דף ה - א
או, היתר זריקה שנינו. שמשעה שהיו ראויים לזריקה, כגון שנתקבל הדם בהכשר, אין בהם מעילה [אף על פי שאחר כך נפסלו], כיון שהיו ראויים לזריקה, כ"זרוק דמי", [111] ופקעי מהם היותם "קדשי ה'", או, היתר אכילה שנינו, שרק אחרי שנזרק הדם בהכשר, ונהיו ראוים לאכילת כהנים, יוצאין מידי מעילה [112].
ופושטת הגמרא [113]: חזקיה אמר: היתר שחיטה [114] שנינו [115]. רבי יוחנן אמר: היתר אכילה שנינו.
הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על דברי רבי יוחנן, וגם שאינה מדוייקת לדברי חזקיה.
אמר רבי זירא: לא דייקא מתניתין, לא כחזקיה ולא כרבי יוחנן [116].
תנן שנינו במשנתנו: איזוהי שהיתה לה היתר לכהנים? שלנה ושנטמאת ושיצאת,
מאי [117], מה פירוש "שלנה", האם לאו, דלן הדם, אחרי קבלתו בכלי, ועל כך קתני: אין מועלין בו, כיון שהיה לו היתר לזריקה, ושמע מינה: היתר זריקה שנינו?
כלומר, אם פירוש המשנה הוא שלן הדם ולא נזרק, בודאי קשה על רבי יוחנן הסובר שהקרבן יוצא מידי מעילה רק אם נזרק כמצותו. ולמה אמרה המשנה שקודם הזריקה כבר יצא מידי מעילה?
ואילו לחזקיה אין סתירה מהמשנה, אבל, מכל מקום, אינה מדוייקת, שהרי אמרה "לן דמה", ולא אמרה חידוש גדול יותר, שתיכף אחרי שנשחט, אפילו אם לא נתקבל הדם בכשרות, אין מועלין בו.
ועל אף שהקושיא היא גם על חזקיה, מכל מקום, עיקר הקושיא היא על רבי יוחנן.
ודחינן: לא! אין הכרח מהמשנה, כי אפשר להעמידה, דלן בשר, אבל דם, כבר איזדריק [נזרק], משום הכי, הואיל והבשר נפסל אחרי שבא לידי היתר אכילה, לכן קתני, שאין מועלין בו [118].
הגמרא ממשיכה להוכיח כמאן דאמר היתר זריקה, מהסיפא של המשנה [119].
תנן, שנינו במשנתנו: ואיזו היא שלא היה לה שעת היתר [120] לכהנים? שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה.
היכי דמי, במה המשנה מדברת? אי דקבלו פסולין או זרקו פסולין, קשה, למה לי תרתי,
כלומר, אחד משניהם, או קבלו פסולין או זרקו פסולין, הוא לאו דוקא, ומיותר הוא,
דאם נפסל בקבלה שקיבלו טמא או בעל מום, ולכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר זריקה, קשה, למה תנן: או שזרקו פסולין? ואם לא נפסל בקבלה אלא בזריקה, ולכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר אכילה, קשה, למה תנן: או שקיבלו פסולין, הלא אפילו אם קיבלו כשרים, גם כן, לא יצא מידי מעילה?
ואין לתרץ ולומר, שהמשנה סוברת כמאן דאמר: היתר אכילה, ובאה לומר "לא זו אף זו", כלומר, לא רק אם קיבלו פסולין, לא יצא מידי מעילה, אלא אפילו אם קיבלו כשרים, הואיל וזרקו פסולין, לא יצא מידי מעילה,
כי, למאן דאמר היתר אכילה, אין שום נפקא מינה באיזו עבודה נפסל. וכל זמן שלא בא להיתר אכילה, לא יצא מידי מעילה. ולא שייך לומר "לא זו אף זו".
אלא, מדייק המקשן [121], האם לאו, מה שאמרה המשנה דקיבלו פסולין דוקא, הוא מדוייק, והקבלה בפסולין היא הגורמת שלא יצא מידי מעילה, ומה שאמרה המשנה "וזרקו את דמה" הוא "לאו דוקא",
אלא, שהמשנה הוכרחה להוסיף "וזרקו את דמה", כי אם היתה אומרת [לפי המקשן, הסובר: היתר זריקה] רק "קבלו פסולין", היה אפשר לטעות ולומר, שנקטה "קבלה", מפני שהיא העבודה הראשונה של הכהנים, ואין הכוונה ל"קבלה" דוקא,
הילכך, הדגישה המשנה ואמרה גם "זריקה", כדי להודיע ש"קבלה" דוקא, ולא מפני שהיא העבודה הראשונה.
ושמע מינה: היתר זריקה [122] שנינו.
מתקיף ליה רב יוסף: ואי סלקא דעתך, אם עלה על דעתך, שאיכא לפלוגי הכי, לחלק כן את לשון המשנה, ולומר שמה שאמרה "קיבלו פסולין", הוא דוקא, משום הקושיא למה אמרה המשנה גם קיבלו פסולין וגם זרקו פסולין,
יש להקשות, הא דתנן, כפילות לשון זו שנינו גם במשנה אחרת, ואיך תתבאר המשנה ההיא? אמרה התורה [ויקרא ו] "זאת תורת החטאת ... ואשר יזה מדמה על הבגד ... תכבס", כלומר, ואם הוזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה, תכבס במקום קדוש [123].
ודרשו חכמים: "אשר יזה" ב"ראוי להזות", דהיינו חטאת כשרה, אבל חטאת פסולה שהוזה מדמה על הבגד, אינו טעון כיבוס [124].
