דף ג - א
סלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר, כי דוקא בחטאת בעלת מום שמתה, הואיל ולא חזיא לכפרה, אף בחייה כבר לא היתה ראויה לכפרה, לא בדילין מינה, אנשים אינם בדילים ממנה, לפיכך, הוצרכו רבנן לגזור עליה דין מעילה, כדי שלא יבואו לזלזל בה,
אבל קדשים תמימים שמתו, ובחייהם היו ראויים להקרבה, היה עולה על הדעת לומר הואיל וחזיין לכפרה, שהיו ראויים לכפרה, ובדילין מנהון, ואף בלי גזירת רבנן בדילים אנשים מהם, אימא, יש לומר לא גזרו בהם רבנן מעילה, מפני שאין צורך לגזור בהם. לכן קמשמע לן, משמיענו עולא אמר רבי יוחנן, שבכל זאת, גזרו בהם רבנן מעילה.
[גירסא שניה]:
ומקשינן על עולא הסובר קדשים שמתו יש להם מעילה מדרבנן: "מתו" נמי תנינא?! וכי שנינו שגם קדשים שמתו "יש" להם מעילה מדרבנן? והרי שנינו משנה אשר מדוייק ממנה ש"אין" להם מעילה אפילו מדרבנן!?
דתנן, הנהנה מן החטאת כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום. וכשהיא מתה, כיון דנהנה כל שהוא, מעל, כמבואר לעיל.
ויש לדייק, מכך שהמשנה אמרה "חטאת", שרק בחטאת גזרו בה רבנן מעילה כשמתה, מפני שקדושתה חמורה, הואיל ובאה לכפרה, אבל בשאר קדשי קדשים, כגון עולה ואשם וזבחי שלמי ציבור [49], כיון שמתו, הנהנה מהן לא מעל אף מדרבנן.
וקשה על דברי עולא [50]?
ומתרצינן: אמר לך עולא: לא נדייק כן מהמשנה. והאמת היא שאף שאר קדשי קדשים שמתו גזרו בהם רבנן מעילה,
ומדוע אמרה המשנה: הנהנה מן ה"חטאת"?
משום דסלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר, שלא גזרו בה רבנן מעילה הואיל ולכפרה אתיא, בחייה עמדה להיקרב לכפרה על חטא בדילין מינה, אנשים בדילין ממנה בחייה עד שתיעשה כפרתה, ולכן כשמתה גם בדילין ממנה, ואין צורך לרבנן לגזור עליה מעילה, קמשמע לן, משמיעתנו המשנה, שבכל זאת גזרו עליה מעילה. וכל שכן שאר קדשי קדשים, שאינם עומדים לכפרה, ואין אנשים בדילין מהן כל כך, כל שכן שגזרו בהן רבנן מעילה, כדברי עולא.
הגמרא מקשה על מה ששנינו שקרבן חטאת שמתה, מועלין בהם מדרבנן.
וחטאת שמתה מי אית בה, וכי יש בה דין מעילה אפילו מדרבנן?!
והתניא, שנינו בברייתא: חטאות המתות [חמש חטאות פסולות שדינן למות, דהיינו שאין דינן לרעות עד שיפול בהם מום ויפדו אותן, אלא סוגרים אותן ברפת ומונעים מהן מזון עד שימותו, והלכה היא למשה מסיני. ואלו הן: ולד חטאת, תמורת חטאת, מתו בעליה, נתכפרו בעליה באחר, עברה שנתה] וכן מעות ההולכות לים המלח [הפריש מעות לחטאתו, ומת, ילכו המעות לאיבוד לים המלח, כי כשם שהחטאת מתה, כן דמיה ילכו לאיבוד].
לא נהנין מהן, אסור לכתחילה ליהנות מהן, ולא מועלין, בדיעבד, אם נהנה מהן, אינו חייב לשלם אפילו את הקרן, ולא גזרו רבנן דין מעילה על הנהנה מהן [51].
וקשה על דברי עולא, הסובר שחטאת שמתה מועלין בה מדרבנן [52]? ומתרצינן: יש לחלק בין חטאת שהיתה ראויה להקרבה, ומתה, לבין חמש חטאות שאף בחייהן לא היו ראויין להקרבה,
אמרי, אמרו בני הישיבה: חמש חטאות המתות, אפילו בחייהן בדילין מנהון, כיון דאינם עומדים להקרבה, וכל שכן לאחר מיתתן שמאוסות הן, ולא יבואו אנשים ליהנות מהן, לכן לא גזרו בהן רבנן דין מעילה,
לאפוקי הכא [53], בניגוד לחטאת כשרה דמחיים לא בדילין מיניה, כיון שהיתה ראויה להקרבה, וחששו רבנן שיבואו ליהנות מהם כשמתה, לכן גזרו בה רבנן דין מעילה [54].
הגמרא חוזרת לבירור דין קדשי קדשים שנשחטו בדרום, שנחלקו בהן רבה ורב יוסף, בדיעבד אם עלו, האם ירדו.
איתביה רב יוסף לרבה, רב יוסף מביא כמה משניות במסכת זבחים להקשות על דברי רבה, חדא מגו חדא, משנה אחת מתוך השניה, וחדא מגו חדא, והשלישית מתוך השניה. כלומר, ממשנה אחת מהן אין ראיה להקשות על דברי רבה, אלא מבין שלשתן שנשנו זו אחר זו.
בפרק שביעי במסכת זבחים דנה המשנה בחטאת העוף ששינה בעבודתה, ועשה עבודותיה כמעשה עולת העוף, וכן להיפך, עולת העוף שעשה בה כמעשה חטאת.
בחטאת העוף ובעולת העוף אין שחיטה כשחיטת חולין, אלא מליקה, כמו שכתוב בתורה [פרשת ויקרא]. מליקה היא: הכהן חותך בצפורנו ממול העורף של העוף, עד שחותך את המפרקת, וחותך את הסימנים.
שינויים אלו יתכנו, א. במקום: שדין חטאת העוף להזות את דמה למטה מחוט הסיקרא, אך מליקתה כשרה בכל מקום במזבח, ואילו עולת העוף כל עבודותיה, וגם המליקה בכללן, נעשות למעלה מחוט הסיקרא. ב. בצורת מליקתן: מליקת חטאת העוף נעשית במליקת סימן אחד, או הקנה או הושט, ואינו מבדיל את הראש מן הגוף, ואילו בעולת העוף מולקים את שני הסימנים, ומבדיל את הראש מן העוף. ג. בצורת מתנות הדם: בחטאת העוף מזה את הדם מגופו של העוף על קיר המזבח [אוחז את העוף ומזה מדמה], ואילו בעולת העוף אין הזאה אלא רק מצוי הדם, כלומר, מקרב את הגוף אל המזבח, וממצה [סוחט] את הדם על המזבח.
עוד הבדל יסודי יש בין חטאת לעולה: חטאת, אף חטאת בהמה, שלא עשה את עבודותיה לשם חטאת, אלא לשם קרבן אחר, הרי היא פסולה, ואילו עולה שעשה את עבודותיה שלא לשם עולה, הקרבן כשר, אלא שלא עלה הקרבן לבעליו לשם חובה.
וכמו כן יש הבדל לענין מעילה, הנוגע לענינינו: חטאת העוף, הואיל והותר בשרה לכהנים, אין מועלין בבשרה, אחרי גמר עבודותיה בכשרות. אבל עולת העוף הנקטרת כולה כליל על גבי המזבח, מועלים בבשרה עד שתשרף ותצא לבית הדשן.
ושנינו שם, חטאת העוף שעשה בה שינוי באחד השינויים הנ"ל, או שעשה את עבודותיה כהלכתן אלא שהתכוון לשם עולה, בכל אלו הקרבן פסול, ואינה כשרה אלא כשעשאה למטה, כמעשה חטאת, לשם חטאת.
וכן עולת העוף, אם שינה בה בצורת עבודותיה, או במקומה, ועשה כמעשה חטאת, פסולה.
אבל עולת העוף שעשאה כמצוותה, אלא שהתכוון לשם חטאת, כשרה, אלא שלא עלתה לבעליה לשם חובתן.
