דף יב - ב
דאמר רב הונא אמר זעירא [423]: המקיז דם לבהמת קדשים, בחייה, אותו הדם אסור בהנאה ומועלין בו מן התורה, כמו שיבואר, וכיון שכן, יש עליו מעילה מדרבנן גם בסופו אחרי יציאתו לנחל קדרון.
אף על פי ששנינו [יא א] שדם בתחילתו אין מועלין בו, היינו דוקא אחרי שחיטת הבהמה, כאשר הדם ראוי לכפרה, ונתמעט מדרשות הכתובים [424]. מה שאין כן, בדם בהמה בחייה, שהדם עדיין אינו ראוי לכפרה, מועלין בו. ועל כן דנה הגמרא.
גופא, למדנו לעיל, אמר רב הונא אמר זעירא: המקיז דם לבהמת קדשים [425], אסור בהנאה ומועלין [426] בו [427].
ומקשינן: מתיב רב המנונא ממה ששנינו במשנה הבאה: חלב המוקדשין, חלב שנחלב מבהמה נקבה הקדושה בקדושת קרבן, וביצי תורין, ביצים שהטילה תור שהוקדשה לקרבן, לא נהנין ולא מועלין, כמו שיבואר.
וקשה, מה שונה דם מחלב, [428] וכשם שחלב אין מועלין בו, כן דם, ולמה מועלין בו?
ומתרצינן: אמר ליה: קיים הבדל בין חלב לדם, כי קאמרינן, במה אמרתי, רק לגבי דם, דהבהמה לא מתקיימת בלא דם, הילכך נחשב כגוף הבהמה, ומועלין בו. אבל חלב, דקא מקיימא, הבהמה מתקיימת בלא חלב, לא! אין מועלין בו, מאחר שאין החלב מגוף הבהמה.
על חילוק זה מקשה רב משרשיא.
מתיב רב משרשיא ממה ששנינו בברייתא: הזבל [גללי בהמה שנהפך לזבל] והפרש, גללי בהמת קדשים [429], שבחצר [430] הקדש, לא נהנין ולא מועלין, ודמיהן [431] יפלו ללשכה, כמו שיבואר.
וקשה: אמאי, למה לא מועלין, הלא הכי נמי, לא מקיים [מתקיים], הבהמה אינה מתקיימת בלא פרש, ובמה שונה מדם?
ומתרצינן: אמרי! מידי איריא!? [432] וכי יש להשוות בין פרש לדם?! התם, פרש, דמן עלמא קאתי לה, שבאה לה מן החוץ, כלומר, מאכילת מאכלי חולין, אזיל האי יוצא הפרש אתי אחרינא, ובא לה פרש אחר, הילכך: אינו ממש מגוף הבהמה,
לאפוקי, בניגוד לדם, דמגופה הוא, [433] ונברא עמה, והוא חלק מגופה, לפיכך מועלין בו [434].
הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא.
קתני, שנינו: הזבל והפרש שבחצר לא נהנין ולא מועלין ודמיו ללשכה. וברייתא זו מסייעא ליה, היא סיוע, לרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: כל מקום שאמרו חכמים: "קדוש ואינו קדוש", כלומר, "לא נהנין ולא מועלין", יפלו דמיו ללשכה, כלומר [435], הגזברים חייבין ליטפל בכך, ולמוכרן, ויגיעו דמיהן לבדק הבית.
וכן אמרה הברייתא לגבי פרש וזבל: "לא נהנין ולא ומועלין", ומי יהנה מהן, ומה ייעשה בהן, "ודמיהן יפלו ללשכה".
מתניתין:
המשנה ממשיכה בדין "לא נהנין ולא מועלין".
חלב, המוקדשין, שנחלב מבהמת קדשים, וכן ביצי תורין המוקדשין, לא נהנין [436], אסור להנות מהן, ולא מועלין, הואיל ואינם ראויין למזבח [437].
במה דברים אמורים, שאין מועלין - בקדשי מזבח, שהוקדשו להיקרב הוא עצמו, הילכך, אין דעתו של המקדיש אלא על הקרבן עצמו, לא על חלבו וביציו [438],
אבל בקדשי בדק הבית, אם הקדיש תרנגולת [439] לבדק הבית, מועלין בה ובביצתה, וכן אם הקדיש חמורה, [440] מועלין בה ובחלבה, הואיל וראוי להימכר ולהביא הדמים לבדק הבית.
גמרא:
המשנה חילקה בין קדשי קדושת מזבח לקדשי קדושת דמים.
הגמרא דנה "בקדשי מזבח כי אקדשה קדושת דמים", כלומר, כגון: שהקדיש בהמה, קדושת דמים לצורך מזבח, לימכר ולקנות מדמיו צרכי מזבח.
ולכאורה, משמע מלשון המשנה [441]: "במה דברים אמורים בקדשי מזבח", שאפילו כאשר הקדיש קדושת דמים לצורך מזבח, אין מועלין בהן, וקדושתם כדין קדושת מזבח. ועל כך תמהה הגמרא:
אלא, וכי נאמר: גבי מזבח, כי אקדשה קדושת דמים, לא אית ליה מעילה?! ולמה יש עליו קדושת מזבח, הלא הוא עצמו אינו קרב?
ומתרצינן: אמר רב פפא: חסורי מחסרא, המשנה חסרה, והכי קתני, וכך נשנית: במה דברים אמורים, שאין מועלים, כשהקדיש, בהמה או תורין, קדושת הגוף לגבי מזבח, והוא עצמו ייקרב על גבי המזבח,
אבל, אם הקדישו, לבהמה או לתורין, קדושת דמים לגבי מזבח, הואיל ואין עליו אלא קדושת דמים, נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית, לצורכי תיקון החומות והעזרות וכלי המקדש.
ובקדושת דמים, מועלין, כמו שאמרה המשנה בהמשך: הקדיש תרנגולת, מועלין בה ובביצתה, חמורה, מועלין בה ובחלבה.
מתניתין:
משנה זו הובאה במסכת בבא בתרא [עט א], ומתפרשת כאן על פי התוס' כאן, ועל פי פירוש הרשב"ם שם.
כל דבר, שאדם הקדיש, הראוי למזבח ולא לבדק הבית, כגון: שור וכבש ועז תמימים, שאסור להקדישן לבדק הבית [442], וכן תורים ובני יונה סולת ולבונה ויין ושמן. וכל אלו אינן ראויין לשקען בבנין. או, כל הראוי לבדק הבית ולא למזבח, כגון: זהב וכסף ואבנים יקרות, וכדומה. או, אפילו [443], כל שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית, כגון: חלב גבינה מורייס אשפה עשבים וכדומה, ודינם לימכר, ומדמיהן יקנו צרכי מזבח או צרכי בדק הבית, כפי שהקדיש המקדיש, מועלין בו [444]. כמו שיבואר [445].
