דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

או, היתר זריקה שנינו. שמשעה שהיו ראויים לזריקה, כגון שנתקבל הדם בהכשר, אין בהם מעילה [אף על פי שאחר כך נפסלו], כיון שהיו ראויים לזריקה, כ"זרוק דמי", [111] ופקעי מהם היותם "קדשי ה'", או, היתר אכילה שנינו, שרק אחרי שנזרק הדם בהכשר, ונהיו ראוים לאכילת כהנים, יוצאין מידי מעילה [112].

ופושטת הגמרא [113]: חזקיה אמר: היתר שחיטה [114] שנינו [115]. רבי יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו.

הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על דברי רבי יוחנן, וגם שאינה מדוייקת לדברי חזקיה.

אמר רבי זירא: לא דייקא מתניתין, לא כחזקיה ולא כרבי יוחנן [116].

תנן שנינו במשנתנו: איזוהי שהיתה לה היתר לכהנים? שלנה ושנטמאת ושיצאת,

מאי [117], מה פירוש "שלנה", האם לאו, דלן הדם, אחרי קבלתו בכלי, ועל כך קתני: אין מועלין בו, כיון שהיה לו היתר לזריקה, ושמע מינה: היתר זריקה שנינו?

כלומר, אם פירוש המשנה הוא שלן הדם ולא נזרק, בודאי קשה על רבי יוחנן הסובר שהקרבן יוצא מידי מעילה רק אם נזרק כמצותו. ולמה אמרה המשנה שקודם הזריקה כבר יצא מידי מעילה?

ואילו לחזקיה אין סתירה מהמשנה, אבל, מכל מקום, אינה מדוייקת, שהרי אמרה "לן דמה", ולא אמרה חידוש גדול יותר, שתיכף אחרי שנשחט, אפילו אם לא נתקבל הדם בכשרות, אין מועלין בו.

ועל אף שהקושיא היא גם על חזקיה, מכל מקום, עיקר הקושיא היא על רבי יוחנן.

ודחינן: לא! אין הכרח מהמשנה, כי אפשר להעמידה, דלן בשר, אבל דם, כבר איזדריק [נזרק], משום הכי, הואיל והבשר נפסל אחרי שבא לידי היתר אכילה, לכן קתני, שאין מועלין בו [118].

הגמרא ממשיכה להוכיח כמאן דאמר היתר זריקה, מהסיפא של המשנה [119].

תנן, שנינו במשנתנו: ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר [120] לכהנים? שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה.

היכי דמי, במה המשנה מדברת? אי דקבלו פסולין או זרקו פסולין, קשה, למה לי תרתי,

כלומר, אחד משניהם, או קבלו פסולין או זרקו פסולין, הוא לאו דוקא, ומיותר הוא,

דאם נפסל בקבלה שקיבלו טמא או בעל מום, ולכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר זריקה, קשה, למה תנן: או שזרקו פסולין? ואם לא נפסל בקבלה אלא בזריקה, ולכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר אכילה, קשה, למה תנן: או שקיבלו פסולין, הלא אפילו אם קיבלו כשרים, גם כן, לא יצא מידי מעילה?

ואין לתרץ ולומר, שהמשנה סוברת כמאן דאמר: היתר אכילה, ובאה לומר "לא זו אף זו", כלומר, לא רק אם קיבלו פסולין, לא יצא מידי מעילה, אלא אפילו אם קיבלו כשרים, הואיל וזרקו פסולין, לא יצא מידי מעילה,

כי, למאן דאמר היתר אכילה, אין שום נפקא מינה באיזו עבודה נפסל. וכל זמן שלא בא להיתר אכילה, לא יצא מידי מעילה. ולא שייך לומר "לא זו אף זו".

אלא, מדייק המקשן [121], האם לאו, מה שאמרה המשנה דקיבלו פסולין דוקא, הוא מדוייק, והקבלה בפסולין היא הגורמת שלא יצא מידי מעילה, ומה שאמרה המשנה "וזרקו את דמה" הוא "לאו דוקא",

אלא, שהמשנה הוכרחה להוסיף "וזרקו את דמה", כי אם היתה אומרת [לפי המקשן, הסובר: היתר זריקה] רק "קבלו פסולין", היה אפשר לטעות ולומר, שנקטה "קבלה", מפני שהיא העבודה הראשונה של הכהנים, ואין הכוונה ל"קבלה" דוקא,

הילכך, הדגישה המשנה ואמרה גם "זריקה", כדי להודיע ש"קבלה" דוקא, ולא מפני שהיא העבודה הראשונה.

ושמע מינה: היתר זריקה [122] שנינו.

מתקיף ליה רב יוסף: ואי סלקא דעתך, אם עלה על דעתך, שאיכא לפלוגי הכי, לחלק כן את לשון המשנה, ולומר שמה שאמרה "קיבלו פסולין", הוא דוקא, משום הקושיא למה אמרה המשנה גם קיבלו פסולין וגם זרקו פסולין,

יש להקשות, הא דתנן, כפילות לשון זו שנינו גם במשנה אחרת, ואיך תתבאר המשנה ההיא? אמרה התורה [ויקרא ו] "זאת תורת החטאת ... ואשר יזה מדמה על הבגד ... תכבס", כלומר, ואם הוזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה, תכבס במקום קדוש [123].

ודרשו חכמים: "אשר יזה" ב"ראוי להזות", דהיינו חטאת כשרה, אבל חטאת פסולה שהוזה מדמה על הבגד, אינו טעון כיבוס [124].

ושנינו [זבחים צב א]: חטאת פסולה, אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה, מתחילה, שעת הכושר, לזריקה [125] ואחר כך נפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה.

ואי זו היא שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה? שלנה, הדם [126], ושנטמאת או שיצאה.

איזוהי שלא היתה לה שעת הכושר? שנשחטה, במחשבת חוץ למקומה, או חוץ לזמנה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה.

ודנה הגמרא: זה שאמרה המשנה זו "ושקבלו פסולין וזרקו את דמה", היכי דמי, במה מדובר?

אילימא, אם נאמר, כמו שדייקנו על משנתנו לגבי מעילה, דקבלוהו פסולין, וגם זרקו פסולין, הרי קשה, כי האם נדייק: קיבלוהו פסולין וזרקוהו פסולין [127] הוא, רק אז נאמר הדין דאין דמה טעון כיבוס, הא, אבל, אם קבלוהו כשרים וזרקו כשרים, [או זרקו כשרים [128]] כלומר, או שקיבלו פסולים וזרקו כשרים, או שקיבלו כשרים וזרקו פסולים, דמה טעון כיבוס?

דבשלמא, המשנה של מעילה, שדייק אותה רבי זירא, ופירשה: או קיבלו פסולין או זרקו פסולין, היה מוכרח להכריע להלכה איזהו מהן "דוקא" ואיזהו ננקט דרך אגב, כי יש בהכרעה זו נפקא מינה לדינא, מתי יוצא מידי מעילה, האם בקבלה או בזריקה, והכריע רבי זירא, ש"קבלו פסולין" נשנית ב"דוקא", ואילו זרקו נשנית דרך אגב.

אבל לגבי חטאת, אין שום צורך להכריע בדבר, כי בכל אופן שנפסלה החטאת אין דמה טעון כיבוס, הילכך, אפשר לפרש המשנה: או קיבלו פסולין וזרקו כשרים, או קיבלו כשרים וזרקו פסולין, דמה טעון כיבוס,

וקשה, איך אפשר לפרש כן את המשנה, שבאה לחדש שאם קיבלו כשרים וזרקו פסולין, אין דמה טעון כיבוס, ואז משמע, שאך ורק משום שהחטאת נפסלה עתה בזריקה לכן אין דמה טעון כיבוס.

והרי בין כך ובין כך, אין דמה טעון כיבוס מטעם אחר, כיון שכבר נזרק הדם,

קרי כאן, הלא אפשר לקרוא עליה את הפסוק "אשר יזה מדמה", ודרשינן: ולא שכבר הוזה, כלומר, דם שניתז אחרי זריקתו, אינו טעון כיבוס [129],

ולאיזה צורך פטרה המשנה מכיבוס, בגלל שהזריקה היתה פסולה? מכל מקום, אף אם הזריקה היתה כשרה, אין טעון כיבוס [130].

ובשלמא, מה שאמרה המשנה: קיבלו פסולין, יש בכך חידוש, שאם ניתז הדם "לפני" גמר הזריקה [ולא קרינן "אשר יזה", ולא שכבר הוזה], אין דמה טעון כיבוס, אך ורק מפני שהקרבן כבר נפסל בקבלה פסולה, אבל, לאיזה צורך אמרה המשנה "וזרקו את דמה".

