דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

כיצד?

הקדיש בור מלא מים, והמים ראויים לבדק הבית ולא למזבח [446], אשפה מלאה [447] זבל, אינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית [448], שובך מלא יונים, היונים ראויים למזבח, ואילו השובך אינו ראוי אפילו לא לבדק הבית [449], אילן מלא פירות, אינם ראויין לא למזבח ולא לבדק הבית [450], שדה מלאה עשבים, אינם ראויים לא למזבח ולא לבדק הבית. בכל אלו והדומה להם, מועלין בהם [451] ובמה שבתוכן [452], מי שאכל אותם או נהנה מהן.

אבל, אם הקדיש בור, ואחר כך נתמלא מים [453], אשפה, ואחר כך נתמלא זבל, שובך, ואחר כך נתמלא יונים, אילן, ואחר

כך נתמלא פירות, שדה, ואחר כך נתמלאה עשבים, מועלין בהם, ואין מועלין במה שבתוכן [454], מפני שאין מועלין במה שהשביח הקדש, וכן אין מועלין בגידולי הקדש [455].

רבי יוסי אומר: המקדיש את השדה והאילן, בשני אלו, מועלין בהן ובגידוליהם [456] מפני שהן גידולי הקדש [457].

המשנה ממשיכה בדין מעילה.

ולד המעושרת, של מעשר בהמה, כלומר שנולד [458] קודם שנכנסה אמו לדיר להתעשר והקדיש גם את הולד, נמצא, שגם האם וגם הולד הם מוקדשין, ובכל זאת, לא ינוק מן המעושרת, והטעם יבואר בגמרא [459]. ואחרים מתנדבים כן, בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן הולדות, מבהמותיהן שהן חולין [460].

וכן ולד המוקדשין, וגם האם וגם הולד הם מוקדשין, ובכל זאת, לא ינוק מן המוקדשין. ואחרים מתנדבים כן.

מבואר במסכת בבא מציעא [פז א] שמן התורה, פועל אוכל ממה שעובד בין במחובר ובין בתלוש, כמו שאמרה התורה [דברים כג]. וכן בהמה אוכלת בשעת עבודתה בתלוש, ואסור לחסום פיה, כמו שאמרה התורה [דברים כה].

ואומרת המשנה: במה דברים אמורים? בשל הדיוט, אבל בשל הקדש, אין הפועלים אוכלים. וחוסמים את פי הבהמה.

והטעם יבואר בגמרא [461].

הפועלים, העושין מלאכה בשל הקדש, לא יאכלו מן גרוגרות [462] של הקדש [463].

וכן, פרה, הדשה בשל הקדש, לא תאכל [464] מכרשיני [מין מאכל בהמה] הקדש.

גמרא:

קתני, שנינו: ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת. ועוד שנינו: ולד המוקדשין לא ינק מן המוקדשין.

הגמרא מבררת: מנהני מילי, מנין נלמד דברים אלו? שאפילו כשהולד הוא גם של מקודשין, אסור לינוק מאמו.

והרי נאמר במוקדשין [ויקרא כב] "והיה שבעת ימים תחת אמו", ומשמע בפשטות שאפילו היתה אמו קדושה, מכל מקום, יונק ממנה [465]?

אמר רב אחדבוי בר אמי: איסור היניקה נלמד מגזירה שוה מבכור, כמו שיבואר.

בכור הנולד מאמו, ודאי אין אמו קדושה. שהרי לא יתכן שאמו תהיה קדושה, מאחר שהבכור הנולד למעשר בהמה או לשאר מוקדשין, אינו קדוש בקדושת בכורה, כמבואר במסכת חולין [קל א].

לפיכך, דרשינן: מה בכור, "מועלין בו", פירוש [466]: אסור להניק את הבכור מבהמת מעשר וקדשים, אלא מאמו כשהיא חולין, או משאר מיניקות חולין,

כן מעשר בהמה ושאר מוקדשין לא ינקו מאמם כשהן מוקדשות, אלא מאמם חולין, או משאר חולין.

אתיא, נלמד בגזירה שוה "העברה" "העברה" מבכור. נאמר בבכור [שמות יג] "והעברת כל פטר רחם", ונאמר במעשר בהמה [ויקרא כז] "כל אשר יעבור תחת השבט".

ובא ללמדנו: מה בכור, מועלין בו, כמבואר, אף חלב המעושרת, מועלין בו.

חלב המוקדשין, נמי אתיא, גם נלמד גזירה שוה "אמו" "אמו" מבכור. נאמר בבכור [שמות כב] "שבעת ימים יהיה עם אמו", ונאמר במוקדשין [ויקרא כב] "והיה שבעת ימים תחת אמו", ללמדנו, כנ"ל, מה בכור מועלין בו, אף חלב מוקדשין מועלין בו [467].

שנינו במשנה: הפועלין לא יאכלו מן גרוגרות הקדש, וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש.

הגמרא מבררת: מאי טעמא, מה הטעם שהפועלים לא יאכלו מהקדש, כלומר, מנין דרשינן שמצות התורה לתת לפועלים לאכול מן התלוש ומן המחובר, היא דווקא בהדיוט ולא בהקדש? אמר רב אחדבוי בר אמי: דאמר קרא [דברים כה] "לא תחסום שור בדישו", ודרשינן: דישו שלך [468], של הדיוט, ולא דישו של הקדש, ומכאן [469] דרשינן לחסימת בהמה, וממנו נלמד אכילת פועל, כמו שאמרה הגמרא במסכת בבא מציעא [פט א] שהוקש פועל לבהמה.

הגמרא מביאה ברייתא [או מאמר אמוראים ראשונים]:

הדש גלעינין [מין קטניות] בשדה הקדש, ונהנה מהשתמשות בשדה הקדש, מעל.

ומקשינן: ולמה מעל, והא בתלוש בעינן, הלא אין מועלין במחובר לקרקע וכל שכן בקרקע [470]? [כמו שמבואר לקמן יח ב].

ומתרצינן: אמר רבינא: שמע מינה, אפשר לשמוע מהלכה זו, שאבקה מעלי לה [471], האבק של הקרקע, מועיל ומשביח את הקטניות כאשר נידוש בקרקע של הקדש. והיות והאבק הוא תלוש, לפיכך: מועלין.


הערות

[446] לבדק הבית ראויים, לגבל בהם את הטיט, לצורך חיזוק בדק הבית. ואינם ראויים למזבח, כי את הקרב והכרעים רחצו באמת המים שבעזרה. רשב"ם ותוס'. וכתב התפארת ישראל, שלא הוצרכו לומר כן, כי אף אם הם ראויים להדחת קרבנות, וכי בשל כך יחשבו כקדשי מזבח?! וכן הקשו הקרן אורה [כאן] והרש"ש [שם]. ועוד הקשה הרש"ש, ומה בכך שהיו מדיחים באמת המים, הלא מותר להדיחם בשאר מים המכונסים? עיין שם שמוכיח כן. וכתב עוד הרשב"ם: וכן אינם ראויים לניסוך המים, כי מים מכונסים פסולים לניסוך המים. והתוס' כתבו, שבניסוך המים צריך מים חיים, כמבואר בגמרא סוכה [מח א] שהיה ממלא ממעין בית השילוח, ונלמד שם ממה שנאמר "ושאבתם מים בששון". והיינו, שהם מפרשים, שהלימוד מהפסוק "ושאבתם מים בששון", הוא על החיוב להביא מים חיים. והר"ן והתוס' הרא"ש שם, מעירים, שרש"י במסכת סוכה אינו מפרש כן, אלא, שמפסוק זה למדים שעושים שמחה בעת שאיבת המים. ועיין שם בשיטה מקובצת, הדן ומוכיח שבדיעבד מותר לנסך מים מן הכיור, ואנו קיימא לן כחכמים [זבחים כב ב] שמי כיור אינם ממי מעין, וכמו שפסק הרמב"ם [פרק ה מהלכות ביאת מקדש]. וכן הבור עצמו, אינו ראוי לא לבדק הבית, וכל שכן לא למזבח, אלא לימכר ודמיהן יפלו לבדק הבית.

[447] גירסת השיטה מקובצת.

[448] השיטה מקובצת, כתב שהיא ראויה להימכר. וכן כתב בפירוש א. והר"י מיגאש [שם] סובר שהאשפה אינה ראויה אפילו למכרה לדמיהם! ומשווה את דינה למחיר כלב. ומכל מקום, כיון שהקדישה מועלין בה. [מובא בשיטה מקובצת בשם הרא"ם, והכוונה להר"י מיגאש]. ועיין בתקנת עזרא, שהקשה על דברים אלו מהברייתא ששנינו [בעמוד הקודם] לגבי פרש וזבל. ומתרץ, על פי דברי הכסף משנה [הלכות מעילה פרק ה הלכה ו] שמה שאמרה שם הברייתא "יופלו ללשכה" היינו ל"שיירי לשכה". ומדמים אלו הוציאו לבנית חומת העיר ומגדליה, ולא שייך לומר בהם איסור מחיר כלב. ויתכן, שזו היא סברת הר"י מיגאש, שבכל זאת מועלין בה.

[449] שהשובך שוה הרבה, ואין שוברין את אבניו או עציו לשים אותן בבנין הבית, דאם כן פוחת מדמיו. תוס' ורשב"ם. וכתב האור שמח [פרק ה מהלכות מעילה הלכה ו], שאף אם נחלוק על התוס' [הערה 453], ונסבור שחצר קונה להקדש, מכל מקום, אם קיננו בשובך יונים הראוים להקרבה, לא יקנה אותם השובך מדין חצר. הואיל ואסור להתפיס תמימים לבדק הבית [הערה 442], וחצר אינו קונה באיסור, כמבואר בבבא מציעא [קב א].

[450] האילן אינו ראוי, מטעם הנ"ל, שהאילן שוה הרבה. והפירות, אינן ראויות למזבח, כי אין מקריבין פירות כלל, כמו שנאמר [ויקרא ב] "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו", ודבש, היינו: כל מיני מתיקה. ואין הכי נמי, אם הוא עץ זית, ראוים הזיתים לשמן למנחות, ואם הוא גפן, ראוי לנסכים. ולבדק הבית, אין הפירות ראויים. וכתב הרשב"ם: ובכורים לכהן הן כתרומה. וכן כתב כאן המיוחס לרש"י. כלומר, אף אם הפירות כשהן משבעת המינים ראויים לביכורים, מכל מקום, אינו נקרא "ראוי למזבח", כי את הביכורים נתנו לכהן ולא למזבח. ורבינו עובדיה כתב: הפירות ראויין לבכורים. וכן כתב רבינו אליקים בשיטה מקובצת. ותמה התוס' יום טוב: על בכורים אין קדושת מזבח כלל, אלא מתנות כהונה הוא? ועוד, הרי אילן שהוקדש, פטורים פירותיו מבכורים, שנאמר "בכורי אדמתך" ולא של הקדש? כמבואר במסכת בכורים. הרש"ש מתרץ: כיון דבכורים טעונין הנחה לפני המזבח, שפיר נקראים ראוי למזבח. ומה שאחר כך נותנין אותם לכהנים, מה בכך, הכהנים זוכים בהם משלהן גבוה, כשם שהם זוכין בחטאת ואשם וכדומה.

[451] כתב הרשב"ם: אם נהנה בהם שוה פרוטה, כגון: הצניע חפציו בבור, או הוריד שם חבית מים לקרר, וכן אם תלה חפציו באילן, או נתן יונים שלו בשובך, והניח זבלו באשפה. ורבינו תם, חולק עליו, מפני שבכל דוגמאות אלו, נהנה במחובר לקרקע, ואין מעילה במחובר לקרקע, כמבואר בגמרא [לקמן ובדף יח ב]. על כן, פירש רבינו תם, שמדובר שתלש חוליא מן הבור ונהנה מן התלוש, ודוגמתו בשאר הדברים המחוברים. והרמב"ן כתב שם, כגון שהיה כותל בנין בתוך הבור [כלומר, הבור מרוצף בבנין] ותלה עליו חפציו, ובאופן זה כולי עלמא מודים, שמועלין, מאחר שאין דינו כמחובר, כיון שהיה תלוש לפני שחיברו לבור ["תלוש ולבסוף חיברו"]. והאמת, שהרשב"ם עצמו הרגיש בקושיא זו. ומבאר על פי הגמרא שם בדף יח [עיין שם] שרק מעילה על ידי פגם נלמד מתרומה, ועליה נאמר שאין מועלין במחובר. אבל מעילה על ידי הנאה בלבד, הנלמד מעבודה זרה, מועלין אף במחובר. [וכנראה שהיה לו גירסא אחרת בגמרא שם]. וכן כתב המאירי בבבא בתרא [שם].

[452] גירסת המשנה.

