דף יא - א
ובאלו שתים האחרונות, אם עד שלא כיפרו הבעלים, כלומר, לא רצו להתכפר באחרת, ונמצאה הראשונה, ואינו יכול להקריבה, מפני שעברה שנתה או מפני שהיא בעלת מום, והואיל ולא דחאה בידיים ולא הקריב אחרת תחתיה, תרעה עד שתסתאב, שיפול בו מום ותמכר [ובנמצאת בעלת מום, תמכר מיד [340]] ויביא [341] בדמיה בהמה אחרת לחטאתו.
וכיון שהם קדושים קדושת דמים, ודמיה עתידין להיקרב, הילכך: עושין תמורה, כמבואר במסכת תמורה [כא] שקרבן העומד לרעייה, עושה תמורה.
ומועלין בה, מפני שהיא קדושה קדושת דמים [342].
גמרא:
הגמרא מבררת: מאי שנא רישא, דלא קא מיפלג, ומאי שנא סיפא דקא מיפלג [343], כלומר, למה שנתה אותם המשנה בשתי בבות, שלש הראשונות ואחר כך שתים האחרות, ולמה לא נשנו חמשתן ביחד [344]? ומתרצינן: כי רישא פסיקא ליה, הדין הוא החלטי, ולעולם ימותו, ואפילו לא כיפרו באחרת, ואילו סיפא לא פסיקא ליה, אינו מוחלט שימותו, אלא אם נתכפרו באחרת. והואיל ודינם אינו שוה, לפיכך חילקתם המשנה לשתי בבות [345].
ומקשינן: למה נשנתה המשנה. כאן, הא תנא ליה [לה] הלא כבר נשנתה, גבי, שם במסכת תמורה?
ומתרצינן: תנא התם, שם נשנתה משום, דין תמורה, ודרך אגב שנתה גם דין מעילה. תנא הכא משום מעילה, ודרך אגב שנתה גם דין תמורה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה לדון בקדשים שאין מועלין בהם. משנתנו נשנית במסכת נזיר [כד ב] והובאה במסכת מנחות [ד ב], ומתפרשת כאן על פי פירוש רש"י שם.
נזיר בגמר נזירותו בטהרה מביא שלשה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים [346].
המפריש מעות לנזירותו, והמעות היו "סתומין", כלומר, שלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים [347], מכל אותן המעות לא נהנין, אסור להנות, מפני שיש בהן דמי עולה האסורה בהנאה [348], ולא מועלין, הנהנה מהם לא מעל, ואינו משלם לא חומש [349], ואינו מביא אשם מעילות, מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים, דבכל מעה ומעה שבהן יכול להביא בהם שלמים [350], ובשלמים הרי אין מועלין, כדין קדשים קלים לפני זריקת דמים, כמבואר
לעיל [ז ב].
מת הנזיר לפני שהביא קרבנותיו, והיו לו מעות סתומין, יפלו המעות לנדבה, לשופרות, והן תיבות שהיו בבית המקדש, ששם נתנו מעות נדבה [351], והלכה היא למשה מסיני שמעות סתומין בנזיר שמת, נופלים לנדבה [352].
ואם היו לו מעות מפורשים, לחטאת לעולה ולשלמים, דמי חטאת ילכו לים המלח, כשם שאילו הפריש חטאת ומת, תמות, כמבואר במשנה הקודמת, כן דמי חטאת הולכות לים המלח. אותן המעות, לא נהנין, אסור להנות מהן מדרבנן, ולא מועלין, ואם נהנה מהן, לא מעל, כמבואר לעיל [ג א] שאין מועלין במעות ההולכות לים המלח, כיון שהולכות לאיבוד ואינן קדשי גבוה.
ומדמי עולה, יביאו יורשיו עולה [353], ומועלין בהן, במעות, מן התורה [354].
ומדמי שלמים, יביאו שלמים, ונאכלין ליום אחד, כדין שלמי נזיר [ולא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה]. ואין טעונין לחם, כשאר שלמי נזיר, משום שנאמר בלחם נזיר [במדבר ו] "ונתן על כפי הנזיר", וכיון שמת אין כאן נזיר [355].
גמרא:
שנינו: המפריש מעות לנזירתו, לא נהנין ולא מועלין מפני שאין ראוין לבא כולן שלמים.
משמע, שמעות שהופרשו לצורך קרבן, והם סתומין, אם מעות אלו ראויין להביא מהן דבר שאין מועלין בו, אין מועלין בהן גם במעות המיועדים לדבר שמועלין בו. ועל הלכה זו מתקיף ריש לקיש.
מתקיף לה ריש לקיש: וליתני נמי, ולמה לא הוסיף התנא של המשנה עוד הלכה דומה לזו: המפריש מעות לקינו [356] ["קן" הוא תור ובני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ומביאים אותו יולדת, מצורע, זב, זבה, נזיר, ועוד. התורים אינם כשרים אלא כשהם גדולים, כשהן כבר צהובין, ואילו בני יונה אינם כשרים אלא כשהם קטנים],
לא נהנין, ולא מועלין במעות אלו, מפני שהן ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנן [357] וימתין להם עד הגעת זמנן, ובני יונה שעבר זמנן [358], ועליהם שנינו [בעמוד ב] שאין מועלין בהם,
ולמה לא שנתה המשנה לדין מפריש מעות לקינו [359]? ומתרצינן: אמר רבא: אינו דומה מפריש מעות לקינו למפריש מעות לנזירותו, כי במפריש מעות לנזירתו, אמרה תורה: במעות אילו הסתומין "הבא מהן שלמים", הילכך, אמרה המשנה שהמעות מיועדים לשלמים, אבל במפריש מעות לקינו, וכי אמרה תורה: "הבא תורין שלא הגיע זמנן" שאינן [360] ראוין למזבח כלל?!
הילכך לא שייך לומר שהמעות "מיועדים" לדבר שאין מועלין בו. וכיון שהן קדשי קדשים, מועלין במעותיהם.
מתניתין:
המשנה דנה בדם הקרבנות מתי אין מועלין בו, וכן ביין של נסכים. והיא המשך למשניות הקודמות ששנינו בהן דין קדשים שאין מועלין בהם.
בגמרא מובאת דרשות הכתובים שאין מועלין בדם. אלא שאסרו חכמים להנות מהן בסופן, כלומר, אחרי שיצאו לנחל קדרון.
וכך שנינו במסכת יומא [נח ב]: "שירי הדם [של חטאות הפנימיות], היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ו [שיירי הדם] של [קרבנות הקרבים על] מזבח החיצון, היה שופך אל יסוד דרומי. אלו ואלו [דמים של החיצונים ושל הפנימים הנשפכין אל יסוד מזבח העולה, היו שותתים ונופלים מן יסוד המזבח על הרצפה] מתערבין באמה [סילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון] ויוצאין לנחל קדרון. ונמכרין [הדם] לגננין [בעלי גנות לזבל בהן שדותיהן] ומועלין בהן [אסור ליהנות מהן בלא לשלם לגזברי הקודש].
היינו, שחכמים גזרו איסור מעילה על הנהנה מן הדם, כגון: אם זיבל בו את גינתו, בלי לקנות אותו מן הגזבר [361].
עוד דנה המשנה בנסכי יין הבאים עם קרבנות, אם יש בהן מעילה.
רבי שמעון [362] אומר: הדם, קל בתחילתו וחמור בסופו, כמו שיבואר.
נסכין חמורין בתחילתן וקל בסופן [363], כמו שיבואר.
כיצד? דם, בתחילתו, תיכף אחרי שחיטת הקרבן [364], אין מועלין בו [365], אין בו דין מעילה, כמו שיבואר בגמרא. יצא לנחל קדרון, מועלין בו [366].
נסכין, בתחילתן, משהוקדשו עד שנתנסכו, מועלין בהן, מפני שהם קדשי גבוה. ירדו לשיתין [נקב היה במזבח שבו יורדין הנסכין ל"שיתין", דהיינו יסודות המזבח, שהן חלולין ועמוקים מאד [367]], אין מועלין בהן, מפני שאין בהם שום צורך גבוה [368], וכבר נעשית מצותה [369]. ובגמרא יבואר איך יתכן להנות מהם, הרי הן מתחת למזבח.
גמרא:
סוגיא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו שנינו במשנתנו שאין מועלים מן התורה בדם, אלא מדרבנן לאחר שיצא לנחל קדרון. הגמרא דורשת מדרשות הכתובים שאין מועלין בדמים.
סוגיא זו מופיעה במסכת יומא [שם] ובשאר מקומות בש"ס, ותתבאר על פי פירוש רש"י שם.
תנו רבנן: מועלין בדמים. דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין.
והגמרא מבארת [370]: עד כאן לא פליגי אלא, אם מועלין בסוף מדרבנן [371], ולדעת רבי מאיר ורבי שמעון, מועלין, וכמו שאמרה המשנה, אבל מדאורייתא, אין מועלין.
מנא הני מילי, מנין שאין מועלין בדם מן התורה?
אמר עולא: אמר קרא, אמרה התורה בפרשת דם [ויקרא יז] "ואני נתתיו לכם", ודרשינן: שלכם הוא הדם, כחולין שלכם שאין בהן מעילה. מוכח שאינו קדשי גבוה [372].
דבי רבי ישמעאל תנא: אמרה התורה בפסוק ההוא "ואני נתתיו לכם לכפר", ודרשינן: לכפרה נתתיו לדם, בתורת זריקת קדשים, ולא לדין מעילה, ואין בו דין קדשים לענין מעילה. אמר הקב"ה: נתתיו לכם את הדם בשביל לכפר בשבילכם, ולא שיהא קרוי שלי למעול בו [373].
רבי יוחנן אמר: אמר קרא [שם]: "כי הדם הוא בנפש יכפר", ודרשינן "הוא" משמע בהוויתו יהא: הוא לפני כפרה, הוא לאחר כפרה [374] לעולם דינו שוה. מה לאחר כפרה, שנתן מתנות הדם, אין בו מעילה, כיון שכבר נעשית מצותו, ואין בו צורך גבוה, ואינו מ"קדשי ה'", אף לפני כפרה, אין בו מעילה [375].
ומקשינן: ולמה נדרוש כן, ועל אף שאמרה התורה שלעולם דינו שוה, אימא, הרי יתכן לומר בהיפך: מה לפני כפרה יש בו מעילה, מפני שיש בו צורך גבוה, אף לאחר כפרה יש בו מעילה?
ומתרצינן: וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה?! שהרי כבר נעשית מצותו ושוב אינו מ"קדשי ה'". הלכך, על כרחך, לא תדרשנו כך, אלא מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה [376].
ותמהינן: ולא [377]?! וכי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?!
הערות
[340] כן כתבו רש"י ותוס' ועוד ראשונים. והתוס' מפרשים עוד, שיתכן שנמצאת עם מום עובר, ומיד נדחית מהקרבת מזבח, ותרעה עד שיפול בו מום קבוע. וכבר העיר החק נתן שבגמרא תמורה [שם] דנה הגמרא במום עובר, עיין שם בפירש"י ותוס'.
[341] גירסת השיטה מקובצת.
[342] כן כתבו המיוחס לרש"י ורבינו גרשום. וכתב האחיעזר [חלק שני סימן מו] שבודאי אין כוונתם לומר שיש עליה רק קדושת דמים, וכידוע, יש הרבה חילוקי דינים בין מעילה בקדושת הגוף לבין קדושת דמים, כמבואר בפרקים הבאים, כגון לגבי דין מועל אחר מועל [מבואר לקמן] ולגבי דבר שאין בו שוה פרוטה [מבואר בהערה 5], אלא, כתב האחיעזר, שמפני שיש להקדש צורך בה לדמיה, לא פקעה ממנה קדושתה קדושת הגוף. וראיתו היא, הלא עתה אין לה שווי ממון עד שתסתאב, אלא שהיא דבר הגורם לממון, והרי קיימא לן [פסחים כט] שדבר הגורם לממון אינו כממון, ואם תמצי לומר שקדושתה היא קדושת דמים, למה מועלין בה עד שיפול בו מום? ועיין שם שמאריך.
[343] גירסת השיטה מקובצת. ובגמרא תמורה: מאי טעמא לא תני להו גבי הדדי, אלא פליג להו <QM>
[344] כן פירש רש"י במסכת תמורה וכן פירשו התוס'. ועיין חק נתן. אבל בפירוש המיוחס לרש"י מפרש: למה בשלושת הראשונות לא חילקה המשנה בין כיפרו באחרת לבין לא כיפרו באחרת. ורש"י ותוס' לא פירשו כן, כי בשלש הראשונות לא שייך כלל לחלק בין כיפרו ללא כיפרו. וכן כתב בפירוש ב.
[345] עיין שיטה מקובצת, שתירוץ זה אתי שפיר רק אליבא דריש לקיש, הסובר [שם] שדברי המשנה עברה שנתה, היינו אבדה ועברה שנתה, ובה גם חילקה המשנה בין כיפרו ללא כיפרו, אבל להחולק עליו [אם יש אמורא החולק עליו!], וסובר, שעברה שנתה מדובר בלא נאבדה, ותמות בין אם כיפרו ובין אם לא כיפרו, לא מתורצת קושית הגמרא, ויקשה למה לא נשנתה עברה שנתה עם שלש חטאות הראשונות ?
[346] וכתב רש"י [שם]: אין המשנה מדברת בנזיר שנטמא, כי נזיר טמא מביא גם אשם, ובמשנה לא מוזכר אשם.
[347] כן כתב בפירוש המיוחס לרש"י. ועיין שם במסכת נזיר [פרק ד משנה ד] מה נקרא מעות סתומין. ועיין תוס' יום טוב ורש"ש.
[348] כן כתב רש"י [שם]. וכוונתו, שעל אף שאין איסור מעילה מן התורה, אבל ודאי שישנם איסורים אחרים מן התורה, ועיין בהערה 54, ועיין תפארת ישראל.
[349] תפארת ישראל. ועיין בהערה הבאה.
[350] כן מפרש רש"י [שם]. והקשה המיוחס לרש"י: מה הטעם לתלות לקולא על כל מעה ומעה, ומדוע לא נתלה לחומרא? ומתרץ, שאם נאמר כן, לא נצא מכלל ספק, שהרי מכל מקום, יש בהן דמי שלמים שאינם בני מעילה, ואם יביאו עליהן אשם מעילות מספק, יצא, שנקל עליו באיסור הבאת חולין בעזרה. וזה לא יתכן שמחומרת מעילה יצא קולא באיסור אחר, לפיכך, אינו מביא קרבן מעילה. וכתב התוס' יום טוב: ולפי הסבר זה, אם יהנה מכל המעות, אכן ימעל. וכן כתב הלקוטי הלכות וכן כתב בפירוש ב. אבל הקרן אורה סובר שגם לדעת רש"י לא ימעל בכל המעות, וכן כתב בשושנים לדוד. וכתב התוס' יום טוב שלא משמע כן מלשון המשנה "ולא מועלין". אלא, כתב התוס' יום טוב, נראה כפירוש התוס', שהטעם שאין מועלין מכל המעות, הוא, משום שאם הפריש מעות סתומין, יכול להביא מכל המעות את קרבן השלמים, ויוסיף מביתו מעות לחטאת ועולה. נמצא, שבכל המעות אין מועלין. וכן כתב הרמב"ם [פרק ד מהלכות מעילה]. ובהערה 357 יתבאר מחלוקת רש"י ותוס' בשם הגרי"ז. וזה לשון פירוש הרא"ש [נזיר שם] "מפני שראוין לבוא כולם שלמים: שמא ירצה, יקנה בהם בהמה שמינה וגדולה לשלמים, וממעות אחרים יקנה חטאת ועולה. ואין מעילה אלא בדבר שהוא מבורר שהוא קדוש לדבר הראוי למעול בו. [ומדבריו משמע שהוא דין בהלכות "מעילה". ועיין שם [הערה 357] בשם הגרי"ז. התפארת ישראל הקשה על שיטת רש"י, הסובר שעל כל מעה ומעה יש לומר שהוא של שלמים, הרי קיימא לן שבאיסור דאורייתא אין ברירה, ואם כן, איך שייך לומר שהוברר הדבר שהוא של שלמים. [ולפי פירוש הרא"ש אינה קושיא כלל]. הילכך, כתב התפארת ישראל, שכל הטעם הוא מפני הבאת חולין לעזרה. ואכן, חומש ישלם. [אבל עיין ברמב"ם [פרק א מהלכות מעילה הלכה ה] שבכל ספק מעילה פטור אף מחומש]. וכתב עליו התפארת יעקב, שאין כאן שייכות לדין ברירה. אלא, כיון שיכול לשנות כל מעה ומעה לשלמים, אם כן, לא נתפס עדיין על המעות שם חטאת. ועיין לקמך הערה 357. אבל מדברי המיוחס לרש"י לא משמע כן, שהוא מתרץ, כנ"ל, משום חולין בעזרה. משמע שהמעות אכן מעורבים, אלא שיש "לתלות" שמעה זו הוא של שלמים. ואילו לדברי התפארת יעקב אין על כל המעות לא שם חטאת ולא שם שלמים, ואין כאן שום ספק של הכנסת חולין לעזרה וכתב במשנת רבי יעקב, שלא שייך כאן דין ברירה כלל. דדוקא אם אכן הפריש בסוף מהמעות לעולה חטאת ושלמים, שייך לומר שהוברר הדבר למפרע שאלו לחטאת ואלו לשלמים. אבל כאן, הרי מעולם לא הגיע לידי בירור. המשנה למלך [הלכות מעילה פרק ז הלכה ו] דן אם שייך לומר על המעות ביטול ברוב, דהיינו שמיעוט מעות השלמים בטלים ברוב מעות חטאת ועולה. ומביא בשם מהר"י אלפאנדארי, להוכיח מכאן שמטבע אינו בטיל מרוב חשיבותו [כמו דבר שבמנין וחתיכה הראויה להתכבד], שאם לא כן, למה אין מועלין, הלא מעות השלמים בטלים ברוב. [ויש כאן אריכות דברים בעצם ההלכה שדבר חשוב אינו בטל, האם הוא מדאורייתא או מדרבנן]. וכתב עליו המשנה למלך, שלא ירד לסוף דעתו, שעד כאן לא מצאנו דיני ביטול, אלא, באיסור מועט הבטל ברוב היתר, ומעולם לא שמענו שרוב איסור יהפוך את מיעוט ההיתר לאיסור. ובפרט לחייבו מלקות כרת או קרבן. וכבר האריכו האחרונים בהלכה זו.
[351] ומבואר במסכת שקלים [פרק ו משנה ה-ו].
[352] כן אמרה הגמרא במסכת נזיר [שם] על הקושיא: והלא דמי חטאת מעורב בהן? והקשו שם התוס': למה לי למימר הלכה היא בנזיר, ולמה לא אמרו "מפני שיכול להביא מכולן עולה", כשם שאמרה המשנה "מפני שיכול להביא מכולן שלמים"? [כנראה, שהקושיא היא לשיטת התוס' לעיל הערה 350] ונקטו התוס' עולה, משום שעולה הוא קרבן חמור יותר לדין זה, מפני שכולה כליל. תוס' יום טוב. ותירצו: עד כאן לא אמרו "מפני שיכול", אלא כשהוא חי, אז יכול לחזור בו ולהביא מכל המעות מה שירצה, ולהוסיף מעות לשאר הקרבנות, מה שאין כן, כשמת. וראה שם תירוץ נוסף.
[353] דעולה דורון בעלמא הוא, ואינה באה לכפרה. [כוונתו, על פי מה שביאר לעיל הערה 336 שהטעם בחטאת שמתו בעליה שתמות, מפני שאין כפרה למתים]. וכמו שאמרו במסכת קינים [פרק ב משנה ה]: האשה שמתה יביאו יורשיה עולתה. המיוחס לרש"י.
[354] תפארת ישראל. ראה רמב"ם הלכות מעילה [פרקג הלכה יג].
[355] כן כתבו רש"י ותוס'. אבל השפת אמת מוכיח שהרמב"ם אינו סובר כן. אלא, היינו טעמא שאינו טעון לחם משום שאין על הקרבן תורת קרבן נזיר, כיון שאינו בעולם, אלא תורת שלמים בלבד. אם כן, מקשה, למה אינו נאכל אלא ליום אחד, הלא אין דינו כשלמי נזיר, אלא כשאר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד? ועוד מביא שיטת הרמב"ם [פרק ט מהלכות נזירות הלכה ב] שמותר הנזיר, דהיינו הפריש מעות לשלמי נזיר, ועודנו חי, אלא שנותר מן המעות, באלו המעות יקנה שלמים, ושלמים זה, גם כן, נאכל ליום אחד ואינו טעון לחם. ומבאר על פי מה שדרשו חז"ל שיכול לקבל נזירות על מאה עולות ושלמים. מוכח, שכל מה שנזיר מרבה בשלמים, יש להם דין שלמי נזיר. הילכך, גם בנזיר שמת וגם במותר שלמים, הרי הם נאכלים ליום אחד, ולהם דין שלמי נזיר. אלא, שלחם מביא רק לקרבן אחד. וכנראה, כוונתו, שהדין של הלחם אינו דין לחם הקרבן, אלא לחם הנזיר, ואף אם מביא מאה קרבנות שלמים, מכל מקום, מביא לחם אחד על נזירותו. הילכך, בנזיר שמת, או מותר נזיר, אינו מביא לחם. והנה, מה דפשיט ליח להשפת אמת, שלחמי נזיר הוא דין על הנזיר ולא על הקרבן והשלמים הם שלמי נזיר, מסופק בכך הגרי"ז [נזיר שם ובמנחות ד ב]. הגרי"ז חוקר, אם מה שממעות נזיר אינו מביא לחם, הוא, משום שהלחם הוא דין על הנזיר, והואיל ואין כאן נזיר, לכן אין מביאים לחם. כלומר, השלמים עדיין תורת שלמי נזיר עליהם, אלא שאין מביאים הלחם משום שהלחם הוא חובת הנזיר [כדברי השפת אמת]. או, שבאמת אינן שלמי נזיר, ותורת סתם שלמים עליו, ולפיכך אינו מביא לחם, והא דנאכלים ליום אחד, היינו משום שכיון שבתחילה חל על המעות קדושה של דין אכילה ליום אחד, נשאר בהם קדושה זו להיות נאכלים ליום אחד. ומוכיח שם מדברי התורת כהנים כצד השני, שאינו שלמי נזיר, אלא שנאכל ליום אחד מחמת תחילת הקדשו. גם החזון איש [מנחות סימן לב ס"ק טז] סובר כדברי הגרי"ז דיש לומר שאינו שלמי נזיר, ואף על פי כן, אין נאכל אלא ליום ולילה. אלא שכותב טעם אחר. על פי המבואר בגמרא זבחים [לו א] שדרשו ממה שנאמר בקרבן תודה [ויקרא ז] "ובשר זבח תודת שלמיו" שקרבן תודה נאכל ליום ולילה. ואמרה שם הברייתא "שלמי נזיר ושלמי פסח מנין" שנאכלים ליום ולילה? "תלמוד לומר שלמיו". ופירש רש"י, ששלמי פסח היינו חגיגה הבאה עם הפסח [כמבואר במסכת פסחים]. ומוסיף רש"י שאין לומר הכוונה לסתם שלמים, שהרי אמרה התורה במפורש שנאכלים לשני ימים. כלומר, רק שלמים המקוריים נאכלים לשני ימים, ואילו כל שאר השלמים, ובהם שלמים הבאים מחמת נזיר שמת, ואף על פי שהם שלמים ממש, מתרבים מהפסוק "שלמיו", שהם נאכלים ליום אחד.
[356] גירסת השיטה מקובצת.
[357] עיין לעיל הערה 350, מחלוקת רש"י ותוס', בהסברת טעם המשנה "מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים. רש"י מבאר, מפני שעל כל מעה ומעה יכול לומר שהוא מן השלמים. ותוס' מבארים, מפני שמכל המעות יכול להביא שלמים, ויוסיף מביתו מעות לחטאת ועולה. הגרי"ז [נזיר שם ומנחות ד ב] חקר בדעת תוס' שבמעות סתומים יכול להביא מכולן שלמים. האם הוא דין ב"הקדש", כלומר, כיון שלא בירר את המעות עדיין לא נסתיים הקדשו. [עיין שם בהערה 350 בשם התפארת יעקב], ולפיכך לא חל עדיין על המעות דין של קדשי קדשים מחמת מעות חטאת ועולה, שאינם עדיין לא מעות חטאת ועולה ולא מעות של שלמים, אלא, מעות סתומים המיועדים לגמר קדושתן כשיפריש מהן המעות לחטאת עולה ושלמים. ובינתיים יש עליהם קדושת מעות סתומין בלבד. או יתכן לבאר, שבעצם יש כבר עליהם השלמת קדושתם, גם לחטאת ועולה שהם קדשי קדשים, ובין לשלמים, אלא שהוא דין בהלכות מעילה, שכל זמן שלא התבררה קדושתם אינם עדיין בגדר "קדשי ה"' [עיין שם בשם פירוש הרא"ש]. ומבאר, שבחקירה זו נחלקו רש"י ותוס'. רש"י סובר כצד השני, ומפאת עצם קדושתם הריהם קדושים לגמרי, הילכך כתב שכיון שעל כל מעה ומעה, יש לומר שהוא מן השלמים, ולכן אין כאן דין מעילה. [ולפי ביאור זה, גם אם יהנה מכל המעות לא ימעול, ויתורץ קושית התוס' יום טוב, שמלשון המשנה משמע שבכל המעות אין מועלין]. ואילו תוס' סוברים, שמפני שאינם עדיין בגדר גמר קדושתם, ועדיין חסר בהם ההפרשה לחטאת עולה ושלמים, הילכך יכול להביא מכולם שלמים. [וכנראה, כוונתו לבאר, שרש"י חולק על תוס', וסובר שאסור לקנות מכל המעות שלמים, כיון שכבר הוקדשו לחטאת עולה ושלמים, ויש בתוך המעות קדושת חטאת ועולה]. עד כאן ביאור במחלוקת רש"י ותוס'. אמנם, מסיק הגרי"ז מקושית ריש לקיש, שאין כאן אלא הפקעה מדין מעילה, כצד השני. דבשלמא במפריש מעות לנזירותו, שייך לומר, שכיון שלא פירש, חסר בגמר קדושתם, ואין עליהם דין של קדשי קדשים, אבל במפריש מעות לקינו, לא חסר כלום בעצם הקדשת המעות, וכבר נגמר עצם יעוד הממון למה שהם. אלא שיכול לקנות תורים שלא הגיע זמנם, ולהפקיע מדין מעילה. מוכח, שהחסרון במעות סתומים, הוא, בדין מעילה שבהן, ובחוסר ודאות שאכן יבואו לידי מעילה.
[358] כתבו התוס', מה שאמרה הגמרא "ובני יונה שהגיע זמנן", הוא מיותר, דלעולם לא יהיו ראוין למזבח, מאחר שכבר עבר זמנן. אלא נקטו אותן אגב תורין שלא הגיע זמנן.
[359] המשנה למלך [הלכות איסורי מזבח פרק ג סוף הלכה ח] מוכיח מכמה ראיות, שאסור להקדיש מחוסר זמן. על כן, הקשה, על השקלא וטריא של הגמרא. הלא אסור לקנות מהם תורין שלא הגיע זמנן? הקרן אורה מתרץ, שבעופות לא נאמר איסור זה. ולא ביאר הטעם. ועיין בתקנת עזרא לקמן [יב א]. והחזון איש כתב [פרה סימן ג ס"ק ו] דהאיסור להקדיש מחוסר זמן הוא רק במחוסר זמן של תוך שבעה ימים.
[360] גירסת השיטה מקובצת.
[361] ועיין הערה 371 בשם המאירי.
[362] גירסא אחרת: רבי ישמעאל.
[363] גירסת השיטה מקובצת.
[364] המיוחס לרש"י [דף יב]. ועיין הערה 372.
[365] גירסת הגאון יעב"ץ.
[366] המיוחס לרש"י מפרש שלכן לא גזרו עליו בעודו בבית המקדש, מפני שאין גוזרין גזירה במקדש. ומבאר התפארת ישראל, שמוכרח לומר כן, שאם נאמר שכבר בעזרה יש בו מעילה, למה אמרה המשנה "קל בתחילתו", וכן כתב בפירוש ב. כלומר, הלא לפני שחיטה מועלין בו [עיין הערה 372].
[367] רבינו עובדיה. ויבואר בהערה 388.
[368] רש"י סוכה מט א
[369] תוס'.
[370] גירסת השיטה מקובצת על פי גירסת הגמרא יומא שם. וראה תוס'.
[371] היא גירסת הגמרא במסכת יומא, וכן גרסו כאן הראשונים וכן כתבו התוס' במסכת פסחים [כב א]. ומשמעותה שלאחר שיצא לנחל קדרון מועלין בו, לדעת רבי מאיר ורבישמעון, רק מדרבנן. אבל רבינו חיים [תוס' יומא שם] סובר שמועלין בו מדאורייתא "לפי שבית דין מקדישין אותו". ועיין שם מה שרצה לתרץ בזה, ומה שהקשו עליו התוס'. וכתב החק נתן שגם דעת הרמב"ם כדעת רבינו חיים. וזה לשון הרמב"ם [הלכות מעילה פרק ב הלכה יא] "כל דמי שחיטת הקדשים, אין מועלים בו, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עד שיצא לנחל קדרון. יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהיה נמכר לגנות, ודמיו הקדש". הראב"ד הבין דעת הרמב"ם שהמעילה היא מדאורייתא, על כן השיג עליו וכתב "אותה מעילה אינה אלא מדרבנן". והפירוש קדמון, גם כן סובר, שמועלין בו מן התורה, אלא, שכתב טעם אחר והוא: משום שחזר לקדושתו הראשונה שהיתה לו קודם שנשחטה. [כמבואר בהערה הבאה]. ומדברי המאירי בחידושיו לעבודה זרה [מד א] למדנו ביאור דברי הרמב"ם. וזה לשונו "ומגדולי המחברים [והוא הרמב"ם בסגנון קדשו] נראה, שכתבו שמועלין בהם, מפני שנימכרין היו לגגנים, ודמיהם הקדש". כלומר, המכירה לגננים היא הסיבה לקדושת הדם, והיא סברת רבינו חיים. ועוד יותר אפשר ללמוד מדברי המאירי במקום אחר [פסחים כב], ביאור בטעם הראשונים הסוברים שהוא אסור מדרבנן, מפני שהם סוברים: אדרבה! איסור ההנאה בדם, הוא הגורם למכירתו לגננים. וזה לשונו: "ויוצאים משם לנחל קדרון, ואף על פי שיצאו מגבול המקדש ושאין בהם קרבן מעילה, אסור ליהנות ממנו בלא דמים. ומתוך כך היו רגילין למכרם לגננים לזבל ומקדישים הדמים. וזה שאמר בכאן ומועלין בהם, לא אמרוה לקרבן מעילה, אלא לאסור מדברי סופרים הנאתם בלא דמים". וממשיך המאירי "ויש פוסקין מעילה דוקא [כוונתו לדעת "גדולי המחברים"]. ואין הדברים נראין, וכבר כתבנוה בשלישי של עבודה זרה".
[372] כן כתב רש"י [חולין קיז]. ונחלקו הפני יהושע והצל"ח בפירוש דרשה זו. וכמו שיבואר: לקמן [יב ב] אמר רב הונא בשם רב: המקיז דם לבהמת קדשים, אסור בהנאה ומועלים בו. והקשו שם התוס', הרי בסוגיתנו מפורש שאין מועלין בדמים? ותירצו, שמה שאין מועלים בדמים, הוא, רק אחרי השחיטה, שהדם ראוי לכפרה, ונתמעט מהדרשה "לכפרה נתתיו ולא למעילה", אבל דם בהמה בחייה שאינו ראוי לכפרה, מועלין בו. וכן כתב רש"י במסכת ברכות [לא א]. ורבינו יונה בברכות שם הוסיף "דכמאן דכיפר דמי", וכנראה, כוונתו לבאר, שעל אף שעדיין לא נזרק, מכל מקום נקרא "נעשית מצוותו" מפני שהוא ראוי לזריקה. [ודברי רבינו יונה מחודשים הם. כי מפשטות לשון הגמרא כאן משמע שהוא גזירת הכתוב "לפני כפרה כלאחר כפרה". ואילו הוא סובר שאחרי השחיטה עוד לפני כפרה, הוי הדם באותו דרגה של לאחר כפרה, ואינו היקש בעלמא. וסברא דומה לזו נאמרה לעיל, דף ד ב ה א, "כל עומד ליזרק כזרוק דמי"]. אולם, התוס' בברכות שם מקשים קושיה זו [בסגנון אחר]. ומתרצים: שמה שאין מועלין בדמים, היינו לאחר זריקה. ומשמע מדבריהם, שקודם זריקת הדם, יש בו איסור הנאה. והקשו שם הצל"ח והמלא הרועים, הלא גמרא מפורשת היא, שאין מועלין בדם גם לפני הזריקה? הצל"ח מתרץ, שהתוס' סוברים, שמה שאמרה הגמרא שאין מועלים בדם, היינו דוקא שאין איסור מעילה, אבל יש איסור להנות מהדם. [וכבר מבואר כמה פעמים שיתכן איסור הנאה מקדשים ואינו איסור מעילה, עיין הערה 54]. הצל"ח, על פי דרכו, רוצה לבאר שגם רש"י במסכת חולין, בבארו דרשה זו, ובכתבו "ואינו מקדשי ה"', התכוון לומר שאין בו דין מעילה, אבל מכל מקום, אסור בהנאה. ואילו הפני יהושע [פסחים כב] סובר, שהוא מותר בהנאה לגמרי.
[373] רצון לומר: לטובה ולא לרעה, שלא להתערב קטיגור בסניגורו! חידושי המאירי יומא שם. ועיין בגליוני הש"ס יומא שם להגר"י ענגיל ביאור דברי המאירי.
[374] גירסת השיטה מקובצת.
[375] שיטת רבינו תם [תוס' יומא שם] שמה שאמרה הגמרא "לפני כפרה", היינו דוקא לאחר שחיטה, אבל הנהנה מדם קדשים לפני שחיטה, כגון שהקיז את דמם, מעל מדאורייתא. כמבואר לקמן [יב ב]. והטעם הוא, משום שהדרשה היא ממה שנאמר "הדם הוא בנפש יכפר", משמע, דוקא משעה שהוא ראוי לכפרה.
[376] הקשו התוס': אדרבה, נימא בהיפך: "אין לך דבר שלא נעשית מצותו, ואין מועלין בו? והתוס' במסכת יומא מוסיפים: ואין להוכיח מקדשים קלים שאין בהם מעילה לפני זריקת דמים [והריטב"א שם אכן מתרץ כן], כי מקדשים קלים אין הוכחה, משום שאינם "קדשי ה"' כלל. אבל כל שאר "קדשי ה"', לא מצינו שלא ימעלו בו קודם שנעשית מצותו? ומתרצים: מצאנו! עגלה ערופה אין מועלין בו לפני ירידתה לנחל איתן. עוד מבארים הריטב"א והרא"ש, שנלמד מחטאות המתות, ובתורת כהנים דרשינן שאין מועלין בהן כיון שאינן ראויות למצוה. וכן כתבו תוס' ישנים שם ביומא. ובביאור דבריהם עיין קובץ שיעורים [חלק ב סימן כא].
[377] גירסת הגמרא שם.
א דף י"א, משנה, המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין להביא כולן שלמים. - ופירש"י משום דבכל מנה ומנה איכא למימר דזה הפריש לשלמים יעוי"ש. - והנה לפי"ז דאם נהנה מכל המעות אשר בהכרח יש בזה גם דמי עולה יש בזה מעילה. - אבל זה אינו במשמעות דברי התנא שאמר מעות לנזירות דהכוונה לא מועלין ע"כ אף אם נהנה מכולן. - והקרן אורה כתב ומ"מ אפילו אם נהנה בכולן ג"כ אין מועלין בהן כיון דלא נתברר איזה מהן שלמים ואיזה מהן חטאת ועולה יעוי"ש, והיינו שמפרש דכן כוונת רש"י. - אבל יש לעיין מה זה החסרון אם לא נתברר איזה מהן לעולה, הלא סו"ס הי' בהדמים דמי עולה וכשנהנה מכל המעות יש בזה מעילה בשביל הדמי עולה והדמי חטאת. - והנה יש לפרש דמיירי שהפריש המעות לנזירות היינו לא לכל הקרבנות אלא שיקנה מזה איזה קרבן שירצה, והברירה בידו להביא איזה קרבן שירצה, וזהו ע"כ כוונת התוס' שפירשו שיכול להביא מכל המעות שלמים יעוי"ש. וע"כ הפירוש שלא הפריש לכל הקרבנות, אלא הפרישו של אופא נזירות איזה שיבחר, וכן משמע בנזיר כ"ד ה ע"כ כוונת רש"י דאף באופן שהפריש לכל קרבנות נזירות ג"כ לא מועלין, וזה תמוה דבשביל חסרון בירור נתבטל מעילה. - וגם תמוה מהא דאיתא בברייתא שם בנזיר כ"ו דבשאמר אלו לחטאתו והשאר לנזירות מועלין בכולן, אעפ"י שלא נתברר איזו לעולה, ואיזו לשלמים. ואפשר לומר דהתם הפירוש במעל בכולן בכל המעות מפני דמי עולה המעורב בדמי שלמים, הרי מבואר דאיכא מעילה בשנהנה מכולן, וא"כ מ"ש הכא, (הקר"א עמד בזה. - ועוד קשה דליהוי ספק מעילה באם נהנה במקצת שמא מעל בדמי עולה, ונפק"מ דלר"ע דמחייב אש"ת בספק מעילה וא"כ לא שייך בזה לומר אין מועלין דהרי איכא חיוב קרבן, ודוחק לומר סתם משנה דלא בר"ע.
ב ונראה לומר דחסר עדיין קדושת עולה וחטאת טרם הבירור. - והיינו דבהפרשה לחודיא טרם נתקדשו בקדושת הגוף. וזהו דקדושה"ג של קדושת קדשי קדשים לא חיילה בהפרשה סתמית, ורק קדושת קדשים קלים חיילה אף בסתמית. - והביאור בזה דקדושת הגוף הכוונה להיות נקראת קדשי ד', ובאופן שלא התחילו הבעלים לברר לא נקרא קדשי ד', והפירוש במשנה מפני שראוין לבוא כולן שלמים היינו דשם שלמים חל על המעות ולא שם חטאת ועולה, וזהו כוונת רש"י דכיון דעל כל מנה ומנה איכא למימר זה הפריש לשלמים משום דשלמים חיילה עלייהו. והא דהקשה רש"י ומאי טעמא אזלינן לקולא ולא אזלינן לחומרא מפני שראוין להביא עולה, הכוונה דאם באמת הוי אמרינן כן הרי"ז עצמו נחשב לבירור, וקרינן בזה קדשי ד'. אבל זה ליכא למימר משום דאם נהנה במקצת אין להביא קרבן מעילה משום חוב"ע, ממילא יש כאן חסרון בירור, ומה"ט לא אמרינן דלתחייב אף בשנהנה בכולן כיון דלא קרינן בזה קדשי ד'. כן נראה לבאר בכוונת רש"י. - ובזה מיושב שם בנזיר בשבירר ואמר אלו לחטאת, וכיון שהתחיל לברר אמרינן דהבירור על השאר ג"כ, והרי זה כאילו אמר על השאר שתהי' לעולה ולשלמים. - להכי יש שם מעילה בהשאר. - ומטעם זה לא תקשה מדוע לא יתחייב לר"ע אש"ת בספק, משום דשאני הכא דלא חל קדושה"ג קודם הבירור. - ובזה מיושב ג"כ הא דהקשה שם המל"מ בפר"ז מה' מעילה ה"ג בשם מהר"י אלפנדרי מדוע לא אמרינן דניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה יעוי"ש. ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דהחסרון בזה דחסר עדיין להיות נקרא קדשי ד' טרם שהתחילו הבעלים לברר.
ג והנה מדברי התוס' משמע דאם אמר לקרבנות נזירותו דאז אינו יכול להביא בדמי כולן שלמים שאז איכא מעילה אף בשלא נהנה מכולן. - וכן משמע מדברי הרמב"ם בפר"ד ממעילה ה"נ שכתב המפריש מעות לנזירותו, ולא כתב לקרבנות נזירותו, דאז הי' במשמע שהפריש לכל הקרבנות אלא הפריש סתם לנזירות, דבזה יכול להביא מכולן שלמים.
ד שם במשנה, מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה, ויש לעיין בדבר המעילה בהני מעות, ולכאורה כיון שיפלו לנדבה והרי הן עולות פשיטא שיש בהן מעילה גם כן, ולא דמי להא דכתבו התוס' בנזיר כ"ו ד"ה והשאר דליתא מעילה עד שעת הקרבה לעולה יעוי"ש, דשאני התם כשהוא חי ויכול להביא מכולן שלמים, - משא"כ כשמת לא שייך מימלך, והרי הם כמפורשים לנדבה לעולות, וכמו שכתבו התוס' בנזיר כ"ד ע"ב בד"ה יפלו לנדבה. - אמנם בדברי הרמב"ם יש לדייק דהכא כתב סתם יפלו לנדבה, ולא כתב מאומה בדבר המעילה ושם בה"ב בחיובי קינין כתב ואם מתו יפלו לנדבה ומועלין בהן. - ומדכתב בהא דקנים דמועלין ושם מסתבר כיון דליכא שלמים בהני מעות, משמע דאילו לעיל בה"ג דדמי שלמים מעורב בהן לא כתב ומועלין בהם. - משמע דליכא מעילה עד שעת הקרבה, אעפ"י שמת ולא שייך הטעם דיכול לעשות שלמים, וצריך לומר דסבר הרמב"ם דמפני החלות השלמים דמקודם, לא הוקבעו במעילה עד שעת הקרבה, וצ"ע.
ה גמ', מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לקינים לא ניהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין להביא תורין שלא הגיע זמנם וכו', וקשה מאי ס"ד הא איכא איסור להקדיש מחוסר זמן. - ומזה משמע דליכא איסורא בעופות, עי' רמב"ם פר"ג מאי"מ ה"ט ובמל"מ שם. - ובעופות קודם ח' ימים, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף ל"ט דף הספר.
א שם במשנה, ר"ש אומר דם בתחלתו אין מועלין יצא לנחל קדרון מועלין בו. - ופירש"י דהאי מעילה הוא מדרבנן, אבל במקדש אין מועלין בו אפילו מדרבנן לפי שאין גוזרין גזירה במקדש יעוי"ש. - והנה הא דפירש"י דהא מעילה הוא מדרבנן, הנה כן מבואר להדיא ביומא נ"ט דהא דפליגי תנאי אם יש מעילה בדמים דהני תנאי דסברי יש מעילה בדמים היינו מדרבנן, אבל מדאורייתא לכו"ע אין מעילה בדמים יעוי"ש. - אמנם דהוכרח רש"י לפרש דהא דאין מעילה בדמים לפני כפרה שהוא מטעם דאין גזירה במקדש, הוא משום דהוקשה לרש"י דמדוע יגרע קודם כפרה דאין מעילה אפילו מדרבנן. - ועל זה כתב רש"י דשאני לפני כפרה משום דאין גוזרין גזירה במקדש.
ב אמנם בעיקר הא דאין גוזרין גזירה במקדש פליגי בזבחים ע"ט ובמסקנא לפי גירסת רש"י דכו"ע סברי גוזרין גזירה במקדש. - עוד יש להעיר בדברי התוס' זבחים נ"ד ד"ה ואי אמרת שכתבו שם לענין דמים הניתנין למטה וכו' יעוי"ש. מבואר דגוזרין גזירה במקדש. וע"כ דאין זה שייכות להא דאין שבות במקדש שזהו רק לענין שבת כמו"ש התוס' שבת מ"ב יעוי"ש ובמהרש"א. אבל הכא קשה לגירסת רש"י דבמסקנא לכו"ע גוזרין גזירה במקדש וצ"ע.
ג ובעיקר דברי התוס' שם בזבחים שכתבו דלענין דמים הניתנין למטה אי מכשרת לי' לההוא קרן זימנין דאתי למיתב תחת אותה בליטה, ונמצא נותן תחת היסוד. - ולכאורה קשה הא אין גוזרין גזירה במקדש מטעם דכהנים זריזין הן, וגם אין שבות במקדש. - ונראה דשאני הכא דכיון דהמצוה מקוימת בשירי הדם של החטאה"ע שהי' מתמצה על היסוד ממש, מקום שנשפכים שם דם העולה עולת בהמה. ואעפ"י דשפיר דמי גם בשנתמצה השירי הדם על אותה בליטה כמו בעולת העוף, - אמנם בשביל האי גזירה שמא אתי למיתב תחת אותה בליטה, להכי עדיף יותר שיעשה במקום היסוד ממש. - ואין זה ענין להא דכהנים זריזין הן ולא חיישינן דאתי למיטעי, דשאני התם דמיירי באופן שיש עיכוב לעבודה. - משא"כ הכא שיש יסוד ממש, והעבודה מקוימת שפיר, להכי יש לחשוש גם לחששא רחוקה, ובשביל האי חששא ג"כ יותר נכון לעשות על היסוד ממש.
ד אמנם בעיקר הא דאין גוזרין גזירה במקדש ע"כ לא שייך הכא בהדברים השייכים בעצם הריצוי, דהרי מצינו בזבחים ע"ט פליגי שם רבותינו אם גוזרין גזירה במקדש (וע"כ הכוונה בהדברים הנוגעים בריצוי הדמים) ובמסקנא רב פפא אמר דכו"ע גוזרין לפי גירסת רש"י וא"כ רש"י לשיטתו אתי שפיר דמפרש מטעם גזירה.
ה עוד נראה דדוקא התם משום הפסד קדשים פליגי כמבואר שם בסוגיא, אבל במקום שאין הפסד קדשים כמו הכא לענין שירי הדם דקיי"ל שירים אין מעכבין לכו"ע גוזרין גזירה במקדש. - איברא דר"ת גריס שם דכו"ע אין גוזרין יעוי"ש, אבל אפשר לומר דהכא גם הר"ת מודה מטעם דשאני הכא דליכא הפסד קדשים, ומטעם זה לא הקשה הר"ת הכא לרש"י דהלא אין גוזרין גזירה במקדש, וע"כ משום דרק התם אין גוזרין משום הפסד קדשים, משא"כ הכא. ואעפ"י שיש לומר ולדון לאידך גיסא דכיון דשירים אינם מעכבין א"כ מדוע לא נסמוך אזריזותא דכהנים. - אבל יש לומר דשאני מיצוי דחטאה"ע שדינו להיות מתמצה על היסוד כדתנן בזבחים ס"ד. - והיינו מצוה מיוחדת, ולא מבעי' למ"ד מיצוי חטאה"ע מעכב כמבואר שם נ"ב אלא אפילו אם אינה מעכבת, אבל כיון שהיא מצוה מיוחדת הנוהגת בהדם שהוא עצם הריצוי לא סמכו אזריזותא דכהנים, ושפיר שייך בזה גזירה. - ומטעם זה שתיק הר"ת להקשות לרש"י מהא דאין גוזרין. - אבל האמת בזה דאפילו אם אין גוזרין במקדש אפילו במקום דאיכא הפסד קדשים וזה שייך הכא במיצוי חטאה"ע לדידן דקיי"ל דמיצוי מעכבת, מ"מ הכא יש לגזור מטעם שכתבנו לעיל דכיון דאיכא מקום שהוא יותר עדיף דהיינו היסוד ממש פשיטא שאין להניח המקום הטוב שהוא מקום שפיכת שירים, ולעשות על הבליטה שעכ"פ יש חששא אף שהיא רחוקה, וכמוש"נ.
ו והנה מהפיה"מ להרמב"ם משמע שמפרש דברי ר"ש דסבר דהא דחמור בסופו ויש בו מעילה הוא מדאורייתא והוא מדכתב שאין הלכה כר"ש שאמר יש בו מעילה לאחר כפרה יעוי"ש, ואם מפרש דר"ש מדרבנן קאמר, א"כ היאך כתב שאין הלכה כר"ש והלא כתב הרמב"ם בפר"ב מה' מעילה הי"א יצא לנחל קדרון מועלין בו יעוי"ש. - וע"כ מפרש דביצא לנחל קדרון הוי מעילה דאורייתא לר"ש ועל זה כתב שאין הלכה כר"ש. - אבל זה לפלא שזהו נגד סוגיא מפורשת דיומא כדלעיל. - ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דהסוגיא ביומא קאי על התנא דברייתא אבל ר"ש דמשנתינו סבר דבסופו יש מעילה מדאורייתא. - ומה שמוכרח הרמב"ם לפרש כן, - נראה דהוקשה להרמב"ם דאם יש מעילה מדרבנן בסופו מדוע יגרע תחילתו ולא סבר הרמב"ם הא דאין גוזרין גזירה במקדש והטעם הוא דסבר דלפי המסקנא דזבחים לכו"ע גוזרין גזירה במקדש, או דלא שייך בזה הא דאין גוזרין וכו', להכי מפרש דר"ש מדאורייתא קאמר דיש מעילה בסופו. - והא דאין מעילה בתחילתו, הוא מטעם דסבר כפי הדרשה לכפר לכפרה נתתיו. - וזה שייך דוקא קודם כפרה. - וזהו לר"ש דאמר בהמשנה דדם חמור בסופו מתחילתו. - אמנם התנאים בברייתא שלא דברו מהדם שבתחילתו, ולא הוזכר בדבריהם על דבר תחילתו, ע"כ הם מדברים על הבסופו. - ובזה מסיק הש"ס ביומא דכו"ע סברי דהוי מעילה מדרבנן.
ז כתב הרמב"ם בפר"ד דמעילה הי"א כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עד שיצא לנחל קדרון, יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהי' נמכר לגנות ודמיו הקדש עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל, א"א אותה מעילה אינה אלא מדרבנן, והכי איתא ביומא עכ"ל, והנה הראב"ד מפרש דכוונת הרמב"ם שיש בזה מעילה מדאורייתא. - ולכאורה הצדק אתו מדלא כתב הרמב"ם שהוא מדרבנן, וע"כ כוונתו למעילה דאורייתא, ושפיר השיג הראב"ד. - ועוד תמוה טובא דהלא הרמב"ם כתב להדיא דאין הלכה כר"ש.
ח ונראה דהנה יש לעיין מדוע באמת ליכא מעילה בסופו גם מדאורייתא מטעם דכיון דנמכרין לגננין לזבל ואיכא שיווי דמים, וא"כ תהי' מעילה דאורייתא מטעם קדושת דמים. - וע"כ דגזירת הכתוב איכא בזה מטעם הלימוד דלאחר כפרה כלפני כפרה. - אמנם ע"כ כל זה שייך במי שנהנה מעצם הדם ועדיין תורת דם עליו. - אבל לאחר שנמכרו וקבל הקדש דמים עבור הדם, הנה הדמים הם בודאי דמי הקדש, ויש בזה מעילה דאורייתא ככל דמי הקדש, וזהו שכתב הרמב"ם, "ודמיו הקדש" והכוונה במי שנהנה מהדמים. והנה נראה שגם הראב"ד הבין כן בכוונת הרמב"ם, רק הוקשה לו מדוע השמיט הדין דהנאה מהדם עצמן שאיכא מעילה מדרבנן, וזהו דינא דהש"ס.
ט ונראה דסבר הרמב"ם דעכשיו שעומד הדם למכירה הרי"ז ג"כ דמי הקדש דמה לי הן ומה לי דמיהן. - והא דקאמר הש"ס דהמעילה דרבנן, הוא מעצם הדין דהדם אם אינו עומד למכירה, - דאז המעילה דרבנן. - אבל אח"כ אשר הבי"ד של כהנים הנהיגו למכרן לגננין לזבל, עכשיו הרי"ז דמי הקדש ממש. - כן נראה בס"ד.
א שם, ת"ר מועלין בדמים דברי ר"מ ור"ש, וחכ"א אין מועלין מ"ט וכו', אמר עולא אמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם הוא, והביאור בזה דמדאמרה תורה לכם משמעותו היתר הנאה, דאם אסור בהנאה לא הוי זה לכם, כיון דאין לאדם הנאה מזה. - והנה לכאורה יש ללמוד מזה דדם דעלמא ג"כ מותר בהנאה. - דאל"כ אלא אמרינן דדם בעלמא אסור בהנאה, א"כ אכתי היאך קרינן בזה לכם דמשמעו שלכם, דהלא אף אם אין בזה משום איסור מעילה, אבל אכתי איכא איסור הנאה בשביל איסור דם. - וע"כ דדם דעלמא ג"כ מותר בהנאה דהלא אין סברא לומר דדם קרבן מותר בהנאה ודם חולין אסור בהנאה. - ועוד ראי' לזה בהא דפריך הש"ס בפסחים כ"ב למ"ד דכל היכא דכתיב לא תאכל גם איסוה"נ במשמע, והרי דם דרחמנא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם, ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל וכו' יעוי"ש, ואם אמרינן דדם קדשים התירה תורה מטעם גזירה"כ, ולא דם חולין, א"כ מאי פריך מדם קדשים. - וע"כ דאם דם קדשים מותר בהנאה הוא הדין דם חולין. -ולפי"ז קשה מדוע לא משני הש"ס דשאני דם דהתורה אמרה ואני נתתיו לכם שלכם תהא, - וכשם שאין בדם מעילה כך לא נאסר בהנאה. - ומדוע מחפש שם הש"ס לימודים להיתר הנאה, וגם למאי איצטרך קראי לזה להתיר דם בהנאה. - ונראה דמזה יש ראי' לשיטת הריטב"א בסוכה ל"ה דסבר דאיסוה"נ נקרא שלו, וא"כ אעפ"י שאמרה תורה גבי דם קדשים לכם שלכם תהא היינו רק לדין מעילה. - אבל אכתי יש לומר דאסור דם בהנאה בשביל איסור דם, ומ"מ נקרא שלכם מטעם מפני דאיסוה"נ ג"כ נקרא שלו.
ב שם, וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ויש בו מעילה אמאי לא והרי תה"ד שנעשית מצותו ויש בו מעילה ופירש"י משום דכתיב ושמו. - והנה התוס' ביומא נ"ט ד"ה והרי תה"ד, כתבו בשם הריצב"א דהא דכתיב ושמו מורה רק על איסור הנאה אבל מעילה ליתא בהדשן, והיינו דרק איסורא דאורייתא איתא בהדשן, אבל לא מעילה יעוי"ש. - ולפי"ז יש לעיין מאי פריך הכא מהא דתה"ד דיש מעילה גם לאחר שנעשית מצותו כיון דגם בתה"ד ליתא מעילה, - אלא איסורא בעלמא. - ואפשר לדחוק דכוונת הש"ס דגם דם ג"כ יהי' אסור בהנאה לאחר כפרה שהוא לאחר שנעשית מצותו. - אבל דוחק הוא דבשלמא התם כתיב קרא ושמו, אבל הכא כיון דליכא קרא אלא צריכין ללמוד בהיקשא לאחר כפרה כלפני כפרה, ולפני כפרה יש בזה מעילה ממש, ולאחר כפרה לא הוי אלא איסורא גרידא, וא"כ אין זה היקשא. - ועוד דהלא באמת הדם אסור בהנאה לפני כפרה כההוא דתנן במשנה יומא נ"ח אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן, היינו שאסור ליהנות בלא דמים כפירש"י, וא"כ חזינן שאסור בהנאה אם לא מחליף על הדמים. וע"כ צריך לומר דאעפ"י שאסור ליהנות בלא דמים, אבל ע"כ קדושה"נ פקעה מהדם דאל"כ לא מהני פדיון. - ובתה"ד שאסור בהנאה גם לאחר שנעשית מצותו הכוונה דלא מהני גם פדיון בדמים. - ולזה פריך הש"ס דיהי' לאחר כפרה כלפני כפרה היינו באיסור דאורייתא שהוא קדושה"ג בדומיא לתה"ד.
ג ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א דאם נפרש דכוונת הש"ס על איסוה"ג מנ"ל דבדם ליכא איסורא דאורייתא, דהא אין מועלין קתני, ואדרבה נקיים ההיקש בין לקולא בין לחומרא דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מן התורה כמו לפני כפרה, לקולא דלפני כפרה נמי אין מועלין כמו לאחר כפרה, אבל איסור הנאה איכא, ומצינו כזה דלשון התנא אין מועלין, ואיכא איסור דאורייתא כמו"ש התוס' בתמורה ג' עכת"ד יעוי"ש. - אבל נראה כמו שכתבנו לעיל דעיקר הפירכא משום דע"כ סבר התנא דלפני כפרה ליכא מעילה היינו דליכא גם קדושה"ג, וזהו מהא דתנן אלו ואלו נמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן לקדושת דמים. והתם טרם נעשית מצותו דעדיין יש לקיים המצוה דשפיכת שיריים. - ומדקאמר רבי יוחנן לפני כפרה כלאחר כפרה ע"כ הכוונה דליכא גם איסור דאורייתא שהוא מטעם קדושת הגוף. - ומוכח דליכא שום קדושה"ג בדם לזה שנוגע לאיסור הנאה. - גם מה שהקשה שם בהא דפריך בפסחים כ"ה דקאמר שם הש"ס לריב"ל דאמר קול ומראה וריח אין בו משום מעילה, דהכוונה ריח לאחר שתעלה תמרותו, משום דנעשית מצותו, ופריך והרי תה"ד וכו' ומאי קושיא כיון דבתה"ד ג"כ ליכא מעילה אלא איסורא גרידא, וא"כ איכא למימר דגם בריח איסור הנאה איכא דהלא קאמר אין בו מעילה ויש לפרש דאיסור איכא עכת"ד. - נראה דמדקאמר ריב"ל הא דריח בצירוף עם הקול ומראה. - וע"כ דחד דינא אית להו, וכיון דבקול ומראה ליכא איסורא, כן ע"כ גם בריח מיירי באופן שאין בו איסור דאורייתא.
ד עוד נראה דהנה באמת יש חילוק והבדל בין תה"ד להא דקטורת. - וזהו כי התה"ד אף לאחר שנעשית מצותו במה שנוגע להקרבן, אבל אכתי איכא מצוה הוא דושמו אצל המזבח דטעון גניזה. - ומטעם זה אסור בהנאה משום דאם נהנה מן הדשן הרי חסר גניזה בשעה שהוא נהנה. - משא"כ בהקטורת לאחר שנעשית מצותו וזהו לאחר שעלה תמרותו שוב אין שום מצוה מוטלת עליו, ולהכי מותר בהנאה ג"כ כיון שנעשה מצותו. - ולפי"ז יש להבין מאי פריך הש"ס מהא דתה"ד, דהלא שאני התם דכתיב ושמו, וגם אין ללמוד מתה"ד מידי דשאני התם דכתיב ושמו.
ה ונראה כמו שפירשנו דסבר הש"ס דכל עיקר הא דושמו הכוונה שטעון גניזה מטעם דלא נפקע הקדושה אעפ"י שנעשית מצותו. - וא"כ חזינן דהגמר המצוה אינו גורם להיות נפקע הקדושה"ג, וא"כ גם בהא דקטרת ג"כ גמר המצוה אינו גורם הפקעה מהקדושה.
ו ובהיותי בזה אני תמה בזה שהקשו בתוסי"ש ביומא שם וז"ל, וא"ת מ"ש דמועלין בדישון מזבח הפנימי והמנורה אף אחר שנעשו אפר קודם דישון ואילו גבי קטרת אמרינן בפ"ר כל שעה פסחים כ"ו דמשתעלה תמרותו אין מועלין בו וכו' יעוי"ש. ותמהנו טובא הלא קאמר הש"ס שם דלאחר שנעשה מצותו אין מועלין בו ולאחר שתעלה תמרותו נגמר מצותו, - ודישון מזבח הפנימי והמנורה יש מצוה דדישון כמו שמסיק הש"ס הכא לקמן י"ב והובא שם בתוסי"ש. - וא"כ מה הקשו דמ"ש קטרת מדישון מזבח הפנימי קודם דישון. - ואפשר לומר דכוונת התוס' דכיון דמסיק הש"ס לקמן דילפינן דישון מזבח הפנימי והמנורה מדכתיב הדשן, א"כ יש למילף מזה גם לדשן של הקטרת דימעלו בו קודם דישון.
ז אולם לפי"ז יש לתמוה בתירוצם שתרצו שם וז"ל, וי"ל שבריח אין בו מעילה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שא"א שלא יהנו ממנו בחפינה ובפיטום ובהולכה ובהקטרה, ורבנן הוא דגזרו בי', אבל אחרי שנעשית מצותו לא גזרו בי' מידי יעוי"ש. - ותמהני טובא דלפי"ז מאי פריך שם הש"ס מהא דתה"ד, והכוונה דימעלו בה אף לאחר שנעשית מצותו, וזה תמוה דהלא גם שנעשית מצותו אין מועלין בו מן התורה ופשיטא דלא שייך מעילה לאחר שנעשית מצותו, וגם מה שתירצו שם בתירוצם השני מטעם דריח אין בו ממש וכו' כי אין נראה לומר שיהא בריח יותר ממש מקול ומראה יעוי"ש. - ותמהנו טובא שזה הוי היפוך סוגיא דפסחים דהלא אם העיקר דהאיסור של הריח בהקטורת הוא מדרבנן ליכא קושיא מהא דתה"ד כלל, וצע"ג.
ח ובעיקר הסברא דריח אין בו ממש יש לעיין בהמשנה דהרודה פת חמה ונתנו על פי חביות של יין, והאריך בזה הרמב"ן במלחמות בסוגיא דפסחים בפלוגתא דריחא מילתא.
ט ואפשר לומר דסברי התוס' דסוגיא דפסחים אזלא אם לא רבתה תורה כל מיני דשן שדינם כמו תה"ד. - אבל לאחר שלפי האמת רבתה תורה כל מיני דשן שדינם כתה"ד, וא"כ גם קטרת לאחר שנעשה אפר ודשן הרי"ז ג"כ בכלל תה"ד, וזהו כפי המסקנא דמכילתין לקמן. - ועל זה הקשו התוס' מ"ש דשן זה משארי דשן כמו"ש לעיל. - על זה תירצו התוס' דשאני דשן זה שהוא רק מדרבנן.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0