אלא מאי, טוען רב יוסף לרבי זירא, הוכרחת לפרש, שמה שאמרה המשנה "וזרקו את דמה" "לאו דוקא", ובדרך אגב ל"קבלו פסולין",


הערות

[111] כן כתבו התוס'. מפני שהקשו, בשלמא למאן דאמר: היתר אכילה, מובן, מדוע נקראת שעת היתר לכהנים, כי אז מותר לכהנים לאכלו, [וכן למאן דאמר היתר שחיטה, מפני שזה מתיר עבודות הכהנים], אבל שעת ראוי לזריקה ["היתר זריקה"], למה נקראת: שעת היתר לכהנים? איזה היתר לכהנים יש אחרי הקבלה לפני הזריקה? על כן, מבארים, שקודם הזריקה, כיון שעומד לזריקה, כזרוק דמי, ונקרא שעת היתר לכהנים, כלומר, ראוי לאכילת כהנים. ובתחלה סברו התוס', לתלות סברא זו "כל העומד ליזרק כזרוק דמי", במחלוקת רבי שמעון וחכמים [מנחות קא ב, בבא קמא עו ב, ועוד]: רבי שמעון סובר: א) כל אוכלין [מאכלים] האסורים בהנאה, כגון: ערלה וכלאי הכרם, אינם מטמאים טומאת אוכלין, כלומר, אם נטמאו אינם מטמאים. ב) אבל אם היה להם שעת היתר לפני שנאסרו בהנאה, כגון: בשר וחלב, ירד עליהם דין קבלת טומאה, ואפילו נאסרו אחרי כן באיסור הנאה. ג) ובנותר, דהיינו בשר קודש שנשאר לאחר זמנו, סובר רבי שמעון, שאם לן הבשר לפני זריקה, אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שלא היתה לו שעת היתר. אבל אם לן לאחר זריקה, מטמא, מפני שהיתה לו שעת היתר. ד) ומסקנת הגמרא [שם] היא, שאף אם לא נזרק הדם ב"פועל", אלא שהיה לו שהות עד לשקיעת החמה לזרקו, כ"זרוק דמי", וכאילו היתה לו שעת היתר, ומטמא טומאת אוכלין. אבל אם לא היה לו שהות לזרקו, כגון שנשחט סמוך לשקיעת החמה, ולא עמד להיות ראוי לזריקה, מטמא טומאת אוכלין. וחכמים חולקים עליו, ואינם סוברים "כל הראוי לזרוק כזרוק דמי". ומסקנת התוס' היא, שאין הכרח לשייך זה לזה. כי, אף רבי שמעון הסובר לגבי טומאת אוכלין ש"כל העומד ליזרק כזרוק דמי", יכול לסבור לגבי מעילה שאינו כזרוק, והטעם, מפני שלגבי מעילה צריך היתר אכילת כהנים בפועל ממש ואז יפקע מהם היותם "קדשי ה"', וכן חכמים מאידך גיסא, יכולים לסבור שרק לגבי טומאת אוכלים צריך שיזרק בפועל ממש, ואז יהיה ראוי לאכילה, כיון שכתבה התורה לגבי טומאת אוכלים [ויקרא יא] "אשר יאכל", מה שאין כן לגבי מעילה, אפשר לומר, שמיד עם היותם ראוים לזריקה פקע מהם היותם "קדשי ה"'. ועיין בקרן אורה המאריך להקשות על התוס'. סיכום: לספק זה מתי יוצאים קדשי קדשים מידי מעילה, יש שני צדדים, שהם שלשה. או שנאמר שעת תחילת עבודות הכהנים, והיא הנקרא א) היתר שחיטה. או שנאמר שעת היתר אכילת כהנים, והיא אחרי הזריקה הנקרא ב) היתר אכילה, או אפילו לפניה כבר הוי כזרוק, והיא אחרי הקבלה הנקרא ג) היתר זריקה. ראה בהערה 152, מדוע נקראת ה"קבלה": היתר זריקה, ולמה לא ה"הולכה". ביאור דין שעת היתר למאן דאמר היתר אכילה, הביאור הוא פשוט, כמו שאמרה הגמרא [ז ב] כיון דכהנים אכלי להו, והם ממון כהנים, לכן פקע מהם המעילה. וזה לשון הרמב"ם [תחילת הלכות מעילה] "הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל". אבל מה שכתבו התוס' לבאר את מאן דאמר "היתר זריקה" משום "כל העומד וכולי", צריך ביאור, הלא סוף סוף עדיין לא בא לידי היתר אכילה, ועדיין מ"קדשי ה"' הוא? ובמיוחד, לפי ביאור התוס' שאינו מדין "כל העומד וכולי", אלא: כיון דעומד ליזרק מיד פקעי "קדשי ה"', ומהי הסברא? וכן צריך ביאור מה שביארו התוס' למאן דאמר היתר שחיטה, שהשחיטה מתירה עבודת הכהנים, מדוע סגי בהיתר זה? איזה דבר הוציאו מ"קדשי ה"'. והמקדש דוד [חלק א סימן ז אות ה] מבאר: מאן דאמר היתר שחיטה, סובר: בשחיטה "נעשית מצוותו" בבשר, וכל יתר העבודות הם בדם, הילכך, אין מועלין בבשר. ומאן דאמר היתר זריקה, סובר: שהקבלה הוא דין בכל הקרבן, ולא רק בדם, כיון שצריך לקבל דם מהפר כמו שדרשה הגמרא [זבחים כה א] "ולקח דם מהפר", אם כן, עדיין לא נגמרו עבודות הבשר, עד אחרי קבלת הדם, מה שאין כן הזריקה, הוא בדם ולא בבשר. ומאן דאמר היתר אכילה, סובר שמצות זריקה היא גם דין בקרבן ולא רק בדמו. ביאור זה אינו כדעת התוס' המבארים למאן דאמר היתר זריקה, מטעם "כל העומד לזרוק, כזרוק דמי". וכן, דבריו אינם תואמים למה שכתבו התוס' [עיין הערה 110, 115] שהשחיטה מתירה את הזריקה, והילכך, אם שחט סמוך לשקיעת החמה, אין לו היתר שחיטה. ולדברי המקדש דוד, ומה בכך? הלא השחיטה גמרה את ההיתר לגבי הבשר? והנה ידועים דברי הגר"ח [ויבואר בדף ז ועיין לעיל הערה 65], שהטעם שקדשי קדשים יוצאים מידי מעילה בשעה שיש להם היתר, אינו מדין שהעבודות מתירות את איסור מעילה, אלא, מפני שכיון שהגיעו לידי תכליתן פקע מהן דין "קדשי ה"', [ועיין שם שמוכיח את סברתו מדברי רבי עקיבא]. ובהבנה פשוטה: הזריקה או השחיטה, אינן פועלות היתר מעילה, אלא, כיון שנעשו העבודות, ממילא פקעה מהן דין מעילה. ולדבריו אפשר לבאר, שדין מעילה הוא, כל זמן שהם מ"קדשי ה"' בלבד, בלי השתתפות חלק כהנים. אבל כשנשחט ויש בכך היתר לעבודות כהנים, ושותפות כל שהוא של כהנים, מפקיעה קדושת מעילה. כלומר, אם היינו זקוקים שהשחיטה תתיר את המעילה, אין די בשחיטה, הואיל ולא התירה דבר בעצם הקרבן, אלא היא פתיחה לשאר העבודות. אבל, לפי דברי הגר"ח, די שיפקע מהם קדושת היותם "קדשי ה"', והשחיטה, שהיא המערבת את הכהנים בעבודתם בקרבן, היא הגורמת להפקעת קדושת מעילה.

[112] נמצאנו למדים, ששעת הזריקה נקראת: "היתר אכילה", כי הזריקה מקדימה את היתר אכילה, ושעת הקבלה נקראת: "היתר זריקה", כי הקבלה מקדימה את היתר הזריקה. ואם כן, מקשים התוס', על הלשון: "היתר שחיטה", היה לה להגמרא לקראותה: "היתר קבלה", כי השחיטה מקדימה את קבלת הדם. ותירצו, שהלשון "היתר קבלה", אינה עולה כהוגן, כי אין מושג "היתר קבלה", כיון שאין גם שום איסור לקבל דם פסול, וממילא לא שייך לומר שהשחיטה מתירה את קבלת הדם, אבל שייך לומר "היתר שחיטה", כלומר, שנעשה השחיטה בהכשר. וכן שייך לומר שהקבלה מתירה את זריקת הדם, מפני שאסור לזרוק דם שנפסל, ונמצא שהקבלה כאשר היתה בכשרות מתירה את זריקת הדם, וכן הזריקה מתירה אכילת כהנים, ובלעדי זריקה כשרה, אסור לכהנים לאכול את הבשר.

[113] בפירוש המיוחס לרש"י מבאר: למחר, אכן, שאל בר פדא מבר קפרא, וענה לו בר קפרא, ששאלה זו תלויה במחלוקת חזקיה ובר קפרא. ובספר משנת רבי יעקב טוען, שלא יתכן לומר כן, כי בר קפרא היה רבו של רבי יוחנן. וראה שם, ובהגהות הגאון יעב"ץ.

[114] לפי השיטה מקובצת גרסינן: וריש לקיש אמר: היתר זריקה. וכתבו התוס' [ו ב ח א] "למאן דאמר: היתר זריקה", משמע שבגירסתם היה כתוב מאן דאמר הסובר היתר זריקה. ובמסכת יבמות [לג א] משמע שהתוס' גרסו: בר קפרא אומר: היתר זריקה. ומדברי הכסף משנה [פרק ג מהלכות מעילה הלכה א] משמע, שהיה לו גירסא אחרת: חזקיה סבר: היתר זריקה.

