דף יד - א
גמרא:
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בענין ביטול עבודה זרה. וממשנה זו מוכיח ריש לקיש כדבריו.
עבודה זרה של גוי האסורה בהנאה, יש לה ביטול, כמבואר בפרק שלישי ורביעי של מסכת עבודה זרה. והיינו, שאם הגוי שוברה או פוחסה לשם ביטול, בכעסו עליה, או בהתייאשו ממנה ובהפסקת אמונתו בה, הרי על ידי הביטול היא נעשית מותרת בהנאה.
איתמר, עבודת כוכבים שנשתברה מאליה, ולא ביטלה הגוי,
רבי יוחנן אמר: אסורה בהנאה,
וריש לקיש אמר: מותרת בהנאה.
הגמרא מבארת טעם מחלוקתם.
רבי יוחנן אמר אסורה: משום דלא בטלה עובד כוכבים, הגוי לא ביטלה בפירוש, לפיכך אין לה דין עבודת כוכבים שנתבטלה.
וריש לקיש אמר מותרת: כי הגוי העובדה מימר אמר, חושב בלבו: היא גופה לא מצלה, אם אין בכחה להציל עצמה מנזק השבירה, לדידי מצלה לי?! וכי תציל אותי?! הילכך, מן הסתם הוא מבטל אותה.
ושם בגמרא מביא רבי יוחנן משניות וברייתות להוכיח את דבריו, וריש לקיש מתרץ אותן לשיטתו, ובאחרונה מביא ריש לקיש את משנתנו להוכיח ממנה שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מותרת.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו: הקן שבראש אילן של הקדש, אין נהנין ואין מועלין. אבל הקן שבאשירה, יתיז בקנה.
ומדייק ריש לקיש מההיתר להשתמש בענפי הקן שבאשירה: מאי לאו, דאיתבר מגופה, מדובר באופן שנשברו 492א ענפים ועצים דקים מן גוף האשירה על ידי העוף, ומהם בנה העוף את הקן. וקתני, ואמרה המשנה: יתיז אותו בקנה, ינענע את ענפי הקן, ויפלו הענפים, כדי שיוכל להנות מהעצים, כגון לצורך שריפה, 492א. משנה למלך.
והרי הם עצי אשירה, האסורים בהנאה, ומי ביטלם? [493] אלא מוכח, שעצם השבירה שהעוף שיברם מהאשירה [או שנשברו] התיר אותם בהנאה, וכדברי ריש לקיש, הסובר נשתברה מאיליה מותרת, וקשה על רבי יוחנן?
ומתרצינן: לא מדובר שבנה העוף את קינו מענפי אילן האשירה, אלא דאייתי עצים מעלמא, שהביא ענפים מאילנות אחרים, שאינם אשירה, ומהם בנה את קנו בראש אילן האשירה, ולפיכך הם מותרים בהנאה. וחידוש המשנה הוא שלא גזרו חכמים שמא יקח עמהם גם מענפי האשירה. ומכל מקום, לא יקחנו בידיו, כמו שיבואר.
אך דוחה הגמרא: אי הכי, אם כן, שהקן נבנה מעצים אחרים, אמאי, למה אמרה המשנה כי אם היה הקן של הקדש, אין נהנין ואין מועלין? למה אסרו חכמים ליהנות ממנו, הלא העצים אינם של הקדש?
אלא, בהכרח, מדובר כאן באופן שנבנה הקן מענפי האילן הזה [של הקדש או של אשירה], ואין מועלין כי המשנה מדברת בגידולין הבאין לאחר מכאן, שהעצים גדלו אחרי שהעץ הוקדש, וקסבר התנא של משנתנו כי אין מעילה בגידולין. [494] אך מכל מקום אסור להנות מהם, כמו ששנינו במשנה לעיל [יג א]. [495] הכי נמי מסתברא, מוכיחה הגמרא מדברי המשנה, שאכן מדובר בעצי האילן עצמו:
דאי סלקא דעתך שמדובר באופן דאייתי מעלמא, שנבנה הקן מעצי אילנות אחרים, קשה: באילן של אשירה, אמאי יתיז בקנה? לישקליה משקל! למה לא התירו לו לקחת את הקן בידו, בלא מקל?
ובשלמא אם מדובר שהיה הקן מענפי האילן של אשירה, מובן מדוע לא התירו לו ליקח אותם בידו על אף שנשברו, משום שחששו חכמים שמא יבא ליקח גם מעצי האשירה עצמה, מענפים שלא נשברו ולא נתבטלו, והם בודאי אסורים בהנאה, ועל הלקיחה מהם חששו חכמים מפני שאותם עצים שנשברו מהעץ עצמו דומים לעצי האשירה. אך אם מדובר בעצים שהביא העוף מאילנות אחרים, לא שייך לגזור כן, שאינם דומים לעצי האשירה, על כן, קשה, למה אסרו ליקח בידים? [496]
וכיון שמוכח כי הענפים הם מהאשירה עצמה, וכשיורידם באופן שהתירו לו חכמים [על ידי מקל] יהיו מותרים בהנאה, מוכח כדברי ריש לקיש, שגם עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה, מותרת. וקשה על רבי יוחנן, הסובר שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, אסורה [497]?
ומתרצינן: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: לעולם [498], דאייתי מעלמא, כלומר, אפשר להעמיד את המשנה, אפילו בהביא העוף את העצים מעצים אחרים, ומאי, ומה ששנינו "יתיז", היינו "יתיז אפרוחים", במקל, ולא יקחם ביד, שמא יעלה על האילן, וישתמש בו כבסולם, ועלייה זו ודאי אסורה,
ואילו העצים, אסורים בהנאה, אף אם הובאו מעצים אחרים, כשם שהם אסורים לגבי הקדש. והטעם שאסרו חכמים לקחת מן העצים, מפני שחששו שמא יבא להחליף ולהתיר לעצמו ליקח מן עצי האשרה עצמה. ולא מדובר בקן שנבנה מעצי האשירה, שהוא אסור בהחלט, כיון שלא נתבטל במפורש, אלא נשתברה מאליה.
ומסיקה הגמרא: אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: אפרוחים, כאן וכאן, בהקדש ובאשירה, מותרים בהנאה, הואיל ויש בהם רוח חיים, ואין צריכים לאמם [לאילן [499]] אלא, שלא יקחם בידו, ויתיזם בקנם [500],
ואם בא ליקח ביצים, כאן וכאן, בהקדש ובאשירה, אסורין, כשם שאסרו חכמים ליהנות מהקן עצמו, כמבואר.
אמר רב אשי: אם האפרוחים הם קטנים, והם צריכין לאמן, כביצים דמו [501], והם אסורים.
מתניתין:
משנה [502] זו היא המשך לסוף משנה הקודמת. ושם שנינו: המקדיש את החורש, מועלין בכולו. עצים נופים ונבייה. הואיל והמקדיש, מקדיש את הכל.
הגזברים שלקחו [קנו [503]] עצים לצורך בנין הבית [504], מועלין בעצים, עצמן ואין מועלין לא בשיפויי, נסורת שמשפה החרש מן הקורה [505] ולא בנבייה, העלין [506]. לפי שהגזברים לא קנו ולא הקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא שפוייה ונבייה.