הערות
[423] גירסת השיטה מקובצת.
[424] ומבואר לעיל [יא ב]. ועיין בהערה 372.
[425] טעם כפילות הלשון "אסור בהנאה ומועלין בו", כתב הצל"ח [ברכות לא ב], שמה שאמר "אסור בהנאה", היינו בבהמת קדשים קלים, שאין בהם מעילה, וממילא גם לא לדמיהם, ויש עליהם "איסור הנאה" מן התורה [כמבואר בהערה 54, 213]. ומה שאמר "ומועלין בו", היינו בקדשי קדשים שיש בהם מעילה. אבל השפת אמת מדייק מהסוגיא הקודמת, שמכל מקום, מועלין אף בדם קדשים קלים. כי אם נניח, שאין בהם מעילה מחיים, מה תירצה הגמרא שבדם יש מעילה מחיים, וכיון שכך, יש מעילה אחרי ירידתו לנחל קדרון [על הקושיא: וכי יש לך דבר שמעיקרא אין מועלין ולבסוף מועלין?], אכתי קשה, איך מועלין בדם קדשים קלים אחרי ירידתו לנחל קדרון, בשעה שמעולם אין בו מעילה אף לא בחיי הבהמה? ועיין שם, שסובר, שמכל מקום, יש איסור מעילה מדרבנן בכל קדשים קלים.
[426] מפשטות לשון הגמרא משמע שהדיון הוא על הדם, ולא על עצם ההשתמשות בבהמה, ולא על הכחשת הבהמה. וכן הוכיחו השפת אמת והחזון איש [בכורות סימן כא אות ט] מקושית הגמרא לקמן מ"פרש", שאם נאמר שההנאה היא עצם ההשתמשות בבהמה, מה הקשה רב המנונא מפרש, הלא הפרש יצא מאיליו. אלא, כתב החזון איש, שאמת היא, שגם על עצם ההשתמשות בבהמה, מעל. ומכל מקום, לא יצא הדם לחולין אחרי מעילת ההקזה, ועדיין יש בדם מעילה, כיון שבקדשי מזבח יש מועל אחר מועל. אבל השפת אמת כתב שלא שייך לומר "יש מועל אחר מועל". ולדעתו, אם נהנה בעצם ההקזה יצא הדם לחולין, ושוב אין מועלין בו. ובאיזה סברא נחלקו? נחלקו, האם יש על הדם דין קדשים שמתו, או לא. ויבואר בהערה הבאה.
[427] הקשה הקרן אורה, כיון שהדם אינו ראוי לכלום, למה מועלין בו, למה אין דינו כ"קדשים שמתו"? וכן מקשה על שופר של עולה [עיין לקמן הערה 436] שמועלין בו, הלא אינו ראוי להקרבה, ולמה אין דינו כקדשים שמתו? ותירץ, כיון שעיקר הבהמה ראוי להקרבה, לכן אין גם על הדם והשופר הנטפלים עמו דין קדשים שמתו. והקהלות יעקב [סימן יב] מביא כן בשם חכם אחד [והוא החזון איש כמו שיבואר]. ומחדש חידוש עצום: מאחר שהגענו לכך לומר שהם נטפלים אל העיקר, כמו כן, יצאו מידי מעילה בזריקת דם, כשם שכל הקדשים יוצאין מידי מעילה בזריקה. ועיקר זריקת דם הקרבן משפיעה הוצאה ממעילה על הנטפלין, כשם שעיקר הקרבן משפיע עליהם איסור מעילה. ועיין שם שמוכיח כן מגמרא בכורות [כו ב] לגבי צמר. וכן כתב החזון איש [בכורות סימן כא אות ט]. והוכחתו היא: דאם לא כן, למה מועלין בדם, הרי כבר יצא לחולין בעצם מעשה ההקזה, כמבואר לקמן [כ א] לגבי גזבר שנטל אבן, עיין שם. ולפי ביאור הנ"ל, מבואר היטב, כיון שדם זה סופו לצאת מידי מעילה בזריקת הדם, לפיכך, עדיין יש עליו קדושת הגוף, הילכך, אינו יוצא לחולין במעילת ההקזה. וכנראה, שהשפת אמת אינו סובר כן, לכן כתב [עיין בהערה הקודמת] שאם הראשון מעל בעצם מעשה ההקזה, אין מועלין אחר כך בדם.
[428] ולפי גירסת השיטה מקובצת בתוס', הקושיא היא: הרי דם וחלב הם כמו דבר אחד, דדם נעכר ונעשה חלב [בכורות ו ב].
[429] כן פירש השיטה מקובצת. אבל הרש"ש מפרש: זבל, הוא מה שכבר יצא, ופרש הוא הנמצא בפנים הבהמה אחרי השחיטה. וכן הוא בלשון התורה.
[430] לא דוקא בחצר, אלא שדרכן להיות בחצר הקדש. המיוחס לרש"י.
[431] גירסת השיטה מקובצת.
[432] גירסת השיטה מקובצת.
[433] גירסת השיטה מקובצת.
[434] לפי דברי הקרן אורה [הערה 427] מבואר תירוץ הגמרא כמין חומר. הדם הטפל אל הקרבן, אין דינו כקדשים שמתו, ואילו הפרש, דינו כקדשים שמתו.
[435] זו היא מסקנת פירוש התוס'. ובתחילה רצו לפרש, שהנהנה ישלם את הקרן להקדש כפשטות לשון הגמרא, וכן הוא בפירוש ב. וכתבו שאי אפשר לפרש כן, לשיטתם [הערה 371, 403 ועוד] ש"לא נהנין ולא מועלין", היינו, פטור מתשלום הקרן, אלא איסור הנאה בלבד. ולא שייך לומר "כל מקום שאמרו וכולהו" והנהנה ישלם ללשכה. ועוד, שאם כן, למה אמרו במספר מקומות "מועלין מדרבנן", הלא בודאי אין הכוונה להבאת אשם מעילות מדרבנן, כי קיים עליו איסור הכנסת חולין לעזרה, ובודאי הכוונה לתשלום קרן בלבד, ומה הנפקא מינה בין "לא מועלין" ל"לא מועלין מדרבנן".