[115] הקשו התוס': שנינו במשנה: שחט בצפון וקיבל הדם בדרום, לא יצא מידי מעילה. ולמה, הרי היה לו היתר שחיטה, וכבר יצא מידי מעילה? ומתרצים: לדעת חזקיה הסובר היתר שחיטה, צריך להעמיד את המשנה, שמדובר, שקבל את הדם בדרום בעוד השוחט באמצע השחיטה. נמצא שלא נגמרה השחיטה בהכשר. ודבריהם צריכים ביאור: לשיטת התוס' שלמאן דאמר היתר שחיטה, היינו: היתר לעבודת כהנים, אם כן, משעה שנשחט ומותר לקבל את הדם, אף על פי שהוא באמצע השחיטה, מכל מקום, יש היתר להמשך עבודת כהנים? ומה הועילו התוס' בתירוצם? השפת אמת הקשה עוד: איך אפשר לקבל כל הדם קודם גמר השחיטה? אלא ודאי, שכוונת התוס' היא, שקיבל מקצת דם לפני גמר השחיטה, כמה דם שצריך לקיים מצות קבלה וזריקה, וכמות זו של דם אפשר לקבל קודם גמר השחיטה, אם כן, תמוה, ומה בכך שקיבל בדרום, וכי אינו יכול לחזור ולקבל יתר הדם בצפון?! כלומר, הקושיה היא קושית מה נפשך: אם נפשך לומר ששעת היתר שחיטה היא בתחילת השחיטה, אם כן, קודם שהתחיל לקבל את הדם בדרום, כבר היה היתר שחיטה, ושוב אין מועלין בו, ואם היתר שחיטה הוא בגמר השחיטה, מה תירצו התוס' שקבל הדם באמצע, הרי יכול עדיין לקבל בכשרות, אחרי שקלקל וקיבל בדרום? וכתבו התוס' שמותר לקבל את הדם לפני גמר השחיטה. והתוס' במסכת זבחים [קי א ד"ה ואי] מסופקים אם שחט סימן אחד, ולפני שחיטת סימן השני קיבל וזרק את הדם, האם הקרבן כשר. ונחלקו האחרונים בדבר. האור שמח [פרק ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ח] מפרש שהם סוברים כדברי התוס' כאן, וספיקם הוא בענין אחר [עיין שם], והמקדש דוד [שם] והקהלות יעקב [מנחות סימן י] סוברים, שהתוס' מסופקים האם מותר לקבל את הדם לפני גמר השחיטה. הגרי"ז [זבחים כה] מקשה על דברי התוס', מי קידש את הדם? הלא רק עצם מעשה השחיטה מקדשת את הדם [כמבואר במנחות עח ב ובסוטה יד ב], ואיך מתקדש הדם לפני גמר השחיטה? והמקדש דוד [סימן ז] מבאר שהתוס' סוברים "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף", לפיכך מתקדש הדם מתחילת השחיטה. כלומר, כל הדם היוצא והמתקבל בכלי, הוא דם היוצא בגרמת השחיטה, ואם חל דין שחיטה תיכף מתחילת השחיטה, נתקדש בכך הדם. ועיין בקהלות יעקב [שם]. וממשיכים התוס' להקשות קושיה אחרת: שנינו במשנה שחט ביום וזרק בלילה, לא יצא מידי מעילה, ואמאי, הרי כבר הותר בשחיטה? וכאן ודאי לא נזרק הדם עד גמר שחיטה! ומתרצים: לדעת חזקיה, מדובר, ששחט כל כך סמוך לשקיעת החמה, עד שהוצרך לזרוק בלילה, ולפיכך לא התירתה השחיטה את עבודות הכהנים, כמבואר בדף ו א. בפירוש ב מקשה קושיות התוס' ומוסיף להקשות, ממה שאמרה המשנה "ושקבלו פסולין וזרקו את דמה", הלא כבר נשחט בכשרות, ולמה מועלין בו. [זו אינה קושית הגמרא בהמשך], וכן הקשה החק נתן והשפת אמת. ומתרץ, שמדובר באופן שלא היה בעזרה כהן כשר לקבל הדם. ואם נצרף לכך תירוץ התוס', יוצא לנו ביאור חדש בכל הסוגיא, שחזקיה הסובר היתר שחיטה, סובר שהשחיטה הכשרה מוציאה מידי מעילה, בתנאי שישנה אפשרות שיבוא לידי זריקה כשרה, אבל, כשאין אפשרות לבוא לידי זריקה כשרה לא מוציאה השחיטה הכשרה מידי מעילה, הילכך, חזקיה מעמיד המשנה, שחט בצפון וקבל בדרום, שהיה כל כך קרוב לדרום שאי אפשר לקבל אלא בדרום, וכן שחט ביום וזרק בלילה, שהיה סמוך לשקיעת החמה, וכן קיבלו פסולים, שבשעת שחיטה לא היה בעזרה כהן כשר.

[116] גירסת השיטה מקובצת.

[117] גירסת השיטה מקובצת.

[118] הקשו התוס': ומה סבר המקשן, והלא פשיטא שאפשר לתרץ ולפרש את המשנה, שהבשר לן, ולא הדם? ותירץ רבינו פרץ: שהמקשן סבר, שכמו שבהמשך המשנה "שקבלו פסולין וזרקו את דמה", מדובר בפסול שאירע בדם, כן גם הרישא. ותירץ לו התרצן, שלא כן הוא, אלא מדובר שהבשר לן.

[119] וכבר מבואר [בהערה 115], איך יתרץ מאן דאמר: היתר שחיטה את המשנה. וקושית הגמרא היא להוכיח שלא כמאן דאמר היתר אכילה.

[120] גירסת השיטה מקובצת.

[121] לפי המבואר בהערה הבאה, הוא רבי זירא.

[122] כן פירשו וגרסו התוס'. אבל הפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום והשיטה מקובצת גורסים: היכי דמי אי דקבלוהו פסולין וזרקוהו פסולין, כלומר, שפסולין עשו גם את הקבלה וגם את הזריקה, קשה, למה לי עד דאיכא תרתי, כלומר, בכדי שלא יצא מידי מעילה, אין צורך שיעשו בו שני פסולין, אלא לאו, המשנה מדברת דקבלוהו פסולין, ואז לא יצא מידי מעילה, אף על גב שזרקוהו כשרים, ונדייק, וטעמא דקיבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים, לכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר זריקה, הא, אבל, אם קיבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, אין מועלין, אף על פי שלא באו להיתר אכילת כהנים, ושמע מינה: היתר זריקה שנינו. עד כאן פירושם. ושני הפירושים דומים בפרט זה דמוכיח דהיתר זריקה שנינו. והנה, בפירוש קדמון, ובפירוש ב, ישנה גירסא אחרת ופירוש אחר בקושית רב זירא. והוא, שמדייק מלשון המשנה, שבאחד משני האופנים: או בקבלו פסולין וזרקו כשרים, או בקבלו כשרים וזרקו פסולין, אינו יוצא מידי מעילה, מפני שהמשנה סוברת היתר אכילה ! ובפירוש ב שולל פירוש זה, מפני שרבי זירא מוכיח מהרישא של המשנה כמאן דאמר היתר זריקה, ומסתבר, שכמו כן, הוא רוצה להוכיח מהסיפא של המשנה.

[123] רש"י על התורה.

[124] כן כתבו התוס' כאן, שדרשה זו, היא ממה שנאמר "אשר יזה", ודרשינן "בראוי להזות". וכן כתב רש"י במסכת זבחים שם. וכן כתב המיוחס לרש"י כאן [על פי גירסת הצאן קדשים. ואינו מוכרח]. והאמת, שבגמרא שם מבואר דרשה אחרת, ממה שנאמר "מדמה", ודרשינן "ולא דם פסולה". ושם דרשו מ"אשר יזה" למעט דם שניתז מהצואר קודם קבלה, ועדיין אינו ראוי להזות, כיון שלא נתקדש בכלי. ושם הקשה הרש"ש, למה לי קרא "מדמה", ולא מפסולה, הלא אפשר למעט פסולה, מהפסוק אשר יזה, בראוי להזות. ותירץ הגרי"ז על קושית הרש"ש, שאינו מספיק ללמוד חטאת פסולה מ"ראוי להזות", כיון שחטאת פסולה בהרבה מקרים דינה הוא שאם עלתה לא תרד. ולכן, לא בכל האופנים נקראת "אינה ראויה להזות", ובאופנים אלו, היה אפשר לומר, שאכן, דמה טעון כיבוס, על כן צריכין לדרשה "מדמה" ולא פסולה, ללמדנו שכל חטאות פסולות, אין דמן טעון כיבוס.

[125] רש"י שם.

[126] כן פירש רש"י שם במסכת זבחים. וראה רש"ש וקרן אורה. ומה שפירש המיוחס לרש"י כאן: הדם או הבשר, צריך עיון גדול, כי אם הדם נזרק כהלכתו, ואחר כך לן הבשר, פשוט דאין הבגד טעון כיבוס, שהרי כבר הוזה הדם, כמבואר בהמשך הגמרא.

[127] גירסת השיטה מקובצת.

[128] יש כאן כמה גירסאות וכמה פירושים. מבואר לפי התוס' והשיטה מקובצת, לענ"ד, ולפי גירסת הב"ח. ובהסתמך על רש"י בהערה 130.

[129] והטעם כתבו רבינו הלל [פירוש על התורת כהנים פרשת צו פרשה ד פרק ו] והשיטה מקובצת [זבחים לט א אות ד] משום שכבר נעשה מצותו.

[130] ושם במסכת זבחים, אכן, מרגיש רש"י בקושיא זו, ומוחק מהמשנה את המלה "וזרקו". ואף שאינו כפי הגמרא כאן וכן הקשה הקרן אורה בעמוד ב, ורב יוסף מדייק למה שנתה המשנה "וזרקו". ועיין שם בשיטה מקובצת אות ב'.

או שאין די בשחיטה כתיקנה כדי להגדיר את הקרבן כזה ש"היתה לו שעת היתר" אלא אם כן היתה לאחר השחיטה קבלת דם כראוי, והדם עומד עתה להיזרק כדין, והזריקה היא שתוציא את הבשר מידי דין מעילה. ואף שעדיין לא נזרק הדם הריהו נחשב כזרוק, ואם כן היתר זריקה, היא "שעת היתר" ששנינו. או שמא רק אם היתה לאחר מכן גם זריקה בפועל כתיקנה, שהיא המעמידה את בשר הקרבן בהיתר אכילה לכהנים, ומפקיעתו מדין המעילה, היא "שעת היתר" ששנינו במשנתנו. ובעקבות שאלה זו, הובאו דעות חכמים שנחלקו בדבר. החכם חזקיה אמר: היתר שחיטה שנינו, ואילו ר' יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו. ודנים בשיטותיהם.

אמר ר' זירא: לא דייקא מתניתין [אין משנתנו מדוייקת], כלומר, אם נדקדק בלשון המשנה ניווכח שהסבר הביטוי "שעת היתר" הוא לא כהסברו של חזקיה ולא כהסברו של ר' יוחנן.

שכן תנן [שנינו במשנתנו] בפירוט הפסולים שנעשו לאחר שכבר היתה לה שעת היתר: שלנה (ונעשתה נותר), ושנטמאת (בשר הקרבן), ושיצאת (יצא) בשרה אל מחוץ לעזרה. ונדון בדבר: לאו [האם אין] הכווונה ב"לנה" — שלן הדם, שלאחר שנתקבל בכוס עבר עליו לילה בלא שנזרק. וקתני [ושנינו] שכיון שהיה לה שעת הכושר — שוב אין מועלין בו,

ושמע מינה [ולמד מכאן] שכיון שהיו השחיטה וקבלת הדם כתיקנן, אף שלא נזרק הדם בפועל, די בהיתר זריקה כדי להחשיב את הדבר כ"שעת היתר" המפקיעה מדין המעילה, ששנינו בדברי ר' יהושע. והרי זה שלא כחזקיה ולא כר' יוחנן!

ודוחים דיוק זה: לא, אין המשנה מדברת בלינת הדם שטרם נזרק, אלא שלן הבשר, אבל הדם כבר איזדריק [נזרק] כראוי, ורק אחר כך נפסל הבשר בלינה, ורק משום הכי [כך] שהיתה שעת היתר לאכילה קתני [שנה] ר' יהושע שאין מועלין בו. ודנים עוד בהסבר כוונת דברי ר' יהושע "שעת היתר" מדיוק דברי משנתנו.

תנן [שנינו במשנה]: ואיזו היא שלא היתה לה שעת הכושר לכהנים? — שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, או במחשבת חוץ למקומה, וכן כשקבלו פסולין לעבודה את דמה, וזרקו הפסולים את דמה.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] בענין זה של קבלת וזריקת הפסולים, אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שזרקוהו פסולין וגם קבלוהו פסולין — על כך יש לתמוה: למה לי עד דאיכא תרתי [שיש שתים], שתי פעולות פוסלות, גם קבלה וגם זריקה שנעשו בפסול, והלא מכיון שקבלו הפסולים כבר נפסל הקרבן!

אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים, וקתני [ושנה] בו שמועלין (שיש עדיין דין מעילה) בו, והרי זה משום שעדיין לא היתה לו שעת היתר, אבל אם היתה לו שעת היתר, וכגון שקבלוהו כשרים ומותר בזריקה — אין מועלים בו.

שמע מינה [למד מכאן] שהיתר זריקה שנינו, שלא כהסברו של חזקיה ושלא כהסברו של ר' יוחנן.

מתקיף לה [מקשה עליה, על פירוש זה של המשנה] רב יוסף: ואי סלקא דעתך איכא לפלוגי הכי [ואם עולה על דעתך שיש לחלק כך] במשנה, בין קבלוהו פסולים וזרקוהו כשרים לבין קבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, אם כן הא דתנן התם [הלכה זו ששנינו שם במשנה במסכת זבחים]: דם קרבן

חטאת פסולה שניתז על הבגד — אין דמה טעון (מחייב) כיבוס הבגד (שלא כדין דם חטאת כשרה שניתז על בגד שהריהו מחייבו בכיבוס), בין שהיתה לה לחטאת זו שעת הכושר (שעת היתר) ונפסלה לאחר מכן, ובין שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה. שכן כיון שעתה היא פסולה — אין דמה שניתז על הבגד מחייב בכיבוס.

ומסבירים: אי זו היא שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה? — כגון שלנה, או שנטמאת, או שיצאה אל מחוץ לעזרה.

איזוהי שלא היתה לה שעת הכושר? — שנשחטה במחשבת חוץ למקומה, או במחשבת חוץ לזמנה, וכן כשקבלו פסולין לעבודה את דמה וזרקו הפסולים לעבודה את דמה.

ונברר את דברי המשנה הללו: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר], אילימא [אם תאמר] שלשון המשנה הוא בדווקא, שרק באופן שקבלוהו פסולין וגם זרקו אותו פסולין — הוא שאין דמה של החטאת הפסולה טעון כיבוס, ונסיק מכאן: הא [הרי] אם לא נעשו גם הקבלה וגם הזריקה על ידי פסולים, וכגון שקבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, או שקבלוהו פסולים וזרקו כשרים — דמה טעון כיבוס.

ואולם מסקנה שכזו אינה נכונה, שהרי קרי [קרא, אמר] כאן בתורה בדין דם החטאת המחייב כיבוס הבגד עליו ניתז: "אשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש" (ויקרא ו, כ), ולמדנו מכאן כי דין זה אינו נוהג אלא בדם החטאת העומד להזאה, ולא בדם החטאת שכבר הוזה דמה? אלא מכאן נלמד כי לשון המשנה בענין דם חטאת הריהי לאו [לא] בדוקא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Or was it fitness of sprinkling of the blood that we learned, i.e., once the blood is ready to be sprinkled, even if it was not sprinkled yet, the offering is no longer subject to the halakhot of misuse? Or was it fitness of consuming the meat of the offering that we learned? In other words, is it only after the blood was actually sprinkled properly, and the meat of the offering is permitted to be consumed by the priests, that the offering is no longer subject to the halakhot of misuse? The Gemara cites the different opinions with regard to this matter: Ḥizkiyya says: It was fitness of slaughtering that we learned, whereas Rabbi Yoḥanan says: It was fitness of consuming the meat of the offering that we learned.

The Gemara further discusses this matter. Rabbi Zeira says: The mishna is not precisely in accordance with the opinion of Ḥizkiyya nor precisely in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, i.e., a close reading of the mishna does not conform to either of their interpretations of the phrase: A period of fitness.

Rabbi Zeira elaborates: We learned in the mishna, in its list of examples of offerings that were disqualified after a period of fitness: A sacrificial animal that remained overnight after its blood was sacrificed on the altar and was therefore disqualified as notar, and one that was disqualified when it became ritually impure, and one that left the Temple courtyard and was thereby disqualified. Isn’t the case of remaining overnight referring to a situation where the blood remained overnight and was not sprinkled after it was collected in a cup? And yet the mishna teaches: One is not liable for misusing it, as there was a period of fitness.

And therefore, one can learn from the mishna that it was fitness of sprinkling of the blood that we learned. Since the slaughtering and collecting of the blood was performed properly, the offering is no longer subject to the halakhot of misuse, despite the fact that the blood was not actually sprinkled. This is not in accordance with the opinion of Ḥizkiyya or with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara rejects this conclusion: No, the mishna is not referring to a case where the blood had not been sprinkled. Rather, it is dealing with a case where the meat was left overnight, but the blood had already been sprinkled properly. It is due to this that the mishna teaches: One is not liable for misusing it, as there was a period of fitness of consuming the meat, as stated by Rabbi Yoḥanan.

The Gemara further analyzes Rabbi Yehoshua’s statement. We learned in the mishna: And which is the sacrificial animal that did not have a period of fitness for the priests? It is a sacrificial animal that was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood beyond its designated time, or outside its designated area, or one that those who are unfit for Temple service collected its blood for use in the sacrificial rite and sprinkled its blood.

What are the circumstances referred to in the mishna, with regard to people who are unfit for collecting and sprinkling the blood? If we say that the mishna is dealing with a case where the blood was both sprinkled by those who are unfit for Temple service and the blood was also collected by those who are unfit for Temple service, this is difficult: Why do I need to say that it is not disqualified until there are two actions, collecting and sprinkling, which were performed improperly? After all, the offering is disqualified as soon as those who are unfit for Temple service collect the blood.

Rather, is it not referring to a case where the blood was collected by those who are unfit for Temple service but sprinkled by those who are fit? And the mishna thereby teaches us that it is only in this case that one is liable for misusing it. This is due to the fact that there was no period of fitness for sprinkling the blood. By contrast, had the blood been collected by those who are fit for Temple service, where the blood is fit for sprinkling, the offering would no longer be subject to the halakhot of misuse, even if it was sprinkled by those who are unfit for Temple service.

If so, one can learn from the mishna that it is fitness of sprinkling of the blood that we learned. In other words, already at this stage the offering is no longer subject to the halakhot of misuse, despite the fact that the blood was not actually sprinkled. This is not in accordance with the opinion of Ḥizkiyya or the opinion of Rabbi Yoḥanan.

Rav Yosef objects to this interpretation of the mishna: But if it enters your mind that there is a way to make this distinction in the mishna, between a case where the blood was collected by those who are unfit for Temple service and sprinkled by those who are fit and a situation where it was collected by those who are fit for Temple service and sprinkled by those who are unfit, then this would present a difficulty with regard to that which we learned in a mishna there (Zevaḥim 92a).

The Gemara cites the relevant mishna: With regard to a disqualified sin offering, its blood does not cause a garment to require laundering whether the offering had a period of fitness when its blood was fit for presentation or whether it did not have a period of fitness. In either case, as the offering is currently unfit, its blood does not require laundering.