ושנינו [זבחים צב א]: חטאת פסולה, אין דמה טעון כיבוס, בין שהיתה לה, מתחילה, שעת הכושר, לזריקה [125] ואחר כך נפסלה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה.
ואי זו היא שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה? שלנה, הדם [126], ושנטמאת או שיצאה.
איזוהי שלא היתה לה שעת הכושר? שנשחטה, במחשבת חוץ למקומה, או חוץ לזמנה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה.
ודנה הגמרא: זה שאמרה המשנה זו "ושקבלו פסולין וזרקו את דמה", היכי דמי, במה מדובר?
אילימא, אם נאמר, כמו שדייקנו על משנתנו לגבי מעילה, דקבלוהו פסולין, וגם זרקו פסולין, הרי קשה, כי האם נדייק: קיבלוהו פסולין וזרקוהו פסולין [127] הוא, רק אז נאמר הדין דאין דמה טעון כיבוס, הא, אבל, אם קבלוהו כשרים וזרקו כשרים, [או זרקו כשרים [128]] כלומר, או שקיבלו פסולים וזרקו כשרים, או שקיבלו כשרים וזרקו פסולים, דמה טעון כיבוס?
דבשלמא, המשנה של מעילה, שדייק אותה רבי זירא, ופירשה: או קיבלו פסולין או זרקו פסולין, היה מוכרח להכריע להלכה איזהו מהן "דוקא" ואיזהו ננקט דרך אגב, כי יש בהכרעה זו נפקא מינה לדינא, מתי יוצא מידי מעילה, האם בקבלה או בזריקה, והכריע רבי זירא, ש"קבלו פסולין" נשנית ב"דוקא", ואילו זרקו נשנית דרך אגב.
אבל לגבי חטאת, אין שום צורך להכריע בדבר, כי בכל אופן שנפסלה החטאת אין דמה טעון כיבוס, הילכך, אפשר לפרש המשנה: או קיבלו פסולין וזרקו כשרים, או קיבלו כשרים וזרקו פסולין, דמה טעון כיבוס,
וקשה, איך אפשר לפרש כן את המשנה, שבאה לחדש שאם קיבלו כשרים וזרקו פסולין, אין דמה טעון כיבוס, ואז משמע, שאך ורק משום שהחטאת נפסלה עתה בזריקה לכן אין דמה טעון כיבוס.
והרי בין כך ובין כך, אין דמה טעון כיבוס מטעם אחר, כיון שכבר נזרק הדם,
קרי כאן, הלא אפשר לקרוא עליה את הפסוק "אשר יזה מדמה", ודרשינן: ולא שכבר הוזה, כלומר, דם שניתז אחרי זריקתו, אינו טעון כיבוס [129],
ולאיזה צורך פטרה המשנה מכיבוס, בגלל שהזריקה היתה פסולה? מכל מקום, אף אם הזריקה היתה כשרה, אין טעון כיבוס [130].
ובשלמא, מה שאמרה המשנה: קיבלו פסולין, יש בכך חידוש, שאם ניתז הדם "לפני" גמר הזריקה [ולא קרינן "אשר יזה", ולא שכבר הוזה], אין דמה טעון כיבוס, אך ורק מפני שהקרבן כבר נפסל בקבלה פסולה, אבל, לאיזה צורך אמרה המשנה "וזרקו את דמה".
אלא מאי, טוען רב יוסף לרבי זירא, הוכרחת לפרש, שמה שאמרה המשנה "וזרקו את דמה" "לאו דוקא", ובדרך אגב ל"קבלו פסולין",
הערות
[111] כן כתבו התוס'. מפני שהקשו, בשלמא למאן דאמר: היתר אכילה, מובן, מדוע נקראת שעת היתר לכהנים, כי אז מותר לכהנים לאכלו, [וכן למאן דאמר היתר שחיטה, מפני שזה מתיר עבודות הכהנים], אבל שעת ראוי לזריקה ["היתר זריקה"], למה נקראת: שעת היתר לכהנים? איזה היתר לכהנים יש אחרי הקבלה לפני הזריקה? על כן, מבארים, שקודם הזריקה, כיון שעומד לזריקה, כזרוק דמי, ונקרא שעת היתר לכהנים, כלומר, ראוי לאכילת כהנים. ובתחלה סברו התוס', לתלות סברא זו "כל העומד ליזרק כזרוק דמי", במחלוקת רבי שמעון וחכמים [מנחות קא ב, בבא קמא עו ב, ועוד]: רבי שמעון סובר: א) כל אוכלין [מאכלים] האסורים בהנאה, כגון: ערלה וכלאי הכרם, אינם מטמאים טומאת אוכלין, כלומר, אם נטמאו אינם מטמאים. ב) אבל אם היה להם שעת היתר לפני שנאסרו בהנאה, כגון: בשר וחלב, ירד עליהם דין קבלת טומאה, ואפילו נאסרו אחרי כן באיסור הנאה. ג) ובנותר, דהיינו בשר קודש שנשאר לאחר זמנו, סובר רבי שמעון, שאם לן הבשר לפני זריקה, אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שלא היתה לו שעת היתר. אבל אם לן לאחר זריקה, מטמא, מפני שהיתה לו שעת היתר. ד) ומסקנת הגמרא [שם] היא, שאף אם לא נזרק הדם ב"פועל", אלא שהיה לו שהות עד לשקיעת החמה לזרקו, כ"זרוק דמי", וכאילו