[436] התוס' מוכיחים מכמה ראיות, שאיסור הנאה מחלב המוקדשן הוא איסור תורה. ראשית, מדרשת הגמרא [בכורות טו א] על מה שאמרה התורה [דברים יב] בפסולי המוקדשין "תזבח ואכלת בשר", ודרשינן: "תזבח" ולא גיזה "ואכלת" ולא חלב. הרי שאפילו קדשים שנפסלו ועומדים לפדייה, גם כן חלבם אסור. והתוס' מוכיחים, שהחלב עצמו אסור, ולא מעשה החליבה בלבד. כי החלב הרי נתמעט מ"ואכלת", מוכח שהוא איסור על החלב. ועוד, הגמרא בבכורות [ו ב] דנה בהיתר חלב אף בבהמת חולין. ואחת מראיות הגמרא היא: ממה שאסרה התורה, במיעוט מפורש, חלב פסולי המוקדשין, משמע שחלב חולין מותר. הרי שהגמרא הניחה, כדבר הפשוט, שחלב פסולי המוקדשין אסור. ומכל מקום, אין בו מעילה, כמבואר בכמה מקומות, שאיסור הנאה ואיסור מעילה אינם חייבים להיות קשורים זה לזה. והתוס', מוכיחים כן ממה שאמרה הגמרא [ראש השנה כח א], שהשומע קול שופר של שלמים לא יצא ידי חובתו, משום שהשופר אסור בהנאה. אף על פי שאין מועלים בו, כיון שהוא של קדשים קלים. והתוס' מאריכים בכך בדף יג א. אבל התוס' והרשב"א והריטב"א בחולין [קלח ב] סוברים שהאיסור הוא רק מדרבנן. ובמשנה הבאה מדייק התוס' יום טוב מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, שסובר שהוא איסור דרבנן. החזון איש [בכורות סימן יח אות יז] טוען, שמה שכתבו התוס' שחלב אסור מן התורה, אין פירושו שהוא אסור כקדשי הגוף עצמם, ואם הם של חטאת, הרי הם כחטאת, ושל שלמים כשלמים, אלא הוי ענין מחודש [כלומר, איסור עצמי]. והטעם, מפני שמן הדין אין בקדושי קדושת מזבח ענין של דמים, אלא ענין של הקרבה בלבד. והוכחתו היא על פי דברי התוס' [ד"ה ודמיו] שכתבו שם במפורש [ועיין בשו"ת משיב דבר חלק ב סימן נ"ח] שדמי חלב המוקדשין יפלו ללשכה, כיון שגם עליו נאמר "לא נהנין ולא מועלין". ואם תמצי לומר שיש עליו קדושת הקרבן שממנו בא, למה יפלו דמיו ללשכה, ולמה לא יפלו דמי חטאת לחטאת ודמי שלמים לשלמים, כמבואר לעיל [ט ב]. כלומר, לדעת החזון איש, לא חלה עליו קדושת קרבן כלל. ומוסיף, מה שאמרו התוס' [ד"ה במה] "לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כגון חלב המוקדשין וביצי תורין", אין הלשון מדוייק, מפני שאין הדבר תלוי בדעת המקדיש, אלא כנ"ל. שלא חלה עליו קדושת דמים כלל. והחפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות, אכן מדייק לשון התוס' "לא היה בדעתו", וכתב, שאם כן, אין איסור הנאה מן התורה, הואיל ולא היה בדעתו להקדישו, ואסור באיסור דרבנן גרידא. ועיין בשו"ת אבני נזר [סימן שלא].
[437] כן כתבו התוס'. ובסוגיא הקודמת מבואר החילוק בין חלב לדם.
[438] תוס' ד"ה במה.
[439] לקמן במשנה הבאה, נחלקו חכמים ורבי יוסי בגידולי קדשי בדק הבית, אם מועלין בהם. וכתב התוס' יום טוב, שמשנתנו היא כדעת רבי יוסי הסובר שמועלין בגידולי הקדש. אבל הגר"א [בהגהותיו למשנה] והרש"ש [יג א] מבארים, שאין ענין זה לזה. שם מדובר בגידולין הבאין לאחר הקדשו, כגון: המקדיש אילן, ואחר כך נתמלא פירות, ועל כך נחלקו תנאים. אבל משנתנו מדברת שהקדיש את התרנגולת כשהיא טעונה ביצים והחמורה כשהיא מלאה, הילכך לכל הדעות מועלין בהם. ומוסיף הגר"א שגם ברישא בקדשי מזבח מדובר באופן זה, והמשנה באה לחדש, שאף על פי כן, אין מועלין בחלב וביצים. וכבר קדמם הראב"ד בפירושו לתורת כהנים מובא בספר כנסת ה ראשונים. אבל, כתבו האחרונים [ועיין חזון יחזקאל א ט] שהתוס' במסכת תמורה [לא ב] אינם סוברים כך. ועוד מדברי השיטה מקובצת בדברי התוס' [לעיל הערה 428] שההוה אמינא בקושית רב המנונא, היא, משום דדם נעכר ונעשה חלב, לא משמע כן. כיון שאם היה מדובר בחלב שעתה נמצא בגוף הבהמה, ומקדישו עם הבהמה, למה הוצרך לומר מפני שדם נעכר ונעשה חלב, הרי החלב עצמו הוקדש? וכן יש לדון לפי דברי התוס' [ד"ה במה] "לא היה בדעתו וכולהו", משמע שמדובר בחלב שעכשיו נמצא בגוף הבהמה. הואיל ובחלב זה שייך לדון אם היה בדעתו או לא היה בדעתו. אבל אם תמצי לומר, שמדובר בחלב הבא לאחר מכן, אף אם היה בדעתו להקדישו, מה בכך, הלא הוי דבר שלא בא לעולם? וכבר הובא [לעיל הערה 436] בשם החזון איש, שדברי התוס' הם לאו בדוקא.
[440] פירש רש"י במסכת תמורה [לא ב], שהתנא מדייק בלשונו "תרנגולין", מפני שאין דרך להקדיש "תורין" לבדק הבית, כיון שהם ראויין למזבח. וכן נקט "חמורה", שאף על פי שהיא בהמה טמאה, חלה עליה קדושת בדק הבית.
[441] תוספת ביאור: ממה ששנתה המשנה בסיפא "קדשי בדק הבית, מועלין", יש לדייק, שרק בבדק הבית מועלים, ואילו בקדושת דמים לגבי מזבח, אין מועלין. פירוש ב.
