דף ו - ב
מתניתין:
מבואר במשנה הקודמת, שקדשי קדשים יוצאים מידי מעילה משעת זריקת הדם [158], ואימורי קדשים קלים באים לידי מעילה בזריקת הדם.
משנתנו דנה בבשר קדשי קדשים שיצא [שהוציאו אותם] מן העזרה לפני זריקת הדם, והבשר נפסל [והוא הנקרא "יוצא"] ואחר כן נזרק הדם, האם מועלין בו. ונחלקו בכך תנאים.
וכן נחלקו, האם יש על הבשר חיוב פיגול נותר וטמא.
ובסיפא, נחלקו באימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת הדם.
בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים [160], ואחר כך זרק הדם, רבי אליעזר אומר: מועלין בו. משום שסבר "אין זריקה מועילה ליוצא להוציאו מידי מעילה".
ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא.
בשר קודש שנתפגל, או שנותר לאחר זמן אכילתו, או שנטמא, האוכלו במזיד חייב כרת ומלקות, ובשוגג חייב חטאת [ובמחשבת חוץ למקומו מלקות בלבד].
והואיל והבשר נפסל ב"יוצא", והזריקה לא מהני ליה, לכן, אם בנוסף על יציאתו, גם נתפגל או שנותר או שנטמא, ואכלו, אינו חייב [161].
רבי עקיבא אומר: אין מועלין בו, מפני שהזריקה מועילה ל"יוצא", כמו שיבואר.
וחייבין [162] עליו משום פיגול ונותר וטמא. [163].
אמר רבי עקיבא: ראיה לדברי שהזריקה מועילה ל"יוצא": והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש חטאת אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפניו, כלומר, ששחט את שתיהן, ודינם הוא, שאם רצה זורק מזו ואם רצה זורק מזו [ומכל מקום, השניה היא חטאת שנתכפרו בעליה בקרבן אחר, והיא פסולה],
האם לא כשם שדמה פוטר את בשרה, מדין מעילה, כך הוא פוטר את בשר חברתה, מדין מעילה, ואף על פי שהיא פסולה [164]?!
אם כן, יש ללמוד: אם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה [165], דין [קל - וחומר] הוא, שיפטר את בשר עצמה, כאשר נפסל [166] ב"יוצא" [167].
אימורי קדשים קלים, שיצאו חוץ לעזרה, לפני זריקת דמים, ואחר כך החזירם, וזרק את הדם, רבי אליעזר אומר: אין מועלין בהן, לפי שעדיין לא הובררו האימורין להיות "קדשי ה'", מאחר שהקרבן נפסל ב"יוצא", וזריקת הדם לא מועילה ל"יוצא" להביאם לידי מעילה.
ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, כמבואר ברישא.
רבי עקיבא אומר: מועלין בהן, והזריקה מועילה להביאם לידי מעילה.
וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.
גמרא:
הכלל במשנתו הוא: לדעת רבי אליעזר, אין הזריקה מועלת ליוצא, ולדעת רבי עקיבא, מועלת.
ולמחלוקת זו ישנן השלכות לדין מעילה, ולדין חיוב על פיגול נותר וטמא, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים.
ומבררת הגמרא: והני תרתי למה לי? למה הוצרכה המשנה להשמיענו מחלוקתם בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים [168]?
צריכי! הוצרכה המשנה להשמיענו בשניהם, ואם היתה משמיענו באחד מהם, לא היינו למדים את השני, דאי איתמר, רק בקדשי קדשים, הוה אמינא, היינו אומרים: בהא, בקדשי קדשים בלבד, קא אמר רבי אליעזר: מועלין בו, משום דרק זריקה בקרבן כשר, והיא כתיקנה, מפקא מידי מעילה, ואילו, זריקה בקרבן פסול, והיא שלא כתיקנה, לא מפקא מידי מעילה,
אבל, בסיפא לגבי קדשים קלים, שהזריקה באה, לאיתויי, להביא את האימורין לידי מעילה, היה עולה על הדעת לומר, שרבי אליעזר מודי ליה לרבי עקיבא דאפילו זריקה שהיא שלא כתיקנה, מייתי, יש לה כח להכניס לידי מעילה [169],
משמיעה לנו המשנה, שרבי אליעזר חולק גם בקדשים קלים, וסובר שהזריקה אינה מועילה אף להביא לידי מעילה.
ומאידך, אי איתמר, אם היתה המשנה משמיענו, מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, גבי קדשים קלים בלבד,
הוה אמינא, היינו אומרים: גבי קדשים קלים דוקא, הוא דאמר רבי עקיבא מועלין בהן, כי הוא סובר דאפילו זריקה של "יוצא", שהיא זריקה שלא כתיקנה, מייתא יש לה "כח" להביא את האימורין לידי מעילה, אבל, ברישא לגבי קדשי קדשים, דהזריקה לאפוקי הוא, באה להוציא את הבשר מידי מעילה,
היינו אומרים, שרבי עקיבא מודה לרבי אליעזר, שזריקה זו שהיא שלא כתיקנה, לא מפקא, אין לה "כח" להוציא מידי מעילה,
קמשמע לו, משמיעה לנו המשנה שרבי עקיבא חולק אף בקדשי קדשים.
ומעתה, בין בקדשי קדשים ובין באימורי קדשים קלים, נחלקו. ולכן, נשנית המשנה ב"תרתי".
הגמרא ממשיכה לדון בדברי רבי עקיבא.
אתמר: אמר רבי יוחנן: כי, במה אמר רבי עקיבא "זריקה מועלת ליוצא", דוקא שיצא מקצתו, והזריקה מועילה למקצת שנשאר בעזרה, ומתוך שהזריקה מועילה למקצת שבפנים, מועילה גם למקצת שיצא, לגבי הוצאה מדין מעילה. אבל אם יצא [170] כולו [171], לא אמר רבי עקיבא, שתועיל לו הזריקה.
והטעם, מפני שרבי עקיבא למד דינו ממפריש חטאת [172], ושם הועילה הזריקה, על כל פנים, לחטאת זו עצמה, והואיל וכן, הועילה - לגבי דין מעילה - גם לשניה. הילכך אפשר ללמוד ממנה רק באופן שהזריקה הועילה, על כל פנים, על מקצת.
סוגיא דמחשבין על האבוד ועל השרוף
אמר [173] רב אסי לרבי יוחנן: כבר לימדונו חבירי שבגולה:
הערות
[158] ובהערה [161] תבואר המשנה למאן דאמר בסוגיא הקודמת היתר שחיטה והיתר זריקה.
[160] מלשון המשנה משמע כמאן דאמר בסוגיא הקודמת היתר אכילה. ומאן דאמר היתר זריקה יפרש, שהבשר יצא אחרי קבלת הדם, לפני ש"נראה לזריקה". ומאן דאמר: היתר שחיטה, יפרשנה, קודם שנראה לקבלת הדם. תוס'. ומוסיף השיטה מקובצת, כגון, שהבהמה היתה קרובה כל כך לחוץ העזרה, שאף מתחלה היה סוף הבהמה לצאת על ידי פירכוס. הילכך, לא בא לעולם לידי היתר קבלה. דברים אלו מקורם בגמרא זבחים [כו א], עיין שם. [ועיין בהערה 107].
[161] בפירוש המיוחס לרש"י מבאר: הואיל דיצא, אינה קובעת בפיגול נותר וטמא, אלא זריקה כשרה. כלומר, כל אלו: פיגול נותר וטמא, אינם אלא בקרבן שזריקתן כשרה. זה ביאור כללי והראשונים מפרטים יותר: פיגול: רש"י [זבחים צ א] ותוס' כאן מבארים, משום שאמרה התורה "לא ירצה", ודרשינן "כהרצאת כשר כן הרצאת פסול",, כשם שבקרבן כשר- הזריקה היא המרצה, כן בפיגול, הזריקה היא המפגלת, ואינו פיגול עד שיקרבו כל מתיריו [מבואר לעיל דף ב]. ומוסיף התוס' יום טוב: וכיון שיצא הוי כמי שלא נזרק עליו הדם. נותר: כתב רש"י [שם]: משום שאין נותר אלא בבשר הראוי לאכילה בתוך זמנו כדכתיב [ויקרא יז] "ביום זבחתכם יאכל וממחרת וגומר". והתוס' כתבו שנותר נלמד בגזירה שוה מטומאה [זבחים מד א]. טמא: כתב רש"י [שם]: כמו שאמרו במנחות [כה ב]: הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה, ושאין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה, וכן אימורין דאיתרבו לטומאה מ"אשר לה"', דומיא דבשר איתרבו דלאחר זריקה הוא דמחייב עלייהו ולא לפני זריקה. וכן כתבו התוס' כאן. וראה בתוס' שם טעם אחר. ועיין בתוס' זבחים [מו ב ד"ה אחת]. דברי התוס' מבוארים על פי השיטה מקובצת. ועיין תוס' יום טוב. ועיין בתפארת ישראל הדן בענין אין איסור חל על איסור ובזרע אברהם [חלק ב סימן נט אות יא]. ואכמ"ל. ועיין בשו"ת נודע ביהודה [מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן נ"ג].
[162] גירסת המשנה במשניות: אבל חייבין.
[163] ומכל מקום, לא הועילה הזריקה להתירו באכילה. גמרא בסוף הפרק ושם יבואר [ועיין בהערה 219]. תוס' יום טוב.
[164] רש"י במסכת זבחים [קיא ב] מפרש, שהשניה אין מועלין בה, משום שהיא חטאת המתה, כמבואר לעיל [ג א] שאין מועלין בה אפילו מדרבנן, דכמאן דחנקינון דמי. והקשו שם התוס' [קיב א] על דברי רש"י, שאם כן, למה חילקה הגמרא לקמן [ז א] בין נשחטו בבת אחת לזה אחר זה, הלא בכל האופנים הוי השניה חטאת המתה? והתוס' סוברים, שכיון שהשניה נשחטה קודם זריקת דמה של הראשונה, ושניהם ראויות לכפרה, איננה בגדר של חטאת המתה, אלא, מבארים התוס': הטעם לחלק בין בת אחת לזה אחר זה, הוא, מפני שכיון שנשחטו בבת אחת הרי הן כגוף אחד, ויבואר בגמרא באריכות. [ועיין בהערה 192]. היוצא מכך, שלדעת רש"י הזריקה היא על האחת, והשניה נדחית, ועקב כך אין מועלין בה, ולדעת תוס', כיון שהביא את השניה לצאת ידי חובתו על חטאתו אשר חטא, נעשו שניהם כגוף אחד, וזריקת אחת מהן מועילה על שניהם, לגבי דין מעילה. ודעת רש"י צריכה ביאור, אם כן, איזה ראיה מביא ממנה רבי עקיבא לדין "יוצא", הלא הטעם שהשניה נדחית אינה משום שזריקה פסולה מועילה, ואין בשתי חטאות שום זריקה פסולה, אלא שהשניה נדחית מאליה, והולכת לאיבוד? ועיין בהערה הבאה, בשם השפת אמת והטהרת הקודש וחזון יחזקאל, שהקשו כן. ועיין בהערה 195 דברי הקרן אורה.
[165] כתב השפת אמת: לא מצאנו שהשיב רבי אליעזר לרבי עקיבא. ומבאר: רבי אליעזר דוחה ראיתו של רבי עקיבא, מפני שחילוק יש בין חטאת שכיפרו בעליה לבין "יוצא". חטאת שכיפרו בעליה, לעולם לא חל איסור מעילה על החטאת השניה [כמבואר לעיל ג א], אלא, שהיה יכול להזות מדם חטאת זו, ואז תהיה חטאת כשרה [ותצא מידי מעילה!] ועתה כשזרק מחטאת השניה, נמצא, שאיגלאי מילתא למפרע שמעולם לא חל עליה שם מעילה, מה שאין כן ב"יוצא", שכבר חל עליו איסור מעילה, לא יצא מידי מעילה בזריקה זו, כיון שהקרבן פסול. ויש לקשר דבריו עם המובא בשמו בהערה 25. "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?". וכדברים אלו הקשו הטהרת הקודש והחזון יחזקאל על ראית רבי עקיבא. ועיין שם.
[166] כתבו התוס': לימוד זה למד רבי עקיבא לפסול "יוצא" בלבד, ולא לשאר פסולי המוקדשין. ולפי גירסא אחת בתוס', הטעם הוא מפני שפסול יוצא, קל משאר פסולים, הילכך מועילה בו הזריקה. על אף שיצא מכך חומרא, שחייבים עליו משום פיגול נותר וטמא, ועוד, בסיפא גבי קדשים קלים יוצא מכך חומרא, בכל זאת עצם פסול יוצא ניתר בזריקה, מפני קולתו. וכתוצאה מכך יצא חומרות וקולות [וכמו שמבאר הגר"ח בהערה הבאה]. ויתורץ קושית הרש"ש, ועיין שיטה מקובצת. וכוונת התוס', לגמרא מנחות [יב]. שם דנה הגמרא בשיירי מנחה שנחסרו בין הקמיצה להקטרה, שהם אסורים באכילה, האם תהני להם הקטרת הקומץ להוציאם מידי מעילה ולקבוע להם פיגול. [ההקטרה כמו הזריקה קובעת להוצאת מנחה מידי מעילה ולדין פיגול, כמבואר לעיל ג ב]. ודיון זה לכאורה דומה למחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, החולקים בזריקת "יוצא". ומסקנת הגמרא שם, היא, שעד כאן לא קאמר רבי עקיבא שהזריקה מועילה, אלא ב"יוצא", מפני "דאיתא בעיניה ופסול מחמת דבר אחר הוא", בניגוד לשאר פסולים, שעליהם לא מועילה הזריקה. ולמדו מכך תוס' שהוא הדין בכל הפסולין, ובכולם מודה רבי עקיבא שזריקתם לא מועילה, ולאו דוקא בשיירי מנחה שנחסרו. וכנראה, שפירשו כמו שפירש רש"י [שם]: פסול מחמת דבר אחר "אויר ירושלים [חוץ לעזרה] פוסלו, שיצא חוץ לקלעים". וזו קולתו של "יוצא" מפני שהוא פסול חיצוני.
[167] מכאן מוכיח הגר"ח בחידושיו [וכבר מובא לעיל בכמה מקומות, וראה בהערה 65, 11 1], שכדי להוציא מידי מעילה, אין צורך בזריקה המתרת את בשר קדשי קדשים לאכילה, ואין עצם מעשה הזריקה הפועל דין מעילה, אלא, שעל ידי הזריקה שהיא גמר העבודות, והקדשי קדשים גמרו יעודם ותכליתם להיותם "קדשי ה"', ממילא מאיליו פקע מהם דין מעילה. וראיתו היא: מדברי רבי עקיבא שלמד הפקעת מעילה ממפריש חטאת וכולי, הרי בזורק דם אחת מהן, ברור שזריקה זו לא התירה את השניה. ויותר מכך, אסור להקטיר אימורי השניה, ואם עלו ירדו! [כמבואר בדף ז ב], ואיך פקעה המעילה מהשניה, ומי התיר אותה? אבל לדבריו מבואר היטב, כיון שתכלית של השניה היתה והופרשה באבדת הראשונה, כדי להוציא ידי חובת בעליה על חטאתו אשר חטא, והיות שהגיעה לתכליתה, מאיליו פקע ממנה היותה "קדשי ה"', ויצאה מדין מעילה. ועוד מוסיף הגר"ח [וכן מעיר החזון איש זבחים סימן מט ס"ק מ"ח], זריקה זו של אחת מהן לא תועיל להשניה לגבי חיוב פיגול נותר וטמא, מפני שלגבי דין פיגול נותר וטמא, ההגדרה היא בזריקה המתירה, וזריקת האחת בודאי אינה מתירה את השניה. ולדבריו ראית רבי עקיבא ממפריש חטאת היא רק לגבי דין מעילה, ואינה ראיה כלל לגבי דין פיגול נותר וטמא. ולכאורה קשה, אם כן מנין הוכיח רבי עקיבא לחיוב פיגול נותר וטמא? ומבאר הגר"ח: אכן, במפריש חטאת, כיון שהם שני קרבנות לא תועיל זריקת האחת על השניה לגבי פיגול נותר וטמא, אלא, בזריקת "יוצא" בלבד שהזריקה היא על הקרבן עצמו. ורבי עקיבא למד דינו, בדימוי מילתא למילתא. זריקה זו מועילה לגבי דין מעילה, וזה למד ממפריש חטאת, היא, חשובה זריקה ואינה כשפיכת מים. והיות וכן, מועילה גם לדין פיגול נותר וטמא, ואילו לא היתה מועילה לגבי דין מעילה, היתה נחשבת כשפיכת מים, ולא היה עליה דין זריקה כלל. הזריקה פועלת שתי פעולות, האחת שהיא מפקיעה מדין מעילה הואיל שהיא גמר העבודות, והשניה, שהיא מתירה לגבי פיגול נותר וטמא. ועתה, בזריקת "יוצא", הדיון הוא: האם יש עליה "שם" זריקה לשתי פעולותיה, אם לאו. ואחרי שלמד רבי עקיבא ממפריש חטאת שיש עליה "שם" זריקה, די לו בכך ללמוד בזריקת "יוצא" שהיא נחשבת לזריקה לכל דיניה. ואף שבמפריש חטאת לא הועילה הזריקה להתיר את האימורין להקטרה, ולא לענין פיגול נותר וטמא, אינה בגלל חסרון ב"שם" הזריקה, אלא, מפני שלא יתכן שהאימורין יותרו בזריקת קרבן אחר. עד כאן תוכן דברי הגר"ח. ועוד ידובר על סברה זו בעזה"י בדף ח א. כל זה לדעת רבי עקיבא. והגרי"ז [זבחים כו ב] מוסיף לבאר, שרבי אליעזר חולק, וסובר, שעל זריקת "יוצא" כיון שהבשר נפסל, אין על זריקה זו "שם" זריקה כלל. דיונו של הגרי"ז שם הוא על המבואר שם שקרבן כשר שדמו נזרק שלא במקומו, נתכפרו בעליו, למרות שהבשר פסול לאכילה, ונדרש שם מדרשות הכתובים. ואמר שם הגרי"ז שבזריקה ההיא שלא במקומה, אף רבי אליעזר מודה שהיא מוציאה מידי מעילה. מפני, שעד כאן לא נחלק רבי אליעזר אלא ב"יוצא" שהבשר נפסל מצד עצמו, לפיכך, אין הזריקה מועילה לו אף להפקיעו ממילא מ"קדשי ה"'. מה שאין כן בזריקה שלא במקומה, שהבשר לא נפסל, אלא שיש גזירת הכתוב האוסרת לאוכלו, מודה רבי אליעזר שהזריקה מועילה לגבי הוצאת מ"קדשי ה"'.
[168] השפת אמת מעיר, שראיית רבי עקיבא במשנה ממפריש שתי חטאות, עולה יפה רק לגבי קדשי קדשים, ולא בסיפא לגבי קדשים קלים. כי אם היתה אפשרות בקדשים קלים שמפריש קרבן לתשלומי קרבן אחר, ונמצא הראשון, האם תועיל זריקה של אחד מהן להביא את אימורי השני לידי מעילה?! הלא אימורי השני אינם קרבים כל זמן שלא זרקו את דמו שלו בעצמו, ואז יוקרבו מחמת זריקת עצמו, ויותר מכך, הלא גם בקדשי קדשים אין האימורים קרבים, כמבואר בדף ז ב, על אף שהזריקה הועילה לגבי הוצאה ממעילה. וצריך לומר, שבכל זאת השווה רבי עקיבא מידותיו, ולמד קדשים קלים מקדשי קדשים, לעצם הדין שהזריקה מועילה. ואם כן, אין לרבי עקיבא ראיה ברורה לדינו בסיפא שמועלין בקדשים קלים שיצאו האימורין, אלא, אומר כן מסברא. הילכך, מקשה השפת אמת, מה מקשה הגמרא למה הוצרכה המשנה להביא מחלוקתם בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים, הלא התירוץ ברור [הפוך מתירוץ הגמרא!], אם היתה המשנה משמיעה לנו רק בקדשי קדשים, הוה אמינא לומר, רק בהם סובר רבי עקיבא שהזריקה מועילה, כשם שמועילה במפריש שתי חטאות, ואילו בקדשים קלים מודה לרבי אליעזר. ועד כאן לא אמר רבי אליעזר שאין הזריקה מועילה, אלא בקדשים קלים הואיל ואינו דומה למפריש שתי חטאות. ומה הקשתה הגמרא: תרתי למה לי? עוד מקשה השפת אמת. הלא חילוק גדול יש בין קדשי קדשים לקדשים קלים. כי קדשי קדשים יוצאים מידי מעילה כשהבשר יוצא מידי "קדשי ה"' על ידי הזריקה, אם כן, כיון שזריקתם היתה כשרה, על אף שהבשר פסול ביוצא, לכן, יש סברא לומר שיוצאין מידי מעילה [ועיין בהערה הקודמת בשם הגר"ח]. מה שאין כן בקדשים קלים שהזריקה מבררת חלק גבוה [כמבואר לעיל בהערה 9] ומייחדת את האימורין לגבוה, והיא המביאתן לידי מעילה, פשיטא שיש צד לומר שזריקה זו שאינה מתירה את האימורין לגבוה, הואיל ונפסלו ביציאה, אינה מביאתן לידי מעילה. ואם רבי עקיבא סובר, שבכל זאת מביאתן לידי מעילה, מאיזה סיבה שהיא, הלא חידוש גדול יש בסיפא בדברי רבי עקיבא. והנמשך מכך, שחידוש גדול יש ברישא בדברי רבי אליעזר בקדשי קדשים שזריקתם אינה מוציאתם מידי מעילה. ומה הקשתה הגמרא: תרתי למה לי? [גם דרך זו היא בהיפך מתירוץ הגמרא!].
[169] הטעם לחלק בין הרישא להסיפא בפירוש המיוחס לרש"י מפרש: כיון שלהכניס לידי מעילה הוא חומרא, ומאידך, להוציא הוא קולא, לכן ברישא בקדשי קדשים הוה אמינא שרבי אליעזר מחמיר, וסובר מועלין בו, ובסיפא בקדשים קלים לא יקל לסבור שאין מועלין, וכן לרבי עקיבא, הוה אמינא שבסיפא בקדשים קלים מחמיר, וסובר מועלין, וברישא לא יקל לסבור שאין מועלין. וכן כתב בפירוש המשנה להרמב"ם. והקשה הקרן אורה: דברי רבי אליעזר ברישא אינם חומרא בלבד, הלא בעקבות כך מקיל ואומר שאין חייבין משום פיגול נותר וטמא? וכן בסיפא לרבי עקיבא. ותירץ: אינה קולא, דלא נחייב האוכל בשוגג פיגול נותר וטמא להביא חטאת מפני הספק שהסתפק בו רבי אליעזר, ולא יביא חולין לעזרה. אבל הקרן אורה חוזר בו, שאם כן, למה אמר גבי מעילה שמחומרא מועלין, וכי יביא אשם מעילות אך ורק מפני הספק, הלא חולין בעזרה הוא? וקולא גדולה היא. וכן הקשה השפת אמת. התוס' בשם רבינו פרץ מבארים את ה"צריכותא" של הגמרא בדרך אחרת [ובהמשך יבואר הקושיא שמתורצת בדרך זו]. והיא: ב"יוצא" המדובר במשנתנו, אין פסול במעשה הזריקה, והזריקה מצד עצמה כתיקנה היא. אלא, שהפסול הוא על בשר הקדשי קדשים שיצאו ועל אימורי הקדשים קלים שיצאו, לפיכך, לבשר קדשי הקדשים, אין שום תועלת [לדעת רבי אליעזר] בזריקה, והזריקה לא תתיר את הבשר, שבכל אופן כבר נפסל, ואין הזריקה פועלת שום פעולה, ולא מצאנו שהתורה מכשירה זריקה כזו שאין לה שום תועלת, ואחריה לא ישונה שום דין חדש על הבשר, הילכך לא מהני להוציא מידי מעילה. נוסחת השיטה מקובצת: אם כן לא תועיל לחצאין. איך תועיל על מעילה אם אינה מועילה על הבשר. אבל באימורי קדשים קלים הזריקה מועילה לאימורין, על כל פנים בדיעבד, שאם עלו לא ירדו, הילכך, יש סברא לומר שהיא פועלת להביא את האימורין להיות מ"קדשי ה"' לגבי דין מעילה. נוסחת השיטה מקובצת: הלא הבשר לא נפסל ב"יוצא", ועליו מועילה הזריקה, ואף של"מעשה" לא יותר הבשר בזריקה זו, מכל מקום, אין החסרון בבשר והזריקה ש"על" הבשר, אלא שאסור לאכול הבשר בגלל האימורין שיצאו ולא הוקטרו. וכיון שכן, פעלה הזריקה ונעשית בהכשר "ובקדשים קלים מיד שהזריקה נעשית בהכשר, אז הוברר חלק הגבוה", הילכך יש צד לומר שזריקה זו מביאה לידי מעילה. ובקיצור: הזריקה בקדשי קדשים אינה פועלת הכשר על בשר שנפסל, ואילו בקדשים קלים פועלת על האימורין בדיעבד [או על הבשר שלא יצא]. ולפי שיטת התוס' אינו מטעם חומרא וקולא, אלא החילוק הוא בעצם התועלת שבזריקה. ומסולקת קושית הקרן אורה והשפת אמת. ובדרך זו מתרץ רבינו פרץ קושיא אחרת, שכאן אמרה הגמרא שיותר מסתבר להביא לידי מעילה מאשר להוציא מידי מעילה, ואילו בסוגיא הקודמת [עמוד א] אמרה הגמרא שיותר מסתבר שזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה מאשר להביא לידי מעילה, ואי לכך אמרה שם הגמרא "כל לאתויי לידי מעילה, זריקה כתיקנה מייתי לידי מעילה, כל לאפוקי מידי מעילה, אפילו שלא כתיקנה נמי מפקע מידי מעילה? והתירוץ ברור: שם מדובר בזריקת פיגול, שה"שלא כתיקנה" הוא בזריקה עצמה, לפיכך, יש לומר שזריקה גרועה זו אין לה "כח" ו"חשיבות" להביא קדשים קלים לידי מעילה, ולהחיל עליהם להיות "קדשי ה"' [נוסח השיטה מקובצת: דלא הוברר חלק גבוה ולא חלק הדיוט]. ואילו להוציא קדשי קדשים מידי מעילה יש לזריקה פסולה זו "כח", מפני שהיא "מרצה" לענין חיוב כרת [כמבואר בהערה 107]. עד כאן מדובר, כשאנו דנים על זריקה פסולה, ואנו באים להעריך את כחה, וכח פעולתה. אבל בסוגיתנו הדיון הוא על זריקה כשרה, אלא שהבשר או האימורין נפסלו, כמבואר, אז יש סברא לומר שיותר מסתבר להביא קדשי קדשים לידי מעילה מאשר להביא קדשים קלים ליעדי מעילה, מטעם הנ"ל. ועיין בהערה הקודמת דברי השפת אמת.
[170] גירסת השיטה מקובצת.
[171] וכתב הקרן אורה, שפשוט הוא שגם האימורין יצאו כולן. מפני שאם נשאר כזית מהאימורים בפנים, נימא "מגו" שמועילה הזריקה לגבי האימורין, מועילה גם לדין מעילה. אבל השפת אמת כתב, שאף אם האימורין לא יצאו, מכל מקום, כיון שכל הבשר יצא, והזריקה לא הועילה על הבשר כלום לגבי אכילת כהנים, לא מועילה גם לגבי הוצאה ממעילה. והתוס' אינם מבארים, האם נשארו האימורים בפנים או שגם הם יצאו. ובפירוש המיוחס לרש"י כתב שהבשר יצא, ומשמע שהאימורין לא יצאו. [אבל השפת אמת מדייק ההיפך מדברי רש"י, עיין שם].
[172] כתב התוס' יום טוב: לכאורה, הוא הדין בסיפא של המשנה לגבי קדשים קלים, לא אמר רבי עקיבא שמועלין באימורין אלא כשיצאו מקצתן, ואילו אם יצאו כולן מודה רבי עקיבא שאין הזריקה מועלת. אלא, כתב, שמדברי הרמב"ם לא נראה כן. התוס' יום טוב מציין לדברי הרמב"ם בפרק א מהלכות פסולי המוקדשין [הלכה לג] וזה לשונו: וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ, לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן. ואינו מחלק בין יצא כולו או מקצתו. ואם הקרבן כשר, פשוט, שכל דיני מעילה עליו. וכתב הקרן אורה: יותר נכון לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות מעילה, שלגבי קדשי קדשים כתב [פרק ג הלכה א] "או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים:. אין מועלין בשאר בשרן". ואילו לגבי קדשים קלים כתב [פרק ב הלכה א] "הוציא אימוריהן לחוץ קודם זריקה, אין מועלין בהן עד שיזרק הדם. נזרק הדם מועלין בהן, שהזריקה מועלת ליוצא בין להקל בין להחמיר". ולא כתב הרמב"ם יצא מקצתו. וצריך ביאור, הלא אין הזריקה מועילה כלום, הלא לא נשאר מהאימורין בפנים, ולא שייך לומר: מתוך ["מגו"] שהועילה הזריקה לנשאר בפנים? ומבאר התוס' יום טוב: הואיל ונמשך מכך חומרא, שבכל אופן מועלין באימורין בין נשאר בפנים ובין לא נשאר בפנים, על כן, סבר הרמב"ם שאין צורך לסברת "מגו". וכנראה, כוונתו, על פי המבואר ב"צריכותא", שלהביא קדשים קלים לידי מעילה, קל יותר. השפת אמת [לשיטתו בהערה הקודמת שדברי רבי יוחנן "יצא כולו" בקדשי קדשים, היינו הבשר בלי האימורין] מסופק בדבר, וסובר שאפשר לומר שבקדשים קלים אפילו אם יצאו כל האימורין, סובר רבי עקיבא -בניגוד לקדשי קדשים, שהזריקה מועלת. מפני שהדין הוא שאם עלו לא ירדו, אם כן, מהני הזריקה לדין אם עלו לא ירדו [ועיין בהערה 170 שגם תוס' מסבירים שזריקה המועילה לדין "לא ירדו" הוי זריקה המועילה לרבי עקיבא]. אך, כותב השפת אמת, יש לדחות סברא זו, מפני שלא הזריקה פועלת את דין "לא ירדו", ואף אם עלה קודם זריקה, מבואר בגמרא [ז ב] ש"לא ירדו". ועיין במשנת רבי אהרן [עמוד רצ"ט].
[173] השמטת המלה "ליה" היא גירסת ספרים אחרים מובאת בתוס'. וגירסא זו באה לאפוקי מגירסא שלפנינו "אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן". ולפי הגירסא שלפנינו, בא רב אסי להשיב על דברי רבי יוחנן, האומר שאם יצא כולו מודה רבי עקיבא שהזריקה לא מועילה, ומקשה: למה? אם אפשר לחשב בשעת זריקה מחשבת פיגול על בשר שנאבד או נשרף כולו, למה לא תועיל זריקה אף אם כל הבשר בחוץ? ורב אסי רוצה להוכיח שלא כדברי רבי יוחנן. התוס' שוללים גירסא זו, מפני שלשיטתם [הערה 176] לא אמר רבי עקיבא "זריקה מועלת" אלא ליוצא בלבד, כמבואר [שם] שהוא פסול קל, ואין לדמות אליו שאר פסולי המוקדשין, אם כן מה מקשה רב אסי? השיטה מקובצת, מוסיף עוד לבאר קושית התוס' [הלשון אינו ברור כל כך וכן נראה כוונתו], דמשמע דאם לא כדברי רבי יוחנן, ואכן רבי עקיבא סובר "זריקה מועלת" אפילו ביצא כולו, לא תיקשי קושית רב אסי, ואינו נכון, כי לכל הדעות גרוע הרבה אבוד ושרוף מיוצא, כיון דהרי אף אם מועלת ליוצא, הרי לשאר פסולים לא מהני, ואבוד ושרוף גרוע משאר פסולים. ואיך שלא נסביר, נהיה מוכרחים לחלק בין "יוצא" ל"פיגול", ומה מקשה רב אסי. וכדברים אלו כתב הרש"ש. ולפי גירסת הספרים שאיננה קושיא על רבי יוחנן, צריך לומר, שהגמרא הביאה כאן דברי רב אסי כסוגיא צדדית, בגלל הדמיון לדין יוצא. והמשך גירסא זו יבואר בהערות הבאות, כיון שמדברי תוס' ד"ה אלא, משמע שלא שללו לגמרי גירסא זו.
א ע"ב משנה, בשר קדשי קדשים שיצאו לפני זריקת דמים ר' אליעזר אומר מועלין בו וכו' ר"ע אומר אין מועלין בו, - והנה מבואר דפליגי אי זריקה מועלת ליוצא דר"א סבר דאין זריקה מועלת ליוצא והוי כלא נזרק הדם, - ור"ע סבר דהזריקה מועלת ליוצא. - והנה אם הבשר בפנים בשעת זריקה או בחוץ פליגי בזה בזבחים צ', - אבל המסקנא התם דבאיתנהו אבראי פליגי, אבל בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי דזריקה מועלת ליוצא, - והיינו דאעפ"י שנפסלו ביוצא אמנם כיון דבשעת זריקה היו בפנים זריקה מועלת, - וכי פליגי כשהיו בחוץ גם בשעת זריקה, - וא"כ יש לתמוה טובא ברש"י הכא שפירש דהמשנה מיירי כשנכנס הבשר ואח"כ נזרק הדם וזה היפוך סוגיא דזבחים. - וגם תמוה טובא מה דחקו לרש"י לפרש דמיירי שהבשר בפנים בשעת זריקה, - והנה יש לומר דזה דחקו לרש"י מפני שר"ע מביא ראי' לדבריו מהא בשתי חטאות שזריקה מהני ליוצא, ויש להשיב הלא שם היו השתי חטאות בפנים, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דגם זה דיוצא מיירי כן שהיא בשעת זריקה בפנים, אבל תמוה טובא מסוגיא דזבחים, ועוד אם ההוכחה מר"ע הוי הוכחה מעליא, א"כ מדוע לא הביא הש"ס שם ראי' זו לומר דע"כ פליגי באיתנייהו בפנים.
ב ועוד דע"כ כל עיקר הפלוגתא שם ע"כ דוקא בקדשים קלים נאמרה דהיינו בפלוגתא דר"א ור"ע לענין אימורי קדשים קלים, וזהו מפני שקודם זריקה אין עליהם תורת קדשים להיות נפסלים ביוצא, ורק הזריקה פועלת עליהם החלות הקדושה, - ומה"ט אמר רב פפא בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי דהזריקה פועלת עליהן להיות הקדושה חלה עליהן לענין מעילה, - ורק בדאיתנהו אבראי פליגי, וסבר ר"א דהזריקה איננה פועלת מטעם שהם בחוץ, - והסברא בזה דכיון דהזריקה פועלת גם פסול דיוצא להכי סבר ר"א דלא מהני זריקה כזו המביאה פסול, ור"ע סבר דזריקה כזו ג"כ הוי זריקה מעליא, - אבל בשר קדשי קדשים שיצאו לחוץ דנפסלו ביוצא אין הבדל בין אם הם בפנים או בחוץ, - וזהו כוונת השיט"מ שם בזבחים שהקשה היאך מ"ד דבהדר עיילינהו פליגי הרי כמו כן פליגי ברישא בבשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים, וצ"ל דבאימורי קדשים קלים פליגי בדהדר עיילינהו יעו"ש, מבואר דבשר קדשי קדשים אין הבדל בין פנים לחוץ, - וא"כ מדוע פירש"י הכא דמיירי שהי' הבשר בפנים בשעת זריקה.
ג והנה גם דברי השיט"מ תמוה לכאורה דמדבריהם משמע דדוקא באימורי קדשים קלים פליגי בדאיתנהו אבראי, וזהו דכיון דלא נפסלו קודם זריקת הדם משמע אבל בשר קדשי קדשים שנפסלו ביציאה לכו"ע אין זריקה מועלת, וקשה הלא פליגי גם בבשר קדשי קדשים שבאמת נפסלו ביוצא, ומכ"ז סבר ר"ע דזריקה מועלת לצאת מידי מעילה, וא"כ מה הועילו רבותינו בשיט"מ שמפרש דר"פ מיירי מאימורי קדשים קלים, הלא אכתי תקשה מרישא דמתניתין דפליגי גם בבשר קדשי קדשים.
ד והנה מדברי ר"ע עצמו מוכח דרק באופן שהזריקה מביא לידי פסול זריקה מועלת, והיינו מהמשל שמביא מהא דשתי חטאות דהאחד נפסל מטעם מותר חטאת, וזהו שנעשה מותר ע"י הזריקה דהאידך וזהו בדמיון להא דאימורי קדשים קלים כמו שכתבנו לעיל, - אבל אין מזה ראי' לבשר קדשי קדשים שיצא לחוץ כיון שנפסלו ביציאה קודם זריקה.
ה והנה ביישוב סוגיא דזבחים צ' נראה לבאר עפ"י דברי התוס' בזבחים כ"ו ד"ה דלמא באליה ויותרת הכבד דהקשו וז"ל, וקשה לרב פפא דאמר התם בדעיילינהו לגואי בשעת זריקה לא פליגי, פירוש דאינם פסולין הלא הכא קאמר פסולה וכו', וי"ל דה"פ עיילינהו לגואי לא פליגי פירוש דודאי חייבין עליהם משום פיגול דזריקה מועלת לחייב משום פיגול על יוצא כי האי דלפני זריקה והי' לפנים בשעת זריקה, אבל מכל מקום נפסלו ביוצא לכו"ע כדאיתא בשמעתין כי פליגי בדעיילינהו בתר זריקה אי חייבין משום פיגול דהא עיילינהו או לאו עכ"ל, מבואר מזה דגם אימורי קדשים נפסלין ביוצא אף קודם זריקה ומ"מ זריקה מועלת עליהם לכו"ע אעפ"י שכבר נפסלו, - וא"כ שפיר יש לפרש גם בקדשי קדשים שנפסלו קודם זריקה ומ"מ בדהדר עיילינהו שפיר מועיל עליהם פעולת הזריקה, - ומיושב לפי"ז קושיות השיט"מ שם, והיינו דהא דקאמר רב פפא בדהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי קאי בין ארישא ובין אסיפא.
ו והנה בזה יש ליישב גם שיטת רש"י דע"כ רש"י לא סבר כפירוש התוס' אלא סברת רש"י דהסוגיא דזבחים כ"ו פליגא אסוגיא דזבחים צ' דהיינו רב פפא, - והיינו דמסוגיא דזבחים כ"ו מוכח דגם באופן שהיו האימורים בפנים בשעת זריקה פליגי ור"א סבר דאין זריקה מועלת, וסוגיא דשם אליבא דר"א אזלא כמו שכתבו שם התוס', - ולהכי פירש"י הכא דמיירי המשנה בין רישא ובין סיפא שהיו בשעת זריקה בפנים, - וזה מתאים להמשל שהביא ר"ע מהא דשתי חטאות, וזה ראי' להסוגיא דזבחים כ"ו, - ומוכח דסבר ר"ע דגם בנפסלו מקודם זריקה מ"מ מהני הזריקה להוציא מידי מעילה, - ואעפ"י שאין המשל דומה להנמשל מטעם דבשתי חטאות הזריקה עושה הפסול בהשניה ואילו בבשר קדשים הפסול מקודם, - מ"מ סבר ר"ע דאין הבדל בזה, - כמו שמצינו כזה בזבחים צ"ג דפליגי תנאי אם דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה יעוי"ש. וזהו סברת הרמב"ם בפר"ה ממעשה"ק ה"ט בניתז דם על בגד טמא שאינו טעון כיבוס מטעם דהטומאה דבת אחת דינה כמו שנטמא מקודם, - וזהו סברת ר"ע הכא שסבר שאין הבדל בין אם הפסול באה ע"י הזריקה בעצמותה לבין אם בא הפסול מקודם, ושפיר הוי ראי' נכונה מהא דשתי חטאות לדין דבשר קדשי קדשים שיצא, ומזה ראי' לפסק הרמב"ם דמעה"ק, ומיושב מה שהקשו הכס"מ והלח"מ שם, - והיינו שהרמב"ם בחר לפסוק כן מכח משנה זו לדברי ר"ע, - וזהו שיטת רש"י לפום סוגיא דזבחים כ"ו דפליגי בדהדר עיילינהו, - וזהו פשטות המשנה שמתאים להמשל דמיירי שהפסולים הוי בפנים בשעת זריקה.
ז כתב הרמב"ם בפר"א מפוה"מ הל"ג וז"ל, וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן עכ"ל, וכתב הראב"ד וזה אינו מחוור, וכתב מרן דטעמו של הרמב"ם דכיון שנפסלו ביציאתן לחוץ נפסלו מלהקטירן יעוי"ש, - ולכאורה סברת הראב"ד נכונה מאד כי מאד תמוה להקטיר פסולין על המזבח.
ח ונראה דסבר הרמב"ם דיציאת אימורין בחוץ קודם לא נפסלו, - מטעם דהזריקה פועלת החלות הקדושה להביא פסול יציאה עליהם, וממילא כשהיו בפנים בשעת זריקה אין עליהם שום פסול, ואעפ"י שהזריקה פועלת עליהן גם אם הם מבחוץ אבל כל זה לענין הכשר הקרבן, אבל להקטרה בודאי פסולין הן משום פסול יוצא, וכוונת הרמב"ם שכתב ואם החזירן מקטירין אותן היינו באופן שאם החזירן קודם זריקה, וממילא כשרין הם להקטרה, - ולזה נחתי לפרש כן בתופ"ח ובקר"א. - אבל לפי"ז תקשה מדוע פליג הראב"ד ולא נחית לזה. - ונראה דהראב"ד סבר כשיטת התוס' זבחים כ"ו שחידשו דאפילו כשהן בפנים בשעת זריקה מ"מ כבר נפסלו ביציאה דלחוץ שהיו בחוץ קודם זריקה, - ושיטת התוס' שם דסוגיא דזבחים כ"ו סוברת ג"כ כר"פ, - אבל הרמב"ם סבר בזה כשיטת רש"י דסוגיא דזבחים דלא כרב פפא אזלא, וממילא סבר הרמב"ם דבאימורים לא נפסלו ביציאה דלחוץ קודם זריקה.
ט גמ'. והני תרתי למ"ל וכו' וקשה מדוע לא משני דיש רבותא וחידוש בסיפא שלא נפסלו קודם זריקה, והזריקה אין לה חסרון מאומה, ומכל זה סבר ר"א דאין זריקה מועלת וברישא הוי רבותא בר"ע, - ולכאורה משמע מזה כשיטת התוס' זבחים כ"ו דאף קודם זריקה יש פסול יציאה לענין הקטרה אפילו בשהכניסו בפנים בשעת זריקה, - נמצא דעכ"פ יש פסול בשניהן.
י והנה לפירש"י דמיירי הכא המשנה כולה בין ברישא ובין בסיפא שהיו בפנים בשעת זריקה, - ע"כ צריך לומר דסבר רש"י כשיטת התוס' זבחים שם דיש פסול הקטרה גם קודם זריקה דאל"כ מאי פריך הני תרתי למ"ל, והלא איכא רבותא בהא דאימורי קדשים קלים, - ואפילו אם אמרינן דסברה האי סוגיא דפסול דבת אחת דינו כבזה אחר זה, אבל עכ"פ איכא חידושא, וראי' לזה דהרי מצינו דפליגי תנאי בזה, וע"כ צריך לומר דרש"י סבר כשיטת התוס' דיש פסול הקטרה גם ביציאה קודם זריקה, וזאת למודעי בפירושא דהתוס' זבחים שם שחידשו דיש פסול ביציאה דלחוץ קודם זריקה באימורים אין זה ענין להא דאיתא בזבחים פ"ט דרוצה הש"ס לומר דר' יוחנן ור"ל פליגי גם באימורים, דהתם הכוונה לענין עצם הקרבן וכשרותו, - והתוס' מכוונים לענין הקטרת האימורין, - ועכ"פ מבואר דשיטת רש"י כשיטת התוס' דזבחים שם, - וסוגיא דהכא כסוגיא דזבחים כ"ו, - אבל להרמב"ם דסבר דאימורין לא נפסלו להקטרה ביציאה דלחוץ קשה הכא מאי פריך הני תרתי למ"ל.
יא ונראה דסבר הרמב"ם דהש"ס עדיפא קאמר, וזהו דהחידוש דהזריקה מביאה האימורין לידי מעילה הוי חידוש יותר גדול היינו דהזריקה גרועה ג"כ מביאה להיות בכלל קדשי ד', - ובזה יבואר דברי הרמב"ם בפיה"מ שמפרש האי צריכותא דהש"ס שהוא משום קולא וחומרא דאי תנא רישא הוי אמינא בהא קאמר ר"א משום דאין זריקה מועלת יען שהוא חומרא למעול בו, אבל בסיפא אימא דמודה ר"א משום דלחומרא יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין, דהרי גם ברישא איכא קולא דאין חייב עליו משום פיגול נותר וטמא, - אבל נראה דכוונת הרמב"ם דברישא הוי לחומרא דהיינו שלא יצאו מלהיות קדשי ד' על ידי זריקה גרועה, - אבל בסיפא לענין להיות נקרא קדשי ד' אפשר דנם בזריקה גרועה יצאת מרשות הדיוט ונכנס להיות בכלל קדשי ד', - ואין כוונת הרמב"ם חומרא וקולא לומר שהוא מדרבנן, דזה ודאי ליתא דהרי מביאין קרבנות, וע"כ שהוא מדאורייתא, אלא הביאור עד כמה כחה של זריקה גרועה להיות נקרא קדשי ד' וברישא הוי לחומרא הכוונה שקשה להוציא מידי קדשי ד' ע"י זריקה גרועה אבל להכניס להיות קדשי ד' אפשר דמודה ר"א להכי בעינן תרתי בבי, ומפרש הרמב"ם דהצריכותא הלזו עדיפא יותר, וכמו שנתבאר.
יב והנה בהא דשתי חטאות שאמר ר"ע פירש"י בזבחים קי"א דלהכי בזריקה דחדא פוטרת את בשר חברתה מן המעילה משום חטאת שכיפרו בעלי' דקיימא לן חטאות המתות לא ניהנין ולא מועלין יעוי"ש. - ולפי"ז קשה טובא דמאי ראי' מזה דזריקה מועלת ליוצא להוציא מידי מעילה, דהרי התם אין הזריקה מוציא מידי מעילה בשר חברתה אלא הוא מטעם אחר דהיינו דהזריקה הוי רק סיבה דבשביל זה נעשה השני' חטאת שכיפרו בעלי', וא"כ אין מזה ראי' דזריקת חדא מוציא מידי מעילה בהא דיוצא. - ומצאתי בספר טהרת הקודש שנחית לזה, - והנה התוס' שם בזבחים הקשו לרש"י מהא דסוגיא דידן דאמר ר' אלעזר לא אמר ר"ע אלא ששחט שניהם בבת אחת וכו' אבל בזה אח"ז לא, ואי חשיב כחטאות המתות אפילו בזאח"ז נמי יעוי"ש, וקשה מדוע לא הקשו התוס' מדברי ר"ע עצמו כי מה ראי' היא לבשר היוצא מהא דשתי חטאות דהלא שאני התם דהרי זה חטאת שכיפרו בעליה.
יג ונראה בסברת רש"י ותוס' דכיון דהפסול נעשה אחרי השחיטה, והשחיטה היתה בהכשר דהרי היתה ראוי' לזריקה דרצה מזה זורק רצה מזה זורק, - ולהכי הוי בזה הדין דאם עלה לא ירד לא מיבעי' לר"ש בזבחים פ"ד דפליגי שם רבי יהודה ור"ש דלר"ש בודאי פשיטא דהדין בזה דאם עלה לא ירד, אלא אפילו לרבי יהודה דפליג שם בנשחטה בלילה ונשפך דמה הכא מודה דאם עלה לא ירד מטעם דכיון דכחד זיבחא נינהו ובחטאת שכיפרו בעליה כזה דהיינו בזה שנעשה מותר חטאת, וממילא הוי כיפרו בעלי' בזה לכו"ע אם עלה לא ירד, - וקיי"ל דבכ"מ שאם עלה לא ירד יש בו מעילה, - וא"כ מצד הדין בכיפרו בעליה הרי היא בחיוב מעילה, - ורק מטעם זה נפקעת ממעילה משום דזריקה דאחת פוטרת בשר חברתה, ומזה ראי' גם לבשר שיצא דזריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה, - ואעפ"י שרש"י בזבחים ס"ח ד"ה אמר רבי פירש דבעינן תרתי לטיבותא היינו שנפסלו לאחר שחיטה וגם יש לו הכשר במקום אחר יעוי"ש. והכא לא מצינו הכשר במקום אחר הא דכיפרו בעליה באחר, - אבל נראה דשאני הכא דבזה עצמו שהשתי חטאות הן גוף אחד סגי להיות בזה הדין דאם עלה לא ירד, וזהו סברת רש"י וגם שיטת התוס' להכי לא הקשו מזה לר"ש, - איברא בזה יש ליישב גם הקושיא שהקשו התוס' לרש"י מה הבדל יש בין בת אחת לבזה אחר זה, והיינו דמשום דחטאת שכיפרו בעליה גם בזה אח"ז כן, - אבל נראה דבאופן ששחט בזה אח"ז הוי השני' חטאת שכיפרו בעליה ממש, - ולרבי יהודה לא הוי בזה הדין דאם עלה לא ירד, אלא הדין דאם עלה ירד, והיינו דחסר בזה הא דשתיהן הן גוף אחד, וממילא לא אמרינן בזה דהזריקה דחדא מוציאה השני' מידי מעילה, - אלא הא דכיפרו בעלי' באחר מוציאה מידי מעילה, - ובזה הדין הא דחמש חטאות דלא ניהנין ולא מועלין, - משא"כ בבת אחת דשתיהן הן גוף אחד, דאז הא דנעשה מותר חטאת מטעם דכיפרו בעליה באחר באופן שהן גוף אחד לכו"ע אמרינן בזה דאם עלו לא ירדו, ויש בזה מעילה, לולא מטעם דזריקה דחדא פוטר בשר חברתה כמו שנתבאר.
יד והנה יש לעיין לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא להיות חייב עליו משום פיגול ונותר וטמא - והנה לענין פיגול וטמא אתי שפיר דכיון דנתבטל איסור יוצא ממילא קרינן בזה כהרצאת כשר, - אבל לענין נותר תמוה לפי הכלל דבעינן לחיוב נותר שיהי' ראוי לאכילה דוקא וכמו שפירש"י בזבחים צ' ד"ה ומשום נותר יעוי"ש. - והנה הכא אפילו לר"ע דסבר זריקה מועלת ליוצא זהו דוקא במה שנוגע להכשר הקרבן, אבל באכילה אסור כדאיתא לקמן ז' ע"ב דאיתא כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא הנ"מ לענין מעילה, אבל באכילה אסור. - וא"כ לא קרינן בזה ביום זבחכם יאכל וליתא בזה משום נותר, - והנה החכ"צ בסימן קנ"ט השיג על המהרש"א בפסחים ע"ג דאישתמיטתי' משנה שלימה דמעילה דאין חייבין משום נותר על זבח פסול יעוי"ש. - אבל תמוה גם לדברי ר"ע דהזבח כשר אבל עדיין אין לחייבו משום נותר מטעם דאסור באכילה, - איברא דהנוב"ת חיו"ד סי' כ"ג חידש דגם זבח האסור באכילה רק מכרת נתמעט אבל לאו איכא, - וא"כ איכא למימר הכא דהכוונה ללאו, - אבל ע"כ כוונת התנא הכא דאיכא חיוב נותר ממש, - ולפלא שלא נחתו לזה. - והנה לריו"ח דאמר לקמן דדוקא ביצא מקצת סבר ר"ע זריקה מועלת, - וא"כ אפשר לומר דחיוב נותר קאי על מה שבפנים, - והנה מלבד שדוחק לפרש כן הנה עוד מזה תקשה לרב אסי דסבר דאף ביצא כולו אמר ר"ע, והנה התוסיו"ט כתב דהאיסור אכילה הכא לר"ע הוא רק מדרבנן, יעוי"ש. - והנה לא משמע כן, וגם מדברי הרמב"ם בפר"א מפסוה"ק הל"ב משמע שאסור מדאורייתא שכתב וז"ל והזריקה מועלת ליוצא, לשרפו, אבל לא לאכול עכ"ל, מבואר בהדיא דהזריקה אין בכחה להתיר הבשר באכילה מדאורייתא.
טו ונראה דשאני איסור אכילה דיוצא שהוא משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דהביאור בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר באכילה, - הנה איסור זה לא הוי מטעם איסור קדשים אלא הוא איסור מצד עצמו הנוהג גם בחולין כמו איסור אבר יוצא בולד שהוא ג"כ אסור באכילה מלאו זה כמבואר בפרק בהמה המקשה, - נמצא דמצד קודש מותר באכילה ורק איסור דבר אחר יש בזה, - ועל זה לא אמרה תורה התנאי דבעינן שיהי' ראוי לאכילה ועיקר כוונת התורה דבעינן התנאי דביום זבחכם יאכל הכוונה מצד דיני קרבן וקדושתו ולכן כיון שסבר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא, א"כ לא הוי עוד קרבן פסול מצד קדושת הקרבן, ומצד דיני קרבן מותר באכילה ורק איסור דבר אחר הוא, וזה אינו מעכב מלהיות חיוב נותר עליו, - ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים צ'.
טז וראי' לדבר זה הא דמצינו בפסחים פ"ג הני עצמות ה"ד אילימא דלית בהו מח למה בשרפה נשדינהו אלא פשיטא דאית בהו מוח אא"ב שימור נותר מילתא היא אמטו להכי בעי שרפה ופירש"י ד"ה דאית בהו מוח ומתחילתן לשרפה הן עומדים שאסור לשוברן וע"כ נעשין נותר יעוי"ש, הרי מבואר דאעפ"י שאסורים באכילה מטעם שבירת עצמות ומ"מ כל דין נותר עליהם, ומשמע שאם אכל המח חייב כרת, - ואפשר לחלק דשאני התם דליכא איסור על עצם המוח אלא מצד אחר אינו יכול לאכול והוא שהעצם מעכב עליו מלאכול, ואינו דומה לאיסור יוצא שמצד עצמו אסור באכילה, - אבל עכ"פ חזינן מזה דאעפ"י שלא קרינן בזה ביום זבחכם יאכל יהי' מאיזה טעם שיהי' דין נותר עליו, וע"כ הטעם מפני שאין זה העיכוב מצד הקרבן בעצמו, - וא"כ גם באיסור יוצא שאינו בפסול עצם הקרבן כיון דהזריקה מכשירתו, אלא הוא איסור מצד המחיצה הרי זה בדמיון מחיצה להעצם להמוח, ושפיר קרינן בזה ביום זבחכם יאכל האמור בשביל הכשר הקרבן ולהכי יש בזה חיוב משום נותר ממש.
יז הנה ראיתי בספר מהר"ם חלאוה למס' פסחים, - בהא דאיתא שם ג' הי' עומד ומקריב על גבי המזבח אברים ופדרים כתב וז"ל שלא נתעכלו מבעוד יום, דהקרבה בתחילה ליכא בלילה עכ"ל, מבואר מדבריו שהמצוה להקריב מבעוד יום דוקא. - ומשמע שזהו דין התורה בעצם דהקטרה מלבד הא דיש להקדים מטעם חביבות המצוה. - ומשמע שגם בעולה כן הדין. - והיינו דבהקרבנות הנאכלות פשיטא שיש להקטיר מבעוד יום מטעם מצוה דאכילה, דהרי אסור לאכול קודם הקטרת האימורים ואם מאחר הקטרתן ממילא ממעט זמן אכילתן. - אבל מדבריו משמע שגם בעולה כן הדין, ותמוה היכן מצא דין זה. - ואדרבה במשנה מגילה כ' נחשבים למצוה דלילה.
יח ונראה שזה נלמד מן משנה ערוכה יומא ל"א ע"ב דתנן קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים, של בין הערבים בין אברים לנסכים יעוי"ש. הרי מבואר דהאברים של תמיד בין הערבים היו מקריבין קודם לקטורת, הרי מבואר דהיו מקריבין האברים מבעוד יום. - ומבואר בגמ' שם ל"ד שזה נלמד מקרא דאיתא שם מי כתיב כאיברי הבקר כמנחת הבקר ולא כאיברי הבקר יעוי"ש, מבואר דנלמד מקרא דאיברים נקרבין קודם הקטרת הקטורת. - ופשיטא שזהו דוקא בעוד יום. - הרי מבואר שמצות הקרבת האיברים הוא בעוד יום. - וע"כ הא דנחשב הקטרת האיברים למצוה בלילה היינו דאם לא נתעכלו מבעוד יום מצותן כל הלילה.
יט אח"כ ראיתי בתוסי"ש שם וז"ל תימא להר' יוסף היכן מצינו למימר שיקדמו איברים לקטורת והלא אמרנו לעיל דאיברים ופדרים הוכשרו כל הלילה, ובעינא נמי למימר לעיל שעבודת לילה היא, ובתמיד נשחט אמרינן קטורת קודם לנרות וכו' וא"כ צריך שיהא הקטורת מבעוד יום, ופירש דאם שהה האיברים עד שאין זמן להקריב שניהם יקריב הקטורת קודם ללילה קודם לנרות ויקריב האיברים בלילה עכ"ל. מבואר דהדין בתחילה להקריב האיברים מבעוד יום ואם נתאחרו מותר להקריבן גם בלילה. - אבל מצוה איכא להקריב מבעוד יום. - ובזה יש לפרש הא דאיתא בפסחים ס"ח דמקריבין איברים ביום משום דחביבה מצוה בשעתה יעוי"ש, שהוא לאו מטעם זריזות דהמצוה, אלא הוא מטעם המצוה דהקרבה ביום.
כ והנה בזה יש לעיין לר"ה ברי' דר"י בסנהדרין מ"ט דסדר התמיד מעכב יעוי"ש. וא"כ כיון שיש מצוה דהקרבת האיברים קודם, וגם מעכב, וא"כ אם לא הקריב האיברים מקודם מעכב גם הקטורת. - ותמוה דהרי מבואר הכא דליכא בזה עיכוב. - ואפשר דשאני הכא כיון שעכ"פ מוכח דהתורה אמרה בהדיא דהקרבת האיברים כשרים כל הלילה, - מהא דכתיב כל הלילה והקטיר, וע"כ הכוונה גם הנחה על המזבח, כי זהו הפירוש של והקטיר. - וא"כ רבתה תורה בהדיא דקריבים בלילה. - וע"כ הא דגילתה תורה דאיברים קודם לקטורת זהו רק למצוה לחודיא כמוש"נ.
ע"ד, מה שכתב חכ"א להעיר על מה שכתבתי בספרי נזר הקודש ע"מ יומא מ"ו לתרץ את קושיות המל"מ דמאי פריך מאי קמ"ל תנינא וכו' הלא י"ל דהחידוש לענין פסולין, דשאני דהפסולין כיון שעלו על המזבח נעשו כשרים, והעיר כת"ר דשאני בין כשרים גמורים לפסולים שאף אם עלו אל המזבח הדין דלא ירדו אבל אם ירדו לא יעלו, וממילא דין פסולים עליהם ואינו דוחה שבת עכת"ד. - הנה לכאורה יש מקום לדבריו לחלק בין הנושאים, - אבל הדבר מבואר להדיא דגם בהפסולים לאחר שמשלה בהן האור גם אם ירדו יעלה. - וזה מבואר להדיא בזבחים פ"ד והובא בתוס' כריתות י"ד ד"ה אמר עולא, ומה שלא הבאתי להסוגיא דזבחים פ"ד, הוא מפני שגם פשטות הסוגיא דזבחים מ"ג מורה כן. - וממילא כיון שכן הדין דגם אם ירדו יעלו, וא"כ מבואר שדינם ככשרים ממש. - וא"כ שפיר דוחה שבת, וזהו שאמר והיום חמש שדוחה יוהכ"פ, וזהו שפריך הש"ס תנינא. והיינו דהחידוש דפסולים ליתא לאחר שמשלה בהן האור כיון שנתכשרו ודינם ככשרים ממש. - ומיושב קושיות המל"מ. - ובעיקר הענין הארכנו בספרנו נזר הקודש על מס' כריתות בסוגיא שם דף י"ב.
כא שם, איתמר אמר רבי יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא ממקצתו אבל יצא כולו לא אמר ר"ע, ופירש"י שאם לא יצא כולו מגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהניא נמי לההיא מקצת שיצא יעוי"ש. - והנה יש לעיין היאך הדין בשיצא הבשר כולו והאימורין בפנים, אם גם זה סגי, והיינו דלסברת רש"י שהוא מטעם מגו הכא נמי כשהאימורין בפנים איכא מגו דמהניא להאימורין מהניא להבשר שבחוץ, או דלמא דלא אמרינן מגו מהאימורין להבשר וכמו כן יש לעיין בשיצאו האימורין והבשר בפנים.
כב והנה מלשון הרמב"ם בפר"ג ממעילה ה"א שמדייק שם וכתב וז"ל, אבל אם הגיע הדם למזבח כמצותו ואח"כ לן הבשר או האימורין או שיצא הבשר או האימורין לחוץ, או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים וכו' יעוי"ש, מבואר דבאופן דלאחר זריקה חשיב יציאת כל הבשר ויציאת כל האימורין ובאופן שהוא קודם זריקה מדייק מקצת הבשר וע"כ סבר דלא מהני רק באופן זה שיצא מקצת הבשר, ומקצת נשאר בפנים, ומשמע דלא מהני ממין אחד על חבירו, ולכאורה זה טעמא בעי. - והנה אפשר לומר דזה נלמד מהמשל שאמר ר"ע ממפריש שתי חטאות, דזהו מין אחד ממש, וכנראה שזהו גם כוונת התוס' ד"ה כי אמר והיינו כי בהפריש שתי חטאות שהן כגוף אחד דהשני' היינו מקצת, - והתם הוי מין במינו, - אבל עיקר הדבר תמוה דאם בשביל מגו א"כ אפילו יצא כל הבשר והאימורין בפנים ג"כ איכא מגו מעליא.
כג ונראה דכיון דבעינן ראוי לאכילה לענין היתר ממעילה דהרי שיטת הרמב"ם דהיתר אכילה בעינן, וזהו גם שיטת רבי יוחנן. וא"כ קשה טובא כיון דעכ"פ היוצא אסור באכילה, כדקאמר הש"ס לקמן וא"כ הרי עכ"פ חסר בזה היתר אכילה, - אמנם באופן שיצא רק מקצת ומקצת נשאר בפנים, - וההוא שבפנים בודאי מותר באכילה דהזריקה מתיר אותו לגמרי, להכי בשביל ההיתר אכילה להאי מקצת שבפנים קרינן שפיר היתר אכילה, ויצא מידי מעילה, - אבל ביצא כולו הרי אין כאן היתר אכילה, ואעפ"י שזה הוי איסור מצד דבר אחר, אבל עכ"פ חסר היתר אכילה, ולהכי בעינן שתשאר מקצת בפנים.
כד ובזה מיושב לשון הרמב"ם אשר לכאורה תמוה טובא שכתב שם וז"ל, בכל אלו וכיוצא בהן אין מועלין בשאר בשרן שהרי הי' לו שעת היתר לאכילה עכ"ל, וזה תמוה במה שכתב "שאר בשרן" דהכוונה למה שבפנים, דע"כ זה פשיטא שאין בזה מעילה כיון שלאכילה הם עומדין, - ועיקר חידושא על מה שבחוץ שאעפ"י שאסור באכילה מ"מ אין בהם מעילה, - אבל לפי מה שביארנו הכוונה של הרמב"ם להודיענו שכל עיקר מה שיצא מידי מעילה הוא מטעם שאר בשרן, וזהו מפני ההיתר אכילה שבשאר בשרן והוא הבשר שבפנים, - ויש לומר עוד בזה דרבי יוחנן ורב אסי פליגי בזה אם היתר זריקה שנינו, או היתר אכילה דרבי יוחנן לשיטתו דסבר היתר אכילה שנינו להכי בעינן דוקא שיצא מקצתו בכדי שתהי' היתר אכילה לההיא שבפנים, - ורב אסי סבר היתר זריקה שנינו, - ולהכי מהני גם ביצא הבשר כולו, כן נראה בס"ד.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0