אחרי שהמשנה מבארת את כל הנ"ל שנינו: וכולן, כל הקרבנות העוף שנעשו בהן שינויים אלו, אף כשהן פסולין, אין מטמאין בגדים אבית [בבית] הבליעה.
[עוף טהור אין לו טומאת נבילות, ונבלתו אינה מטמאה במגע ומשא כנבלת בהמה. אלא שנבלת עוף טהור, כגון שמת או שלא נשחט כהלכה, מטמאה בבית הבליעה, כלומר, שהבולע כזית מנבלת עוף טהור, כל זמן שהכזית נמצא בבית בליעתו [בגרונו], נטמא הבולע, ומטמא בגדים, דהיינו כלים, שנוגע בהם באותה שעה.
אבל עוף שנשחט כהלכתו, אינו מטמא טומאה זו, הנקראת "מטמא בגדים בבית הבליעה".
וכן קרבן העוף שנמלק, אינו מטמא בגדים בבית הבליעה. אף על פי שאם ימלוק חולין, תהיה נבלה, והאוכלה ענוש מלקות ומטמאה בבית הבליעה. מכל מקום, בקדשים, אינה נבלה].
וקרבנות עוף ששינה בהן, אף שמליקתן פסולה, ואינן מותרות באכילה, האוכל אותן לא נטמא, ואינו מטמא בגדים בבית הבליעה. כי מליקתן מטהרת אותן ומוציאתן מידי טומאת נבילות, כדין קדשים כשרים שנמלקו [55].
ומועלין בהן, הואיל ונפסלו, ואין להם היתר לכהנים, כמו ששנינו במשנתנו [ואילו עולת העוף שעשאה כמעשה עולה לשם חטאת, וכשרה היא, בכל אופן מועלין בה, כמבואר שמועלין בבשר עולה עד שתשרף ותצא לבית הדשן].
חוץ מחטאת העוף שעשה אותה למטה כמעשה חטאת העוף, לשם חטאת, ולא שינה בה כלום, אין מועלים בה, אפילו זר הנהנה ממנה, מפני שיש לה היתר לכהנים, כמבואר במשנתנו.
זו היא משנה הראשונה.
וקתני עילויה, ובהמשך המשנה שנינו: כל שהיה פסולו בקודש, שכאשר הביאוהו לעזרה היה כשר ונפסל בעזרה [56], כגון אלו ששינה מקומם או ששינה צורת מתנות הדם או שמלקה ביד שמאל או בלילה, אינו מטמא בגדים אבית [בבית] הבליעה,
וכל שלא היה פסולו בקודש, אלא שאירע הפסול לפני שהוקדש, או לפני שהביאו אותו לעזרה, כגון שעבר זמנו [תורין ובני יונה שנמלקו שלא בזמן הכשרם, עיין חולין כב א] או שיבשה הגף, נסמית העין, ונקטעה הרגל [שפסולין מטעם מחוסר אבר], מטמא בגדים אבית [בבית] הבליעה, כאילו מלק חולין.
ואחד הדברים שאינו מטמא בגדים בבית הבליעה, היא עולת העוף שעשאה למטה [והיא אחת מאלו שנשנו במשנה הראשונה], ובמשנה זו היא מוגדרת כ"פסולו בקודש".
ומבואר דינו של "פסולו בקודש" לגבי טומאה בבית הבליעה. ומה דינו אם העלוהו למזבח, האם ירד או לא ירד? על כך מביא רב יוסף משנה שלישית, וקתני, ושנינו שם בפרק הבא: [רבי שמעון אומר:] כל שהיהפסולו בקודש, אם עלו, לא ירדו! וזה כולל גם עולת העוף שעשאה למטה, וממילא הוא הדין לקדשי קדשים שנשחטו בדרום [57].
תיובתא דרבה, סידרת משניות אלו, הן פירכא על דברי רבה [58], הסובר שנשחט בדרום, אם עלו ירדו.
תיו בת א! והא דפליגי בה רבה ורב יוסף, פשיטא ליה לרבי אלעזר.
הגמרא [59] מבארת, שהלכה זו שנחלקו בה רבה ורב יוסף בקדשי קדשים שנשחטו בדרום, אם עלו האם ירדו, שלדעת רבה, ירדו, ולדעת רב יוסף, לא ירדו, היה פשוט לו לרבי אלעזר, ולא הסתפק בדבר.
אלא, שהגמרא מסתפקת איזו דעה היה ברור לו, האם כרבה או כרב יוסף, וכמו שיבואר.
דאמר רבי אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה לפנים, לבמת ציבור,
הערות
[49] כן כתב בפירוש המיוחס לרש"י. ובודאי רצונו לומר באשם נזירות ואשם מצורע שאינם באים לכפרה. וראה בשו"ת מנחת אלעזר [חלק ב' סימן נט] שהקשה שהרי גם אשם נזיר ואשם מצורע באים לכפרה וקדושתם חמורה? ובספר תקנת עזרא מציע לגרוס "שלמים".
[50] הקשה הקרן אורה על גירסא זו: וכי למה עלה על דעת המקשן לחלק בין חטאת לשאר קדשים? אף שבסיפא "וכשהיא מתה כיון דנהנה כל שהוא מעל", יש הוה אמינא לחלק, כמבואר, מכל מקום, ברישא "כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום" אין שום חילוק בין חטאת לשאר קדשים, ומה שנקט התנא ברישא "חטאת" הוא לאו דוקא, ואם כן, נאמר כמו כן בסיפא שלאו דוקא חטאת? ומתרץ: אדרבה! באמת קשה על הרישא למה נקט התנא "חטאת" כאשר הוא הדין לכל קדשי קדשים? ומוכרחים לומר, שכיון שבסיפא נקט דוקא חטאת, כמו שדייקה הגמרא, לכן נקט ברישא נמי חטאת, ונקט רישא אטו סיפא. ומתחזק הדיוק של הגמרא!
[51] כן כתב בפירוש המיוחס לרש"י. וטענתו היא, שאם כבר אמרו "לא נהנין" ופירושו: מדרבנן ואינו אלא איסור בעלמא, איך שייך לומר "לא מועלין" מן התורה? וכי יש להעלות על הדעת שמועלין?! ובברכת הזבח מקשה על פירושו, ומוכיח מכמה מקומות בש"ס שנאמר בהן "לא נהנין ולא מועלין", ופירושם "לא נהנין", מדרבנן ו"לא מועלין", מדאורייתא, ואילו מדרבנן יש להן מעילה. וכן מציין בגליון הש"ס. ועיין בתוס' יב ב ד"ה תורים ובגליון הש"ס. וראה בצאן קדשים ביאורו, אבל בהגהות הב"ח לא משמע כן. וראה בשיטה מקובצת המתרץ, אבל תירוצו אינו מתרץ את כל הראיות שמשם הוכיח הברכת הזבח. ויתכן לומר, שרש"י לא כתב כן אלא בחטאות המתות, שהיה פשוט להגמרא שאין להן מעילה מן התורה, שבודאי אינם "מקדשי ה"' כיון שדינן להיסגר בכיפה, ואין שום צורך להתנא של הברייתא להשמיענו ש"לא מועלין" מן התורה, דפשיטא הוא. אלא מוכח שרצונו לומר: "לא מועלין" אף מדרבנן. וראה רש"י נזיר [כח ב]: "ולא מועלין", משום דלאו בני הקרבה נינהו.