[442] מפני שאסור להקדיש תמימין לבדק הבית, ואם הקדישן, אינם יוצאין מידי מזבח [תמורה לג א]. כן כתבו הראשונים. והילכך, כתב הר"י מיגאש, לא שנה התנא חלוקה רביעית: "כל הראוי למזבח ולבדק הבית", מפני שמה שראוי למזבח, הרי הוא למזבח.
[443] כתב הרשב"ם [שם]: המשנה נשנתה כפי סדר חשיבותם. קדשי מזבח חשובים מקדשי בדק הבית, וקדשי בדק הבית חשובים מקדשי דמים, הילכך, שונה בדרך "לא זו אף זו", לא רק אלו החמורים, מועלין בהן ובמה שבתוכן, אלא אפילו הקלין.
[444] גירסת המשנה. והגירסא בבבא בתרא שם: מועלין בהן ובמה שבתוכן. וכתב שם הרשב"ם, שמדובר שלא הזכיר במפורש שמקדיש את המים שבבור, ובכל זאת, נתקדשו המים, הואיל והבור היה מלא בשעת ההקדש. ומשמע מדבריו, שזהו חידוש המשנה. והרשב"ם פירש כן, כי כן משמע שם בסוגיא, שהגמרא הביאה משנה זו בקשר למשנה ההיא [עח ב] "המוכר את החמור מכר סיח:. מכר בור מכר מימיה". וכתב שם המאירי, ואף על פי שלענין מכר, מכר את הבור לא מכר מימיו [עיין שם עט ב שהוא מחלוקת תנאים], לגבי הקדש הכל מוקדש.
[445] הר"ן שם כתב פירוש אחר: כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, והקדישם לבדק הבית, וכן נמי דברים הראויים לבדק הבית, והקדישן למזבח, או שהקדיש למזבח ולבדק הבית דברים שאינם ראויים להם, אף על פי שהקדיש דבר שאינו ראוי, מועלים בהם ובמה שבתוכן. וכתב שלמד כן מפירוש הרמב"ם. וזה לשון הרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה הלכה א]: אחד המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לחזק הבדק, כגון: אבן או קורה. או, המקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח, כגון: כבשים ותורים. או, המקדיש למזבח דבר הראוי לבדק הבית, כגון: אבן וקורה. או, המקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראויין לא לזה ולא לזה, כגון: המקדיש תרנגולין וחומץ וציר או קרקע, אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר, מועלין בכולן משעה שהוקדשו עד שיפדו דברים הראויין להפדות.
יא ע"ב אמר ר"ה אמר רב המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו. - ולכאורה מה שייך מעילה בדם הקזה שאין לו להקדש שום צורך ולא שוה מידי. - וביותר לפי מה שמבואר לעיל דמשום דאין פדיון לעוף ואין לו דמים אין מעילה נוהגת אם אינם ראוים להקרבה. - והכא בדם הקזה הרי"ז כפסולי המוקדשים שאין להם פדיון דאין בהם מעילה, והכא נמי כיון דע"כ אין להקדש לעשות דמים בהדם הזה דהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
יב ונראה דהביאור בזה כמו שמסיק הש"ס דהדם הקזה נחשב כמו שנהנה מעצם הבהמה, והיינו דהדם הזה נחשב לחלק מהבהמה, וההנאה מהדם הרי"ז כאילו נהנה מעצם הבהמה ממש, ולא חשיבה הנאה זו מהדם, אלא חשבינן לההנאה שנהנה מהבהמה והבהמה הרי היא קדשים ממש. - וכן כתב רמב"ם בפר"ב דמעילה וז"ל, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה עכ"ל. והביאור בזה שנהנה מחיי הבהמה כיון שדם זה הוא חלק מחיותה.
יג ובזה יש לבאר הא דאמר אסור בהנאה ומועלין בו אשר לכאורה למה אמר אסור בהנאה כיון שאמר ומועלין בו, ומצאתי בצל"ח ברכות ל"א שמדייק בזה, ורוצה לומר דכוונת רב גם לקדשים קלים שאין בו מעילה אבל אסור בהנאה יעוי"ש. - אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר דהכוונה אסור בהנאה גם להקדש עצמו משום דליתא במכירה, מפני שהקונה אסור להשתמש בזה משום דאין פודין את הקדשים באופן זה.
יד והנה ביסוד זה אשר הדם מן בהמה חיה, אין זה דם פשוט בתורת דם, אלא הוי הדם הזה חלק מן הבהמה עצמה. - יש לעיין הא דקאמרה הסוגיא בפסחים כ"ב דדם מותר בהנאה מהא דעל הארץ תשפכנו כמים. - והנה זה לא שייך לדם הקזה הניטל מהחי. - וא"כ עדיין לא ידענו דדם זה מותר בהנאה. - ונראה דדם זה נכלל באבר מן החי, וזהו דם מן החי שיש לו היתר הנאה, או שדינו כבשר מן החי, וישנו בכלל היתר נבלה.
טו ובזה יש ליישב הא דהקשה הנוב"ת חיו"ד סי' ל"ו למ"ד דדם נעכר ונעשה חלב לשיטת התוס' דדם שבשלו מותר הלא לא עדיף זה מדם שבשלו ופשיטא שמותר יעוי"ש. - ולפי מה שמבואר דדם הנפרש מחיים אין זה בגדר דם אלא האיסור שלו הוא מצד שהוא חלק מחיי הבהמה, ואין זה ענין לדם שבשלו כמובן.
שם במשנה, חלב המוקדשין וכו'. - הובא בתוס' שיטת הי"מ שפירשו דהא דאמרה תורה תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. - לאיסור לחלוב, ולא עצם החלב. - והתוס' פירשו דהאיסור על החלב בעצמו. - והנה במרדכי שבת פר' מצילין הביא בשם הירושלמי פר"ק דע"ז דפריך שם על מתניתין דאין מוכרין להם בהמה גסה, ופריך בהמה דקה נמי עושין בה מלאכה בשבת שחייבין עלי' בשבת גוזז וחולב, ותירץ מאחר שהבהמה בעצמה אינה עושה מלאכה, ומה שהנכרי עושה בה מלאכה לא מיתסר. - והקשה וצ"ע אמאי אסרינן גבי בכור תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב יעוי"ש, ובהגהות בגדי ישע שם, הרי מבואר דדעת המרדכי כשיטת הי"מ. - ופשטות המשנה משמע שדינם כמו בעצי תורים. - וביותר מפני הקושיא שם דם פסולה"מ אסור, הרי חזינן דהחלב הוא חלק מהבהמה, וכמו שהקשו התוס', אבל לשיטת הי"מ והמרדכי שאין איסור בחלב בפסוה"מ, אתי שפיר.