היתה לו שעת היתר, ומטמא טומאת אוכלין. אבל אם לא היה לו שהות לזרקו, כגון שנשחט סמוך לשקיעת החמה, ולא עמד להיות ראוי לזריקה, מטמא טומאת אוכלין. וחכמים חולקים עליו, ואינם סוברים "כל הראוי לזרוק כזרוק דמי". ומסקנת התוס' היא, שאין הכרח לשייך זה לזה. כי, אף רבי שמעון הסובר לגבי טומאת אוכלין ש"כל העומד ליזרק כזרוק דמי", יכול לסבור לגבי מעילה שאינו כזרוק, והטעם, מפני שלגבי מעילה צריך היתר אכילת כהנים בפועל ממש ואז יפקע מהם היותם "קדשי ה"', וכן חכמים מאידך גיסא, יכולים לסבור שרק לגבי טומאת אוכלים צריך שיזרק בפועל ממש, ואז יהיה ראוי לאכילה, כיון שכתבה התורה לגבי טומאת אוכלים [ויקרא יא] "אשר יאכל", מה שאין כן לגבי מעילה, אפשר לומר, שמיד עם היותם ראוים לזריקה פקע מהם היותם "קדשי ה"'. ועיין בקרן אורה המאריך להקשות על התוס'. סיכום: לספק זה מתי יוצאים קדשי קדשים מידי מעילה, יש שני צדדים, שהם שלשה. או שנאמר שעת תחילת עבודות הכהנים, והיא הנקרא א) היתר שחיטה. או שנאמר שעת היתר אכילת כהנים, והיא אחרי הזריקה הנקרא ב) היתר אכילה, או אפילו לפניה כבר הוי כזרוק, והיא אחרי הקבלה הנקרא ג) היתר זריקה. ראה בהערה 152, מדוע נקראת ה"קבלה": היתר זריקה, ולמה לא ה"הולכה". ביאור דין שעת היתר למאן דאמר היתר אכילה, הביאור הוא פשוט, כמו שאמרה הגמרא [ז ב] כיון דכהנים אכלי להו, והם ממון כהנים, לכן פקע מהם המעילה. וזה לשון הרמב"ם [תחילת הלכות מעילה] "הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל". אבל מה שכתבו התוס' לבאר את מאן דאמר "היתר זריקה" משום "כל העומד וכולי", צריך ביאור, הלא סוף סוף עדיין לא בא לידי היתר אכילה, ועדיין מ"קדשי ה"' הוא? ובמיוחד, לפי ביאור התוס' שאינו מדין "כל העומד וכולי", אלא: כיון דעומד ליזרק מיד פקעי "קדשי ה"', ומהי הסברא? וכן צריך ביאור מה שביארו התוס' למאן דאמר היתר שחיטה, שהשחיטה מתירה עבודת הכהנים, מדוע סגי בהיתר זה? איזה דבר הוציאו מ"קדשי ה"'. והמקדש דוד [חלק א סימן ז אות ה] מבאר: מאן דאמר היתר שחיטה, סובר: בשחיטה "נעשית מצוותו" בבשר, וכל יתר העבודות הם בדם, הילכך, אין מועלין בבשר. ומאן דאמר היתר זריקה, סובר: שהקבלה הוא דין בכל הקרבן, ולא רק בדם, כיון שצריך לקבל דם מהפר כמו שדרשה הגמרא [זבחים כה א] "ולקח דם מהפר", אם כן, עדיין לא נגמרו עבודות הבשר, עד אחרי קבלת הדם, מה שאין כן הזריקה, הוא בדם ולא בבשר. ומאן דאמר היתר אכילה, סובר שמצות זריקה היא גם דין בקרבן ולא רק בדמו. ביאור זה אינו כדעת התוס' המבארים למאן דאמר היתר זריקה, מטעם "כל העומד לזרוק, כזרוק דמי". וכן, דבריו אינם תואמים למה שכתבו התוס' [עיין הערה 110, 115] שהשחיטה מתירה את הזריקה, והילכך, אם שחט סמוך לשקיעת החמה, אין לו היתר שחיטה. ולדברי המקדש דוד, ומה בכך? הלא השחיטה גמרה את ההיתר לגבי הבשר? והנה ידועים דברי הגר"ח [ויבואר בדף ז ועיין לעיל הערה 65], שהטעם שקדשי קדשים יוצאים מידי מעילה בשעה שיש להם היתר, אינו מדין שהעבודות מתירות את איסור מעילה, אלא, מפני שכיון שהגיעו לידי תכליתן פקע מהן דין "קדשי ה"', [ועיין שם שמוכיח את סברתו מדברי רבי עקיבא]. ובהבנה פשוטה: הזריקה או השחיטה, אינן פועלות היתר מעילה, אלא, כיון שנעשו העבודות, ממילא פקעה מהן דין מעילה. ולדבריו אפשר לבאר, שדין מעילה הוא, כל זמן שהם מ"קדשי ה"' בלבד, בלי השתתפות חלק כהנים. אבל כשנשחט ויש בכך היתר לעבודות כהנים, ושותפות כל שהוא של כהנים, מפקיעה קדושת מעילה. כלומר, אם היינו זקוקים שהשחיטה תתיר את המעילה, אין די בשחיטה, הואיל ולא התירה דבר בעצם הקרבן, אלא היא פתיחה לשאר העבודות. אבל, לפי דברי הגר"ח, די שיפקע מהם קדושת היותם "קדשי ה"', והשחיטה, שהיא המערבת את הכהנים בעבודתם בקרבן, היא הגורמת להפקעת קדושת מעילה.
[112] נמצאנו למדים, ששעת הזריקה נקראת: "היתר אכילה", כי הזריקה מקדימה את היתר אכילה, ושעת הקבלה נקראת: "היתר זריקה", כי הקבלה מקדימה את היתר הזריקה. ואם כן, מקשים התוס', על הלשון: "היתר שחיטה", היה לה להגמרא לקראותה: "היתר קבלה", כי השחיטה מקדימה את קבלת הדם. ותירצו, שהלשון "היתר קבלה", אינה עולה כהוגן, כי אין מושג "היתר קבלה", כיון שאין גם שום איסור לקבל דם פסול, וממילא לא שייך לומר שהשחיטה מתירה את קבלת הדם, אבל שייך לומר "היתר שחיטה", כלומר, שנעשה השחיטה בהכשר. וכן שייך לומר שהקבלה מתירה את זריקת הדם, מפני שאסור לזרוק דם שנפסל, ונמצא שהקבלה כאשר היתה בכשרות מתירה את זריקת הדם, וכן הזריקה מתירה אכילת כהנים, ובלעדי זריקה כשרה, אסור לכהנים לאכול את הבשר.
[113] בפירוש המיוחס לרש"י מבאר: למחר, אכן, שאל בר פדא מבר קפרא, וענה לו בר קפרא, ששאלה זו תלויה במחלוקת חזקיה ובר קפרא. ובספר משנת רבי יעקב טוען, שלא יתכן לומר כן, כי בר קפרא היה רבו של רבי יוחנן. וראה שם, ובהגהות הגאון יעב"ץ.
[114] לפי השיטה מקובצת גרסינן: וריש לקיש אמר: היתר זריקה. וכתבו התוס' [ו ב ח א] "למאן דאמר: היתר זריקה", משמע שבגירסתם היה כתוב מאן דאמר הסובר היתר זריקה. ובמסכת יבמות [לג א] משמע שהתוס' גרסו: בר קפרא אומר: היתר זריקה. ומדברי הכסף משנה [פרק ג מהלכות מעילה הלכה א] משמע, שהיה לו גירסא אחרת: חזקיה סבר: היתר זריקה.
[115] הקשו התוס': שנינו במשנה: שחט בצפון וקיבל הדם בדרום, לא יצא מידי מעילה. ולמה, הרי היה לו היתר שחיטה, וכבר יצא מידי מעילה? ומתרצים: לדעת חזקיה הסובר היתר שחיטה, צריך להעמיד את המשנה, שמדובר, שקבל את הדם בדרום בעוד השוחט באמצע השחיטה. נמצא שלא נגמרה השחיטה בהכשר. ודבריהם צריכים ביאור: לשיטת התוס' שלמאן דאמר היתר שחיטה, היינו: היתר לעבודת כהנים, אם כן, משעה שנשחט ומותר לקבל את הדם, אף על פי שהוא באמצע השחיטה, מכל מקום, יש היתר להמשך עבודת כהנים? ומה הועילו התוס' בתירוצם? השפת אמת הקשה עוד: איך אפשר לקבל כל הדם קודם גמר השחיטה? אלא ודאי, שכוונת התוס' היא, שקיבל מקצת דם לפני גמר השחיטה, כמה דם שצריך לקיים מצות קבלה וזריקה, וכמות זו של דם אפשר לקבל קודם גמר השחיטה, אם כן, תמוה, ומה בכך שקיבל בדרום, וכי אינו יכול לחזור ולקבל יתר הדם בצפון?! כלומר, הקושיה היא קושית מה נפשך: אם נפשך לומר ששעת היתר שחיטה היא בתחילת השחיטה, אם כן, קודם שהתחיל לקבל את הדם בדרום, כבר היה היתר שחיטה, ושוב אין מועלין בו, ואם היתר שחיטה הוא בגמר השחיטה, מה תירצו התוס' שקבל הדם באמצע, הרי יכול עדיין לקבל בכשרות, אחרי שקלקל וקיבל בדרום? וכתבו התוס' שמותר לקבל את הדם לפני גמר השחיטה. והתוס' במסכת זבחים [קי א ד"ה ואי] מסופקים אם שחט סימן אחד, ולפני שחיטת סימן השני קיבל וזרק את הדם, האם הקרבן כשר. ונחלקו האחרונים בדבר. האור שמח [פרק ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ח] מפרש שהם סוברים כדברי התוס' כאן, וספיקם הוא בענין אחר [עיין שם], והמקדש דוד [שם] והקהלות יעקב [מנחות סימן י] סוברים, שהתוס' מסופקים האם מותר לקבל את הדם לפני גמר השחיטה. הגרי"ז [זבחים כה] מקשה על דברי התוס', מי קידש את הדם? הלא רק עצם מעשה השחיטה מקדשת את הדם [כמבואר במנחות עח ב ובסוטה יד ב], ואיך מתקדש הדם לפני גמר השחיטה? והמקדש דוד [סימן ז] מבאר שהתוס' סוברים "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף", לפיכך מתקדש הדם מתחילת השחיטה. כלומר, כל הדם היוצא והמתקבל בכלי, הוא דם היוצא בגרמת השחיטה, ואם חל דין שחיטה תיכף מתחילת השחיטה, נתקדש בכך הדם. ועיין בקהלות יעקב [שם]. וממשיכים התוס' להקשות קושיה אחרת: שנינו במשנה שחט ביום וזרק בלילה, לא יצא מידי מעילה, ואמאי, הרי כבר הותר בשחיטה? וכאן ודאי לא נזרק הדם עד גמר שחיטה! ומתרצים: לדעת חזקיה, מדובר, ששחט כל כך סמוך לשקיעת החמה, עד שהוצרך לזרוק בלילה, ולפיכך לא התירתה השחיטה את עבודות הכהנים, כמבואר בדף ו א. בפירוש ב מקשה קושיות התוס' ומוסיף להקשות, ממה שאמרה המשנה "ושקבלו פסולין וזרקו את דמה", הלא כבר נשחט בכשרות, ולמה מועלין בו. [זו אינה קושית הגמרא בהמשך], וכן הקשה החק נתן והשפת אמת. ומתרץ, שמדובר באופן שלא היה בעזרה כהן כשר לקבל הדם. ואם נצרף לכך תירוץ התוס', יוצא לנו ביאור חדש בכל הסוגיא, שחזקיה הסובר היתר שחיטה, סובר שהשחיטה הכשרה מוציאה מידי מעילה, בתנאי שישנה אפשרות שיבוא לידי זריקה כשרה, אבל, כשאין אפשרות לבוא לידי זריקה כשרה לא מוציאה השחיטה הכשרה מידי מעילה, הילכך, חזקיה מעמיד המשנה, שחט בצפון וקבל בדרום, שהיה כל כך קרוב לדרום שאי אפשר לקבל אלא בדרום, וכן שחט ביום וזרק בלילה, שהיה סמוך לשקיעת החמה, וכן קיבלו פסולים, שבשעת שחיטה לא היה בעזרה כהן כשר.