[453] בענין חצר הקדש הקשו הראשונים: למה לא יקנה הבור את המים להקדש, מטעם קנין חצר, כשם שחצר קונה להדיוט? ויש כאן אריכות דברים, ומאחר שאין הדברים נוגעים כל כך ישירות להלכות מעילה, לכן נביאם בקיצור. הרשב"ם והתוס' [בבא בתרא שם], וכן כתבו התוס' בסוגיתנו, והאגודה [הובא במגן אברהם סימן קנד ס"ק כ"ג] ועוד ראשונים, מתרצים, שאין קנין חצר קונה להקדש כלל, לפי שקנין חצר נתרבה משום "יד", ואין יד להקדש. כלומר, בהדיוט נאמר [שמות כב] "אם המצא תמצא בידו הגנבה", ודרשו חז"ל [בבא מציעא] "המצא תמצא", לרבות חצירו, ולא בהקדש. והאגודה סובר כן גם לגבי בית הכנסת, ועיין בקצות החושן [פתיחה לסימן ר]. והרמב"ן ועוד ראשונים חולקים, וסוברים שחצר של הקדש קונה להקדש, אלא שאין מועלים בו. ומבארו הקצות החושן [וכן מפורש בריטב"א בשם ר"י]: כיון שלא הוקדש במפורש על ידי אדם בקדושת פה. ומוכיח כן הקצות החושן מהקדש של עכו"ם שנחלקו תנאים [זבחים מה א] אם מועלים בו, ואף על גב דודאי קני ליה הקדש, ובכל זאת יש צד לומר שאין מועלין בו. ובקובץ שיעורים [שם] מבאר מחלוקת התוס' והרשב"ם עם הרמב"ן, שהתוס' סוברים, ששורש דין מעילה הוא מדין גזילה, אלא, דבגזל מן ההקדש, וכתוצאה מכך, חייבתו התורה קרן חומש ואשם. הילכך, לא שייך לומר שיש כאן חסרון שלא הקדישו בקדושת פה כי סוף סוף גזל מהקדש. ואילו הרמב"ן סובר, ששורש האיסור הוא משום שנהנה מקדשי ה' על כן, שייך לומר שכל זמן שלא הוקדש בקדושת הפה, אף על פי שקנוי להקדש, אין מועלים. על תירוץ הרשב"ם והתוס', הקשה התוס' יום טוב, דהרי מסקנת הגמרא [בבא מציעא יא ב] היא, שאף על גב שחצר התרבה מטעם יד, מכל מקום לא גרעה משליחות. אם כן, אף אם אין יד להקדש, תקנה חצר להקדש מטעם שליחות, והרי יש שליחות להקדש? [כמו שמוכיח שם, ויבואר לקמן]. וכמובן, שאם החצר תקנה מטעם שליחות, אזי צריך שהגזבר יעמוד בצד השדה, די שתהיה חצר המשתמרת מבואר שם בבבא מציעא], ואם כן, על כל פנים, כשהגזבר עומד בצד החצר, למה לא תקנה החצר מטעם שליחות? ותירץ הקצות החושן [שם], על פי דברי תוס' [גיטין כא א] שחצר מהלכת לא קנה, אף מטעם שליחות, כיון שאינה קונה מטעם יד. כלומר, כשחצר אכן קונה מטעם יד, אלא שיש חסרון ביד, כגון, שהוא שלא בפניו וכדומה, אז מתרבה מדין שליחות, מה שאין כן, כשאינה מועילה מטעם יד, לא מועילה גם מטעם שליחות. וכן תירץ השפת אמת. והנתיבות המשפט מתרץ [שם]: שחצר אינה קונה להדיוט מטעם שליחות, במקום שהוא עושה רעה לאחרים ["חב לאחריני"] כגון במציאה, שאם תקנה לו המציאה לא יוכלו אחרים לזכות בה. אלא, שבהדיוט תיקנו חכמים שתקנה לו, מטעם מניעת מריבות בין בעל החצר לשאר הרודפים אחר המציאה, ואילו בהקדש, לא תיקנו כן חכמים. והואיל ומים אלו, הם מציאה, לא קנתה החצר להקדש מטעם שליחות, כיון שהוא חב לאחריני. וכן כתב החתם סופר בהגהותיו לשולחן ערוך [אורח חיים סימן קנד מגן אברהם ס"ק כג]. והאחרונים דנים הרבה בכל פרטי הסוגיא הזאת. ונחזור לדברי התוס' יום טוב. ברצונו להוכיח שיש שליחות להקדש, מביא ראיה מהגמרא נדרים [לה ב] שנאמר שם שהכהנים המקריבים קרבנות ישראל הם שלוחי ה'. הרי שיש שליחות להקדש, כשם שהכהנים הם שלוחי הקדש. הצאן קדשים תמה איך יתכן לומר זאת, שהרי גמרא לא פשטה אם הכהנים הם שלוחי דרחמנא, או שלוחי בעלי הקרבן. [ועיין שם עוד], וכיון שכן, אם תמצי לומר שהם גם שלוחי דידן, כלומר, של המקדיש, אף על גב שהגזבר יעמוד בצד השדה, מכל מקום, למי יקנה החצר, הרי אין כאן דעת הבעלים? הקצות החושן, אינו מסכים לדברי הצאן קדשים. דאף אם הגמרא מסופקת בכהנים אם הם שלוחי דידן או שלוחא דרחמנא, היינו דוקא בכהנים המקריבין קרבנות הבעלים, אבל הגזבר, ודאי שהוא שליח ההקדש ולא של המקדיש? ומה שהתוס' יום טוב הביא את הגמרא לגבי כהנים, הוא רק להוכיח שיש מושג שליחות בהקדש. וכן כתב הקרן אורה. ועיין בקהלת יעקב למהר"י אלגאזי [אות קמ]. ועוד מקשה הקצות החושן: הרי מדובר במים של הפקר, ומי מעכב בעד הגזבר לזכות בהם? ועל איזה בעלים כתב הצאן קדשים שצריכים את דעתם? עוד כתב התוס' יום טוב "ודוחק לומר שהגזבר בעצמו הוא שליח, ואין שליח עושה שליח". והקשה הגאון רבי עקיבא איגר, הרי קיימא לן ששליח עושה שליח? ומתרץ בכוונת התוס' יום טוב: מפני שהחצר שלוחו של גזבר היא, ואין שליח עושה קנין חצר, מפני שקנין חצר "מילי הוא", ו"מילי לא מימסרי לשליח". כלומר, שליחות נאמרה רק על מעשה, ולא על דיבורים. שאין כח בדיבורים להיותם נמסרים לשליח. ועיין עוד שם. ובביאור מחלוקת הרשב"ם והתוס' עם הרמב"ן, מבאר בעל נתיבות שלום שקיים הבדל יסודי בין קניני הקדש לקניני הדיוט. והוא: בקניני הדיוט והעברה מרשות לרשות, לא נתחדש שום חלות על דבר הנקנה, על החפצא, אף שמקודם היה שייך לזה, ובאמצעות מעשה הקנין, שייך לזה. אלא, חלות הקנין מתייחס על הגברא, שעל ידי הקנין עוברים אליו כל הזכיות של דבר הנקנה, והם שלו לכל דבר. מה שאין כן בהקדש, שאין גברא להקדש, וכמו שכתבו המפרשים, שלא שייך לומר על עניני ממון שהחפץ שייך לשמים, שהרי בלאו הכי "לה' הארץ ומלואה". אלא, על כרחך, צריך לומר שחלות דין הקדש הוא רק על החפצא, המשתנה מחולין וחלה עליו חלות קדושה. וכמו שאמרה הגמרא [בבא קמא עו א] "מכרו להדיוט, מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון, מכרו לשמים, מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". והנה, סברא זו, שייך לומר רק בקדשי קדושת הגוף. אבל בקדשי קדושת דמים, חלה על ידי ההקדשה, שני ענינים, חלות קדושה על החפצא וחלות קניני ממון, כמו שמצאנו לגבי ארבעה וחמשה [בבא קמא עט א] שאם גנב והקדיש, חייב לשלם כדין גנב ומכר, ומבארת שם הגמרא, משום "מה לי מכר להדיוט מה לי מכר להקדש ". אלא, דבקדשי קדושת דמים, חלות הקדושה תלויה בחלות קנין הממון, וכתוצאה מקניני הממון. ובהיפקע קניני הממון נפקעת חלות הקדושה. דבר זה מבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א במסכת חולין [קלט א]. שם אמרה הגמרא: "תרנגולת [הקדושה בקדושת דמים עיין הערה 440] שמרדה, פקעה קדושתה". היינו, כשם שפקעה הבעלות מבעליה כשהיא של חולין, מפני שהיא אבודה ממנו ומכל אדם, כן פקעה קדושתה, כשהיא של הקדש. ומקשים הראשונים: וכי קדושה שבהם להיכן הלכה?! ותירצו הרשב"א והריטב"א, שמאחר שהיא קדושה בקדושת דמים, ומאחר שפקעה "בעלות" בדק הבית ממנה, פקעה מאליה קדושתה. כאמור, שחלות קדושתה תלויה בקניני ממון שיש להקדש עליה. והדגישו שם הראשונים, שבמה דברים אמורים, בקדשי קדושת דמים, אבל בקדשי קדושת הגוף, לא שייך לומר כן, מפני שקדושתה היא עצמאית בחפצא. וזו סברת הרשב"ם והתוס': הואיל ואין יד להקדש ואין להקדש קנין חצר, ממילא לא נקנה להקדש, וממילא לא נתקדש בקדושת דמים. אבל הרמב"ן סובר, שחלות הקדושה על החפץ הוא משום שנתקדש בקדושת פה. ולא מצד הקנין ממון. וממילא חלה עליו קדושת בדק הבית, אלא שאין מועלין בו, כנ"ל. ובביאור מחלוקתם אם הקדש קונה בקנין חצר, יתכן לבאר, שנחלקו במהות קנין חצר. הרשב"ם והתוס' סוברים, שיסוד קנין חצר, הוא, הכנסת החפץ לרשותו ולשליטתו, וזה פירוש "חצר משום יד", ומהווה הוראת בעלות. והיות ולהקדש אין גדר בעלות, כנ"ל, אלא קניני ממון גרידא, לא שייך קנין חצר בחצר של הקדש, אף על פי שיש להקדש חצר, ויש להקדש קניני ממון, מכל מקום, אין להקדש הוראת בעלות וקנין על ידי חצר. ואילו הרמב"ן סובר, שיסוד קנין חצר הוא התבטלות החפץ אל החצר [כמו קנין "אגב"] שהדבר הקטן מתבטל אל הגדול. על כן, כיון שיש להקדש חצר, ממילא בטל החפץ אל החצר, ונכנס לרשות הקדש לגבי קניני הממון. וכל זה אינו מספיק שתחול על החפץ קדושה לגבי מעילה, עד שיתקדש בקדושת פה. ומתורצת קושית התוס' יום טוב, שמה שאמרה הגמרא שחצר לא גרע משליחות, היינו בהדיוט דוקא, דהוי כאילו הבעלים עשו את החצר לשליח עבורם. אבל בהקדש, אין בעלים, וממילא אין שליחות. וכל זה מתפרש אליבא דהרשב"ם ותוס', הסוברים שקנין חצר הוא ענין של בעלות. אבל לרמב"ן, אינו ענין של בעלות, אלא שהחפץ מתבטל אל החצר, והתבטלות זו שייך גם בהקדש.

[454] גירסת המשנה.

[455] וביתר ביאור: בור ואשפה ושובך, בא השבח להקדש מאיליו, ובהם לא נחלקו תנאים, ולכל הדעות אין מועלים, כמבואר שם בבבא בתרא. ואילו באילן ובשדה, הוי גידולי הקדש, שקרקע של הקדש גידלה והצמיחה את העשבים, וכן באילן, ובהן נחלקו תנא קמא [ולפי מקצת גירסאות הוא רבי יהודה, עיין שם בגמרא], ורבי יוסי. כמו שיבואר.

[456] גירסת המשנה.

[457] הרשב"ם שם פירש: תנא קמא סובר "אין מעילה בגידולין", משום שמה שקרקע הקדש גרמה להם ליגדל, אין לנו לעשותם הקדש, שמכל מקום, אין ממשות [גירסת הב"ח] של הקדש מעורב בהן. ורבי יוסי חולק, וסובר "יש מעילה בגידולין", הואיל וגדלו בגרמת הקדש. וכתב השיטה מקובצת בשם הרא"ש [בבא מציעא נד], שלמאן דאמר "אין מעילה בגידולין", אין עליהן אפילו "איסור הנאה" מן התורה. ועיין שם שמוכיח כן מכמה הוכחות. והקרן אורה מסופק בדין זה. והמנחת חינוך [מצוה קכ"ז] כתב בפשיטות שיש איסור הנאה דאורייתא. בהערה 439, מובאת קושית התוס' יום טוב, למה בחלב ובביצה אמרה המשנה בפשטות שמועלין בהן, הלא נחלקו בכך תנאי משנתנו. ועיין שם. ועוד הקשו האחרונים, מאי שנא מגידולי תרומה [משנה תרומות פרק ט משנה ד, וראה רמב"ם הלכות תרומות פרק יא הלכה א] שהם חולין [אלא שמדרבנן גזרו עליהן דין תרומה]. והנתיבות שלום תירץ, שיש שלש דרגות בגידולין. האחת, כגון ביצת תרנגולת וחלב חמור, שעצם מציאותם הם חלק מהאם מהבשר ודם, וכאילו השמינה התרנגולת מעצמה בלי גורם חיצוני. ובזה, לכולי עלמא הוי ביטול הביצה לתרנגולת והחלב לאם, כעובר שהוא ירך אמו, כמו שכתב הרשב"ם "ממשות הקדש מעורב בהם". הדרגה השניה, היא גידולי שדה ואילן, שאין ממשות ההקדש מעורב בהן, ואין העשבים והפירות יוצאים מהם ממש, ומעורב בהם כח אחר. ובהם נחלקו אם "יש מעילה בגידולין" או "אין מעילה". והדרגה השלישית, היא גידולי תרומה, שרק הזרעים הם תרומה. ועליהם כתב הקרן אורה [נדרים נז א], שאינם דומין ל"יוצא מן הטמא", כיון שאין עיקר הוויתן מן הזרע אלא מן האדמה והאויר, אפילו בדבר שאין זרעו כלה.

[458] מבואר על פי דברי התוס', במסקנתם. ויבואר לקמן בהערה 467. ועיין בתפארת ישראל, המבאר, מדוע אין לפרש שנולד אחרי שאמו נכנסה לדיר להתעשר.

[459] מכל הדיון בתוס', משמע, שהאיסור הוא על החלב. אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, משמע, שטעם האיסור הוא משום שמכחישה. ובספרו יד החזקה משמע כפירוש התוס', שהרי כתב ביחד חלב וביצי תורין. ובביצי תורין, ודאי שלא שייך לומר שאסור מטעם "הכחשה". ובפירוש א כתב את שני הטעמים.

[460] כן מפרשים התוס' במסקנתם. ומתנדבים אלו, רצו להרוויח להקדש, מפני שהולדות הם של הקדש. ועוד, מפני שאסור להם לינוק מאמם, לכן היו מתנדבים. וכן פירש הרמב"ם בפירושו על המשנה "ואחרים מתנדבין כן". אלא שהרמב"ם לא ביאר שמדובר שגם הולד הוא קדשים. ויתכן שהוא סובר כמו ההוה אמינא של תוס', שמדובר שהולד הוא של חולין. וכן כתב בספרו [פרק ג מהלכות מעילה הלכה יב], וזה לשונו "ויש לאדם להתנדב, ולומר: חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לולדות הקדשים שיינקוהו כדי שלא ימותו". והשיג עליו הראב"ד: "ואם יאמר: יהיה הקדש לולדות, מה יועיל? [ביאור: הרי הקדיש אותה, וכולה של מוקדשין] אלא יזמין ולא יקדיש". ומבאר הכסף משנה, שאין הכי נמי, זו היא כוונת הרמב"ם. ועוד מבאר, שעל אף שאמר: הקדש, הואיל ותכף אמר לולדות, ונתכוון לכך מתחילה, אין במשמעות דבריו הקדש, אלא על החלב בלבד. ועיין בברכת הזבח. ובתחילה רצו התוס' לפרש [וכן פירש המיוחס לרש"י]: אחרים מתנדבין כן, כלומר, יש הנוהגין כן, ומתנין בשעת ההקדש, שהחלב יישאר חולין. על פירוש זה מקשים התוס': לא משמע כן מהלשון, והיה לו למימר "ואחרים מתנין כן". ועוד, בתוספתא מובא לשון זו "ואחרים מתנדבין כן" גם על המשך המשנה בדין פועלים, ושם בודאי לא שייך לומר כן, שהרי הוא כבר של הקדש? והנה, המיוחס לרש"י הרגיש בקושיא זו, ומבאר שהתנו כן קודם שהקדישום, וגם המקדישין את הגרוגרות והכרשינין, [וכוונתו, כמו שאמרה הגמרא חולין פרק יא משנה א, שיכול אדם להקדיש ולשייר אצלו את הגיזה]. ולפי ביאור זה תתורץ גם קושית הקרן אורה, המקשה: והלא הוי "מתנה על מה שכתוב בתורה"? ולפי דברים אלו יבואר על נכון, מפני שמתחלה לא הקדיש לחלבו, או לאכילת פועלים. ויש לדון כאן בדין "דבר שלא בא לעולם", ואכמ"ל. אלא, שבמעשר בהמה, לכאורה, לא שייך לומר כן, מאחר שחייב להקדישו, ולעשרו, ואיך יכול להתנות תנאים ולשייר לעצמו שיריים? בשלמא בדבר שמקדיש מרצונו, יכול להקדיש כרצונו, אבל מעשר בהמה, הלא חייב להקדישה כמות שהיא בלי הגבלה? ומבאר המיוחס לרש"י בשם רבו, שגם במעשר בהמה אינו מחויב, ויכול לעכב בהמה זו שלא תיכנס לדיר להתעשר עד לאחר זמן, הלכך, מעשרו הוי כנדבה! ויכול להתנות בו תנאי זה. ומוסיף שלכן קראתו המשנה "אחרים", היינו בני אדם שאינם מחמירין כראוי. ועיין בבועז, המוסיף עוד אופנים שיכול לפטור עצמו ממעשר בהמה.

[461] בגמרא נדרש מפסוקים, עיין בהערה 469. והקשה התוס' הרא"ש [בבא מציעא שם], למה צריך לדרוש זאת מדרשות הכתובים, הלא פשוט שאסור, כיון שהוא של הקדש ויש בו מעילה? ותירץ, שהוה אמינא, שאכן לשאר בני אדם אסור, ומועלין בו, מה שאין כן לפועל מותר, כשם שבחולין מותר לפועל, על אף שבלי ספק אסור לשאר אדם, מטעם גזל. והשיטה מקובצת [שם] מתרץ בשם הריטב"א, שמדובר שהמקדיש הקדיש את התבואה, והתנה שלא תחול קדושה עליה, אלא על דמיה כשימכרנה. ולכן, סלקא דעתך שמותר לאכול. לפיכך, מיעטתו התורה, ואסור. [ועיין בקובץ שיעורים חלק ב].

[462] בפירוש א הגירסא: בגרנות. ובכל אופן הגירסא "גרוגרות" אינה מדוייקת, כי הפועלים אינם אוכלים אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו, כדאיתא בבבא מציעא [פט א]. פירוש ב.

[463] וזה לשון הרמב"ם [פרק ח מהלכות מעילה הלכה א] "הפועלים שהן עושין בהקדש, אף על פי שפסקו עמהן מזונות, לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. ואם אכלו, מעלו. אלא, ההקדש נותן להם דמי מזונות". ומוסיף רבינו עובדיה: והם קונים מן השוק.

[464] גירסת השיטה מקובצת.

[465] כן פירשו התוס' במסקנתם. ומשמע מדבריהם, שלולא מקרא זה, אין אפילו הוה אמינא להתיר. והקשה הקרן אורה: כיון שהולד הוא גם של מוקדשין, למה הניחו בפשטות שאסור. [ביאור: הלא מה שהקדש מפסידין חלב האם, מרויחין על הולד, וכי אין הגזבר מוציא הוצאות מהקדש להחזיק את בדק הבית?!]. ומתרץ: כיון שהאם הוקדשה בקדושת מזבח, והחלב קדוש בקדושת מזבח, אסור להאכיל אפילו בהמת קדשים. [ביאור: במה דברים אמורים שהגזבר מוציא הוצאות, רק מדמים שהוקדשו לבדק הבית, ולא מקדושת מזבח, וכבר מבואר כמה פעמים ההבדל בין קדושת בדק הבית שהוא רכוש הקדש, לקדושת מזבח שאינה רכוש הקדש אלא קדושה עצמאית]. ולפי דברים אלו, מתרץ הקרן אורה את השגת הראב"ד על הרמב"ם [הערה 460], שמה שכתב הרמב"ם "הקדיש", היינו שהקדיש את הבהמה לצורך חלבה, שלא תחול הקדושת דמים אלא על חלבה. והרמב"ם דייק כן מלשון "מתנדבים", שמשמעותה שהקדישו אותה לצורך החלב.

[466] לפי כל הפירושים, מה שאמרה הגמרא: "מועלין בו", הוא לאו דוקא, שהרי שנינו [בעמוד הקודם] שאין מועלין בחלב המוקדשין, אלא, אסור בהנאה. וכבר מבואר לעיל [הערה 436] שהוא איסור דאורייתא, לדעת התוס', ויש סוברים שהוא איסור דרבנן.