[52] כן פירש המיוחס לרש"י שקושית הגמרא היא על דברי עולא. ולכאורה קשה, למה הקשו על עולא, הלא גם בלי עולא סותרות המשניות זו את זו? והביאור בפשטות הוא: לולא דברי עולא אין סתירה בין המשניות, ואפשר לפרש שמה שאמרה המשנה בחטאת כשרה שמתה שיש בה מעילה מדרבנן, הוא משום שעומדת לכפרה, חמורה קדושתה, לפיכך גזרו בה מעילה. מה שאין כן בחטאות המתות שאף בחייהן לא עמדו לכפרה, קדושתן קלה ואין בהן מעילה אף מדרבנן. וחילוק זה בין קדושה חמורה לקלה, פשוט הוא מאוד לבאר גזירות חכמים, מתי גזרו ומתי לא גזרו, אבל על עולא קשה, מפני שהוא מחדש לחלק בין בדילי ללא בדילי, ומחדש שקדשים שמתו יש להם מעילה מפני שלא בדילין מהם בחייהם. ועוד מחדש עולא [לפי גירסא השניה] שבחטאת עלה על הדעת לומר, שמכיון שבאה לכפרה ובדילין ממנה, לא גזרו בה מעילה, וחידשה המשנה שבכל זאת יש בה מעילה, ואם כן, קשה על עולא למה בחטאות המתות שגם הם היו באים לכפרה לפני שנפסלו, ואין בהן מעילה? משנת רבי יעקב. [אבל לפי גירסא ראשונה לא מתורץ].
[53] שיטת מקובצת.
[54] ואף שהמשנה: "הנהנה מן החטאת וכולי" מדברת בחטאת בעלת מום, שאינה עומדת להקרבה, מכל מקום, עומדת לפדיה ולהקריב בדמיה קרבן חטאת אחר, הילכך שייך לומר שאינה מאוסה, ולא בדילי ממנה. ביאור דין קדשים שמתו סיכום: קדשים שמתו, וכן חטאת שמתה, יש בהן דין מעילה מדרבנן. [אלא, לפי גירסא השניה, היה "הוה אמינא" שאין מועלין בחטאת שמתה אפילו מדרבנן]. חטאות המתות, אין להם דין מעילה אפילו מדרבנן, אפילו בחייהן, אלא שחכמים גזרו עליהן איסור הנאה. זו היא מסקנת סוגייתנו, אבל במסכת קידושין נחלקו רש"י ותוס' בדין קדשים שמתו, האם יש בהם איסור תורה ליהנות מהם. שנינו שם במשנה, שהמקדש את האשה בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת מפני שהוא אסור בהנאה. ואמרה שם הגמרא: מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אמרה התורה: שחוט לי בשלי ושלך בשלך, מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור. פירוש: כשם שקדשים שנשחטו חוץ לעזרה אסורים בהנאה, כן חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה. ופירש שם רש"י, שהפשיטות של הגמרא לומר שקדשים שנשחטו חוץ לעזרה אסורים בהנאה, ובודאי שהוא דין תורה שהרי מכך דורש רבי מאיר שחולין שנשחטו בעזרה אסור מדאורייתא והקידושין לא חלים, הוא, משום שכיון שהקדשים היו אסורים בחייהם, מי התיר את איסור הנאתם, הרי לא נזרק דמם על המזבח. והקשו התוס' על דברי רש"י: ומה בכך שלא נזרק דמם, ומי גרע מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה, אף על פי שלא נזרק דמם? על כן פירשו התוס' שם פירוש אחר בגמרא. והמהר"ם מבאר שיטת רש"י, שאפילו שאין בהם איסור מעילה מן התורה, מכל מקום אסור להנות מהם מן התורה. משום דאיסור "קודש" לא פקע מהם. ולכן, אפשר ללמוד איסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה משחוטי חוץ האסורים בהנאה מן התורה. ומהי ההגדרה של איסור "קודש" בלי איסור מעילה? הקהלות יעקב [סימן ב] מדמה איסור זה לקדשים קלים שאין בהם מעילה בחייהם, ובכל זאת אסור ליהנות מהם, מפאת היותם "קודש". וכמו שמוכיח המשנה למלך בתחילת פרק שני מהלכות מעילה. ומה הנפקא מינה בין אם איסורם הוא מטעם "מעילה", או מטעם איסור "קודש"? מבאר הגרי"ז [מנחות ד ב], שהנפקא מינה היא, במאכיל את חבירו. שאם איסורו הוא מטעם מעילה, עבר המאכיל על האיסור [כמו שמבואר בסוף פרק חמישי ובפרק שישי], ואם איסורו הוא איסור הנאה מ"קודש", עבר האוכל על איסור זה. ובספר מכתם לדוד מביא בשם הגרי"ש מפוניבז', שהנפקא מינה הוא לגבי נהנה שלא כדרך הנאתן, שבשאר איסורי הנאה, אינו עובר הנהנה שלא כדרכן, ואילו על איסור מעילה עוברים אף על הנהנה שלא כדרך הנאתן. לשיטה זו של רש"י, שעל קדשים שמתו יש איסור דאורייתא, מביאים רבותינו הגר"ח [הביא בשמו הקובץ שיעורים ח"ב סימן כ"א] והאחיעזר [חלק יורה דעה סימן כ"א] והמשך חכמה [פרשת משפטים פרק כ"א] ראיה מתוס' זבחים [סט ב]: שם הקשו התוס', בקדשים שנתנבלו, דהיינו שמתו, למה אסורים באכילה מטעם נבילה, ולמה לא נאמר שאין איסור נבילה חל על איסור קדשים? ומוכח שהתוס' סוברים שעל אף שמתו נשאר עליהם איסור קדשים. [ועיין שם בקובץ שיעורים שדחה ראיה זו]. כל זה הוא לדעת רש"י הסובר בקדשים שמתו שאין בהם מעילה מדאורייתא, אבל יש בהם איסור דאורייתא. אבל התוס' [קידושין שם] סוברים שאין בהם אפילו "איסור" דאורייתא. ועיין בחזון איש [בכורות סימן יח אות יז], המוכיח כן מסוגיתנו. וכתב הקהלות יעקב, שאפילו לדעת תוס', יש עליהם "שם קרבן" והם אסורים בהנאה. ומבסס דבריו על המהרי"ט אלגאזי המבאר שקדשים שמתו אינם גרועים מפסולי המוקדשים, עיי"ש. וכיון שדינם כפסולי המוקדשים, סוברים התוס', שכשם שאיסור הנאה מפסולי המוקדשים פקע על ידי שחיטה, כן קדשים שנשחטו בחוץ. כלומר, התוס' סוברים שיש הבדל בין קדשים שמתו לבין שחוטי חוץ. שקדשים שמתו יש עליהם איסור הנ"ל שהגדיר אותו המהרי"ט אלגאזי שאינם גרועים מפסולי המוקדשים, ואיסור זה לא פקע. אבל קדשים שנשחטו בחוץ, הואיל ונשחטו פקע "איסור" זה מפני שאיסור זה פוקע בשחיטה, הילכך הקשו תוס' שפיר על רש"י: מה הראיה משחוטי חוץ ["מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי"] לחולין שנשחטו בעזרה? הלא שחוטי חוץ כבר נשחטו ואין עליהם שום "איסור" ? היוצא מדבריו, שרש"י ותוס' שניהם סוברים שיש איסור דאורייתא על קדשים שמתו [אף שודאי אין איסור דאורייתא של "מעילה"], אלא שהם חולקים במהות האיסור. רש"י סובר שהוא איסור "קודש", והתוס' סוברים