דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

אבל לאכילה, לא מרצה [218], והזריקה לא הועילה להתירו באכילה [219].

נמצא, שהלשון "אין מועלין בבשר", מדוייקת, שדוקא אין מועלין, אבל עדיין אסור באכילה.

הדרן עלך פרק קדשי קדשים


הערות

[218] גירסת השיטה מקובצת.

[219] האבן האזל [פרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ג] מבאר ומדייק שינויי לשון בין הפירוש המיוחס לרש"י לרבינו גרשום. שהמיוחס לרש"י כתב: אבל לענין להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת. והיינו דקאמר, איסורא איכא, דאסורה באכילה משום יוצא. ורבינו גרשום כתב: אבל להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת. והיינו דקאמר הא איסורא איכא. וכתב האבן האזל, שהמיוחס לרש"י סובר לדעת רבי עקיבא, שלזריקה יש "שם" זריקה לגבי אכילה הילכך פועלת לגבי מעילה ולגבי פגול נותר וטמא, אלא דנשאר עליו איסור "יוצא". ואילו רבינו גרשום סובר, שעל זריקת יוצא אין "שם" זריקה כלל לגבי היתר אכילה, וכאילו לא נזרק, הלכך, אסור הבשר באכילה, ככל הקדשים האסורים לפני זריקה [כמבואר בהערה 214]. והאבן האזל והגרי"ז מוכיחים מדברי הרמב"ם שסובר שלזריקה אין שם זריקה כלל לגבי יוצא. שהרי כתב הרמב"ם [פרק א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה לב] שאפילו בקדשים קלים שיצאו לפני הזריקה, אין הזריקה מועילה להתירו באכילה. מוכח, שאין הטעם משום פסול "יוצא", שהרי קדשים קלים לא נפסלו ביוצא, ומוכרח לומר, שהזריקה איננה זריקה כלל, ונשאר עליו איסור של קדשים קלים לפני זריקה. וכן מבארים המרכבת המשנה [פרק יט מהלכות פסולי המוקדשין] והלקוטי הלכות [מנחות פרק כל התדיר] שהרמב"ם סובר, שכיון שהבשר לא היה בעזרה בשעת הזריקה, לא הותר באכילה, משום שהזריקה לא חלה עליו, ולא משום שנפסל ביוצא. ולשיטה זו צריך לבאר שהטעם שהזריקה מועילה לגבי מעילה, על אף שאין עליה "שם" זריקה לגבי אכילה, הוא, כמבואר [הערה 111] בשם הגר"ח, שלגבי דין מעילה לא צריך זריקה המתרת, אלא גמר העבודות ויציאה מכלל "קדשי ה"'. אבל הקשו הגרי"ז והחזון איש [מבואר לעיל הערה 168], אם כן, למה הוי זריקה לגבי פגול נותר וטמא? הלא אין עליה שם זריקה?


פרק שני - חטאת העוף

בפרק הקודם מבואר דין קדשים שנפסלו, או מתו, או שנעשה שינוי במקומם, ולמדנו שיש בהם מעילה. ומכאן ואילך מבארת המשנה בכל קדשים העשויים בהכשר, אימתי מועלין בהם.

כל השנויין בפרק זה הם קדשי קדשים, שמועלין בהם משעה שהוקדשו קדושת הפה, עד שעת היתר אכילה, שאז הם יוצאים מכלל "קדשי ה'".

במה דברים אמורים, בקדשים שיש להם היתר אכילה. אבל קדשים שאין להם היתר אכילה, כגון עולת בהמה, עולת העוף, פרים הנשרפים ודומיהם, מועלים בהם עד גמר מצותן, כמו שיבואר.

מלבד איסור מעילה שיש על הקדשים משעה שהוקדשו "קדושת פה", נוספת עליהם "קדושת הגוף", משעה שנעשתה בהם עבודת הקרבן, על ידי שחיטה בבהמה, או מליקה בעוף, או קרימת פנים בתנור, או בקדושת כלי. ומשנתקדשו קדושת הגוף, אזי הוכשרו להפסל בנגיעת טבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

ואחרי זריקה, הזאה ומיצוי הדם, או הקטרת הבזיכין והקומץ, יתכן שיתווסף בהם חיוב מצד פגול, או נותר או טמא [220].

חטאת העוף, מועלין בה [221] משהוקדשה, כשאמר "הרי זה חטאת".

נמלקה [המליקה בעוף היא במקום שחיטה בבהמה], הוכשרה, הוכנה [222] ליפסל בנגיעת טבול יום, והוא טמא שטבל אלא שלא העריב שמשו, ובנגיעת מחוסר כפורים, והוא טמא, שגמר טהרתו היא בהבאת קרבנות טהרה, כגון: הזב והזבה והמצורע ויולדת, שעדיין לא הביאו קרבנותיהם, ואם נגעו בחטאת העוף אחר המליקה, נפסלה. [223]

וכן נפסלת בלינה, אם לן הדם עד ששקעה החמה, נפסלה. וכן אם - לאחר הזאת הדם ביום הקרבתה [224] - לן בשרה יום ולילה מעת המליקה, נפסלה [225].

הוזה [והיא במקום זריקה] דמה, חייבין עליה [226] משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה [227], כמבואר בפרק הקודם.

גמרא:

הגמרא דנה במה שאמרה המשנה שבשר קרבן נפסל ב"טבול יום". דהיינו, אם נגע בו מי שכבר טבל לטומאתו אך עדיין לא העריב שמשו.

הגמרא מביאה שלש דעות של תנאים, שנחלקו איזה דרגת טומאה יש ל"טבול יום".

דרגות הטומאה, נחלקו לאבות ולתולדות. וכמו כן נחלקו ל"טמא" ול"פסול" [טמא נקרא דבר טמא שבכוחו להעביר את הטומאה הלאה, ואילו פסול נקרא דבר שאינו מעביר את הטומאה הלאה, אלא רק הוא טמא].

אבי אבות הטומאה, הוא המת.

אב הטומאה הוא אדם או כלי שנגע במת. וכמו כן השרץ, הנבלה, הזב הזבה ודומיהם נחשבים לאב הטומאה. כל אלו הם "אבות" הטומאה, ומהם מסתעפים "תולדות".

אב הטומאה מטמא אדם וכלים, אוכלים ומשקים, ואילו ולד הטומאה מטמא רק אוכלים ומשקים אך לא אדם וכלים.

הנוגע באב, נעשה ראשון לטומאה, והנוגע בראשון, נעשה שני. הנוגע בשני, נעשה שלישי. והנוגע בשלישי, נעשה רביעי.

כל דרגות הטומאה מראשון לטומאה ולמטה, נקראים "תולדות הטומאה" או "ולד הטומאה".

שני לטומאה שנגע באוכלים ומשקים, אם הם היו חולין, אין הוא מטמא אותם לעשותם שלישי. אך אם הם היו תרומה, נעשית התרומה שלישי לטומאה. ומכל מקום, התרומה אינה "נטמאת", ולכן אינה מטמאה את הנוגע בה, אלא היא רק "נפסלת", והיינו, שאסור לכהנים לאוכלה.

שני שנגע בבשר קודש, הרי הוא "מטמא" את בשר הקודש, ועושה אותו שלישי לטומאה, והרי הוא פוסל את בשר הקודש הנוגע בו, לעשותו רביעי בקודש. אך הרביעי בקודש לא "נטמא", אלא רק "נפסל".

במשנתנו נאמר שטבול יום "פוסל" את הקודש, ולא נאמר "מטמא" את הקודש. ומוכח, שהתנא של המשנה סובר שטבול יום אינו "מטמא" בשר קודש לעשותו שלישי, והבשר שנגע בו הטבול יום אינו מטמא בשר קודש הנוגע בו.

והחידוש הוא: למרות שטבול יום "פוסל" את התרומה מן התורה, [228] כמו שנאמר [ויקרא כב ו - ז] "נפש אשר תגע בו [באחד מן הטמאים האמורים שם], וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש, וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים". ופירשו חז"ל שהכתוב מדבר בתרומה, ומלמד שטבול יום פוסל במגעו את התרומה.