[467] פירוש זה הוא מסקנת התוס' בשם רבינו פרץ. ובתחלה רצו לפרש, שמדובר שולד הוא חולין, ואמו נכנסה לדיר להתעשר, או שאמו הוקדשה. והואיל והולד הוא חולין, לכן לא ינק מהאם המוקדשת. ולפי פירוש זה, הלימוד מבכור הוא כך: "מה בכור מועלין בו", ואין הכוונה מועלין בחלב הבכור, שהרי הבכור הוא זכר, אלא, מה בכור מועלין בו: בכל השייך למעול בו, כן מעשר בהמה ומוקדשין, מועלין בהן בכל השייך למעול בהם, כולל חלב אם המוקדשת. ומקשים התוס' כמה קושיות על פירוש זה. א) למה לנו לחפש דרשות על איסור חלב המוקדשין, הלא אפילו בקדשים שנפסלו [פסולי המוקדשין] אסור להנות מחלב שלהן, כמו שדרשו חז"ל [עיין הערה 436] ממה שאמרה התורה בפסולי המוקדשין "ואכלת בשר", "ולא חלב". ועל קושיא זו רצו לתרץ, שמה שדרשו "ואכלת בשר ולא חלב", היינו דוקא חלב שכבר נחלב. לפיכך, דרשו כאן מגזירה שוה מבכור, לאסור אפילו חלב שלא נחלב, והולד יונק ממנה. והתוס' דוחים לתירוץ זה, מפני ש"לכאורה משמע שחלב פסולי המוקדשין אסור בכל ענין", בין כשנחלב ובין בהנקה. עוד מביאים התוס' בשם "יש מפרשים", שמהפסוק "ואכלת בשר", אפשר למעט רק אכילת [שתיית] חלב, ועדיין לא נתמעטה "הנאת" חלב, לפיכך, דרשינן מגזירה שוה מבכור לאסור אף הנאה. והתוס' דוחים זאת, ומוכיחים מגמרא [חולין לו א] שאמרה, כהנחה פשוטה, שגם הדרשה של פסולי המוקדשין באה לאסור הנאה. והם מתרצים, שהדרשות משולבות אחת אל השניה. דרשה הראשונה, היא, דרשתנו גזירה שוה מבכור לאסור חלב המוקדשין, כשם שבשר וגיזה אסורים, וכשם שכל ההנאות אסורות מקדשים. ואחר כך באה התורה להתיר מקצת ההנאות בקדשים שנפסלו, מאחר שנפסלו וירדו קצת מקדושתם. ואמרה התורה בפסולי המוקדשין: "תזבח ואכלת בשר", כלומר, זביחה ואכילה, מותרות, ודייקו חז"ל: אכן, זביחה מותרת, והתורה התירתה, אבל גיזה לא התירה התורה, ונשארת באיסורה הקודם, וכן הבשר מותר באכילה, ואילו החלב נשאר באיסורו הקודם. על כן, אין כאן קושיה של כפילות הדרשות. [ועיין מה שכתבו המשנה למלך [פרק ח מהלכות מעילה הלכה ו] והמהרי"ט אלגאזי בכורות פרק ה אות לה] והגהות הגרע"א על המשנה [חולין פרק י] והקרן אורה על מהלך זה של התוס']. ולבסוף מסיקים התוס' שתירוץ זה דחוק הוא. ולפי פירושם במסקנא, יבואר על נכון [על פי הברכת הזבח]: ממה שאסרה התורה חלב פסולי המוקדשין, לא שמענו אלא שאסור להנות מהם לצורך הדיוט, הילכך, דרשינן מגזירה שוה, לאסור אפילו באופן שהולד הוא של מוקדשין. ב) התוס' מביאים סוגית הגמרא בבבא קמא [עז ב] ששם לא דרשו "אמו" "אמו" לגזירה שוה אלא דרשה אחרת, עיין שם. והוא לכאורה סתירת הסוגיות. ועיין בתוס' מה שתירצו, וכתבו שהוא תירוץ דחוק. אבל לפי פרושם במסקנא, יבואר על נכון: מפני שלמסקנתם עיקר הלימוד "אמו" "אמו", בא רק ללמד, שמה שאמרה התורה "והיה שבעת ימים תחת אמו" היינו דוקא "אמו" כשהיא של חולין, ונדרש מבכור, כמבואר. ואינו מהוה לימוד כללי ללמוד דיני מוקדשין מדיני בכור. על כן, לא אמרה שם הגמרא בבבא קמא לדרשה זו. [והקשה הצאן קדשים: אם כן למה הוצרכו לגזירה שוה "העברה" "העברה", הרי גילתה כבר התורה ש"אמו" הוא דוקא בחולין, ולמה היה עולה על הדעת שמעשר בהמה שונה מכל המוקדשין ?]. ג) עוד מקשים התוס': איך יתכן ללמוד מבכור לאסור את החלב, הלא הבכור הוא זכר, וכלל בדידינו: "אין דנין אפשר משאי אפשר"? [עיין תמורה טז ב ועוד]. ועיין בתוס' מה שתירצו [ויש שם גירסאות שונות, וקשה מאוד לעקוב אחריהן]. ובכל זאת כתבו התוס' שהוא דחוק. אבל לפי פירושם במסקנא, יבואר על נכון: הגמרא לא למדה מגזירה שוה מבכור לאסור את החלב, כנ"ל, כי אין לו חלב, אלא, כשהבכור הוא הולד והוא היונק, מאמו שהיא בודאי חולין, כמבואר. ומבכור דרשינן אך ורק שמה שאמרה התורה "אמו", היינו: אמו כשהיא חולין, ולא כשהיא של מוקדשין. ד) עוד הקשו: פשיטא, שולד חולין לא ינק מן המוקדשין, הלא כבר שנינו במשנה הקודמת שחלב המוקדשין אסור? ומה הצורך להשמיענו זאת? אבל לפי פירושם במסקנא, יבואר על נכון: המשנה משמיעה לנו חידוש גדול, שעל אף שהולד הוא גם של מוקדשין, ומסתבר לומר שבמה שאמרה התורה "תחת אמו", באה להתיר הנקת הולד כשהוא גם של מוקדשין. קמשמע לן, שאינו כן, ובכל זאת אסור לינוק. ה) עוד הקשו: אם הולד הוא אכן של חולין, איזה נדבה התנדבו המתנדבין, ואיזה תועלת יש להקדש מכך? ולפי פירושם במסקנא, יבואר על נכון.

[468] כל הענין שם בתורה מדובר בחולין. המיוחס לרש"י. אבל הרמב"ם כתב [פרק ח מהלכות מעילה הלכה ב] "שנאמר לא תחסום שור בדישו, דיש הראוי לו". כלומר, הראוי לו באכילה, והותר לבעל הדיש להאכילו, ולא כשיש עליו איסור הקדש.

[469] כן מפרשים התוס'. אבל המיוחס לרש"י מבאר, שעל אכילת פועלים אין הגמרא מבררת כלל, כי היה פשוט שאין הפועלין אוכלים בהקדש, משום שנאמר [דברים כג] "כי תבוא בכרם רעך ואכלת", ודרשינן: "רעך" ולא של הקדש, אלא שהגמרא מבררת על חסימת בהמה. ועיין תוס' בבא מציעא [פט א ד"ה רעך], ובשיטה מקובצת שם המקשים, אם כן, למה הוצרכה התורה למעט "רעך" ולא של הקדש, הלא אפשר ללמוד מההיקש של חוסם לנחסם, כמו שאמרה הגמרא שם כמו שאמרו התוס'] ? ועיין שם מה שתירצו. על קושית התוס' מתרץ הגר"ח [בספרו על הרמב"ם הלכות מעילה] על פי המבואר [הערה הקודמת] שהרמב"ם פירש את דרשת "דישו", בראוי לה ולא בהקדש. הילכך, יש לבאר, ששונה איסור אכילת פועל מחיוב חסימת פי הבהמה. האיסור לחסום פי הבהמה, אינו משום שלבהמה יש זכות ממונית בתבואה שדשה, אלא שיש איסור על הבעלים לחסמה, ואף אם היא בהמתו. על כן, באה התורה ואמרה, שהיות ותבואה זו אינה ראויה לבהמה, והדיש אינו ראוי לה, יחסמנה! אבל ההיתר לפועל לאכול הוא זכות ממונית, הילכך, סלקא דעתין לומר, שכשם שבחולין מותר לו לאכול ואינו עובר על איסור גזל [וסברא זו הובאה בהערה 461 בשם תוס' הרא"ש] כמו כן, מותר לו לאכול בהקדש, הואיל ואין כאן גזל, אין כאן מעילה, לכן הוצרכה התורה לאסור בדרשה מיוחדת, "רעך" ולא של הקדש. וממילא, מתורצת קושית התוס'. כי לא שייך ללמוד אדם מבהמה לגבי הקדש. ועיין בקרן אורה שכתב מעין דברים אלו.

[470] המיוחס לרש"י.

[471] כן משמע שפירשו התוס'. ולפי פירוש זה "מעלי" מתפרשת מלשון מועיל. ויותר מבואר בפירוש ב. אבל לפי גירסת השיטה מקובצת, הוא מלשון "מעילה", כלומר, מועלין בו משום האבק שהוא תלוש.

ולא ראוי לבדק הבית, וכן הראוי לבדק הבית ולא ראוי להקרבה על המזבח, וכן שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית — מועלין בה, שחלים עליהם דין המעילה. ומפרטים: כיצד הוא הראוי לבדק הבית ואינו ראוי למזבח?

— כגון שהקדיש בור מלא מים, ומי בורות אינם ראויים למזבח, שכן אין מנסכים אלא ממי השילוח, ואולם ראויים הם לבדק הבית, כגון לגבל בהם טיט לבנין המקדש. וכיצד הוא שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית? — כגון המקדיש אשפות (מקום השלכת זבל) המלאות זבל, שאין המקום עצמו ולא הזבל ראויים לא למזבח ולא לבדק הבית, אלא יש למוכרם ודמיהם ינתנו להקדש. למזבח ולא לבדק הבית — המקדיש שובך מלא יונים, שהיונים ראויות להקרבה והשובך אינו ראוי אף לבדק הבית, או

אילן מלא פירות, כשהאילן עצמו אינו ראוי לבדק הבית, ואילו הפירות ראויים למזבח. כגון גפן שאין ענפיה ראויים לבנין ואולם יינו ראוי לניסוך. ושאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית — שדה מלאה עשבים — בכל אלה

מועלין בהם ובמה שבתוכה, שאף אלה שבעצמם אינם ראויים לקודש — יכולים להימכר ויפלו דמיהם למזבח או לבדק הבית.

אבל אם הקדיש בור ריק ואחר כך בהיות הבור מוקדש נתמלא מים, וכן המקדיש אשפה ריקה ורק אחר כך נתמלא זבל, וכן המקדיש שובך ריק מיונים ורק אחר כך נתמלא יונים, וכן אילן ללא פירות ואחר כך נתמלא פירות, וכן שדה ריקה ואחר כך נתמלאה עשבים — בכל אלה מועלין בהם עצמם, ואין מועלין במה שבתוכה, שהרי אין דין מעילה בדבר שהושבח ברשות ההקדש.

על שנים מהדברים שאמר התנא קמא שאין מועלים במה שבתוכה חולק ר' יוסי ואומר: המקדיש את השדה ונתמלאה עשבים, וכן המקדיש את האילן ונתמלא פירות — מועלין בהן ואף בגידולה (גידוליהם) אף שצמחו בהיותם ברשות ההקדש, מפני שסוף סוף הן גידולי הקדש.

ומביאים דינים נוספים בגידולי הקדש: ולד המעושרת, שהתקדשה כמעשר בהמה ולפני כן ילדה אותו ולד, והריהו חולין — לא ינוק מן אמו המעושרת, שהרי הוא חולין ואסור בהנאה מן ההקדש. ויש בני אדם אחרים המתנדבים (המתנים תנאי) כן לפני שמכניסים את הבהמה לדיר להתעשר שיהא החלב הבא ממנה חולין ולא הקדש, על מנת שיוכל ולדה לינוק ממנה. ואותו דין יש לולד הנולד מן הבהמות שהן מוקדשין לפני שהוקדשו — שלא ינוק מן המוקדשין, ואולם גם בכגון זה אחרים מתנדבים כן.

הפועלים (שכרגיל זכאים לאכול משל בעל הבית) אם היו עובדים במקדש לא יאכלו מן גרוגרות (תאנים מיובשות) של ההקדש, אלא מקבלים מגזבר המקדש כסף, וקונים בו את מזונותיהם מן החולין. וכן פרה העובדת בשל המקדש (כגון בדישה) לא תאכל מכרשיני (צמח מספוא) של ההקדש.

א גמרא קתני [שנה] במשנתנו: ולד הבהמה המעושרת שנולד לה לפני שהתעשרה לא ינק מן המעושרת, ובדומה לכך אף ולד הבהמה המוקדשת שנולד לה לפני שהתקדשה לא יינק ממנה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקורה של הלכה זו]? אמר רב אחדבוי בר אמי: אתיא

[באה, נלמדת] גזירה שווה של המלה "העברה" הנאמרת במעשר בהמה ("וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה' ", ויקרא כז, לב) ו"העברה" מהנאמר בדין קרבן הבכור ("והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה' ", שמות יג, יב), ללמד: מה בכור מועלין בו — אף במעשר בהמה מועלים בכל אשר יש בה. ואף חלב הבא מן המעושרת מועלין בו, ואין ולדה שהוא חולין יונק ממנה.

ובדומה לכך חלב הבא מבהמת המוקדש נמי [גם כן] איסורו לולדה החולין אתיא [באה] בגזירה שווה של המלה "אמו" הנאמרת במוקדשים ("...והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן...". ויקרא כב, כז) ו"אמו" מהנאמר בקרבן בכור ("שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי", שמות כב, כט). ללמד שחלב המוקדשין אסור לולדה שהוא חולין כמו שהבכור אסור כולו.

ב עוד שנינו במשנתנו כי הפועלין העובדים במקדש לא יאכלו מגרוגרות ההקדש. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם, מהו המקור לכך]? אמר רב אחדבוי בר אמי, שכן אמר קרא [הכתוב]: "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד) — ללמדנו: ב"דישו" שלך ההדיוט, אין אתה חוסם את השור, ולא בדישו של הקדש, שההקדש אסור בהוצאה לחולין ולכן עליך לחוסמו כדי שלא יאכל משל ההקדש.

ועוד בענין זה של הדישה בהקדש, שנינו: הדש קלעילין (סוג קטניות) שלו, שהן חולין, בשדה הקדש — הרי זה מעל, שהרי נהנה מן ההקדש. ושואלים על כך: והא [והרי] על מנת להתחייב במעילה, הנאה בתלוש בעינן [מצריכים אנו], ולא מן המחובר לקרקע! אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן] שאבקה של השדה מעלי לה [מועיל להם] לקטניות הנידושות, וכיון שדש זה נהנה מהאבק (שהוא תלוש) — הריהו מתחייב במעילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but is not fit for Temple maintenance, or if it is fit for Temple maintenance but not for sacrifice on the altar, or fit neither for the altar nor for Temple maintenance, nevertheless one is liable for misusing it. The mishna clarifies each of these categories: Fit for Temple maintenance but not for sacrifice on the altar, how so?

In a case where one consecrated a cistern full of water, the water is not fit for sacrifice on the altar, as only water from the Siloam pool is used for the altar. Nevertheless, it is fit for Temple maintenance, e.g., to knead clay with it for use in reinforcing the walls of the Temple. What is the case of an item fit neither for the altar nor for Temple maintenance? If one consecrated garbage dumps full of manure, the place and its contents are fit neither for the altar nor for Temple maintenance. Rather, they are sold and the money received from the sale is donated to the Temple. What is the case of an item fit for sacrifice on the altar but not fit for Temple maintenance? If one consecrated a dovecote full of pigeons, the pigeons are fit for the altar while the dovecote is not fit even for Temple maintenance.

Or if one consecrated a tree full of fruit, as the fruit is fit for the altar whereas the tree is not fit even for Temple maintenance. For example, grapes are fit for the altar as wine, but the vines are not fit for Temple maintenance, as they are too flimsy for construction. Another case where the consecrated item is fit for neither the altar nor Temple maintenance is a field full of grass.

In all those cases, one is liable for misusing both them and that which is within them, as those that are unfit for use in the Temple will be sold and their money will be used for the altar or for Temple maintenance.

But if one consecrated an empty cistern and it was subsequently filled with water, or if one consecrated an empty garbage dump and it was subsequently filled with manure, or an empty dovecote and it was subsequently filled with pigeons, or a tree without fruit and it was subsequently filled with fruit, or an empty field and it was subsequently filled with grass; in all these cases one is liable for misusing them but one is not liable for misusing that which is within them. There is no misuse with regard to enhancements that developed in consecrated property.

Rabbi Yosei disagrees in two of the above cases and says: In the case of one who consecrates the empty field in which grass grew or the empty tree on which fruit grew, he is liable for misusing both them and their growth, because these are growths of consecrated property, despite the fact that they grew there only after the property was consecrated.

Apropos the growths of consecrated property, the mishna states that an offspring born to a tithed animal before it was tithed may not be given to suckle from the tithed mother, as it is a non-sacred animal that may not be allowed to derive benefit from consecrated property. And there are others who stipulate in this manner, i.e., that the consecration does not apply to the milk. The same is true of the offspring of sacrificial animals born to them before their consecration; they may not suckle from the sacrificial animal. And in this case as well, there are others who stipulate in this manner, i.e., to enable the offspring to suckle.

The laborers, who are generally permitted to eat the food of their employer, may not eat from consecrated dried figs, if they work with Temple produce. Rather, they can buy food with the money they are paid. And likewise, a cow working with consecrated property, e.g., threshing Temple produce, may not eat from consecrated vetch [mikarshinei].

GEMARA: The mishna teaches that an offspring born to a tithed animal before it was tithed may not suckle from the tithed mother, and the same applies to the offspring of a sacrificial animal. The Gemara asks: From where are these matters derived?

Rav Aḥadvoi bar Ami said: It is derived through a verbal analogy of the expressions “passing” and “passing,” from the case of a firstborn offering. With regard to animal tithe the verse states: “Whatsoever passes under the rod” (Leviticus 27:32), and with regard to the firstborn offering it is stated: “And you shall cause to pass all that opens the womb, to the Lord” (Exodus 13:12). Just as in the case of the firstborn offering one is liable for misusing all of it, as it is a male and does not have milk, so too, with regard to the milk of a tithed animal one is liable for misusing all of it, i.e., all of it is forbidden, including its milk, as it is part of the tithed animal. Therefore, the offspring may not suckle from the mother.

The other halakha, that the milk of a sacrificial animal is prohibited, is also derived through a verbal analogy, specifically the terms “its mother” and “its mother,” from the case of a firstborn offering. With regard to sacrificial animals the verse states: “When a bullock, or a sheep, or a goat, is born, it shall be seven days under its mother” (Leviticus 22:27), and in the case of the firstborn offering it is stated: “Seven days it shall be with its mother” (Exodus 22:29). Just as one is liable for misusing all of a firstborn offering, so too, one is liable for misusing the milk of a sacrificial animal, i.e., the milk is forbidden, as it is part of the sacrificial animal. Consequently, its offspring may not suckle from the mother.