שהוא איסור "פסולי המוקדשים". הנפקא מינה בין שמות האיסורים הוא, שלדעת רש"י שהוא איסור "קודש", אינו פוקע על ידי שחיטה אפילו אם נשחט בחוץ, ואילו התוס' סוברים שאיסור "פסולי המוקדשין" פוקע על ידי שחיטה. ועיין שם בהקלות יעקב שבסברא זו מתורצת קושית האור שמח. ולסיכום: באיסור הנאה מקדשים ישנם חמשה חילוקים. א. דין מעילה מן התורה, לשלם קרן חומש ואשם. ב. דין מעילה מדרבנן, לשלם קרן בלבד, כגון קדשים שמתו. ג. איסור "קודש" מן התורה, איסור בלבד, כגון קדשים קלים לדברי המשנה למלך, וקדשים שמתו לדעת רש"י במסכת קידושין. ד. "איסור" פסולי המוקדשין, כגון קדשים שמתו לדעת הרי"ט אלגאזי [והיא שיטת תוס' במסכת קידושין, לדעת הקהילת יעקב]. ה. איסור מדרבנן, כגון חמש חטאות המתות, שאין בהן דין מעילה מדרבנן וכל שכן שלא מדאורייתא, אלא איסור דרבנן בלבד. ובגדר האיסור נחלקו הגרי"ז והחזון איש. הגרי"ז [שם] סובר, כיון שיש עליהן חיוב, מהלכה למשה מסיני, להוליכן למיתה, נכלל בעצם הלכה זו גם איסור בכל ההנאות. אלא, שחכמים הוסיפו עליו איסור מעילה בנוסף על איסור הנאה מהלכה למשה מסיני. [והנפקא מינה הוא, כגון: המאכיל את חבירו, כמבואר]. החזון איש [שם] גם כן סובר, שיש איסור של הלכה למשה מסיני בחמש חטאות המתות, אלא שסובר, שאין איסור זה בגדר של איסור הנאה, אלא, כיון שמן התורה דינן שהן הולכות למיתה, לכן אסור לשחטן ולאכלן, כדי לא לבטל את מצוות התורה להמיתן. אך לרכוב עליהן, או להנות מהן בשאר הנאות שאינן מבטלות את מיתתן, מותר מן התורה. אלא שרבנן אסרו גם שאר הנאות. ורבותינו האחרונים הוכיחו מהגמרא גיטין [כח ב] שדינן כחולין גמורין, והשוחטן בעזרה עובר על איסור חולין בעזרה. עיין שו"ת חתם סופר [חלק יורה דעה סימן יב] שו"ת אחיעזר [חלק יורה דעה סימן יג] ובפרי יצחק [חלק ב]. ועיין בחידושי הגאון רע"א בגיטין שם. ועדיין צריך ביאור, במה שונה דין קדשים שמתו שקדושת קרבן שלהם לא פקעה, מחטאות המתות שקדושתן פקעה? למה פקעה קדושתן? ומבאר הקהלות יעקב, שהחילוק פשוט הוא. שחטאות המתות אין להקדש שום צורך לא בהם ולא בפדיונם, אפילו אם היה אפשר לפדותם, מה יעשה הקדש בדמי פדיונם? הלא גם הם ילכו לים המלח! וכיון שאין להקדש שום ענין בהם, לכן פקעה קדושתם. אבל שאר קדשים שמתו, שאילו היו ראויים לפדייה היה דמיהם להקדש. ומה תאמר? שאינם ברי פדיון [והטעם יבואר במקום אחר], הלא כל הסיבה שאינם ברי פדיון היא משום קדושתם, ורק קדושתם מעכבת את פדיונם, ואילולא קדושתם היו ברי פדיון, ואתי שפיר למה לא פקעה קדושתם. ועיין שם שמאריך עוד.
[55] ובהערה 58 מבואר הטעם.
[56] כן פירש רש"י [זבחים סח א פד א נדה מא א]. והקשו עליו התוס' [זבחים שם עמוד ב ד"ה אמר ובנדה שם] והרשב"א והריטב"א [נדה מ ב], הלא מבואר שם בסוגיא שאם מלק בסכין, וכן אם מלק זר [לדעת רב] מטמאין בגדים בבית הבליעה, ולמה? הרי פסולן אירע אחרי הבאתן לעזרה? לכן פירשו [וכן פירשו בתוס' כאן ד"ה חדא] ש"פסולי בקודש" היינו שנפסלו בפסול שיש להם הכשר במקום אחר ב"קודש", כגון: פסול לילה, שכשר באיברים ופדרים, או למעלה ולמטה, ודוגמתן.
[57] לכאורה קשה, איזה ראיה הביא רב יוסף מניתנין למעלה שנתנן למעלה, הלא רבה הבדיל, לדברי רבי שמעון, ביניהם לבין נשחט בדרום. [ובתוס' ב ב ד"ה ורבה הקשה כן על פירוש הר"י, וזו הסיבה שפירש רבינו פרץ פירוש אחר]. וביאור הדברים הוא: לא כל הניתנין למעלה שנתנן למטה וכולי, שווים. ויש חילוק ברור, בין זבחי בהמות הניתנין למעלה שנתנן למטה והניתנין למטה שנתנן למעלה לבין עופות. וכן בין חטאת העוף, שעשייתה למטה ועשאה למעלה, לבין עולת העוף שעשייתה למעלה ועשאה למטה. חטאת העוף, אם נמלקה למעלה, כשרה אף לכתחילה, והיא משנה מפורשת במסכת זבחים [סג א] שאין קביעות מקום למליקת חטאת העוף. זבחי בהמה וכן חטאת העוף, כששינה מקום נתינות דמם, אם עלו לא ירדו. לדברי רבי יהודה, מפני שתחילת עבודתן, שחיטה וקבלת הדם, נעשו כמצוותן וקידשן המזבח. ולדברי רבי שמעון, מפני ששינוי מלמעלה למטה אינו שינוי גמור. אבל עולת העוף, אם עשאה למטה, דינה לגמרי כקדשי קדשים ששחטן בדרום, כלומר, אין דינה כשינוי מלמעלה למטה במזבח, אלא כשינוי גמור [ולקמן יבואר הטעם]. ומעתה, רבה הסובר אליבא דרבי שמעון בשחט קדשי קדשים בדרום, שאם עלו ירדו, מוכרח לסבור שכמו כן עולת העוף שעשאן למטה, אם עלו ירדו. ולכן הביא רב יוסף משניות אלו להוכיח שרבי שמעון אומר בעולת העוף שעשאן למטה, אם עלו לא ירדו, ומוכרח שרבי שמעון סובר שקדשי קדשים ששחטן בדרום, אם עלו לא ירדו. וזו התיובתא על רבה! [עיין הערה 40]. הגרי"ז בספרו על הרמב"ם [דף מה] מבאר את ההבדל בין עולת העוף, לשאר קרבנות: בכל הקרבנות, למדים ממה שנאמר [שמות כז] "והיתה הרשת עד חצי המזבח", שהתורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. והוא דין מתן דמים שהתורה קבעה לכל קרבן את מקום נתינת הדמים. וכשינה את מקום הדמים, הקרבן פסול. ואף שהקרבן פסול, נתכפרו בעליו כמבואר בזבחים [כו ב]. אבל בעולת העוף ניתוסף עליו דין מסויים שכל עבודותיה תהיינה בראש המזבח, ונלמד מדרשות הכתובים, וראש המזבח הוא מקום עבודתה, והוא המקום שקבעה לה התורה לכל עבודותיה, כשם שקבעה התורה דרום לגבי קדשי קדשים. ובעולת העוף לא נאמר הדין שאם מיצה את דמה שלא במקומה נתכפרו הבעלים, מפני שדין זה נאמר רק כאשר הפסול הוא במקום נתינת הדם. אבל בעולת העוף, אם מיצה את דמה שלא בראש המזבח, נפסל משום שעצם מעשה המיצוי נעשה שלא במקום הכשרו. ופסול זה אינו פסול במקום נתינת הדם, אלא בשינוי מקום מעשה עולת העוף, כשם שאם נמלקה שלא למעלה, פסולה.
[58] רב יוסף לא היה יכול להוכיח ממשנה האחרונה בלבד, משום שלא נאמר בה מפורש מי הם הפסולין בקודש שעליהם אמר רבי שמעון שאם עלו לא ירדו, ובהחלט יתכן שאין עולת העוף בכלל "פסולו בקודש", ודינה כנשחט בדרום, וכמאן דחנקינון דמי, לכן הביא את המשנה השניה ששם מוגדר [לגבי עופות] כל מי שאינו מטמא בגדים בבית הבליעה. ומי שאינו מטמא? לכן הביא משנה הראשונה שנאמר בה מפורש שגם עולת העוף שעשאה למטה אינה מטמאה בבית הבליעה. ביאור דין מליקה מטהרת מיד נבילה. כמבואר, עוף טהור שנתנבל מטמא בבית הבליעה. ואילו אם נמלק, מליקתו מטהרתו מטומאת נבלות. והנה, מליקה זו, אם תיעשה בחולין, ברור שהוא נבלה ואסור באכילה ומטמא בבית הבליעה. אלא, שבקדשים גזרה התורה שהמליקה כשחיטה, ואינו מטמא טומאת נבילות. [ורבי חייא במסכת יבמות לב ב סובר שהיתר אכילת מליקת חטאת העוף, הוא רק לכהנים, וזר האוכלה חייב מלקות על אכילת נבילה, והלכה כמותו. ראה רמב"ם פרק יא מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט', ועיין שם בשיעורי רבי שמואל]. ובברייתא [זבחים סט א] ילפינן לה, ממה שאמרה התורה [ויקרא יז] "נבילה וטריפה" ודרשינן: מה טריפה שאין מתרת את האיסור, אף כל שאין מתרת את האיסור, יצא מליקה שהיא לפנים הואיל והיא מתרת את האיסור. ופירש רש"י: מה טריפה, אין טריפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה בתחלה, אף נבילה, שאין נבילות המאורעת בה מתיר את האיסור, יצא נבילות הבאה לה בפנים בהכשר "הואיל ומתיר את האיסור, שבחייה לא היתה ראויה ליקרב לגבוה, והותרה במליקה זו". ולכאורה, מדרשה זו אפשר ללמוד לטהר מליקה מטומאת נבלות רק במליקה כשרה, כלשון רש"י "הואיל ומתיר את האיסור", ומנין לנו שגם מליקה פסולה בקדשים, "פסולו בקודש", גם כן מטהרת מטומאת נבלות? ביארו התוס' [סח א ד"ה מלק], מפני שמליקה פסולה גם כן "מתירה את האיסור", הואיל שאם עלו לא ירדו, נמצא, שהמליקה התירה, על כל פנים, בדיעבד. ושוב אפשר למעטה מטריפה שאינה מתירה שום איסור אפילו לא היתר של בדיעבד. וכתבו התוס', דאם כן, לרבי יהודה הסובר דבנשחט בלילה [והוא הדין נמלק בלילה] וכן נמלק בדרום שאם עלו ירדו, אכן יטמאו טומאת נבלה בבית הבליעה. ומה שהמשנה אומרת: זה הכלל כל שפסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה, הם דברי רבי שמעון בלבד, ורבי יהודה אינו סובר כן. על כן, מסיק הקרן אורה, שדין "טהרת מליקה מטומאת נבילות", תלויה בדין "אם עלו לא ירדו", ורק מליקה המתירה, על כל פנים בדיעבד אם עלו, מטהרת מטומאת נבילות. אם כן, הקשה הגרי"ז [זבחים סח ב] למה צריך רב יוסף להוכיח קושיתו משלש משניות, ולהוכיח שמפני שעולת העוף מטמאה בבית הבליעה, לכן נקראת "פסולו בקודש", ומכיון שנקראת פסולו בקודש מוכח שאם עלתה לא תרד. מה כל הטורח הזה, הלא ההוכחה היא פשוטה ביותר, כיון שאינה מטמאה בבית הבליעה, הא גופא ראיה שאם עלתה לא תרד, כנ"ל, כי אם היה דינה לירד, אינה מתירה כלום, ומטמאה בבית הבליעה? ומפני קושיא זו מסיק הגרי"ז, שמסוגיתנו יש הוכחה לשיטת הרמב"ם, הסובר שדין טהרת מליקה מטומאת נבלות אינו תלוי בדין אם עלו לא ירדו. דהנה, הרמב"ם פסק [בפרק שלישי מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו'] דשחיטת לילה אם עלו ירדו, כרבי יהודה, ולכאורה הוא הדין למליקת לילה, ובכל זאת פסק [שם בתחלת פרק שביעי] דמליקת לילה אינה מטמאה בבית הבליעה. משמע, שהרמב"ם אינו סובר כתוס' הנ"ל, שרק לרבי שמעון לא מטמאה בבית הבליעה והמשנה נשנתה אליבא דרבי שמעון, אלא שסובר שאף לרבי יהודה אינה מטמאה. והתוס' יום טוב [שם במשנה] מתרץ, שרבי יהודה מודה בחטאת העוף ועולת העוף שנפסלו שאם עלו לא ירדו, אף אם נמלקו בלילה, מפני ששלשה המיעוטים שמהם דרש רבי יהודה שאם עלו ירדו [כמבואר בהערה 39]. נאמרו רק בבהמה. וכן סוברים שם התוס' בתירוץ השני, והרמב"ם סובר כן, לכן אינם מטמאין בבית הבליעה. ומדוייק לשון הרמב"ם "וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה:. אם עלתה תרד". אבל הלחם משנה [בפרק שביעי] אינו סובר כן, אלא שסובר בדעת הרמב"ם שאף מליקה שאינה מתרת כלום, גם כן מטהרת מטומאת נבילה. כי לדעת הרמב"ם הילפותא של נבילה מטריפה, היא: כמו שטריפה אינה פועלת שום פעולה חיובת, כן נבילה. לאפוקי מליקה "שבחייה לא היתה ראויה להקרב לגבוה והותרה במליקה זו". וכן כתב הקרן אורה. ובביאור הדברים כתב הגרי"ז [זבחים שם מנחות דף י ב], שהרמב"ם סובר שאין צריך שיהיה בו היתר ממש, או לפחות היתר בדיעבד של אם עלו לא ירד, אלא, כיון שהיה "פסולו בקודש" [לרש"י, אחרי הבאתו לעזרה, ולתוס', פסול הכשר במקום אחר, עיין הערה 56] אינו מטמא בבית הבליעה. כי אינו דומה לטריפה שלא נעשה שום פעולה חיובית. והגרי"ז מוכיח כן ממה ששנינו בתורת כהנים [פרשת צו פרשתא ט] שהנשחט בלילה יצא לבית השריפה. ומוכח שנשחט בלילה חל עליו שם "פסולו בקודש", שהרי כל פסולי המוקדשין שאינן מוגדרים כ"פסולו בקודש", כגון רובע ונרבע וכולי, אין דינם בשריפה אלא בקבורה. והיות וסתם תורת כהנים הוא אליבא דרבי יהודה [קידושין נג], מוכח שרבי יהודה מודה שחל על נשחט בלילה "שם פסולו בקודש". ומסוגיתנו מוכח כשיטת הרמב"ם, ממה שרב יוסף הוכיח שעולת העוף שעשאה למטה הוי "פסולו בקודש" ואינה מטמאה בבית הבליעה, ומתוך כך, מכיון ש"פסולו בקודש", לכן אינה מטמאה בבית הבליעה, כנ"ל. והמקדש דוד [סימן ד אות א] מבאר דעת הרמב"ם לפי מה שכתבו תוס' [זבחים קכ א] גבי קדשי קדשים ששחטן בדרום דאף למאן דאמר "אם עלו ירדו", מכל מקום, משמשלה בהם האור לכולי עלמא לא ירדו, וכתב המשנה למלך [בפרק ג מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו] דלדברי התוס' הוא הדין בנשחטה בלילה ונשפך דמה ויצא חוץ לקלעים, אם משלה בהן האור לא ירדו, אם כן, במלק בלילה, נהי דסבירא ליה להרמב"ם דאם עלתה תרד, מכל מקום, כיון דאם משלה בו האור לא תרד, חשיב שפיר מליקה המתרת את האיסור. דזה בעינן "מליקה המתרת את האיסור", היינו שתועיל לשום דבר, דכל דמהני המליקה לשום דבר, אינה נבלה. אם כן, מה לי אם מהני המליקה לענין שאם עלתה לא תרד, ומה לי דמהני לענין שאם משלה בהן האור לא תרד.
[59] בגמרא זבחים [קיט ב קכ א] איתא לסוגיא זו בנוסח אחר, ובשמות אמוראים אחרים. וקשה מאוד להתאימה לסוגיא כאן. מרש"י ותוס' שם וכאן, משמע שהיא סוגיא אחת, עם שינויים, כדרכה של הגמרא. ועיין שם בקרן אורה, המאריך מאוד בזה.
כב דף ג' איתבי' ר' יוסף לרבה חדא מגו חדא וכו' וקתני כל שהי' פסולו בקודש אם עלו לא ירדו תיובתא דרבה תיובתא, - וקשה לשיטת התוס' זבחים כ"ה ושם ס"ח ד"ה מלק דבעוף מודה רבי יהודה דאם עלו לא ירדו יעוי"ש, וא"כ מאי פריך מהא דעוף לרבה דסבר אם עלו ירדו, - הלא אפשר דבזה גם רבה מודה כיון דגם רבי יהודה דסבר בנשחטה בלילה דתרד מ"מ מודה בעוף כיון דליתא למעט, וא"כ סבר רבה ג"כ דבעוף שאני, וא"כ היאך מסיק הש"ס לרבה בתיובתא, וצע"ג.
כג שם, גמ', והא דפליגי בה רבה ורב יוסף פשיטא לי' לר"א וכו' בעי ר"א עולת במת יחיד שהכניסה ונפסלה עלו מהו שירדו וכו', - וקשה דלמא בעי' דר"א אליבא דרבי יהודה, ורבה ורב יוסף אליבא דר"ש פליגי כמבואר לעיל, - ועוד קשה מדוע לא אמר ר"א דלא ירדו מטעם שכן כשר דרום בבמה, - אבל נראה שזהו סברת רבי יהודה בזבחים פ"ד, - אבל ר"ש לא סבר האי סברא כמבואר שם, וא"כ ע"כ מוכח דבעי' דר"א ע"כ אליבא דר"ש אזלא ולכן קאמר הש"ס דמילתא דרבה ורב יוסף פשיטא לי' לר"א.
א נספקתי בקרבן עכו"ם אם נוהג בו הדין דאם עלו לא ירדו, - ומקום הספק דכיון דמצינו דהציץ אינו מרצה על קרבן עכו"ם כמבואר בזבחים ט"ו ושם מ"ה ובמנחות כ"ה, אפשר שכן גם בדין אם עלו לא ירדו אינו נוהג בקרבן עכו"ם, או"ד דשאני ריצוי ציץ שהוא בתורת מרצה, אבל בהא דאם עלו לא ירדו שאין בזה משום מרצה משום דאעפ"י שלא ירדו אבל אין בזה משום ריצוי כמבואר ברש"י זבחים פ"ב במשנה ד"ה ואין יעוי"ש, וכיון שאין בזה משום ריצוי א"כ אין הבדל בין קרבן נכרי לקרבן ישראל, זהו מקום הספק, ולא ראיתי למי שהעיר בזה.
ב תניא בספרא ויקרא בדיבורא דנדבה פרשה ב' אדם לרבות את הגרים, - והנה קשה טובא הלא מיירי בקרבן עולת נדבה ובזה גם עכו"ם מביאין כדדרשינן איש איש לרבות עכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל ופשיטא שגר לא גרע, - ובקרבן אהרן הקשה זה. וכתב לתרץ וז"ל וי"ל דמשום דכתיב מכם להוציא, הו"א למעוטי גרים אתי משום דהשתא מקריבין בבחינת ישראל, ולא בבחינת עכו"ם לזה הוצרך קודם שיאמר מכם לרבות גרים עכ"ל. - ביאור דבריו דסבר דאעפ"י שמקבלין נו"נ מעכו"ם אבל קרבנו הוא בבחינת קרבן עכו"ם ולא בבחינת קרבן ישראל, ורבתה אותו תורה שיהי' קרבן הגר כקרבן ישראל ממש, - וע"כ למאי נפק"מ לדינא בזה. - להכי נראה שהנפק"מ לענין אם עלה לא ירד דבעכו"ם אם נפסל קרבן שלו אם עלה ירד, ובגר קרבנו דנפסל, אם עלה לא ירד. - אבל יש לדחות דדלמא הכוונה לענין ציץ אשר בעכו"ם אין הציץ מרצה, ובקרבן דגר יש ריצוי ציץ.
ג איתא בזבחים ט"ו זר מנלן וכו' בני ישראל למעוטי מאי וכו' אלא למעוטי עכו"ם השתא ציץ לא מרצה דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב, - ולכאורה מה ראי' מטומאת בשר לטומאת גברא, דהלא בטומאת בשר לא מהני הציץ להקריב דבר טמא על המזבח, אבל הכא בכהן טמא ע"כ מיירי באופן שלא יטמא הדם והבשר וכמו שכתבו שם התוס', וא"כ לא יעלה על המזבח אלא דבר טהור, וא"כ שפיר יש לומר דהבני ישראל ממעט קרבן עכו"ם לומר שטמא יכול לעבוד עבודה בקרבן עכו"ם.
ד ונראה דהנה יש לעיין בעצם ריצוי הציץ לפעולתו, משום דיש בזה לפרש שתים, א' טהרה, ב' כפרה. טהרה כיצד, דע"י הציץ לא נחשב הטומאה לפסול מפני שהציץ מפריח הטומאה מהקרבן, - והרי הוא כטהור, כפרה כיצד, היינו שהטומאה נשארה בתקפה, אבל אינו מונע הכפרה מהבעלים, - ומזה יש להוכיח כאופן הראשון דהציץ עושה טהרה, והיינו מטעם דכיון דחזינן דהציץ מרצה על הטומאה בקרבן ישראל א"כ עושה הציץ כמאן דליתא טומאה, והטומאה הרי היא כטהרה ורק גבי קרבן עכו"ם אמרה תורה שאין הציץ מרצה ע"כ הכוונה שאעפ"י שאין כאן טומאה בעצם, דע"כ הציץ כשם שעושה מטמא טהור בקרבן ישראל ע"כ עושה פעולה זו גם בקרבן עכו"ם לומר שאין בקרבן עכו"ם עצמיות טומאה מטעם דהציץ מתיר טמא למזבח באופן שזורקין עליו את הדם, ורק בזה נבדל קרבן עכו"ם שאינו עושה הריצוי לכפר. - ומעתה יש לדון ק"ו מעליא, והיינו דכמו שאנו רואים שהציץ אינו מרצה בטומאת בשר, וזהו לא מטעם טומאה העצמיות, רק הוא מדין טומאה, וא"כ כש"כ שהכהן העובד בטומאה שע"כ יש כאן דין טומאה המעכב כפרה, - ומזה יש להוכיח דבקרבן עכו"ם כשנטמא אם עלה לא תרד, דאל"כ אלא אמרינן דתרד, וע"כ משום דטומאה עצמיות עליו, א"כ אין ללמוד מזה לכהן העובד בטומאה ואין כאן ק"ו, וע"כ צריך לומר דגם בקרבן עכו"ם כשנטמא אם עלה לא ירד מטעם דלא חשבינן לי' בטומאה עצמיות אלא דין טומאה עליו, וכמו שכתבנו.
ה אמנם נראה להוכיח מדברי התוס' מנחות ע"ג ד"ה איש איש לרבות הנכרים שנודרים נדרים כו', הקשו תימא תיפ"ל מדכתיב גבי בע"מ ומיד בן נכר לא תקריבו הא תמימים תקריבו וכו' יעוי"ש. ואם אמרינן דיש הבדל בין קרבן נכרי לקרבן ישראל לענין אם עלו לא ירדו אתי שפיר, והיינו דכיון דגם קרבן עכו"ם עכשיו גם לאחר שרבתה תורה דמקבלין קרבנות מעכו"ם דמ"מ אם עלו פסולין על המזבח ירדו א"כ לא הוסיף דרשא זו דאיש איש מאומה ושפיר הקשו התוס', אבל אם אמרינן דקרבן עכו"ם ג"כ הדין דאם עלו לא ירדו, א"כ שפיר בעינן לדרשא זו שמוסיף הא דאם עלו לא ירדו, דאי משום הא דמיד בן נכר שדייקינן הא תמימים יקריבו, עדיין יש מקום לומר דעכ"פ גריעא קדושתי' בזה דאם עלו פסולין ירדו, ולהכי איצטריך קרא עוד לרבות קרבן עכו"ם לומר שדינו כקרבן ישראל בזה דאם עלו לא ירדו, וע"כ מוכח דסברי התוס' לדבר ברור שקרבן עכו"ם אם עלו ירדו גם עכשיו שרבתה תורה מהא דאיש איש, - וע"כ הטעם בזה דכיון שאמרה תורה דהציץ אינו מרצה על קרבן עכו"ם, ממילא אנו יודעין שהציץ אינו פועל מאומה על קרבן עכו"ם, והטומאה בתקפה, ומטעם זה אף אם עלה תרד, וממילא כן הדין בכל הפסולין גם לבד מטומאה, דאמרינן בקרבן עכו"ם אם עלה תרד.
ו אמנם בעיקרא דמילתא הא דאין הציץ מרצה בקרבן עכו"ם לא הביא זה הרמב"ם בהלכה. - ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה. - ובספר קרן אורה לזבחים מ"ה, כתב לא מצאתי להאי דינא בדברי הרמב"ם, ונראה דלשיטתו דבדם קדשים ליכא טומאה כלל, לא אשכחן ריצוי ציץ בעכו"ם, וכדאמרינן בפר"ק דפסחים, ובישראל אשכחן טומאת קמצים, אבל בעכו"ם אינו קרב אלא עולות עכת"ד יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין דהלא קיי"ל כר' יהושע דבנטמא בשר ואימורין דלא יזרוק ואם זרק הורצה, מטעם דהציץ מרצה כמבואר בפסחים ע"ז, וא"כ גם בעכו"ם איכא נפק"מ לדין זה, - וביותר תקשה להלח"מ שכתב דעכו"ם מביא מנחת נסכים, וא"כ איכא נפק"מ גם למנחת נסכים, - והנה זה יש לתרץ דאם לא יהי' הציץ מרצה ע"כ מביא המנחת נסכים משל צבור, ודינו כישראל, - אבל עכ"פ תקשה מהא דנטמא בשר ואימורין דאיכא נפק"מ לענין דיעבד אם זרק דהורצה מטעם הציץ, וא"כ תמוה טובא שיטת הרמב"ם מדוע השמיט האי דינא שהיא ברייתא ערוכה בלא פלוגתא.- וגם מסוגיא דזבחים ט"ו שכתבנו לעיל דכל עיקר ההוכחה לדין טמא ששימש פוסל בקרבן עכו"ם נלמד מק"ו מהא דאין הציץ מרצה על טומאת בשר בקרבן עכו"ם, וע"כ דזהו דבר מוסכם, וכן משמע מדברי התוס' שם שהקשו מהא דתמורה ג', וכן הקשו התוס' בתמורה אשר מק"ו זה נלמוד שיש חיוב כרת לאוכל קדשי עכו"ם בטומאה יעוי"ש, ולא אמרינן דפליגי בזה תנאי בעצם האי דינא דריצוי ציץ בעכו"ם, והאי תנא סבר דהציץ מרצה גם בקרבן עכו"ם, וממילא ליכא ק"ו, וע"כ דסברי התוס' דדין זה מוסכם אליבא דכו"ע, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם, וצע"ג.
ז והנה ידידי הגאון ר' אברהם צבי אב"ד ור"מ דמיר שליט"א, כתב בדבר השמטת הרמב"ם להא דאין הציץ מרצה בקרבן ב"נ, משום דהרמב"ם לא מצריך להאי דינא, והוא, דשיטת הרמב"ם דבדבר דאיתא בעיניה כמו הא דנטמא הבשר והאימורין, ומונחים לפנינו לא בעינן ריצוי ציץ כלל, ולזה נחית גם הגרח"ע שליט"א בספרו, וכל עיקר הריצוי ציץ הוא רק לאקבועי בפיגול ולהביא לידי מעילה בקדשים קלים, וא"כ לא הוצרך הרמב"ם להביא להאי דינא בקרבן עכו"ם שאין בו מעילה, וגם אין חייבין עליו משום פיגול, וממילא אין נפק"מ לדינא, ואם בשביל הקרא דלרצון להכי שממעט קרבן עכו"ם זה לא מידרש מייתורא עכת"ד, - אבל עצם היסוד דלא בעינן ריצוי ציץ בשאיתא בעיניה תמוה דלפי"ז קשה מדוע שונה התנא להאי דינא, כיון דמשנה שאינה צריכה היא, - איברא דיש לומר דזה תליא בפלוגתא אם הזריקה מועלת ליוצא, דע"כ למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא, אעפ"י שאיתא בעיני', א"כ לא מהני הסברא דבעין מידי. - וא"כ בדם שנטמא או הבשר והאימורים שנטמאו לא מהני עליהם הזריקה אם לא בצירוף ריצוי ציץ, ולזה לא מהני בקרבן עכו"ם, והרמב"ם דסבר זריקה מועלת ליוצא כשיטת ר"ע לעיל ז', וא"כ תוכל הזריקה לפעול בדאיתא בעיני' גם ריצוי ציץ, ולהכי לא הביא האי דינא דלא מהני ריצוי ציץ בעכו"ם, והתנא סבר דאין זריקה מועלת ליוצא ולהכי שונה הא דאין ריצוי ציץ מהני בקרבן עכו"ם, אבל על עיקרא דמילתא עומדת סוגיא ערוכה לנגד זה, והוא.
ח איתא בברייתא הובאה ביומא ז' דאמר לי' ר"ש לר' יהודה כהן גדול ביוהכ"פ יוכיח שאין הציץ על מצחו ומרצה, ואמר רבי יהודה הנה לכה"ג ביוהכ"פ שטומאה הותרה בצבור, - וקשה הא כל עיקרו שם על הטומאה ואיתא בעין ולא בעי ציץ לרצות לכו"ע, ואם לאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילא אין לנו להדחות עבודת יוהכ"פ שעיקרו לכפרה בא, - והנה לכאורה אפשר לומר דהסוגיא אזלא אליבא דר"א דסבר אין זריקה מועלת ליוצא ולדידי' לא מהני הא דבעין. - ובזה יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם דפוסק טומאה דחוי' בציבור, ומ"מ פסק דהציץ מרצה רק בעודו על מצחו, וכמו שהקשה בזה הכס"מ, - ולפי מה שכתבנו בזה, אפשר לומר דר"י שהשיב לר"ש דטומאה הותרה בצבור הוא אליבא דר"א דסבר אין זריקה מועלת ליוצא, אבל הרמב"ם דפסק כר"ע דזריקה מועלת ליוצא והיינו מטעם דכיון דאיתא בעיני' שפיר מועלת זריקה לעשות ריצוי, אבל זה ליתא לפי מה שמבואר במנחות י"ב דכל היכא דאיתא בפנים גם ר"א מודה דזריקה מועלת. לפי"ז בטומאה והקרבן בעזרה אם אמרינן דזריקה מועלת לרצות בלא ציץ, הנה לכו"ע הוא, וע"כ מוכח מזה דאעפ"י דאיתא בעין, מ"מ בעינן דוקא ציץ לרצות וזהו כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם.
ט עוד סוגיא ערוכה עומדת לנגד, והוא בהא דאיתא בזבחים ט"ו בני ישראל למעוטי מאי וכו', אלא למעוטי עכו"ם השתא ציץ לא מרצה דאמר מר ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה בטומאה קרב, ע"כ מבואר מזה דכל עיקר הלימוד דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה נלמד מק"ו מהא דאין ריצוי ציץ בקרבן עכו"ם, ומשמע דזה הוי לכל האוקימתות דשם, וכן מבואר בתוס' תמורה ג' ד"ה ויליף, - ואם אמרינן דלהרמב"ם לא נצרך לזה לומר דאין ציץ מרצה בקרבן עכו"ם, וכיון שלא נצרך לזה ממילא אין לזה לימוד וא"כ אין ללמוד מעתה ק"ו להדין דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה, וזה ודאי דאין לומר דבקרבן עכו"ם קרב בטומאה להרמב"ם, וא"כ ע"כ צריך לומר דגם להרמב"ם נצרך ללימוד הזה דאין הציץ מרצה בכדי שנדע ללמוד דאין קרבן עכו"ם קרב בטומאה.