The mishna proceeds to explain: Which offering is the disqualified sin offering that had a period of fitness and was then disqualified? It is one that was left overnight and then became disqualified as notar; or it is one that became ritually impure; or it is one that left the Temple courtyard.

Which offering is the disqualified sin offering that did not have a period of fitness? It is one that was slaughtered with the intent to eat it or present its blood beyond its designated time or outside its designated area; or it is one whose blood was collected by people disqualified for Temple service and they sprinkled its blood.

Rav Yosef analyzes this mishna: What are the circumstances of the mishna’s case? If we say that the mishna is referring specifically to a situation where the blood was both collected by those who are unfit for Temple service and also sprinkled by those who are unfit for Temple service, and it is only in such a case that its blood does not cause a garment to require laundering, it may be inferred that if the blood was collected by those who are fit for Temple service and sprinkled by those who are unfit, or collected by those who are unfit and sprinkled by those who are fit, then its blood does cause a garment to require laundering. But this inference is difficult: It is not possible to interpret the mishna in such a manner, as that conclusion is incorrect.

The Gemara explains why the above conclusion is untenable: Read here the verse that states, with regard to laundering a garment on which the blood of a sin offering was sprayed: “And if any of its blood is sprinkled on a garment, you shall wash that upon which it was sprinkled in a holy place” (Leviticus 6:20). The Sages infer from the verse that this halakha applies only to the blood of a sin offering that has not yet been sprinkled, and not to blood of a sin offering whose blood had already been sprinkled. Rather, one can conclude that the language of the mishna with regard to the topic of the blood of a sin offering is not exact, as the same halakha applies even if the blood was collected and sprinkled by those who are fit.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היתר אכילה. נמי פרשינן לעיל. לאו דלן דם. בכוס וקתני אין מועלין משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי ש"מ היתר זריקה שנינו:

אבל דם איזדריק. והוה ביה היתר אכילה וכר' יוחנן:

למה ליה עד דאיכא תרתי:

קבלו פסולין וזרקו פסולין. בקיבלו פסולין טמאין או בעלי מומין לחודיה סגיא דנפסל אלא לאו דקבלו פסולין. ואע"ג דזרקוהו כשרים מועלין בו הואיל וקבלו פסולין ולא היה לו היתר זריקה וטעמא דקיבלו פסולין הא קיבלו כשרים אע"ג דזרקו פסולין אין מועלין בו דמשעה שקיבלוהו כשרין הוה ראוי לזריקה מעליא אלמא היתר זריקה שנינו:

אי ס"ד דאיכא לפלוגי הכי. כדקאמרת דבקיבלוהו פסולין לחוד סגיא ולמידק מינה כדקא דייקת:

אלא הא דתנן. בזבחים (דף צב.) חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס כשניתז מדמה על הבגד כדכתיב בחטאת כשירה ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדש:

שעת הכושר ונפסלה. שלנה או דמה או בשרה אי למר כדאמר היתר שחיטה ואי כדמר דהיתר זריקה:

קרי כאן אשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה. כלומר אשר יזה כלומר אותו דם העומד ליזרק דעדיין לא נעשת מצותו ההוא כשניתז ממנו על הבגד או קודם זריקה או בשעת זריקה טעון כיבוס ולא שכבר הוזה הזאה דהיינו זריקה אין טעון כיבוס אלא מאחר דזרקוהו בין כשרין בין פסולין אין טעון כיבוס אלא שקבלו פסולין וזרקו פסולין דהכא לאו דוקא. ומ"ט תנייה אגב דתנן פסול דנשחטה חוץ לזמנו וחוץ למקומו תנא נמי ושקיבלו וזרקו פסולין ולעולם לאו דוקא:

רש"י ד"ה שלן. או הבשר כו' עד סה"ד. תימה דמשמע דהדם נזרק כראוי בזמנו א"כ תיפוק ליה מטעם דכבר הוזה. אלא ודאי הכא לכ"ע פירושו דלן דמה וכן פרש"י בזבחים וכן התוס' שם:

תד"ה שקיבלו. ולא ניחא למימר דלזא"ז קתני בכה"ג כו' חד מילתא היא. נראה שכוונו למש"כ בר"פ האיש מקדש ע"ש:

בא"ד וא"ת א"כ ל"ל למיתני וזרקו פסולין כלל כו'. לכאורה יל"פ דהכוונה דפסולין לא קאי אוזרקו. אלא פי' וזרקו כשרין וכ"נ מפרש"י:

רש"י ד"ה או היתר וכו' והשיבו בר קפרא וכו'. נ"ב אינו נראה אלא בעל התלמוד סדרם כך:

גמרא אמר ר״ז לא דייק מתני׳ כו׳ כצ"ל:

שם ונפסל׳ שלנה ושנטמאת כו' כצ"ל:

רש״י ד"ה מתקיף לה ר״י כו׳ שניתז מדמה על כו׳ כצ"ל:

בא"ד על הבגד תכבס וגו' בראוי להזאה הכתוב מדבר הס״ד וכצ"ל:

תוס׳ ד"ה חזקיה אמר כו׳ כלומר לר׳ יוחנן קשיא ממתני׳ כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה לאו דלן דם כו' כחזקי׳ לא דייקא כו׳. פי׳ דלחזקיה לא קשיא ממתני׳ דאפשר לומר דמתני׳ אתי׳ כחזקי׳ ואיירי בלן דם ומ"ה אין מועלין משום דשחיטה נעשית בהכשר והיתר שחיטה שנינו אבל לא מטעם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כמו שפרש״י ומש"ה כתבו תוספת דכחזקיה לא דייק׳ דא"כ ה"ל למינקט רבותא טפי אפי׳ קיבל בפסול נמי אין מועלין משום דשחיטה נעשית בהכשר ודיוק זה אינו חשוב בעיני הש"ס:

ד"ה לא דלן בשר ומ"ה אין מועלין דאיכא כו׳ כצ"ל:

ד"ה שקיבלו פסולי׳ כו׳ כך הוא אי דקבלו פסולין או דקבלו כשרים כו׳ כצ״ל:

בא"ד אמאי תני כלל קבלה בפסולין ליתני כו׳ כצ״ל:

בא"ד הא קבלוהו כשרים כו׳ כצ״ל:

בא״ד תנא קבלוהו פסולין לחוד כו' כצ״ל:

בא"ד כשרי׳ אין מועלין דאל"כ הוה פריך ל"ל למיתני קבלוהו פסולין אי אמרי׳ כו׳ כצ"ל:

ד"ה חטאת פסולה כו׳ חטאת פסולה הס"ד ואח"כ ד"ה קיבלו פסולין כו׳ כיבוס כמו דלגבי כו׳ כצ"ל:

בא״ד כך דקבלוהו כשרים כו׳ כצ"ל:

בא"ד לומר דוקא כמו כן כו׳ כצ"ל:

בא״ד גבי מעילה לאו דוקא כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

רש"י ד"ה אבל דם איזריק כו׳ כרבי יוחנן. עכ״ל. ומיהו עכ"פ כחזקיה לא אתי שפיר מתני׳ ולהכי פסק הרמב"ם כר"י לגבי חזקיה רבי' ודלא כמ״ש התוס׳ דדיוק זה אינו חשוב בעיני התלמוד כו׳ דאין זה מדרך התלמוד שלא להשיב על דברי המקשן. וטעות נזדקר לפני הרב הכ"מ שנראה שם מדבריו בדין א׳ דחזקי׳ ס"ל דהיתר זריקה שנינו וז"ל שם נחלקו חזקיה ור"י דהיתר זריקה שנינו או היתר אכילה שנינו דחזקי׳ סבר היתר זריקה שנינו כו' הדם אפי׳ נזרק שלא בהכשר כו' ואע"ג דשנינהו חזקיה שנויי דחיקי ניהו כו׳ עכ"ל. ודברי תימא הן דחזקי׳ לא שני מידי וכל הסוגיא הוא בפלפולא דלא כחזקי׳ אלא אי היתר זריקה או אכילה שנינו גם חזקי׳ ס״ל דהיתר שחיטה שנינו וק"ל. וע"ל (דף ו׳ סוף ע"א) מ"ש עוד בזה:

ד"ה ושקבלו פסולין בעלי מומין כו׳ ובמתני׳ [לעיל ד"ה בדבור הקודם] פי׳ דבטמאין מיירי ושם כתבתי דצ״ע למה פי׳ כן גם בדבריו שבכאן סתרי זא"ז. ומ״ש וה"ה נמי דתני ברישא להא. ר״ל ברישא דמתני׳ קודם כלל אמר ר"י כו׳ תני נמי חוץ למקומן ושקבלו פסולין כו׳. ק"ל:

תוספות ד"ה שקיבלו פסולין כו׳ דמשמע הא קבלוהו כשרים מיד כו׳ כי היכי דהוי פריך ל״ל למיתני קבלוהו פסולין כי אמרינן דהיתר כו' כצ"ל ור"ל דאף דקבלוהו כשרים ולא נזרק הדם מועלין למ"ד דהיתר אכילה שנינו. וק״ל:

בא"ד סד"א דה"ה כי נמי קבלוהו כו׳ עבודה קמייתא נקט דמקבלה ואילך כו׳ עכ"ל. כונתם דרך כלל הוא דכי נקט קבלה לחוד נוכל לומר דנקט עבודה קמייתא וא״כ אין לדקדק היתר זריקה די"ל דה״ה קבלוהו כשרים אבל אי נקט קבלה וזריקה ודאי יש לדקדק דלא הו"ל למינקט קבלו כיון דנקט גם זרקו בחדא והו"ל למינקט זרקו לחוד ודו"ק:

ד״ה חטאת כו׳ דלגבי מעילה יש כו׳ כשרים וזרקו פסולים אין מועלים כו׳ (כצ״ל נ"ל) דהא דקתני זרקו פסולים לאו דוקא (ר״ל אלא אפי׳ זרקו כשרים דכבר הוזה ואין טעון כיבוס. ק"ל) ואגב כו׳ והא דנקט קבלוהו אגב כו' ור"ל ולעולם אפי' קבלו כשרים כיון שזרקו פסולים מועלים דהיתר אכילה שנינו ק"ל:

הגהות

גמ׳ היכי דמי אילימא דזרקוהו כו׳ אלא לאו דקבלוהו פסולים (ויש מגיהים אע"ג דזרקוהו כו') וזרקוהו כשרים וקתני מועלים בו כו׳. כנ"ל להגיה ועיין ברש"י. ודו"ק:

ונפסלה איזו היא שהיתה כו׳ כצ״ל.