§ The mishna teaches that the laborers of Temple produce may not eat from consecrated dried figs, and likewise a cow may not eat from consecrated vetch. The Gemara does not ask about the source of the halakha of a laborer, as the verse clearly states in this regard: “When you come into your neighbor’s vineyard” (Deuteronomy 23:25), which does not include a vineyard belonging to the Temple; but the Gemara does ask about the case of the cow: What is the reason for the ruling with regard to a cow? Rav Aḥadvoi bar Ami said: As the verse states: “Do not muzzle the ox during its treading” (Deuteronomy 25:4). The term “its treading” teaches that this prohibition applies to muzzling an ox when it is treading your non-sacred field, and not when it is treading a consecrated field. Since the consecrated produce is prohibited, one must muzzle the ox.

The Gemara discusses a similar case: One who threshes his non-sacred kalilin, a type of legume, in a consecrated field is liable for misuse of consecrated items. The Gemara raises a difficulty: But in order for one to be liable for misuse, we require the consecrated item from which one derives benefit to be detached from the ground, whereas the field is the ground itself. Ravina said: Conclude from it that the field’s dust is beneficial for kalilin, and therefore he misuses the detached dust of the consecrated field when he threshes it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אשפה מלאה זבל. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית דאינה ראויה לשום דבר לבנין אלא לדמיה:

שובך מלא יונים ראוי למזבח ולא לבדק הבית:

אילן מלא פירות. ראוי למזבח לביכורים ולא לבדק הבית:

שדה מלאה עשבים. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית. תנא קמא דר' יוסי אית ליה אין מועלין בשבח הקדש כלל במה שהשביח לאחר שהוקדש:

ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת. היינו שאם יצאת נקבה בעשירי והיה לה בן קודם לכן לא יינק ממנה שוב שבנה חולין הוא ונמצא נהנה מחלב מוקדשין:

ואחרים מתנדבין כן. כלומר אבל אחרים שהתנדבו קודם לכן רשאין ומתנין שאם תצא נקבה בעשירי יהא חלבה חולין כדי שינק את בנה ממנה בהיתר וכן נמי בולד מוקדשין לא היו מקדישין חלב אמו:

מה בכור דזכר מועלין בו. בכל דבר שיש בו אף מעשר דנהיג נמי בנקבה מועלין בכולה ובחלבה:

אתיא אמו אמו מבכור. כתיב בבכור כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו וכתיב במוקדשין והיה שבעת ימים תחת אמו מה בכור יש בו מעילה בכולו אף מוקדשין נמי:

הפועלין לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. אע"ג דכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו' ואפועל הכתוב מדבר כדפריש' בפ' השוכר את הפועלים אפ"ה בשל הקדש לא יאכלו דכרם רעך אמר רחמנא ולא דהקדש:

וכן פרה. שדשה בשל הקדש לא תאכל מההקדש:

מלעין מין קטנית הן. הדש מלעין בשדה הקדש מעל דנהנה משדה הקדש:

והא בתלוש בעינן. כלומר דהכי אית לן דאין מעילה במחובר לקרקע וכ"ש בקרקע עצמו ש"מ דמדקאמר מעל ש"מ דאבקה אבק של שדה מעלי לה לקיטנית לאותו מלעין ואבק שמעלה מן השדה היינו תלוש מש"ה מעל:

במשנה אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים כו' וא"מ במה שבתוכן כו'. מה שהקשה התוי"ט מביצת תרנגולת ומחלב חמורה דלעיל. נראה דלק"מ די"ל דהתם מיירי בחלב שהי' בדדיה וביצה שהיתה במעיה בשעה שהקדישם. ומה שהביא ראי' בסד"ה רש"א לפסוק כר' יוסי מגידולי קונם דפ"ז דנדרים. עמשכ"ע שם (נז) בס"ד. ובר מן דין הא איסורא מיהא איכא אפי' לת"ק וכדאיתא בפסחים שהביא לעיל. ולכאורה ה"נ ראיה לפסוק כר' יוסי ממשנה דלקמן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשה"ק וכו'. ומדאיצטריך לאשמועינן בהו דאין מועלין ש"מ דבשאר גידולי הקדש מועלין. אבל י"ל דרישא מיירי דכשהקדיש הקרקע היו כבר שרשי אילן של חבירו לתוכה. וכן סיפא כשהקדיש את האילן כבר היו שרשיו לתוך שדה חבירו. וכ"מ לישנא דגמרא בב"ב (כו ב) מידי איריא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן. מכלל דלשינויא דרבינא שם לאו בהכי איירי:

שם ולד המעושרת. כצ"ל וכן לקמן. והקשה התוי"ט דבדמאי קרי מעושרת לכלכלה שהופרש ממנה המעשרות והרמב"ם העתיק ולד המעשר. ונראה דאישתמיטתי' מ"ז דפ"ט דבכורות מן המעושרים דפירושו מן העשיריים. ובגמרא שם (נט ב) הוה ס"ד דפירושו אותן שעישר עלייהו ודחי שם דאינו אלא העשיריים ודיקא נמי כו'. וז"ל הרמב"ם שם בפירושו והוא מה שאמרו בתיקון מה שאמר מעושרין מאי מעושרין עשיריים:

רש"י ד"ה אילן מלא פירות. ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אין קרבין כו'. ועתוי"ט. ול"נ דמשום הא לא איריא כיון דטעונין הנחה לפני המזבח שפיר מיקרי ראוי למזבח ומה שאח"כ נוטלין הכהנים משלחן גבוה קזכו כמו בשר החטאת והאשם ודומיהן:

רש"י ד"ה וכן פרה של חולין. הדשה כו'. כצ"ל. והתוס' שכ' בסד"ה הפועלים מפרה של הקדש אולי ט"ס הוא. ועי' לקמן בתד"ה אתיא (בע"ב) פי' הר"פ:

תד"ה אתיא. תדע מדאיצטריך כו' לאסור גיזה כו'. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) דע"כ צריך ללמוד מבכור לענין הנקה במעשר מגז"ש דהעברה העברה כיון כו' מוקדשים מבכור אלא לענין הנקה כו' כמו כן לענין מעשר ילפינן כו'. כצ"ל:

מועלין "בו" כיצד כצ"ל:

שם שדה וכו' מועלין בהן ובמה "שבתוכם" אבל כצ"ל:

שם מועלין בהם "ובגידוליהן" מפני כצ"ל:

רש"י ד"ה וכן פרה "לא תאכל" מכרשיני הקדש כצ"ל:

שם וכן פרה של חולין "חורשת" בשל הקדש כצ"ל:

רש"י ד"ה אתיא אמו וכו' מועלין "בכולן" כצ"ל:

רש"י ד"ה קלעלין מין קטנית "הדש קלעלין" של כצ"ל:

תד"ה ומועלין בהן ובמה "שבתוכן" כצ"ל:

ד"ה אבל אם וכו' לא מה "שבתוכן" ולא כצ"ל:

ד"ה ואחרים וכו' כלומר ויש "בני" אדם כצ"ל:

ד"ה הפועלין וכו' וכן "פירוש" לא תאכל מן כצ"ל:

בא"ד לכך נראה לפרש ואחרים מתנדבין "כן" כלומר כצ"ל:

רש״י ד"ה אילן מלא כו' אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח כו' כצ"ל:

בא"ד שהרי אינה קריבין כו'. פי׳ דבכורים לכהן כתרומה וכ"פ הרשב"ם ב"ב (דע״ט ע"א):

ד"ה ואין מועלין במה שבתוכו דכל הני כו' כצ"ל והשאר יש למחוק דהא אכל הני קאי:

ד"ה ר״י אומר כו' אבל בור ואשפה ושובך דלאו גדולי הקדש נינהו כו' כצ"ל:

ד"ה אתי׳ אמו אמו כו' עם אמו ובמוקדשים כתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו מה בכור כו' כצ"ל:

ד"ה הפועלין כו' מ"ט לא תאכל הפרה מכרשיני הקדש דגבי כו' כצ"ל:

בא"ד ולא הקדש אבל פרה כו' הד"א:

ד"ה קלעילין מין קטנית והדש קלעילין של חולין כו׳ כצ"ל:

ד"ה הא בתלוש כו׳ עצמו הס"ד ואח"כ ד"ה ש״מ מדקאמר מעל כו' כצ״ל:

תוס׳ ד"ה ומועלין כו׳ רשב"ם בהמוכר את הספינה דגבי כו׳ כצ"ל:

בא"ד כגון שעקר חוליא מן הבור ונהנה כו׳ כצ״ל:

ד״ה אבל אם הקדש כו' מה שבתוכו ולא אמרינן שיקנה חצר הקדש כמו שקונה חצר הדיוט דחצר משום יד כו' כצ"ל: ועיין בתוספת ב"ב (דע"ט ע"א) ד"ה ואין מועלין כו'. וכתב מ"ו התי״ט ותמהני דהתם במס׳ ב"מ (די"ב ע"א) מסיק דאע״ג דמשום יד איתרבאי לא גרע משליחות ולמה לא יהא שליחות להקדש דהא הני כהני שלוחי שמים הם כדאמרי׳ במשנה ג׳ פ"ד דנדרים וכשהגזבר עומד בצד כל הני והוי השתא חצר המשתמרת תקני להקדש כו׳ עכ"ל. ותמיה לי על פה קדוש כמותו חדא במה שציין משנ׳ ג׳ פ״ד דנדרים דהא התם איבעי׳ להו אי שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא ובעי למיפשט מהך מתני׳ ולא איפשט ומסיק מחוסרי כפר׳ שאני ע"ש ובר מן דין אישתמיט׳ מיניה מה שכתבו תוס׳ במס׳ קדושין (דכ"ג ע"ב) ובמס׳ יומא (די"ט ע"ב) הא דלא איפשט׳ הך איבעיא מדר"ה ברי׳ דר״י דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דמיבעי׳ ליה אי הוי שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן או שלוחי דרחמנא דוקא ע"ש. ולפ״ז כיון דלא איפשטא אפשר לומר דהוי נמי שלוחי דידן ולא שלוחי דרחמנא דוקא וכיון דהוי נמי שלוחי דידן אע"ג שהגזבר עומד בצד כל הני לא מצי לאקדושי מה שבתוכו שלא מדעת הבעלים כנ"ל ברור ונכון:

ד"ה ואחרים מתנדבים כו' שהוא חולין הס"ד ואח״כ ד"ה ולד מוקדשים כו' קודם שהקדיש האם הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מאי טעמא כו׳ קאי הס"ד ואח״כ ד"ה דיש שלך ולא של כו' כצ״ל:

ד"ה אתי׳ העברה כו׳ הדיבורים נדפסים כאן שלא כסדרן ודיבור זה שייך אחר ד"ה הפועלים:

בא"ד העברה גבי בכור כתיב והעברת כו׳ כצ״ל:

בא"ד משפטים שבעת ימים כו׳ כצ"ל:

בא"ד קאתי בשר לומר כו׳ כצ"ל:

בא״ד מע"ל להוציא כלאים וקאמר למעוטי מאי אי לבכור יליף כו' כצ"ל:

בא"ד ממעשר ואי למעשר יליף תחת כו' כצ״ל:

בא"ד ללמוד מבכור לענין הנקה ואע"ג דילפינן בכור ממעשר לענין כלאים מג"ש כו׳ כצ״ל:

בא"ד מבכור אלא לענין הנקה ילפינן שפיר אע״ג דאפשר משאי אפשר הוא וכמו כן לענין מעשר ילפינן שפיר כו' כצ"ל וכ"ה בס"י. ומ"ו הב״ז נכנס בדוחק ליישב גירסא שלפנינו ע"ש:

בא"ד שהיו הולדות של הקדש כו' כצ״ל:

בא"ד שהיא מעשר וחלב המוקדשים כו' כצ"ל:

בא"ד אינן כן דודאי אותו אם דחולין כו'. ויש לדקדק השתא דילפינן מג"ש דאמו אמו דאמו דגבי קדשים היא אם דחולין א"כ ג״ש דהעברה העברה ל״ל מהיכא תיתא לומר דולד מעשר מותר להניק מאמו שהיא מעשר דליכא למימר מדכתיב תחת אמו דמשמע אפילו היתה אמו קדוש׳ מ"מ יונק כמו שכתבו תוס׳ לעיל הא מוכח דאם היא חולין וצ"ע ויש ליישב בדוחק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמ׳ רבי יוסי אומר המקדיש שדה כו' מועלים בהם ובגידוליהם. וכך פסק הרמב"ם משום דמתני׳ דתמורה בפ"ז דתני ומועלים בגידולים אתיא כוותיה וסתמא איירי בכל גידולים והא דמפרש התם בגמ׳ כגון ביצי חלב כו׳ משום דאין מועלין בגידולים קדשי מזבח נקט לה דלא משכחת גידולים בקדשי מזבח אלא ביצי תורין וחלב אבל בקדשי בדק הבית מועלין בכל הגידולין דסתמא קתני וזה ברור ודלא כמ״ש בתוי״ט כאן ולזה כוון הר"י קורקוס בפ"י ע"ש:

אף חלב המעושרת מועלים בו. לאו דוקא אלא איסורא איכא ועיין בתוס׳:

הדש קלעלין כו׳ (מיימוני פ"ה מה׳ מעילה) וז"ל מפני שהאבק שלה מועיל לדישה כצ״ל ובספרי הכ״מ כתוב מועיל לשדה ודחק הרב בפי׳ שם ואין ספק שט"ס הוא. וק"ל:

תוספות ד"ה ומועלין בהן כו׳ כגון שעקר חוליא כו׳ דהוי תלוש הס"ד. ולפי"ז הא דמועלין בגידולין לר"י היינו נמי כשיתלוש קאמר והרמב"ן בחי׳ ב"ב כתב ויש להעמידה שיש כותל בנין בבור ותלה בהן ויש מעילה בתלוש ולבסוף חברו כדמוכח בפ׳ בתרא דמעילה. עכ"ל. (ונ"ל דט"ס יש כאן וצ"ל סוף פרק הנהנה דף כ' ע"א):

ד"ה אבל אם הקדיש כו׳ אבל לא במה שבתוכו. ולא ביונים מטעם הפקר דחצר משום יד כו׳ יד להקדש (א"נ אף דיש לה יד אין מעילה בזכיותי׳ רמב"ם שם) וגבי אילן כו׳ בגידולי הקדש כו׳ ומ"ש בתיו"ט בזה אין דבריו מוכרחים. ע"ש:

ד"ה הפועלין לא יאכלו כו׳ כלומר ואחרים בע"ב נדיבי לב כו׳ (כצ"ל) כך פירשו הרמב"ם לשם ועיין בהשגות הר"א שכיון ממש לדברי התוס׳ כי מ"ש הרמב"ם שמקדיש החלב כו' ס"ל דאינו מוקדש שהוא דבר שלב״ל אלא הוא דרך נדבה וחיוב וא״כ אין מקום לתירוץ השני שכתב בכ"מ ודו"ק:

ד"ה אתיא העברה העברה כו׳ אף הנאת יניקת הולד ואין נראה דהא אמרינן פ׳ השוחט הואיל כו' סד"א דמן ליבעי כו׳ ועבודה כדפירשתי במתני׳ כו' חלב במוקדשים לא כו' הוה ידעינן לה כו' כדקאי קאי תדע כו' ואמאי צריך כו׳ גבי פסולי המוקדשים תזבח כו׳ (ע"ב) ומעשר מקדשים לילף בכור מקדשים בגז"ש דאמו אמו וי"ל דלא דרשינן כו׳ לענין דבר התלוי באם כגון הנקה כו׳ ובהאי תירוצא כו׳ והא אין דנין אפשר משאי אפשר מבכור דליתי׳ בהנקה דזכר כו׳ ולפי מאי דפירשנו ניחא כו׳ מבכור לענין דילפינן מג"ש מהעברה העברה וכיון דלא כו׳ (ר"ל דע"כ ילפינן בגז"ש זו כמה דינים מעשר מבכור בש"ס. ק"ל) כמו כן לענין מעשר אלא ילפינן שפיר מבכור (כצ"ל) כו׳ ואחרים מתנדבין כן ובמתני׳ פירשתי כו׳ דלא יניק מאמו הכתיב תחת כו' שמותר להניק לולדות של בהמות קדשים מאמו שהיא קדושה כו׳ והשתא ניחא דשפיר איצטריך גז"ש (ר"ל ולא ילפינן ממתני׳ דחלב המוקדשים כו׳) להכי כו׳ אלא ללמוד דאמו דגבי קדשים ר"ל שהאם חולין. עכ"ל. ר"ל דלא ילפינן שום דין מגז"ש זו אלא פי׳ תיבת אמו שהוא חולין וק"ק האיך ילפינן בנדה לענין יוצא דופן מגז"ש דאמו ויש ליישב. ודו"ק:

הגהות

גמ׳ ולד המעושרת כו' (מיימוני פ"ג מה׳ מעילה):

הפועלים לא יאכלו כו׳ (מיימוני פ"ה מהלכות מעילה):

גרוגרת הקדש כו׳ כצ"ל:

רש״י ד"ה אילן מלא פירות א"ל רבי כו׳ והרמב"ם והרע"ב פי׳ בע״א ע"ש ועיין בתוס׳ דלעיל ובפי׳ רשב"ם דמס׳ ב"ב ע"ש:

ד"ה ואין מועלין במה שבתוכה דבור כו׳ הוי גידולים כצ"ל והס"ד:

ד"ה ולד המעושרת כו׳ מחלב המוקדשים. הס"ד:

ד"ה ואחרים מתנדבים כן כו' (והרמב"ם פי' בע"א ע"ש) שאם הקדש יהא חלבה כו' הד"א:

ד"ה אתיא אמו כו׳ מועלין בכולו. הס"ד:

ד"ה קלעלין מין קטנית של חולין כו׳ דנהנה מהקדש כצ"ל והס"ד:

ד"ה ושל הקדש כו' קאי בשל הקדש כצ"ל:

תוספות ד"ה ולד המעושר כו׳ והוי הולד חולין ולכך כו׳ כדמפרש כו׳ טעמא מקרא כו׳ כצ"ל והס"ד:

ד"ה ואחרים כו׳ ולד מוקדשים כו׳ קודם שהקדיש. הס"ד:

[ד"ה מ"ט כו' קאי דישו שלך ולא של הקדש כו׳ כצ"ל:

ד"ה קלעלין מין קטנית היא. הס"ד:

ד״ה והא בתלוש בעינן כו' כצ"ל.