טז והנה מה שתירצו התוס' דאעפ"י דהחלב הוא מגוף הבהמה אבל כיון דאינו ראוי למזבח וגם אינו מחיי הבהמה להכי אין בו מעילה יעוי"ש. - אבל קשה טובא מדוע יש מעילה בקרן של עולה כמבואר בר"ה כ"ח בשופר של עולה וכו' ואם תקע בה כיון דמעל זה נפקע לחולין, והאי קרן אינו ראוי למזבח כמבואר בזבחים פ"ו, וגם אינו מחיי הבהמה, וצע"ג.
יז והנה הקשו התוס' לשיטת הי"מ דאיסור חליבה אסרה תורה ולא החלב דלפי"ז היאך קאמר הש"ס בכורות ו' ע"ב להוכיח דחלב חולין מותר מדאסר רחמנא חלב של פסוה"מ, א"כ חזינן דאסרה תורה חלב של פסוה"מ יעוי"ש, נראה דהי"מ מפרשי דהא דאסרה התורה גיזה ועבודה הוא משום ההנאה. היינו דאיסור עבודה הוא ג"כ משום דאסור בהנאה, והיינו גיזה ועבודה שהיא לצורך אדם אסור. - וכן משמע מלשון רש"י תמורה ל"א ד"ה א"ד דפסוה"מ אסורין בהנאה, וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם בפר"ב דבכורות וכן פסוה"מ רצה לומר קדשי מזבח אסורין בגו"ע אפילו לאחר פדיונן ואין מותר ליהנות מהן אלא לאחר שחיטה יעוי"ש, מבואר דאסורין בהנאה. - וזהו הביאור איסור גיזה ועבודה. - וכן יש להוכיח מתוספתא בכורות פר"ב דתניא שם אבל אם קדם הקדשן את מומן וכו' ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן הרי"ז לוקה את הארבעים, כללו של דבר הרי הן כקדשים לכל דבר ואין בהן אלא שהותרו בשחיטה בלבד יעוי"ש. הרי מבואר דפסוה"מ אסורין בהנאה עד אחר השחיטה. - ובזה יתפרש סוגיא דבכורות גם לשיטה זו. - והיינו מדאמרה תורה תזבח ואכלת בשר, - שנלמד מזה דכל הנאה דמחיים אסור וגם חלב בכלל האיסור מפני שהוא ג"כ הנאה מחיים, וזהו שדרשו רבותינו בשר ולא חלב. - וא"כ מוכח דחלב חולין מותר, ודחי הש"ס דהתורה הוסיפה איסור הנאה מטעם דחלב חולין מותר בהנאה והכא בפסוה"מ עיקר האיסור להנאה אתי.
יח והנה הרגמ"ה שם בבכורות מפרש כשיטת המרדכי דשבת שכתבנו לעיל דאיסור חלב בפסוה"מ הוא מטעם איסור עבודה שכתב וז"ל, ואכלת בשר ולא חלב דכתיב ולא תעבוד דחולב במוקדשין היינו עבודה, מכלל דחלב דבהמה דחולין שרי באכילה עכ"ל, הנה מפרש רגמ"ה שאיסור חלב דפסוה"מ היא משום עבודה, ותמוה כי לפי"ז מאי ראי' מזה דחלב חולין שרי דאפשר דגם חלב חולין אסור, ואיסור עבודה הוסיפה איסור חליבה שהוא משום עבודה, וזהו כמו שהקשו התוס' הכא. ודוחק לומר דכוונת רגמ"ה משום איסור הנאה כי אין זה במשמע מדבריו. ונראה בכוונת רגמ"ה דע"כ התורה באה לאסור דברים הרגילים לעשות דהיינו גיזה וחליבה. - וכיון שמהתזבח ממעט גיזה, ובשר ממעט חליבה, ע"כ הוא מפני שזהו מן הדברים הבאים לתשמיש אדם לצרכו, ומזה מוכח דהחליבה הוא לצורך האכילה. - ומוכח דחלב חולין מותר. - ועל זה דחי הש"ס שאפשר שהיו חולבין בשביל ההנאה, ואסרה תורה החליבה למנוע גם ההנאה.
יט והנה הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא דבשר ולא חלב. - והנה בפר"א ממעילה ה"ט כתב וז"ל, בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית כמו שביארנו אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי היא באיסורה עד שתשחט יעוי"ש, ולא הזכיר מאומה אודות החלב שמחיים, וזה פלא, וגם פליאה על הנו"כ שלא עמדו בזה. והנה אם אמרינן שמפרש הרמב"ם כהרגמ"ה והמרדכי והי"מ דהתורה אסרה החליבה מטעם עבודה, יש לומר דזה נכלל בהא דכתב הרמב"ם גיזה ועבודה, וסבר דחליבה בכלל איסור עבודה, ולא צריך לומר דהחלב אסור כיון דהחליבה אסורה. - וגם משמע דאסור בהנאה כמו"ש בפיה"מ, וזהו מדכתב והרי היא באיסורה עד שתשחט, משמע באיסורה הקודם שהוא איסור הקדש, ומרן לא ציין מקומו, אבל מקורו מהתוספתא דבכורות שכתבנו לעיל. - והנה זאת למודעי דאעפ"י שפסוה"מ אסורין בהנאה, אבל מעילה ליתא בהו מטעם דלא קרינן בהו קדשי ד' וכוונת התוספתא והרמב"ם שעומדים באיסורה היינו בהאיסור הנמשך מטעם הקדשים, אבל מעילה ליתא בהו, והרי הם כשארי קדשים כשלמים דאעפ"י דאין בהם מעילה אבל אסורים בהנאה מדאורייתא כמו"ש התוס' בנדרים ז' - ויותר מסתבר דהאיסור הנאה נמשך מכח הא דאסרה תורה גיזה ועבודה שהן לצורך אדם.
כ ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא דאם החלב של פסוה"מ אסור א"כ מדוע אין מעילה בחלב של מוקדשין, ובזה לא יספיק הא דתירצו התוס' דהתם רק החליבה אסורה, מטעם משום דלפי מה שביארנו לשיטת הרמב"ם והתוספתא שגם בהנאה אסור, א"כ חזינן דזה נחשב לגופה. - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר מפני דהאיסור הנאה נמשך מכח איסור עבודה ואין זה שייכות לאיסור הנאה דהקדש שהוא מפני קדושה"ג וכמוש"נ.
