דף טו - א
מתניתין:
כל קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אדם הנהנה משני מינים של קדשי מזבח, [528] כגון מחטאת ומאשם, באופן שנהנה מזה בחצי פרוטה, ומזה בחצי פרוטה, מצטרפין יחד לשיעור פרוטה, שהוא שיעור מעילה, וחייב קרן חומש ואשם [529].
וכן מצטרפין לחייב עליהן משום פיגול, אם אכל חצי כזית פיגול מקרבן אחד וחצי כזית פיגול מקרבן אחר. וכן מצטרפין לנותר וטמא. [530] ולקמן [יז ב] יבואר שפיגול נותר וטמא מצטרפים זה עם זה.
קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה, [531] לשיעור פרוטה.
קדשי מזבח וקדשי בדק הבית [532] מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה כשיעור חצי פרוטה מקדשי מזבח ומחצי פרוטה מקדשי בדק הבית, מעל. לפי שהכל שם אחד, "הקדש" [533].
גמרא:
הגמרא מקשה על כפילות לשון המשנה.
השתא יש לומר, כיון שאומרת המשנה בסיפא: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, [534] מצטרפין, אף על גב דהאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים, ואינם ממש קדושה אחת, ואפילו הכי, מצטרפין זה עם זה הואיל ושניהם נקראים "הקדש". אם כן, קדשי מזבח עם קדשי מזבח, מיבעיא?! וכי הוצרכה המשנה להשמיענו שהם מצטרפין!? [535] ומתרצינן: אכן, לא הוצרכה המשנה להשמיענו שקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי מזבח לשיעור מעילה. אלא משום דקתני עלה, על קדשי מזבח, שהם מצטרפין לחייב עליהן משום פגול, נותר וטמא, והלכה זו הוצרכה המשנה להשמיענו, כיון דקדשי בדק הבית [536], לא שייך בהם פיגול נותר וטמא, משום הכי קא פליג להו לרישא ולסיפא. ברישא משמיעה המשנה דין צירוף לגבי פיגול נותר וטמא, ודרך אגב שונה המשנה גם דין צירוף לגבי מעילה. וכיון ששנתה דין קדשי מזבח בפני עצמו, שנתה דין קדשי בדק הבית בפני עצמו. [537] ולבסוף חידשה המשנה, שאפילו קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית, מצטרפין.
שנינו במשנה: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה.
אמר רבי ינאי: מחוורתא, דבר ברור הוא כי אין חייבין משום מעילה, אלא על קדשי בדק הבית בלבד [538].
מאי טעמא? דאמר קרא [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה [539] מקדשי ה'". ודרשינן: קדשים המיוחדין לה', שהם קדשי בדק הבית, לפי שכולן לה', יש בהן מעילה. אבל קדשי מזבח, כגון חטאת ואשם, אית בהו יש בהם חלק לכהנים, ושאר הקרבנות, אית בהו חלק לבעלים, ואינם לגמרי "לה'", הילכך אין בהן מעילה.
הגמרא הבינה את דברי רבי ינאי כפשוטם, שאין מעילה כלל בקדשי מזבח. ועל כן, מביאה הגמרא כמה משניות וברייתא ומאמרי אמוראים להפריך את דבריו.
תנן שנינו במשנתנו: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. ומוכח שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?
ומתרצינן: אכן, אין בהם מעילה מן התורה, ומה שאמרה המשנה שיש בהן מעילה, היינו: מעילה מדרבנן.
ומקשינן ממה ששנינו [בתחילת המסכת]: קדשי קדשים ששחטן בדרום, מועלים בהן. מוכח, שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?
ומתרצינן [540]: הכא נמי מועלים מדרבנן.
ומקשינן: תנן, שנינו [בפרק הבא]: הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום, כשהיא מתה, כיון שנהנה כל שהוא מעל [ושם יבואר]. ומוכח, שמועלין בחטאת, והיא מקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי? ומתרצינן: מדרבנן [541].
ומקשינן: ומדאורייתא לא, וכי אין מועלין בקדשי מזבח מן התורה?!
והתניא, הלא שנינו ברייתא: רבי אומר: אמרה התורה [ויקרא ג] "כל חלב לה"', ודרשינן: לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, הרי שמועלין מן התורה אפילו באימורי קדשים קלים. וקשה על דברי רבי ינאי [542]?
ומתרצינן: מדרבנן.
ומקשינן: והא קרא קא נסיב לה! הרי רבי דורש זאת מן דרש הכתוב, ואיך אפשר לומר שהוא מדרבנן?
ומתרצינן: אכן, המעילה היא מדרבנן, ודרשת המקרא, אסמכתא בעלמא היא, חכמים הסמיכו את דבריהם על דרשות המקרא, ומכל מקום, אין מועלין מן התורה.
ומקשינן: והא אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה [543]. ומשמע, שבחייהם יש להם מעילה מן התורה?
והמקשן מבאר את דברי רבי יוחנן: במאי, באיזה קדשים אמר רבי יוחנן שיצאו מידי מעילה במיתתם? אילימא, אם תאמר: בקדשי בדק הבית, לא יתכן לומר כן, כי אפילו כי מתו, נמי, למה יצאו מידי מעילה? לא יהא אלא דאקדיש אשפה, במה דינו שונה ממקדיש אשפה [544]? אילו אקדיש אשפה לבדק הבית [545] האם לאו, מי לית בה מעילה?! ולמה יצאו מידי מעילה במיתתם?
אלא, לעולם, דברי רבי יוחנן הם בקדשי מזבח, ועליהם אמר שכאשר מתו יצאו מידי מעילה, ומוכח שכל עוד שלא מתו, נמי מדאורייתא אית בהו מעילה [546]. וקשה, הרי מוכח שלא כדברי רבי ינאי?
ומתרצינן: אלא, ודאי, גם רבי ינאי מודה שמועלין מן התורה בקדשי מזבח. ונדרש ממה שנאמר "כל [547] חלב לה'" [548],
והכי קא אמרי דבי רבי ינאי, וכן פירשו בישיבת רבי ינאי את דבריו: מהאי קרא, ממקרא זה: "קדשי ה'", קדשי בדק הבית שמעינן, ואילו קדשי מזבח לא שמעין מינה, לא נשמע מ"מקרא זה", דין מעילה בקדשי מזבח, מפני שאינם לגמרי "קדשי ה'", מאחר שיש בהם חלק לכהנים וחלק לבעלים.
ואילו ממקרא אחר "כל חלב לה'" דרשינן לדין מעילה בקדשי מזבח.
הערות
[528] וכל שכן, חצי שיעור מעולה זו וחצי שיעור מעולה אחרת. [עיין רש"ש, המעיר שלשון התוס' אינה מדוייקת].
[529] על פי המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה. אבל התוס' כתבו שיש בכך מחלוקת, ויש הסובר ששיעור מעילה הוא בכזית. והיכן מצאו התוס' דעה זו? המסורת הש"ס מציין את הגמרא לקמן [יח ב]. אך מעיר הרש"ש, שאין שם שום מאן דאמר שמעילה היא בכזית. ואדרבה, בכל המשניות בפרק ההוא נאמר, כדבר הפשוט, ששיעור מעילה הוא בפרוטה. והעולת שלמה מציין כמה מקורות בש"ס ששיעור מעילה הוא בפרוטה: פסחים [לב ב], כריתות [כג א], שבועות [כא ב, כד ב]. ועוד כתב הרש"ש שכן משמע בירושלמי וברמב"ם. וראה תוס' לקמן [יח א] שכתבו שאפילו אם דיני מעילה נלמדים מתרומה, מכל מקום, אין מעילה כי אם בשיעור פרוטה. ומחדש הרש"ש [ובפסחים לג א מאריך בכך], שכוונת תוס' כאן היא למחלוקת אבא שאול וחכמים [שם במסכת פסחים] לגבי אכילת תרומה, אם היא בשיעור פרוטה או בשיעור כזית לגבי תשלום חומש. וכיון שמעילה נלמדת מתרומה, הרי לדעת חכמים, הסוברים ששיעור אכילת תרומה הוא בכזית, הוא הדין שיעור אכילת מעילה הוא בכזית, וחייבים עליה אף על גב שאינו שוה פרוטה. ונמצא, שלדעת חכמים יש שני דיני מעילה: הנאה, ואכילה. הנאה, שיעורה בפרוטה, ואכילה בכזית. וזו היא כוונת התוס' כאן שכתבו "אם אכל כחצי זית", וזו היא גם כוונתם בציינם לדף יח, ששם מבואר הלימוד של מעילה לתרומה. והגר"ח [בספרו על הרמב"ם פרק ח הלכה א] כתב שם בתוך דבריו, שהטעם ששיעור מעילה הוא בפרוטה, ולא בכזית, כיון שיסוד איסור מעילה הוא משום גזל הקדש, ולכן שיעורו הוא בפרוטה כשיעור גזל. וצריך להוסיף כי על אף שמבואר בכמה מקומות [עיין הערה 5] שבקדשי בדק הבית המעילה היא מטעם גזל מהקדש, מכל מקום, גם קדשי מזבח הם ממון הקדש, ויתכן גם בהם איסור ושיעור גזל. כי אף על פי שמקור קדושתם הוא קדושה עצמית ולא מחמת שייכותם לגבוה, בכל זאת, כתוצאה מקדושתם הם שייכים במידה מסויימת לגבוה, והנהנה מהם, הרי הוא גוזל קדשי גבוה. ועיין לקמן [הערה 553]. עיין עוד במשנה למלך [תחילת הלכות מעילה], הדן על מועל במזיד, שדינו שלוקה, מנין שהשיעור הוא בפרוטה.
[530] מפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום ורבינו עובדיה, משמע, שגרסו במשנה ולחייב עליהם משום מעלה בחוץ. ועיין בתוס' יום טוב ובצאן קדשים. ויבואר בעזה"י במשנה הבאה [הערה 551].