ד"ה אבקה מעלי כו׳ שמשבח הקטנית וכשהוא דש בקרקע כו׳ כצ"ל]:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

י שם במשנה, אילן מלא פירות, פירש"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין ואינו ראוי לבדה"ב לפי שעצי גפן דקין הן, ואינן ראוין לשום בנין יעוי"ש. - ולעצי המערכה ג"כ אינן ראוין כדתנן בפר"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית, ומפורש בגמ' משום שני טעמים או משום דקטרי או משום ישוב ארץ ישראל, והרמב"ם בפר"ז מאי"מ ה"ג כתב משום ישוב ארץ ישראל, והנה לפי"ז תמוה מדוע נקט גפן וזית הלא כל מיני אילנות דעבדין פרי יהי' אסור, ועי' בלח"מ. - אמנם לפי מה דאיתא במדרש פ' צו דהתורה חלקה כבוד לגפן ולזית מפני בניהן, והיינו שמפני שמשתמשין מהיוצא מהן למזבח דהיינו יין לנסכים ושמן למנורה ולמנחות אתי שפיר דדוקא מן אלו אין עושין מהן למערכה. - ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם.

יא אמנם מה שפירש"י דאינן ראוין לבדה"ב מפני שדקין הן. - יש לעיין מדוע לא פירש מפני שאין בונין בשל עץ בעזרה כמבואר בתמיד כ"ח, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מביה"ח ה"ט, וע"כ דסבר רש"י כשיטת הראב"ד שם בהשגה דלא אסרה תורה של עץ אלא אצל מזבח דוקא.

יב שם במשנה, הקדיש בור מלא מים וכו' מועלין בהם ובמה שבתוכה. - וקשה הא אין מעילה במחובר. - וביותר תקשה לפירוש רשב"ם ב"ב שפירש מועלים בהם אם הניח חפציו בבור והצניעם שם, והובא הכא בתוס' והקשו הא אין מעילה בהנאה דמחובר, וכתבו התוס' לכן פירש ר"ת כגון שעקר חוליא ונהנה הימנה והוי תלוש, והשיט"מ הוסיף דכן צריך לפרש בכל הני דמחוברים. - והנה בשיט"מ לב"ב ע"ט מביא בשם הרשב"א והר"ן עוד אופן דמיירי כגון שכותלי הבור בנויים באבנים ותלה חפציו באבנים דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי לענין מעילה יעוי"ש.

יג ונראה לבאר במאי פליגי הני שני תירוצים. - דהנה יש לחקור הא דאין מעילה במחובר, אם הכוונה דליתא במחובר כל עיקר כח הקדש המביא לידי מעילה. - והיינו דלענין תשלומין מחובר דינו כהדיוט ולא כהקדש, או"ד דבאמת כל כח הקדש יש במחובר כמו בתלוש, ורק גזירה"כ הוא שאין מעילה באופן שנהנה במחובר, ונפק"מ לדינא באופן שנהנה אחר שתלש מן המחובר, דאם אמרינן דחסר במחובר כח הקדש לדין מעילה דאז גם כשתלש מן המחובר ליכא מעילה, אבל אם אמרינן דלא חסר כח הקדש בהמחובר, ורק מפני גזירה"כ ממועט ממעילה, ממילא כשתלש מן המחובר ונהנה ממנו יש בו מעילה. וזהו סברת הר"ת, אבל הרשב"א והר"ן ע"כ סברי דחסר כח הקדש במחובר לדין מעילה, ממילא לא מהני גם כשתלש מן המחובר ונהנה ממנו, להכי תירצו דמיירי בתלוש ולבסוף חברו.

יד והנה נראה דבזה פליגי ג"כ התרי לישני ברש"י ב"ק ו' ע"ב דאיתא שם שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. ופירש"י דהוא הדין לכל שאר ניזקין שאם מזיק את ההקדש פטור. - (והכוונה לשן ורגל), לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת שדה הקדש משום דלא משכחת לה וכו' ואי קודם פדיי' אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי יעוי"ש. - והנה ע"כ בהא דלישנא אחרינא שהוא מטעם אין מעילה בקרקעות חייב לשלם הנזק כדין בנזקי הדיוט, ובזה הנפק"מ לדינא בין הני תרי לישני דללישנא קמא פטור באכילה דשן מטעם רעהו. - וללישנא אחרינא חייב לשלם כדין מזיק הדיוט, וכן כתב המהרש"ל בחכמת שלמה יעוי"ש. - וכדבריו מבואר גם בשיט"מ לב"ק שם ד"ה ולענין וכו' כתבו שם וז"ל לישני לי' כשאכל ערוגה של הקדש שחייב, תירצו בה משום דהא לא איצטריכא דקרא סתמא כתיב ובער בשדה אחר ל"ש הדיוט ול"ש הקדש ולא הוצרך לק"ו, וא"ת היאך חייב והרי אמרו אין מעילה בקרקעות והמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, הם מתרצים דמעילה ליכא הא תשלומין איכא, וגדולי הרבנים כתבו שאף בנזקי שן ורגל פטור בהקדש דכולהו ילפינן מקרן יעוי"ש. - הרי מבואר דהגדולי הרבנים הם הלישנא קמא ברש"י ומה שכתב מקודם בשם הראשונים זהו כהלישנא אחרינא דמטעם אין מעילה במחובר דינה כהדיוט לתשלומין, וע"כ דפליגי אם יש במחובר כל עיקר דין הקדש למעילה, וכדלעיל.

טו והנה ללישנא אחרינא ברש"י ולגדולי הרבנים דסברי דמטעם אין מעילה במחובר הרי"ז כהדיוט לדין תשלומין. - ולכאורה תקשה הא תיכף כשעוקר השן מהמחובר, הרי"ז כתלוש, וממילא יש בזה מעילה ג"כ כשיטת הר"ת. - וע"כ צריך לומר דסברי דכיון דחסר להמחובר כח הקדש לדין מעילה, וא"כ מה מועיל התלישה מהמחובר, ומוכח כמו שכתבנו. - אבל יש לעיין לשיטת הר"ת דסבר דלאחרי התלישה דינו כתלוש לענין מעילה, א"כ התם בשן דינו כתלוש, וע"כ דסבר הר"ת כהלישנא קמא שדינו כהקדש ופטור מטעם מזיק הקדש כדין קרן.

טז והנה בספר עו"ש הקשה ג"כ לשיטת הר"ת דלאחר התלישה מהמחובר דינו כתלוש, א"כ גם בהא דשן הא כשאכל כבר תלשו ושפיר מועלין, ומתרץ לפי דברי התוס' ב"ק כ"ג ד"ה תפשוט וכו', פירשו הא דבעי הגמ' שם אי פי פרה כחצר המזיק או כחצר הניזק דמי דנפק"מ לדינא אם הושיט פירות בפי פרה של חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו דאם כחצר המזיק דמי לא מחייב דאלקיחה לא מחייב דלאו איהי לקחה, ואאכילה לא מחייב דכחצר המזיק דמי יעוי"ש. ובזה ניחא בשן בשדה הקדש לא משכחת דאלקיחה שלקחה משדה הקדש לא מחייבא דהוא במחובר ולא מצאנו לחייב אלא אאכילה ואהא לא מחייבא אי פי פרה כחצר המזיק דמי עכת"ד. - וכמובן אעפ"י שדברי חן המה אבל בלבד שדוחק הוא מטעם דעיקר הדין אי פי פרה כחצר המזיק דמי נשאר בבעי' דלא איפשטא ובעיקרא דמילתא לא דמיא הא דשן שאכלה משדה הקדש לדינו של הר"ת. והיינו דדינו של הר"ת שלקח אבן מהבור ונהנה ממנו הנה ההנאה באה אח"כ בשעה שהאבן תלוש הוא וא"כ הרי נהנה מתלוש. - אבל שן שאכלה משדה הקדש הרי ההנאה באה מהמחובר מטעם דההנאה באה מהתלישה בעצמותה. - משא"כ בדינו של הר"ת דההנאה באה אח"כ לאחר שנעשה תלוש, ומהתלישה עצמה לא נהנה מאומה. - ובעיקר הדבר ע"כ כמו שכתבנו וביארנו דע"כ שיטת הר"ת כשיטת הלישנא קמא ברש"י, וכגדולי הרבנים שהובאו בשיט"מ לב"ק וכמוש"נ.

יז והנה הרמב"ם בפר"ה דמעילה ה"א כתב וז"ל או המקדיש וכו' דברים שאינן ראוים לא לזה ולא לזה כגון המקדיש וכו', אשפה מליאה זבל או עפר או אפר מועלין בכולן וכו' יעוי"ש. ומדוע לא כתב הא דמועלין בהם דמשמעו גם על המחוברין כלשון המשנה. - והלשון בכולן משמעו על הדברים המונחים ומטולטלין, ומדוע השמיט המעילה במחוברין. - וע"כ דמפרש כמו שפירש הר"ת דהמעילה דוקא באופן דהוי תלוש. - דאין לומר דסבר כתירוצם של הרשב"א והר"ן דמיירי בתלוש ולבסוף חיברו, דזה לא סבר הרמב"ם דהרי פוסק בפר"ה ממעילה ה"ה דמקדיש בית בגוי הדר בו לא מעל. - הרי מבואר דסבר תלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר. - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם לפרש המשנה דמיירי בתלוש ממש.

יח וכוונת הרמב"ם שכתב מועלין בכולן היינו כל הדברים התלושים דמיירי שם כמו הזבל וכדומה. - ושפיר השמיט המעילה בהם שנקט התנא, משום דבאמת ליכא מעילה בהמחובר. וגם אם תלש מהמחובר דינו כתלוש. - והא דנקט התנא המעילה בהם דהכוונה גם על המחובר. - וזה תקשה על הר"ת ג"כ כיון דפירש דמיירי שתלש אבן מהמחובר א"כ הרי"ז בכלל מה שבתוכן. - נראה דבא להשמיענו דיש בהמחובר כח הקדש במילואו גם לענין מעילה ונפק"מ כשיתלשו וכמו שכתבנו לעיל. - והרמב"ם לא הוצרך לזה כיון שזה נכלל במה שכתב לקמן בהלכה ה' בהא דנטל מאבקה וכו' וכמוש"נ.

יט שם במשנה, אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלא זבל שובך ואח"כ נתמלא יונים אילן ואח"כ נתמלא פירות, שדה ואח"כ נתמלא עשבים, מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכה, רבי יוסי אומר המקדיש את השדה והאילן מועלין בהן ובגידולה מפני שהן גידולי הקדש, ופירש"י דדוקא בהני תרתי סבר כן רבי יוסי הואיל וגדלו ממש בהקדש יעוי"ש. - והנה יש להבין במה פליגי הני תנאי וטעמייהו במאי. - ונראה דרבנן סברי דכיון דילפינן מתרומה דליתא מעילה במחובר לקרקע, ולהכי במקדיש אילן או שדה ליתא בהו חלות ההקדש במה דשייך למעילה. - וכמו שאין תרומה חלה במחובר דהיינו שאין קדושת תרומה חלה על מחובר, הנה כמו כן לא חלה קדושת הגוף בכח הקדש יפה שתהי' בה תורת מעילה. - וכיון שאין כח קדושת מעילה בהמחובר דהיינו האם של הגידולין, וא"כ מהיכי תיתי לומר דהגידולין יפה כחן יותר לומר דיש בהן מעילה, להכי סברי רבנן דכמו שאין מעילה בשבח הקדש כמו בור ונתמלא מים, הנה כמו כן הדין בשדה ואילן בגידוליהן דלא הוי יותר משבח הקדש ואין בהם מעילה, ורבי יוסי ע"כ סבר דאף דנתמעטו מחוברין מתורת מעילה, אבל לא נתמעטו מדין קדושת הגוף וחומר הקדש יש בהן, וממילא יש מעילה בהגידולין לאחר שנעשו תלושין. - וזהו כמו שפירשנו לעיל בסברת הראשונים. - הנה בסברא זו פליגי גם הני תנאי, וע"כ שיטת הרשב"א והר"ן כשיטת רבנן. - ושיטת הר"ת ע"כ כשיטת רבי יוסי.

כ והנה הרמב"ם פוסק כרבי יוסי כמבואר בפר"ה דמעילה ה"ו, ומרן תמה מדוע פוסק כיחידאה והמגיה כתב משום דרבי יוסי נימוקו עמו יעוי"ש. - ומזה מוכח דלא כהני דגרסי ר"ש במקום רבי יוסי. - וכן יש להוכיח מהמשנה דפאה פר"ז מ"ח המקדיש כרמו עד שלא נודע בו העוללות אין העוללות לעניים. משנודעו העוללות העוללות לעניים רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש יעוי"ש. וע"כ דפליגי בפלוגתא זו דפליגי הכא דת"ק סבר דאין מעילה בגידולין להכי סבר דאין עניים נותנין שכר גידוליו להקדש, ורבי יוסי סבר דיש מעילה בגידולי הקדש להכי סבר דיתנו עניים שכר גידולם להקדש. - ובביאורי הגר"א ז"ל שם בשנות אליהו כתב וז"ל, רבי יוסי אומר יתנו שכר גידולין להקדש דסבירא לי' יש מעילה בגידולי הקדש עכ"ל, הרי מבואר דרבינו הגר"א סובר דהגירסא במשנתינו רבי יוסי. - וכן יש להוכיח מירושלמי פר"ד דפסחים ה"ט דאיתא שם להדיא בהא דמתירין גיזיות של הקדש דזה תליא בהאי דינא דעוללות, ומבואר עוד שם דהורו כרבי יוסי שהעניים צריכין לשלם שכר גידולין להקדש. - ומה"ט פסק הרמב"ם בפ"ד ממתנות עניים דעניים צריכין לשלם שכר גידולין להקדש כיון דבירושלמי הורו כן למעשה. - וכן כתב שם מרן הכס"מ. - ממילא מובן שע"כ יש לפסוק כן בה' מעילה דיש מעילה בגידולין כיון דתלי זה בזה. - אמנם לא כן דעת הרבה מהראשונים כמו שהובא בשיט"מ ב"ב שם שפסקו שאין מעילה בגידולין מטעם דכן סבר רבי יהודה כמו שכתב הר"י בעליות שם. - ולפי מה שביארנו ע"כ יש לומר דגם הרשב"א והר"ן סברי כן, נמצא מבואר דפליגי ראשונים היאך לנקוט ההלכה, וזהו כמו שכתבנו לעיל דפליגי בהסברא שכתבנו לעיל אם כח הקדש יפה במחובר.

כא תוס', ד"ה אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא וכו' דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש. וכן כתבו התוס' ב"ב ע"ט, ומזה דן באגודה במי שמצא דבר בביהכ"נ זכה בו, ולא אמרינן דחצר ביהכ"נ קונה משום דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש. - והתוסיו"ט הקשה מהא דמבואר בב"מ דאע"ג דחצר משום יד איתרבאי לא גרע משליחות, וכיון דשליחות מהני גם להקדש כמו הא דכהנים הם שלוחי שמים וא"כ מדוע לא קני חצר להקדש מטעם דהוי שליח להקדש עכת"ד. - והיא קושיא אלימתא, וכבר עמלו בזה רבים, עי' בקצה"ח סי' ר', ובחידושי הגאון רע"א לאו"ח סי' קנ"ז. - אמנם לדעתי נראה בעומק כוונת התוס' כאשר יבואר.

כב ונראה דכוונת התוס' שכתבו לדבר פשוט וברור שאין יד להקדש, היינו דליתא תורת זכיי' דהקדש משום דכל עניני קנינים שייכים לבני אדם ולא לשמים בדוגמא השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם, כי עניני גשמיים ניתנים לגשמי ולחומרי, משא"כ דבר רוחני כמו קדושה לא שייך בהו ענין זכיי' וקנין, וכמו דלא שייך הגבהה ומשיכה בהקדש עצמו, ורק אם נעשים הקנינים על ידי אדם כמו גזבר העושה עבור הקדש הוי זכייתו זכיי', משא"כ הקדש עצמו דהיינו הקדושה בעצמותה לא שייך בה מעשה קנין וזכייה. - והכא בהקדיש הבור והשובך ואח"כ נתמלאה מים או יונים דהבור והשובך הם עצמם קדושים ואין בהקדש מעשה זולת ההקדש גופה, דהיינו שהזכייה תהי' נעשית מהקדש להקדש בזה פסיקא להו להתוס' והרשב"ם דלא שייך זכיי', וזהו שאמרו אין יד להקדש, כי הקדושה בעצמותה שהיא ענין רוחני לא שייך בה יד שהוא פעולת אדם שהוא גשמי וחומרי מעשה ידי אדם.