[116] גירסת השיטה מקובצת.
[117] גירסת השיטה מקובצת.
[118] הקשו התוס': ומה סבר המקשן, והלא פשיטא שאפשר לתרץ ולפרש את המשנה, שהבשר לן, ולא הדם? ותירץ רבינו פרץ: שהמקשן סבר, שכמו שבהמשך המשנה "שקבלו פסולין וזרקו את דמה", מדובר בפסול שאירע בדם, כן גם הרישא. ותירץ לו התרצן, שלא כן הוא, אלא מדובר שהבשר לן.
[119] וכבר מבואר [בהערה 115], איך יתרץ מאן דאמר: היתר שחיטה את המשנה. וקושית הגמרא היא להוכיח שלא כמאן דאמר היתר אכילה.
[120] גירסת השיטה מקובצת.
[121] לפי המבואר בהערה הבאה, הוא רבי זירא.
[122] כן פירשו וגרסו התוס'. אבל הפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום והשיטה מקובצת גורסים: היכי דמי אי דקבלוהו פסולין וזרקוהו פסולין, כלומר, שפסולין עשו גם את הקבלה וגם את הזריקה, קשה, למה לי עד דאיכא תרתי, כלומר, בכדי שלא יצא מידי מעילה, אין צורך שיעשו בו שני פסולין, אלא לאו, המשנה מדברת דקבלוהו פסולין, ואז לא יצא מידי מעילה, אף על גב שזרקוהו כשרים, ונדייק, וטעמא דקיבלוהו פסולין וזרקוהו כשרים, לכן לא יצא מידי מעילה, כמאן דאמר היתר זריקה, הא, אבל, אם קיבלוהו כשרים וזרקוהו פסולים, אין מועלין, אף על פי שלא באו להיתר אכילת כהנים, ושמע מינה: היתר זריקה שנינו. עד כאן פירושם. ושני הפירושים דומים בפרט זה דמוכיח דהיתר זריקה שנינו. והנה, בפירוש קדמון, ובפירוש ב, ישנה גירסא אחרת ופירוש אחר בקושית רב זירא. והוא, שמדייק מלשון המשנה, שבאחד משני האופנים: או בקבלו פסולין וזרקו כשרים, או בקבלו כשרים וזרקו פסולין, אינו יוצא מידי מעילה, מפני שהמשנה סוברת היתר אכילה ! ובפירוש ב שולל פירוש זה, מפני שרבי זירא מוכיח מהרישא של המשנה כמאן דאמר היתר זריקה, ומסתבר, שכמו כן, הוא רוצה להוכיח מהסיפא של המשנה.
[123] רש"י על התורה.
[124] כן כתבו התוס' כאן, שדרשה זו, היא ממה שנאמר "אשר יזה", ודרשינן "בראוי להזות". וכן כתב רש"י במסכת זבחים שם. וכן כתב המיוחס לרש"י כאן [על פי גירסת הצאן קדשים. ואינו מוכרח]. והאמת, שבגמרא שם מבואר דרשה אחרת, ממה שנאמר "מדמה", ודרשינן "ולא דם פסולה". ושם דרשו מ"אשר יזה" למעט דם שניתז מהצואר קודם קבלה, ועדיין אינו ראוי להזות, כיון שלא נתקדש בכלי. ושם הקשה הרש"ש, למה לי קרא "מדמה", ולא מפסולה, הלא אפשר למעט פסולה, מהפסוק אשר יזה, בראוי להזות. ותירץ הגרי"ז על קושית הרש"ש, שאינו מספיק ללמוד חטאת פסולה מ"ראוי להזות", כיון שחטאת פסולה בהרבה מקרים דינה הוא שאם עלתה לא תרד. ולכן, לא בכל האופנים נקראת "אינה ראויה להזות", ובאופנים אלו, היה אפשר לומר, שאכן, דמה טעון כיבוס, על כן צריכין לדרשה "מדמה" ולא פסולה, ללמדנו שכל חטאות פסולות, אין דמן טעון כיבוס.
[125] רש"י שם.
[126] כן פירש רש"י שם במסכת זבחים. וראה רש"ש וקרן אורה. ומה שפירש המיוחס לרש"י כאן: הדם או הבשר, צריך עיון גדול, כי אם הדם נזרק כהלכתו, ואחר כך לן הבשר, פשוט דאין הבגד טעון כיבוס, שהרי כבר הוזה הדם, כמבואר בהמשך הגמרא.