כא שם במשנה, בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדה"ב הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה, חמורה מועלין בה ובחלבה. - ויש לעיין למה לא נקט בקדשי בדה"ב באופן שהקדיש דברים הראוין למזבח אבל אמר שהקדישם לבדה"ב, ואעפ"י שקיי"ל במקדיש ראוין למזבח אין יוצאין מידי מזבח וממילא הרי"ז הקדש למזבח. - אבל זה ליתא דהרי כל עיקר הא דמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח הכוונה דבתחילה פודין אותן ויוצאין לחולין והקונה מחויב לעשות קרבן וכמו"ש הרמב"ן בגיטין ל"ח, וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש למנחות דף קנ"א דף הספר. - וא"כ באופן זה מדוע לא תחול קדושת דמים גם על הביצים והחלב. - ואפשר לומר דכיון דקיי"ל המתפיס תמימים אינו יוצא מידי מזבח לדבר הראוי לו לקרבן, א"כ לא הקדיש אלא דבר הראוי להיות קרבן.
כב ויש להביא ראי' לזה מדברי הרמב"ם בפר"ג הי"ג וז"ל, הקדיש בהמה ועוף למזבח קדושת דמים כגון שאמר דמי בהמה זו לנסכים ודמי בן יונה זה לשלמים הרי הן כקדשי בדה"ב ומועלין בחלבן. ובביציהן עכ"ל, וזהו מפני שלא הקדיש לדמי הקרבן הראוי לו. - משמע שאם הקדיש בהמה לדמי קרבן או בן יונה לדמי חטאת העוף או עולת העוף דאז דין קדשי מזבח עליהן וחלבן וביציהן מותרין. - וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו דבאופן שהבהמה או העוף הן בעצמן ראוי לקרבן כמו שהן אינו בדעת המקדיש להקדיש אלא הן עצמן ולא היוצא מהן, וע"כ הרמב"ם למד דינו ממשנתינו דנקט תרנגולת לענין ביצים, וחמורה לענין חלב. - והכוונה שהן עצמן אינן ראוין למזבח. - ומזה למד הרמב"ם שהוא הדין גם בשהקדיש בהמה או עוף שהן עצמן ראוין לקרבן אבל אמר שהדמים שלהן יהיו לקרבן אחר שכן הדין והיינו שמפרש הרמב"ם הא דקאמר אבל הקדישו קדושת דמים לגבי מזבח נעשה וכו', דמיירי באופן זה, וכמו שנתבאר.
כג והנה בעו"ש מקשה בהא דקאמר הש"ס לעיל בשלמא לר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר וכו' דלמה צריך לזה הלא לר"ש בלא"ה ניחא והיינו כדאיתא בפסחים ס"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל, ומבואר שם דזה למ"ד גורל"מ כממון דמי, והיינו דאעפ"י דהשתא לא חזי מפני שאסור בהנאה, אבל כיון דלקמי' חזי נקרא גורל"מ. - וה"נ כיון דלקמי' חזי הקרבן הרי"ז גורל"מ, ור"ש סבר גורל"מ כממון דמי. - ומתרץ דאם בשביל גורל"מ ליכא מועל אחר מועל כדין קדושת דמים. - ור"ש דסבר מועלין הכוונה דאיכא מעילה כבכל קדושה"ג. - לכך הוצרך לטעם דחזיא להקרבה עכת"ד. - ונראה דאם בשביל זה לא איריא, דע"כ כל עיקר הא דיש מועל אחר מועל תליא אם יש לזה פדיון, ובאופן שאין פדיון לכו"ע יש מועל אחר מועל כמבואר שם במשנה בשוחט קרבן בע"מ דפליגי רבי ורבנן אם יש לזה פדיי' ואם אין לה פדיי' יש מועל כמבואר שם ברש"י ותוס', ממילא כיון שאין לעופות פדיון ע"כ יש בזה מועל אחר מועל אפילו אם הקדושה מחמת ממון. - ובעיקר הדבר אתי שפיר לפי מה שכתבנו בדעת הרמב"ם דבמקדיש מחו"ז פסול להקרבה גם לאח"כ הרי"ז כמקדיש בע"מ עובר דצריך להמתין עד שיפול בו מום קבוע, וכיון שאין פדיון א"כ לא שוה גם אח"כ מאומה, ואין בזה מעילה. - ולהכי קאמר הש"ס דטעמי' דר"ש מטעם דחזיא אח"כ להקרבה, וגם השתא בר קרבן הוא מדחייב משום שח"ח בל"ת.
כד שם מידי דהוי אבע"מ וכו', וקשה הלא גם בעופות אם מקדיש בע"מ דהיינו שקדם מומו להקדשא יש לעוף פדיון וכמו"ש התוס' במנחות ק' ד"ה והעופות, וא"כ הכא כשמקדיש מחו"ז לא גרע מקדם מומו להקדשו דבר פדיי' הוא. - וביותר אם אמרינן לשיטת הרמב"ם דפסול הוא לגמרי להקרבה. - ונראה דאתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבר דמחו"ז דמי' למום עובר, - וצריך מום קבוע להיות נפדה. וא"כ בעופות ג"כ צריך מום קבוע לפדיי'. - ובאופן זה כיון דנחתה להעוף קדושה"ג באופן שצריך מום קבוע שוב אין לו פדיון לעוף.
כה שם, מתיב רב המנונא חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין. - ויש לעיין מדוע לא משני הש"ס כמו שמסיק בתמורה ל"א דשאני דם דחזי למזבח, ולהכי מועלין בדם, משא"כ חלב וביצים דלא חזי למזבח, ובשלמא לפירש"י שפירש שם דהכוונה על גידולי מזבח שזה ולדי קדשים אתי שפיר שמדמה הכא הש"ס הא דדם הקזה לחלב וביצים. - אבל לפירוש התוס' שם דפירשו חזי למזבח היינו דם הקזה, ונקרא האי דם גידולין, והכוונה חזי למזבח היינו לזריקה יעוי"ש, א"כ גם הכא יש לומר דשאני דם הקזה דראוי למזבח, והכוונה אילו לא היו מקיזן את הדם, הי' אותו הדם עצמו ראוי למזבח, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס הכא כן.
כו ועוד יש לעיין דנראה דנפק"מ לדינא דהיינו דלפי מה שמשני הש"ס בתמורה דלהכי יש מעילה בדם מטעם דחזי לזריקה דזה שייך אם הדם הקזה היתה דם בריא, והיינו כי יש שני מיני הקזות, יש שמקיז דם מפני שלדם הוא צריך, להנאת עצמו, ויש שמקיז לרפואה מפני שהוא דם עכור ונדרש להוציא את הדם חוצה. - ולדם זה לא שייך לומר חזי לזריקה. - וא"כ אין מעילה בהדם הזה, ולאוקימתא דידן מפני שנחשב לגוף הבהמה הנה אין הבדל בין ההקזות.
כז ועוד בעיקר הסברא דקאמר הש"ס מפני דחזי לזריקה. לכאורה תמוה דהלא הדם הזריקה בעצמותה אין בה מעילה וא"כ אין לומר דיש מעילה בדם קודם שהוכשר לזריקה מפני שחזי לזריקה. והנה ע"כ כוונת הש"ס חזי לזריקה היינו הכוונה שעומדות לזריקה, ואינו ענין לגידולין שע"כ הפירוש גידולין היינו שנפרשין מחיבורן ואינן נדרשות עוד להיות מחוברין, וזה שייך בחלב וביצים וכדומה, אבל האי דם כיון שעומד האי דם להיות נדרש לזריקה, להכי אין זה בגדר גידולין. - אלא הרי הוא בהבהמה עצמה, ולפי"ז אם נדרש להקזה מטעם רפואה וע"כ האי דם עומד לצאת, א"כ ע"כ אין הדם הזה כמו גוף הבהמה, והוי דם זה בדין גידולין כחלב וביצים, וזהו חידוש דין שלא העירו בזה.
כח וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם שכתב בפר"ב דמעילה הי"א וז"ל, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנאה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה עכ"ל. והנה מדכתב מטעם שאינה יכולה לחיות בלא דם, ע"כ הכוונה דם בריא, אבל במקיז דם עבור אשר ע"כ ההכרח להקיז הדם הרי אדרבה שמפריש הדם יכולה לחיות, וא"כ האי דם הקזה לא נחשב כגופה, ודין שלהאי דם לא עדיף מחלב ודם. וא"כ אין מעילה בהאי דם, ואפשר דלמד הרמב"ם להאי דינא מסוגיא דתמורה וכמו שכתבנו.
כט והנה בתרב"י בברכות פר"ה כתב דיש מעילה בדם הקזה מטעם דכגוף הבהמה דיינינן לי' והכי אמרינן בתמורה ל"א כיון דרבי בה כגופה הוי יעוי"ש, והנה זה בתמורה שם, ותמוה מהדם הקזה הבאה לרפואה שע"כ לאו כגופה דבהמה היא.
א דף י"ג, משנה, כל הראוי למזבח ולא לבדה"ב ולא למזבח וכו' ויש לעיין מה משמיענו התנא דיש מעילה בקדשי מזבח ובקדשי בדה"ב הלא פשיטא דכיון דקדשי בין קדושת הגוף ובין קדושת דמים יש בהן מעילה. - וגם בהדברים שאינן ראוין לא למזבח ולא לבדה"ב, אמנם אם יש לעשות דמים ג"כ קדשי בקדושת דמים ויש בהן מעילה. - ואם בא התנא להודיענו בדבר שבח ההקדש ובדבר הגידולין ופלוגתא בגידולין, א"כ הוי לי' לתנא למיתני הסיפא והרישא הוי משנה שאינה צריכה.
ב והנה הרמב"ם בפר"ה דמעילה ה"א כתב וז"ל, אחד המקדיש לבדה"ב דבר הראוי לחזק הבדק כגון אבן או קורה, או המקדיש לבדה"ב דבר הראוי למזבח כגון כבשים ותורים, או המקדיש למזבח דבר הראוי לבדה"ב כגון אבן וקורה, או המקדיש לזה ולזה דברים שאינן ראוין לא לזה ולא לזה וכו' מועלין בכולן משעה שהוקדשו עד שיפדו דברים הראוין להפדות עכ"ל. - וע"כ מקור הדין ממשנה זו, וחזינן דמפרש הרמב"ם דמיירי באופן ששינה מדבר הראוי או שהקדיש בפירוש דברים שאינם ראוים לזה שהקדיש, וע"כ כוונת הרמב"ם לפרש כן, משום דאל"כ קשה מאי קמ"ל התנא. - ולהכי מפרש דמיירי באופן שהקדיש הדבר לזה שאינו ראוי, ומשמיע לנו דאעפי"כ יש בהן מעילה.
ג ויש לעיין בדבר שילום הדמים דמי המעילה, והיינו דכיון דהדין בדמי המעילה דאם נהנה מהדברים השייכים למזבח דמי המעילה למזבח ואם נהנה מהדברים אשר יכול לבה"ב שלום לדמים לבדה"ב כמבואר ברמב"ם בפר"ד ה"ז. - הנה הכא זה פשיטא דאם נהנה מהדברים הראוין למזבח שילום הדמים למזבח, ואעפ"י שהקדיש לבדה"ב, כיון שקיי"ל דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, אמנם בדבר שילום הדמים להדברים השייכים לבדה"ב כיון שהקדיש למזבח, אפשר דאזלינן בתר מקדיש, ושייכים הם למזבח לקנות מהן קרבנות. - והנה נראה אם הקדיש דברים כאלה אשר הן עצמן ראוין לבדה"ב כגון אבן או קורה, ואינו נדרש לפדיון, דבזה אזלינן בתר עצמותן למה שהן ראוין, ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב המקדיש למזבח דבר הראוי לבדה"ב, כגון אבן וקורה. - והכוונה דבאלו נשארים לבדה"ב דאין נדרש לפדיון. - אבל בהדברים שאינן ראוין לא למזבח ולא לבדה"ב ונדרשים לפדיון לעשות מהן דמים, בזה יש לעיין בדבר השילום הדמים אם שייכים למזבח או לבדה"ב. - ואפשר שבזה אזלינן בתר המקדיש דאם אמר למזבח ינתן לצרכי קרבן, ואם אמר לבדה"ב ינתן לבדה"ב, ואם הקדיש סתם הוי הדין כסתם הקדש שהוא לבדה"ב כדתנן נדרים י"ט.
ד והנה בהא דהקדיש אשפה מליאה זבל כתב הרמב"ם דיש בהן ג"כ מעילה עד לאחר הפדיי'. - ומשמע שהדמים ראוין לבדה"ב. - אמנם בשיט"מ לב"ב ע"ט מביא בשם הרא"מ מפרש לא למזבח ולא לבדה"ב כגון אשפה מליאה זבל שאעפ"י שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדה"ב אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדה"ב אינו ראוי דהוי לי' כמחיר כלב שיש בו בזיון, מועלין בהן ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מליאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבדה"ב מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראוי' לבדה"ב וקדושה חלה עלי' ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמי' לבדה"ב, וכיון שמ"מ קדושה עלי' מועלים בה ובמה שבתוכה יעוי"ש. - מבואר דסבר דהני דברים אינם ראוים כלל גם לא לדמים. - ומ"מ יש בהם מעילה כיון דקדושה חלה עליהם, ואין להם פדיון ג"כ, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם. - אבל יש להבין כיון דאין להם פדיון ואין לעשות דמים מהם, - וא"כ מה שייך לומר בהו חלות הקדושה, וצ"ע.
ה ובעיקר החידוש דהמקדיש דבר שהוא בזיון אין לו דמים, מטעם דהדמים האלו אינן ראוין לא למזבח ולא לבדה"ב בדמיון למחיר כלב. - הנה דעת הרמב"ם גם במחיר כלב בעצמו דיש לו פדיון והדמים ראוין גם לקרבן, והוא מדכתב בפר"נ מאיסורי מזבח ה"ט דהמקדיש מחיר דינו כמקדיש בע"מ עובר יעוי"ש. - ופשיטא שהדמים ראוין לבדה"ב. - והנה מטעם זה פוסק הרמב"ם הכא דיש להם פדיון, וגם בעיקר הדבר שיהי' המחיר כלב אסור גם לבדה"ב. - הנה דעת הרמב"ם בפר"ד מאי"מ הי"ט דמותרין יעוי"ש, ופשיטא שהדמים מותרין. - איברא דיש לומר דדעת הרמב"ם דגם לבדה"ב אסור המחיר, וזהו מפני שכתב מפני שהן משתנין וכתב מרן זה פשוט שאפילו למזבח שינוייהם מותרים יעוי"ש. -אבל כל זה לשיטת הרמב"ם שגם הדמים מותרים כמו שכתבנו לעיל, אבל לדעת השיט"מ דגם הדמים יש בהם משום מחיר כלב, תמוה דע"כ הדמים הרי הם ג"כ בשינוי וגם עדיפא משינוי, וא"כ דברי השיט"מ שם תמוה.
ו והנה גם דברי מרן שכתב שם בדברי הרמב"ם להתיר המחיר כלב לבדה"ב מפני השינוי, תמוה טובא דהלא בשינוי גם למזבח מותר. - ועוד מה שכתב הרמב"ם שהרי הן משתנים דמאי פסקא דהלא מי לא עסקינן דיהיב לי' אותו דבר בעין, וקושיא זו האחרונה הקשה המג"א בסימן קנ"ג.
ז אבל נראה דכוונת הרמב"ם דבדה"ב שאני שהן משתנים אח"כ כששקעו בבנין - וזהו ההבדל שבין בדה"ב לקדשי מזבח דבקדשי מזבח בעינן שתהי' השינוי קודם לההקדש, ובקדשי בדה"ב כמו אבן וקורה גם כשנעשה השינוי אח"כ כששקעו בבנין ג"כ שפיר דמי, וכוונת הרמב"ם בדה"ב היינו באופן זה שבא לחזק הבדק כמו"ש בפר"ה מה' מעילה. - וממילא לאחר השקיעה בבנין נעשה בו השינוי. - וממילא מובן דלדעת הרמב"ם באופן שניתנים המחיר באופן שישאר כך כמו שהוא דאסור. - ולפלא שלא נחתי לזה הפוסקים שם באו"ח. - אבל לדעתי כן נראה בכוונת הרמב"ם וכמוש"נ.
ח תוס', ד"ה כל הראוי למזבח וכו' הקדיש ברו מלא מים דהמים ראוים לבדה"ב לקבל בהן את הטיט אבל אין ראוים למזבח שהרי הקרב והכרעיים לא היו רוחצים אלא באמת המים שבעזרה יעוי"ש. וכן פירש הרשב"ם ב"ב ע"ט. - והביאור בזה דלא בעינן מים קדושים דע"כ אמת המים שבעזרה היו מים פשוטים של חול דהרי היו שוטפין את העזרה ג"כ מהמים האלו. - וכיון דלא בעינן מים קדושים, ממילא לא שייך בזה לומר דיתקדשו המים לתשמישי קרבן השייכים למזבח כיון דלא בעינן לזה קדושה כלל. - ומיושב בזה מה שתמה בקרן אורה דמשמע מדבריהם דאילו היו רוחצין במים אלו היו חשובין ראוין למזבח, דהיכן מצינו שיהיו המים מקודשים לקדושת מזבח עכת"ד. - ולפלא שלא הקשה מהא דתניא שם בהדיא דמרבה גם שאר מימות כמבואר שם, אבל הביאור בדבריהם שזה עצמו מפני שהיו רוחצין באמת המים שבעזרה, מבואר דמשתמשין במים חולין, וא"כ ע"כ הבור מים שהקדיש לא הוי ראוין למזבח כיון שאין המזבח נצרך לקדושה. - עוד אפשר לומר שפסולים הם מטעם שיש להם שם לווי, בזה שנקראו מים קדושים.
ט עוד כתבו התוס' שם וגם לא חזי לניסוך המים דבעינן בניסוך המים שיהיו מים חיים כמו ששנינו בסוכה מ"ח שהי' ממלא מן השילוח וכו' יעוי"ש. - וקשה טובא הא איתא שם נשפכה או נתגלתה הי' ממלא מן הכיור, ואילו מי כיור שאר מימות הן ולא מי מעיין דקיי"ל כחכמים בזבחים כ"ב וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מביא"מ שכל המימות כשרים לקידוש. - ומצאתי בשיט"מ ב"ב שם שהקשה כן בצ"ע. - ולולא דמסתפינא אמינא דלאחר שעשה בן קטין מוכני לכיור והיו מחברין הכיור למעיין וא"כ נעשו המים של הכיור לתורת מים חיים ע"י השקה, והנה תצא מזה דהשקה מועלת ג"כ להיות תורת מעיין עליהם ולפי"ז תקשה מדוע כתבו דהמים של הבור לא חזי לניסוך המים, והלא ראוין הם לניסוך ע"י השקה להמעיין. - וגם הלא ראוין המים להיות נשפכין להכיור ואח"כ ע"י השקה להמעיין יתכשרו להיות תורת מעיין גם עליהם. - ואפשר לומר דכיון דהקדיש בור מלא מים דהיינו שהקדיש מים מכונסים ולא מפוזרים, דהיינו דע"י השקה נעשו המים מפוזרים כמו מעיין שהם זוחלין ונתבטל ההקדש, - מפני שהמקדיש הקדיש כמו שהם באשבורן, - וכמו שהם לא חזו לניסוך המים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0