ולכאורה, אם הטבול יום פוסל את התרומה, הרי בהכרח שהוא בדרגת שני לטומאה, והיה צריך לטמא את הקודש, לעשותו שלישי לטומאה, שבכוחו לעשות רביעי לטומאה. ובכל זאת, אם נגע בקודש, אינו מטמאו [כשאר שני לטומאה הנוגע בקודש], אלא "פוסלו" בלבד. ולכן, בשר קודש אשר יגע בבשר קודש שנגע בו הטבול יום, לא יפסל כשאר רביעי בקודש.

ונמצא שלפי דעה זו, טבול יום הוא שני לגבי תרומה, ושלישי לגבי קודש.

קתני שנינו במשנתנו: נמלקה הוכשרה "ליפסל" בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.

ויש לדייק: ליפסל, אין, בשר קודש שנגע בו הטבול יום ייפסל, אבל לטמויי, לא, הבשר שנגע בו לא יטמא בשר קודש אחר,

מוכח, שמתניתין מני, משנתו של מי היא? רבנן היא, ולא אליבא דשאר תנאים.


הערות

[220] כתבו התוס' סדר המשנה הוא מן החמור אל הקל. והחמור, לגבי דין מעילה, הוא עולת העוף ופרים הנשרפים, השנויין במשנה הבאה, וחומרתם היא שמועלין בעורם. אלא שהקדים חטאת העוף לפני עולת העוף, מפני שחטאת העוף קודמת בסדר ההקרבה לעולת העוף, כמבואר במסכת זבחים פרק כל התדיר. ואחרי עולת העוף ופרים הנשרפין שונה עולת בהמה החמורה מחטאת בהמה, כי עולת העוף מועלין בבשרה אף לאחר זריקה. [הוספה על דברי התוס': ואחר כך שונה שתי הלחם ומנחות, לפי הסדר ששנינו בפרק כל התדיר]. כן מבאר הרש"ש את התוס'. ועיין בתוס' יום טוב ובצאן קדשים ובחק נתן.

[221] כתב בפירוש קדמון, כגון שנהנה מנוצתה. ועוד כתב, כגון שהטיל בה מום. וכן כתב במלאכת שלמה וכוונתם שחיסר אבר, כי עוף לא נפסל במום וכן כתב בפירוש א. ועיין בהערות על השיטה מקובצת שהניחה בצע"ג, מה שייך הטלת מום לדין מעילה? ואילו בפירוש המיוחס לרש"י כתב, כגון שמכרה, שהוציאה לחולין. והקשו הקרן אורה והמרחשת [חלק א בהשמטות], שזה אינו נכון, דרק בקדשי בדק הבית שנינו [יט ב] אין מועל אחר מועל, כלומר, שעל ידי מעילה יוצאין לחולין, ולא שמענו בקדושת הגוף יציאה לחולין על ידי מכירה, שממילא אין בו מעילה והמועל אינו חייב אשם מעילות. ועיין בשער המלך [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ב]. והוא דין מבואר ברמב"ם [פרק ד מהלכות מעילה הלכה ח]: המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום:. ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ועיין בהערות שיטה מקובצת שם, המביא בשם המאירי אסמכתא לדברי המיוחס לרש"י.

[222] תוס' יום טוב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה. ורש"י כתב [זבחים לה ב]: הוכשרו ליפסל, נתקנו לקבוע פסולין הללו. ובמסכת שבועות [יא א] כתב: הוכשרו, נגמרה קדושתה.

[223] טבול יום ומחוסר כפורים אינם פוסלים אלא קודש, ויבואר בגמרא. ועיין בשפת אמת.

[224] התוס' מתקשים במה שאמרה המשנה שלינת בשר הוא יום ולילה משעת המליקה, הלא ההזאה נעשית בו ביום, דאם לא כן נפסלה בלינת הדם. ואם כן מה נפקא מינה בכך שהמליקה מכשירה בפסול לינה? ומתרצים "לפי שמיד שנמלקה מתחילה לינה של יום ולילה, ומשעת מליקה מונין". והקשה הקרן אורה: סוף סוף, מה הנפקא מינה אם מונין משעת הזאת או משעת מליקה, הלא שתיהן נעשו ביום אחד, ומותר לאכלו עד גמר היום והלילה שלאחריו? הרש"ש מתרץ, כגון שזרק את הדם בצמצום עם השקיעה. ועתה, אם היו מונים יום ולילה משעת הזאה, היה לו לתת יום המחרת תחת יום המליקה, ותהא נאכלת לילה ויום! השפת אמת מתרץ, על פי דעת תוס' במסכת בזבחים [נו א] שאין לינה מועלת בראשו של מזבח, כלומר, שאם העלה הדם למזבח ולא הזה, לא נפסל הדם בלינה, ומזה למחרתו. ועתה אם היו מונין יום ולילה משעת הזריקה, מונה יום ולילה ממחרתו, ובאה המשנה ללמדנו שמונה מהמליקה, ולא ממחרתו. אך, כתב, שלא מסתבר שיהיה נשאר הדם כל הלילה בתוך העוף, שיהיה ראוי להזות למחר.

[225] כתב התוס' יום טוב, הא דלא אמרה המשנה שנפסלה ב"יוצא", כי משנתנו היא אליבא דרבי עקיבא, כמבואר בגמרא, הסובר לעיל [ז ב] זריקה מועלת ליוצא. לפיכך, לא ברור שיפסל ביוצא. [ולדעת המיוחס לרש"י, לעיל הערה 219 שלרבי עקיבא לא מועילה הזריקה להתיר פסול יוצא באכילה, לא מתורצת קושית התוס' יום טוב, שמכל מקום, לפני המליקה אין עליה איסור אכילת יוצא, ולאחריה הוכשרה לאיסור אכילת יוצא. ולמה לא אמרה המשנה "וליוצא"].

[226] גירסת השיטה מקובצת.

[227] חטאת העוף כולה לאכילת כהנים, ואין בה אימורין הנקטרים במזבח, לכן לא חילקה המשנה בין בשר לאימורין. תוס' יום טוב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה.

[228] עיין היטב רש"ש בהגהתו על המיוחס לרש"י [עמוד ב ד"ה ולרבי מאיר]. ופשוט הוא בכמה מקומות בש"ס.

אבל להתירו באכילה משום שנזרק הדם, הוא דלא מרצה.

א משנה חטאת העוף, מועלין בה משעה שהוקדשה בדיבור להיות קריבה על גבי המזבח, נמלקה — הוכשרה (הותקנה) להפסל מהקרבה בנגיעה שנגע בה טבול יום (הטמא שכבר טבל ועדיין לא העריבה עליו השמש), ובנגיעת מחוסר כפורים (הטמא, כגון הזב והמצורע, שכבר טבל ועדיין לא הביא את קרבנות כפרתו), וכן נפסלת בלינה של דמה (אם לא הוזה על קיר המזבח עד שקיעת החמה), או בלינת בשרה (אם לא נאכל ביום ולילה מזמן המליקה).

ואם הוזה דמה כדינה — מעתה חייבין עליו בעונש כרת משום פיגול (אם חשב הכהן בשעת המליקה לאוכלה לאחר הזמן הראוי), ומשום נותר (אם נאכלה לאחר זמן אכילתה הראוי), וכן חייב עליה האוכלה כשהוא טמא, ככל האוכל קדשים בטומאה. ואין בה עוד דין מעילה, שכן בהזאת דמה הותרה באכילה לכהנים, ואין היא עוד בכלל "קדשי ה' " שבהם נאמר דין מעילה.

ב גמרא קתני [שנינו] במשנה כי משנמלקה חטאת העוף הוכשרה בכך ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. ומדייקים: ליפסל — אין [כן], אבל לטמויי [לטמא] שתהיה טמאה ומטמאה דבר אחר בנגיעתה — לא.

ומכאן מסיקים כי מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבנן [חכמים] היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: טבול יום

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But as for permitting it for eating, in this regard even Rabbi Akiva concedes that the sprinkling of the blood does not effect acceptance.