[531] גירסת השיטה מקובצת.
[532] גירסת השיטה מקובצת.
[533] כן כתב הקרית ספר על הרמב"ם [פרק ה']. והקשה הגאון רבי שמעון שקאפ [שערי ישר שער ג פרק כג] על דברי המפרשים, ומקורם מתוס' מסכת כריתות [מבואר בהערה 5] ששונה קדושת דמים מקדושת הגוף ביסוד הגדרתם, אם כן, למה מצטרפים? ומבארים המפרשים: לכולי עלמא, בלי שום חולק, אין חילוק בעיקר איסור מעילה ושניהם קדושה אחת ומצטרפין. אלא, שלגבי חיוב התשלומין חילק הנתיבות המשפט בין קדושת הגוף שהתשלום הוא על עצם ההנאה, לבין קדושת דמים שהוא מטעם גזל. ולעיל [הערה 529] מבואר דעת הגר"ח, שגם חיוב תשלומי קדושת מזבח הוא מטעם גזל. ועיין בהערות ספר כנסת הראשונים, המוכיח כן מכמה מקומות בש"ס.
[534] גירסת השיטה מקובצת.
[535] הקשו התוס' על קושית הגמרא: הלא זו דרכה של המשנה לשנות בדרך "לא זו אף זו", כלומר, מקודם את הפשוט ואחר כך את המחודש, ומה הקשתה הגמרא? ותירצו: "לא זו אף זו", שייך לומר בשני דינים והאחד נלמד מהשני, או שאפשר לדייקו מהשני, ואז, מסדרן התנא בדרך "לא זו אף זו", מה שאין כן במשנתנו, אם היתה שונה רק את הסיפא: "קדשי מזבח מצטרפין לקדשי בדק הבית", ובלשון זו נכללים כל אופני ההצטרפות: קדשי מזבח עם קדשי מזבח, קדשי בדק הבית עם קדשי בדק הבית, וקדשי בדק הבית עם קדשי מזבח. לפיכך, מקשה הגמרא, שהרישא מיותרת לגמרי, כי בסיפא כבר שנתה המשנה במפורש את דין הרישא. ועיין בקרן אורה, הטוען שלשון הגמרא לא משמע כדברי התוס'.
[536] גירסת השיטה מקובצת.
[537] כן מבארים התוס'. והפירוש קדמון מבאר: אם לא היתה המשנה שונה שקדשי בדק הבית מצטרפין עם קדשי בדק הבית, היה מקום לומר, שאינם מצטרפין. הואיל ואינם חמורים כל כך, כמו בקדשי מזבח.
[538] השיטה מקובצת מחק מגירסת הגמרא "ועולה". וכן משמע בתוס' שלא היה כתוב בגירסתם. מפני שלפי הוה אמינא זו, גם עולה איננה לגמרי מ"קדשי ה"', מאחר שעורה ניתנת לכהנים. אלא, שבמסכת תמורה [לב ב] אמר רבי ינאי עצמו "אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה [ובפירוש א מוסיף: וקטרת] בלבד, שנאמר: נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', המיוחדין לה"'. ומבארים התוס', שאין סתירה בין שתי הסוגיות. כי בסוגיא ההיא סובר רבי ינאי שהגדרת "קדשי ה"' היא: הקרבין לה', לפיכך עולה שהיא כליל לה' מוגדרת כקדשי ה', ומועלין בה מן התורה, לאפוקי שאר הקרבנות שיש בהן חלק לכהנים ולבעלים. ומה שאמר כאן "אלא על קדשי בדק הבית", לא בא לאפוקי "עולה", אלא בא לומר שקדשי בדק הבית הם בודאי מקדשי ה', ואילו קדשי מזבח, יש מהן קדשי ה', כמו עולה ודוגמתה, ויש מהן שאינם מקדשי ה'. ועל פי הדברים האלו, תתורץ קושית האחרונים, למה לא הביאה הגמרא להקשות מהמשנה [כריתות יג ב] "יש אוכל אכילה אחת וכולהו", ושם אי אפשר לתרץ שהוא רק מדרבנן, שהרי המשנה מחייבת להביא קרבן אשם, מוכרח שהוא מן התורה. אבל לפי דברי התוס', אתי שפיר, מפני ששם יתכן שמדובר בעולה. ועיין פירוש ב. וצריך להוסיף שכל הקושיות של הגמרא, הן מסתימות הלשון "קדשי קדשים" "קדשים" שמתו. ולא מעצם הדין, כי בקל יכול לתרץ שמדובר בעולה. וכן כתב הקרן אורה.
[539] גירסת השיטה מקובצת.
[540] גירסת השיטה מקובצת.
[541] האמת, שהגמרא יכלה להקשות מהרבה משניות, ובפרט בפרק שני, ששם נאמר במפורש: חטאת אשם וכל הקרבנות. ברכת הזבח.
[542] התוס' מביאים בשם "יש מפרשים", שאינם גורסים קושיא זו, אלא מבארים קושית הגמרא "והא קרא קנסיב להו", וקושית הגמרא היא: הרי רבי ינאי עצמו דרש במסכת חולין [קיז א] מפסוק אחר, עיין שם, שיש מעילה בקדשי מזבח. והתוס' שוללים גירסא זו, מפני שהמקשן ידע גם ידע שדרשה ההיא, אסמכתא בעלמא היא.
[543] מבואר לעיל באריכות [ב א יב א].
[544] העמדה והערכה התוס' מאריכים כאן בכמה יסודות הלכות מעילה: אמרה התורה [ויקרא כז] בפרשת פדיון קדשים "והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך הכהן אותה". ודרשו מכאן חכמים [תמורה לג א], כי לפני שפודים בהמה מקדושתה, צריכים להעמידה על רגליה ויעריכנה הכהן [או בית דין, עיין רמב"ם הלכות ערכין פרק ה הלכה יב]. וכל שטעון העמדה והערכה, אם מת אינו נפדה. הואיל ואינו ראוי לעמוד, אינו ראוי להערכה. על כן, הקשה רבינו חיים כהן, מובא בתוס', לפי הוה אמינא זו, שקדשים שמתו מדובר בקדשי בדק הבית, איך אמרה הגמרא, שדינם כאשפה, הלא הבדל גדול בין קדשים שמתו לאשפה, אשפה, יש לה פדיון, ויש בה שווי להקדש, כאשר תימכר ודמיה יפלו להקדש, לפיכך מועלין בה. מה שאין כן קדשים שמתו, אין להם פדיון, הואיל ואינם בני העמדה והערכה. אם כן, אינם שוים להקדש כלום, ולמה ימעלו בהם? ותירצו: שמא סובר עולא אמר רבי יוחנן שאמר "קדשים שמתו וכולהו", לדעת הגמרא כאן, כמאן דאמר הסובר שקדשי בדק הבית יש להם פדיון אף בלי העמדה והערכה. וממילא, קדשים שמתו נפדים [לפי הוה אמינא זו שמדובר בקדשי בדק הבית], ויש בהם שווי להקדש. [ועיין רש"ש]. עוד תירצו התוס', שבהחלט יתכן שקדשים אלו כבר נערכו בחייהם בהעמדה, ולא הספיקו לפדותן עד שמתו, ועליהם אמר עולא בשם רבי יוחנן שיצאו מידי מעילה מן התורה, ועל כך הקשה המקשן, "לא יהא אלא כאשפה". הגאון רבי עקיבא איגר, מציין לתוס' חולין, ושם מבואר שצריך העמדה בשעת פדייה. וממילא, קשה על תירוץ התוס'. ועיין ברש"ש, המתרץ, שאין כאן דין שצריך ליפדות בשעת העמדה והערכה [תוך כדי דיבור!], אלא בהיפך, שתהא הערכה בשעה שהיא ראויה ליפדות [עיין שם שמדובר בגיזה שאינה יכולה להיפדות כיון שאסור לגוזזה, ולכן, לא מועיל העמדתה והערכתה], ולפיכך, כאן לפי תירוץ התוס', בחייה, כיון שהיתה קדושה רק קדושת דמים, והיתה ראויה להיפדות, והעמידוה והעריכוה, קיימו בה "העמדה והערכה", ואף אחרי שמתה יש לה פדיון. ועיין במשנה למלך [פרק ה מהלכות ערכין הלכה יב] ובשער המלך [הלכות בכורים פרק י הלכה ב] ובשו"ת דבר אברהם [חלק ב סימן כד] ואור שמח [הלכות מעילה פרק ה הלכה י]. וכתב הרמב"ם [פרק ג מהלכות מעילה הלכה א] "קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. אבל מועלין בהן מדברי סופרים". ומדייק הכסף משנה: אמאי נקט רבינו קדשי מזבח, הלא רבי יוחנן אמר סתם "קדשים שמתו". ומתרץ, שהרמב"ם כתב כן לחידוש, שאפילו קדשי מזבח שקדושתן חמורה, פקעה קדושתן כשמתו, וכל שכן קדשי בדק הבית. ועוד תירץ, משום שכל הפרק ההוא עוסק בקדשי מזבח, לכן פותח את הפרק בקדשי מזבח. ותמה עליו הברכת הזבח, וכן בגליון הגרע"א על הכס"מ [ועיין בקרן אורה], הלא ברור שהרמב"ם כתב כן בדוקא, כמו שאמרה הגמרא כאן, שבקדשי בדק הבית, אין חילוק בין בחייהם לבין במיתתם, הואיל ומכל מקום, שוים הם להקדש לא פחות מאשפה? אבל, הקשו האחרונים, הרמב"ם פסק במפורש [שם בהלכות ערכין], דקדשי בדק הבית הם בכלל העמדה והערכה. אם כן, חוזרת הקושיא על הרמב"ם, הרי במיתתם אינם שווים כלום, אפילו לא כאשפה, הואיל ואינם ראוים להעמדה וההערכה, ולמה סובר הרמב"ם [לפי הברכת הזבח, וכפשטות לשונו] שמועלים בהם כשמתו? ותירץ הגר"ח [בספרו על הרמב"ם שם], שהרמב"ם