חוץ למקומה חוץ לזמנה. כצ״ל:

רש"י ד"ה אלא לאו כו' ואע"ג דזרקוהו כשרים מועלים בו כו' אע"ג דזרקוהו פסולים אין מועלין בו דמשעה כו' כצ"ל:

ד"ה מתקיף לה כו׳ פסולה שניתז דמה כו׳ כצ"ל:

ד"ה קבלו פסולין דמה טעון כיבוס כו׳ קבלו פסולים דוקא קתני פסולים ולא כשרים כצ״ל והס"ד:

ד"ה קרי כאן אשר כו׳ כצ״ל:

תוספות ד"ה חזקיה אמר כו׳ וכחזקיה לא דייקא. הס"ד:

ד"ה לאו דלן דם כו׳ לר"י דפריך מינה. הס"ד:

ד"ה לא דלן בשר ומ"מ כו׳ (כצ״ל נ"ל) בפסול דם ורישא דומיא דסיפא כו׳ כצ״ל. ואח״כ שייך ד"ה שקבלו פסולים:

ד״ה מתקיף לה כו׳ איכא לפלוגי כו׳ למיתני תרתי כצ"ל והס"ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

יא דף ה', תנן שלנה וכו' מאי לאו דלן דם וכו' יעוי"ש, וקשה אמאי לא משני דלאחר שלן הדם זרק את הדם, וע"י הזריקה אעפ"י שפסולה היא מ"מ פועלת להוציא מידי מעילה, וע"כ דסברה הסוגיא כרגא"ר דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה וה"ה שארי פסולין, - וע"כ הוא משום זה גופה דהי' לו שעת הכושר וזהו ש"מ דהיתר זריקה שנינו, - ואין לומר דשאני פיגול שלא הי' לו שעת הכושר דליתא דהלא גבי פיגול יש מעלה שיש בו ריצוי לפיגול וממילא שוה פיגול לשארי פסולין שהי' להם שעת הכושר, - וכמו שכתבנו לעיל.

יב שם, היתר שחיטה שנינו או היתר זריקה שנינו או היתר אכילה וכו', - והנה יש להבין מה שייך היתר שחיטה לאפוקי מידי מעילה, בשלמא היתר זריקה אתי שפיר לפי מה שכתבו התוס' שהוא מטעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי, אבל מה שייך בהיתר שחיטה כיון דחסר עדיין קבלה, - ואפשר לומר דהשחיטה היא בתורת מכשיר לעבודה, והיינו דכיון דהשחיטה בעצמותה לאו עבודה היא והיא רק בתורת מכשיר, - וזה עצמה שנעשית מוכשר לעבודת הכהנים המביאים היתר אכילה, להכי נקרא זה ג"כ שעת היתר ואינו נקרא קדשי ד'. - ואפשר שזה נכלל בדברי התוס' ד"ה היתר שחיטה, - וזה לשונם וקרי לה היתר לכהנים לפי שהוא היתר לעבודת כהנים עכ"ל. - והביאור בזה מפני שהשחיטה הוא בתורת מכשיר לעבודה.

יג ובזה יש לבאר דברי השיט"מ בזבחים ס"ו ע"א דהקשה וא"ת ובחטאה"ע ששונה בה אמאי מועלין בה למ"ד במעילה היתר שחיטה שנינו והכא איכא היתר מליקה, דהא בגמ' מוקמינן שינוי מקום גבי חטאת בהזאה, וי"ל דדוקא היתר שחיטה מוציאה מידי מעילה משום דלאחר שחיטה הוכשר לקבל דם לאלתר אבל בעוף דליכא קבלה לא מהני היתר מליקה לאפוקי מידי מעילה עכ"ל, יעוי"ש. ולכאורה מה זה הבדל בין שחיטה למליקה, הלא כמו ששחיטה מתרת לקבל דם כן המליקה מתרת לעשות הזאה בחטאה"ע, - אבל נראה כמו שפירשנו משום דגבי שחיטה שאינה בתורת עבודה שהרי כשרה גם בזר, והיא באה בתורת מכשיר ומתיר לקבלה שפיר נקראת בתורת היתר לאפוקי מידי מעילה לומר דלאחר השחיטה נכנסה לרשות הכהנים לפעול פעולת היתר, - משא"כ מליקה שהיא עצמה עבודה, ולא נגמרה עד לאחר ההזאה, ממילא כיון שאינה בתורת מכשיר אינה ג"כ בתורת מתיר, - ולא שייך דלאחרי המליקה נכנסה לרשותן של הכהנים, וממילא הרי זה יציאה מקדשי ד' דזה ליתא דהרי גם קודם המליקה היתה ברשותן של הכהנים והמה ברשות גבוה והתורה קורא אותן קדשי ד' - וא"כ לא הוסיפה המליקה שום התחדשות היתר.

יד איברא דהתוס' שם בזבחים ס"ו ד"ה ואלא במיצוי הקשו קושיא זו שהקשה השיט"מ והניחו בקושיא יעוי"ש. - אבל לפי"ז תמוה טובא בעצם הסברא למ"ד היתר שחיטה שנינו, איזה סברא יש בזה דהשחיטה תהי' מוציאה מידי מעילה, וע"כ דמפרשי התוס' דלמ"ד היתר שחיטה שנינו הכוונה אם באה השעה לעבודת הדם המתיר את הקרבן הרי"ז נקרא שעת היתר, ולהכי הקשו דלפי"ז אין לחלק בין שחיטה למליקה.

טו ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' הכא שהקשו למ"ד היתר שחיטה שנינו שחט בצפון וקבל בדרום אמאי מועלין כיון שנעשית השחיטה בהכשר, ותירצו דמיירי כגון שקיבל קודם גמר שחיטה יעוי"ש, והנה מבואר מדברי התוס' דכשרה קבלה גם קודם גמר שחיטה, ומסתמא כן הדין בשעשה הזריקה קודם גמר שחיטה, - ואעפ"י שהתוס' הסתפקו בזה בזבחים ק"י, - אבל הכא פירשו כך משום דלמ"ד היתר שחיטה שנינו ע"כ סבר כן מכח הקושיא דשחט בצפון וקבל בדרום, - ולפי"ז אפשר לחלק בין שחיטה למליקה, דשחיטה נקראת היתר משום דלפעמים שהגמר שחיטה בא באחרונה, והיא מתרת לגמרי, ומוציאה מידי מעילה ולהכי גם כשהיתה בתחילה גם גמר השחיטה יש לקראתה היתר משום דלפעמים היא מוציאה מידי מעילה, להכי יש בכחה לפעול גם בראשונה, - משא"כ במליקה לא שייך זה, - ובזה יובדל שחיטה ממליקה.

טז והנה לכאורה הא דפליגי אם היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה שנינו, הוא לאו דוקא בשנפסל הדם קודם זריקה אלא הוא הדין בשלא נפסל הדם, שייך לפלוגתא זו באופן אם יש מעילה קודם זריקה, - דלמ"ד היתר זריקה שנינו הנה גם בשלא נפסל הדם אין בו מעילה, ולמ"ד היתר אכילה שנינו יש בו מעילה טרם שנזרק הדם. - אבל לפי"ז קשה מדוע פליגי אמתניתין דמיירי בשנפסל הדם ולא יבוא עוד לידי זריקה, - ומדוע לא פליגי בעצם הדין בשנתקבל הדם בכוס ולא נזרק עדיין אם יש מעילה, - וע"כ צריך לומר דזה ודאי אם הדם עומד בלא פסול ועומד לזרוק, דאין בו מעילה מטעם דשוב לא נקרא קדשי ד', - ורק באופן שנפסל הדם ולא תבוא לידי זריקה, - בזה פליגי דמ"ד היתר זריקה שנינו, הביאור דכיון דהיתה שעה אחת שהי' עומד לזרוק חשבינן כזרוק, - ואין בו מעילה, ומ"ד היתר אכילה שנינו הביאור דהכא לא אמרינן כזרוק דמי כיון דחזינן דאינו ראוי לזריקה אנו דנין שלא הי' עומד לזרוק דהסוף מברר בלמפרע שלא הי' עומד לזריקה.

יז אבל זה תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן בדין עומד לזרוק, דר"ש דסבר עומד לזרוק כזרוק דמי היינו אפילו באופן שנפסל אח"כ אבל אנו דנין על השעה שהיתה ראויה לזריקה כאילו גם נזרק, - ולזה שפיר הקשו התוס' הכא מדוע לא קא אמרי דפליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן, ותירצו דשייכא פלוגתא גם אליבא דרבנן מטעם דלא דמי מעילה להא דטומאת אוכלין דסברי רבנן דלא קרינן אשר יאכל כיון דעכ"פ אסור באכילה קודם זריקה, אבל הכא כיון דעומד לזרוק מיד פקעי מיני' קדשי ד' יעוי"ש. - ביאור הדברים דע"כ קודם שנפסל הדם נפקע מדין מעילה, ופליגי אם ההיתר דמעיקרא לא נפקע גם אח"כ כשנפסל הדם, וזהו למ"ד היתר זריקה שנינו, ולמ"ד היתר אכילה שנינו סבר דהכא לא שייך היתר זריקה כיון דאין לדון בזה הא דעומד לזרוק דהרי נתברר שאין עומד לזרוק כמו שכתבנו לעיל.

יח והנה דברי התוס' מבואר בגמ' מנחות ק"ב דאיתא שם אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קא רמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושתי' במאי הדרא רכבא לה, טומאה משום אוכלא וכו' עי' שם בפירש"י. - מבואר להדיא כסברת התוס' דשאני גבי טומאה הלא אמרינן כזרוק דמי אף באופן שלא נפסל הדם מטעם דעכ"פ אסור באכילה עתה.

יט ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א מהא דאיתא שם דפריך הש"ס לרב אשי מהא דמתניתין דידן דאין מעילה בהיתר זריקה, - ולא משני דשאני מעילה דלאו קדשי ד' נינהו יעוי"ש, והיא קושיא חמורה לכאורה, - אבל נראה דכוונת התוס' הכא אליבא דמסקנא דשם, - והיינו דפלוגתא דהכא מיירי אליבא דאמת דשאני מעילה וכמוש"נ.

כ והנה הרמב"ם פסק היתר אכילה שנינו הכא בהא דנפסל הדם כמבואר בפר"ג דמעילה ה"א ועי' בכס"מ, - אבל יש לעיין מה דעתו של הרמב"ם באופן שלא נפסל הדם ועומד לזרוק אם יש בו מעילה, - ומסתבר דכיון דכתב האי דינא בשנפסל הדם, משמע דבלא נפסל הדם אין בו מעילה אף קודם זריקה, וכן מבואר במנחות שם בסוגיא כמוש"נ לעיל. - אבל תמהני טובא מדוע השמיט הרמב"ם, - ואפשר שסמך על המובן מאיליו דמדכתב דיש מעילה בשנפסל הדם קודם זריקה, ממילא מובן דבלא נפסל הדם אין בו מעילה, אבל תמוה דכתב להדיא בפר"ב ממעילה ה"ב וז"ל כל קדשי קדשים מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם יעוי"ש, וזה תמוה חדא דהלא משמע מסוגיא דהכא מדפליגי בדם שנפסל משמע דבלא נפסל אין בו מעילה, ועוד דזה מוכח מסוגיא במנחות דקודם שנפסל יצאו מכלל קדשי ד' וכמו שכתבנו לעיל, - ורבי יוחנן דסבר הכא היתר אכילה שנינו ע"כ זה דוקא בשנפסל הדם, וזהו שאמר שנינו היינו שזהו דין המשנה.

כא אמנם דברי הרמב"ם ברורים מכח הא דתנן לקמן במשנה דף ט' ע"א הא דתנן חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בהן משהוקדשו וכו' נזרק דמן וכו' ואין מועלין בבשר יעוי"ש. מבואר דקודם זריקה יש מעילה בבשר, וכמו שפירש"י, וכן פסק הרמב"ם בפר"ב ה"ו, - וא"כ מבואר להדיא במשנה דהיתר אכילה דוקא מוציא מידי מעילה. - ולכאורה תקשה טובא להני דסברי היתר שחיטה והיתר זריקה. - וע"כ צ"ל להיפך דכשלא נפסל הדם לכו"ע יש מעילה וקרינן להו קדשי ד', - אמנם בשנפסל הדם ואינו ראוי עוד לזריקה, והרי"ז קדשים פסולים, - ומצד הסברא יש לנו לומר דיצא מידי מעילה, - ורק מטעם שכיון שקיי"ל דאם עלו לא ירדו, נמצא דיש בהו קדושה דבכח אם מעלה על המזבח דלא ירדו, - להכי באופן שיש לדון הא דישנם בכח הוצאה מידי מעילה אמרינן דבא זה וביטל זה, היינו על הבכח דקדושה ישנו בכח אחר המוציא מקדושה, וזהו הא דהי' להדם שעת היתר דבכח, - ובזה פליגי דחד אמר דסגי בהיתר שחיטה, וחד אמר היתר זריקה בעינן, וחד אמר דלא סגי הא דהיתר דבכח כלל, וזהו שיטת ר' יוחנן, והרמב"ם פסק כוותי'. - והסוגיא דמנחות שם דמחלק בין מעילה לטומאה, ע"כ אזלא אליבא דמ"ד היתר זריקה שנינו, לומר דהא דהיתה ההיתר דבכח לפעול היתר אנו דנין לשעת היתר, - ובשביל הפסול דהדם דנפסל הקרבן אעפ"י שיש בו קדושה מצד דאם עלו לא ירדו, כיון שהקדושה הלזו אינה רק בכח ולא בפועל, והיינו הא דאם עלו לא ירדו, אין כח קדושה זו לבטל הא דההיתר שהי' בכח אף שלא יצא לפועל, - וסברת התוס' הכא דמחלקין בין טומאה למעילה, הוא ג"כ רק למ"ד היתר זריקה שנינו, (ודברי מרן שכתב דהסוגיא דמנחות סברה דהיתר אכילה שנינו, תמוה) והרמב"ם פוסק גם בזה דהיתר אכילה שנינו.

כב והנה לפי מה שביארנו דע"כ דבלא נפסל הדם לכו"ע היתר אכילה בעינן, - ולא מהני היתר זריקה, וזהו דעת הרמב"ם כמו שכתבנו, - ויש לעיין בדברי התוס' לקמן ז' ע"ב ד"ה הא ממונא דבעלים שכתבו ונראה דלא פריך אלא למ"ד היתר אכילה שנינו דאי למ"ד היתר זריקה א"כ לאחר זריקה ר"ל לאחר שניתר לזריקה ואע"פ שלא נזרק, וא"כ מאי פריך הכא ממונא דבעלים הוא והלא ודאי דאיסורא איכא כיון שלא נזרק הדם יעוי"ש. - הרי סברי התוס' דפלוגתא זו שייכא גם בשלא אירע שום פסול, - אבל תמוה מדפליגי באופן שמיירי המשנה דנפסל הדם, וכמו שביארנו לעיל.

כג עוד תמוה לפרש לאחר זריקת דמים היינו לאחר שנראה לזריקה דהיינו בקבלה לחודיא יש מעילה באימורין, - הא כמו שאינו מתיר הקבלה הבשר לאכילה, כן מסתבר שאינו מביא האימורין לידי מעילה. - ועוד הא דתנא לקמן ו' וזבחים פ"ט אימורי קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים ר"א אומר אין מועלין בהן וכו', - וקשה למ"ד היתר שחיטה לא בעינן לזריקה לעיולי במעילה, - ודוחק לומר שיצאו קודם קבלת הדם, - וצ"ע (והנה הקר"א כתב בסברא דלא חל מעילה קודם זריקה בקדשים קלים על האימורים.- יעוי"ש, ולפלא שלא הביא דברי התוס'. - אבל אפשר לומר דשאני בין נפסל הדם ללא נפסל הדם, - והיינו דבנפסל הדם לבסוף מביא גרעון להקדושה למפרע כמו שכתבתי לעיל מטעם דהפסול דבסוף מברר שאינו עומד לזרוק גם מעיקרא, - ולהכי אינו מביא קדושה על האימורין, מטעם דבעינן קדושה מעליא להביא לידי מעילה כמו"ש התוס' לקמן ו' ד"ה שלא, ובאופן זה יש לומר דכיון דלא הוברר חלק גבוה אין דם זה מביא מעילה, - ואין זה דמיון להא דתנן לקמן ומיירי בזה התוס' דהתם מיירי שהדם נשאר במעלתו ובקדושתו.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

או היתר זריקה שנינו. דאע''פ ששחט כראוי בעינן דתהוי קבלה נמי בלא פסול וכיון דקיבל כראוי הותר לזריקה דאע''ג דעדיין לא נזרק דמו הוי כאילו נזרק בהיתר דכל העומד ליזרק כזרוק דמי דכיון דנתקבל בכוס כראוי ונראה לזריקה שוב אין בו מעילה: או היתר אכילה שנינו. דאע''ג דנשחט ונתקבל כראוי לעולם לא יצא מידי מעילה עד שנזרק הדם דיש בו שעת היתר אכילה לכהנים ואם אירע בו שום פסול אפילו הכי אין מועלין והשיבו בר קפרא דחזקיה ורבי יוחנן פליגי בהא מילתא: מאי לאו דלן הדם. שנתקבל בכוס כראוי ואח''כ לן קודם זריקה וקתני אין מועלין בהן משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וש''מ היתר זריקה שנינו: לא דלן בשר. חוץ לזמנו: אבל דם איזדריק. ולהכי אין מועלין בו דיש בה היתר אכילה לכהנים כר' יוחנן: ל''ל עד דאיכא תרתי. בפסולין קבלה וזריקה בקבלו פסולין לחוד סגי דהא נפסל בו: אלא לאו דקבלוהו פסולין ואף על גב דזרקוהו כשרים מועלין בו. הואיל ונתקבל בפסול דלא היה בו היתר זריקה דלא הויא קבלתו כראוי וטעמא דקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים אבל קבלוהו כשרים אע''ג דזרקוהו פסולין אין מועלין בו דמשעה שקבלוהו כשרים הותר לזריקה ומש''ה אין מועלין בו וש''מ היתר זריקה שנינו: מתקיף לה רב יוסף. לעולם אימא לך דאפילו קיבלוהו כשרים וזרקוהו פסולין נמי מועלין בו דהיתר אכילה שנינו דאי ס''ד דאיכא לפלוגי הכי כדאמר דקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים אבל קבלוהו כשרים אף על גב דזרקוהו פסולין אין מועלין בו דדוקא קתני אלא הא דתנן בזבחים חטאת פסולה שניתז דמה על הבגד אינו טעון כיבוס כדכתיב בחטאת כשרה ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס וגו' (ויקרא ו): שלן. הדם או הבשר דה''ל שעת הכושר אי למר כדאית ליה היתר שחיטה אי למר כדאית ליה היתר אכילה: קבלו פסולין וזרקו פסולין הוא דאין דמה טעון כיבוס הא קבלוהו כשרים וזרקו פסולים או איפכא דמה טעון כיבוס והא דתני קבלו פסולין דוקא קתני פסולין ולא כשרים: קרי כאן אשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה. כלומר אשר יזה מדם העומד להזות דעדיין לא נעשית מצותו ההוא הוא כשניתז ממנו על הבגד קודם זריקה או בשעת זריקה טעון כיבוס ולא שכבר הוזה דלאחר הזאה אין המותר טעון כיבוס דמאחר שנזרק בין זרקו כשר בין זרקו פסול אינו טעון כיבוס אלא ודאי הא דקתני בחטאת שקבלו פסולין וזרקו פסולין לאו דוקא דאפילו קבלו כשרין וזרקו כשרין אין דמה טעון כיבוס אחר זריקה אע''ג דהויא חטאת כשרה הואיל וכבר הוזה אבל קודם זריקה טעון כיבוס כדין חטאת כשרה דטעון כיבוס (אפילו) בין קבלה וזריקה:

שמעון גופיה אלמא מיבעיא ליה אפילו לר''ש וי''ל לכולי עלמא דבין לר''ש ובין לרבנן קבעי דלא פליגי אלא לענין טומאת אוכלין אבל לענין אכילה לא ואיכא למיבעי אליבא דתרוייהו דעד כאן לא קאמר ר''ש כזרוק דמי אלא לענין טומאת אוכלין אבל לא פקעי קדשי קדשים עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע''כ לא קאמרי רבנן לאו כזרוק דמי אלא לענין טומאת אוכלין משום דלא קרינן בה אשר יאכל (ויקרא יא) אלא לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד ליזרק מיד פקעי קדשי ה' דכזרוק דמי וא''ת כי היכי דקאמר היתר זריקה [שנינו] כי נעשית הקבלה בהכשר כמו כן היה לו לומר כי נעשית השחיטה בהיתר היתר קבלה [שנינו] כלומר שבא לידי [היתר] קבלה וי''ל דלא דמי דגבי זריקה שייך שפיר לשון היתר זריקה לפי שכשנתקבל בהכשר אז מותר לזרוק ואם נתקבל בפסול אסור לזרוק אבל כי נמי נשחט בפסול אין אסור לקבל הלכך לא שייך לומר היתר קבלה אלא היתר שחיטה כלומר שנעשה השחיטה בהיתר וקרי ליה היתר לכהנים לפי שהוא היתר לעבודת כהנים וא''ת למ''ד היתר שחיטה שנינו שחט בצפון וקבל בדרום אמאי מועלין כיון שנעשית השחיטה בהיתר י''ל דמיירי כגון שקיבל קודם גמר שחיטה דהשתא לא נגמרה השחיטה בהכשר וא''כ כששחט ביום וזרק בלילה מאי איכא למימר י''ל התם נמי מיירי כששחט כל כך סמוך לשקיעת החמה עד שהוצרך לזרוק בלילה ואם כן לא היתה שחיטתו היתר לעבודת כהנים: חזקיה אמר היתר שחיטה שנינו רבי יוחנן אמר היתר אכילה שנינו לא דייקא מתני' לא כחזקיה ולא כרבי יוחנן. כלומר כרבי יוחנן דקשיא ממתני' וכחזקיה לא דייקא: לאו דלן דם וקתני אין מועלין וש''מ היתר זריקה שנינו. דאי היתר אכילה היה לו למעול אפילו בבשר עד לאחר זריקה שאז ראוי לאכילה וקשיא לר' יוחנן כחזקיה לא דייקא מדנקט לן דמה ולא נקט רבותא טפי כגון קיבל בפסול ואע''ג דליכא אלא שחיטה בהכשר מ''מ אין מועלין דהיתר שחיטה שנינו ודיוק זה אינו חשוב בעיני הש''ס ולא הקפיד עליו אלא על קושיא דקשיא לרבי יוחנן דפריך מינה: לא דלן בשר. ומ''מ אין מועלין דאיכא היתר אכילה וא''ת ומאי ס''ד דמקשה והא פשיטא הוא דמצי לתרץ כן י''ל דסברא הוא דמיירי בלן דם דומיא דסיפא דלא היתה לו שעת היתר לכהנים דחשיב קיבלו פסולים וזרקו דמן אלמא מיירי בפסול דם ורישא דומיא דסיפא כך נראה למורי ה''ר פרץ שי': שקיבלו פסולין וזרקו את דמה. יס''ג כן ה''ד אי דקבלו פסולין או . זרקו פסולין ל''ל עד דאיכא תרתי אלא לאו דקבלו פסולין דוקא וש''מ היתר זריקה שנינו וה''פ דסוגיא אתיא לומר דהיתר זריקה שנינו והפי' כך הוא אי [דקבלו] פסולין [או זרקו פסולין] ר''ל או דקבלו כשרים וזרקו פסולין דמועלין משום דליכא היתר אכילה ל''ל עד דאיכא תרתי כלומר אמאי תני כלל [קבלה] בפסולין ליתני זריקה בפסולין לחוד דהוי משמע דאפילו נעשית הקבלה בהכשר מועלין משום דהיתר אכילה שנינו ולא ניחא למימר דלא זו אף זו קתני בכה''ג דקבלו בפסולין וזרקו בפסולין חד מילתא היא אלא לאו קבלוהו פסולין דוקא הא קבלוהו כשרים דאיכא היתר זריקה אין מועלין וש''מ היתר זריקה שנינו וא''ת א''כ ל''ל למיתני וזרקו פסולין כלל כיון דקבלוהו פסולין דוקא י''ל דתנא וזרקו פסולין לאשמועינן דקבלוהו דוקא וה''ק אע''ג דזרקוהו פסולין אי קבלוהו פסולין נמי הוא דמועלין דלא הוה ליה היתר זריקה הא קבלוהו כשרים אע''ג דזרקוהו פסולין אין מועלין אע''ג דאין לו היתר אכילה כיון דאיכא היתר זריקה מ''מ קשה דאי נמי תנא קבלוהו (לפסול) [פסולין] לחוד שפיר ידע דהיתר זריקה שנינו דמשמע הא קיבלוהו כשרין מיד אין מועלין כי היכי דהוה פריך ל''ל למיתני קבלוהו פסולין כי אמרינן דהיתר אכילה שנינו ואומר מורי ה''ר פרץ שי' דאיצטריך שפיר למיתני זרקו פסולין דאי לא תנא אלא קבלוהו פסולין ס''ד אמינא דה''ה כי נמי קבלוהו כשרין וזרקו פסולין דמועלין משום דהיתר אכילה שנינו והא דנקט קבלוהו פסולין ולא נקט זרקו פסולין עבודה קמייתא נקט דמקבלה ואילך מצות כהונה קמ''ל הא דתני זרקוהו פסולין דע''כ היתר זריקה שנינו דאי היתר אכילה שנינו ל''ל למיתני קבלוהו פסולין אלא ודאי היתר זריקה שנינו ותנא זרקוהו לומר כי נמי זרקוהו פסולין דוקא קבלוהו פסולין הוא דמועלין הא אם קבלוהו כשרים אין מועלין לאפוקי ממ''ד היתר אכילה שנינו וגם דלא כמ''ד היתר שחיטה שנינו דהא כי נמי קבלו פסולין איכא היתר שחיטה ואפ''ה מועלין: מתקיף לה רב יוסף אי ס''ד איכא לפלוגי הכי. כלומר שמחלקין כך לומר דקבלוהו דוקא מכח קושיא דלמה לי למיתני תרתי: חטאת פסולה אין דמה כו'. דכתיב וכל חטאת אשר יזה מדמה על הבגד תכבס ודרשינן בראוי להזות לאפוקי חטאת פסולה קבלו פסולין וזרקו פסולין הוא דאין דמה טעון כיבוס הא קבלו כשרים וזרקו כשרים דמה טעון כיבוס דלגבי מעילה יש לדקדק כך דבקבלו כשרים וזרקו פסולין אין מועלין וכיון שבאת לומר תרוייהו דוקא כמו כן יש לדקדק כאן ואמאי קרי כאן אשר יזה מדמה ולא שכבר הוזה אלא לאו דוקא כלומר אלא ש''מ דאין לדקדק על זה דהא דקתני זרקו פסולין לאו דוקא ואגב קבלוהו נקט ליה ה''נ גבי מעילה תרוייהו לאו דוקא ולעולם היתר אכילה שנינו והא דנקט קבלוהו אגב זרקוהו נקט ליה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד