דף יב - א
תרומת הדשן של מזבח החיצון, קבעה לה התורה מקומה, דכתיב ביה "ושמו אצל המזבח",
אלא, דשן מזבח הפנימי, מנלן, שמקומו שם בבית הדשן?
ומתרצינן: אמר רבי אלעזר, [406] דאמר קרא, "והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". [407] ודרשינן: אם מה שאמרה תורה "אל מקום הדשן", אינו ענין, לא בא ללמדנו לדשן של מזבח החיצון, שהרי כבר נאמר בו "ושמו אצל המזבח" [ויבואר בהמשך], תנהו ענין, הרי הוא בא ללמד, לדשן של מזבח הפנימי. שכך היא המידה בתורה, שאם אינו ענין לו, תנהו לדבר אחר, הדומה לו.
ומקשינן: עדיין אין הדרשה מבוארת, כי אימא, הרי יתכן לומר כי אידי ואידי, שני הפסוקים מדברים בדשן של מזבח החיצון, כי ממה שנאמר "ושמו אצל המזבח" עדיין אינו ברור באיזה מקום אצל המזבח יתנו, במערבו או במזרחו, לפיכך, כתבה התורה "אל מקום הדשן", וכדי לקבוע לו מקום ב"מזרחו" של כבש, ונאמר: הרי זה בא ללמד, ונמצא למד [408].
ומנלן שגם דשן מזבח הפנימי הניחו שם באותו מקום?
ומתרצינן: אם כן, שהתורה באה ללמדנו על קביעות מקום תרומת הדשן של מזבח החיצון בלבד, לימא קרא, היה די אם היה הכתוב אומר "אצל המזבח", והיינו דורשים גזירה שוה "אצל" "אצל". נאמר כאן "אצל", ונאמר בדשן מזבח החיצון "אצל" ["ושמו אצל המזבח"], ודי בכך ללמדנו ששם הוא מקום שימת תרומת דשן החיצון,
מאי, למה הוסיפה התורה ואמרה "אל מקום הדשן"? אלא, בא הכתוב ללמדנו, דאפילו דשן מזבח הפנימי, גם הוא מקומו שם.
וממשיכה הגמרא לדון: אשכחן, מצאנו דרשה למזבח הפנימי, [409] אבל דשן מנורה, מנלן שגם הוא מקומו שם?
ומתרצינן: "דשן", "הדשן". כלומר, [410] זה שהתורה הוסיפה את אות ה"א הידיעה ואמרה "הדשן", והיה די לומר "דשן", מהאות היתירה מרבינן גם לדשן המנורה.
מתניתין:
שנינו במשנה הקודמת "תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין".
ועל כך חולק רבי שמעון.
רבי שמעון אומר: תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן, והטעם יבואר בגמרא,
אבל, בני יונה שעבר זמנן, לא נהנין ולא מועלין [411] בהן. כדברי התנא קמא.
גמרא:
הגמרא דנה בטעם מחלוקת רבי שמעון וחכמים. והגמרא רוצה לדמות דברי רבי שמעון בדין תורין שלא הגיע זמנן לדבריו בדין "שחוטי חוץ". לפי שהשוחט והמעלה זבחים חוץ לבית המקדש [ויקרא יז] חייב כרת.
במה דברים אמורים, בקרבנות הראויים לבוא בפנים. אבל קרבנות שאינם ראויים לבוא בפנים, כגון: הרובע והנרבע וכולהו, אם הקריבם בחוץ לשם זבח, פטור. שנאמר [שם] בפרשת שחוטי חוץ "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'", ודרשינן: כל שאינו ראוי לפני משכן ה', אין חייבין עליו.
שם [זבחים קיב ב] דנה המשנה בקרבנות כשרים, אלא שעתה אינו זמן הקרבתם, ושחטם בחוץ. כגון: אותו ואת בנו, שנשחט כבר אחד מהם היום, והרי אסור לשחוט השני. או "מחוסר זמן", והוא כל בהמה תוך שבעה ימים ללידתו, ואסור להקריבו, כמו שנאמר [שמות כב] "שבעת ימים יהיה עם אמו". רבי שמעון סובר: אף שאינו חייב כרת מאחר שאינם ראוים היום, מכל מקום, הואיל והם ראוים לאחר זמן, עובר בלא תעשה. שנאמר [דברים יב] "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו". ושם [קיד א] מבואר דרשתו מפסוק זה לאיסור לא תעשה ל"מחוסר זמן". ואילו חכמים חולקים עליו, ואינם דורשים דרשה זו, והם סוברים: כל שאין בו כרת, אין בו לא תעשה.
ומבררת הגמרא: בשלמא רבי שמעון, מבואר טעמו, מדוע מועלין בתורין שלא הגיע זמנן, כדקתני טעמא, כמו ששנינו [שם]: שהיה רבי שמעון אומר: כל הראוי לבוא לאחר זמן [412], הרי הוא בלא תעשה, ואין בו כרת. וכיון דאם שחטן בחוץ עבר בלא תעשה, אם כן, יש בהן חשיבות לענין שמועלין בהן,
אלא, לרבנן, אף אם הם סוברים שהשוחט מחוסר זמן בחוץ אינו עובר בלא תעשה,
מכל מקום קשה, מאי שנא, מה שונה דין תורין אלו, ממחוסר זמן, שהם ודאי קדושים ומועלין בהם [413], אף כשלא הגיע זמנם, ולמה אין מועלין בתורין שלא הגיע זמנן? ומתרצינן: אמרי! אין לדמות תורין שלא הגיע זמנן למחוסר זמן בבהמה, כי מחוסר זמן, יש בו מעילה, מידי דהוה אבעל מום, כשם שיש מעילה בבהמת בעל מום,
ומדוע יש מעילה בבעל מום?
דהוי בר פדיון, כיון שדינו להיפדות, ודמיו יפלו לנדבה לקנות מהן קרבן אחר, הילכך יש עליו קדושת דמים.
והוא הדין למחוסר זמן, הואיל ואם יפול בו מום, יפדה. נמצא שיש עליו, על כל פנים, קדושת דמים,
אבל הני עופות, תורין שלא הגיע זמנן, עתה [414] אינן ראויין לקדושת הגוף, וגם אינן ראויין לקדושת דמים, כיון דאין מום פוסל בעופות, לפיכך [415], אין לעופות פדיון [416],
הילכך, אין מועלין בהן.
הגמרא מביאה ויכוח עולא ורב חסדא. ושייך לדין "תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן". ועיקר הדברים כבר נשנה לעיל בתחילת המסכתא.
אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו, כיון שהולכים לאיבוד ואינם ראויין אפילו לפדיון, יצאו מידי מעילה דבר תורה, כי אינם מ"קדשי ה'". אלא יש בהן מעילה מדרבנן. והנהנה מהם משלם קרן בלבד [417].
יתיב, ישב עולא, [418] וקאמר להא שמעתא, ואמר שמועה זו.
אמר ליה רב חסדא: מאן שמע לך, מי ישמע לך, ולרבי יוחנן רבך! כי איך יתכן לומר שאין מועלין בהן מן התורה, וכי קדושה, קדושת מעילה שהיתה בהן קודם שמתו, להיכן הלכה?
אמר ליה עולא לרב חסדא: לדבריך, תיקשי מתניתין, ששנינו במשנתנו: תורין שלא הגיע זמנן ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין, מדרבנן אסור להנות מהם, ולא מועלין בהן כלל, אף לא מדרבנן, והנהנה מהן אינו משלם אפילו קרן! [419]
ועתה, לדבריך רב חסדא, הכא נמי [420] בבני יונה שעבר זמנן, נימא, וכי תאמר "קדושה שבהן להיכן הלכה!? [421] אמר ליה רב חסדא לעולא: מודינא לך, אני מודה לך, דבקדשים שמתו אין מעילה מן התורה, אלא איכא מעילה מדרבנן,
אבל, וקשיא לי, על דברי רבי יוחנן שאמר בלשון פסוקה "קדשים שמתו", ומשמע שבכל הקדשים הדין הוא ש"יש בהם מעילה מדרבנן", אפילו ב"קדשים קלים" [422],
ועל דברים אלו קשה לי: מי איכא מידי וכי יש לנו כיוצא בו, כלומר, וכי יתכן, דמעיקרא שבתחילתו, לא אית ביה מעילה, אפילו מדרבנן, ולבסוף לאחר שמתו אית ביה מעילה?! ומה שאמר רב חסדא "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", התכוון לומר: וכי הקדושה ש"לא" היתה לה, להיכן הלכה, מי הביא עליה קדושת מעילה לאחר מיתתה?
ומקשינן: ולא?! וכי לא מצאנו דבר שבתחילתו אין בו מעילה כלל, ובסופו יש בו מעילה?!
והרי דם, דמעיקרא לית בה [בו] מעילה, ולבסוף אית בה [בו] מעילה,
דתנן, כמו ששנינו לעיל [יא א]: דם בתחלה אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון מועלין בו, מדרבנן.
ומתרצינן: אמרי! אין מדם ראיה, כי התם, בדם, נמי איכא מעילה מעיקרא, בתחילתו משעת הקדשתו מועלין בו.
הערות
[406] הגאון יעב"ץ.
[407] גירסת תוס' ושיטה מקובצת.
[408] תוס' יומא שם.
[409] גירסת השיטה מקובצת.
[410] כן כתב השיטה מקובצת. וכן כתבו התוס' ביומא שם. אבל התוס' כאן [כנראה, שהיתה להם גירסא אחרת] כתבו, שנלמד "דשן" "דשן" לגזירה שוה. ומבארים החק נתן והרש"ש, נאמר במזבח הפנימי "דשן", ונאמר במנורה "בהיטיבו" והוא מלשון "דשן", ודרשינן: מה דשן מזבח הפנימי מקום שימתו הוא במקום שפך הדשן, אף דשן המנורה. [ולפי הגרי"ז בהערה 405, צריך לומר שאינה גירסא נכונה].
[411] ממה שאמרה המשנה סתם "בני יונה שעבר זמנן", משמע להו לתוס' [יא ב על פי השיטה מקובצת], שבכל אופן אין מועלין בהן, לא מיבעיא אם הקדישן אחר שעבר זמנן, אלא, אפילו אם הקדישן בזמנן, ובינתיים גדלו ועבר עליהם זמנן, על כן, קשה לתוס': מאי שנא מחטאת שעברה שנתה עד שלא כיפרו בעליה באחרת, ששנינו לעיל [יא א] שמועלין בה? ומתרצים: בשלמא חטאת, הולכת לרעיה, ומדמיה יקנו עולת נדבה, הלכך, עדיין נקראת "קדשי ה"'. מה שאין כן בני יונה שעבר זמנן, כיון שאין פדיון לעופות, כמו שיבואר בגמרא, ואין שום תועלת בהן ובדמיהן ואינן מ"קדשי ה"' בשום צד, לפיכך, אין מועלין בהן. ועיין לקמן [הערה 419] בשם הקרן אורה.
[412] גירסת השיטה מקובצת.
[413] פירוש: היה ברור לגמרא שחכמים מודים שהמקדיש מחוסר זמן, אף על פי שאסור להקדישו, מכל מקום הרי הוא קדוש [עיין מנחת חינוך מצוה רצ"ג אות ו], וברור שמועלין בו [עיין משנה למלך פרק ב מהלכות מעילה הלכה טז]. ויש להוסיף ביאור: אם אכן חל ההקדש, הרי הוא נכלל בכלל מה שאמרה המשנה בפרק שני בכל הקדשים שמועלין בהם "משהוקדשו". הילכך, מקשה הגמרא: למה לא ימעלו בתורין שלא הגיע זמנן? כן מפרשים התוס'. [ובהערה 416 יבואר דעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, שקושית הגמרא היא על עצם חלות הקדושה]. ומוסיפים: כיון שהיה ברור לגמרא שמועלין במחוסר זמן, יכלה הגמרא לומר בפשיטות: בשלמא לרבי שמעון, מועלין בתורין שלא הגיע זמנן כשם שמועלין במחוסר זמן. אלא לרבנן, מאי שנא ממחוסר זמן, ולמה אין מועלין בתורין כשם שמועלין במחוסר זמן. אלא, לפי תירוץ הגמרא אליבא דחכמים, אין להשוות מחוסר זמן של עופות למחוסר זמן של בהמות. וכדי שלא תתעורר הקושיא על רבי שמעון: איך השווה עופות לבהמה, לפיכך אמרה הגמרא שטעמו אינו משום השוואת עופות לבהמה, אלא, שכלל בידי רבי שמעון, שמחוסר זמן יש עליו קדושה, ולומדה ממה שאמרה התורה לא תעשה על מחוסר זמן בשחוטי חוץ. [ועיין מה שכתב האור שמח בפרק שלישי מהלכות גירושין הלכה טז].
[414] מבואר על פי הקרן אורה. סיכום הדברים לדעתו, הוא: לדין מעילה ושיהיה מ"קדשי ה"' צריך שיהיה: או קדושת הגוף, או קדושת דמים עכשווית, או, לפחות, להיות ראוי לקדושת דמים. ובתורין שלא הגיע זמנן אין אחת מכל אלה, אף על פי שהן קדושות בלי ספק. ועיין שם, שבביאור זה מתורצות כמה קושיות. וכן מתורצות קושיות השפת אמת. ועיין באחיעזר [חלק שני סימן מו]. והשתא, כתב הקרן אורה: בנקודה זו חולק רבי שמעון, וסובר, שמכל מקום, כיון שיהיו ראויין לאחר זמן, יש בהן מעילה, כשם שעוברים עליהם בלא תעשה כששחטן בחוץ.