MISHNA: One who derives benefit from a bird sin offering is liable for misuse of consecrated property from the moment that it was consecrated. Once the nape of its neck was pinched, it was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who was ritually impure who immersed in a ritual bath that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering to complete his purification process, e.g., a zav and a leper, who are not yet permitted to partake of sacrificial meat; and through its blood being left overnight, i.e., if its blood was not sprinkled before sunset.

Once its blood was sprinkled, one is liable to receive karet for eating it due to violation of the prohibition of piggul, and the prohibition of notar, and the prohibition of partaking of sacrificial meat while ritually impure. But there is no liability for misuse of consecrated property, because after the blood is sprinkled it is permitted for priests to partake of its meat and it is no longer consecrated exclusively to God.

GEMARA: The mishna teaches: From the time the nape of its neck was pinched, the bird sin offering was rendered susceptible to disqualification for sacrifice through contact with one who immersed that day, and through contact with one who has not yet brought an atonement offering, and through its blood being left overnight. It can be inferred from here that yes, it is susceptible to disqualification, but it is not fit to render other items ritually impure.

In light of the above inference, the Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? The Gemara answers: It is the opinion of the Rabbis, as it is taught in a baraita (Tosefta, Teharot 1:4) that Abba Shaul says: With regard to one who immersed that day,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל לאכילה. להתירו לאכילה לא אמר שתהא זריקה מועלת והיינו דקאמר הא איסורא איכא:

סליק פירקא

הוכשרה ליפסל. כלומר משמלקה ניתוספה בה קדושה שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים ובלינה:

הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול. דהזאה דעוף במקום זריקה דבהמה קאי דהזאה קובעת פיגול כשחישב בו קודם לכן כמו זריקה דבהמה. ושוב יש בו איסור נותר וטמא:

ואין בה מעילה. דכיון דהוזה דמו יש בו היתר לכהנים:

אבל איטמויי לא שתטמא אחרים לא:

מתניתין מני. דקתני הוכשרה ליפסל ולא ליטמא:

רבנן היא. דאמרי כשם שפוסל טבול יום משקין תרומה ואוכלי תרומה ואינו מטמא כדתנן ואלו פוסלין בתרומה כו' וטבול יום כך פוסל אוכלי קדש ומשקי קדש ולא מטמא:

תד"ה ובלינה. שהרי ההזאה ביום המליקה ואל"כ איפסל כו'. כצ"ל:

בסה"ד ומשעת מליקה מונין. נראה דנ"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקעה"ח דא"ת דמונין משעת הזאה ה"ל לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכה"ג אמרינן בברכות (ט) ע"ש:

תד"ה ואין מועלין בה. בדין ה"ל למיתני חה"ע עם פה"נ דתרוייהו ל"ס לגבוה כו'. תמוה דהא ל"ד אהדדי כלל דחה"ע נאכלת לכהנים ולכן אין בה מעילה אחר הזאת דמה. ופה"נ אדרבה אין בהם לכהנים כלום לכן מועלין בכולן. ונ"ל להגיה דכצ"ל בדין ה"ל למיתני (ר"ל בתחלה) עולת העוף עם פה"נ דתרוייהו סלקי לגבוה כולהו:

בסה"ד ואף משתצא לבה"ד מועלין בה. תמוה דהא קתני בה ומועלין בה עד שתצא לבה"ד. ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל ועד שתצא לבה"ד מועלין בה. ובאו בזה ליישב מדוע לא קדים למיתני פה"נ דהא אף בהו מועלין גם בעורן לזה קאמרי דעולת העוף אף שתשרף כולה ונעשית אפר מועלין בה עד שתצא לבה"ד. ופה"נ אחר שיותך הבשר שוב אין מועלין. ועמש"כ לקמן דאף באימוריהן שנקטרין על המזבח אין מועלין משנשרפו:

תד"ה הוכשרו. מ"מ גבי פר ושעיר של יוה"כ כו' שהרי משל צבור הם כו'. אינו מדוייק דהרי פר יוה"כ של יחיד הוא. ופר הע"ד של צבור הוא. אלא החילוק הוא בין זמנם קבוע לאין זמנם קבוע עי' רפ"ב דתמורה:

תד"ה קרמו. וי"ל דמשום טבו"י נקטינן כו'. לשונם תמוה דהא כולהו דחשיב צריכין לקרימה דוקא. מחו"כ מטעמא שכתבו לטבו"י. ולענין לשחוט הזבח ודאי בעינן קרימה:

תד"ה נזרק. פי' עליהן על הלחמים. כצ"ל:

תד"ה הקומץ. בזבחים בפ' בית שמאי (מב ב). כצ"ל:

תד"ה ופיגול. ובלינה דקתני אי מיירי בבאה עם הזבח. כצ"ל:

רש"י (בסה"ע) ופוסל אה"ת. לכאורה כיון דלתרומה אינו אלא כמו שני אותו קודש שנגע בו לא יפסלנה. ואולי כוונתו על הטבו"י עצמו. דהוא פוסל אה"ת:

תד"ה הוכשרו וכו' וי"ל לענין "לשורפן" בבית כצ"ל:

תד"ה הוזה וכו' שהרי נעשית "מצותן" כצ"ל:

ד"ה אין מועלין בעורות. צ"ל בעורה:

בסה"ד והוה לה קדשי ה' והכהנים בעורה ונפקי לה כצ"ל והד"א:

ד"ה אבל וכו' לא נעשית מצותו צ"ל מצותה:

ד"ה נזרק דמן וכו' דהא אפילו לר"ע אין מועלין כצ"ל:

ד"ה ופיגול וכו' אי מיירי "בבאה עם" הזבח כצ"ל:

(ח א תוספות) ד"ה הוכשרו וכו' תימה למאי הלכתא הוכשרו וכו'.—תמיהתם נפלאה מאד, שהרי פשוט דנפקא מינה לענין מלקות, שאם אכל מבשר ואימורין לאחר זריקה לוקה משום טומאה, ומפורש תנן הכא "הוזה דמן חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא". ואולי תמיהת התוס' היא לרבא דסבר (לשיטת התוס' לקמן ע"ב ד"ה לא בא), שטומאת טבול יום אינה אלא מדרבנן ואין בה מלקות. ואף לשיטה זו עדיין י"ל דלוקה מכת מרדות.

(שם) ד"ה נזרק וכו' פי' עליהן על הכבשים וכו'.—גם זה פלא, דכבשים עצמם כבר שנינו ברישא "חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור (פי' כבשים שמביאים עם הלחם) וכו' נזרק דמן חייבין עליהן וכו'". ואולי יש להגיה כאן: "עליהן על שתי הלחם" וכפי' רש"י.

(שם) אינן מועלין לשתי הלחם וכו'.—אינו מובן, ועי' הגירסא בשמ"ק כאן. ונראה להגיה כאן: "אינה מועלת לשתי הלחם כיון דאינו גוף הכבשים", פי' דאף דזריקה מועלת ליוצא לר"ע, ולכך בשר קדשי קדשים שיצא, ואח"כ זרק את הדם אין מועלין בבשר - אין זה אלא בגוף הקרבן, אבל לחם גוף אחר הוא, ואין זריקה מועלת בו, ואינו יוצא מידי מעילה אפי' לר"ע אם יצא קודם זריקה (עי' מנחות מז ב). ואע"ג דבשתי חטאות - זריקת דמה של אחת מהן פוטרת אף את חברתה מן המעילה, הטעם הוא משום שאם רצה היה זורק תחלה את דם חברתה. (ועי' תוס' לעיל ז ב ד"ה אמר ובתוי"ט כאן).

פרק חטאת העוף.