כג והנה מטעם זה לא שייך לומר גם ענין שליחות להקדש, דהיינו שאין לומר דהחצר נעשה שליח להקדש, כיון שהחצר בעצמותו הוא הקדש, והרי"ז הקדש להקדש, וזה ליתא גם בפעולה דשליחות דלא מצינו שליחות מהקדש להקדש בלא פעולת אדם בינתיים, וממילא מובן כי אין זה שייכות להני כהני דהוי שלוחי דרחמנא דזה פשיטא שהכהן שהוא אדם בר קנין וזכיי' ישנו בשליחות להקדש ג"כ, אבל לא שייך שליחות מהקדש להקדש עצמו. וכהא דבור שהוא כולו קודש, והיאך שייך לומר דהקודש תיעשה שליחות לקודש. - ולכן כמו שאין להקדש באופן זה שגם היד קודש. - הנה כמו כן באופן זה לא שייך שליחות באופן שגם השליחות קודש. - וזהו גם כן הדין האגודה בביהכ"נ דליתא שם דין חצר וכמוש"נ.

כד אמנם יש להעיר לפי דברי הרמב"ן בחידושיו פר' הספינה כתב וז"ל, והא דאמרינן אין מועלין במה שבתוכן, שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד איתרבאי ואין יד להקדש, וכן כתב הר"ר שמואל ז"ל. - א"נ קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל. ובשי"מ שם ב"ב מביא ואחרים פירשו דאפילו את"ל דחצר הקדש קונה אין מעילה בקנייתה דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש דמגוף הקדש קא אתי סבירא לי' לר' יהודה דאין מועלין, וע"כ לא פליג רבי יוסי אלא בגידולי הקדש משום דמהקדש קא רבו, אבל במה שחצר הקדש זוכה אפילו רבי יוסי מודה דאין מעילה בזכייתה עכ"ל. ותוכן הדברים דלענין מעילה בעינן הקדש שהוקדש על ידי אדם דוקא, והנה לפי"ז דינא דאגודה במצא מציאה בביהכ"נ תליא בפלוגתא דלשיטת הרמב"ן והשיט"מ יש זכיי' לחצר דהקדש. - והנה הקצה"ח בסי' ר' העיר בזה.

כה והנה לולא דברי השיט"מ בהא דאחרים פירשו, דהיינו בדברי הרמב"ן בעצמו, הייתי מפרש דאין כוונת הרמב"ן מטעם דבעינן לענין מעילה הקדש מכח אדם, אלא הכוונה דאף אם החצר קונה להדבר הנמצא בה, אמנם כיון דהמקדיש הוא החצר, והוא עצמו אין בו מעילה מטעם שהוא מחובר, להכי אין לו כח לעשות הקדש יותר חמור מהוא עצמו וכמו שאין מעילה בהחצר עצמו כן אין מעילה בהדברים הבאים מכחו, וממילא הוי דינייהו כמחובר דאין בהם מעילה.

כו והנה אם נפרש כן תצא נפק"מ לדינא באופן שתלש מן המים דהיינו שהוציא מים מן הבור דאז נעשו תלושים שיתקדשו לענין מעילה ג"כ כמו שתלש מן המחובר דיש מעילה להרבה מן הראשונים. - ואם נפרש כן, תהי' הפירוש אין מועלין במה שבתוכן, היינו כל זמן שהם בתוכן, אבל לא משמע כן, לכן ע"כ בזה כמו שפירש השיט"מ דהכוונה מפני שחסר הקדש מבן אדם דבעינן למעילה קדושת פה. - אמנם אם אמרינן דסבר הרמב"ן בהא דמחובר דאין מעילה גם לאחר התלישה מהמחובר, דאז יש לפרש דברי הרמב"ן כפשוטו דאין מעילה במה שבתוכן מפני דלא חמור התולדה והמוליד דהיינו מהמקדיש.

כז אמנם נראה גם לדברי השיט"מ שמפרש דהא דאין מועלין במה שבתוכה הוא לאו מטעם חסרון קנין, אלא הוא מטעם שחסר קדושת פה. - מ"מ אין זה ענין לנידון האגודה והוא, משום דאף אם אמרינן דיש יד להקדש ע"כ הביאור דנתקדש מה שבתוכה מכח הקדושה שיש להבור ולהשובך. - והזכיי' להקדש באה ע"כ מכח הקדושה, וזהו מפני כי הזכיי' באה מכח החלות דההקדש. - וע"כ דלא יצוייר זכיי' בלא קדושה, דהרי אם לא נתקדשו מה שבתוכה כלל, ע"כ דאין זה זכיי' להקדש. - וע"כ הזכיי' להקדש באה ג"כ מכח החלות ההקדש על מה שבתוכה. - אמנם כל זה לא יצוייר בביהכ"נ שע"כ לא שייך קדושת ביהכ"נ על החפץ שנמצא בה, ואין בזה חלות קדושת ביהכ"נ. - וא"כ לא שייך לומר דהחצר ביהכ"נ יזכה מכח יד לחצר כיון דלא שייך בזה חלות קדושת ביהכ"נ, ממילא לא שייך בזה זכיי' דיד. - וכוונת האגודה שמביא ראי' מדברי התוס' דהכא הוא רק לסימנא בעלמא דלא שייך יד להקדש, והכוונה דכמו דלא שייך יד להקדש למעילה מטעם שאין בזה החלות דקדושת מעילה, או מטעם דאין זה בהחצר בעצמותו, או מטעם אשר לכהפ"ח שייך בזה הקדושה בלא מעילה מטעם ששייך בזה התפשטות וחלות הקדושה דהחצר גם על מה שבתוכה. - משא"כ בקדושת ביהכ"נ כיון שאין לו יד לא שייך בזה שום זכיי'.

כח עוד נראה ביישוב דברי האגודה והמג"א דאתי שפיר גם לשיטת הרמב"ן. - והוא דהנה בתחילה נדייק בדברי התוס' שכתבו אין יד להקדש, ומדוע לא כתבו גם הא דאין חצר להקדש. - דהלא אם אנו אומרים אין יד להקדש עדיין תקשה מהא דחצר ואנו מוכרחים לומר דגם אין חצר להקדש, וכמו שמניה הצ"ק בצדו, ומדוע לא נחתו לזה התוס'. - ונראה כי חצר לא שייך בלא"ה והוא מטעם שכתב הנמוק"י בפר"ק דב"מ והוא מטעם דכיון דחצר הוא מטעם שליחות ובעינן שלוחו של בעל הממון ובמציאה ובהפקר שאין בזה שלוחו של בעה"מ ממילא הוי תופס לעב"ח במקום שחב לאחרים, ורק במגביה מציאה לחבירו לא הוי חב לאחרים מטעם מגו דזכי לנפשי' זכי לחברי', ובשביל זכות זה נקרא גם בעל הממון. - אבל בחצר דלא שייך מגו דזכיי' לנפשי' ממילא הוי החצר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ולא יכול חצר לזכות. - ולפי"ז בהקדש ג"כ ע"כ כן הדין דנם הקדש אינו יכול לזכות במקום שחב לאחרים. - ומטעם זה אין חצר להקדש ובזה תירצו הגרע"א באו"ח סי' קנ"ד וגם הנתיה"מ בחו"מ סי' ר' על הקושיא שהקשה התוסיו"ט על התוס' שכתבו שאין יד להקדש והלא בגמ' מבואר דלא גרע משליחות, וא"כ תיהני מטעם שליחות, ותירצו מטעם זה דלא יכול לזכות להקדש מטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יעוי"ש. והנתיה"מ מוסיף דע"כ גם הרמב"ן סבר דאין חצר להקדש, ורק מטעם יד אמר דיש יד להקדש, אבל בחצר מודה.

כט ובזה מדוייקים דברי התוס' שכתבו אין יד להקדש והיינו דחצר דבר פשוט שלא שייך חצר באופן זה גם בהדיוט ופשיטא דלא עדיף הקדש, וחידשו שגם יד אין להקדש. ובזה פליג הרמב"ן וסובר דאעפ"י שאין חצר להקדש, אבל יש יד להקדש.

ל אבל יש להבין מה שייך יד להקדש, דהלא לא שייך יד בחצר אלא באופן דהוי חצר המשתמרת לדעתו, וכמו"ש הנמוק"י בב"מ דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם לא מהני מטעם שליחות, אבל מהני מטעם יד מטעם שמשומר לדעתו. - וא"כ הכא בחצר של הקדש הכא כגון בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים דע"כ ג"כ אינו משומר, דהרי סתמא תנן, וא"כ קשה היאך מהני מטעם יד.

לא ונראה דכיון שאמרו חכמים לא נהנין ואפילו אם הוא אסור רק מדרבנן, נקרא זה משומר לדעת הקדש מטעם שאסור בהנאה לכל אדם, ומטעם זה נקרא יד מעליא ובזה פליגי תוס' והרמב"ן, דהתוס' סברי דאעפ"י דשייך יד בהקדש מטעם האיסור הנאה, אבל אין להקדש יד, והרמב"ן סבר דיש יד להקדש, להיות קודש ואסור בהנאה מדאורייתא, ורק מעילה אין בזה מטעם חסרון מקדיש.

לב ובזה אתי שפיר דברי האגודה והמג"א גם לשיטת הרמב"ן והיינו דאעפ"י דסבר הרמב"ן דיש יד להקדש זהו מפני דשייך בזה יד, וזהו מטעם דכיון דבעינן משומר לדעתו, ובלא זה גם יד לא הוי, והנה בהקדש שייך משומר לדעתו מטעם שאמרו חכמים לא נהנין ואסרו בהנאה, משא"כ בית הכנסת שנמצא בה דבר של הפקר או מציאה דהביהכ"נ לא הוי משומר כלל לדעתו, דהרי רבים מצוים שם, וא"כ אין כאן כלל תורת יד. - ושפיר פסק האגודה דשייך להמוצא, והסכים לזה המג"א לדינא.

א שם במשנה, ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת ואחרים מתנדבין כן פירש"י שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר וכו', ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך הוי כנדבה ומהני תנאה יעוי"ש. - ויש להעיר דלכאורה זה תליא בפלוגתא דתנאי בזבחים קי"ז אם באופן זה הוי נדבה והוא בהא דפליגי ר"מ ורבנן שם אם קרבנות נזיר נקרא בא בנדר ובנדבה והוא מטעם דאילו רצה לא הי' מקבל עליו נזירות דר"מ סבר דמטעם זה נקרא בא בנדר ובנדבה, וקרב בבמה, ורבנן פליגי עלי' וסברי דכיון דלאחר שקבל עליו נזירות הוי חובה עליו להכי נקרא דבר שבחובה יעוי"ש. - וא"כ משנה זו ע"כ אליבא דר"מ אזלא. - ואפשר שמטעם זה פירש הרמב"ם באופן אחר וגם התוס' פירשו דלא כפירש"י.

ב והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב דלכך אסור להניק מבהמת קדשים מטעם עבודה יעוי"ש. ולכאורה הלא מה איכפת לן בזה שהעגל יונק אם הבעלים אינם עובדים עבודה. וכמו שאיתא בירושלמי ע"ז פר"א ה"ו דפריך שם ובהמה דקה אין בה חיוב חטאת ואינו חולב ואינו גוזז ומשני תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב. - אבל לא קשה דשאני חיוב שבת דהתורה לא הקפידה על המלאכה שנעשית אלא קפידת התורה שלא יעשה הוא מלאכה, אבל בהא דעבודה בקדשים הכוונה שלא תיעשה עבודה בהקרבן. - ולהכי גם בזה שינק העגל לא יצא מכלל עבודה.

ג כתב הרמב"ם בפר"ג דמעילה הי"ב וז"ל, קדשי המזבח חלבן וביציהן אסור ליהנות מהן והנהנה לא מעל לפיכך ולד הקדשים וכן ולד המעשר לא ינק מאמו אלא מבהמה אחרת חולין, עכ"ל. - והנה משמע מדבריו דאפילו ולד המוקדשין שהוא ג"כ קרבן, מ"מ אסור לינוק מבהמת קדשים, מזה מוכח דנם קדשים מקדשים אסור ליהנות, ובחידושי למנחות הארכנו בזה.

ד עוד כתב הרמב"ם שם וז"ל, ויש לאדם להתנדב ולומר חלב בהמה זו החולין יהי' הקדש לוולדות הקדשים שיינקוהו כדי שלא ימותו עכ"ל. - ויש לעיין מדוע בדין הראשון כתב קדשים ומעשר ובדין השני השמיט מעשר, וכתב ולדות קדשים לחודיא. ונראה דכיון דולד מעשר נאכל במומו לבעלים, כמבואר ברמב"ם פר"ד מתמורה ה"ו, לא עבדינן לי' תקנה כי בטח הבעלים בעצמם ישגיחו עליו, אבל ולדות קדשים שהם קרבנות, יש לחוש להם שלא ימותו לפיכך תקנו שיקדישו חלב עבורם.

ה והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל, א"א ואם יאמר יהי' הקדש לולדות מה יועיל, אלא יזמין ולא יקדיש עכ"ל. - ביאור דבריו דהלא תיכף כשאמר יהי' החלב הקדש נעשה קודש, וא"כ אסור לינק מטעם דאסור להקדש ליהנות מהקדש. - ומרן כתב שני תירוצים א', דכוונת הרמב"ם הקדש היינו הזמנה. ב' דכיון שתיכף אמר לולדות שאני יעוי"ש. ושני התירוצים דחוקים דע"כ דוחק לומר דכוונת הרמב"ם הזמנה ולא הקדש כיון שאמר שצריך לומר יהי' קודש, וגם על התירוץ השני אם הכוונה שאין כאן הקדש א"כ כל עיקר הוא לא לצורך.

ו ונראה דהרמב"ם כוונתו שיאמר הקדש ממש. - אמנם כיון דקיי"ל דאין הקדש חל על דבר שלא בא לעולם כמו"ש השיט"מ ב"מ ס"ד יעוי"ש. נמצא דלא חל ההקדש, אבל הלא כתב הרמב"ם, והובא גם בחו"מ סי' ר"י דאעפ"י דלא חל ההקדש אבל עכ"פ נדר הוי ומחויב לקיים הדבר מצד נדר, וכוונת הרמב"ם דבאופן זה אנו בטוחים שלא ימות הולד. -איברא דעדיין יש להעיר מדוע יעשה בתחילה הקדש, ועי"ז נעשה נדר, ומדוע לא ינדור בתחילה. - ואפשר לומר דבאופן שבא הנדר מכח הקדש יש לגזבר של הקדש שייכות להגזבר של הקדש, וזה אלים טובא מסתם נדר.

ז גמ', קתני ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת מנה"מ וכו', וקשה מאי פריך מנה"מ לפירש"י ותוס' דהולד הוא חולין א"כ פשיטא שאסור ליהנות מהקדש לצורך חולין. - ונראה דאפשר לומר דהחלב אינו קדוש בקדושת הקרבן כלל וזהו מפני שהחלב איפקד פקיד בדד כדפירש"י בשבת צ"ה ד"ה מפרק, וא"כ יש לומר דלא נתקדש החלב, ועל זה פריך הש"ס מנה"מ החלב בכלל הקרבן להיות קודש. - ועל זה קאמר הש"ס דאתיא העברה העברה מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המעושרת מועלין בו, ופירש"י דבכור מועלין בו בכל דבר שיש בו. - והנה לפי מה שפירשנו דעיקר הלימוד אנו נדרשין ללמוד דחלב אעפ"י שמיפקד פקיד מ"מ יש בו קדושה, וא"כ אין ראי' מבכור כלל דהרי לא שייך בו מילתא שדומה לחלב. - ונראה דבבכור איתא להצמר שג"כ יש להפרידו מן הקרבן, ומ"מ חזינן דהצמר נתקדש, ועל זה אמרה תורה לא תגוז בכור צאנך דהכוונה שאסור בהנאה ג"כ. - והרי"ז בדמיון לחלב. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הא אין למידין אפשר משאי אפשר. - והיינו דזה הוי אפשר מאפשר, וזהו שאנו למידין חלב מהגיזה כמו שכתבנו. והא דלא אמרינן דליתקדש מכח פשטה הקדושה בכולה ונתפשטה הקדושה גם על החלב כמו דאמרינן פשטה קדושה בכולה על הגיזה כמבואר בחולין קל"ה, דליתא דדוקא אם מצינו דשייכים בהקדושה אז אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל אם טרם ידענו דשייכים הם להקדושה לא שייך לומר פשטה קדושה בכולה. - ולהכי בגיזה לאחר שרבתה תורה דחיילה קדושה בגיזה להכי אמרינן בזה פשטה קדושה גם על הגיזה. - והנה כמו כן בחלב לאחר שאנו לומדין בגז"ש מבכור דחיילה קדושה על החלב הנה עתה שייך גם פשטה קדושה בכולה גם על החלב.

ח והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, לפי שאינו מותר לינק חלבה לפי שנתנו אותו כאילו הוא עבודה וגיזה שאינו מותר בקדשים עכ"ל. וקשה דלפי"ז מאי פריך הש"ס מנה"מ, והלא אם זה לעבודה נחשב א"כ מבואר איסורו בהדיא בתורה מהא דלא תעבוד בכור שורך, ומבואר בספרי שזהו לימוד הקדשים כולם.

ט ונראה ג"כ דאם אין לנו לימוד הגז"ש מבכור דאז הוי אמרינן דהחלב לא הוי בכלל הקדושה, וליתא בזה גם הא דלא תעבוד והביאור בזה דהחליבה לא נחשבת לעבודה בהקרבן, כי לא נעשה בהקרבן שום עבודה ורק בהחליבה בעצמותה נעשתה העבודה דהיינו עבודה בהחלב, ואם אין קדושה בהחלב אין כאן איסור עבודה ג"כ, אבל לאחר שאנו לומדין גז"ש העברה העברה מבכור, ומזה אנו יודעין דהחלב נתקדש כמו שנתקדש הצמר בהבכור ממילא אנו למידין שיש בזה עבודה בהחליבה, דהיינו שעושה עבודה בהחלב דהיינו מלאכת מפרק.