[415] כתבו התוס': זה אינו עיקר הטעם, כי על אף שאין מום פוסל בעופות, מכל מקום, נפסלין בחסרון אבר שלם, ובכל זאת, אף כשנחסרו אבר, אין להן פדיון. אלא, הטעם הוא, כמו ששנינו במשנה [מנחות ק ב] "שלא נאמר [בתורה] פדיון אלא בבהמה". וכוונת הגמרא היא [על פי השיטה מקובצת]: אם אכן היה דין שמום פוסל בעופות, הייתי אומר, שהם דומים מאוד לבהמה, והייתי "למד" עופות מבהמה, לגבי דין פדיון. אבל היות ומום אינו פוסל בעופות, אין ללמוד אותן מבהמה. וכתב החזון איש [קדשים דף קעד] שמה שמחוסר אבר פסול בעופות, אינו, משום שהוא "מום" גדול יותר, אלא הוא דין אחר והגדרה אחרת.
[416] ביאור זה הוא לשיטת תוס'. אבל המיוחס לרש"י ורבינו גרשום מבארים, שדיון הגמרא הוא, על עצם חלות קדושה עליהם. ולשיטתם, קושיית הגמרא אליבא דרבנן, הוא, למה לא חלה עליהם קדושה, מאי שנא ממחוסר זמן של מעשר בהמה ששנינו [בכורות נו א] שגם לפני זמנן נכנסין לדין להתעשר וחלה עליהן קדושת מעשר בהמה, מפני שנלמד מבכור הקדוש מרחם, ומדוע לא נאמר כן בכל מחוסר זמן? וכתוצאה מכך שחלה עליהן קדושה, ימעלו בהם? ומתרצינן: אין עופות דומין לבהמה. בהמה שיש בה קדושה כשהיא בעלת מום, ומיגו שיש בה קדושה כשהיא בעלת מום, חלה עליה קדושה כשהיא מחוסרת זמן, מה שאין כן עופות, לא שייך מיגו זה. לפיכך, אינן קדושות כלל, כשהן מחוסר זמן. ולסיכום: המקדיש עופות מחוסר זמן אליבא דרבנן, לדעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, לא נתפסת הקדושה [ועיין לקמן]. ולדעת התוס', נתפסת עליהן קדושה, אלא שאין מועלין בהם. וכדברי התוס' שההקדש חל, כתבו גם תוס' תמורה [יט] וזבחים [קיד]. וכן דעת הרמב"ם [פרק ג מהלכות אסורי מזבח הלכה ט-י]. ועיין חזון איש [קדשים דף קעד] ואבי עזרי [שם]. ויש עוד שיטה, והיא דעת רש"י ותוס' בבכורות [כא ב] שאף בבהמה לא חלה קדושה על מחוסר זמן. ואולם, בדעת המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, כתב התקנת עזרא, שעל אף שקדושת הגוף לא חלה, מכל מקום, חלה קדושת דמים. [וצריך ביאור: אם כן, למה אין בהם מעילה?]. ואם נאמר כן, תתורץ קושית השפת אמת. שהקשה, אם לא חל קדושה כלל, אם כן, למה "לא נהנין"? [ועיין בשיטה מקובצת שיטת הראשונים, הסוברים, שכל דיון הגמרא באמת הוא, לענין איסור הנאה]. ואילו בשיטה לא נודע למי [בשיטה מקובצת] כתוב מפורש, שלא חל לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים. ונחזור לדברי המיוחס לרש"י ורבינו גרשום. על הראיה שהביאו ממעשר בהמה, הקשה המשנה למלך [שם], שאינה ראיה כלל, כי שם אמרה כן הגמרא אליבא דרבי שמעון, והוא באמת סובר שהמקדיש מחוסר זמן חלה עליו קדושה. ואיך הביאו מכך ראיה לרבנן?
[417] כל הסוגיא מבוארת שם בדף ב ודף ג ועיין שם בהערות 23, 25 ועוד. ובעיקר בהערה 54. ושם גם מבואר, למה תיקנו בהם חכמים דין מעילה. ולמה היתה הוה אמינא שלא תהיה להם מעילה מדרבנן, ומה טעם החילוק בינם לבין חמש חטאות המתות, ולבין שאר דברים שלא תיקנו בהם מעילה.
[418] גירסא אחרת: רבא.
[419] התוס' הוסיפו, שודאי מדובר אף אם הקדישו אותן קודם שעבר זמנן, וכבר נתפסה עליהן קדושה גמורה, ומתעצמת הקושיא "קדושה שבהן להיכן הלכה"? וכוונתם, למה שמבואר לעיל [הערה 411] בשם השיטה מקובצת, שמלשון הסתמי שבמשנה, משמע בין אם הקדישן כשהן קטנים, ובין כשהקדישן אחר שגדלו. אבל הקרן אורה חולק, וסובר שמה שאמרו התוס' "אף" אם הקדישו אותן קודם זמנן, אינו מדוייק. ואמנם מדובר דוקא כשהקדישו אותן קודם זמנן. והטעם, כי אם הקדישו אותן אחרי שאינם ראויין להקרבה, לא חלה עליהן אלא קדושת דמים. ובודאי מועלין בהם כבכל קדושת דמים [עיין גמרא תמורה יט ב], ואף על עופות חל קדושת דמים [והא דאמרינן "אין פדיון לעופות", זה דוקא באופן שמתחילה חלה עליהן קדושת הגוף, כמו שאמרו התוס' מנחות ק ב ורש"י כריתות כח א].
[420] והוא הדין, שהיה יכול להוכיח לו מחמש חטאות המתות, שאין מועלין בהן אפילו מדרבנן, כמבואר שם בתחילת המסכת. תוס'.
[421] והנה, עולא לא תירץ על הקושיא, אלא הוכיח לו שאיננה קושיא. והטעם מבואר פעמים רבות [עיין הערה 25], מפני שכל קדושת מעילה, הוא בהיותם מיועדים ל"קדשי ה"', וכשפקע מהם יעודם ל"קדשי ה"', מכל סיבה שהיא, מאיליה פקעה מהם קדושת מעילה. ועיין שם בשם הקובץ שיעורים. הילכך, אין מועלין בהם מן התורה. אלא, דבקדשים שמתו, מועלין מדרבנן, ואילו בבני יונה שעבר זמנן, אין מועלין אפילו מדרבנן, כמו שהוכיחו התוס' [עיין הערה 403]. וטעם החילוק ביניהם, כתב השפת אמת, כי קדשים שמתו, אינו ניכר עליהם, והרואה סבר שנשחטו, לפיכך גזרו בהם רבנן מעילה. מה שאין כן בבני יונה, ניכר עליהם שהם גדולים ואינן ראויין להקרבה.
[422] זהו פירוש התוס' במסקנתם. ובתחילה רצו לפרש, שהקושיא היא מתורין שלא הגיע זמנן, שבתחלה אין מועלין בהן, ולבסוף, בהגעת זמנן מועלין בהן מן התורה. ועל פירוש זה מקשים: אם כן, מה הביאו ראיה מדם, הלא בדם מועלין רק מדרבנן, ואילו הקושיא היתה מתורין, שמעילתן הוא מן התורה בהגעת זמנן. ועוד, הרי משמע שרב חסדא בא להסביר את קושייתו הקודמת "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה", ולפי פירוש זה מקשה קושיא אחרת לגמרי. אבל לפי פירושם במסקנא, נכללת הקושיא בקושייתו הראשונה, ומתפרשת "וכי קדושה שבהן", שלא היתה להם, "להיכן הלכה" מי הביאה אליהם. עד כאן דברי התוס'. וברור, שגם פירושם ב"וכי קדושה שבהן וכולהו" הוא דחוק, והתוס' עצמם מרגישים בדוחק זה. ונכנסו בדוחק זה מפני שתי סיבות: האחת, מפני שהיה ברור להם שבתורין מועלין מן התורה בהגעת זמנם, והוא קושיתם הראשונה. ועוד, מפני שלפי גירסתם, רב חסדא הוא האומר "מודינא לך וכולהו", ובא להסביר קושייתו הקודמת. אבל בפירוש המיוחס לרש"י, אכן מפרש כפירוש התוס' בהוה אמינא, ובשני שינויים, שעל פיהם יבואר הכל על נכון. ראשית, הוא סובר שתורין בהגעת זמנן מועלין בהם מדרבנן בלבד! ועוד, גרס בגמרא [על פי הצאן קדשים]: "אבל מודינא לך", והם סיום דברי עולא. כלומר, אף שקושייתך אינה קושיא, וקדושתן מן התורה, פקעה לה והלכה, כיון שמתו, מכל מקום גזרו עליהם חכמים מעילה. ועל דברים אלו, שעתה מבארם עולא, מקשה רב חסדא קושיא חדשה, והיא [במיוחס לרש"י לא כל כך ברורה הגירסא, ועיין ברבינו גרשום ובשיטה מקובצת אות יא]: בשלמא, מה שאמרת שבקדשים שמתו גזרו בהם חכמים מעילה, ניחא, מפני שבתחילה היה להם מעילה מן התורה, אלא, קשה לי: תורין שלא הגיע זמנן, איך גזרו בהם חכמים מעילה, אחרי הגעת זמנן, הלא מתחילה לא היה בהם מעילה כלל? ומבואר הוכחת הגמרא מדם, כי גם בדם אין מעילה בתחילתו כלל, ובסופו גזרו בו חכמים מעילה. ולסיכום: תורין שהוקדשו לפני זמנן, והגיע זמנן, לדעת התוס': מועלין בהם מן התורה, ולדעת המיוחס לרש"י: מדרבנן.
א דף י"ב, משנה, ר"ש אומר תורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן. - היינו דר"ש פליג על משנה דלעיל ששנה התנא דתורין שלא הגיע זמנן שוה עם בני יונה שעבר זמנן דליתא בהו מעילה, אלא סבר דבתורין שלא הגיע זמנן כיון דיוכשרו לאחר זמן יש בהן מעילה.
ב גמ', בשלמא ר"ש כדקתני טעמא שהי' ר"ש אומר כל הראוי לאחר זמן והקדישו בתוך זמנו הרי הוא בל"ת ואין בו כרת, אלא רבנן מ"ש ממחוסר זמן, - היינו מחו"ז דבהמה, ופירש"י דקיי"ל שנכנס לדיר להתעשר דיליף העברה העברה מבכור יעוי"ש. - והנה תמוה טובא הלא רבנן פליגי על ר"ש בדין זה, וסברי דמחו"ז לא נכנס לדיר להתעשר כמבואר בבכורות כ"א. - ורש"י גופי' פירש בזבחים י"ב בהא דאיתא שם ליל ח' נכנס לדיר להתעשר, משמע הא קודם לכן לא, דקיי"ל מחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר יעוי"ש. - והרמב"ם בפר"ו הי"ד פסק ג"כ דמחו"ז אינו נכנס לדיר להתעשר, וא"כ מאי פריך הכא אלא לרבנן מ"ש ממחו"ז, משמע דמודו רבנן דמחו"ז חל עליו קדושה, דזה הוי היפך המוסכם בשיטת רבנן. - ומצאתי במל"מ בפר"ב דמעילה שהקשה בזה לרש"י. - והנה התוס' הכא פירשו מ"ש ממחו"ז דמועלין בו קודם שיגיע זמנו, וכוונתם דלא ממעשר פריך משום דיש לומר דרבנן סברי דמחו"ז לא נכנס לדיר להתעשר, אלא מכל הקדש פריך דיש מעילה במחו"ז. - אבל גם זה תמוה דכיון דמחו"ז לא נכנס לדיר להתעשר וע"כ משום דלא חל עליו קדושה, וא"כ גם בשארי קדשים כן הדין. - ואדרבה מכח כש"כ דהלא אם במעשר שיש גז"ש לימוד מבכור, - ומכל זה אינו נכנס לדיר להתעשר, ומכש"כ שארי קדשים. - ועוד דהלא הני תנאי דסברי שאינו נכנס לדיר להתעשר הוא מטעם דילפי בגז"ש מקדשים, וא"כ מבואר דבקדשים פשיטא שלא חל קדושה במחו"ז.
ג והנה אפשר לומר דכוונת התוס' לשיטתם בזבחים קו"ד ד"ה היתר דרק איסור איכא להקדיש מחו"ז, אבל בדיעבד אם הקדיש הוי הקדש מעליא יעוי"ש. וכן כתבו התוס' בתמורה י"ט ד"ה אף וכו' וביארו דכל עיקר הפלוגתא בהא דנכנסין לדיר להתעשר הוא בלכתחילה דר"ש מתיר לכתחילה, ורבנן סברי דלכתחילה אסור אבל בדיעבד חל הקדושה. - וזהו כוונת התוס', ובזה פריך הש"ס שפיר דהרי הכא בדיעבד שהקדיש תורין שלא הגיע זמנן, וע"כ דחלה עליהן הקדושה כמו בכל מחו"ז. - והנה אפשר
ד אבל נראה יותר דכוונת רש"י רבנן דר"ש דפליגי לענין שחו"ח דר"ש סבר דיש איסור ל"ת במחו"ז ורבנן שם אמרו דכיון שאין כרת במחו"ז אין גם ל"ת כמבואר במשנה דזבחים שם. - והנה מדחזינן דרבנן השיבו לר"ש טעם זה דלא מחלקינן איסור שחו"ח לחצאין לומר דכרת ליכא ול"ת איכא ומדוע לא השיבו דבמחוסר זמן חסר גם קדושת קרבן, מזה מוכח דרבנן דהכא סברי דקדושת קרבן איכא גם במחו"ז. - וע"כ דסברי בזה כר"ש דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר. - וזהו כוונת רש"י הכא. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' דלמה להו להש"ס לומר דטעמא דר"ש מטעם דאיכא ל"ת בשחו"ח הלא בלא"ה אתי שפיר לר"ש דסבר דחל הקדושה במחו"ז מהא דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר. - אבל לפי מה שביארנו בכוונת רש"י אתי שפיר דהש"ס הביא הא דר"ש דאיכא ל"ת בשחו"ח. - אשר מזה מוכח דרבנן דפליגי עלי' סברי ג"כ דמחו"ז נכנס לדיר להתעשר.
ה והנה התוס' בבכורות כ"א ד"ה אף כתבו דבשארי קדשים לבד ממעשר גם ר"ש מודה דלא קדשי במחו"ז יעוי"ש. ותמהנו טובא דהלא ע"כ סבר ר"ש דגם בשארי קדשים הוי עליו קדושת קרבן במחו"ז מדאמר דהוי באיסור ל"ת בשחו"ח. - ודוחק לומר דמיירי במעשר. - ועוד הלא סוגיא דהכא בהא דתורין שלא הגיע זמנן קאמר הש"ס דר"ש לטעמי' דסבר דקדוש בקדושת קרבן במחו"ז, והא דתורין אינו שייך למעשר, וע"כ דסבר הש"ס כן בכל הקדשים, וצע"ג.
ו והנה משני הש"ס, אמרי מחו"ז מדי דהוי אבעל מום דבר פדיון הוא, אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון, ופירש"י והרגמ"ה והשיט"מ דה"ג לית בהו קדושה במחו"ז. - ויש להבין מה זה שייכות הא דקדושה לפדיון דהלא מעשר ליתא בפדיון ומ"מ חל על מחו"ז קדושת קרבן, ועוד בזה הא דתלה הש"ס הא דקדושה בהא דמום פוסל, יש להבין הלא אדרבה כיון דאין מום פוסל בעוף, א"כ חזינן דקדושת העוף אלימא טובא, וא"כ יש לומר דחל ג"כ על מחו"ז כמו שחל על בעל מום.
ז ונראה דסבר הש"ס דעיקרה של מעילה אף בקדשי מזבח הוא מפני זכות הדמים שנמצא בהקרבן. - והיינו אם יש מציאות לבוא לידי דמים. - ולהכי בכל הקרבנות אשר יצוייר זכות דמים, וזהו אחרי שתפול מום דפודין אותו בדמים, אנו דנין זכות זה גם קודם שבא לידי כך, וזהו כי עכ"פ זכות זה טמון בקרבו, אמנם בעופות שאין להם פדיון וממילא אין בזה זכות דמים, להכי לא שייך בזה מעילה, שע"כ מטרת המעילה היא שילום הדמים, וכיון שאין בעופות שיווי של דמים כלל, להכי אין בזה מעילה. - ואעפ"י שמצינו מעילה אעפ"י שאינו בא עוד לידי דמים, וזהו ככל הקרבנות לאחר שחיטה בקדשי קדשים, והאימורים של קדשים קלים לאחר זריקה, זהו מטעם כיון שמעיקרא קודם השחיטה היו במצב כזה שיש אפשרות לבוא לדמים ומטעם זה נקראים ממון גבוה, היינו ממון כזה אשר ההשתמשות נעשה לגבוה, ובזה ג"כ חידשה תורה תשלומי דמים להקדש. - ומטעם זה יש מעילה גם בנותר אעפ"י שגם לגבוה לא חזו, היינו לשיטת התוס' כריתות י"ד דלא סברי כרש"י כריתות כ"ג שפירש מטעם דאם עלה לא ירד, ופירשו שהוא מטעם קדושת הגוף ולא משגיחין על הדמים יעוי"ש. - אבל גם בזה ע"כ הביאור מפני שהיו בני דמים מקודם ונקראים תמיד ממון גבוה אשר השתמשו בהקדש לצורך קרבן. - משא"כ בעופות הלא יצוייר דמים, - אין זה נקרא בר דמים להכי לא נקראו קדשי ד'. - כן נראה בביאור הסוגיא. - אבל לפי"ז יש להבין מדוע יש מעילה בעופות שבאים להקרבה כדין, דהיינו עולת העוף וחטאת העוף שיש בהם מעילה כמבואר לעיל במשנה וברמב"ם פר"ב. - הלא לא הי' להם מעולם זכות דמים. - וע"כ צריך לומר דשאני קדושת הגוף ממש דלא בעינן להאי כללא דשיווי דמים כיון דקרינן בהו וחטאה מקדשי ד'. - אבל באופן שעדיין חסר בהו התנאי דקדשי ד' מפני שלא נכנס לקדושת קרבן ממש, בזה בעינן להתנאי שיצוייר האפשרות לבוא לידי דמים. - ומזה מוכח כשיטת התוס' דכריתות שכתבנו, והיינו דלא בעינן ג"כ להתנאי מפני דמקודם הי' בהם האפשרות לבוא לידי דמים.
ח והנה הרמב"ם פסק בפר"ג מאי"מ ה"ב דמקדיש מחו"ז דינו כמקדיש בעל מום עובר. - ובמקדיש בעל מום עובר פסק שם דירעו עד שיפול בו מום קבוע יעוי"ש, הרי מבואר דחל הקדש על מחו"ז. - וע"כ מפרש הסוגיא כמו שפירשנו.
ט אבל יש לעיין בזה שכתב בפר"ב דמעילה הט"ז וז"ל, אבל תורין שלא הגיע זמן ובני יונה שעבר זמנן והן קדשי מזבח אעפ"י שאסור ליהנות בהן, הנהנה לא מעל, הואיל ואינן ראוין לפדיון הרי הם כחטאות המתות לפיכך אין מועלין בהן עכ"ל. - ויש לעיין בשלמא באלו שעבר זמנן שפיר כתב דהרי הן כחטאות המתות, אבל אלה שלא הגיע זמנן, והן עצמן ראוין לקרבן, א"כ אין זה דמיון לחטאות המתות.
י ולולא דמסתפינא הוי אמינא דסבר הרמב"ם דבמקדיש מחו"ז אעפ"י שחל ההקדש. - אבל אסור להקריבו לקרבן גם כשיבוא הזמן. והטעם בזה כיון דאסור להקדיש מחו"ז, נמצא דכל עיקר הקדשו בא מכח האיסור, אסור להקריבו עוד. וראי' לזה מהא דמום עובר שג"כ אסור להקדישו כמבואר ברמב"ם פר"א מאי"מ ה"ה, ומרן כתב מה שכתב הרמב"ם בספר המצות צ"ה ומקור לזה בספרי, וכתב הרמב"ם בפר"ג מאי"מ ה"י אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הרי"ז כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיפול בהן מום קבוע ויפדו עליו עכ"ל. וקשה לי מה זה ענין מום עובר עם כל הני דחשיב כמו רובע ונרבע וכדומה. - הלא מום עובר ראוי לקרבן כשיעבור המום, ומה זה שכתב ירעו עד שיפול בו מום קבוע דזה קאי גם על מום עובר. - הלא הי' צריך הרמב"ם לומר דדינו שונה מהני דחשיב, וזהו דמי שיש בו מום עובר ימתין עד שיתרפא ממומו. ובהדיא מפורש ביומא ס"ד דלכו"ע במום עובר לא שייך דיחוי. - אפילו למ"ד בע"ח נדחין והוא מן גזירה"כ כמבואר שם. - וע"כ דסבר הרמב"ם דשאני בין אם בא המום עובר לאחר הקדשו נמצא דלא הוקדש בעבירה, דאז כשיעבור המום נעשה ראוי להקרבה. - אמנם כשהוקדש בתחילה במום עובר דהקדש בא בעבירה וזה נלמד מלא תקריבו שדרשו חז"ל בתמורה ו' ע"ב שזהו גם אזהרה ללא תקדישו. וכיון שאמרה תורה בלשון לא תקריבו מובן מזה דאינו ראוי עוד להקרבה לעולם. - ומטעם זה כשהקדיש תורין שלא הגיע זמנם דההקדש בא בעבירה על זה אמרה תורה לא תקריבו ופסולין הן לעולם להקרבה.- וזהו שכתב הרמב"ם דהרי"ז כקדשים שמתו כיון דלגופן לא חזיא ולדמי ג"כ לא חזיא מטעם דאין פדיון לעופות ומטעם זה הרי הן כחטאות המתות, כן נראה בס"ד.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0