סובר, שרק בקדשי מזבח [או בקדשי קדושת דמים למזבח] שייך לומר שאם מתו יצאו מידי מעילה, הואיל ועיקר קדושתן הוא "למצותן", ולכן, כשמתו ואינם ראויין למצותן פקעה מהם קדושתם, ואינם מ"קדשי ה"', ואין בהם מעילה, מה שאין כן, בקדשי בדק הבית, כל קדושתם הוא מפני שהם קנינם של הקדש. לפיכך, לא שייך לומר בהם שבמיתתם נעשית מצותן ופקעה מהן קדושתן, כיון שמכל מקום קנין גבוה הם. והגרי"ז [במכתב בסוף ספרו על הרמב"ם] נשאל על הגר"ח, שדבריו נסתרים, מגמרא מפורשת במסכת פסחים [כט א], ושם נאמר שאין מועלין בחמץ של הקדש בפסח, משום שאינו ראוי לפדיון, עיין שם בסוגיא, ושם בודאי מדובר בקדשי קדושת דמים? וכן תמה בגליונות חזון איש על חידושי רבינו חיים הלוי. וכתב הגרי"ז, מה שאין מועלין בחמץ בפסח של הקדש, הוא משום שאינם שוים פרוטה כמו שכתבו התוס' בכריתות [מובא בהערה 5], ולא משום שפקעה מהם קדושתם בעת איסורם בהנאה. אבל עדיין יש לעיין, אם כן, קדשים שמתו, גם כן אינם שוים כלום לדברי הרמב"ם, הסובר שאינם נפדים הואיל ואינם בהעמדה והערכה? וכתב הקהלות יעקב [סימן ו] על פי דברי האחיעזר [חלק יורה דעה סימן מ"ו], וכן כתבו התקנת עזרא, שחילוק גדול יש בין חמץ בפסח לבין קדשים שמתו ואינם בני העמדה והערכה. כי חמץ בפסח, אינו שוה כלום אף אם הוא של חולין, מחמת איסורו בהנאה, הלכך אין לו שום שווי, ואף כשימעל ויצא לחולין [כדין קדשי בדק הבית היוצאים לחולין על ידי מעילה] גם כן לא יהיה שווה כלום, הלכך אין מועלין בו. מה שאין כן קדשים שמתו, שכל חסרונם וחוסר שוויים הוא מפאת הקדשם, ואילולא שהיו מוקדשים, היו שוים. הלכך, אי אפשר לומר שמתוך מעלת קדושתם ייגרם היותם מחוסרי שווי, ובעקבות זאת לא תהיה להם מעילה! ועיין באור שמח [פרק ה מהלכות מעילה הלכה י]. וגמרא שם בפסחים מוכח, שדין "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" שייך גם בקדשי בדק הבית. כגון: טריפה [שישנה בהעמדה והערכה]. ואם כן, מקשים התוס': בשלמא אשפה, מועלים בה, מפני שיש בה שווי להקדש הואיל ויש לה פדיון. אבל בהמות קדשי בדק הבית, שאין פודים אותן להאכילן לכלבים, אם כן, אין להם שווי, ולמה רצתה הגמרא לומר, שמועלין בהם. ותירצו התוס' [על פי השיטה מקובצת]: יש להבדיל בין קדשי מזבח לקדשי דמים. קדשי מזבח, אין פודין אותן להאכילן לכלבים מן התורה, הלכך, דין הוא שאין פודין אותן גם לצורך שאר הנאות. מה שאין כן, קדשי קדושת דמים, שכל האיסור לפדותן הוא מדרבנן, משום בזיון קדשים, הלכך, רק לאכילת כלבים, אינן נפדין, אבל לשאר הנאות, נפדין. לפיכך, אמרה הגמרא שמועלין בהם, כי יש להם שווי להקדש להימכר לצורך שאר הנאות.
[545] גירסת השיטה מקובצת.
[546] גירסת השיטה מקובצת, ועיין גירסת הב"ח, והם הם הדברים.
[547] כן כתבו התוס'. ובפירוש מיוחס לרש"י, דורשה ממה שנאמר [ויקרא כב] "ואיש כי יאכל קודש בשגגה", שבא לרבות כל הקדשים, ואפילו קדשי מזבח. ועיין רש"ש ובחידושי בן אריה. ובפירוש א ובפירוש קדמון הביאו מקרא אחר [ויקרא ה]: "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם", ומשמע קדשים סתם בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית.
[548] כן כתבו התוס' שנדרש מ"כל חלב לה"'. ובתוס' יש כמה גירסאות, ועיין בקרן אורה שמתקשה בהסברת הדרשה. וכפי הנראה מהשיטה מקובצת [הקרן אורה אינו מביא את השיטה מקובצת] הביאור הוא כך: בתורה נאמר "מקדשי ה"'. וסברה הגמרא שבא למעט קדשי מזבח, הואיל ואינם כליל לה'. כלומר, הוא מיעוט כללי, מפני שלא מסתבר לחלק בקרבן עצמו, בין חלקיו שהם לשמים לחלקיו שהם לכהנים ולבעלים. והשתא, במסקנא, מוכיחה הגמרא, שמוכרחים לחלק בין חלקי הבהמה המיועדים לה' לבין חלקיו שהם לבעלים, שהרי כך אמרה התורה. "כל חלב לה"', לרבות אימורי קדשים קלים, אם כן, גם בקדשי קדשים, נחלק בין חלקיו השונים. ומה שהתורה אמרה מ"קדשי ה"', בא לחלק בין חלקיו, ולמעט הבשר אחרי זריקת דמים משעה שיש בהן היתר לכהנים, ולרבות את הבשר לפני זריקת דמים, כל זמן היותם "קדשי ה"'. נמצא ד"קדשי ה"', בא להדגיש את אופן המעילה, ולא בא כמיעוט כללי לכל קדשי המזבח.
פרק רביעי
א דף ט"ו. משנה. קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה ולחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא. - והנה רש"י פירש למעילה שאם נהנה מב' מיני קדשי מזבח בשו"פ מעל ומצטרפין נמי לכזית ליחייב עליהן משום נותר או פיגול או טמא או לחייב משום מעלה בחוץ. -והנה יש לעיין לפי מה שמבואר בסוגיא דשבת ע"א וכריתות י"ד דפליגי תרי לישני אליבא דר' יהושע דאמר תמחוין מחלקין דלל"ק סבר רבי יהושע דלחומרא אמר (היינו בשאכל מין אחד בשני תמחוין ויש שיעור שלם בכל תמחוי ותמחוי דחייב שני חטאות) אבל לקולא לא אמר (היינו שאם אכל מין אחד בשני תמחוין ובכל אחד הוי חצי שיעור אין התמחוין מחלקין ומצטרפין השני חצאי שיעור לחיוב חטאת) ולל"ב אף לקולא אמר רבי יהושע דתמחוין מחלקין. - ומבואר בשבת שם דלל"ב זה בזה תליא היינו דאם יש חילוק לחטאות כן יש חילוק גם לענין צירוף, ולל"ב לא תלי זה בזה. - ולפי"ז לענין מינים שונים דפשיטא שהמינים מחלקים ואם אכל שני מינים בשיעוריהם אף בהעלמה אחת חייב שתי חטאות. - וזה משמע מדקאמרה הסוגיא בכריתות ובשבת משני מינים פשיטא. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' שגגות ה"ב אכל נותר מחמשה זבחים כזית מכל זבח בהעלם אחת, אעפ"י שאכלן בחמשה תמחוין אינו חייב אלא חטאת אחת שכולן שם אחד הן והתמחוין אינן מחלקין, וגופי הזבחים אינן מחלקין וכו' יעוי"ש. מבואר דדוקא אם הם משם אחד שזה נקרא מין אחד, אבל אם הם משני מינים יש בזה חילוק חטאות מפני שהשמות מחלקין. וא"כ קשה טובא לפי סוגיא דשבת שם דאזלא אליבא דל"ב דכל היכא דאיכא חילוק חטאות ליתא בצירוף. וא"כ הכא כיון דע"כ איכא חילוק חטאות בשני מינים, וכן גם לענין פיגול ונותר וטמא, וא"כ מדוע ישנם בצירוף להשלים שיעור פרוטה או שיעור כזית.
ב איברא דלקמן י"ז ע"ב בהא דתנן שם הפיגול והנותר אין מצטרפין מפרש בגמ' רב יהודה אמר שמואל דלענין איסור אכילה מצטרפין מטעם דכתיב לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו יעוי"ש, שזה מורה דמצטרפין גם שני שמות לענין אכילה, וכן כתב הרמב"ם בפרי"ח מפסוה"מ הי"א דפיגול ונותר מצטרפין יעוי"ש. אבל ע"כ צריך לומר דוקא לענין מלקות, דאל"כ תקשה מה שכתב הרמב"ם בה' שגגות פר"ו דוקא כשהם בשם אחד אינן מחולקין, - משמע אבל בשני שמות מחולקין לחטאות. - ממילא מוכח דמה שכתב דפיגול ונותר מצטרפין זהו דוקא לענין מלקות. - ואפילו לרבי יהושע דסבר תמחוין מחלקין מ"מ לענין מלקות מודה כמו"ש התוס' שבת שם ד"ה משני מינים. - ומרן בגיוה"ש מציין להתוס' דשבת, וע"כ דלזה נתכוון, והיינו שהראה מקור לדברי התוס' מסוגיא זו, וכיון דגם שני שמות מחולקין מחלקין לחטאות, מכש"כ שני מינים, וא"כ להסוגיא דשבת דכל היכא דחלוקין לחטאות ליתנייהו בצירוף לענין חיוב חטאת, וא"כ קשה מהמשנה דהכא דשנה התנא דגם משני מינים ישנו בצירוף גם לענין קרבן.
ג ונראה דמטעם זה פירשו התוס' הכא בהא דקדשי מזבח אם אכל בשר עולה זו חצי זית ומבשר עולה אחרת חצי זית חייב קרבן מעילה. - והכוונה שהם משם אחד ומין אחד הוא. - אבל שני מינים אינם בצירוף. - וזהו דלא כפירש"י ורגמ"ה ורבינו הברטנורא, משום דלפירושם תקשה כמו שכתבנו.
ד והנה אפשר לומר דסברי רבותינו דשני מינים ישנם בצירוף מטעם דסברי דאינם בחילוק חטאות גם כן, והיינו דסברי דכשם שאין תמחוין מחלקין לרבי עקיבא דפליג על רבי יהושע במשנה כריתות ט"ו כן סבר ר"ע דגם מינים אינם מחלקין לחטאות וממילא ישנם גם בצירוף לכזית. - וע"כ הא דפריך בגמ' משני מינים פשיטא זהו לרבי יהושע דסבר דתמחוין מחלקין, א"כ פשיטא דמינים מחלקין, אבל לר"ע דסבר דאין תמחוין מחלקין, כן גם מינים אינם מחלקין. וסבר דגם קרבנות משני שמות ישנם בחיוב חטאת אחת, ודלא כשיטת הרמב"ם, והרמב"ם ע"כ מפרש משנתינו כמו שפירשו התוס' דהצירוף הוי דוקא מין במינו.
ה והנה מהמשנה דלקמן מוכח כשיטת רש"י ורגמ"ה ורבינו עובדיהו דתנן חמשה דברים בעולה מצטרפין הבשר והחלב והיין והסולת והשמן. - הרי מבואר דשני מינים ישנם בצירוף. - ותקשה מזה על התוס' והרמב"ם. - ונראה דהם מפרשים שזה מיירי לענין מלקות. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפרי"א מה' מעה"ק שכתב שם בה"א כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' ואח"כ בה"ב כתב וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכים חמשתן מצטרפין לכזית עכ"ל, וע"כ שדעתו לענין מלקות, והנה זהו דין משנתינו, הרי נראה בעליל שמפרש זה לענין מלקות, אבל לענין כרת וקרבן סבר דבעינן משם אחד דוקא שהוא מין אחד.
ו וכן יש להוכיח מהפיה"מ להרמב"ם כתב וז"ל, וכבר נתבאר בזה המסכתא שבשר העולה מועלים בו כל זמן שנהנה בשו"פ משום דבר מכל אלו החמשה דברים מקרבן עולה חייב במעילה, אם אכל מכולם כזית אם הי' פיגול או נותר או שהי' טמא חייב עכ"ל, הרי חזינן דמדייק לענין מעילה וכתב כל זמן שנהנה בשום דבר, והכוונה באחת מהן. ולענין פיגול ונותר וטמא כתב אם אכל מכולם כזית חייב. - וע"כ הכוונה לענין מלקות מהני גם צירוף, אבל לענין מעילה לחיוב קרבן לא מהני צירוף. - הרי מבואר דמפרש הרמב"ם המשנה דהחמשה דברים בעולה שהוא לענין מלקות.
ז איברא דעדיין יש להעיר דהלא לשיטת הרמב"ם יש גם מלקות במעילה במועל בזדון כמו שכתב בפר"א ממעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה וכו', בין מקדשי המזבח ובין מקדשי בדק הבית אם נהנה בהן שו"פ לוקה יעוי"ש. וא"כ הי' להרמב"ם לכתוב גם לענין מעילה הא דצירוף לענין שו"פ בכדי שיתחייב מלקות. - אבל זה ליתא דדוקא בקדשים פסולים מהני צירוף לענין מטעם הדרשא דלא יאכל כי קדש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו, שזה מורה על צירוף כמו שכתבנו לעיל. וא"כ אין זה אלא בקדשים שנפסלו. - וזה ליתא בענין מעילה כי זהו לא שייך לענין קדשים פסולים. ותצא מזה חדתא דלא מהני צירוף במעילה לענין מלקות אלא רק באופן דהוי מין במינו.
ח וע"כ הא דתנן במשנתינו אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב מצטרפין זה עם זה למעילה, היינו דוקא אם הם במין אחד דהיינו מן בשר או מן חלב. - וזהו גם שיטת התוס' שפירשו שאם נהנה כחצי זית בשר מקדשי מזבח וכחצי זית בשר שהוקדשה לבדה"ב מצטרפין. - וע"כ הכוונה דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם וכמו שנתבאר.
ט ויש להוכיח כשיטת הרמב"ם והתוס' והוא דהנה רש"י ורגמ"ה והברטנורא פירשו דהוא הדין לחייב משום מעלה בחוץ. - ותמוה מדוע לא חשיב התנא הא דהעלאה בחוץ, והתוסיו"ט הקשה בזה. - אבל לשיטת הרמב"ם והתוס' יש לומר דהתנא חשיב שתים, א' היינו צירוף מין במינו לענין קרבן. ב', צירוף מין בשאינו מינו לענין מלקות, ובכל הני דחשיב התנא יצוייר הני שתים. - אבל בהעלאה דחוץ לא יצוייר רק הא דמין במינו, והיינו דלענין קרבן בעינן מין במינו דוקא, וכמו שכתב הרמב"ם בפרי"ט ממעה"ק ה"י עולות ואימורין מצטרפין יעוי"ש, שזה מין במינו. - ולענין מלקות ליתא במין בשאינו מינו בשחוטי חוץ, מטעם שזה ליתא בל"ת דלא יאכל כמובן.
י איברא דפשטות הסוגיא דכריתות ט"ז ע"א משמע דהא דתנן חמשה דברים בעולה מצטרפין לענין קרבן מיירי, מדהביא שם ה"ד ה' תמחוין במעילות אמר שמואל כאותה ששנינו חמשה דברים בעולה וכו'. - אבל יש לומר דלדוגמא בעלמא נקטא.
יא שם במשנה, אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב מצטרפין זה עם זה למעילה. - ופירש"י אבל לא לדבר אחר ומשו"ה קא פליג לי' במתניתין דתני קדשי מזבח בפני עצמן וקדשי בדה"ב בפני עצמן, וכן פירש רגמ"ה. - והכוונה לדבר אחר היינו לענין טמא לומר דבדה"ב טמא אינו מצורף עם קדשי מזבח דהתורה מיעטה חיוב טומאה מבדה"ב כמבואר בריש כריתות ב' מטעם דבעינן דומייא דשלמים שהוא קדשי מזבח. - אבל פיגול ונותר בלא"ה לא שייך בבדה"ב.
יב והנה יש לעיין היאך הדין בקדשי מזבח וקדשי בדה"ב שאכלן בשיעוריהן בהעלם אחת אם חייב שתים מי אמרינן דדוקא לחומרא אמרינן דהשני חצאי שיעור נעשה שיעור שלם. - אבל לקולא לא אמרינן לעשות שתי אכילות כחדא אכילה, או"ד דלקולא נמי אמרינן דכחדא אכילה חשיבה מטעם העלמה חדא.
יג והנה לכאורה זה תליא בפלוגתא אם יש ידיעה לחצי שיעור דפליגי בזה רבי גמליאל ורבנן שם בשבת ושם ק"ד, והיינו אם אמרינן דיש ידיעה לחצי שיעור נמצא דהעלמה מאחדן לעשותן לחדא, א"כ הוא הדין גם לדין חילוק חטאות אמרינן דהעלמה עושה אותן לחדא. - אבל אם אמרינן דאין ידיעה לחצי שיעור, נמצא דלא הוי העלמה הסיבה להצירוף, דהרי הידיעה אינה גורעת להצירוף, ממילא אין העלמה סיבת הצירוף, אלא דין הוא דשני חצאי שיעור מצטרפין, והיינו שדין הוא בצירוף, וא"כ אין זה שייכות לחילוק חטאת דהתם ההעלמה גורמת האיחוד לעשותם אחת, א"כ אין זה שייכות ללמוד מהא דצירוף. - והנה כמו כן יש לחקור בכל הקרבנות אם ישנם בחילוק חטאת.
יד גרסינן בירושלמי שבת פר"ז ה"ב ועוד מן הדא שמואל בר אבא בעא קומי רבי זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו לאוין על כל הקדשים לטומאה, אמר לו לצורך יצאו למעט בדה"ב ומעילה שלא יהיו חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ולא מתניתא היא קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה לחייב עליהם משום פיגול ונותר וטמא משא"כ קדשי בדה"ב, אמר לו מכיון שאין מצטרפין חולקין, אמר רבי חנינא יכינו ויחלוקו ולא יצטרפו ע"כ. - ביאור דברי הירושלמי דאיתא שם דדרש רבי יוחנן דהא דכתבה תורה אחותו בכרת לחלק יצאת לומר שאם עשה הרבה עריות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. - ולזה פריך שמואל בר אבא מדוע לא נדרוש בשלמים כן דיצאת שלמים מכלל כל הקדשים בכדי להורות לנו שאם עבר עבירה בהרבה קדשים שאכלן בטוה"ג בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד. - ועל זה משני דשאני בשלמים דלגופי' יצא למעט בדה"ב שאינו חייב משום טומאה ולהכי לא דרשינן דלחלק יצא. - וממילא מובן מזה דלא אמרינן לחלק גבי קדשים ולא אמרינן בהו חילוק חטאות. - ופריך אח"כ דע"כ כן הדבר דליתא חילוק חטאות בקרבנות, וזהו שאמר ולאו מתניתא היא קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה וליחייב משום פיגול ונותר וטמא משא"כ בקדשי בדה"ב. - וכיון דהתנא סבר למעט בדה"ב משום פיגול ונותר וטמא, וע"כ דזה נלמד מהא דיצא שלמים וממילא אנו יודעין דאין חילוק חטאות, ומטעם זה ישנו לדין צירוף, משום דזה בזה תליא. - וזהו דקאמר א"ל מכיון שאין מצטרפין חולקין, היינו דאם אין צירוף חולקין. - אבל אם יש צירוף ע"כ דאין חולקין, ורבי חנינא מסיים דאדרבה אם יש מקום לומר לחלק הי' לרבותינו לדרוש דשלמים לחלק יצא ולא יצטרפו. - ומדחזינן שסברי רבנן דמצטרפי שזה מורה דשלמים יצא למעט בדה"ב ולא לחלק. - וא"כ קשה לרבי יוחנן דדרש אחותו לחלק, מבואר מהירושלמי דבאופן שמצטרפין והשני חצאי שיעור מצטרפין לשיעור שלם, - הנה כן אינם בחילוק חטאות אם עשאן בהעלם אחד.
טו והנה כמו כן איתא בש"ס דילן כריתות ב' ע"ב הא דרבי יוחנן שאמר דיצאת אחותו גבי עריות לחלק מתקיף לה רב ביבי בר אביי אימא אחותו דפרט קרא ניחייב חדא עלה וכולן כיון דבהעלם אחת לא נחייב אלא אחת, ופריך ולרב ביבי בר אביי מי לית לי' חדא דתניא והנפש אשר תאכל בשר וגו' והלא שלמים וכו' מה שלמים שהן קדשי מזבח וכו' יצאו קדשי בדה"ב, ופירש"י וה"נ ליגמר כולהו מאחותו יעוי"ש. וע"כ כוונת רש"י דמזה מוכח כר' יוחנן דאחותו לחלק יצאת, וקשה הא גבי שלמים ג"כ לא דרשינן דלחלק יצא. - אלא למעט בדה"ב דאין בו משום טומאה, וא"כ איזה הוכחה יש מזה למידרש אחותו דלחלק יצא דבשלמא אם הוי דרשינן יציאת שלמים לחלק דאז יש למיפרך דמדוע לא דרשינן כן גבי אחותו, אבל כיון שגם גבי שלמים לא דרשינן לחלק, אלא למעט יצא, ומטעם זה אמרו בירושלמי דלא דרשינן לחלק בשלמים כיון דלמעט בדה"ב יצא. - ואפשר דכוונת הש"ס כך הוא דכמו דחזינן גבי שלמים דיציאת שלמים מכלל כל הקדשים לדרשא אתי כגון למעט בדה"ב מטומאה. - הנה כמו כן יש לדרוש יציאה דאחותו מכלל עריות כולן דלדרשא אתי, וכיון דליתא שם דרשא דלמעט, ע"כ לחלק יצאת. - ועל זה מסיק הש"ס דגם באחותו יש למידרש למעט אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה.
טז והנה הא דאיתא בירושלמי דלעיל דנלמד משלמים למעט מעילה אינו מובן, והפנ"מ מוחק זה. - ולדעתי נראה דבא למעט פיגול ממעילה, והיינו דדין פיגול בשלמים נאמרה, ובשלמים ליתא מעילה, ויציאה דשלמים מלמדנו דומיא דשלמים דהפיגול אין בו מעילה כן גם בכל פיגול אין בו מעילה, ולהלן יבואר עוד בזה).
יז והנה יוצא מזה דליתא לן לימוד לחילוק חטאות בהעלם אחד. - ושיטת הרמב"ם כתבנו לעיל דתליא בשמות אם הם בשם אחד יופטר בחטאת אחת, ואם הם בשני שמות חייב שתי חטאות, והנה קדשי מזבח וקדשי בדה"ב הם שני שמות, וא"כ אית לן לומר חילוק אשמות. - אבל לפי"ז תקשה היאך הם בצירוף לפי שיטת הירושלמי. - וע"כ צריך לומר דלשיטת הרמב"ם והתוס' שכתבנו לעיל דהצירוף הם רק במין במינו. - וא"כ שם אחד יש להם בעצם הדברים, וזה סגי להיותם בצירוף, וממילא אין חילוק קרבנות ביניהם, וכמו שנתבאר בס"ד.
יח גמ', השתא יש לומר אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב דהאי קדושה"ג והאי קדוש"ד אפ"ה מצטרפין זה עם זה קדשי מזבח עם קדשי מזבח מיבעיא. - ומשני משום דקתני עלה לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא דקדשי בדה"ב ליכא משום הכי קא פליג לי' ע"כ. - ויש לעיין הלא עיקר הפירכא דהרישא הא דתנן דקדשי מזבח מצטרפין זה עם זה הוי משנה יתירא מטעם דזה נלמד מק"ו מהא דתנן דקדשי מזבח עם קדשי בדה"ב מצטרפין וא"כ מה זה שמשני משום דקתני פיגול ונותר וטמא דליכא בבדה"ב. - דהלא עדיין תקשה דלא ליתני דקדשי מזבח מצטרפין זע"ז. - והי' להתנא לשנות הדין דקדשי מזבח וקדשי בדה"ב מצטרפין - ואח"כ ליתני דפיגול ונותר וטמא מצטרפין בקדשי מזבח. - והרי זה לשון קצרה כדרך התנא במשנה.
יט אמנם לפי מה שביארנו לעיל עפ"י הסוגיא דריש כריתות ועפ"י הירושלמי דשבת פר"ז שמבואר דאם לא הוי דרשינן יציאה דשלמים מכלל הקרבנות למעט קדשי בדה"ב מטומאה, דאז הוי דרשינן יציאה דשלמים לחלק. - לומר שאם חטא בעבירות הרבה דחייב על כל אחת ואחת. - ואז לא הוי אמרינן גם דין צירוף לכזית, מטעם דזה בזה תליא דאם אמרינן חילוק חטאות לא אמרינן דין צירוף. - ורק משום דאמרינן דיציאה דשלמים ללמד למעט קדשי בדה"ב מטומאה. - ודרשא זו ניחא לרבותינו יותר מלומר לחילוק חטאות ממילא לא אמרינן הא דחילוק חטאות, ובקרבן אחד מתכפר על עבירות הרבה שעשה בהעלם אחד. - ומזה יצא הדין דצירוף לכזית מזבחים הרבה. - וזהו כוונת הסוגיא הכא דכיון דתנא דקדשי מזבח מצטרפין זה עם זה וכיון דכל עיקר דין צירוף יצא מהמיעוט דיציאת שלמים למעט קדשי בדה"ב. - להכי שונה התנא תיכף דבקדשי מזבח ישנו לדין צירוף לפיגול נותר וטמא דזה ליתא בקדשי בדה"ב. - להכי שונה התנא דקדשי מזבח וקדשי בדה"ב מצטרפין. - דלא תימא דכיון דחלוקין הן בדין טומאה להכי לא יצטרפו. - על זה משמיע התנא דזה אינו מגרע הדין צירוף שבשניהם, והכוונה ללמדנו שאין בהם חילוק אשמות. - ולשיטת הרמב"ם והתוס' מיירי שהם מין במינו וכמו שנתבאר לעיל. (ובמה שפירשנו לעיל בביאור הירושלמי אין מקום לפירוש הקרה"ע, וגם לא קשה מה שהקשה בש"ק).
א שם גמ', אמר רבי ינאי מחוורתא אין חייבין משום מעילה אלא על קדשי בדה"ב בלבד מ"ט דאמר קרא נפש כי תמעול מעל מקדשי ד' וכו'. - אלא הכי קא אמרי דבי רבי ינאי מהאי קרא קדשי בדה"ב שמעין מינה קדשי מזבח לא שמעין מינה. - ופירש"י אבל מקרא אחרינא נפקא לן דקדשי מזבח אית בהו מעילה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' דבכל קודש מיירי עכ"ל יעוי"ש. ודברי רש"י לכאורה תמוה טובא דהרי מקרא זה בתרומה כתיב, וכן פירש"י לקמן י"ח ע"ב ד"ה אין לי אלא אוכל ונהנה כדאמרן דכיון דיליף מתרומה לא אשכחן אלא אוכל דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה יעוי"ש. - ובהגהות מראה כהן מסיים בצע"ג. - אבל נראה דכוונת רש"י מטעם דכיון דילפינן מעילה בתרומה מגז"ש חטא חטא, וא"כ הרי"ז כמו דכתיב קדש בקדשי מזבח, וזהו כוונת רש"י דבכל קדש מיירי, והיינו מפני הגז"ש. - אבל יש לעיין בעיקרא דמילתא מה באו דבי רבי ינאי ללמדנו הלא סוף סוף הדין דקדשי בדה"ב וקדשי מזבח שוין בדין מעילה.
ב ונראה דבא ללמדנו דין חדש אשר מובדל קדשי מזבח מדין קדשי בדה"ב. - והוא דבקדשי בדה"ב דילפינן מהא דנפש כי תמעול מעל העיקר תליא בהנאה של פרוטה. - אבל קדשי מזבח דנלמד מתרומה מהא דכתיב ואיש כי יאכל וסתם אכילה בכזית, ובתרומה לכו"ע תליא בכזית. - להכי גם בקדשי מזבח כיון שנלמד מתרומה דינו בכזית, ואפשר דגם פרוטה בעינן, אבל כזית בודאי בעינן כיון דאין קדשי מזבח בכלל תמעול מעל. - ומצינו כזה בפסחים ל"ג דתניא הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה מ"ט דרבי אמר רבי אבהו גמר חטא חטא מתרומה מה תרומה במיתה אף מעילה במיתה, ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית יעוי"ש.
ג ובזה יש לבאר דברי התוס' התמוהים טובא. - והוא דהנה זה לשון התוס' קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה, אם אכל בשר עולה זו חצי זית ומבשר עולה אחרת חצי זית חייב קרבן מעילה, וכן למ"ד לקמן י"ח דמעילה בשו"פ אם אכל חצי שו"פ מזו וחצי שו"פ מזו חייב עכ"ל. - וכל אלה הדברים תמוהים הנה מה שכתבו בראשונה דבעולה שיעור כזית תמוה דהלא ידוע דבמעילה תלוי בהנאה שהוא שו"פ, ולא בכזית, וכמבואר בסוגיא דפסחים ל"ב ע"ב. - ובהדיא מבואר בירושלמי תרומות פר"ו בהא דהגונב תרומת הקדש, אמר רבי ינאי לצדדין היא מתני' יש בו כזית ואין בו שו"פ משלם לכהן יש בו שו"פ ואין בו כזית משלם להקדש, זהו לפי גירסת הרמב"ם כמו שכתב מרן בפר"י מתרומות. הרי מבואר דלהקדש תליא בפרוטה, ולא משגיחין על כזית. - וראיתי אח"כ ברש"ש הכא ובפסחים שרוצה לומר דבאכילה בעינן כזית בהקדש, ואח"כ כתב מהירושלמי והרמב"ם דלא סברי כן. - גם בזה שכתבו וכן למ"ד דמעילה בשו"פ וכו' משמע מדבריהם דפליגי בזה אם בעינן כזית או שו"פ, ג"כ תמוה איה הפלוגתא בזה ומה שציינו לקמן י"ח שם ליכא פלוגתא, אדרבה שם מבואר דתליא בפרוטה, סו"ד דברי התוס' צע"ג.
ד אמנם לפי מה שביארנו דכל עיקר חידושיו דרבי ינאי הכא דבא לומר דקדשי מזבח לא נלמד מהא דנפש כי תמעול מעל, אלא נלמד מהא דכתיב גבי תרומה ואיש כי יאכל קדש, וע"י הגז"ש נלמד דגם קדשי מזבח בכלל. - ומזה תצא ההכרח לומר דבעינן בקדשי מזבח שיעור כזית. - ולזה כיוונו התוס' הכא בזה שנחתו לפרש הצירוף לכזית, והיינו לרבי ינאי בסוגיא דהכא - והנה אעפ"י שרבי ינאי שם בירושלמי דתרומות אמר דבהקדש תליא בפרוטה כמוש"נ לעיל לגירסת הרמב"ם. - אמנם ע"כ כל זה בקדשי בדה"ב דנלמד מנפש כי תמעול מעל דמשמעו הנאה כמו שנדרש לקמן י"ח ע"ב. - אבל בקדשי מזבח תליא בכזית.
ה והנה בזה שכתבו התוס' ולמ"ד לקמן דמעילה בשו"פ דתמוה איה הפלוגתא בזה. - הנה לפי מה שביארנו דרבי ינאי הוא דאומר דתליא בכזית בקדשי מזבח. - אבל נראה דרבנן פליגי עלי' והוא במשנה כריתות כ"ג בהא דאכל נותר מבואר שם בסוגיא דתליא בפרוטה. - אמנם עיקר הפלוגתא ובאיזה אופן ומקור לדבריהם כאשר יבואר.
ו והנה בסוגיא דפסחים ל"ג שכתבנו לעיל דלרבי ינאי דסבר הזיד במעילה במיתה מטעם דגמר מתרומה. - מוכרח ללמוד ג"כ מתרומה לשיעור כזית. - הקשו התוס' שם ד"ה אף מעילה בכזית וז"ל תימא לר"י דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא סבירא לי' דמעילה בכזית כמו תרומה, וכולהו אית להו גז"ש דפרק הנהנה יליף מעילה מתרומה למילי טובא, ורבנן לא פליגי ארבי אלא לענין מיתה משום דכתיב בו ולא במעילה, וא"כ מ"ט דרבנן דאמרי לא אמר שו"פ אלא לענין מעילה אבל בתרומה עד שיהא בו כזית עכ"ל.
ז והנה במגיני שלמה כתב דרש"י ז"ל נשמר מזה שכתב בד"ה ומינה מה תרומה מיתה הכתובה כו' אף מעילה אין מיתה כו'. - הרי שצ"ל דהאי מינה דוקא אמיתה קאי ולא אשוגג לענין קרן וחומש, ולעיל אקרן וחומש כמו"ש רש"י לעיל. - והטעם בזה דהטעם דמתמעול מעל ילפינן אפילו מידי דלאו אכילה כדאיתא התם ובמידי דלאו אכילה הוי השיעור בשו"פ כמו"ש התוס' בפסחים ד"ה ומינה, א"כ הוא הדין במידי דאכילה דהא אקשינהו רחמנא בהדיא בקרא בין באכילה בין בממון מקשינן להו. - אבל מזיד לרבי דלא כתיב כלל בקרא לא אכילה ולא ממון, ועיקר הדין מתרומה אתיא ילפינן לגמרי מתרומה כיון דעיקרא דדינא מהתם אתי, ועוד דליכא למימר דקרא לממון דהא ממון לא כתיב במזיד כלל וליכא היקשא כלל עכת"ד. - ביאור דבריו שמבאר דכוונת רש"י דאיכא הבדל בין שוגג למזיד, והיינו דשוגג כתיב בקרא דכי תמעול מעל ובזה איתקשו אכילה והנאה, ובזה השיעור בממון שהוא שו"פ. - משא"כ מזיד דזה לא כתיב בהא דתמעול מעל דהרי לא מיירי שם אלא בשגגה, וכיון שכל עיקר דין זה מתרומה נלמד בזה בעינן דומיא דתרומה גם לשיעור כזית. - עוד כתב שם דכל עיקר החיוב דשוגג לא נלמד מתרומה והגז"ש מלמדנו למעוטי הנאה בלא פגם, משא"כ מזיד לרבי דעיקר הלימוד מתרומה.
ח והנה יש להבין הלא גם רבנן סברי כרבי בעיקר הלימוד למזיד מתרומה דהלא לפי דברי המגיני שלמה אשר מזיד לא נמצא בתורה אצל מעילה כלל, ורק מתרומה נלמד, ורבי יליף למיתה ורבנן ילפי לאזהרה ומיתה ממועט מדכתיב בו, ואם לא הי' כתוב בו היו גם רבנן סברי דהזיד במעילה חייב מיתה. וזהו שדייקו התוס' בהקושיא. - וא"כ תקשה דגם לרבנן ליבעי כזית לאזהרה. - והנה אפשר לומר דהאמת כן הוא דגם לרבנן בעי כזית לאזהרה, אבל לא מצינו זה דליבעי כזית.
ט ונראה דסברי רבנן דכיון דמיעטה תורה הזיד במעילה ממיתה זהו מפני שכוונת התורה במעילה על חיוב הנאה, וגם האכילה חיובה על ההנאה הבאה בהאכילה, ולא הוי החיוב עבור עצם אכילה, וזהו הטעם שמיעטה התורה אכילה בקודש מחיוב מיתה מטעם שלא חייבה תורה מיתה על הנאה כמו שכתבו התוס' בפסחים שם ד"ה ומינה. וכיון שמיעטה התורה הזיד במעילה מחיוב מיתה, מזה אנו יודעין דעיקר חיוב במעילה על ההנאה ולא על האכילה. - ומטעם זה גם באזהרה בעינן שו"פ. - וזהו הא דפליגי רבי ורבנן, דרבי סבר דנלמד מתרומה גם למיתה, ומיתה על הנאה ליכא וע"כ החיוב מיתה על האכילה נאמרה ממילא בעינן כזית כדין אכילה בכל מקום, ורבנן סברי דהאכילה במעילה הכוונה הנאה מטעם דכיון דליכא מיתה הנה האכילה ע"כ חיובה בשביל ההנאה.
י והנה לרבי דע"כ סבר דלענין חיוב מיתה חייבה תורה על האכילה ובעינן כזית. - הנה כמו כן יש מקום לומר דגם באכילה דשוגג יש ללמוד מתרומה בהגז"ש דחטא חטא דג"כ בעינן כזית. - והיינו דבשוגג ע"כ תרתי בעינן כזית וגם פרוטה. - ולרבנן לא בעינן כזית רק פרוטה. - ולפי"ז הא דכתבו התוס' הכא בהא דקדשי מזבח מצטרפין לכזית הכוונה לשיטת רבי. משא"כ לרבנן דסברי דהאכילה במעילה חיובה מטעם ההנאה דנלמד מתמעול מעל כדלקמן י"ח, וזהו מה שכתבו התוס' ולמ"ד דנהנה בשו"פ, הכוונה לרבנן דסברי דגם האכילה חיובה מטעם ההנאה שבה, וממילא השיעור בפרוטה.
יא והנה כמו כן יש לבאר בדברי הרמב"ם והראב"ד בפר"א דמעילה ה"ג שכתב וז"ל, כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו ואזהרה של מעילה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו', מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה וכו', בין מקדשי מזבח ובין מקדשי בדה"ב אם נהנה מהן שו"פ לוקה, והראב"ד כתב וז"ל א"א ופשוטה מזו היא בתרומת הקדשים לא תאכל עכ"ל ועי' בכס"מ. - והנה הראב"ד כוונתו להלימוד מתרומה. - ומכל זה לא כתב הראב"ד דבעינן כזית. וע"כ צריך לומר הטעם כמו שכתבנו דלרבנן דרבי גם באכילה בהנאה תליא, אמנם הרמב"ם דיליף אזהרה של מעילה בהא דלא תוכל לאכול בשעריך, דכתיב אכילה, ומדוע לא כתב דבעינן כזית, ומשמע דסבר דלא בעינן כזית מדכתב אם נהנה בהן שו"פ לוקה, וע"כ דבפרוטה תליא חיובו. - ומצאתי במל"מ שהקשה בזה יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דכיון דלשיטת רבנן עיקרה של מעילה וחיובה על ההנאה הבאה גם מכח האכילה, לכן גם האזהרה הבאה בייחוד ג"כ הכוונה על ההנאה. והרמב"ם אעפ"י שהביא הלימוד לאזהרה מקרא דלא תוכל וגו' אבל ע"כ סבר ג"כ מה שנלמד מתרומה וכמו"ש מרן הכס"מ רק הביא הדרשא הפשוטה בגמ' להדיא. - ומרבנן דרבי ע"כ מוכרח דהאכילה דקדש חיובה מטעם ההנאה בחיובי מעילה, וכמוש"נ.
שם בגמ'. ומדאורייתא לא והתניא רבי אומר כל חלב לד' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה מדרבנן. ולכאורה מדוע נימא שהוא מדרבנן, הלא סו"ס כל ריבויא הוא. ונראה דהנה בזבחים ל"ו ע"ב נדרש מזה לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה. - וא"כ כיון דנדרש לענין טומאה, להכי אמרו דלענין מעילה הוי אסמכתא בעלמא. - אמנם התוס' בד"ה מהאי כתבו דרבי ינאי יליף מעילה לקדשי מזבח מדרשא דכל חלב יעוי"ש, וקשה הא בעינן לדרשא לרבות קדשים קלים לטומאה, ודוחק לומר דתרתי שמעינן, וצ"ע.
ובעיקר דברי רבי דדריש לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, מבואר בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף כ"ג.
א שם. במאי אילימא בקדשי בדה"ב אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב וכו'. - והקשה רבינו חיים הובא בתוס' מי דמי אשפה ראויה לפדות, אבל האי לאו בר פדיון הוא דלאו בר העמדה והערכה. - ביאור הדברים דבאופן שיש פדיון ממילא יש לה דמים ושייך בזה מעילה, אבל כשאין לה פדיון ממילא אין לה דמים ולא שייך מעילה. - והתוס' תירצו דשמא קסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה. - אבל תמוה דהלא מבואר בתמורה ל"ב דר' יוחנן גופי' סבר דלרבנן קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה. - ודוחק לומר דר' יוחנן סבר כר' שמעון דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, וביותר שדוחק לומר דהש"ס פריך מטעם זה לר' יוחנן, ומצאתי ברש"ש שעמד בזה. ועוד תמוה דמבואר להדיא בירושלמי פר"ג דמעש"ש ה"ו דאמר שם רבי יוחנן צבי עשו אותו כקדשי בדה"ב לטעון העמדה והערכה, וזהו הא דתנן שם צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר יעוי"ש. - וזהו מטעם חסרון העמדה והערכה.
ב והנה רגמ"ה מפרש וז"ל, לא יהא אלא כמקדיש אשפה כלומר כי היכי דאשפה קדשה לדמיה, וה"נ אם מקדיש בהמה לאחר מיתתה לבדה"ב מי לא קדשה לדמיה ואית בה מעילה עכ"ל, מבואר דמפרש דקדשים בקדשי בדה"ב שהקדיש בהמה לאחר מיתתה, וע"כ משום דהוקשה לו הקושיא שהקשה רבינו חיים הכהן דבמתה חסר העמדה והערכה, להכי מפרש דמיירי שהקדיש לאחר מיתתה, ובזה לא בעינן העמדה והערכה. - וע"כ דזה עדיף יותר ממקדיש בעל מום מעיקרו לבדה"ב דבעי העמדה והערכה, ובזה יובדל קדשי בדה"ב מקדשי מזבח כמבואר בתמורה ל"ב ע"ב ובתוס' שם סוה"ע. - משא"כ באופן שמקדיש מתה לבדה"ב אין בזה חסרון הא דהעמדה והערכה כמבואר בתו"כ פ' בחוקותי. - ובירושלמי פר"ג דמעש"ש דבזה רבתה תורה, והיינו דלא אמרינן שתהי' דינה כאילו הקדישה מחיים ומתה דבעי העמדה והערכה אבל כשהקדיש מתה רבתה תורה דלא מעכב העמדה והערכה, וזה הוי מקור טהור לפירושו של רגמ"ה. - ומפרש דקדשים שמתו היינו שמתו והם נעשו קדשים.
ג והנה הירושלמי מביא שם ראי' מהא דתנן לעיל י"ב, חמורה מועלין בה ובחלבה, וחלב לאו כמתה היא, וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו יעוי"ש. ולכאורה מאי ראי' מחלב הלא לא גרע זה ממטלטלין דעלמא דלא בעי העמדה והערכה. - ונראה דכיון שהי' בבהמה מחובר נחשב כגוף הבע"ח, ויש לדון בזה כמו הבע"ח בעצמו, כמו שמצינו בגיזה דבעי העמדה והערכה כדאיתא בחולין קל"ה, וזהו מפני שהי' מחובר בבהמה מעיקרא, עי' מל"מ בפר"ה מערכין הי"ב יעוי"ש. - ונראה דבזה יובדל חלב מגיזה דגיזה מכחיש לה לבהמה כמבואר שם בסוגיא להכי נחשב יותר להיות דינו בהבהמה עצמה, משא"כ חלב שאדרבה כשמתרבה החלב יש לבהמה צער, ועומד להיות נפרק, ודין החלב כדין מיתה. - ומה"ט נחשב חלב כאבר מן החי.
ד ונראה ג"כ דזה המקור לדברי הרמב"ם שכתב וז"ל, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדה"ב הרי זו תפדה כשאר מטלטלין עכ"ל, והכוונה דלא בעי העמדה והערכה. - ומרן הכס"מ לא הראה מקור לדין זה, אבל נראה שמקורו מהתו"כ ומהירושלמי שכתבנו, וגם מסוגיא דהכא דע"כ מפרש כפירושו של רגמ"ה. - ומזה יש לתמוה על הראב"ד שמשיג וכתב וז"ל, א"א אפילו למזבח ואפילו הקדישה חיים למזבח ומתו אם היו בעלי מומין מתחילתן יפדו עכ"ל, אמנם בקדשי מזבח אין חידוש בבעל מום מעיקרו דישנו בפדי', כמו שכתבנו דזה מבואר בסוגיא בתמורה ל"ב דבזה הכל מודים, וביותר כאשר כתב מרן שזה מדויק בלשון רבינו במה שכתב מקודם, אבל הרמב"ם בא להודיע בקדשי בדה"ב דגם בבע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה. - להכי בא לחדש דזה דוקא בשהקדיש בחיים, אבל בשהקדיש מתה כמו שחוטה ונבלה לבדה"ב לא בעי העמדה והערכה. - ובאופן זה ע"כ פודין גם להאכיל לכלבים כמו הא דנבלה מטעם דזה הוי כדין הקדש מטלטלין דעלמא. מטעם דזה הוי כדין מקדיש בעלת מום קבוע דאם מתה קודם שנפדית תפדה אח"כ כמבואר ברמב"ם פר"א מאי"מ הי"א וכמו כן בשהקדיש מתה לבדה"ב. ובזה מתורץ גם מה שהקשו התוס' מהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
ה והנה אכתי יש להעיר מסוגיא דפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל וכו', רב יוסף אמר בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמיפלגי מ"ד מעל וכו' ומ"ד מעל קסבר אין פודין וכו' יעוי"ש. הרי מבואר דמאן דסבר אין פודין וכו' גם בקדושת דמים סבר כן. - והנה התוס' הקשו שם מהא דבכורות י"ד דמבואר דבקדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשו קדושה"ג כו"ע מודים דפודים, ותירצו אין פודין מדרבנן, ובשביל שאין פודין מדרבנן ממילא לא שוה מידי, וליכא מעילה, עכת"ד התוס' יעוי"ש. וא"כ אכתי תקשה סוגיא דהכא דאכתי לא דמי לאשפה דשאני אשפה דיש בה שויא משא"כ מתה דמדרבנן לא שויא מידי, וממילא ליכא גם מעילה. - ושפיר הקשו התוס' הכא מסוגיא דפסחים. - וההכרח לומר בתירוצם דדוקא להאכיל לכלבים אין פודין אבל לשארי הנאות פודין. - אבל לפי"ז תמוה בהא דאוכל חמץ של הקדש מדוע לא מעל כיון דאיכא שיווי דמים לשארי הנאות.
ו ונראה דכוונת התוס' דדוקא בשמקדיש מתה מותר לשארי הנאות לפדות, כיון דעכ"פ נחתה הקדושה על מה שאין ראוי להקדיש בתחילה מפני שאין זה דרך כבוד להקדיש נבלה לבדה"ב. - להכי מותר ליהנות לשארי הנאות, אבל בשמקדיש דבר הראוי לאכילה, בזה לא שרו רבנן ליהנות שום הנאה, ואתי שפיר התם בחמץ דלא מעל. - זהו מה שנראה בביאור לפי פירושו של רגמ"ה. - עוד יש לומר דמפרש רגמ"ה דסוגיא דהכא לא אזלא כאוקימתא דרב יוסף שם, דהרי יש עוד אוקימתות התם.
ז אמנם לפי פירוש התוס' דמפרש קדשים שמתו, היינו שהיו קדשי בדה"ב, ואח"כ מתו. - וסבר דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, ובהא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים חידשו דשארי הנאות לבד מכלבים מותר ליהנות. - קשה טובא דלפי"ז תקשה מדוע בפסחים שם באוכל חמץ של הקדש לא מעל, דהרי עכ"פ יש בזה שוויא, וצ"ע.
ח והנה בעיקר חידושא דהתוס' שחידשו דבשארי הנאות פודין את הקדשים. - הקשה בשיט"מ דלפי"ז מדוע הדין דבקדשים שמתו יקברו. - וכן בב"ק בשור פסוה"מ שנפל לבור אמרינן שם דאין פודין. - ואמאי והא אמרינן דבשאר הנאות מותרות ותירץ וז"ל, ויש לומר דשאני התם דאיכא קדושה"ג ובזה איסור אין פודין מן התורה ומשו"ה דין הוא דשארי הנאות נמי אסורות, אבל הכא קדשי בדה"ב דליכא אלא קדושת דמים, וא"כ איסור דאין פודין אלא מדרבנן, ומשום בזיון קדשים, ומשו"ה דין הוא דפודין בשאר הנאות עכ"ל, ובזה יש ליישב הא דתנן בתמורה ל' ע"ב כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותן יעוי"ש, דע"כ משמע שאין להם פדיי' כלל, וגם לא להסיק תחת תבשילו. - והמהרי"ט אלגזי אות ל"ז הקשה בזה יעוי"ש, אבל לפי דברי השיט"מ אתי שפיר דהתם מיירי בקדשי מזבח דאיסור פדיי' מדאורייתא ולשארי הנאות נמי אסור.
ט והנה מזה שכתבו התוס' והשיט"מ דשאר הנאות מותר כגון להסיק תחת תבשילו, - ומדוע לא כתבו דכיון דעיקר האיסור לפדות עבור כלבים. - והכא הלא איכא העור דאינה בת אכילה, ומשמע מזה דגם הנאה שהיא לאדם ג"כ אסור, ולאו דוקא כלבים, ולהכי נקטו להסיק תחת תבשילו, מפני שהוא שלא כדרך הנאה העומדת. - אמנם לפי"ז ע"כ דלא כשיטת התוס' ב"ק נ"ג ד"ה לענין כלים שכתבו דלית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה יעוי"ש. - והנה יש לומר הא דלא חשיבה הנאת העור אשר בשביל זה יהי' נפדה, משום דאם יבוא לפדיי' הלא אז תצא לחולין כל הבהמה גם הבשר וממילא אין פודין. - וכן כתבו התוס' בשבועות י"א ד"ה משום דאף העור אין פודין, והוכיחו מהא דזבחים ק"ג מבכור שנטרף. ומטעם זה שפיר כתבו הכא הנאה דלהסיק תחת תבשילו שזה שייך להבשר וממילא גם העור ניתר בהנאה שהעור ממילא היא לשאר הנאות כמובן.
י והנה גם בזה שתירצו התוס' וכתבו מי לא עסקינן דהעמידן מחיים ולא הספיק לפדותן מחיים עד שמתו ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה. - מבואר מדברי התוס' דמהני העמדה והערכה דמחיים אף לאחר מיתה. - והנה לא כן כתבו התוס' חולין קל"ה דאיתא שם דאיצטרך למיתני דראשית הגז אינו נוהג במוקדשין דסד"א היכא דעבר וגזז וכו' ופריך והא בעינן העמדה והערכה, והקשו התוס' שם ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ותירצו דבעינן העמדה והערכה בשעת פדייה יעוי"ש, וכנראה שזהו כוונת מרן בגיוה"ש שמציין לדברי התוס'. - והנה בלא"ה יש להבין מה מהני הערכה דמחיים אלאחר מיתה שע"כ הופחת מדמיה. - והנה הרש"ש כתב בכוונת התוס' דהעריכו בשעה שהיתה מסוכנת למות, והעריכו כמה תהי' בדמי' לאחר מיתה יעוי"ש. הנה מה שכתב דמהני העמדה והערכה בעודה מפרכסת הצדק אתו. - וכן מבואר בחולין ל' דמפרכסת הרי היא כחיה. - והתוס' בערכין ד' ד"ה ולא כתבו כן לענין העמדה והערכה יעוי"ש, וכן כתבו התוס' ב"ק ע"ו ד"ה בשוחט. - אבל יש לחלק דאינו דומה מפרכסת של שחיטה למפרכסת של מיתה. - וכמו"ש השיט"מ בערכין שם שכתב דבשחיטה אעפ"י שאינה יכולה לחיות, עדיין יש בה חיות ויכול להעמידה לפי רגע, אבל גוסס אעפ"י שיכול לחיות כבר נחלש ולאו בר העמדה הוא יעוי"ש. - וה"נ מפרכסת של מיתה כמובן אינה בת העמדה, וא"כ דברי התוס' צריכין ביאור במה מהני ההעמדה והערכה דמחיים אלאחר מיתה.
יא ונראה בביאור דברי התוס' וגם אין סתירה לדברי התוס' דחולין. - וזה הדבר, דבאמת משמע מדברי התוס' דחולין דעיקר הקפידא שתהי' העמדה והערכה סמוך לפדייה בלא הפסק מעשה בינתיים כמו התם שהיתה העמדה והערכה ואח"כ עבר וגזז, והפדיי' באה אח"כ אחרי הגזיזה. - וזהו מצד דין התורה דבעינן הפדייה אחרי הערכה כדכתיב בפ' בחוקותי והעמיד וגו' להעריך וגו' ואם גאול יגאלנה. - אולם באופן זה בנידון דהכא שהיתה העמדה והערכה בעודה בחיים, והיתה אז עומדת לפדיי', ורק לא הספיק השעה עד שמתה קרינן בזה סמוך לפדייה בלא הפסק מעשה בינתיים דהמיתה שבינתיים אינה נחשבת למעשה כיון שאין זה מצד הבעלים. - ושפיר נתקיימה העמדה והערכה קודם פדייה וסמוך לה. - ואם בשביל שינוי השיווי שבין חיים למיתה, זהו רק מפני הערכה שנשתנית, אבל לא בעינן בזה עמידה חדשה, ויש לעשות הערכה עתה בלא עמידה וכדכתיב שם בפסוק כ"ז ופדה בערכך, כן נראה בכוונת דברי התוס' שמדייקים ולא הספיק לפדותה.
יב ובזה יש ליישב הא דהקשה השעה"מ בפר"ה מה' ביכורים מהא דאיתא בבכורות ל"ב ע"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהי' קודש לא יגאל ולאימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא. - והקשה דלדברי התוס' דהכא שפיר יצוייר העמדה והערכה מחיים יעוי"ש. - אבל לפי מה שפירשנו בכוונת דברי התוס' אתי שפיר והיינו דע"כ בעינן העמדה והערכה סמוך לפדיי' ממש בלא הפסק מעשה בינתיים. - אבל כשהיתה הפסק מעשה בינתים כמו התם שהיתה שחיטה בינתים אין זה העמדה והערכה האמורה בתורה. והרי זה כמו שכתבו התוס' בחולין שם בעבר וגזז. - וביותר דמיירי שם במעשר בהמה שאינה בת פדי' מחיים פשיטא שלא מהני העמדה והערכה דמחיים אלאחר שחיטה דמחוסר מעשה רבתי.
יג והנה יש לעיין היאך הדין אם בא לפדות את קדשי בדה"ב בפחות והיינו כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ דהוי מחולל אם מעכב בזה העמדה והערכה. - והנה מסתבר הדבר דבזה לא שייך העמדה והערכה כיון שמחלל על פחות מהשיווי. - ולפי"ז יש מקום לתרץ על הקושיא מדבר העמדה והערכה לומר דיש לפדות בפרוטה, ולא בעינן כלל העמדה והערכה. - ומטעם זה יש להקדש פדיון ויש בו מעילה, ולא מיבעי' למ"ד בתמורה דדינא דשמואל איתא גם בלכתחילה, אלא אפילו אם אמרינן דלכתחילה אסור, אמנם כיון דלענין מעילה חזינן דאם מהני בדיעבד קרינן לזה קדשי ד' כמבואר ברש"י ותוס' כריתות כ"ג לענין נותר דפירש"י דכיון דאם עלה לא ירד יש בו מעילה. - וא"כ חזינן אעפ"י דלכתחילה אסור לעלות על המזבח אבל מפני שבדיעבד לא ירד קרינן לזה קדשי ד', וא"כ ה"נ כיון דאם פדה בפרוטה יצא לחולין, ממילא יש לו דמים ע"י פדיון, וממילא יש לזה מעילה. - אמנם אם נאמר כן לתרץ קושיות התוס' הנה לאידך גיסא תקשה דבכל מקום שפריך הש"ס והא בעי העמדה והערכה יש לומר דמיירי באופן שרוצה לפדות בפחות. - ואפילו לשיטת התוס' במנחות ע"א דדוקא להבעלים יש זכות זה ולא להגזבר, אכתי תקשה דלישני שמיירי שהקדש הוא ביד הבעלים עדיין. - אבל זה לא קשה משום דאם בעי העמדה והערכה יש לזה התנאי דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והיינו בבע"ח. דע"כ זה בזה תליא דמאן דסבר דבעינן העמדה והערכה סבר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ומאן דסבר דלא בעינן העמדה והערכה סבר דפודין גם להאכילן לכלבים. - וזה מוכח מהמשנה דמעש"ש פר"ג דתנן צבי שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר, רבי שמעון אומר יפדה, ומבואר שם בירושלמי דפליגי אם קדשי בדה"ב צריכין העמדה והערכה. נמצא דר"ש שאמר יפדה פודין אף להאכילן לכלבים, והרמב"ם בפיה"מ שם מפרש דפליגי אם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים יעוי"ש. והנה לפי"ז שפיר פריך הש"ס והא בעינן העמדה והערכה, ולא מצינו לתרץ מטעם דיש פדיי' בפחות משווי' משום דאכתי תקשה הא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. אבל באופן דלא הוי בעלי חיים כמו התם בחולין לענין גיזה שפיר הי' יכול הש"ס לשנויי דמיירי בפודה פחות מהשיווי. - אבל יש לומר דהש"ס משני אף באופן שהוא ביד הגזבר ואינו יכול לפדות בפחות. - אמנם הכא דמיירי באופן שההנאה תהי' בלהסיק תחת תבשילו ולא באכילה לכלבים, שפיר מצינן לאוקמי' באופן שהדבר הוקדש לבדה"ב הוי תחת יד הבעלים עדיין, ויכול לפדות גם בפחות, ולא בעינן בזה העמדה והערכה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0