גמרא:
הגמרא מביאה מאמר שמואל בענין הקדש, וביאורו של רב פפא, משום הקושיא ממשנתנו.
אמר שמואל: כשהיו בונין ומתקנים את המקדש והעזרות, היו בונין בחול, שהגזבר של הקדש לא היה קונה את העצים והאבנים מדמי הקדש באופן שתחול עליהם מיד קדושה. אלא היה קונה אותם בהקפה, והם היו נשארים חולין עד שנגמר כל הבנין. וכן [507] אם רצה אדם לנדב אבנים לצורך בנין, היו אומרים לו: אל תקדישם עד לאחר גמר הבנין, ובינתיים הם שלך, בתורת חולין, ואחר כך, בגמר הבנין, היו מקדישין אותו.
והגמרא מבארת: מאי טעמא? למה לא היו מקדישין את האבנים מיד, לפני גמר הבנין?
כי מאן דמתנדב מעות לצורך בנין הבית, מקדש להו, מקדישן למעות, ואמר, [508] וכך היה אומר: "תיחול קדושת המעות - אבנין" [תחול קדושת המעות שאני מקדיש לבדק הבית, על הבנין], ויהיב להון לאומנין בשכרן.
דהיינו, מהמעות האלו אסור ליתן לבעלי המלאכה ולאומנין בוני הבנין בשכרם, לפי ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה", [509] כי המלאכה היא "דבר שאין בו ממש", ואין פודין את ההקדש אלא באופן שהקדושה תחול על דבר ממשי אחר. ואם כן, כיצד ישלם הקדש שכר לאומנין הבונים? על כן אמר שמואל, שלא יקדישו את אבני הבנין עד גמר בנייתו. ובבנין מושקעים שלשה דברים: דמי העצים והאבנים, השבח שהשביחו באמצעות הבנייה, ושכר האומנים. ולכן מחללים את המעות המוקדשות על הבנין, שהוא כעת חולין, ויורדת הקדושה מהמעות, וחלה על הבנין. ונמצא, שיש בידי הקדש מעות חולין שבהן הוא יכול לפרוע את חובו למוכרי האבנים, ולשלם שכר לאומנין עבור פעולתם. [510]
הערות
[493] ישראל אינו יכול לבטל עבודת כוכבים.
[494] ובאשירה אין היתר מטעם גידולין, וכל ההיתר הוא, לדעת המקשן, משום שנשתברה מאליה. על פי רבינו אליקים בשיטה מקובצת.
[495] לעיל [הערה 457] הובאה דעות ראשונים, אם יש, על כל פנים, איסור הנאה בגידולין, למאן דאמר שאין מועלין בהם. ומכאן מוכח, שיש איסור הנאה בגידולין. [ועיין לקמן הערה 500].
[496] כלומר, בתחילה הקשה המקשן, קושיתו הראשונה הנ"ל, שאם מדובר בעצי אילנות אחרים, למה אין נהנין בקן של הקדש. והואיל וקושיא זו אינה הוכחה גמורה שגם בסיפא, בעץ אשירה, מדובר בעצי העץ עצמו, הילכך הביא הוכחה מסיפא עצמה, שמדובר מעצי האשירה, דאי לא כן, למה לא יקח בידו. תוס'.
[497] סיכום וביאור דברי המקשן: המקשן סבר, שהמשנה באה להשוות דין הקדש עם דין אשרה, דהיינו: היתר הנאת הקן עצמו, העצים לשריפה וכדומה [ולא היתר האפרוחים]. וממה שאמרה "יתיז בקנה", דהיינו, שחכמים הגבילו רק את צורת ההורדה, ולא את עצם ההנאה, מוכח שהעצים מותרים בהנאה. שמע מינה, שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה מותרת. ומוכיח, משתי הוכחות, שמדובר בעצי האילן עצמו. האחת: מהרישא, שאם מדובר בעצי עצים אחרים, למה בהקדש אסרו את ההנאה? ואם תאמר, שגזרו שמא יהנה מן עצים המחוברים באילן, זה אינו נכון! כי אם יש לחשוש לכך, למה באשירה התירו הנאת העצים, ולא חששו שמא יהנה מן עצים המחוברים? [על הוכחה זו מאשרה להקדש, מקשה המשנה למלך, ויבואר בשולי ההערה] אלא, ודאי, שמדובר שהעצים הם מעץ ההקדש עצמו, ולפיכך, נאסר להנות מהם. ועם כל זאת, לא מועלין, כי הם גדלו אחרי ההקדשה, ו"אין מעילה בגידולין". והוכחה זו, אינה הוכחה גמורה, כנ"ל [הערה הקודמת], על כן מביא הוכחה שניה להוכיח שמדובר ששברה עצי אשרה עצמם: כי אם מדובר בעצים אחרים, למה לא התירו לו באשירה לקחת בידיו בלי מקל, ובשלמא, אם מדובר בעצי האשרה שנשברו, ומהם קיננה, יש לחשוש ולגזור, שמא יקח מעצי האשרה שלא נשברו, כי העצים דומין, וכדי שלא יעשה כן, הגבילוהו חכמים שלא יוריד את הקן בידיו, אלא במקל, אבל אם הם עצים אחרים, ואינם דומים לעצי האשרה, קשה, ממה חששו חכמים, ולמה לא התירוהו לקחת בידיו. ואם תאמר: לכן לא התירוהו לקחת בידו, מפני שחששו שמא יעלה על האילן, ועלייה זו בודאי אסורה, היות ונהנה מעצם העלייה [האילן משמש לו כסולם], זה אינו נכון! כי בשלמא, אם היה בא לקחת את האפרוחין, וצריך לכך זהירות שלא ישמטו להם לכאן ולכאן [כפי שהתרצן אכן מתרץ], שייך לחשוש ולגזור שמא יעלה, כי לא נח לו, אבל, כשבא לקחת את הקן בלבד, ואינו צריך שום זהירות, אין שום סיבה לחשוש שמא יעלה על האילן, ומוכח לומר, שהחשש הוא שמא יקח מעצי האשירה עצמם, שלא נשברו כנ"ל, היות והעצים דומים. ומכאן ההוכחה, שמדובר בעצי האשירה שנשברו. הרי ההוכחה שעבודה זרה שנשתברה מאיליה, מותרת. סיכום ההלכה לדעת המקשן ריש לקיש: א. כשהעצים הם מאילנות אחרים: בהקדש מותר להנות. באשירה מותר ליקח בידים. ב. כשהעצים הם מאותו האילן: בהקדש: אסור ליהנות. באשירה מותר ליהנות, אלא שלא יקחנו בידים.
[498] סיכום וביאור דחיית רבי אבהו אמר רבי יוחנן שאפשר להעמיד את המשנה בקן שקיננה מעצים אחרים. סיכום ההלכה: א אין חילוק בהלכה בין הקדש לאשירה. ב. הקן עצמו אסור בין בהקדש ובין באשירה, אפילו כשהעצים הם מעצים אחרים! ולא מטעם שחששו חכמים שמא ישבור עמו מן עצי האשירה או ההקדש, כאמור, כי העצים אינם דומין, ובקל יוכל להבחין בין עצים המותרים לעצים האסורים. אלא, מטעם אחר, מפני שחששו חכמים, שמא, אם נתירו לוקח מעצים אלו, יבוא להקל לעצמו ויקח מעצי האיסור. ג. בא ליקח את האפרוחין, בין בהקדש ובין באשירה: יתיז בקנה דוקא, ולא יקח בידו. והטעם: כיון שצריך להיזהר בלקיחת האפרוחים, חששו חכמים, שמא יעלה על האילן, ודבר זה ודאי אסור גם באשירה וגם בהקדש, ליהנות מהעץ. ד. האפרוחים עצמם מותרים בהנאה, בין של הקדש ובין של אשירה. כיון שהם חיים ואינם צריכים לאמם. כמו שיבואר. ביאור המשנה: הקן שבראש אילן של הקדש, לא נהנין, מהעצים, אף כשהם מאילנות אחרים, מחשש הנ"ל, ולא מועלין, כי אינו רק חשש מדרבנן. [והמשנה אינה מדברת ברישא מלקיחת האפרוחים. ואם בא לקחת האפרוחים, יתיז בקנה, כבסיפא]. באשירה. אם בא לקחת את האפרוחים, יתיז בקנה, ולא יקח בידים, שמא יעלה באילן. [והמשנה אינה מדברת בסיפא מלקיחה העצים. ואם בא לקחת את העצים, אסור, כברישא]. וכיון שאפשר להעמיד את המשנה בלי להכריח שמדובר בעצי האילן עצמו, על כן, אין להוכיח מהמשנה ש"עבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מותרת". ומוסיפים התוס': הטעם למה בהקדש מתייחס התנא לעצים, למרות שיש לו חידוש דין גם באפרוחים, ואילו באשירה מתייחס לאפרוחים, למרות שיש לו חידוש דין גם בעצים, הוא כי בהקדש, רצה לסיים: "ולא מועלין", ובאשירה לא שייך לומר סיום זה, כמובן. ואילו באשירה רצה לחדש, שלמרות שעבודה זרה הוא דבר מאוס מאוד, מכל מקום, מותר ליהנות מהאפרוחים.
[499] המיוחס לרש"י.
[500] הקשו הראב"ד והריטב"א [עבודה זרה שם], למה התירו להנות מהאפרוחים לכתחילה, ומאי שנא משובך ונתמלאו יונים ששנינו במשנה [יג א] שאין מועלין במה שבתוכם, ומשמע שעל כל פנים אסורים בהנאה [עיין הערה 495] ? ותירצו: שובך שונה מאילן. כי בשובך, גם בהדיוט שקיננו יוני הפקר בשובכו, הרי קנה אותם [מפני דרכי שלום, כמבואר בגיטין], הילכך: אסורים בהנאה, שלא יהא כח הקדש גרוע מכח הדיוט, אבל אפרוחין שקננו באילן של הדיוט לא קנאן ומותר לקחתם. הילכך אפילו בהקדש לא אסרום. והראב"ד מוסיף: אילן, חצר שאינה משתמרת היא, והאפרוחין לא קבעו דירתן בו. וכן כתב הקרן אורה.
[501] התוס' לא ביארו את טעם האיסור בביצים ובאפרוחים הצריכין לאמן. הראב"ד [בהשגותיו על הרמב"ם פרק ז מהלכות עבודת כוכבים הלכה יב] כתב: מפני שהן כגידולי אשירה. ועיין מה שכתב בפירושו לעבודה זרה. והכסף משנה משיב עליו: אילו היה טעם איסורם מפני שהם כגידולי אשירה, קשה, כי משום שגדלו אחר כך ואינם צריכים לאמם, פקע מהם איסור גידולי אשירה?! והרמב"ם כתב [שם]: שהרי האשרה כמו בסיס להן. ראה עוד שם, ברמב"ם שפירש פירוש אחר בסוגיתנו, עיין שם בלחם משנה.
[502] מבואר על פי פירוש תוס' [על פי גירסת השיטה מקובצת] ופירוש המיוחס לרש"י. ולפי פירוש זה, הוי רישא וסיפא, דהיינו: המקדיש את החורש, הקדיש הכל, לפיכך מועלין בכל. אבל גזברין שקנו עצים לצורך הקדש, לא קנו ולא הקדישו אלא דבר הצריך להקדש, ולא השיפוי ונבייה. וכפירוש זה משמע בתוספתא, וכן איתא שם [פרק א הלכה יג]: הקדיש חורש לקורות, מועלין בקורות, ומועלין בשפוי ונמוייה. אבל גזברין שלקחו חורש לעצים, מועלין בעצים, ואין מועלין לא בשפוי ולא בנמוייה. אבל הרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה] מפרש פירוש אחר. וזה לשונו [הלכה ח]: המקדיש את היער, מועלין בכולו, בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהן. [הלכה ט]:, גזברים ששפו עצי הקדש, וקצצו אותן, מועלין באותן העצים הקטנים שחתכו מעת [בעת] שקצצו, אבל, אין מועלין לא בשפוי ולא בנסורת ולא בנביה. ולדבריו, אין נפקא מינה בין הקדיש לבין קנו גזברים. אלא שהם שני דינים נפרדים. הדין האחד, שמועלין בכולו. והדין השני, שבעת הנסירה מעצי הקדש, פוקע דין מעילה מהנסורת הדקה, ומכל דבר שלא יצלח למלאכה [עיין שם]. וזה מתאים עם חידוש הדבר אברהם [הערה 477] שכל דבר שאין בו צורך להקדש, אף על פי שהוא ראוי למכירה, הואיל ואין דרך למוכרו, אין בו מעילה. ועיין בהערה 448 מובא בשם הר"י מיגאש, שאינו סובר כן. ועיין בלקוטי הלכות.
[503] כן משמע בגמרא, וכן פירש הר"ב.
[504] כן כתב המיוחס לרש"י. וכן כתבו תוס' תמורה [לא ב]. וכן משמע מהגמרא. אבל רבינו גרשום מפרש שם את משנתנו, שמדובר בהקדיש שני גזרי עצים לצורך עצי המערכה, והם קדשי מזבח, והואיל והם קדשי מזבח, לכן אין מועלין בשיפויי ונבייה. כמו שאמרה שם המשנה, שבדבר זה חמור קדשי בדק הבית מקדשי מזבח.
[505] המיוחס לרש"י.
[506] עיין הערה 491 הגירסאות ופירושיהן.
[507] על פי גירסת השיטה מקובצת.
[508] גירסת השיטה מקובצת.
[509] ביאור אין הקדש מתחלל על המלאכה הקשה הקרן אורה: למה לא יתנו מעות הקדש לאומנין, הרי על מנת כן הוקדשו המעות? וקושייתו תובן על פי שיטת הרמב"ם [פרק ח מהלכות מעילה הלכה ג], וזה לשונו: אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות. כיצד? אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה, אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכרו עד שמחללין אותן על המעות. ואחר שייעשו חולין, נותנין אותן לאומן, אם רצו, וחוזרין ולוקחין ממנו בהמה מתרומת הלשכה. ומקורו, מהתוספתא בפרק זה. ומדוייק מכאן שרק חפץ של הקדש אין מחללין על המלאכה, אבל מעות של הקדש כן מחללים על המלאכה. ולדעת הרמב"ם והתוספתא, מקשה הקרן אורה, למה לא יתנו מעות לפועלים? ומתרץ, כיון שאפשר לעשות תקנה שלא ליתן את שכרם במעות הקדש, עדיף לעשות כך. וכמובא לקמן [הערה 510 בסופו]. ומכח עוד קושיות. והתקנת עזרא [בספרו על הרמב"ם] מביא ירושלמי [שקלים פרק ד הלכה א] שגם מעות תרומת הלשכה, שהן מעות מחצית השקל המיועדות לקניית קרבנות ציבור ולשאר הוצאות, כגון ליתנם לאומנים העושים את הקטורת, או לשומרי ספיחין בשביעית [כל זה מבואר במשנה שקלים פרק ד], אין נותנין אותן לאומנין בשכרן דרך מכר וממכר, אלא עושים להן תקנה כמו שמבואר לקמן לגבי מותר הקטורת. הרי שהירושלמי סובר שגם מעות אינן מתחללין על המלאכה. וסוגייתנו גם כן סוברת כן. ומיושבת קושית הקרן אורה. והטעם של הגמרא והירושלמי הוא, כי על אף שמעות אלו מיועדים לצורך בית המקדש, מכל מקום, חסר בהם דין חילול, שהרי המלאכה אינה דבר ממש, ואין לקדושה היורדת מן המעות במה להיתפס ולהתחלל, הלכך, נותנין את המעות על הבנין הגמור. כלומר, כי בבנין הגמור מושקע דמי העצים והאבנים, השבח שהשביחו באמצעות הבנייה, ושכר האומנין, ובבנין זה מתחללין המעות. ולפיכך, כתב החק נתן, שצריך לומר שסוגייתנו היא אליבא דבן עזאי [הערה 513], דאילו לדעת רבי עקיבא, מותר לחלל על המלאכה אפילו חפץ שהוקדש. והנה, בפירוש המיוחס לרש"י מפרש הטעם שבונין בחול בדרך אחרת [ויתכן, מפני שהוקשה לו קושית הקרן אורה]. והיא: אם יתנו את המעות למוכרי העצים והאבנים, ימעלו המוכרין במעות. ותמהו המלא הרועים והשפת אמת, ומה בכך, הלא המעות מתחללין על העצים ואבנים, ויוצאין לחולין והמוכר יכול לעשות בהם כרצונו?
[510] הקשו התוס': איך אמרו ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה"? והרי אמרה הגמרא במסכת כתובות [קו א], שנתנו ממעות הלשכה למגיהי ספרים שבירושלים? ותירצו: מעות הלשכה שהם מעות הציבור, שייך לומר לגביהן "לב בית דין מתנה עליהן" [עיין לקמן הערה 514], אבל לא שייך לומר כן ביחיד שהקדיש מעות לצורך בנין. כלומר, מעות הלשכה הם מדמי מחצית השקל שנצטוו בני ישראל לתת כל שנה, לכן, הנותן, נותנו לנדבה כללית לכל צרכי המקדש, על פי דעת בית דין, והם הממונין על המעות. הילכך, החלטתם בידם לתת את המעות לכל הנחוץ לפי ראות עיניהם. מה שאין כן, יחיד המנדב לצורך בנין, אין הסכמה מצידו שהמעות יתחללו על המלאכה. והקשה הקרן אורה על קושית התוס', הלא בפרק ד ממסכת שקלים שנינו הרבה הוצאות שנתנו לאומנין ממעות הלשכה, עיין שם, ולמה הקשו התוס' דוקא ממגיהי ספרים שבירושלים? ותירץ: על שאר ההוצאות לא הקשו התוס', מפני שהם צורך הקרבן, ו"צורך קרבן כקרבן דמי" [עיין לקמן בהערה 514 בשם התוס' יום טוב], אלא שהוקשה להם ממגיהי ספרים שאינו צורך קרבן. ועל כן תירצו, משום ש"לב בית דין מתנה עליהן". אם כן, הקשה הקרן אורה, למה לא נאמר "צורך בנין כבנין דמי", ויוכלו להוציא המעות לשכר האומנין? ומתרץ, שבכל זאת, מטעם הידור, עשו תקנה לבנות בחול ולהקדיש אחר כך. ודברי הקרן אורה הם לפי פירוש רש"י [כתובות שם] שמגיהי ספרים, הם מגיהי ספרים של כל אדם, שאסור להשהות ספר שאינו מוגה, אבל, הראשונים שם [עיין בכנסת הראשונים] סוברים שמגיהי ספרים, הם ספרים שבהן היו הכהנים לומדים סדר עבודה, או הספר תורה שבו קיימו מצות "הקהל".
א דף י"ד, איתמר עבודת כוכבים שנשתברה מאליה רבי יוחנן אמר אסורה ור"ל אמר מותרת וכו'. איתבי' ר"ל לר"י הקן שבראש האילן של הקדש וכו' מאי לאו דאיתבר מגופה וקתני יתיז בקנה. - וקשה הא אמרינן דזה הוי כנשתברה מאיליה ומותרת, א"כ גם כל האשירה תהי' מותרת, וא"כ אמאי אמרינן יתיז בקנה ואסור לעלות באילן. - ואפשר לומר דבשביל נטילת מעט מן האילן לא נתבטלה ע"ז כולה, ורק השברים נתבטלו, אבל יש לדחות דהרי איכא למימר דלאחר השבירה שנטלו העופות עדיין עובדין לאשירה, והיינו עיבוד מחדש, אח"כ מצאתי בהמניח להמל"מ פר"ז מע"ז ד"ה ודע שמביא בשם לחם סתרים ובשם ספר מעשה חייא שהעיר בזה.
ב שם א"ה אמאי של הקדש אין נהנין. - וקשה מדוע לא נימא דשאני הקדש מטעם דאסרו חכמים בהנאה מה שמונח ברשות הקדש כמו הא דהקדיש שובך ונתמלא יונים כמשנה דלעיל וביותר כמו שפירשנו לעיל לשיטת רש"י בע"ז והרמב"ם הכא בפיה"מ. - ומזה משמע כשיטת השיט"מ דלא גרס גירסא זו וגרס דיקא נמי וכו'.
ג והנה במסקנא מסיק הש"ס אפרוחים כאן וכאן מותרין, ביצים כאן וכאן אסורים יעוי"ש. - והנה בדבר הקנים לא נזכר, והתוס' ד"ה אפרוחין כתבו דגם הקנים שוה בשניהם לאיסור הנאה יעוי"ש. אבל הרמב"ם תפס לדינא דהקן של אשירה מותר כמו שכתב בפר"ז מה' ע"ז הי"ב, ובהקדש פסק לאיסורא בפר"ה מה' מעילה דאין נהנין ממנו וזהו כמו שכתב בפיה"מ, והטעם בזה דאסרו חכמים כל שהוא ברשות הקדש אעפ"י שאין לו יד, וביותר שכן מדויק לשון המשנה. - והנה מרן כתב שם בה"ז וז"ל ומשמע דקן דאייתי עצים מעלמא נהנים ממנו, ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאין נהנים ממנו עכ"ל. ותמהנו טובא איה מצא מרן שכן הדין בעצים דאייתי מעלמא שמותר ליהנות ואם בשביל הפירכא דפריך הש"ס א"ה אמאי לא נהנין הלא למסקנא כתבו התוס' דהקנים בשניהם אסורים. - וביותר אם אמרינן דגירסת הרמב"ם כגירסת השיט"מ, וביותר שכן מתאים לדינא עם המשנה הקודמת להא דבור ונתמלא מים, ואפשר שכוונת מרן דכיון דרב אשי מסיק דהעיקר בצריכות לאמן, וע"כ הביאור בזה מפני שהן בגידולי האילן, וזה לא שייך בהא דהקן, דהקן אינו נצרך להאילן, וא"כ אינו דומה לגידולין, ואינו דומה לביצים ואפרוחים אשר נתהוו בהאילן, אבל זה לא שייך בהקן באופן דאייתי עצים מעלמא. - ועיקר יסוד מרן על דברי הרמב"ם בפר"ז מע"ז הי"ב שמחלק בין ביצים ואפרוחים להקן, דביצים ואפרוחים אסורין והקן מותר מפני שהביא עצים ממקום אחר כמבואר שם וא"כ מדוע אוסר בקן של הקדש כיון שאין זה דומה לגידולין, וגם אינו דומה לדין המשנה דלעיל לבור ונתמלא מים, משום דהתם עכ"פ כיון דצריכי לבור דומיא לגידולי הקדש, כן נראה בביאור דברי מרן. - והנה בסתירת דברי הרמב"ם הקשו גם הלח"מ והמל"מ. - אבל לפלא שלא העירו בדברי מרן וכוונתו.
ד ונראה דהנה בהא דאייתי עצים מעלמא פליגי הרמב"ם והראב"ד בפ"ז מע"ז הי"ב דהרמב"ם כתב והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר, וכתב הראב"ד אמר אברהם דוקא שהביא ממקום אחר עכ"ל, ביאור הדברים דהראב"ד סבר דבעינן בידיעה ברורה שהביאו העצים ממקום אחר אבל בסתמא לא מהני, ודעת הרמב"ם דסמכינן ארובא דרוב מביאין ממקום אחר, וע"כ דסבר הראב"ד דמשום חומרא דע"ז לא סמכינן ארובא והרמב"ם סבר דסמכינן ארובא. - והנה אנן קיי"ל דבע"ז אזלינן בזה בתר רובא כמבואר בפר"ג דע"ז ובתוס' שם. - משא"כ בהקדש לא סמכינן ארובא מטעם דהוי דשיל"מ משום דמהני חילול, עי' פסחים כ"ז ובתוס' שם ד"ה הקדש. - ולהכי לא סמכינן ארובא. - ואפשר דגם כשאנו ראינו דאייתי עצים מעלמא, יש לחוש שמא נטל העוף גם מהאילן של הקדש, וכיון דהוי דשיל"מ ע"י חילול, להכי אסור ליהנות גם מהקן.
ה והנה הא דיתיז בקנה כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, ומה שאמר יתיז בקנה ר"ל שיניד האפרוחים ואז יקח אותם עכ"ל. מבואר שהרמב"ם אינו מפרש דכוונת התנא שאמר יתיז בקנה היינו שלא יעלה באילן, אלא הפירוש שקודם שבא ליקח את האפרוחים צריך להנידם ממקומם, והביאור בזה מפני שדעת הרמב"ם שכל עיקר האיסור בביצים ואפרוחים שצריכין לאמן דאסורין הוא מפני שנעשה האילן בסיס להן כמו שכתב שם בפר"ז מה' ע"ז, וביאר מרן שם דמפני שהוא כבסיס להן גזור רבנן דאי שרית לאיתנויי מינייהו אתי לאיתנויי מינה יעוי"ש. והביאור בזה מפני שהם כגוף אחד ובאילן עצמו. - ומזה הטעם כתב הרמב"ם דהפירוש יתיז בקנה היינו דאפילו בהאפרוחים שאינם צריכין לאמן מ"מ לא שרי ללוקחם אם הם בשעה זו בלא תנועת חיים מצד עצמן כגון אם הם בשינה או כפותים. - להכי צריך לנענע אותם בכדי שיהיו מובדלים מן האילן. - נמצא דלפירוש הרמב"ם הא דיתיז בקנה לא קאי על הקן בעצמו אלא על האפרוחים. - אבל אין זה נוגע לדינא, כי ממילא כשבא ללוקחם הם נדים ונעים. אלא הפירוש בהמשנה יתיז בקנה היינו שרשאי ללוקחם עם הקן והפירוש בקנה היינו הקן, והפירוש שמניד האפרוחים עם הקן ולוקחם. - ובזה מיושב מה שקשה מדוע השמיט הרמב"ם הא דיתיז בקנה, והלח"מ שם עמד בזה. - אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם לשיטתו בפירוש המשנה אתי שפיר כי התנא לא שנה כלל האי דינא דאסור לעלות באילן ולא הוצרך לזה כי ממילא ידוע הדין דאשירה אסורה בהנאה.
ו ולפירוש זה אתי שפיר מה שכתבנו לעיל להקשות בהא דסבר הש"ס דהא דתנן שבאשירה יתיז בקנה באיתבר מגופה וקתני יתיז בקנה דשמעינן מזה דנשתברה מאליה מותרת, וכתבנו להקשות דלפי"ז מדוע יתיז בקנה ואסור לעלות באילן כיון שנתבטלה האשירה. - אבל להרמב"ם דמפרש דלא מפרשינן הא דיתיז בקנה שאסור לעלות באילן, אלא היתרא קמ"ל, דהאפרוחים והקן מותרים, ומזה ראי' לפירוש הרמב"ם.
ז והנה בעיקר הפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד בהני עופות דמביאין עצים מעלמא לעשות הקן דדעת הרמב"ם דגם בסתמא אמרינן דמעלמא הביאו והראב"ד סבר דבעינן בידיעה ברורה ולא סמכינן אסתמא. ויש להבין באיזה סברא פליגי ומי הכריחם לשיטתם ואיה המקור בהסוגיא.