י וגם בעיקרא דמילתא מה שכתב דהלימוד דלהם ולא לעכו"ם לא הוי מייתורא דקרא, א"כ היאך נפרש סוגיא דזבחים מ"ה ע"ב דפריך שם אמרוהו רבנן קמי' דר"פ כמאן דלא כר' יוסי דאי ר' יוסי האמר בכולן אני רואה להחמיר, ומשני אפילו תימא ר' יוסי שאני התם דאמר קרא להם ולא לעכו"ם ע"כ, מבואר מזה דאי לאו קרא יתירא הוי אמרינן לר' יוסי דהציץ מרצה מטעם דלר' יוסי קרבן עכו"ם וקרבן ישראל שווים, - ואם אמרינן דלא הוי ייתור קרא א"כ אית לן לומר מצד הסברא דלר' יוסי מרצה ציץ בקרבן עכו"ם. - וגם תקשה מזה להרמב"ם דהרי ר' יוסי מבואר בפסחים ע"ח דיכול לסבור כר' יהושע, וא"כ זהו שיטת הרמב"ם ואם אמרינן דלהרמב"ם לא נצרך לימוד זה דאין הציץ מרצה, א"כ גם לר' יוסי כן, וא"כ היאך קאמר הש"ס דהדרשא איתא שם לרבי יוסי, ודוחק לומר דהנפק"מ לענין דם, ור' יוסי סבר דדם מקבל טומאה, - וביותר לפי דברי הצל"ח פסחים בסוגיא דרחסה"כ אות פ"ג דמאן דסבר משקין לטומאת עצמן דאורייתא דם קדשים ומים שמטבחיים טהורין לגמרי, - ורבי יוסי סבר דטומאת עצמן דאורייתא.
יא והנה לכאורה דברי הרמב"ם מורים כמו"ש כת"ר שליט"א והגרח"ע שליט"א, והוא בהא דכתב בפר"א מפסוה"מ הל"א נפסל הבשר קודם זריקה או שיצא חוץ לעזרה לא יזרוק הדם ואם זרק הורצה עכ"ל, ומשמע מזה דנפסל הבשר לא בעי ריצוי ציץ כמו הא דיצא חוץ לעזרה דלא בעי ריצוי ציץ, ואילו שם בהלכה ל"ד כתב הרמב"ם כל הזבחים של יחיד וכו' נטמאו לא יזרוק ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה, כמבואר שם, הרי כתב דבעי ריצוי ציץ על הטומאה ותמוה ממה שכתב לעיל דנפסל הבשר לא בעי ריצוי ציץ, וכנראה שמזה יצא הגרח"ע שליט"א לומר דלא בעינן ריצוי ציץ על הרצאת הקרבן וכפרתו, ועיקר הריצוי למיקבעינהו בפיגול ולאפוקי מידי מעילה. אבל לדעתי נראה ומעודי אני מפרש דאין כוונת הרמב"ם בהלכה ל"א דנפסל הבשר היינו טומאה, והיינו דלטומאה בעינן דוקא ציץ לרצות, - ונפסל הבשר שכתב הרמב"ם הכוונה פסול אחר לבד מטומאה, והיינו פסול כזה שדומה לפסול דיוצא שהוא איסור אכילה וכדומה, כגון אם נגע הבשר בקדשים פסולים, או שנעשה אסור באכילה מאיזו סיבה, הנה לזה לא בעינן ריצוי ציץ, וזהו שמחלק הרמב"ם בין פסול טומאה לשארי פסולים, - ועכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם דלא מהני בטומאה הא דאיתא בעינא.
יב ובדבר השמטת הרמב"ם דבקרבן ב"נ לא מהני ריצוי הציץ, - נראה דסבר הרמב"ם דמהני לזה ריצוי ציץ כמו בקרבן ישראל, - והיינו שכן יש להוכיח מסוגיא דזבחים מ"ה ע"ב דפריך שם דלר' יוסי דסבר להחמיר בקרבן ב"נ דסבר דאין הבדל בין לקרבן ב"נ בין לקרבן ישראל דכן גם לענין ריצוי הציץ דליהני גם בקרבן ב"נ, ומשני דשאני הכא דכתיב קרא לרצון להם יעוי"ש, מבואר מזה דאם לא הוי הכרח מהקרא דאז הוי קרבן ב"נ שוה בזה לקרבן ישראל לענין ריצוי ציץ.
יג והנה מצינו שדרשו רבותינו ביבמות ס' ע"ב לרצון להם ולא לפורענות, ונפק"מ שם דלא משתמשין בציץ לעשות הבחנה בין בתולה לבעולה בבת ישראל, אבל מותר לעשות הבחנה כזו להאומות וכמו שעשו כן למדין, לדעת רשב"י, - וזה נלמד מדכתיב לרצון להם ולא להאומות, - ואעפ"י שאנן לא קי"ל בזה כרשב"י ואנו אוסרין גיורת לכהן אפילו בשנתגיירה פחותה מבת ג' שנים כמבואר ברמב"ם פרי"ח ובשו"ע אה"ע סי' ו', אמנם זהו בעצם הדין אם עשו במדין כן להתיר גיורת פחותה מבת ג' שנים, אבל בעצם הדין אם מותר לעשות כן לאיזו מטרה נחוצה שפיר מידרש מהא דלרצון להם שמותר להשתמש בהציץ לפורענות לעכו"ם, וכיון דיש מקום לדרוש הקרא דלרצון להם למילתא אחריתא, א"כ לפי"ז לא הוי ייתור קרא הא דלרצון להם, - וא"כ לרבי יוסי דסבר דקרבן ב"נ שוה לקרבן ישראל כשיטת רבי יוסי, הנה לפי"ז ע"כ סבר גם רבי יוסי דהציץ מרצה בקרבן עכו"ם כמו בקרבן ישראל, - והרמב"ם דפוסק כרבי יוסי ע"כ סבר ג"כ דהציץ מרצה בקרבן ב"נ, וכמוש"נ, ולא קשה ג"כ מנין אנו יודעין דקרבן עכו"ם אינו קרב בכהן טמא, - משום דלרבי יוסי דסבר דקרבן עכו"ם שוה לקרבן ישראל, ממילא אנו יודעין דטמא פסול להקריב קרבן עכו"ם גם מבלעדי הק"ו.
יד עוד מה שמדייק כת"ר וכתב במכתבו וז"ל ואי נימא דירדו הוי אתי שפיר בזה מה שיש לדקדק קצת במתני' דזבחים דף מ"ה, קדשי עכו"ם כו' והשוחטן בחוץ פטור דאמאי לא קתני נמי המעלן בחוץ, והרמב"ם לענין חיוב הביא גם המעלן, ואי נימא דלא גרסינן בהמשנה דזבחים אלא כגירסת המשניות ד' ר"מ הא אפ"ל דלא נקט המעלן משום דבפלוגתא לא מיירי, ולר' יוסי אליבא דראב"ש שם דף ק"ח, הא דמעלה בחוץ חייב אע"ג דנפסל דיוצא משום דהקדש מקבלו וא"כ בקרבן ב"נ אי נימא דאין הקדש מקבלו לא יתחייב על העלאה בחוץ בקרבן שלו, רק דלפי הגירסא ד' ר"ש אאל"כ כדמוכח מסוגיא דשם דף קי"א, עכ"ל. - אמנם נראה דאין מזה הוכחה גמורה מהא דלא נקט התנא הא דמעלן בחוץ פטור, - משום דמילתא דפשיטא היא, והוא דכיון דכל עיקר החיוב דהעלאה בחוץ איתרבאי מהא דכתיב ואליהם תאמר האמור בשחיטה דחוץ, ואם אין בקרבן ב"נ חיוב על השחיטה ממילא ממועט העלאה, והרמב"ם לענין חיוב בשחיטה בקרבן ב"נ שפיר איצטרך למימר דחייב גם על העלאה כדין שחו"ח דקרבן ישראל, והוי רבותא בזה דחייב גם על העלאה, אבל התנא דסבר פטור בשחו"ח פשיטא דפטור על העלאה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0