[127] גירסת השיטה מקובצת.
[128] יש כאן כמה גירסאות וכמה פירושים. מבואר לפי התוס' והשיטה מקובצת, לענ"ד, ולפי גירסת הב"ח. ובהסתמך על רש"י בהערה 130.
[129] והטעם כתבו רבינו הלל [פירוש על התורת כהנים פרשת צו פרשה ד פרק ו] והשיטה מקובצת [זבחים לט א אות ד] משום שכבר נעשה מצותו.
[130] ושם במסכת זבחים, אכן, מרגיש רש"י בקושיא זו, ומוחק מהמשנה את המלה "וזרקו". ואף שאינו כפי הגמרא כאן וכן הקשה הקרן אורה בעמוד ב, ורב יוסף מדייק למה שנתה המשנה "וזרקו". ועיין שם בשיטה מקובצת אות ב'.
יא דף ה', תנן שלנה וכו' מאי לאו דלן דם וכו' יעוי"ש, וקשה אמאי לא משני דלאחר שלן הדם זרק את הדם, וע"י הזריקה אעפ"י שפסולה היא מ"מ פועלת להוציא מידי מעילה, וע"כ דסברה הסוגיא כרגא"ר דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה וה"ה שארי פסולין, - וע"כ הוא משום זה גופה דהי' לו שעת הכושר וזהו ש"מ דהיתר זריקה שנינו, - ואין לומר דשאני פיגול שלא הי' לו שעת הכושר דליתא דהלא גבי פיגול יש מעלה שיש בו ריצוי לפיגול וממילא שוה פיגול לשארי פסולין שהי' להם שעת הכושר, - וכמו שכתבנו לעיל.
יב שם, היתר שחיטה שנינו או היתר זריקה שנינו או היתר אכילה וכו', - והנה יש להבין מה שייך היתר שחיטה לאפוקי מידי מעילה, בשלמא היתר זריקה אתי שפיר לפי מה שכתבו התוס' שהוא מטעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי, אבל מה שייך בהיתר שחיטה כיון דחסר עדיין קבלה, - ואפשר לומר דהשחיטה היא בתורת מכשיר לעבודה, והיינו דכיון דהשחיטה בעצמותה לאו עבודה היא והיא רק בתורת מכשיר, - וזה עצמה שנעשית מוכשר לעבודת הכהנים המביאים היתר אכילה, להכי נקרא זה ג"כ שעת היתר ואינו נקרא קדשי ד'. - ואפשר שזה נכלל בדברי התוס' ד"ה היתר שחיטה, - וזה לשונם וקרי לה היתר לכהנים לפי שהוא היתר לעבודת כהנים עכ"ל. - והביאור בזה מפני שהשחיטה הוא בתורת מכשיר לעבודה.
יג ובזה יש לבאר דברי השיט"מ בזבחים ס"ו ע"א דהקשה וא"ת ובחטאה"ע ששונה בה אמאי מועלין בה למ"ד במעילה היתר שחיטה שנינו והכא איכא היתר מליקה, דהא בגמ' מוקמינן שינוי מקום גבי חטאת בהזאה, וי"ל דדוקא היתר שחיטה מוציאה מידי מעילה משום דלאחר שחיטה הוכשר לקבל דם לאלתר אבל בעוף דליכא קבלה לא מהני היתר מליקה לאפוקי מידי מעילה עכ"ל, יעוי"ש. ולכאורה מה זה הבדל בין שחיטה למליקה, הלא כמו ששחיטה מתרת לקבל דם כן המליקה מתרת לעשות הזאה בחטאה"ע, - אבל נראה כמו שפירשנו משום דגבי שחיטה שאינה בתורת עבודה שהרי כשרה גם בזר, והיא באה בתורת מכשיר ומתיר לקבלה שפיר נקראת בתורת היתר לאפוקי מידי מעילה לומר דלאחר השחיטה נכנסה לרשות הכהנים לפעול פעולת היתר, - משא"כ מליקה שהיא עצמה עבודה, ולא נגמרה עד לאחר ההזאה, ממילא כיון שאינה בתורת מכשיר אינה ג"כ בתורת מתיר, - ולא שייך דלאחרי המליקה נכנסה לרשותן של הכהנים, וממילא הרי זה יציאה מקדשי ד' דזה ליתא דהרי גם קודם המליקה היתה ברשותן של הכהנים והמה ברשות גבוה והתורה קורא אותן קדשי ד' - וא"כ לא הוסיפה המליקה שום התחדשות היתר.
יד איברא דהתוס' שם בזבחים ס"ו ד"ה ואלא במיצוי הקשו קושיא זו שהקשה השיט"מ והניחו בקושיא יעוי"ש. - אבל לפי"ז תמוה טובא בעצם הסברא למ"ד היתר שחיטה שנינו, איזה סברא יש בזה דהשחיטה תהי' מוציאה מידי מעילה, וע"כ דמפרשי התוס' דלמ"ד היתר שחיטה שנינו הכוונה אם באה השעה לעבודת הדם המתיר את הקרבן הרי"ז נקרא שעת היתר, ולהכי הקשו דלפי"ז אין לחלק בין שחיטה למליקה.
טו ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' הכא שהקשו למ"ד היתר שחיטה שנינו שחט בצפון וקבל בדרום אמאי מועלין כיון שנעשית השחיטה בהכשר, ותירצו דמיירי כגון שקיבל קודם גמר שחיטה יעוי"ש, והנה מבואר מדברי התוס' דכשרה קבלה גם קודם גמר שחיטה, ומסתמא כן הדין בשעשה הזריקה קודם גמר שחיטה, - ואעפ"י שהתוס' הסתפקו בזה בזבחים ק"י, - אבל הכא פירשו כך משום דלמ"ד היתר שחיטה שנינו ע"כ סבר כן מכח הקושיא דשחט בצפון וקבל בדרום, - ולפי"ז אפשר לחלק בין שחיטה למליקה, דשחיטה נקראת היתר משום דלפעמים שהגמר שחיטה בא באחרונה, והיא מתרת לגמרי, ומוציאה מידי מעילה ולהכי גם כשהיתה בתחילה גם גמר השחיטה יש לקראתה היתר משום דלפעמים היא מוציאה מידי מעילה, להכי יש בכחה לפעול גם בראשונה, - משא"כ במליקה לא שייך זה, - ובזה יובדל שחיטה ממליקה.
טז והנה לכאורה הא דפליגי אם היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה שנינו, הוא לאו דוקא בשנפסל הדם קודם זריקה אלא הוא הדין בשלא נפסל הדם, שייך לפלוגתא זו באופן אם יש מעילה קודם זריקה, - דלמ"ד היתר זריקה שנינו הנה גם בשלא נפסל הדם אין בו מעילה, ולמ"ד היתר אכילה שנינו יש בו מעילה טרם שנזרק הדם. - אבל לפי"ז קשה מדוע פליגי אמתניתין דמיירי בשנפסל הדם ולא יבוא עוד לידי זריקה, - ומדוע לא פליגי בעצם הדין בשנתקבל הדם בכוס ולא נזרק עדיין אם יש מעילה, - וע"כ צריך לומר דזה ודאי אם הדם עומד בלא פסול ועומד לזרוק, דאין בו מעילה מטעם דשוב לא נקרא קדשי ד', - ורק באופן שנפסל הדם ולא תבוא לידי זריקה, - בזה פליגי דמ"ד היתר זריקה שנינו, הביאור דכיון דהיתה שעה אחת שהי' עומד לזרוק חשבינן כזרוק, - ואין בו מעילה, ומ"ד היתר אכילה שנינו הביאור דהכא לא אמרינן כזרוק דמי כיון דחזינן דאינו ראוי לזריקה אנו דנין שלא הי' עומד לזרוק דהסוף מברר בלמפרע שלא הי' עומד לזריקה.
יז אבל זה תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן בדין עומד לזרוק, דר"ש דסבר עומד לזרוק כזרוק דמי היינו אפילו באופן שנפסל אח"כ אבל אנו דנין על השעה שהיתה ראויה לזריקה כאילו גם נזרק, - ולזה שפיר הקשו התוס' הכא מדוע לא קא אמרי דפליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן, ותירצו דשייכא פלוגתא גם אליבא דרבנן מטעם דלא דמי מעילה להא דטומאת אוכלין דסברי רבנן דלא קרינן אשר יאכל כיון דעכ"פ אסור באכילה קודם זריקה, אבל הכא כיון דעומד לזרוק מיד פקעי מיני' קדשי ד' יעוי"ש. - ביאור הדברים דע"כ קודם שנפסל הדם נפקע מדין מעילה, ופליגי אם ההיתר דמעיקרא לא נפקע גם אח"כ כשנפסל הדם, וזהו למ"ד היתר זריקה שנינו, ולמ"ד היתר אכילה שנינו סבר דהכא לא שייך היתר זריקה כיון דאין לדון בזה הא דעומד לזרוק דהרי נתברר שאין עומד לזרוק כמו שכתבנו לעיל.
יח והנה דברי התוס' מבואר בגמ' מנחות ק"ב דאיתא שם אלא אמר רב אשי מעילה אטומאה קא רמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושתי' במאי הדרא רכבא לה, טומאה משום אוכלא וכו' עי' שם בפירש"י. - מבואר להדיא כסברת התוס' דשאני גבי טומאה הלא אמרינן כזרוק דמי אף באופן שלא נפסל הדם מטעם דעכ"פ אסור באכילה עתה.
יט ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א מהא דאיתא שם דפריך הש"ס לרב אשי מהא דמתניתין דידן דאין מעילה בהיתר זריקה, - ולא משני דשאני מעילה דלאו קדשי ד' נינהו יעוי"ש, והיא קושיא חמורה לכאורה, - אבל נראה דכוונת התוס' הכא אליבא דמסקנא דשם, - והיינו דפלוגתא דהכא מיירי אליבא דאמת דשאני מעילה וכמוש"נ.
כ והנה הרמב"ם פסק היתר אכילה שנינו הכא בהא דנפסל הדם כמבואר בפר"ג דמעילה ה"א ועי' בכס"מ, - אבל יש לעיין מה דעתו של הרמב"ם באופן שלא נפסל הדם ועומד לזרוק אם יש בו מעילה, - ומסתבר דכיון דכתב האי דינא בשנפסל הדם, משמע דבלא נפסל הדם אין בו מעילה אף קודם זריקה, וכן מבואר במנחות שם בסוגיא כמוש"נ לעיל. - אבל תמהני טובא מדוע השמיט הרמב"ם, - ואפשר שסמך על המובן מאיליו דמדכתב דיש מעילה בשנפסל הדם קודם זריקה, ממילא מובן דבלא נפסל הדם אין בו מעילה, אבל תמוה דכתב להדיא בפר"ב ממעילה ה"ב וז"ל כל קדשי קדשים מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם יעוי"ש, וזה תמוה חדא דהלא משמע מסוגיא דהכא מדפליגי בדם שנפסל משמע דבלא נפסל אין בו מעילה, ועוד דזה מוכח מסוגיא במנחות דקודם שנפסל יצאו מכלל קדשי ד' וכמו שכתבנו לעיל, - ורבי יוחנן דסבר הכא היתר אכילה שנינו ע"כ זה דוקא בשנפסל הדם, וזהו שאמר שנינו היינו שזהו דין המשנה.
כא אמנם דברי הרמב"ם ברורים מכח הא דתנן לקמן במשנה דף ט' ע"א הא דתנן חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בהן משהוקדשו וכו' נזרק דמן וכו' ואין מועלין בבשר יעוי"ש. מבואר דקודם זריקה יש מעילה בבשר, וכמו שפירש"י, וכן פסק הרמב"ם בפר"ב ה"ו, - וא"כ מבואר להדיא במשנה דהיתר אכילה דוקא מוציא מידי מעילה. - ולכאורה תקשה טובא להני דסברי היתר שחיטה והיתר זריקה. - וע"כ צ"ל להיפך דכשלא נפסל הדם לכו"ע יש מעילה וקרינן להו קדשי ד', - אמנם בשנפסל הדם ואינו ראוי עוד לזריקה, והרי"ז קדשים פסולים, - ומצד הסברא יש לנו לומר דיצא מידי מעילה, - ורק מטעם שכיון שקיי"ל דאם עלו לא ירדו, נמצא דיש בהו קדושה דבכח אם מעלה על המזבח דלא ירדו, - להכי באופן שיש לדון הא דישנם בכח הוצאה מידי מעילה אמרינן דבא זה וביטל זה, היינו על הבכח דקדושה ישנו בכח אחר המוציא מקדושה, וזהו הא דהי' להדם שעת היתר דבכח, - ובזה פליגי דחד אמר דסגי בהיתר שחיטה, וחד אמר היתר זריקה בעינן, וחד אמר דלא סגי הא דהיתר דבכח כלל, וזהו שיטת ר' יוחנן, והרמב"ם פסק כוותי'. - והסוגיא דמנחות שם דמחלק בין מעילה לטומאה, ע"כ אזלא אליבא דמ"ד היתר זריקה שנינו, לומר דהא דהיתה ההיתר דבכח לפעול היתר אנו דנין לשעת היתר, - ובשביל הפסול דהדם דנפסל הקרבן אעפ"י שיש בו קדושה מצד דאם עלו לא ירדו, כיון שהקדושה הלזו אינה רק בכח ולא בפועל, והיינו הא דאם עלו לא ירדו, אין כח קדושה זו לבטל הא דההיתר שהי' בכח אף שלא יצא לפועל, - וסברת התוס' הכא דמחלקין בין טומאה למעילה, הוא ג"כ רק למ"ד היתר זריקה שנינו, (ודברי מרן שכתב דהסוגיא דמנחות סברה דהיתר אכילה שנינו, תמוה) והרמב"ם פוסק גם בזה דהיתר אכילה שנינו.
כב והנה לפי מה שביארנו דע"כ דבלא נפסל הדם לכו"ע היתר אכילה בעינן, - ולא מהני היתר זריקה, וזהו דעת הרמב"ם כמו שכתבנו, - ויש לעיין בדברי התוס' לקמן ז' ע"ב ד"ה הא ממונא דבעלים שכתבו ונראה דלא פריך אלא למ"ד היתר אכילה שנינו דאי למ"ד היתר זריקה א"כ לאחר זריקה ר"ל לאחר שניתר לזריקה ואע"פ שלא נזרק, וא"כ מאי פריך הכא ממונא דבעלים הוא והלא ודאי דאיסורא איכא כיון שלא נזרק הדם יעוי"ש. - הרי סברי התוס' דפלוגתא זו שייכא גם בשלא אירע שום פסול, - אבל תמוה מדפליגי באופן שמיירי המשנה דנפסל הדם, וכמו שביארנו לעיל.
כג עוד תמוה לפרש לאחר זריקת דמים היינו לאחר שנראה לזריקה דהיינו בקבלה לחודיא יש מעילה באימורין, - הא כמו שאינו מתיר הקבלה הבשר לאכילה, כן מסתבר שאינו מביא האימורין לידי מעילה. - ועוד הא דתנא לקמן ו' וזבחים פ"ט אימורי קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים ר"א אומר אין מועלין בהן וכו', - וקשה למ"ד היתר שחיטה לא בעינן לזריקה לעיולי במעילה, - ודוחק לומר שיצאו קודם קבלת הדם, - וצ"ע (והנה הקר"א כתב בסברא דלא חל מעילה קודם זריקה בקדשים קלים על האימורים.- יעוי"ש, ולפלא שלא הביא דברי התוס'. - אבל אפשר לומר דשאני בין נפסל הדם ללא נפסל הדם, - והיינו דבנפסל הדם לבסוף מביא גרעון להקדושה למפרע כמו שכתבתי לעיל מטעם דהפסול דבסוף מברר שאינו עומד לזרוק גם מעיקרא, - ולהכי אינו מביא קדושה על האימורין, מטעם דבעינן קדושה מעליא להביא לידי מעילה כמו"ש התוס' לקמן ו' ד"ה שלא, ובאופן זה יש לומר דכיון דלא הוברר חלק גבוה אין דם זה מביא מעילה, - ואין זה דמיון להא דתנן לקמן ומיירי בזה התוס' דהתם מיירי שהדם נשאר במעלתו ובקדושתו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0