ח ונראה דשניהם מקורם מסוגיא דידן כאשר נבאר. דהנה בזה דפריך ר"ל לר' יוחנן דסבר דע"ז שנשתברה מאליה אסורה ממשנתינו דתנן הקן שבראש האילן של הקדש אין נהנין ואין מועלין, שבאשירה יתיז בקנה, מאי לאו דאיתבר מגופה וכו'. - ולכאורה קשה מדוע לא משני דמיירי באופן שלא ידענו מאיזה מקום הביאו העצים. - ולשיטת הרמב"ם באשירה מותר בהנאה, ובהקדש לא נהנין ולא מועלין וכמו שבאמת סבר כן הרמב"ם לדינא, ולא קשה לר' יוחנן וזהו דבאשירה סמכינן ארובא דמעלמא מביאין ובהקדש אסור. - אבל אפשר לתרץ דלשיטת הרמב"ם זהו מה שמשני הש"ס דאייתי עצים מעלמא, והיינו דאין לנו הכרח לומר דבודאי כן, אלא גם בסתמא אמרינן כן. וזה מתאים לפי המסקנא ג"כ. ולהראב"ד ע"כ הפירוש דאייתי עצים מעלמא הוא בידיעה ברורה.
ט והנה פירושם תליא בהכרח לכל אחד לפי מה שסוברים בפירושא דע"ז שנשתברה מאליה דאסורה לר' יוחנן. - והיינו דיש להסתפק אם אסור מצד ודאי לומר שאין זה ביטול כלל כל זמן שלא ביטל העכו"ם בפירוש וכמו שפירש"י הכא, או"ד שגם מצד ספק ג"כ אסור מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי, ומל"מ בפר"ח מה' עכו"ם הי"א עמד בספק בזה. - והנה יש לומר דהרמב"ם סובר דרבי יוחנן אוסר מספיקא. - ולהכי גם כשאין אנו יודעין אם מעלמא הביאום או מאותה אשירה בעצמה ג"כ מותר בהנאה מצד דאיכא ספ"ס ספק ביטול ספק מעלמא הביאום, וממילא כשמשני הש"ס דאייתי עצים מעלמא לאו דוקא דאנו יודעין בבירור אלא גם אם ספק לן ג"כ מותר, אם רק יש מקום לומר דמעלמא הביאום, ומבואר בסוגיא בע"ז שם מ"א דדנין בזה דיני ספ"ס, ואין אנו מוכרחים לומר מטעם רובא כמו"ש מרן שם אלא גם בספק שפיר דמי. - אבל הראב"ד ע"כ סבר דרבי יוחנן אוסר מצד ודאי דלא הוי ביטול לע"ז דנשתברה מאליה, ממילא בעינן ידיעה ברורה דאייתי עצים מעלמא, זהו לדעתי ביאור שיטתם. - ולשון הש"ס שמשני דאייתי עצים מעלמא משמע שהוא בתורת ודאי, ולא משני הש"ס דאינו ידוע לן מאיזה מקום הביאו.
י והנה לכאורה בספק יש לדון בדין רוב וקרוב דהולכין אחרי הרוב. - וא"כ קשה להראב"ד דבעי ידיעה ברורה דמעלמא, ומדוע לא סמכינן ארובא דמעלמא. - אמנם נראה דכיון דסבר הראב"ד נשתברה מאליה אסורה בודאי, וא"כ איכא חזקה לאיסור ובצירוף רובא לחזקה אזלינן בתר קרוב להכי סבר הראב"ד דבעינן ידיעה ברורה. - אבל הרמב"ם שסובר דרק מצד ספק אסורה וא"כ ליכא חזקה לאיסור ממילא אזלינן בתר רובא. - ואתי שפיר לישנא להש"ס שמשני דאייתי מעלמא, ולא משני דמיירי דלא ידעינן והוי ספ"ס משום דאין לדון ספ"ס הכא כיון שאיכא קרוב המוכיח דמאשירה נטלו, ובעינן לדון מכח רובא להכריע את הקרוב. - וזהו כוונת הש"ס דאייתי עצים מעלמא מכח רובא שזהו ג"כ כודאי. - וזה נראה לנכון בס"ד.
יא שם במשנה, הגזברין שלקחו עצים מועלין בעצים ואין מועלין לא בשיפוי ולא בגבייה. - והנה במשנה דלעיל במקדיש חורש פירש בשיט"מ דנם השיפוי והגבייה בכלל ההקדש, ומדוע הכא אין מעילה בשיפוי ובגבייה היוצא מהעצים עצמן. - והנה פירש"י הכא משמע דשאני גזברין דלא הקדישו אלא העצים ולא השיפוי והגבייה. - וכן כתבו התוס' הכא ובשיט"מ יעוי"ש. ולכאורה טעמא בעי מדוע לא נימא דגם השיפוי והגבייה בכלל ההקדש, דהרי מסתבר הדבר דכמו במקדיש חורש כוונתו גם על הדברים היוצאים מהעצים, ומדוע לא נימא גם הכא דהיוצא מהעצים בכלל ההקדש. - ובשלמא לשיטת הרמב"ם דסבר דגם במקדיש חורש אין השיפוי והגבייה בכלל, והוא מהטעם שכתב מפני שהשיפוי והגבייה הם בלא יוצלח לכל מלאכה ואינם בכלל ההקדש, ואתי שפיר גם הכא דהגבייה והשיפוי אינם בכלל הקדש, אבל להשיט"מ קשה מ"ש הכא ומ"ש התם. - ואפשר לומר דשאני גזברין הלוקחין לצורך הקדש דלא נתנו המעות אלא בצורך להן, ומצינו כזה במנחות ס"ו ע"ב דסבר כן ר"ע דמחייב בחלה מה שנתותר מקמח העומר מטעם שזה ליתא בהקדש יעוי"ש. ואפשר דהכא גם רבנן מודו, והוא דשאני התם בהקמח שאין ידוע לנו מראש מה זה הנשאר, וממילא הכל בהקדושה, אבל הכא ידוע מראש שיש שיפוי וגבייה. - וכיון שלא נצרך זה להקדש אין זה בכלל המעות של הקדש, וזהו שמדייק התנא ושונה הגזברין שלקחו עצים. - אבל הרמב"ם לא נחית לדייק כן וסבר שהשיפוי והגבייה אינם בכלל ההקדש מפני שאין צורך בהן. עי' מה שכתבנו לעיל במשנה.
א גמ' אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין, והביאור בזה דאין קונין צרכי הבנין במעות של הקדש אשר על ידי זה נעשה צרכי הבנין קודש חילוף המעות דהקדש, אלא קונים כל צרכי הבנין במעות של חולין ולאחר שנגמר הבנין היו מקדישין וכדפירש"י ותוס', ואעפ"י שאין מחללין קודש על הקרקע, וגם לא על מחובר לקרקע, הנה כבר ביארו התוס' בעירובין ל"א ד"ה ונתן ובתוס' ב"מ נ"ז דדינם כתלוש יעוי"ש.
ב שם מאי טעמא מאן דמתנדב מעות מקדש להו ואמר תיחול קדושת מעות אבנין ויהיב להו לאומנין בשכרן, ופירש"י משום דמאן דמתנדב מעות לבדה"ב לאלתר מקדיש להו, וכיון דמקדיש להו שוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין בהדיא לפי שהמוכר היה מועל בהן, לפיכך צריך שיאמר כך וכו' שיהיו מחוללין קודם שיבואו לידי המוכר יעוי"ש. ולכאורה אמאי אינו מחלל תיכף כשבא לקנות וממילא לא יבוא המוכר לידי מעילה. - אבל זה ליתא משום דכל זמן שהחפץ ביד המוכר לא שייך חילול שאין רשות הקדש עליו. - ולכן צריך לקנות מתחילה ממעות חולין שבידו או שקונה באמנה, ונכנס לרשותו של גזבר, ואח"כ יכול לחלל עליו. - אבל קשה דלפי"ז למה היו צריכין לעשות הבנין ולהקדיש אח"כ, הלא לאחר שקנה העצים והאבנים ממעות של חול או באמנה, יכול לחללם ממעות הקדש ונעשו העצים והאבנים קודש, וע"כ צריך לומר כמו"ש התוס' דאם מקדיש מעיקרא העצים והאבנים קודם הבנין א"כ לא הי' יכול לפרוע שכר האומנין ממעות של הקדש שאין הקדש מתחלל על המלאכה יעוי"ש. ביאור הדברים דהחילול מעות הקדש נעשה רק על דבר ממשי, דהיינו העצים והאבנים, אבל אם העצים והאבנים קדושים מקודם שוב אין מקום שיהי' המעות הקדש נתפסים על שכר המלאכה, שהוא רק דבר הנראה ולא דבר ממש.
ג אבל קשה טובא ממשנתינו דתנן הגזברים שלקחו עצים מועלין בעצים, וזהו דלא כשמואל שאמר דהקדושה בעצים בא אח"כ כשהוא בבנין, והכא ע"כ מיירי קודם בנין מדנקט אין מועלין בשיפוי ובגבייה, דזהו ע"כ קודם שבאו בבנין. - והנה לפי מה שכתבו התוס' ד"ה בונין וכו' דמה שקונים מתרומת הלשכה שהוא בנדבת צבור לב בי"ד מתנה עליהם, אבל לא שייך לב בי"ד מתנה כהקדש נדבת יחיד אפילו הקדישם למוסרם לצבור, יעוי"ש. מבואר דמה שבא ממעות תרומת הלשכה חלה ההקדש גם על שכר האומנים כמו הא דמגיהי ספרים שבירושלים. - ממילא יש לומר דהגזברים שקנו עצים ממעות תרומת הלשכה היו בונים בקודש, וגם משלמין שכרן קודם שנעשה הבנין וממילא יש מעילה בעצים, וזהו שדייק התנא ושונה הגזברים, שהכוונה שלקחו עצים מן מעות תרומת הלשכה. - ודינא דשמואל מיירי בשקונים עצים ממעות הקדש של יחידים. - אבל תמוה מדוע לא פריך הש"ס מזה לשמואל ולתרוצו דמיירי באופן זה. - ואפשר לומר שזה נכלל בזה דאמר שמואל מ"ט מאן דמתנדב מעות וכו' דהיינו שבא להורות דזהו בנדבת יחיד.
ד והנה מה שפירש"י לפי שהמוכר הי' מועל בהן, תמוה טובא דהלא מבואר דזהו הדרך של הקדש שקונים ממעות הקדש כל צרכי הקדש. - ולא שייך בזה מעילה כיון שקונה לצורך הקדש, ולא שייך מעילה רק אם קונה לצורך חולין ולצרכו. - אבל בשקונה לצורך הקדש הרי זה כעין חילול שמחלל מעות הקדש בהחפץ שקונה. - וכן מבואר ברש"י ב"מ נ"ז ע"ב ד"ה והלא מעל שהוציא מעות הקדש לחולין, ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום יעוי"ש. מבואר דאם הכניס איזה דבר להקדש תחתיהן אין בזה מעילה, והנה ברגמ"ה פירש ג"כ כפירש"י אבל לא כתב אודות מעילה דהמוכר. - והנה הא דפירש"י מעל המוכר ע"כ הוא שלא בדקדוק דאם שייך בזה מעילה הגזבר מעל ולא המוכר). והנה בעו"ש מפרש דשמואל סבר דלעולם לא יכול לקנות במעות דבר של חולין, ולדידי' אי אפשר לקנות חפץ של חולין אלא בזה האופן שהגזבר לקח החפץ מהמוכר בהקפה והרי הוא של גזבר ויחללנו על מעות הקדש עכת"ד. הנה מלבד שזה דוחק לומר בכוונת רש"י, משום דלפי מה שביארנו ע"כ כל עיקר דינא דשמואל לומר דאין הקדש מתחלל על שכר האומנין בנדבת יחיד כמו"ש התוס', וע"כ גם רש"י סובר כן כמו שכתבנו, ולא להשמיענו דין מעילה בעלמא. - ועוד נראה שע"כ סוגיא דב"מ נ"ז ע"ב אוקימתא דרב פפא דמשני הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וכדשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין יעוי"ש. משמע מזה דרק גבי בנין משכחת לה דהוי חולין ולא בשארי קניות להקדש. - אבל אפשר לומר דרב פפא לשיטתו דמפרש לקמן טעמא דשמואל דאמר לא נתנה תורה למלאכי השרת וחיישינן שמא יהנו מן העצים והאבנים, ולהכי רק באבני בנין היו עושין בחול, ולא בדבר אחר. - אמנם הסוגיא דהכא סוברת אליבא דשמואל דבכל הקניות היו קונין בחול, ובזה יש לפרש הא דפירש"י בב"מ שם טעמא דר"פ, והיינו דר"פ לשיטתו.
ה אמנם נראה בכוונת רש"י דדוקא בדברים השייכים לאומנים דכיון שאין הקדש מתחלל על שכר האומנין אמרו חכמים דלא יקנה ממעות הקדש בכדי שלא יוקדשו העצים והאבנים. - וממילא כיון שעקרו חכמים הקנין, יש בזה מעילה.
ו והנה לכאורה יש להבין היאך משכחת לה הא דבונין בחול. - והרי כיון שנעשה הבנין בהקדש א"כ הרי"ז כמו בור ונתמלא מים דנעשה המים קדושים. - ובשלמא לשיטת התוס' דסברי דבשביל דאין יד וחצר להקדש להכי אין בו מעילה אפשר דגם איסור דאורייתא אין בזה, ולא הוי אלא איסורא דרבנן גרידא שפיר נקרא בונין בחול, אבל לשיטת הרמב"ן דסבר דשפיר נקנה להקדש והוי של הקדש אלא מעילה אין בו מטעם חסרון קדושת פה א"כ הכא ע"כ נעשה של הקדש. - וע"כ צריך לומר דכיון דהעצים והאבנים נקנים משל חולין ממעות של גזבר, לא נעשה הקדש דכשם שאין אדם מקדיש דשא"ש כן אין חצר של הקדש קונה דשא"ש.
ז והנה כמו כן יש לדון בדבר השבח שהשביחו האומנין אם ההקדש זוכה בהשבח דאפשר לומר דהשבח שייך להעצים שהם חול, וממילא גם השבח הוא חול, ואין להקדש מאומה בהשבח. - וממילא כמו כן יש לדון אם אמרינן דאומן קונה בשבח כלי גם בבנין של מחובר כמו"ש הנתיבות בסימן ש"ו סק"ד א"כ שייך גם הכא לומר דהשבח שייך להאומנין וממילא יש לדון בעיקר הא דפליגי ר"ע ובן עזאי בפר"ד משקלים מ"ו אם הקדש מתחלל על המלאכה, והלא אם אומן קונה בשבח ונעשה של האומן כל הבנין א"כ אין זה חילול על המלאכה אלא הוא חילול על עצם הבנין, ומצאתי בשו"ת עין יצחק חאה"ע סי' ע"ו שהקשה בזה, וכתב דכיון דיש איסור הנאה בזה כמו הא דבור ונתמלא, ממילא אסור ליהנות מזה ומשום זה לא קני שבחיו יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אין זה שייכות להקדש כלל כיון דהבנין הוא חול, וגם השבח הוא חולין, ועוד דמה שייך לומר, אפילו אם בונין בהקדש, דהקדש זוכה בזה כיון דשייך הוא להאומנין א"כ אין זה שייכות להקדש כלל מטעם דלא נעשה הקדש בדברים השייכים לאחרים, ולא דמי לבור ונתמלא מים וכדומה דשאני התם שהוא הפקר. ובעיקר הקושיא נראה דלמ"ד אין מחללין על שכר מלאכה מיירי שהבנין נעשה בקודש. - וא"כ מה שייך לומר דבשביל השבח יקנו את הבנין, דזה ליתא דהיאך יקנו את הקדש, ביאור הדברים כי הענין הוא דאומן קונה בשבח כלי כי ע"י השבח שמושבח הכלי שזה בא מפאת האומן הרי"ז כקונה את הכלי בשינוי מעשה. אמנם כל זה שייך אצל הדיוט, אבל לא אצל הקדש שאינו נקנה אלא ע"י פדיון וחילול.
ח והנה בעיקר הדבר הא דפירשו רש"י ותוס' דכל עיקר האי דינא דשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין משום דאין הקדש מתחלל על המלאכה - והנה מקור האי דינא הוא שיטת בן עזאי בפר"ד דשקלים בהא דמקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראוים לקרבנות צבור, ופירש הברטנורא כגון קטורת יינות שמנים וסלתות יעוי"ש. וכן מבואר בכריתות ו' דמיירי בקטורת יעוי"ש. - והנה כיון דראוין לקרבנות א"כ קדשי קדושת הגוף, וא"כ אין ראי' מזה לדין בדה"ב שאינם אלא בקדושת דמים, ואין להם קדושת קרבן. - וא"כ הכא בדבר שכר מלאכה אודות בנין בעזרה אפשר דלכו"ע שפיר מתחלל גם על המלאכה. - והנה בדבר הקטורת אפשר לומר כפי האוקימתא דכריתות שם דמוקי הא דמקדיש נכסיו דמיירי במקדיש אחד מסממני הקטורת דע"כ אין בזה אלא קדושת דמים ומכל זה סבר בן עזאי דאינו מתחלל על שכר מלאכה, וא"כ הוא הדין בהא דשכר האומנין. - וזהו חידושא דשמואל דבן עזאי מיירי בקדושת דמים ג"כ. - וע"כ הא דפירש הברטנורא שם גם יינות ושמנים וסלתות מיירי ג"כ שהקדישן קדושת דמים, ואעפ"י שאינו יוצא
ט ויש הוכחה לזה דע"כ מיירי בקדושת דמים, והוא לפי מה שכתבו התוס' הכא בונין שמחלקין דלא אמרינן לב בי"ד מתנה עליהן אלא בנדבת צבור כמו הא דתרומת הלשכה אבל לא בנדבת יחיד. - והנה לפי"ז תקשה הא דאיתא בשבועות י"א בהא דמותר הקטורת וכו' דפריך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני לב בי"ד מתנה עליהן יעוי"ש. וקשה דמה יתורץ המשנה דמקדיש נכסיו דג"כ מיירי בקטורת, והתם מיירי בנדבת יחיד, וע"כ דמיירי בקדושת דמים, ומצאתי במל"מ סוף הלכות שקלים שהעיר בזה וכתב דמיירי בקדושת דמים. - עוד חידש שם דבמקטיר קטורת שכבר נתחלל אין בו אלא קדושת דמים יעוי"ש דבריו הנעימים.
י והנה אח"כ ראיתי בתוספתא דמכילתין פר"א דתניא בהדיא פועל שעשה מלאכה בין במנה ובין במאתים לא יאמר תנו לי פרה זו במנה וטלית זו בחמשים זוז שאין הקדש מתחלל על מלאכה אלא על המעות בלבד כיצד וכו' יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דגם בקדושת דמים כן הדין, וכן כתב הרמב"ם בפר"ח ממעילה ה"ג וע"כ המקור מהתוספתא זו. - ומזה יש לתמוה על המל"מ שלא הביא התוספתא הלזו שמבואר להדיא דגם בקדושת דמים אין הקדש מתחלל על המלאכה דהרי חשיב התנא פרה וטלית, וע"כ דהתוספתא אליבא דבן עזאי, והיינו דסבר התנא דגם בקדושת דמים אמרה בן עזאי.
יא והנה עדיין יש להעיר דאכתי אין ראי' מהתוספתא אלא באופן שמקדיש פרה או טלית שלא ניתן להוצאה, אבל בשמקדיש מעות שזהו הניתן בהוצאה למה לא אמרינן שיתן גם בעד שכר האומנין כיון שכן דרכן של מעות הניתן גם בעד שכר פועלים. - ואפשר שכוונת התוספתא דוקא באופן זה, ומנין לשמואל לחדש שדין זה ישנו גם באופן שמתנדב מעות. - ובקר"א עמד בזה.
יב ונראה דסבר שמואל דכיון דנתחדש ההלכה שאין הקדש מתחלל על שכר מלאכה, לכן גם כשמקדיש אדם מעות כוונתו שלא תצא לחולין באופן שיחולל על שכר מלאכה כיון שהם הדיוט, וכוונתו שיחולל דוקא ביד הגזבר. - ומה"ט יש לחוש גם כשהגזבר קונה מן המוכר שאין המעות מתחללין, וזהו כי כן היתה כוונת המקדיש כי רק הגזבר יחלל בהדברים אשר הם תחת ידו ולא באופן שיכנס המעות שהקדיש ליד הדיוט ותיעשה חולין. - ובזה יש ליישב הא דפירש"י שהמוכר הי' מועל בהן, אשר לכאורה תמוה טובא דמדוע לא יחולל על העצים שביד המוכר, ואין לומר שכל זמן שלא משך הגזבר החפץ עדיין לא קני הקדש, דזה ליתא דהרי הקדש קונה בכסף, ואפילו במשיכה יצוייר שימשוך תחילה החפץ ואח"כ יתן המעות. - וגם לעיל כתבנו מזה. - אבל נראה דסבר שמואל דלאחר שחידשו הדין דאין הקדש מתחלל על שכר פעולה, שוב אנו דנין דמאן דמקדיש מעות דעתו דוקא שיחולל על ידי הגזבר, ולא על ידי צירוף אנשים אחרים, וזהו חידושא דשמואל, ומזה יוצא הדין דבונין בחול ואח"כ מקדישין.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0