י והנה הא דכתב הרמב"ם כאילו הוא עבודה וגיזה דהיינו שהזכיר שתים עבודה וגם גיזה הלא די בזה שהוא עבודה ומדוע הזכיר גיזה לענין חליבה. - נראה דבאמת לא היתה החליבה נחשבת לעבודה לענין איסור לא תעבוד מטעם כי אין העבודה נעשית בגוף הקרבן, אבל לאחר שאמרה תורה לא תגוז בכור צאנך, והרמב"ם סבר דהתורה אסרה עצם הגזיזה כמו שפירשנו לעיל מלבד איסור הנאה. - א"כ חזינן דהתורה אחשבה להגזיזה להיות בגדר מלאכה. - ממילא נלמד להחליבה דאעפ"י שלא נעשית עבודה בעצם הקרבן, אבל לא גריעא מהגזיזה וכמו שאסור גזיזה כן אסור חליבה, אבל כל זה שייך אם יש קדושה בהחלב דאז דין החלב כדין הגיזה. אבל אם אמרינן דליתא קדושה בהחלב מטעם שנחשב כמופרש ומופרד מהבהמה, א"כ לא שייך לאסור החליבה, ולזה פריך הש"ס מנה"מ היינו מנא ידעינן דהחלב נתקדש.

יא שם, רש"י ד"ה ואחרים מתנדבים כן, כלומר בסתם ודאי אסור לינק מן המעושרת, אבל אחרים מתנדבים כן שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם נקדיש יהא חלבה חולין יעוי"ש. - ולכאורה קשה מדוע לא נימא פשטה קדושה גם על החלב כמו דאמרינן בחולין קל"ה דקדושה מתפשטת על הגיזה.

יב ונראה דלא שייך פשטה קדושה בכולה אלא בהדברים המחוברים להגוף. - משא"כ האי חלב שהוא דבר הנפרש ונפרד מהגוף, והרי זה כשארי משקאות העומדות לסחיטה שדינם שהם מיפקד פקידי, כמבואר בשבת קמ"ה ופסחים ל"א. - ואין להם חיבור עצמותי, בזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה. וכמו שכתבנו לעיל. וראי' לזה כאשר יבואר.

יג הנה מצינו דפליגי תנאי בתמורה כ"ה בהא דשיירו משוייר, והיינו אם הולד בכלל קדושה דהאם, כמבואר שם, וקשה לכאורה מדוע לא קאמר הש"ס דפלוגתא זו שייכה אם אמרינן פשטה קדושה בכולה, וע"כ דעל דבר הנפרש ונפרד מהבהמה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה. ולכן קאמר הש"ס שם דפליגי בפלוגתא אם עובר ירך אמו, אבל אין זה שייכות להא דפשטה קדושה בכולה. - והביאור ירך אמו לא הוי מטעם התפשטות קדושת האם על העובר, אלא הקדושה באה לו מצד עצמו, ובתשובה הארכנו בזה.

יד והנה מטעם זה לא שייכה התפשטות הקדושה דהבהמה על החלב ג"כ מפני שכיון שעומד להיות נפרש ונפרד. - ואעפ"י שאם הקדיש סתם הוי גם החלב בכלל הקדושה, אבל זהו מצד המקדיש, מפני כי סתם מקדיש מקדיש גם החלב כמו שפירש"י, אבל כשמתנה שהחלב אינו בכלל הקדש, הרי הוא כמופרש ונבדל מן הבהמה.

טו וזה מתאים לפירש"י בזבחים ל"ה בהא דתנן חשב לאכול ביצי תורים חוץ לזמנו לא הוי פיגול ופירש"י משום דלאו מגופי' דזיבחא הוא, והרמב"ם בפרי"ד מפסוה"מ ה"ז כתב דלאו אכילה היא יעוי"ש. ולכאורה מדוע לא פירש"י בטעם הרמב"ם משום דלא הוי אכילה, דע"כ גם רש"י סבר כן דלא הוי אכילה דע"כ אין לומר דפליגי במציאות, וע"כ כוונת רש"י להוסיף דאפילו אם חשב לאכול הביצים עם האשכול דאז נחשב אכילה כמו שכתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ז. - להכי פירש"י דזה לא נחשב מגופי' דזיבחא, וזה מוכח דחשיב גם חלב.

טז ויש ראי' לדברי רש"י מהא דאמר רבא ב"ק מ"ז תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא ופירש"י שם דבר המופרש ממנה. ואעפ"י שיש לומר דהתם הכוונה לאחר שנפרשה הביצה מהתרנגולת, אבל זה ודאי דע"כ גם שנפרשה דינה כמופרש. - ולזה פירש"י בזבחים דהחושב לאכול הביצים אינו נעשה פיגול מטעם דלאו גופי' דזיבחא הוא. - ומסתבר שכן הדין גם בחלב של הבהמה שדינה כמופרש, ופרה שהזיקה אינו גובה גם מחלבה. - ולפלא שלא נזכר זה להלכה בחו"מ סימן שצ"ט. - איברא דשיטת התוס' בד"ה מ"ט פירשא בעלמא היא דזהו דוקא לאחר שנפרשה, וגם הרמ"א בחו"מ מביא שיטה זו בשם יש אומרים, אבל ע"כ שיטת רש"י דגם בעודה בבטן דינה כנפרש, וזהו דעת הרמב"ם והטור והמחבר. - וממילא לפי מה שמבואר ע"כ לא שייך פשטה קדושה בכולה על החלב.

יז עוד יש לומר לפי מה שכתב המקנה בקדושין ז' דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה רק אם בתחילת הקדש יכולה להתפשט, אבל אם אינה יכולה להתפשט בתחילה שוב לא תתפשט יעוי"ש, ומטעם זה אפשר לומר דאם התנה שלא תחול ההקדש על החלב, דאז אף אם אמרינן דתפשוט הקדושה על החלב ע"כ זהו רק על החלב דאיתא בשעת ההקדש, אבל על החלב דאח"כ כיון שלא פשטה הקדושה עליה, שוב לא תחול גם אח"כ.

יח אבל כל זה שייך רק אם אמרינן דיצוייר שתהי' הבהמה בקדושה גם בלא החלב, אמנם אם אמרינן דאם תשאר החלב חולין הרי זה כמו מקדיש חצי בהמה, זה תליא אם שייכה קדושה לחציה. - וזהו כמו שכתבו התוס' גיטין מ"ג ע"ב ד"ה גמרו קידושי ראשון שכתבו והא דאמרינן בפר"ק דקדושין בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה וכו' הא לא הקדישה לא גמרי שאני התם דאפשר שתרעה ויהי' חציה דמיה הקדש וחציה חולין וכו', יעוי"ש. מבואר מזה דבאופן דלא אמרינן תרעה דאז אמרינן גמרו. - והנה לפי"ז במעשר דלא אמרינן תרעה עד שיסתאב וימכר מטעם שנאסרו בו מכירה, אלא נאכל במומו לבעלים, כמבואר ברמב"ם פר"ד מבכורות, להכי אית לן למימר גמרו. - והיינו דגם החלב שבא אח"כ חלה עליו הקדושה, אם לא מטעם פשטה קדושה בכולה, עכ"פ תחול הקדושה על החלב מטעם גמרו. אבל כל זה אם אמרינן דהחלב דינה כגוף הבהמה, דאז שייך לדון בהא דגמרי, אבל ע"כ כמו שכתבנו דהחלב לא נחשב כגוף הבהמה, וא"כ ממילא כמו דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה, הנה כן לא אמרינן ג"כ גמרו. ושפיר חל התנאי שמתנה דלא תחול קדושת מעשר על החלב. - ובזה אתי שפיר דלא חל קדושה על החלב אשר בעין בשעת ההקדש. - וכן משמע פשטות הדברים דגם החלב נשאר בחולין, וכמוש"נ.

ובעיקר הענין דפשטה קדושה בכולה מבואר בספרנו נזר הקודש לתמורה י"א ובספרנו שו"ת שאילות משה סימן קכב.

יט שם, חלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור, וקשה למ"ל גז"ש אחריתי הלא אם כבר נלמד דהחלב של מעשר קודש א"כ כל הקדשים בכלל דהלא יש ללמוד בבנין אב ממעשר. - איברא דבזבחים נ' ע"ב הוי בעי' דלא איפשטא בדבר הנלמד בגז"ש אם חוזר ומלמד בבנין אב יעוי"ש. אבל תקשה מדוע לא פשטוה מזה דהכא דהרי חזינן דבעינן גז"ש לזה ולא נלמד מבנין אב. - ועוד הלא איכא הכא ק"ו דע"כ מעשר קילא מכל הקדשים ומבואר בזבחים שם דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בק"ו. - ואפשר דכיון דמעשר נלמד בגז"ש מבכור, ובכור חמיר טובא מפני שקדושתו מרחם, להכי אין ללמוד גם ממעשר כיון שבא מכחו דבר שהוא חמור. - עי' תוס' נדה מ' ד"ה גמר.

א שם, דישו שלך ולא דישו של הקדש. - והנה רש"י וגם רגמ"ה פירשו דקאי אשור אבל פועל אנו יודעין מקרא דרעך ולא של הקדש, והתוס' פירשו דאפועלין נמי קאי דאיתקש חוסם לנחסם, ולכאורה תמוה טובא דלמה איצטריכו לזה דהלא בפועל כתוב בהדיא רעך והיינו למעוטי הקדש, ולמ"ד גזל עכו"ם אסור ע"כ נלמד מרעך למעוטי גם עכו"ם ומצינו כזה בתוס' פסחים ה' ד"ה אבל ותוס' מנחות ס"ז ד"ה חד, וכן איתא בשיט"מ. - וא"כ מה הכרח הי' להתוס' לומר דנלמד מדישו.

ב והנה אפשר לומר בכוונת התוס' דהנה מרעך הוי אמרינן דזכות אכילה יש לפועל גם בשל הקדש ורק איסור הקדש מעכב עליו אבל יש לפועל לתבוע מבעה"ב שיעור אכילה. - אמנם מהא דאמרה תורה דישו, והכוונה דבעינן דישו הראוי לו וכמו שפירש הרמב"ם בפיה"מ. - ובזה חידשו התוס' דגם גבי פועל בעינן מה שראוי לו לאכילה, והקדש נקרא אינו ראוי לאכילה, וממילא אין לפועל שום זכות אכילה בשל הקדש. - ויש להקשות דלפי"ז למה כתבה תורה רעך למעוטי הקדש, ויש לומר דהנה בלא"ה הקשו הראשונים למה איצטרך למעט הקדש הלא בלא"ה הקדש אסור באכילה וגם מעילה יש בו לאחר שתלשו מן המחובר, אבל הנכון בזה דבא למעט שיאכל הפועל. - על זה אמרה תורה דמ"מ כיון שעוסק בשל הקדש אין לו זכות אכילה. - אבל אכתי קשה דזה יש ללמוד ג"כ מדישו שהכוונה דישו הראוי לו. - ואפשר לומר דזה נקרא ראוי לו כיון דיש לו זכות אכילה באיזה שיבחור לאכילה, ועל זה אמרה תורה, ומשניהם נלמד דבכל אופן אין לו זכות אכילה בשל הקדש.

ג עוד יש לומר בכוונת התוס' דמרעך הוי אמרינן דאסור באכילה בשביל הקדש, אבל אכתי יש לו זכות אשר הגזבר מחויב לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל, להכי בעינן האי דרשא דלאקושי חוסם לנחסם דבעינן דישו הראוי לו. - והנה הרבינו יהונתן הובא בשיט"מ לב"מ שם מפרש כן לאוקמי' הא דרעך, אבל התוס' סברי דזה נלמד מההיקש בחוסם לנחסם, ואילו מרעך לחודיא לא הוי דרשינן דבעינן דישו הראוי לו וכמו"ש הרא"ש הובא בשיט"מ שם.

ד ובזה יש ליישב הא דהקשה בקר"א למה לן קרא לאסור אכילת הפרה בשל הקדש דבשלמא גבי פועל איצטרך כמו"ש התוס' דס"ד כיון שהותר גזל לאכול בשל חבירו הו"א דשל הקדש נמי מותר אבל גבי פרה למ"ל קרא, ומתרץ דס"ד משום צער בע"ח הותרה ג"כ בשל הקדש יעוי"ש. ואם כי יש מקום לומר כן, אבל מה יתרץ למ"ד צער בע"ח לאו דאורייתא. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דיש מקום לומר דיש זכות אכילה באופן שהתנה שלא תחול הקדש על אכילה זו, או דסד"א שיש חיוב פדיי' בשיעור אכילתה, וכמו שמצינו כן בחולין קל"ה לענין ראשית הגז בשל הקדש דקאמר הש"ס דלהכי איצטרך למעט בשל הקדש שלא תאמר דליפרקינהו וליתב לכהן יעוי"ש. - והנה כמו כן הכא הוי אמרינן כן לולא דמיעטה התורה דישו דבעינן ראוי לה, וכמוש"נ.

ה שם, חרש קלעילין בשדה הקדש מעל, והא בתלוש בעינן אמר רבינא ש"מ אבקה מעלי לה. - והנה לכאורה יש להעיר על מה שכתבנו לעיל דיש הרבה מהראשונים דסברי דאין מעילה במחובר אפילו אחרי תלישה וכמו שביארנו לעיל, והנה הכא חזינן דיש מעילה בהאבק שהוא תלוש מן המחובר. - אבל נראה דיש לומר דהאבק הזה היינו שהי' תלוש גם בשעת ההקדש והי' מונח על הקרקע. - והדישה מועילה שיהי' פורח באויר, ובזה יש מעילה, אבל בהאבק שהי' מחובר ונתלש בזה יש לומר דאין מעילה. - איברא דהרשב"א בחידושין לגיטין ל"ט כתב וז"ל והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי כלומר ונהנה בו בעודה מחוברת בראשו, אבל אחר שנתלש כו"ע מועלין בו אעפ"י שהקדישו כשהוא מחובר וכו', והכי איתא בתמורה (צ"ל במעילה) דאמרינן התם חדש בשדה הקדש מעל, מפרכינן והא אין מעילה בקרקעות ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלי להו, אלמא כיון דבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אע"ג שהי' בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתב בספר הישר עכ"ל. והנה לפי מה שפירשנו דיש לפרש דהאבק הי' תלוש בשעת ההקדש א"כ אין ראי' מהכא, וצ"ע.

ו תוס' ד"ה אתיא וכו', תדע מדאיצטרך לכתוב ולא תגוז בכור צאנך ואסור גיזה בקדשים, ואמאי צריך תיפוק לי' מדאמר גבי פסוה"מ תזבח ולא גיזה, אלא ודאי לא הוי ידענא למאי קאתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסור גיזה בקדשים א"כ אתי תזבח לומר אצל גיזה כדקיימא קיימא יעוי"ש. - וקשה טובא דהלא אם לא כתבה תורה ולא תגוז והוי ילפינן איסור גיזה מהא דתזבח ולא גיזה לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דלא הוי אלא איסור עשה גרידא. אבל השתא דכתבה תורה לא תגוז ישנו הגוזז במלקות. - והא דלוקה גם בגוזז פסוה"מ הוא משום דאהדרי' לאיסורא, אבל אי לא כתבה תורה לא תגוז בהדיא לא היתה בזה מלקות, והמל"מ בפר"א ממעילה ה"ז מסיים בזה בצ"ע.

ז ונראה לפי מה שמבואר בברייתא חולין קל"ז ובכורות כ"ה לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז, ופירש"י בבכורות ויו' מוסיף על ענין ראשון וילמדו שניהם זה מזה יעוי"ש. - נמצא דבשביל הוי"ו הרי"ז כאילו כתוב שני פעמים לא תגוז, דהיינו לא תגוז בכור צאנך ולא תגוז בכור שורך. - וזהו כוונת התוס' דאם דרשינן תזבח ולא גיזה גם בלעדי הלאו דלא תגוז ממילא יש ללמוד מפסוה"מ דישנו בלא תגוז גם בלאו. - והיינו הכוונה דלמה כתבה תורה הויו' להורות דישנו בלא תגוז גם בבכור שורך דהלא גם בלא"ה כיון דכתיב ולא תגוז בכור צאנך וגם דרשינן מהא דכתב ולא גיזה בפסוה"מ האמור בכל הקרבנות, ואמרינן אהדרי' לאיסורא דלא תגוז גם בבכור שורך. ואין לומר דרק בבכור צאנך אהדרי' לאיסורא ולא בבכור שורך כיון דלא כתיב גבי הלאו דלא תגוז. - דזה ליתא לפי הכלל שכתב הה"מ בפר"ב ממ"א דבמקום דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין ומכש"כ שעונשין מן הדין, וכיון שאיכא איסור עשה בפסוה"מ וע"כ דהאי עשה איכא ג"כ בקדשים בתמימים. - וא"כ יש ללמוד הלאו בבנין אב היינו בכור שורך מבכור צאנך, ובשניהם לוקה, דע"כ כוונת הה"מ גם ללמוד מבנין אב במקום עשה, וא"כ מדוע כתבה תורה הויו' להורות שישנו הא דלא תגוז גם בבכור שורך הלא יש ללמוד מבנין אב מבכור צאנך, דבשלמא בלא העשה דתזבח ולא גיזה לא קשה מדוע אין למידין מבנין אב דיש לומר דאין לוקה בשביל בנין אב, אבל מקום שיש עשה שפיר יש ללמוד מבנין אב דלוקה ג"כ. - ומזה הוכיחו התוס' דאם לא ידעינן איסור גיזה בלאו מקודם לא הוי דרשינן מתזבח למעט גיזה.

ח עוד יש לומר לפי מה שיש לחקור בדבר הבכור לפום מה דקיי"ל דיש מצוה להקדיש את הבכור כמו שפסק הרמב"ם בפר"א מבכורות ה"ד אם יש הוספה של קדושה בהאי הקדש או"ד שרק מצוה איכא, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים. - ואם אמרינן דיש גם הוספה של קדושה א"כ יש בבכור קדושה מלבד הקדושה של בכור בעצמותו. - ולפי"ז יש להבין בהא דאמרה תורה לא תגוז בכור צאנך אם הוא מצד קדושת בכור לחודיא, או"ד שהוא מצד הקדושה הנוספה. ונפק"מ לדינא בשארי קדשים, דאם הוא מצד קדושתו של בכור, אין ללמוד מזה לשארי קדשים מטעם שיש לומר דדוקא בבכור הקפידה תורה משום דשאני בכור שקדושתו מרחם, אבל אם אמרינן שהוא מפני הקדושה הנוספה, א"כ הלאו זה כולל גם כל הקדשים.

ט תניא בספרי בפרשה ראה אות קס"א בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש וגו', מכלל שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, מלמד שהבכור אסור בגיזה ועבודה, אין לי אלא בכור שאר כל הקדשים מנין ודין הוא מה הבכור שאינו נוהג בכל הולדות וכו', לא אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם וקדושתו חלה עליו בבעל מום קבוע וכו' ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לד' לא תעבוד ולא תגוז עכ"ל. - ביאור הדברים דכיון דאמרה תורה סמיכות הלאוין דלא תעבוד ולא תגוז להא דתקדיש, הרי דכוונת התורה דאיסורים האלה נוהגים בבכור לא מצד קדושתו מרחם, אלא מצד הקדושה דהבעלים שהוא קדושת פה. - וכן פירש הגאון מלבי"ם שם. מבואר מזה דע"כ יש הוספת קדושה על הבכור ע"י קדושת הפה, בזה שנאסרו בגיזה ועבודה לידי הקדושה. - ובזה יש לפרש כוונת התוס' דאם אמרינן דגם מתזבח ולא גיזה האמור בפסוה"מ נלמד גם מצד עצמו א"כ מדוע אמרה תורה לא תגוז ללמדנו שהוא מצד הקדושה הנוספת, ומזה נלמד דישנם הלאוין האלו בכל הקדשים הלא בלא"ה כיון שאמרה תזבח ולא גיזה בפסוה"מ בכל הקדשים כולן. - וכיון שיש איסור עשה בפסוה"מ בכל הקדשים, הרי נלמד דאיסור גיזה אינו תלוי דוקא במי שקדושתו מרחם, דאם אמרינן דאיסור גיזה נוהג דוקא בהקדושה שמרחם א"כ מדוע איכא איסור עשה בפסוה"מ גם בשארי קדשים. - וכיון שאנו יודעין דאיסור גיזה אינו תלוי בקדושה דמרחם, א"כ שוב איכא ק"ו מבכור דנוהג איסור גיזה בכל הקדשים, ולא שייך אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא איסור עשה, ובלא"ה צריך לומר כן להספרי דרוצה לחייב מלקות על ידי הק"ו. - וזהו כוונת התוס', וקצת דיוק בדברי התוס' מדאיצטרך לכתוב ולא תגוז בכור צאנך ואסור גיזה בקדשים יעוי"ש, ומדוע הזכירו התוס' גיזה בקדשים ולא כתבו גיזה בבכור כדכתיב בקרא וע"כ דכל עיקר דיוקם מהא דקדשים וכמוש"נ.

י והנה יש לעיין לפי מה שביארנו דכל עיקר איסור גיזה ועבודה בבכור הוא מצד הקדש קדושת פה דהבעלים. - היאך הדין בשלא הקדישו הבעלים את הבכור יהי' מותר בגיזה ועבודה, וזה תמוה טובא מדלא הזכירו הפוסקים מזה. - ועוד לרבי ישמעאל דלא סבר דמצוה להקדיש לבכור כמו שמבואר בערכין כ"ט אטו לא סבר דישנו בבכור הלאו דלא תגוז. - וע"כ דסבר רבי ישמעאל דהלאו נאמרה בבכור לא מצד הקדושה דהבעלים אלא מצד עצמו וא"כ יש לדון שאר כל הקדשים מנין, דהרי אין ללמוד מבכור דיש להשיב מה לבכור שקדושתו מרחם.

יא והנה להרמב"ם בפיה"מ שפירש דהחליבה אסורה בקדשים לפי שנתנו אותו כאילו הוא עבודה וגיזה שאינו מותר בקדשים יעוי"ש. והנה אם החליבה נחשבת לעבודה בקדשים א"כ הגיזה ג"כ נחשבת לעבודה בקדשים. - וקשה לפי"ז למה אסרה תורה גיזה, הלא כיון שנאסרה עבודה א"כ גם גיזה בכלל עבודה. - ויש לומר דאם לא כתבה תורה גיזה לא הוי ידעינן גיזה בצאן דהוי אמרינן דדוקא בבכור שור נאסרה עבודה. - וכמו דתניא בברייתא הובא לעיל. - אמנם עכשיו שרבתה תורה דנוהג גיזה ועבודה בשניהם, שפיר יש לומר דאיסור גיזה הוא משום עבודה. - וגיזה עצמה היא עבודה, ובזה אתי שפיר לרבי ישמעאל דנוהג איסור גיזה בבכור מצד עבודה, ולדידן ג"כ אם הבעלים לא הקדישו את הבכור מ"מ אסור בגיזה מצד עבודה. - ויש להעיר לפי"ז לדידן דקיי"ל דבכור מצוה להקדישו, א"כ יתחייב תרתי, א' משום גיזה, ב' משום עבודה. וצ"ע. - ואפשר לומר שחידשה תורה דגם גיזה נחשבת לעבודה, וממילא ליתא בזה אלא משום עבודה לחודיא.

יב והנה באופן זה יש ליישב גם דברי התוס' והוא דאם אמרינן דגם מצד עצמו נלמד למעט גיזה מתזבח א"כ למה כתבה תורה ולא תגוז בכור צאנך. - הלא כיון דאנו יודעין מתזבח למעט גיזה, א"כ אנו יודעין שהגיזה בכלל עבודה תחשב, וא"כ יש בזה הלאו דלא תעבוד בכור שורך. ואין לומר דאם לא כתבה תורה ולא תגוז בכור צאנך לא הוי ידעינן דנוהג איסור עבודה בבכור צאן, כמו ששנינו בספרי. דזה ליתא, דהלא בשביל זה לא הי' להתורה לכתוב הלאו דלא תגוז אלא הי' להתורה לכתוב לא תעבוד בבכור שורך ובבכור צאנך. - וממילא בכלל זה איתא ג"כ הלאו דלא תעבוד על גיזה. - ואין לומר דלא הוי ידעינן דגיזה נחשבת לעבודה, דזה כבר אנו יודעין מהא דתזבח ולא גיזה, דמזה נלמד דגיזה נחשבת לעבודה וא"כ למה כתבה תורה הלאו דלא תגוז, כיון דבלא"ה לוקה משום לא תעבוד, וע"כ. מוכח דמתזבח אין למעט גיזה רק מטעם שכתבה תורה לא תגוז, וכמוש"נ.

יג והנה שם בתוס' הביא שיטת הרבינו פרץ דמתניתין מיירי בוולד מעושרת וולד מוקדשין שילדו משהיו מוקדשין והיינו רבותא דאפ"ה אסור להניק מהם יעוי"ש. - ומזה תצא חדתא דאסור להקדש ליהנות מהקדש. - והנה לכאורה מפורש כן בתוספתא דמעילה פר"א דתניא שם הקדיש את הפרה ואת הכרשינין ואת העמיר אין אומרים תאכל פרה זו את הכרשינין ואת העמיר, אבל אחרים מנדבין לה יעוי"ש. הרי מבואר דאעפ"י שהפרה היא של הקדש, מ"מ אין מאכילין לה כרשיני הקדש, ומטעם זה נראה ראי' מוכחת לשיטת הרבינו פרץ דוולד קודש אסור לינק מפרה של הקדש. - ומזה יש לתמוה על שיטת רש"י ורגמ"ה שפירשו דהולד הוא חולין ומשמע מזה דוולד קודש מותר לינק משל הקדש ותמוה. - והנה אפשר לומר דלא דמי לתוספתא דשם מיירי שהקדיש הכרשינין לבדה"ב, דהכוונה לפדותן והדמים ילכו לבנין ואסור לשנות מדעת המקדיש, ומבואר דהמשנה מקודש לקודש עובר בל"ת כמבואר ברמב"ם פר"ד מתמורה הי"א. - ומטעם זה אסור להאכיל לבהמה הכרשיני הקדש שהוקדש לעשות דמים לבנין, ואין זה ענין לנידון משנתינו שאין כאן שינוי הקדש כלל אם ינק הולד של הקדש מפרה של הקדש ולהכי פירשו דמיירי שהוולד הוא חולין. - אמנם מהמכילתא פ' משפטים מוכח כשיטת הרבינו פרץ דתניא שם שבעת ימים תהי' תחת אמו מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החולין (והיינו דע"כ אמו אינה קדושה דבכור ליתא בקדשים) אף כולן לא יינקו אלא מן החולין, מכאן אמרו כל הקדשים לא יינקו את בניהם וכו' יעוי"ש. הרי מבואר דאסור לקדשים לינק מן הקדשים, ומזה יש לתמוה על פירש"י ורגמ"ה דסברי דהוולד קודש מותר לינק מהקדש וצע"ג.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתני' בור מלא מים. ראוי לבדק הבית לבנין לעשות בו טיט ולא למזבח ולניסוך המים נמי לא חזי שלא היו מנסכין אלא ממי השילוח שהן מים חיים: אשפה מליאה זבל. היא עצמה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית: אילן מלא פירות. אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין ואינו ראוי לבדק הבית לפי שעצי גפן דקין הן ואינן ראויין לשום בנין ובבכורים לא מיתוקמא שהרי אינם קריבין לגבי המזבח: שדה מלאה עשבים. אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית: ואין מועלין במה שבתוכו. (דבור ונתמלא מים) דכל הני הוו גידולין: ר' יוסי אומר כו'. לא פליג אלא אהנך תרתי דת''ק אמר אין מועלין בשבח הקדש במה שהשביחו לאחר שהוקדשו ורבי יוסי סבר המקדיש שדה או אילן מועלין בגידוליהם הואיל וגדלו ממש בהקדש אבל בור ואשפה ושובך דלאו גידולי שובך נינהו לא פליג רבי יוסי: ולד המעושרת לא ינוק מן המעושרת. לפי שהיא קדושה דכתיב (ויקרא כז) העשירי יהיה קודש ובנה חולין הוא ונמצא נהנה מחלב המוקדשין: ואחרים מתנדבים כן. כלומר בסתם ודאי אסור לינק מן המעושרת אבל אחרים מתנדבים כן שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא מניקה ולדה בהיתר ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך מהני תנאה והוי כנדבה ולהכי קרי להו אחרים שאינן מחמירין עליהן כראוי וכן נמי בולד מוקדשין לא היו מקדישין חלב האם: הפועלים. שעושין מלאכה בשל הקדש לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואע''ג דכתיב כי תבוא בכרם רעך ואכלת וגו' (דברים כג) ואמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף פז:) בפועל הכתוב מדבר בשל הקדש לא יאכלו דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש: וכן פרה של חולין. חרשה בשל הקדש לא תאכל מכרשיני הקדש: גמ' אתיא העברה העברה. כתיב בבכור (שמות יג) והעברת כל פטר רחם וכתי' במעשר (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט וגו' מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה אף מעשר נמי דנוהג בנקבה מועלין בכולו אפילו בחלב: אתיא אמו אמו מבכור. כתיב בבכור (שמות כב) כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו וגבי מוקדשין כתיב בפ' אמור [והיה] ז' ימים (יהיה עם) [תחת] אמו מה בכור שהוא זכר מועלין בכולו אף מוקדשין נמי מועלין בכולו: הפועלין כו' מ''ט. לא תאכל מכרשיני הקדש גבי פועלין דלא יאכלו מגרוגרות של הקדש לא צריך למיבעי דהא מיעט קרא בפירוש רעך ולא הקדש אבל פרה דלא כתיב בה הכי קבעי: דישו. כלומר כי דש בשלך לא תחסום אבל כי דש בשל הקדש אתה חוסם דענינא כולה בחולין קמיירי: קלעילין. מין קטנית קדש מועלין של חולין בשדה הקדש מעל דנהנה מהקדש: והא בתלוש בעינן. כדאמרינן לקמן בפרק הנהנה (דף יח:) דאין מעילה במחובר לקרקע וכ''ש בקרקע עצמו: מדקאמר מעל שמע מינה אבקה. אבק של שדה מעלי להו לאותן קלעילין וכי מעלה אבק מן הקרקע דמתערב בקלעילין הוה ליה תלוש ולהכי מעל:

ומועלין בהן ובמה שבתוכו. פי' רשב''ם בהמוכר את הבית (ב''ב ' דף עט.) דגבי בור שייך מעילה כגון שהצניע חפצים לתוכו וקשיא דאמרינן לקמן (דף יח:) דאין מעילה במחובר לכן פר''ת כגון שעקר חוליא ונהנה הימנה דהוי תלוש: אבל אם הקדיש בור ואח''כ נתמלא כו' מועלין בהם אבל לא מה שבתוכו. ולא ביונים מטעם הפקר דחצר משום יד איתרבאי (גטין דף כא.) ואין יד להקדש וגבי אילן ונתמלא משום דאין מעילה בגידולי הקדש ר' יוסי אומר כו' קסבר יש מעילה בגידולין: ולד המעושרת. כלומר שנולד קודם שנכנסה אמו לדיר להתעשר והוה הולד חולין ולכך קאמר לא ינוק מן המעושרת כדמפרש בגמרא טעמא מקרא: ואחרים מתנדבין כן. כלומר ויש [בני] אדם מתנדבין ומתנין קודם הכנסתה לדיר על מנת שתניק בנה שהוא חולין. ולד מוקדשין שהוא חולין שנולד קודם שהקדיש [האם]: הפועלין לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. אע''ג דבהדיוט פועל אוכל בין בתלוש בין במחובר כדאמר בב''מ (דף פז.) מ''מ בשל הקדש אינו אוכל כדמפיק ליה בגמרא מקרא וכן פרה לא תאכל מן כרשינים של הקדש ומותר לחסום פיה וקשיא על מה שפירש ואחרים מתנדבין שהיו מתנים על מנת להניק דלישנא לא משמע כן וה''ל למימר ואחרים מתנין בכך ועוד קשיא דבתוספתא קתני לה גבי פועלים ופרה והתם מה מועיל התנאי בדבר שהוא כבר של הקדש לכך נראה לפרש ואחרים מתנדבין כו' כלומר ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבין להניק אותן ולדות מבהמות שלהן שהיא חולין וכן בפועלים ופרה של הקדש לפי שעושין בשביל הקדש היו עשירים מתנדבין לפרנסם: מאי טעמא. אפועלים דלא יאכלו קאי דישו [שלך] ולא של הקדש ואיתקש פועל לשור כדאמר בב''מ . (דף פט.) איתקש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם: קלעילין. מין קטנית הוא: והא בתלוש בעינן. דהא אין מעילה בקרקע במחובר: אבקה מעלי. פירוש האבק של קרקע שהוא תלוש שמשבח הקטנית כשהוא דש בקרקע של הקדש האבק עולה מן הקרקע: אתיא העברה העברה. דכתיב גבי בכור (דכתיב) (שמות יג) והעברת כל פטר רחם גבי מעשר בהמה כתיב (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט מה בכור מועלין בו לאו בחלב קאמר שהרי לא שייכא הנקה בבכור דהא זכר הוא אלא ה''ק מה בכור מועלין בכולו אף מעשר מועלין בכולו ואף בהנקת הבן ולאו דוקא מועלין דהא אמרינן לעיל (דף יב:) חלב המוקדשין אין מועלין בו אלא רוצה לומר שנאסר החלב להניק ממנו חלב המוקדשין נמי להכי אסרינן במתניתין להניק ממנו דאתיא אמו אמו מבכור דכתיב גבי בכור בפרשת משפטים שבעת ימים יהיה עם אמו וגבי מוקדשין כתיב בפרשת אמור שבעת ימים (יהיה) תחת אמו וא''ת למה לי קרא לאסור חלב המוקדשין תיפוק ליה מדדרשינן בכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב ואין לומר דהתם היינו דוקא לאחר שפירש אבל בהנקה לא אסור אי לאו האי קרא דהכא זה אינו ודאי דלכאורה משמע שחלב פסולי המוקדשין בכל ענין הוא אסור וי''מ דכי אסר רחמנא חלב פסולי המוקדשין היינו באכילה דכתיב (דברים יב) ואכלת בשר ולא חלב אבל בהנאה שריא ולהכי צריכינן הכא לגזרה שוה דאמו אמו לאסור אף הנאת יניקת הולד ואין נראה דהא אמרינן פרק השוחט (חולין דף לו.) הואיל ואסירי בגיזה ועבודה סלקא דעתך אמינא דמן ליבעי קבורה משמע דאף החלב אסור בהנאה וטעון קבורה דהא ודאי מדמי דם לחלב ולא לגיזה ועבודה כדפירשתי במתניתין לעיל לכך נראה למורי שי' דאי לאו האי קרא דהכא דקאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן גבי פסולי המוקדשין דבשר אתי למעוטי חלב דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי אבל השתא דאסר חלב במוקדשין קאתי בשר לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאצטריך לכתוב ולא תגוז בכור שורך ואסור גיזה בקדשים ואמאי צריך תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה אלא ודאי לא הוה ידענא למאי קאתי תזבח למעוטי אבל השתא דאסור גיזה בקדשים אם כן אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא ואם תאמר במרובה (ב''ק דף עז:) דקאמר כל מקום

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד