"מ ובברה"ז. - ותירצו כגון שנאסף כל הדם בצואר ואח"כ יצא הרגל דליכא למיחש לשמנונית יעוי"ש. - והביאור בזה דבאופן שאנו רואים שעמד מלהוסיף זהו כעין עדות שעמד לצאת ולא קשה מה שהקשה בקר"א דמי נתן שיעור לזה.
והנה הקר"א הקשה הא יש כאן פסול מטעם דלא הוי כולו בפנים, והרמב"ם כתב להדיא בפר"א מפסוה"מ הכ"ט אם יצא מקצת קודם שחיטה או מליקה כולו פסול משום דבעינן והביאום כולו יעוי"ש. - והנה מה שהביא מליקה ליתא ברמב"ם שם, אבל הדבר מסתבר שכן הדין גם במליקה. - אבל נראה דכל עיקר הא דלהביאום כולו, הכוונה באופן שמשייר ממה שיש לה, משא"כ בשחסר מעט אם אותו החסר אינו פוסל משום מום שפיר קרינן לזה והביאום כולו דהיינו שלא הוי מן הקרבן מאומה בחוץ, - דאל"כ תקשה הא דקיי"ל דאין חסר פוסל בעוף אם אינו חסרון אבר וקשה הא עדיין יש כאן פסול מטעם דלא אפשר לקיים הא דוהביאום כולו. - וע"כ דבאופן זה שפיר נקרא והביאום כולו וכמוש"נ.
עוד תירצו דמיירי שחתך מה שיצא עם העצם שאין זה פסול בעופות כיון שאינו מחוסר אבר, יעוי"ש. - וקשה טובא דאם חתך עם העצם א"כ הוי אבר מן החי, ואם לא הוי אבר שלם, אבל עדיין הוי בשר מן החי, - וא"כ בלא"ה אסור באכילה מלבד איסור יוצא. - ועוד קשה דאם באמת נחתך לגמרי, - יש לעיין אם גם בזה סבר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא כיון דאין לו היתר בשחיטה. - והנה יש לומר דדבר התלוי במתיר מועיל גם בשאינו מחובר דוגמא לזה סוגיא דחולין ס"ט, ומבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים קט"ז בדין ישנה לשחיטה מתוע"ס ובספרנו נזר הקודש לכריתות דף ע"ט דף הספר. - וה"נ יש לומר דאף דנשאר איסור בשר מה"ח מ"מ בזה שנוגע לאיסור קדשים מועלת הזריקה. - אבל יותר נראה דמיירי שלא ניתק לגמרי אלא עדיין מעורה והוי אבר המדולדל, ואינו אסור משום בשר מה"ח מטעם דלא אמרינן מליקה עושה ניפול כמו דלא אמרינן גבי שחיטה. - ואעפ"י שכתבנו דכונת התוס' דמיירי באבר המדולדל, ועדיין מחובר מה שיצא לחוץ וא"כ לכאורה נקרא זה דלא הוי והביאום כולו. - אבל זה ליתא משום דלענין זה לא הוי זה מחובר ממש אשר מפני זה תהי' בגדר שחסר הבאת כולו, דבאמת החיבור כמאן דליתא דמיא, ומטעם זה מיתה עושה ניפול. - אבל מפני חידוש התורה שחידשה דהכשר שחיטה אין עושה ניפול, הנה ההכשר הזה ישנו גם במליקה, מטעם החיבור המעט. - אבל לענין והביאום כולו הרי"ז כאילו נוטל לגמרי, ואין בזה חסרון מטעם ההבאה, וכמוש"נ.
תוס' ד"ה ואין מועלין בה וכו', ויש בה שייכות דמעילה יותר אף מעולת בהמה דעולת בהמה אין מועלין בעורה, ובעולת העוף מועלין אף בעורה יעוי"ש. - הנה האי עורה היינו לבד מנוצה דבנוצה אין בה מעילה כדתניא בתוספתא דמעילה והובא בתמורה ל"ד עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה יעוי"ש, וע"כ כוונת התוס' הא דכתבו העור היינו העור ממש שעל הבשר. - והנה בתוספתא דמעילה פר"א איתא עולת העוף שמיצה דמה יצא מידי מעילה הנוצה והמוראה מועלין בה עד שתצא לבית הדשן יעוי"ש. וזה תמוה דלפי מה שהובא בתמורה אין בנוצה ובמוראה מעילה לאחר שמצה את דמה ורק אסורין בהנאה מטעם דבעי קבורה. - והמפרש שם הרגיש בזה.
והנה בחטאה"ע פשיטא שאין מעילה במוראה ונוצה לאחר הזאה, אבל לענין אם אסור בהנאה מסתברא שמותרין בהנאה כיון דלא הוי מן הנקברין דליתא בחטאה"ע האי דינא דהשלכה אל בית הדשן כמו בעולת העוף שמזה נלמד דין קבורה בעולה"ע כמבואר ברש"י שלהי תמורה. - וגם בספרא פ' ט' כתב בהדיא והשליך אותה ולא חטאה"ע, ופירש בק"א שלא הי' משליך מוראת חטאת העוף במקום הדשן אלא אם ירצה הכהן יאכלנה יעוי"ש, וא"כ תמוה טובא מה שכתב הרמב"ם בפר"ב ממעילה ה"ו דאסור ליהנות במוראתה ונוצתה יעוי"ש. - ובספר נחלת דוד סי' מ"ז ובספר עמודי אש סי' ג' מפלפלים בזה טובא.
ולדעתי נראה בכוונת הרמב"ם דהיינו דכיון דבחטאה"ע בעינן הזאה וגם מיצוי, - והכא דמיירי הרמב"ם בהזאה לחודיא וחסר עדיין מיצוי דבתר ההזאה, וא"כ לא נעשה מצותו עדיין, ואעפ"י דיצא מידי מעילה בהזאה לחודיא לשיטת הרמב"ם כמו"ש הלח"מ והראיתי לזה פנים בספרנו נזר הקודש למס' מנחות. - אמנם כיון דעכ"פ לא נעשה מצותו הרי אסור ליהנות ממוראה ונוצה שלה. - והא דלא כתב דאסור ליהנות גם מחטאה"ע עצמו קודם הזאה, דזה ליתא דכיון שעומד לאכילה א"כ מה שייך לומר איסור הנאה, ובאכילה בודאי אסור כיון דמיצוי מעכב לשיטת הרמב"ם אבל מוראה ונוצה שאין עומדים לאכילה אלא להנאה, עי' רש"י ותוס' זבחים ל"ה דפירשו דלא אכלי אינשי מוראה, ומשמיע לנו רבינו דכיון דחסר עדיין המיצוי אסורין הן בהנאה. - והיינו דהדברים שעומדים להנאה ולא לאכילה עומדים באיסורן עד שנעשית מצותן לגמרי.
תוס', ד"ה הוכשרו ליפסל בטבו"י, תימא למאי הלכתא הוכשרו ליפסל בטבו"י דאי לאכילה והלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים, ואי ליפסל להקריב אימוריהם קאמר מכל מקום גבי פר ושעיר של יוהכ"פ ליכא למימר הכי שהרי משל צבור הם באים בטומאה (ובשיט"מ מוסיף דטומאה הותרה בצבור) ויש לומר לענין לשורפו בבית הדשן ששורפין בו את הפסולין קאמר שהי' להם לפסולין בית הדשן לעצמו כדאמרינן בזבחים ק"ד ג' בית הדשנים היו שם עכ"ל. נשמע מזה דגם למ"ד טומאה הותרה בצבור, אבל מכלל פסולין לא יצא לענין שרפה ונשרף כדין פסולין. - והיינו לפי מה שכתב השיט"מ דהקושיא למ"ד טומאה הותרה בצבור, וזה מוכרח.
ובזה יש לבאר שכן מוכח מסוגיא בזבחים שם שמשני לא פסול טומאה ופסול יציאה. - ולכאורה למה נקט שתיהם, וכתב מרן בגיוה"ש דלמ"ד טומאה הותרה בצבור לא שייך טומאה. - ומטעם זה קשה דאיך נפרש הא דאמר לוי שם נפסל אחר זריקה שרפתו בעזרה מה פסול משכחת לה אם אין בו פסול לינה ולא נשאר רק פסול יוצא וממילא הוי נפסל ביציאתו דשרפתו בבירה עכ"ל. - אבל לפי מה שמוכח מדברי התוס' הכא דע"כ גם אם אמרינן טומאה הותרה בצבור מ"מ לענין שרפה דינו כפסולים ונשרף עם הפסולים, ולפי"ז שפיר משכחת לה פסול גם אחרי הזריקה, וזהו פסול טומאה ואפילו אם לינה אינה פוסלת משכחת לה פסול טומאה אפילו אם אמרינן טומאה הותרה בצבור. - וע"כ דנקט הש"ס פסול טומאה ופסול יציאה הוא מטעם דבא לאשמעינן דגם טומאה ישנו בזה, והיינו אליבא דכו"ע אפילו למ"ד טומאה הותרה בצבור.
תוס', ד"ה קרמו פני' וכו' וא"ת כיון דאית לי' לתנא דמתני' תנור מקדש למ"ל קרמו פני' כניסתו בתנור ליקדשי' דהא כלי שרת מקדש וי"ל דמשום טבו"י נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו והא דכלי שרת מקדש היינו דוקא בשנעשה כל הראוי ליעשות בו והיינו כשנקרם עכ"ל. - ביאור הדברים דחידשו התוס' דהתנור מקדש כשעשה מעשה האפי', אבל עדיין תקשה דהלא גם קודם קרימה לא גרע מחולין שנעשו על טהרת הקודש, על זה כתבו דסבר האי תנא דלא כקודש דמו.
והנה קשה לפי"ז על הרמב"ם דכתב בפרי"א מאבה"ט הי"ג, וסבר דהתנור הוי כלי שרת ומה"ט כתב דלחה"פ דוחין את השבת כמבואר בפר"ג מתו"מ הי"ח. - וסבר ג"כ דחולין שנעשה על טהרת הקודש בקודש דמי כמבואר בפר"ג ממו"מ ה"ט. - וא"כ למה בעינן קרימה הלא אפילו אם אמרינן דהתנור אינו מקדש קודם קרימה אבל ע"כ הרי"ז נעשה על טהרת הקודש וכיון שכקודש דמו ע"כ נפסל קודם קרימה ג"כ. - והנה גבי לחה"פ ושתי הלחם אפשר לומר לפי דעת הרמב"ם דסבר דבעינן הכשר לרצון הבעלים, ובקדשי קדשים שאין להם בעלים כיון דשל גבוה נינהו וחסר בזה רצון בעלים ואין כאן הכשר וא"כ לא שייך בזה לומר חולין שנעשה על טהרת הקודש, דכיון דליכא בזה הכשר ליתא בזה טומאה כלל. - אבל אחרי הקרימה שנעשה קודש, הוכשרו בחיבת הקודש, ולהכי בעינן קרימה בתנור.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0