תוס׳ ד"ה מועלין כו' כשהקדישן הס״ד:

ד״ה הוכשר ליפסל כו' ובמחוסר כיפורים כלומר שאם נגעו ט"י או מחוסר כיפורים פסול מלאכול הס"ד וכצ״ל:

ד"ה ובלינה כו' שמיד שנמלק׳ מתחלת לינה כו' כצ"ל:

ד"ה ואין מועלין בה כו׳ לפי שהיא קודמת ועולת העוף כו' כצ"ל:

בא"ד לכהנים ובעולת העוף מועל אף כו' כצ״ל ועיין בתי״ט:

ד"ה עולת העוף כו' בעולה הס״ד:

ד"ה מוצה דמה כו'. פי' שסוחט הבשר כו' כצ"ל:

ד"ה הוכשרו ליפסל כו' טבול יום ג׳ בית הדשנים כו' כצ"ל:

ד"ה אין מועלין בעורות כו' קדשי ה׳ והכהנים בעורות כו' הד"א:

ד"ה קרמו פניה כו׳ פ׳ שתי הלחם דאין דוחות לא שבת ולא י"ט ונאפות מבערב א"כ כשנאפה מבערב הרי הם פסולים למחר בלינה אלא ע"כ דאין לינה פסלה בהו ואור"י דגרס שפיר כו' כצ״ל:

ד"ה קדשו בכלי כו' בטבול יום משקדשו בכלי ראשון כו' כצ"ל:

ד"ה ופיגול אין בהן כו' החמה דבתמורה חשיב כו' כצ״ל:

ד"ה אבל לאיטמויי ~לו~{לא} פי׳ שהטבול כו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הגהות

פרק חטאת העוף.

(מיימוני פ״ב מה׳ מעילה):

רש״י ד"ה הוזה דמה כו' דהזאה קובעת בפיגול כו׳ בכל הני. הד"א והס״ד:

ד"ה מתני׳ דקתני כו׳ כצ״ל:

תוספות ד"ה חטאת כו׳ איירי בכשרים כצ"ל והס"ד:

ד"ה מועלים בהם כו׳ שנמלך מתחלת לינה של כו׳ ומשעת מליקה מונין הס"ד:

ד"ה הוזה דמה כו׳ ולמ"ד היתר זריקה ר"ל כו׳ ולמ"ד היתר שחיטה כו׳ בעינן שיהא ראוי להזות (כצ"ל והס"ד) ור"ל שנמלקה בהכשר. ק"ל:

ד"ה ואין מועלים כו׳ לפי שהיא קודמת כו' כצ"ל:

ד"ה עולת העוף כו' (כל הדבורים שלפנינו שייכים למשניות דלקמן) נותן הדם למרחוק הס"ד. ואח"כ ד"ה ומועלים בה כו' כצ"ל:

ד״ה פרים כו' ושעירי ע"ז הס"ד:

ד"ה הוכשרו כו׳ לפסולים בית הדשן כו׳ גבי ג׳ בית הדשנים היו שם כצ״ל והס"ד:

ד"ה והכהנים בעורות כו' הכהנים בעור הס"ד:

ד"ה אבל כו' שצריך להוציאה כו' (ר״ל אחר הקטרה במזבח) משהותך הבשר. הס"ד:

ד"ה קדמו כו׳ לינה פסלה וא"כ אפייתו דלחם כו׳ מקדש היינו כו׳ כצ"ל:

ד"ה נזרק דמה כו׳ כדמסיק לעיל בספ"ק וכ"ת כדקאמר לעיל לא נצרכה אלא לר״ע כו׳ כצ"ל:

ד"ה קרבו הבזיכים כו' הסילוק של בזיכין כמו הקמיצה וההילוך למזבח כו' כצ״ל נ"ל:

ד"ה אין מועלים כו׳ היתר לכהנים. הס"ד:

ד"ה הקומץ כו' פירשתי באריכות כו' בפ"ב כצ"ל והס"ד:

ד"ה קדשו כו׳ בכלי קדשו והוכשר ליפסל כו׳ משהוקדשו קדשו בכלי כו' נקט לי׳ כצ"ל והס"ד:

ד"ה אבל לאיטמויי כו׳ שהטבול יום אינו כו' רבנן היא כצ"ל והס"ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

פרק שני

א דף ח', משנה, חטאה"ע מועלין בה משהוקדשה. - והנה ענין מעילה יש בה שני אופנים, אופן אחד הנאה, אופן שני הוצאה מרשות הקדש. - ולכאורה גם בחטאה"ע יש מעילה בשני האופנים, היינו הנאה מחיים שנהנה ממנה כגון שסמך ידו עלי' או שהתחמם בבשרה או איזה תשמיש כמו שמשתמשים בה בשליחות מכתבים. - וגם ע"י הוצאה כגון שמכרה או נתנה לחבירו, ולענין אם ע"י המעילה תצא לחולין מבואר לקמן י"ט במשנה דיש מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת, וא"כ הוא הדין חטאה"ע דאינו יוצא לחולין ע"י המעילה. - ומשמע שאין הבדל בין המעילות בין אם בא ע"י הנאה או ע"י הוצאה בכל אופן אינו יוצא לחולין ויש מועל אחר מועל, וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' מעילה ה"ה וז"ל, בהמת קדשי מזבח אינו כן אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים, כיצד תלש מן החטאת ובא חבירו וכו' כולן מעלו, וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו, ויראה לי שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושה"ג עכ"ל. והראב"ד כתב לזה מקור מהתוספתא וכתב שאפשר מפני שהיא קדושה"ג אינה יוצאה לחולין לא בפנימה ולא בנתינה יעוי"ש. - ומזה תמהנו בזה שפירש"י חטאה"ע מועלין בה משהוקדשה בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין יעוי"ש. ותמוה טובא הלא קדושה"ג דקרבן אינה יוצאת לחולין אפילו שינוי רשות, וצע"ג.

ב והנה לכאורה יש מקור לדברי רש"י בהא דאיתא בקדושין נ"ד דפריך שם וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב יעוי"ש. הרי חזינן דסבר הש"ס דליכא חיוב קרבן אם לא יצאה ההקדש לחולין. - ולכאורה תמוה הלא מצינו להדיא בקרבן וכלי שרת דיש מועל אחר מועל, - הרי חזינן דיש חיוב אעפ"י שאינו יוצא לחולין. - ואפשר שלזה כיוונו התוס' שם שכתבו וז"ל, דלא הי' חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף עכ"ל, וע"כ כוונתם דהא דתנן דיש מועל אחר מועל בקרבן וכלי שרת זהו דוקא באכילה או בהנאת הגוף, אבל לא בהוצאה, והכוונה דבהוצאה דשוגג ע"כ דנתבטלה ההוצאה ולא אהני מעשיו, ובזה מיירי הסוגיא בהוצאה דשוגג ועל זה פריך הש"ס מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב. - והנה חזינן מזה דמוכח דהמשנה דיש מועל אחר מועל בקרבן וכלי שרת מיירי דוקא בהנאת הגוף ולא בהוצאה, וזהו דלא כהרמב"ם, וזהו כפירש"י הכא. - והיינו דאנן קיי"ל דהקדש דשוגג מתחלל, ושפיר מיחייב בקרבן מעילה ע"י המכירה, וזהו שפירש"י שמכרה דהוציאה לחולין.

ג והנה לפי"ז תקשה להרמב"ם דסבר דיש מעילה גם בקדושה"ג כמו קרבן וכלי שרת אעפ"י שאינם יוצאים לחולין ע"י המעילה. - וקשה מסוגיא זו דקדושין דע"כ מוכח דאם אין מתחלל בהוצאה ולא אהני מעשיו ליכא חיוב קרבן, ומצאתי בשעה"מ בפר"ו דמעילה שהעיר בזה.

ד והנה בסוגיא דלקמן בקדושין שם נ"ה דפריך מי מתחלל והתנן אין מועל אחר מועל וכו'. -וקשה הא לפי דברי התוס' דלעיל לא סבר ר"מ אלא בהוצאה דאין מתחלל, אבל בהנאת הגוף שפיר מתחלל גם לר"מ, והמהרש"א הקשה בזה ומתרץ דבאמת מצי הש"ס ליישב כן אליבא דר"מ והא דקאמר ההיא רבי יהודה אלא כלומר כסברת רבי יהודה דסבר במתניתין דכל שוגג מתחלל אבל ר"מ לא שמעינן לי' בהדיא, יעוי"ש ביאור דבריו דבהנאה"ג גם ר"מ מודה דשוגג מתחלל ע"י הנאת הגוף, ורק בהוצאה פליגי וסבר דבשוגג אין מתחלל. - ומבואר מזה דלא פליג סוגיא זו אסוגיא דלעיל והיינו דבקדושה"ג יש מעילה אע"ג דאין מתחלל וזהו הא דתנן יש מועל אחר מועל במוקדשין וכלי שרת ורק בקדושת דמים סבר רבי יהודה דבשוגג מתחלל ור"מ סבר דבשוגג אין מתחלל, היינו בהוצאה וליכא חיוב קרבן מטעם דלא אהני מעשיו. - נמצא לפי"ז דע"כ בקדושה"ג במקום דלא נהנה הנאת הגוף אלא שהוציא ע"י מכירה או נתינה ליכא חיוב מעילה לכו"ע בין לר"מ בין לרבי יהודה, - והיינו דע"כ גם רבי יהודה סבר דבאופן דלא נתחלל ולא אהני מעשיו ליכא חיוב מעילה, ורק בהנאה יש מעילה אעפ"י דלא נתחלל. - וא"כ תמוה דברי הרמב"ם שפסק בקדושה"ג אע"ג דלא נתחלל, חייב גם בשינוי רשות, וכמו כן דברי רש"י תמוה בשתים, א' הא דפירש דיוצא לחולין ע"י מכירה, ב' הא דפירש דיש מעילה במכירה כיון דאין מועל אחר מועל בקרבן.

ה איברא דהתוספתא שהובא בהראב"ד שם בפר"ו מה' מעילה מבואר כדברי הרמב"ם דאיתא שם בהדיא ובעולה נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו. הרי מבואר דיש מועל אחר מועל בקדושה"ג גם ע"י הוצאה מרשות לרשות אעפ"י שלא אהני מעשיו מאומה, והא דנקט התנא עולה מבואר בכס"מ יעוי"ש. - וזה הוי היפך סוגיא דקדושין.

ו והנה יש לעיין בעיקרא דמילתא דקאמר הש"ס וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב, דלכאורה מדוע לא נימא דחייבה תורה קרבן אע"ג דלא אהני מעשיו, ורק משום זה עצמו שפגם בהקדש בזה שרצה להוציא הקדש לחולין וזה הוי שינוי בקודש, כמבואר לקמן דעיקר מעילה הוא מטעם שינוי שפגם הוא להקדש. - ויש לומר שזהו טעמא דעולא דמשני הכי ולא חש לפירכא זו. - ולכאורה יש לומר דזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא בהא דפליגי בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, דרבא סבר דלא מהני ומ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וה"נ סבר עולא דאע"ג דלא אהני מעשיו מ"מ מעל משום מחשבתו דנתכוון להוציא מרשות הקדש ועל זה חייבה תורה קרבן, והש"ס דפריך וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מתחייב זהו אליבא דאביי דסבר אע"מ משום דאל"כ אמאי לקי. - ומטעם זה אם לא אהני מעשיו ליכא חיוב קרבן. - וראיתי בספר המקנה שג"כ נחית לפרש כן שם בסוגיא, ואח"כ דחה פירוש זה ומפרש דרבי יהודה דסבר הקדש במזיד אינו מתחלל משום דלטעמי' אזל דסבר שינוי אינו קונה, בב"ק צ"ה, וזהו מטעם דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"ס, לכך אינו מתחלל, ור"מ לטעמי' דסבר שינוי קונה להכי ס"ל במזיד מתחלל, מדחייבה תורה מלקות לרבנן ומיתה לרבי, וזהו דפריך הש"ס אליבא דר"מ וכיון דאינו מתחלל קרבן אמאי מחייב עכת"ד, והנה אף שהפירוש יפה מאד, אבל לפי דבריו ע"כ הא דאינו מתחלל במזיד לרבי יהודה הוא משום דאעל"מ דלפי"ז מדוע בשוגג מתחלל, וע"כ משום דסבר דבשוגג לא אמרינן אעל"מ. - וזהו חידוש דין, ובספרנו לתמורה בסוגיא שם ביארנו דע"כ מאן דסבר אעל"מ גם בשוגג אמרינן כן. - ושם מבואר בראיות מוכיחות.

ז ומה שנראה לי בזה כך הוא דהנה בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף נ"ז דף הספר דפליגי התוס' והרמב"ם בדבר ההוצאה מרשות הקדש דדעת התוס' במעילה י"ח דיש שני מיני חיובים במעילה, א' בהנאה, ב' בהוצאה, היינו הוצאה בלעדי הנאה, והרמב"ם סבר דבעינן בהוצאה ג"כ הנאה, והביאור בזה דיש הנאה של פרוטה בזה עצמו שמוציא מרשות הקדש, - דהיינו הנאת המקח וכדומה במתנה הנאה של טובה"נ וכדומה.

ח וזהו כוונת הש"ס הכא דפריך וכי מאחר דאינו מתחלל קרבן במאי מחייב. - והיינו לשיטת הרמב"ם דבעינן בהוצאה ג"כ הנאה וכיון דאינו מתחלל והמקח בטל וא"כ מה הנאה מגיע לו, וא"כ ליכא חיוב קרבן, ולא דמי להא דיש מועל אחר מועל במוקדשין וכלי שרת דהתם מיירי באופן דאיכא הנאה דהיינו שנתן לחבירו וחבירו לחבירו דכל אחד ואחד משיג טובה"נ ששוה פרוטה, ויש חיוב מעילה מצד הטוה"נ ואין זה ענין להא דקדושין דבאופן דלא הוי קדושין מטעם דאינו מתחלל, אין בזה שום הנאה. - ואתי שפיר דברי הרמב"ם לשיטתו וכמו שכתבנו וזה נראה לנכון בס"ד.

ט אמנם דברי רש"י שפירש הכא שנהנה במכירה, תמוה טובא דכיון דאין יציאה לחולין ולא אהני מעשיו וליכא גם הנאה של מכירה גם כן.

י והנה אפשר לדחוק בכוונת רש"י שאין כוונת רש"י דיוצאה לחולין כיון דבאמת אינה יוצאה לחולין, אלא כוונת רש"י לחייבו מטעם הוצאה ורש"י אזיל בשיטת התוס' דיש חיוב בהוצאה לחודיא גם בלא הנאה, וכוונת רש"י שפירש שמכרה ויצאה לחולין היינו כפי מחשבתו להוציאה, וצ"ע.

יא והנה בפירוש הקדמון פירש וז"ל, אפילו מחיים שנהנין ממנה כגון בנוצתה. - ולכאורה מדוע נחית לפרש כן הלא כפשוטו יצוייר הנאה מחיים. - ואפשר דלכן פירש כן משום דרצה לפרש מועלין בו דסתם מעילה דאחרי המעילה יוצא לחולין, ואילו הנאה דמחיים בגופה אף שיש בזה מעילה אבל אין בזה יציאה לחולין משום דבקרבן יש מועל אחר מועל. - אבל בשתילש הנוצה אחרי ההנאה שוב אין מעילה בהנוצה מטעם דיוצאת לחולין אחרי ההנאה, ואין בזה משום מועל אחר מועל, כיון שאין זה גוף הקרבן. - וגם בהא דתנן לקמן בהא דיש מועל אחר מועל במוקדשין כגון תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כולן מעלו יעוי"ש, הנה התם ע"כ הא דכולן מעלו היינו בשבא האחר ותלש צמר אחר, - אבל בהצמר התלוש מן הראשון אין בו עוד מעילה לאחר שמעל הראשון. - וכן פירש מהר"י בן חביב בר"ה כ"ח. - והכא בנוצה ג"כ כן הדין דהנוצה יוצאת לחולין.

יב אבל מה שפירש שנהנה ממנה משמע בלא תלישה דאם בתלישה לא בעינן הנאה דהרי במרימת הנוצות בעצמו יש מעילה מטעם ההוצאה מרשות הקדש דהיינו בהגזילה שגוזל מהקדש, וכן משמע פשט המשנה דבתלישה בעצמותה יש מעילה, וכן משמע מדברי הרמב"ם שלא כתב שיהנה מהתלישה כמו שכתב לעיל לענין פגם דבעינן ג"כ שיהנה, ולהרמב"ם דבעינן גם הנאה, הנה זה נקרא הנאה הא דגוזל מהקדש, וכן דעת המהר"י בן חביב שם בר"ה וכן כתב הפנ"י בחידושיו לר"ה, ומטעם זה תמהו לרש"י שמפרש בשופר של עולה שתלשו מחיים, דלפי"ז איכא מעילה בהאי תלישה גופא ויצא השופר לחולין יעוי"ש. - וכיון שם ע"כ הא דפירש הקדמון שנהנה בהנוצה ע"כ כוונתו בלא תלישה, ואפשר לומר דכוונתו באופן שנפלה הנוצה מאיליה ויש בה מעילה כשנהנה אח"כ, וגם יוצאה הנוצה לחולין, או שתלשו במזיד, ולא מעל, ואח"כ נהנה בשוגג ויש בהן מעילה וגם יוצאות לחולין.

יג שם במשנה מועלין בה משהוקדשה, פירשו רש"י ותוס' דהיינו קדושת פה. - ויש לעיין מה בעו רש"י ותוס' דהלא פשיטא שזהו קדושת פה דהרי אין בה דבר אחר שיתן קדושה לחטאה"ע קודם מליקה. - בשלמא לענין מנחה פירש"י לקמן י' דהא דתנן משהוקדשה שהוא קדושת פה משום דיש שם קדושה אחרת והיא קדושת כלי שרת, ומשמיע לן דיש מעילה תיכף מקדושת פה, אבל בחטאה"ע שאין קדושה אחרת עד מליקה, וא"כ לאיזה צורך פירשו שהיא קדושת פה. - והברטנורא לא פירש בזה קדושת פה אלא לקמן במנחה כתב קדושת פה, ועי' בליקוטים. - וגם אין לומר דבא למעט גידולין דהיינו הא דתנן לקמן י"ג דפליגי רבנן ור' יוסי בהקדיש שובך ונתמלא יונים דרבי יוסי סבר יש מעילה בגידולין, ובא לאשמעינן דבעינן קדושת פה דוקא, דע"כ זה ליתא דהרי מדנקט חטאה"ע, וזה ליתא בממילא דהתם אפילו לרבי יוסי לא הוי אלא הקדש דמים. - ולא יצוייר כחטאה"ע אלא בקדושה דפה. - ואפשר דבא להודיענו דלא נטעה לומר דחיוב מעילה בא בשעה שעלתה על גבי המזבח למליקה דע"כ המזבח יש בו קדושה כמו כלי שרת, ואף שאין המזבח מקדש בעלי חיים כמו הא דתנן זבחים פ"ד וכולן שעלו חיין לראש המזבח תרד, אפשר לומר שזהו בבעלי מומין אפילו לר"ע כמבואר שם, אבל חטאה"ע שעלה להמזבח למליקה שפיר יש מקום לומר דהמזבח מוסיף קדושה ומשעה זו חלה עלי' חיוב מעילה מטעם שנכנסה לרשותו של המזבח לזה באו להודיענו דחיוב מעילה משעה שבא קדושת פה.

תוס', ד"ה ובלינה וכו', מ"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ומשעת מליקה מונין יעוי"ש. - ותמוה טובא דמאי נפק"מ אם מונין משעת מליקה הלא גם הלילה לחודיא פוסלת, ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - והרש"ש כתב דנפק"מ אם הוזה דמה בצמצום עם שקיעה"ח יש לתת יום המחרת תחת יום המליקה ותהא נאכלת לילה ויום וכמו דאמרינן בברכות ט' יעוי"ש. אבל דבריו דחוקים ולא דמי להא דברכות דשאני התם דאי לאו דכתיב בלילה הזה הוי אמרינן שדין פסח כשלמים דליהוי שני לילות במקום שני ימים וזהו הזמן שלהם, משא"כ הכא דהזמן הוא ביום המליקה וא"כ אין סברא לתת יום אחרי הלינה.

ונראה דכונת התוס' להודיענו דכוונת התנא דלא תימא דאם היתה המליקה ביום דלא נפסל הבשר מטעם לינה למחר אלא יש בזה גם משום נותר. - ונפק"מ לענין מצוה דשרפה, וגם נפק"מ לענין חיוב כרת, - אלא לא כן דמשעת מליקה מנינן לפסול לינה, ואין בזה משום נותר, וזהו מטעם דליכא משום נותר רק אחרי ההזאה, וכמו"ש הרמב"ם בפיה"מ, ולזה כתבו התוס' דמשעת מליקה מנינן לפסול לינה.

תוס' ד"ה הוזה דמה וכו' הכא נמי דלא שייך קבלה גבי חטאה"ע בעינן שיהא ראוי להזות יעוי"ש. ותמוה מה שייך ראוי להזות יותר ממליקה, וא"כ הרי"ז כמו היתר שחיטה לחודיא. - ונראה דע"כ אחרי המליקה יש להמתין עד שיכנס כל הדם בהצואר שהוא כעין כלי שרת בקבלה, עי' זבחים צ"ב, והתוס' לקמן ע"ב ד"ה אמר וז"ל, יש לומר דמיירי שכל הדם נאסף בצואר יעוי"ש. - ולדעתי כן הי' תמיד שממתינין עד שיאסף כל הדם בצואר בכדי לקיים הזאה מעליא, וזה נקרא ראוי להזאה.

ובזה שפירשנו מיושב הא דהקשה בקר"א דלפי"ז לא מצינו מעילה מן התורה בחטאה"ע קודם הזאה דאם לא נראה להזאה היינו שנמלקה סמוך לשקיעת החמה א"כ בלא"ה אין בה מעילה מן התורה כיון דפסולה היא שלא היתה ההזאה כתיקון יעוי"ש. - אבל לפי מה שפירשנו שפיר יצוייר מעילה קודם הזאה היינו משעת מליקה עד כניסת הדם בצואר.

גמ', קתני הוכשרה לפסול בטבו"י וכו'.

א תנן נדה ע"א ע"ב בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר היתה מערה מים לפסח, חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים כדברי ב"ה וכו', ובגמ' מתני' מני אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחילה לקדש לטמא שנים ולפסול אחד, יעוי"ש. - מבואר מזה דהחמירו בחדא שיהי' דינה כמגע טמא מת דהו"ל ראשון, והקילו בחדא דרק לקדשים מטמאה, אבל לחולין על טהרת קדשים לאו כקדש דמי, כמו הא דמים לפסח. - ויש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפר"ה מה' משכב ומושב ה"ד, טבו"י תחילה לקודש, והיינו ראשון לטומאה, וזהו כאבא שאול. - ואילו בפר"י מאבוה"ט ה"ג פסק דטבו"י פוסל תרומה לקודש, והיינו כרבנן דסברי דרק פוסל ואינו מטמא. - וכבר תמה בזה הגאון בעל תוס' יו"ט, ומסיים בצ"ע. - והנה הגאון מרן רע"א בתוסר"ע כתב דבכל טבו"י שאינם לכל היותר רק יום אחד לא רצו חכמים לגזור שיהא כראשון, אבל טבו"י דדם טוהר שהוא זמן ארוך גזרו חכמים משום הרחקה לעשותה לקדשים כראשון, יעוי"ש. - הנה כדבריו מוכח גם מלשון הרמב"ם שם בפר"ה ממו"מ, דרק ביולדות כתב כן. - אבל אכתי קשה כיון דסתמא דסוגיא אומרת דזהו כאבא שאול, הרי מבואר דלרבנן אין הבדל בזה בין שארי טבו"י, וא"כ היאך פסק הרמב"ם היפוך סתמא דהסוגיא.

ב ונראה לבאר בהקדם הא דקשה טובא הא דתנן בפרה פרי"א מ"ד דטבו"י לאחר ביאתו מטמא את הקודש ופוסל את התרומה דברי ר"מ וחכ"א פוסל בקודש ובתרומה. - ויש לתמוה מדוע לא הביא רבינו דברי אבא שאול דסבר דטבו"י ראשון הוא לקודש. - וע"כ צריך לומר דכיון דפלוגתא רחוקה היא בין דברי אבא שאול לחכמים, - ודחה רבינו דברי אבא שאול לגמרי, - והיינו דכיוון רבינו הקדוש לפסוק כרבנן. - אבל לפי"ז תמוה טובא מדוע הכא בנדה סתם רבי כאבא שאול. - ומזה מוכח דשאני טבו"י ארוך כזה, וזהו כסברתו של הגרע"א ז"ל. - ומטעם זה פסק הרמב"ם הכא כאבא שאול, משום דע"כ כן הוא דעת רבינו.

ג אבל עדיין החוב מוטל עלינו להבין מדוע קאמר הסוגיא דמתניתין אבא שאול הלא לפי"ז שפיר מצי אתיא המשנה גם לרבנן ומודו רבנן בטבו"י ארוך.

ד ונראה דהנה מראש נבין במאי פליגי אבא שאול ורבנן בכל טבו"י שהוא מחוסר כיפורים. - ולדעתי נראה כי בזה פליגי היינו בעצם הטבילה של המחוסר כפורים, - אם היא טבילה לשם טהרה ויש בפעולתה גם פעולת טהרה במקצת אף לקדשים, ורק השלמת הטהרה באה לבסוף ע"י הקרבנות, או"ד דהטבילה אינה פועלת בעצם הטהרה דלקדשים מאומה, ועיקר הטהרה הקרבנות, והטבילה הוא רק בגדר תנאי. - והנה אבא שאול סבר דכיון דהתורה קראה להטבו"י של מחו"כ טמא, - הנה לא פעלה הטבילה שום טהרה לקודש. - לכן אעפ"י שמדין התורה רק פוסל לקודש, יש לנו להוסיף טומאה ולעשותו תחילה. - ורבנן סברי דהטבילה פעלה גם טהרה במקצת לקודש. והא דפוסל קודש הוא חידוש דין, - ואין לך בו אלא חידושו, ואין לנו להוסיף טומאה.

ה עוד נפק"מ תצא מזה דלאבא שאול אין להקפיד על היסח הדעת מהטבילה כיון שהיא רק בגדר תנאי להטהרה בקדשים. - אבל רבנן דסברי דהטבילה פועלת בהטהרה לקדשים גם כן, א"כ בעינן שלא תהי' היסה"ד מהטבילה עד הקרבת הקרבנות, וסבר אבא שאול דיש להוסיף טומאה לומר שהוא תחילה ואעפ"י שזה תגרום היסה"ד. - והיינו דכיון שכטמא גמור משוינן לי', א"כ הרי יסיח דעתו מהטבילה לגמרי. - על זה לא חש אבא שאול. - אבל לרבנן דכיון דסברי דהטבילה הוא ענין טהרה ג"כ לקדשים, א"כ בעינן שלא תהי' היסה"ד. - ולכן אין להוסיף טומאה שזה תגרום היסה"ד.

ו ובזה יבואר סוגיא דנדה לנכון. - והוא דהנה בטבולת יום ארוך פשיטא שיש כאן היסה"ד גמור מהטבילה. - וכיון שאיכא היסה"ד בלא"ה, - א"כ שפיר יש מקום לומר דבשביל זה עצמה תהי' תחילה. - וכוונת הסוגיא דקאמרה מתני' אבא שאול, אין הכוונה דאבא שאול היא ולא רבנן. - ומטעם זה לא קאמרה הסוגיא אבא שאול דאי כרבנן וכו' כמו דקאמר הש"ס בכל מקום, והיינו דכוונת הגמ' לומר דאבא שאול היא היינו בהסברא שלו דכמו שאומר אב"ש דטבו"י תחילה לקודש מטעם דלא איכפת לו בהיסה"ד. - נמצא לדבריו דזה שאנו עושין אותו תחילה מביא לידי היסה"ד, והיינו דכיון דאין הטבילה טהרה לקדשים אין היסה"ד פוסלתו. - ולהכי אין אנו חוששין להביא אותו לידי היסה"ד, כיון שבלא"ה יש היסה"ד כיון שאין בה טהרה לקדשים. - א"כ ממילא מובן שבמקום שיש היסה"ד בלא"ה כמו הא דטבולת יום ארוך דיש לעשותו תחילה. - וזהו מקורו של הרמב"ם.

ז מבואר מזה דבכל טבו"י שהוא יו"א על היותר לא הוי בזה היסה"ד אם לא נוסיף טומאה עליו כמו לדברי אבא שאול. - אבל בטבולת יום ארוך לכו"ע הוי היסה"ד.

ח ובזה יש להבין הסוגיא ריש ברכות דפריך שם מכדי כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים ליתני משעת צה"כ, ומשני מילתא אגב אורחי' קמ"ל דכפרה לא מעכבא יעוי"ש. ולכאורה מהיכי תיסק אדעתין דמחוסר כיפורים אינו אוכל בתרומה קודם הכפרה הלא כמו שאנו יודעים בכל הטמאים דאוכל בתרומה לערב, ומ"ש מחו"כ, והא עיקר הקרבנות של מחו"כ הוא לקדשים. - וביותר תקשה דזה קאמר הש"ס שם טרם שפריך וממאי דהאי ובא השמש וכו' דלמא ביאת אורו הוא. - אבל לדברינו אתי שפיר משום דאבא שאול דסבר דהטבילה במחו"כ אינה עושה פעולת הטהרה רק באה בתור תנאי לחודיא, - וא"כ יש מקום לומר דכיון דחסרה טהרה לקדשים, - א"כ הרי היא כדליתא דמיא. - להכי משמיע לנו התנא דלא כאבא שאול, ולא אמרינן דהטבילה יש לה פעולת טהרה גם כן.

ט עוד נראה דלאבא שאול שסובר דטבו"י זה תחילה לקודש. - וזה הוי סיבה להיסה"ד ג"כ כמו שכתבנו. - א"כ יש מקום לומר דלא יאכל בתרומה מדרבנן. - ובזה משמיע לנו התנא דהמשנה הלזו סוברת דמותר בתרומה גם מדרבנן, ולא עבדינן גזירה גם לאב"ש. - ובזה מיושב הא דהקשו התוס' הלא משנה היא במסכת נגעים פרי"ד. - לפי מה שביארנו החידוש הכא דלא גזרו רבנן לאסרו באכילה.

י ובזה יש ליישב הסמיכות דתדב"א למסכתא זו אשר הקשו בזה התוס' והרא"ש לפי המבואר דטבו"י דעלמא דלא הוי יותר מיום אחד לא הוי היסה"ד, ובטבו"י ארוך הוי היסה"ד. - ויען שכל איש ישראל אין לו להסיח דעתו מן התורה, וכששונה הלכות בכל יום אין כאן היסה"ד מתורה, ומובטח וכו'.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אבל לענין להתירו לאכילה. לא אמר שתהא זריקה מועלת והיינו דקאמר איסורא איכא דאסורה באכילה משום יוצא: מתני' חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה. בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין: הוכשרה להפסל. כלומר משנמלקה ניתוסף בה קדושה שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים ובלינה: הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול. דהזאה דעוף קיימא במקום זריקה דבהמה דהזאה קובעת בפיגול שחישב בו קודם לכן כמו זריקה דבהמה ושוב נמי יש בו איסור נותר וטמא אם נטמא דהזאה קובעת בכל הני: ואין בה מעילה. דכיון דהוזה דמה יש בה היתר לכהנים: גמ' אבל לאיטמויי לא. שתהא טמאה ומטמאה אחרים לא: מתניתין. דקתני הוכשרה ליפסל ולא ליטמא רבנן היא דאמרי כשם שפוסל טבול יום אוכלי תרומה ומשקה תרומה כך פוסל אוכלי קדש דאינו מטמא לטמא אחרים: דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. דהוי ראשון ומשוי לקדש שני דאותו שני עושה שלישי ורביעי בקודש ופוסל את התרומה:

אבל לאכילה לא מרצה כלומר אבל לענין שיאכל לא מהניא זריקה ולא נראה דמה לו להזכיר עיבור צורה דלא איירי ביה ר''ע הל''ל עד כאן לא קאמר ר''ע אלא לאקבועי במעילה ולחיוביה משום פיגול ונותר וטמא ועוד קשיא דבפסחים (דף פב.) משמע דלא מהניא זריקה להצריך עיבור צורה דאמר התם נטמא הפסח או שיצא ישרף מיד ונראה לפרש דה''נ קאמר כי קאמר רבי עקיבא זריקה מועלת ליוצא כלומר לענין דברים האמורים במשנה לאקבועי בפיגול אבל מכל מקום לשריפה אזיל מיד דלא פליג אמתני': מתני' חטאת העוף. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרים: מועלין בהן משהוקדשו. פירוש קדושת פה דהיינו כשהקדישן: הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים. כלומר שאם נגעו [בה טבול יום או מחוסר כפורים] פסול מלאכול: ובלינה. בלינת דם בשקיעת החמה א''נ בלינת בשר ליום ולילה ואע''ג דבתר הכי קתני הוזה דמה דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה וא''א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה שהרי ההזאה ביום המליקה דאל''כ איפסל הדם בשקיעת החמה מ''מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ומשעת מליקה מונין: הוזה דמה חייבין עליה משום כו'. למ''ד לעיל (דף ה.) היתר אכילה שנינו ר''ל הוזה ממש שנראה לאכילה ולמ''ד היתר זריקה ר''ל שנראה להזות ולמ''ד היתר שחיטה כי היכי דבעינן לעיל גבי קדשים דשייך בהן קבלה שיהא ראוי לקבל כדי להזות הכא נמי דלא שייך קבלה גבי חטאת העוף בעינן שיהא ראוי להזות: ואין מועלין בה. בדין היה לו למיתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרוייהו לא סלקו לגבוה כולהו אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף לפי שהיא קודמת [ועולת] העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלין בעורה כי עורה לכהנים (ובחטאת) [ובעולת] העוף מועלים אף בעורה ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה כך נראה למורי הרב רבינו פרץ שי': עולת העוף מועלין בה כו'. כמו שפיר' גבי חטאת העוף כך הוא בעולה: מיצה דמה. דגבי חטאת העוף נקט הוזה משום דבחטאת העוף איכא הזאה ומיצוי אבל בעולה ליכא אלא מיצוי פירוש שסוחט הבשר והדם יוצא בדוחק ומתמצה והזאה היינו נותז הדם למרחוק: ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן. פי' אף לאחר שנשרפה לפי שעדיין צריך להוציא הדשן מחוץ למחנה אבל מכאן ואילך הרי נעשית מצותה ואין מועלין בה: פרים הנשרפים. פר העלם דבר של צבור ופר כהן משיח ופר יום הכפורים ושעירים הנשרפים שעיר יום הכפורים ושעיר עבודת כוכבים: הוכשרו ליפסל בטבול יום. תימה למאי הילכתא הוכשרו ליפסל בטבול יום כו' דאי לאכילה והלא פרים הנשרפים אין בהם אכילה לכהנים ואי ליפסל להקריב אימוריהם קאמר מכל מקום גבי פר ושעיר של יום הכפורים ליכא למימר הכי שהרי משל צבור הם ובאים בטומאה ויש לומר לענין לשורפו בבית הדשן ששורפין בו את הפסולין קאמר שהיה להם לפסולין בית הדשן לעצמן כדאמרינן פרק טבול יום (זבחים דף קד:) (גבי) ג' בית הדשנים היו שם: הוזה דמן. פירוש על הפרוכת ועל מזבח הזהב כדאמרינן פרק איזהו מקומן (שם דף מז.) ומועלין בהם עד שיותך הבשר אבל משניתך הבשר אין מועלין שהרי נעשית מצותו: אין מועלין בעורות אבל מועלין בבשר. דמשאחר שזרק דמה זכה המזבח בבשר והוה ליה קדשי ה': והכהנים בעורות. ונפקי להו מכלל קדשי ה' כדאמרינן (זבחים דף קג.) כל שלא זכה המזבח בבשר לא זכו הכהנים בעור: אבל מועלין בבשר עד שתצא לבית הדשן. דאכתי לא נעשית מצותו שצריך להוציאה לבית הדשן אבל גבי פרים ושעירים הנשרפים אין בהן הוצאה לבית הדשן ששם הם נשרפין הילכך אין מועלין בהן משהותך הבשר: קרמו פניה בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים. משום דתנור מקדש הלחם בקרימת פנים וי''ס שאין גורסין ובלינה דהא תנן . פרק שתי הלחם (מנחות דף ק:) נאפות מבערב ואין דוחות לא שבת ולא יום טוב ואי לינה פסלה בהו אם כן כשנאפה מבערב הרי הם פסולים למחר בלינה ואור''י דגרס שפיר דמדקתני קרמו בתנור הוכשרו ליפסל כו' אלמא אית ליה תנור מקדש לחם ואם כן ע''כ לינה פסלה ואם כן אפייתו דלחם דוחה השבת דהכי דייק בפרק רבי ישמעאל (מנחות דף עב:) בסופו ומשנה דפרק שתי הלחם (שם דף צה:) אית ליה דתנור אין מקדש ולהכי קאמר דאין אפייתו דוחה יום טוב ואם תאמר כיון דאית ליה לתנא דמתני' תנור מקדש למה לי קרמו פניה כניסתו בתנור ליקדשיה דהא כלי שרת מקדש ויש לומר דמשום טבול יום נקטיה דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדש דמו (חולין דף לה:) והא דכלי שרת מקדש היינו דוקא כשנעשה כל הראוי ליעשות בו והיינו כשנקרם: לשחוט עליהן הזבח. כלומר כיון דקרמו פניה מיד יש להם תורת לחם (עליהם) לשחוט את הזבח עליהם אבל לא קרמו לא דגבי שחיטת הזבח כתיב לחם ואין קרוי לחם אלא אם כן קרם הלחם: נזרק דמן של כבשים חייבין עליהן כו'. פירוש עליהן על הכבשים: ואין מועלין בהן. ואם תאמר מעילה הוא דליתא הא איסורא איכא והא ממונא דכהן: הוא כדמסיק לעיל בספ''ק (דף ז:) וכי תימא כדקאמר לעיל לא נצרכא אלא לרבי עקיבא כו' דהא אפילו לרבי עקיבא אינן מועלין לשתי הלחם כיון דאינו גוף הכבשים ויש לומר דנקט ואין מועלין אגב הני דלעיל וכן צ''ל בלחם הפנים: קרבו הבזיכים חייבין עליהם משום פיגול כו'. הבזיכים הרי הם מתירים הלחם הסילוק של בזיכים כמו הקמיצה וההילוך למזבח כמו הילוך לקומץ ומקטירים הבזיכים כמו שמקטירין הקומץ: אין מועלין בשירים. דהא אית בהו היתר לכהנים: הקומץ והלבונה. פירשתי באריכות בזבחים (בפרק שני דף כ): קדשו בכלי הוכשר ליפסל כו'. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי קדשו והוכשר ליפסל בטבול יום מקודם בכלי ראשון עם המנחה כולה קודם שקמץ כדתנן לקמן (דף ט.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום אלא אגב הנך דנקט קדשו בכלי נקט ליה: ופיגול אין בהן. דכולם אין להן מתירין וכל דבר שאין להן מתירין אין חייבין עליו משום פיגול ומנחת נסכים אי מיירי בבאה בפני עצמה כדאמרינן התם (זבחים דף מד.) מביא אדם זבחו היום ומכאן עד עשרה ימים נסכים אתיא ככולי עלמא דאין לה מתירין ואי בבאה עם הזבח פלוגתא דרבי מאיר ורבנן בסוף פ' בית שמאי (זבחים דף מג.) ר' מאיר סבר פיגל ורבנן סברי לא פיגל ואתיא מתני' כרבנן ובלינה דקתני אי מיירי בבא מן הזבח ר''ל שקיעת החמה דבתמורה חשיב להו דבר שדרכו ליקרב ביום ואי בבאה בפני עצמה מוכח בתמורה בפ' יש בקרבנות (דף יד:) דקריבה אפילו בלילה ועמוד השחר פסלתו ואם כן נצטרך לפרש לינה עמוד השחר: אבל לאיטמויי לא. (ולפי) [פירוש] שהטבול יום אינו עושה אותה טומאה לטמא אחרים מתני' רבנן היא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד