דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בקדשים שאין מועלין בהם, והם אסורים בהנאה.

שרשי אילן של הדיוט, הבאין בשל הקדש, וכן שרשי אילן של הקדש שבאין בשל הדיוט, לא נהנין ולא מועלין.

הגמרא בבבא בתרא [כו ב] מעמידה את המשנה, כדי שלא יסתרו הרישא והסיפא, ששרשי האילן נגררים [שייכים] להאילן עד מרחק של שש עשרה אמה. וביותר מכך אינם נגררים אחר האילן.

הילכך, ברישא מדובר ששרשי הדיוט באו לתוך של הקדש, והם בתוך שש עשרה אמות להאילן, לפיכך: אין מועלים, כי הם שייכים להדיוט. ועם כל זה, אסרום חכמים בהנאה. אבל מה שמרוחק משש עשרה אמות, מועלין בהם.

ובסיפא, מדובר ששרשי הקדש באו לתוך הדיוט, והם במרחק של יותר משש עשרה אמות, לפיכך: אין מועלים, כי כבר אינם שייכים להקדש. ועם כל זה, לא נהנין. אבל מה שבתוך שש עשרה אמת, מועלין בהם [472].

מעין שהוא יוצא מתוך שדה [473] של הקדש, כלומר, המעין נובע משדה של הדיוט, ועובר בתוך שדה של הקדש, לא נהנין אסור להנות ממימיו, בתוך שדה הקדש, ולא מועלין ממימיו, מפני שהוא נובע משדה הדיוט.

יצא חוץ לשדה של הקדש, נהנין ממנו [474].

שנינו במסכת סוכה [מח ב] בענין שמחת בית השואבה, וניסוך המים על גבי המזבח: "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת" כלומר, הניסוך והשמחה עשו בשבת כמו שעשו בשאר ימי סוכות. אלא, שבשבת, מפני שאסור להביא את המים מהשילוח משום איסור העברה מרשות הרבים לרשות היחיד, מילאו חבית מים מערב שבת, והביאוה לבית המקדש.

חבית זו [הנקראת במשנתנו: כד של זהב] לא התקדשה בקדושת "כלי שרת", הואיל ואם תהיה עליה דין כלי שרת, נתקדשו המים שבתוכה, ויפסלו ב"לינה" עד למחרת [475]. ובשבת נתנו את המים לצלוחית המקודשת בקדושת כלי שרת, וממנה נסכו את המים על המזבח.

הילכך: המים שבכד של זהב, לא נהנין, משום שנתמלאו לצורך הקדש [476], ולא מועלין, הואיל ועדיין לא נתקדשו לצורך גבוה.

וכאשר נתנו כבר, בצלוחית, מועלין בהן, מפני שנתקדשו.

עוד שנינו שם [מה א], שהיו זוקפין בחג הסוכות את הערבה סביב המזבח. המשנה דנה על דין מעילה באותה ערבה [477] קודם שזקפוה, דאילו לאחר הזקיפה, כבר נעשית מצותה, ומותרת בהנאה [478].

ערבה, לא נהנין, אסור להנות ממנה, ולא מועלין, מפני שאינה קדושה [479].

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: נוהגין [480] היו הזקנים [481] שנהנים מהם בלולביהן, מפני ש"מצות לאו ליהנות ניתנו" [482].

גמרא:

שנינו במשנתנו: המים שבכד של זהב, לא נהנין ולא מועלין.

אמר ריש לקיש: אין מועלין בכולן, בכל המים שבכד, אבל מועלין בשלשה לוגין, כמו שיבואר.

ומקשינן: והקתני, והרי ששנינו בסיפא: נתנו לצלוחית, מועלין בהן, מפני שהצלוחית נתקדש בקדושת כלי שרת והיא מקדשת את המים. מכלל, ואפשר להבין מכך, דרישא, כשהמים הם בחבית שלא נתקדשה בקדושת כלי שרת, אפילו בשלשת לוגין נמי לא מועלין, וקשה על ריש לקיש? ומתרצינן: אלא, לא כך אמר ריש לקיש, אי איתמר, אם אכן אמר כן, אסיפא איתמר, אמר כן על הסיפא,

שנינו בסיפא: נתנן לצלוחית, מועלין בהן. ועל כך אמר ריש לקיש: אין מועלין אלא באם נתן לצלוחית שלשת לוגין, שהם שיעור המים לקיים בהם מצות ניסוך המים, וכמו שיבואר, ואם נתן בצלוחית יותר משלשה לוגין, אין מועלין כלל! משום שסובר "יש שיעור למים", ואין הכלי מקדש אלא הראוי להם ולא [483] כשנתן יותר מכך.

ורבי יוחנן אומר: מועלין בכולן. מפני שסובר "אין שיעור למים" ואף אם נתנו בה יותר, מפני שיש בכלל מאתיים, מנה, לפיכך כל המים שבצלוחית, אף יותר משלשה לוגין נתקדשו בקדושת כלי שרת.

ומקשינן: למימרא, האם נאמר, דקסבר ריש לקיש "יש שיעור למים"?!

הגמרא מביאה סוגית הגמרא במסכת זבחים [קי ב], ומשמע ממנה שריש לקיש סובר "אין שיעור למים".

שם דנה המשנה בהלכות "שחוטי חוץ", והוא, השוחט והמעלה חוץ לבית המקדש זבחים וכל הראוים להיקרב בפנים. והעושה כן, חייב כרת.

והתנן, הרי שנינו: רבי אלעזר אומר [484]: אף המנסך מי חג, שנתמלאו לשם ניסוך המים, בחג הסוכות, בחוץ, חייב, משום המעלה בחוץ.

ושם בגמרא, אמר רבי יוחנן משום מנחם יודפאה [מן העיר יודפת [485]]: רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו, אמרה, לחיוב על ניסוך המים בחוץ,

בפרשת קרבנות המועדים [במדבר כט] נאמר בכל ימי החג "מלבד עולת התמיד ומנחה ונסכה" או "ונסכיהם". ואילו ביום הששי נאמר "מנחתה ונסכיה". דדריש רבי עקיבא [תענית ב ב], שיש כאן משמעות של שני ניסוכין: אחד ניסוך היין ואחד ניסוך המים [486],

וכיון שרבי אלעזר סובר כרבי עקיבא, הדורש ניסוך המים מניסוך המים, הילכך [487] הקישם הכתוב זה לזה. וכשם שאם ניסך יין בחוץ, חייב [לכולי עלמא], כן אם ניסך מים בחוץ חייב. וזה טעמו של רבי אלעזר.

אלו הם דברי רבי יוחנן בשם מנחם יודפאה.

ושם בגמרא, אמר ריש לקיש: לדבריך, שרבי אלעזר מקיש מים ליין, אי, אם כן, גם נקישם ונאמר: מה יין, שיעורם לניסוך הוא שלשה לוגין, כמו שאמרה התורה "רביעית ההין", אף מים, האם הנך סובר שלדעת רבי אלעזר שיעורם לניסוך בחג הוא שלשה לוגין? [ועיין שם בגמרא, מדוע קשה לומר כן].

מכלל, מוכח מסוגיא ההייא דסבר ריש לקיש "אין שיעור למים", כי אם היה סובר "יש שיעור למים", כמו שאמרה הגמרא כאן, מהי קושיתו, הלא הוא עצמו סובר כן.

וקשה על מה שאמרה כאן הגמרא שריש לקיש סובר "יש שיעור למים"?

ומתרצת הגמרא: אמנם, ריש לקיש עצמו סובר "יש שיעור למים",

ומה שהקשה שם, לטעמא דמנחם יודפאה קאמר, כלומר, אם כדברי מנחם יודפאה שרבי אלעזר מקיש מים ליין, אם כן, יצא שרבי אלעזר גם כן סובר "יש שיעור למים",

ועל כך מקשה ריש לקיש, שמדברי רבי אלעזר עצמו שאמר "מי החג" בלשון סתמי, לא משמע כן.

וקושית ריש לקיש היא על מנחם יודפאה, ואילו הוא עצמו סובר "יש שיעור למים" [488].

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין "לא נהנין ולא מועלין". ודרך אגב, שונה דין אשירה, והיא עץ של עבודה זרה, שהתורה ציוותה לגדעה ולשורפה והיא אסורה בהנאה [489].

הקן, שקננו צפורים בראש האילן של הקדש, לא נהנין ולא מועלין.

הקן שבראש אשירה, לא יעלה על העץ ויטול בידיו את הקן, אלא יתיז בקנה, מנענע אותו על ידי מקל ויפול, ויקחנו. ובגמרא יבואר.

המקדיש את החורש [יער], מועלין בכולו, בעציו [490] ובשיפוי ובנביה [491], כיון שהכל כלול ב"חורש", והכל קדוש [492].


הערות

[472] וכתבו שם התוס': אף שאין הסיפא דומה לרישא, מכל מקום, נקט התנא בדרך זו, כי בשניהם "לא נהנין ולא מועלין". והתפארת ישראל מבאר: ברישא יש חידוש, שאף על פי שהאילן הוא של הדיוט, והשרשים הם בתוך שש עשרה אמה, בכל זאת, אסור להנות. ובסיפא יש חידוש, שאף על פי שהאילן הוא של הקדש, מכל מקום, אין מועלין בשרשים שהם מרוחקים יותר משש עשרה אמה. זו היא דעת רבינא שם בגמרא. וכן מפרשים כאן הרמב"ם ורבינו עובדיה והתוס' יום טוב. ולפי אוקימנתא זו, צריך לומר: או, ששרשים אלו נתקדשו בקדושת פה, או, שגדלו אחר כך, והמשנה סוברת כרבי יוסי [במשנה הקודמת] ש"יש מעילה בגידולין". ואילו אם נסבור "אין מעילה בגידולין", אין מועלין בגידולין כלל, לא של הדיוט הבאין בשל הקדש ביותר משש עשרה אמה, ולא של הקדש הבאין בשל הדיוט בתוך שש עשרה אמה. אבל, יש שם בגמרא עוד אוקימתא, ולפיה, מדברת המשנה בגידולין שגדלו לאחר ההקדש, והתנא של משנתנו סובר "אין מעילה בגידולין", הילכך, בכל אופן, אין מועלין בשרשים. ועם כל זה, אסור מדרבנן ליהנות מהם. והשיטה מקובצת, מפרש המשנה לפי אוקימתא זו. וכל זה תירצה שם הגמרא, עיין שם, ברצונה לתרץ בין הדיוט והקדש, לבין שני בעלי שדות הדיוטים, ושרשי אילן של האחד נכנס לשני. ולכאורה קשה, מה השייכות זה לזה, הלא בהקדש הדיון הוא לגבי עצם הקדושה ואילו בשני הדיוטות, הדיון הוא בקניני ממון? ומבארים התקנת עזרא [בספרו על הרמב"ם] והמנחת ברוך [סימן כ"ט ענף ד], לפי המבואר [בהערה 453] שבקדושת דמים, תלויה הקדושה בקנין הממוני והיא חלה כתוצאה מקנין ממוני. וכמו שהובאה שם ראית הרשב"א והריטב"א מתרנגולת שמרדה. ומוסיפים המנחת ברוך [שם ענף ב] והתקנת עזרא, שהטעם שלא נהנין, למרות שלפי סברא הנ"ל אינם קדושים כלל, על פי המשנה במסכת תרומות, [פרק ט משנה ד] שאמרה שאם זרע הקדש, כגון: סאה של הקדש, וצמח מהם, מה שצמח הרי הוא חולין, אלא שחייב לפדות ולתת להקדש דמי הסאה, והטעם, משום שנהנה מההקדש בשיעור סאה. וכל זמן שאינו משלם, אסור להנות מכל מה שצמח. מוכח, שעל עצם ההנאה יש חיוב. אלא, שבהדיוט, כששרשי האחד נכנס בשדה חבירו, ונהנה משדה חבירו, פטור לשלם על הנאה זו, הואיל והשני אינו חסר, וכבר נפסקה ההלכה [בבא קמא כא] "זה נהנה וזה לא חסר, פטור". אבל, בהקדש, אמרה שם הגמרא שחייב לשלם על ההנאה אפילו כשהקדש אינו חסר, משום שהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, עיין שם, לפיכך, אסרה משנתנו להנות. אף שלא חלה עליהם קדושה כלל, כנ"ל.

[473] גירסת השיטה מקובצת.

[474] כן פירשו המיוחס לרש"י ורבינו גרשום ורבינו עובדיה. והטעם, מפני שאם נפרש המשנה כפשוטה, שמקור נביעתו הוא מהקדש, יוקשה, למה אין מועלין בו, ובמה שונה ממה ששנינו לעיל [במשנה הקודמת] "הקדיש בור מלא מים:. מועלין בהם ובמה שבתוכן". תפארת ישראל. אבל הרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה הלכה ו] מפרש המשנה כפשוטה [וכן כתב הגר"א], שהמעין נובע משדה הקדש, אלא, שמדובר שהמעין נבקע אחרי שהשדה הוקדש, ואז אינו אפילו כגידולי הקדש. כמבואר שם. ובין מפירוש המיוחס לרש"י ובין מפירוש הרמב"ם, יוצא, שאם המעין נובע משדה הקדש, והמעין אכן הוקדש, מועלין במים. אבל השיטה מקובצת [אות כ] גורס בשיטת התוס' שאפילו אם המעין הוקדש ונובע משדה הקדש, אין מועלין. והטעם, מאחר שהמים נובעים מן התהום, אינם בכלל הקדש. והטעם שאסור להנות, הוא רק כשהם בתוך שדה הקדש, משום "מראית העין". לפיכך, כשיצאו משדה הקדש, מותר אפילו להנות. וכתב הלקוטי הלכות שכן היא דעת הרמב"ם בספרו יד החזקה. והאמת, שהקרן אורה תמה על שיטת המיוחס לרש"י והרמב"ם, למה ימעלו במים, ומה שונה מבור של הקדש שנתמלא מים, ששנינו [במשנה הקודמת] שלדעת הכל, אין מועלים? ובתחלה רצה לומר שדין מים נובעים אלו הם כדין גידולין לרבי יוסי, שמועלים בהם. ודמיונם לגידולין הוא, מפני שדרכם בכך ונובעים תמיד. ושוב חזר בו מהגדרת גידולין מפני שדרכם בכך, עיין שם. והשאיר בצריך עיון. ויש להוסיף על קושית הקרן אורה, ראשית, שאם כן, נצטרך להעמיד את המשנה כדעת רבי יוסי. ועוד, דאם אכן יש למים דין גידולין, למה אסורים בהנאה אחרי שיצאו לשדה הדיוט?

[475] זו היא מסקנת הגמרא במסכת סוכה [שם]. והקשה המקדש דוד [סוף סימן לה]: למה הוצרכו לכך, הלא אף אם הכלי הוקדש בקדושת כלי שרת, גם כן אינו מקדש את המים, כל זמן שהמים הם חולין, ולא הקדישו את המים? ומוכיח כן מדברי התוס' במסכת מנחות [עט ב] שכתבו לגבי שמן שהופרש לשם מנחה זו, שמועיל תנאי בית דין להביאם למנחה אחרת, אף על פי שכבר הוכנסה לכלי שרת. ולא קידשם כלי שרת. [אפילו למאן דאמר ש"כלי שרת מקדש שלא מדעת"], הואיל והיא עדיין חולין ואין כלי שרת מקדש חולין. ואם כן, קשה, למה הוצרכו למלאות בערב שבת בחבית שלא נתקדשה דוקא? ובהגהות הגרא"ז מלצר מתרץ, משום שהוא גנאי למלאות את המים בכלי חול. אבל הקהלות יעקב [סימן ה] מבאר, שלפי שיטת הרמב"ן [הערה 453] הסובר שיש קנין חצר להקדש, ומכל מקום, אין מעילה במה שלא נתקדש קדושת פה, יבואר על נכון, מפני שמים אלו, אף כשלא נתקדשו הם עצמם, ואף אם הכלי לא נתקדש בקדושת כלי שרת, מכל מקום, כיון שהכלי שייך להקדש, הריהו קונה את המים שהם הפקר בקנין חצר, והמים נהיים של הקדש, ועתה אם הכלי יהיה קדוש בקדושת כלי שרת, יוקדשו המים, אף אם המים הם חולין, הואיל והמים הם של הפקר, ויפסלו בלינה. [על אף שלגבי דין מעילה לא תועיל קדושה זו הבאה מאיליה בלי קדושת פה], מה שאין כן, שם לגבי מנחה, שהשמן אינו הפקר, לא יוכל הכלי שרת לקדש כל זמן שהוא חולין, אם יש עיכוב וחוסר הסכמה של הבעלים.

[476] המיוחס לרש"י.

[477] כן פירשו התוס' ופירוש המיוחס לרש"י. אבל הרמב"ם מפרש, שמדובר בערבה הגדילה בשדה הקדש [ובכל ימות השנה, ולאו דוקא בחג הסוכות]. וזה לשונו: וכשצומח ערבה בשדה הקדש, הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל. ומה שכתב "לדברי הכל", נראה כוונתו, שאף רבי יוסי [במשנה הקודמת] יודה שלא מועלין, אף על פי שהיא גידולי הקדש, הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר. ותמה הטורי אבן [ראש השנה כח א] למה אינה נמכרת, ולמה אינה ראוי לשום דבר, הלא מצינו בחז"ל בכמה מקומות שהיו עושין צריפים וכלים מעצי ערבה? ועוד, הלא לצורך הלולב עצמו היא ראויה? והחפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות, וכן האבן האזל [הלכות מעילה פרק ה הלכה ו], הבינו הדברים כפשוטם, מפני שאין בה שוה פרוטה. ולא משמע כן מלשון הרמב"ם, מפני שהיה לו לומר בפשטות "מפני שאין בה שוה פרוטה". ומחדש הדבר אברהם [חלק א סימן לח אות ד], שמלשון הרמב"ם אפשר להסיק דין חדש. שכל דבר שאינו ראוי להקדש, אף על פי ששוה פרוטה אם ימכרנו, אלא שאין דרך למוכרו, אין בו מעילה. עיין שם שמבאר טעמו של דבר. זה לשון הרמב"ם בספרו יד החזקה [שם]: ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין. והשיג עליו הראב"ד: לא נאמר במשנה, אלא על אותה ערבה של אותו מקום למטה מירושלים [מוצא] שייחדוה לשם מצוה. ועיין שם בכסף משנה. והברכת הזבח ביאר כוונת הראב"ד בהשגתו: כיון שהרמב"ם [שם] פוסק כרבי יוסי שמועלין בגידולין, אם כן, למה לא ימעלו בערבה, וכי גרע משדה ונתמלאה עשבים שמועלין בגידולין. והצאן קדשים מתרץ: מפני שאין מעילה במחובר. ותמה עליו הקרן אורה, האם לכך יקרא מעילה במחובר, כשתולשה ונהנה ממנה, ומאי שנא מאילן מלא פירות ושדה מלאה עשבים? ולפי דברי המפרשים הנ"ל, שהטעם שאין מועלים משום שאינה שווה פרוטה, גם כן קשה, אם כן מה הדין המחודש בערבה? בשלמא על המשנה [לפי פירוש הרמב"ם] לא קשה, כי עיקר החידוש הוא בדברי רבי אלעזר ברבי צדוק, אבל על דברי הרמב"ם ביד החזקה קשה, פשיטא! מה משמיענו? אבל לדברי הדבר אברהם, יש כאן דין מחודש.

[478] כן כתב המיוחס לרש"י. אבל הקרן אורה טוען, שיש לומר, שלא שייך כאן "נעשית מצותה", כי אינו הקדש ממש [עיין הערה הבאה]. ואדרבה! קודם המצוה בלאו הכי אסור משום "הוקצה למצותה". ועיין בחידושי חתם סופר [סוכה לה] ובחשק שלמה [סוכה שם] ותקנת עזרא וזרע אברהם [חלק ב סימן מא] הדנים מצד "לכם", ואכמ"ל.

[479] כן כתבו התוס'. והטורי אבן [ראש השנה כח א] כתב: אף על פי שאין כאן צד הקדש, מכל מקום, הרחיקו כל אדם ממנה, שאם היו נהנין היו מכלין את הכל, ולא היה מצוי לערבה של מקדש בחג. ומכל מקום, בלולביהם היו נהנין הזקנים לרבי אלעזר ברבי צדוק, דדבר מועט הוא ויש לו קצבה. וכוונתו לפרש שלא כדעת התוס' [עיין הערה 482] שמחלוקת תנאי המשנה הוא מטעם "מצות לאו ליהנות ניתנו", אלא, שלכולי עלמא אינה הקדש ואיסורה הוא רק גזירה מדרבנן, ונחלקו אם גזרו גם על הזקנים. ועיין בקרן אורה, הסובר גם כן, שאינו אלא איסור דרבנן.

[480] גירסת התוס': נהנין היו מהם זקנים בלו לביה ם. וגירסת השיטה מקובצת: נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם.

[481] והטעם שדוקא זקנים כתב התוס' יום טוב, מפני שלא יכלו לטרוח אחר ערבה. אי נמי, מפני חשיבותם הורשו ליקח. ועיין בהערה 479 בשם הטורי אבן.

[482] פירש רש"י [ראש השנה כח א]: מצות לא ליהנות ניתנו: לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו. וכתב התוס' יום טוב, שלכאורה לא חולק התנא קמא, שהרי קיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו, בלי חולק. אלא שהרמב"ם כתב בפירוש המשנה, שאף על פי שהוא "הדבר האמיתי", בכל זאת, אינה הלכה. וכן בחיבורו יד החזקה [פרק ה הלכה ו] אינו מביא דעת רבי אלעזר ברבי צדוק. וצריך עיון, למה דחאו מהלכה? והרש"ש מיישב, ומדייק מלשון הרמב"ם, שפירושו במשנה הוא, שרבי אלעזר ברבי צדוק חולק וסובר שמותר ליהנות אף שלא לצורך מצוה, ועל כך מביא ראיה מהזקנים. ועל כך, סובר הרמב"ם, חולקים חכמים. הילכך, פסק הרמב"ם שאסור להנות שלא לצורך מצוה. ואין הכי נמי לצורך מצוה, מותר. וכבר פסק הרמב"ם בכמה מקומות שמצות לאו ליהנות ניתנו. ועיין בחק נתן. ולפי דרך זו של הרש"ש, תתורץ קושית השער המלך [פרק ח מהלכות לולב] והטורי אבן [ראש השנה שם] המקשים, דאם כן, יוצא שנחלקו חכמים, אם מותר להנות מאיסורי הנאה לצורך מצוה, או לא, ואילו שם בגמרא משמע שהיתר הנאה מטעם "מצות לאו ליהנות ניתנו" הוא דבר הפשוט, עיין שם. ולפי הרש"ש, יבואר על נכון. לא נחלקו תנאי משנתנו בהנאה לצורך מצוה כלל, ולכולי עלמא מותר להנות לצורך מצוה, אלא שרבי אלעזר ברבי צדוק רצה ללמוד מכך דין כללי, שמותר להנות אף לא לצורך מצוה. ומוסיף הרש"ש, שבכל זאת אינו דומה לדין שופר המבואר שם במסכת ראש השנה. ואכן לגבי שופר, אין בטעם "מצות לאו ליהנות ניתנו" משום היתר לכתחילה, כמו שפסק הרמב"ם [פרק א מהלכות שופר הלכה ג], ואילו כאן, הואיל וכל איסורו הוא מדרבנן, מותר אפילו לכתחילה להנות לצורך מצוה. ועיין קרן אורה. אמנם, עצם דברי הרש"ש תמוהים, איך מביא רבי אלעזר ברבי צדוק ראיה להיתר הנאה שלא לצורך מצוה מהיתר לצורך מצוה?

[483] סוגית יש שיעור למים במחלוקת "יש שיעור למים" ו"אין שיעור למים", ישנן כמה דעות בראשונים ואחרונים, ונפרטם אחד לאחד. א. שיטת רש"י: שם בזבחים פירש רש"י [כמבואר בפנים] "אין שיעור למים", באם נתנו בצלוחית יותר משלשת לוגין, מפני ש"יש בכלל מאתיים, מנה", כלומר, שאין חסרון במה שיש בה יותר. ולפי פירוש זה, מודה המאן דאמר "אין שיעור", שאם יש פחות, לא נתקדשו. וכן סוברים כאן התוס', לפי גירסת השיטה מק ובצת. ב. שיטת התוס' בזבחים, והמיוחס לרש"י ורבינו גרשום [כאן]: "אין שיעור למים", כלל, ובכל דהו נתקדשו, בין פחות ובין יותר. ומאן דאמר "יש שיעור" סובר, שלא נתקדשו אלא בשלשה לוגין לא פחות ולא יותר. מפני שאין המים מתקדשים אלא בשיעור הראוי לניסוך. ג. שיטת התוס' [כאן]: שהמים נתקדשו, ואין חסרון במה שיש יותר משלשה לוגין, אלא שמאן דאמר "יש שיעור" סובר שעד שלשת לוגין נתקדשו, והמים שנתנו בה יותר משלשת לוגין לא נתקדשו. הילכך, אם נהנה מן המים שיש בה יותר משלשת לוגין, לא מעל. ואם נהנה משלשת לוגין שנותרו בצלוחית, מעל. ומאן דאמר "אין שיעור" סובר שכל המים נתקדשו, ובכל מה שנהנה מהם, מעל. האחרונים הקשו שמהסוגיא במסכת סוכה [מט] משמע דאם "יש שיעור למים" ונתן יותר מהשיעור, לא מתקדש כלל. עיין שער המלך ומכתב האור שמח בספר זרע אברהם. ד. שיטת "יש מפרשים" בתוס': שכל המים נתקדשו, אלא, שמאן דאמר "יש שיעור" סובר, שלא מעל, עד שיהנה משלשה לוגין מתוכם. ה. שיטת הקרן אורה: מאן דאמר "יש שיעור" סובר, שאם יש בצלוחית יותר משלשה לוגין, מעל בשלשה לוגין הראשונים [היפך משיטת תוס', השיטה השלישית הנ"ל!], ובמה שנותר, לא מעל. הקרן אורה עצמו מקשה על פירוש זה: למה לא מעל במים בנותר בכלי, הלא עתה ראויים המים לניסוך, כי לא נפסלו במה שהשתמשו במים הראשונים שהיו בצלוחית? וחוזר ומעמיד את פירושו, שמדובר, שנהנה בכל המים בבת אחת. הלכך סובר מאן דאמר "יש שיעור", שלא מעל מתוכם אלא בשלשת לוגין הראשונים, ורק עליהם משלם קרן וחומש. והנה, הקרן אורה הקשה סתירת פסקי הרמב" ם. הרמב"ם [פרק ב מהלכות מעילה הלכה ט] פוסק כרבי יוחנן שמועלין בכל המים. משמע שסובר "אין שיעור למים". ואילו לגבי שחוטי חוץ פסק [הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה ד] שהמנסך יין פחות משלשה לוגין, פטור. משמע, שסובר ש"יש שיעור". ותירץ, שהרמב"ם סובר, שלא כדברי תוס', אלא "יש שיעור למטה", כלומר, אם נתנו פחות משלשה לוגין לא נתקדשו, ו"אין שיעור למעלה", כלומר, שאם יש יותר משלשה לוגין נתקדש. וכן כתב השפת אמת. ועיין שם בקרן אורה, שאינו מבין החילוק בין פחות לבין יותר, דאם איתקיש, מנלן דאפשר לקדש יותר, ואם לא איתקיש ליין, נימא דאף פחות. על שיטת המיוחס לרש"י [שיטה השניה], מקשה השפת אמת: ומה בכך שיש יותר מים מהשיעור, ולמה יגרע מקדושתם? ועיין במקדש דוד, המוכיח מכמה ראיות שהוא דין בהפרשת קרבן שאי אפשר להפריש יותר מהצורך, ואם הפריש יותר, לא חלה הקדושה כלל. וראה בתוס' שבועות [יא א ד"ה הואיל] שמבואר מדבריהם שלמאן דאמר "יש שיעור", אם מילא יותר משיעור לא יפסל בלינה, מפני שאינם קדושים כלל. [וכתב הצאן קדשים [שם] בזבחים, ששיטה זו סוברת כן לגבי ניסוך בחוץ ולענין ליפסל בלינה, אבל לגבי מעילה, ודאי מועלין בהם]. ועתה, קשה לשיטת התוס' [שיטה השלישית], למה, באמת, מועלין בשלשת לוגין הראשונים, הלא לפי ראיות המקדש דוד לא נתקדשו המים כלל? ותירץ התקנת עזרא, שמדובר שלא מלאו את הצלוחית בבת אחת ביותר משלשה לוגין, אלא ששפכו לתוכן מים מעט מעט, לפיכך נתקדשו שלשת לוגין הראשונים, ומה שהוסיפו עליהם אינו מגרע מקדושתן. עוד מתרץ: שיטה זו אכן סוברת שאם יש יותר משלשת לוגין לא נתקדשו, אלא, שכאשר הנהנה מהם הוציא ממנה מים, אז, בהשאירו שלשה לוגין, שהם שיעור קידוש, נתקדשו המים מאיליהם, מפני היותם בכלי שרת. אלא, שדבר זה תלוי באם "כלי שרת מקדש שלא מדעת", עיין שם.

[484] גירסת המשנה שם.

[485] רש"י שם.

[486] גירסת הגמרא שם.

[487] כן פירשו כאן התוס'. ושם הגירסא: בשיטת רבו רבי עקיבא אמרה, דאמר ניסוך המים דאורייתא.

[488] והתוס' פירשו עוד בשם "יש מפרשים" [ולפי עדותו של הצאן קדשים, הוא פירושו של רש"י שם] שהגמרא מתרצת בהיפך: ריש לקיש עצמו סובר "אין שיעור למים", ומה שאמר כאן, הוא לדעת מנחם יודפאה הסובר "יש שיעור למים". והתוס' מקשים על פירוש זה. ראשית, הלא לא נאמר כאן שאמר כן ריש לקיש אליבא דמנחם יודפאה, אלא "אמר ריש לקיש". ועוד מקשים [שם בתוס'], אם ריש לקיש אומר דין לדעת מנחם יודפאה [אף על פי שהוא עצמו אינו סובר כן], היינו, שמקבל את הסברו שרבי אלעזר בשיטת רבו אמרה, אם כן, היה צריך לומר: אליבא דרבי אלעזר או אליבא דרבי עקיבא אין מועלין אלא בשלשת לוגין, כי רבי עקיבא ורבי אלעזר הם בעלי הדין, ולא מנחם יודפאה, שאינו אלא מפרש דבריהם. ועוד מקשים, מפני ששם בגמרא משמע שמנחם יודפאה עצמו סובר "אין שיעור למים", ומסיקה שם הגמרא שקושית ריש לקיש איננה קושיא. עיין שם עוד בתוס".

[489] סוגיא זו מופיעה במסכת עבודה זרה [מב ב] בשינויים, ומתפרשת כאן על פי התוס' בשם רבינו פרץ. ועל פי המשנה למלך [פרק ז מהלכות עבודת כוכבים הלכה יב]. והשיטה מקובצת גורס בגירסתנו כפי הגירסא שם, וכן פירשוה הפירוש המיוחס לרש"י, והרוצה לעמוד על טיבה, יעיין שם, ובמשנה למלך המאריך לבאר ולסכם את הבדלי הדינים בין שתי הסוגיות. כמו כן, לא הובאו כאן דברי המפרשים הנותנים ונושאים על פי הגירסא ההיא, אלא השייך לגירסתנו.

[490] כן כתב המיוחס לרש"י. והרמב"ם כתב [בפירושו על המשנה ובידו החזקה] "ובין בקנים שבראשי האילנות". ובהערה [דף יד] מובאת שיטת הרמב"ם.

[491] אם הגירסא היא נבייה, פירושה: העלין, מלשון "עוד ינובון בשיבה". ואם הגירסא נכייה [בכ'], פירושה: הנסורת הדקה הנופל מן המגירה [מלשון "נכה"]. שיטה מק ובצת. והרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה הלכה ט] גרס: "נמיה", ומפרש: והוא הגוף הקשה העגול שבתוך העץ הדומה ליבלת שלא יצלח למלאכה. ועיין שם בהשגות הראב"ד.

[492] יבואר במשנה הבאה.

א משנה שרשי אילן של הדיוט (חולין) הבאין (המתפשטים) בקרקע של הקדש, וכן של אילן הקדש שבאין בקרקע של הדיוט — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו — לא מועלין בכך. מעין מים שנובע בשדה חולין והוא נמשך ויצא ועובר מתוך השדה של הקדש, כל זמן שהוא בשדה ההקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואם עברו ונהנו — לא מועלין. ובזמן שהמעין יצא חוץ לשדה ההקדש ונמשך לתוך שדה חולין — נהנין ממנו לכתחילה ממקום יציאתו והלאה.

המים שניתנו בכד של זהב, שהיו ממלאים בכד מים מן השילוח למצות ניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, ולא היה כד זה מקודש ככלי שרת — לא נהנין מאותם מים לכתחילה, שכן נתמלאו לצורך הקדש, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך, בהיותם בכלי שאיננו כלי שרת. ומשעה שנתנו למים אלו מן החבית בצלוחית (שהיא מכלי השרת) על מנת לנסכם, והמים שבתוכה התקדשו בכך — מועלין בהן.

ענפי הערבה שהיו מעמידים אותם בצידי המזבח בחג הסוכות — לא נהנין מהם לכתחילה קודם שהעמידום בצידי המזבח, שזוהי מצוותם, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך. ומשעה שהעמידום וכבר נעשתה מצוותם — אף מותרים לכתחילה בהנאה. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו מענפי עץ ערבה זה, אף קודם שהועמדו הענפים בצד המזבח, בלולביהן, שהיו קוטפים מעצי ערבה אלה ענפים למצות ארבעת המינים שלהם.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המים המיועדים לניסוך, כל עוד הם בתוך הכד של זהב אין מועלים בהם.

ובענין זה אמר ריש לקיש: אין מועלין בכולן, בכל המים שבכד, אם היו בו יותר משלושה לוגים אבל מועלין בשלש לוגין שבכד, אם היו המים שבכד בדיוק כשיעור זה שהוא הנחוץ למצות ניסוך המים.

ומקשים עליו: והקתני סיפא [והרי שנה בסוף המשנה] כי רק כאשר נתנו את המים מן הכד לצלוחית — מועלין בהן, מכלל דרישא [מכאן נסיק שבמקרה המדובר בתחילת המשנה, כשהמים נתונים בכד] בכל מקרה, ואפילו בזמן ששיעור המים הוא רק שלשה לוגין נמי [גם כן] לא מועלים בהם. ונדחו אם כן דברי ריש לקיש!

ומסבירים: אלא אי איתמר אסיפא איתמר [אם נאמר דין זה של ריש לקיש, לא על תחילת המשנה נאמר, אלא על סוף המשנה נאמר]. שכן שנינו שמשעה שניתנו המים בצלוחית דינם שמועלין בהן, ועל כך אמר ריש לקיש: אין מועלין אלא בזמן שניתנו בצלוחית מים בשיעור שלשה לוגין, כשיעור הנצרך למצוה, שבכגון זה מתקיימת מצוותם. ואולם אם ניתנו לצלוחית מים יותר מכדי שיעור זה — אין מועלים בהם, שכאשר שיעורם מרובה משלושה לוגים לא התקדשו כלל.

וחלוק עליו בכך ר' יוחנן שאמר כי אף אם ניתנו לצלוחית מים בשיעור המרובה משלושה לוגים — מועלין בכולן, שכן לדעתו אין שיעור למים, והתקדשו למצוותם אף אם שיעורם מרובה. ושואלים: למימרא דקסבר [האם אכן יש מקום לומר שסבור] ריש לקיש שיש שיעור קבוע לכמות המים שאין להוסיף עליו? והתנן [והרי שנינו במשנה] בעניין המקריבים מחוץ לבית המקדש, אמר ר' אליעזר (ר' אלעזר. ראה גרסות): המנסך ממי חג (הסוכות), מהמים שנשאבו לצורך ניסוכם על המזבח, בחג הסוכות בחוץ למקדש — חייב כרת, כשאר המקריבים מחוץ למקדש.

ואמר על כך ר' יוחנן משום (בשם) החכם מנחם יודאפה: דין זה ששנה ר' אלעזר, בשיטת ר' עקיבא רבו אמר. דדריש [שכך דרש] ר' עקיבא את הנאמר בקרבנות חג הסוכות "נסכיהם" (במדבר כט, לא), בלשון רבים, ללמדנו כי בשני ניסוכים הכתוב מדבר: האחד הוא ניסוך המים, שהיא מצוה המיוחדת לחג הסוכות, ואחד הוא ניסוך היין הנלווה לקרבן התמיד בכל יום.

ואמר ריש לקיש לר' יוחנן: אי [אם] על כך מסתמך ר' אלעזר לחייב את המנסך מים מחוץ למקדש, יש להשוות בין מים ליין לשיטתו של ר' אלעזר ולומר: מה בניסוך היין שיעור המצוה הוא שלש לוגין, אף מצות ניסוך המים יהיה שיעורה שלש לוגין! ומכלל דבריו שאמר ריש לקיש לר' יוחנן נלמד כי סבר [סבור] ריש לקיש עצמו שאין שיעור למים! ומשיבים: ריש לקיש עצמו סבור שיש שיעור למים, ואולם לטעמא [לטעמו] של מנחם יודאפה כפי שמסר ר' יוחנן, קאמר [הוא אמר] את קושייתו זו.

ג משנה הקן של ציפור שנמצא בראש האילן של הקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואולם העוברים ונהנים לא מועלין בכך. הקן שנמצא בראש אילן של אשירה (עץ המשמש לעבודה זרה), והריהו אסור בהנאה, ואף לטפס עליו אסור, ומה יעשה כדי להוריד את הקן שמעליו? — יתיז (ינתק בהכאה) את הקן ממקומו באמצעות קנה (מקל). האדם המקדיש את החורש (יער) השייך לו — מועלין בכולו, בכל מה שיש בחורש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to the roots of the non-sacred tree of an ordinary person that enter into consecrated land, and the roots of a consecrated tree that enter into the non-sacred land of an ordinary person, one may not derive benefit from them ab initio, but if he derived benefit from them he is not liable for their misuse. With regard to water of a spring that flows in a non-sacred field but which emerges from that field and flows into a consecrated field, when it is in the consecrated field one may not derive benefit from it ab initio, but if one derived benefit from it he is not liable for its misuse. Once the spring emerges outside the consecrated field one may derive benefit from the water.

With regard to the water that was drawn from the Siloam pool into the golden jug, which was not consecrated as a service vessel, to bring it to the altar for libation on the festival of Sukkot, one may not derive benefit from the water ab initio, as it was drawn for use in the Temple service. But if one derived benefit from it he is not liable for its misuse, since it was not consecrated in a service vessel. Once one places the water from the jug for libation into the flask, which is a service vessel, the water is consecrated and he is liable for misusing the water.

With regard to the willow branches that are placed on the sides of the altar on the festival of Sukkot, before their placement one may not derive benefit from them ab initio, but if he derived benefit from them he is not liable for their misuse. After their placement their mitzva has been fulfilled, and therefore at that time one may derive benefit from the willow branches ab initio. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: The elders were accustomed to derive benefit from the willow branches even before their placement on the sides of the altar, by cutting small branches for use in their lulav, in fulfillment of the mitzva of the four species.

GEMARA: Reish Lakish says: When the mishna teaches that one is not liable for misusing the water in the golden jug awaiting use as a libation, it means that one is not liable for misuse of all of the water in the jug, if it contained more than three log. But one is liable for misusing the three log required for the libation.

The Gemara raises a difficulty: But the latter clause of the mishna teaches that once one placed the water from the jug into the flask he is liable for misusing the water. One can conclude by inference that in the case addressed in the first clause of the mishna, where the water is still in the jug, one is not liable for misuse in all circumstances, even if the jug contains only the requisite three log. This apparently contradicts the statement of Reish Lakish.

The Gemara answers: Rather, if a qualification was stated in this matter it was stated with regard to the latter clause of the mishna, which teaches that once the water is placed in the flask one is liable for misusing the water. The qualification is as follows: Reish Lakish says one is liable for its misuse only if the flask contains exactly three log of water, which is the requisite amount for the mitzva. But if there is more than three log one is not liable for misusing any of the water, as it is not consecrated at all.

And Rabbi Yoḥanan disagrees and says: Even if the flask contained more than three log of water, one is liable for misusing any of the water. He maintains there is no fixed measure for water used in the libation, and therefore all the water is consecrated for the mitzva. The Gemara asks: Is this to say that Reish Lakish holds there is a maximum measure for the water used in the libation? But didn’t we learn in a mishna (Zevaḥim 110b) that deals with liability for sacrificing outside the Temple that Rabbi Eliezer, or Rabbi Elazar, says: One who pours, as a libation, water consecrated for the libation of the festival of Sukkot, during the Festival, outside the courtyard, is liable to receive karet just as though he sacrificed outside the Temple.

The Gemara continues: And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Menaḥem Yodafa: Rabbi Elazar says that halakha in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, his teacher, who interprets a verse dealing with the offerings of the festival of Sukkot: “Beside the daily burnt offering, its meal offering, and its libations” (Numbers 29:31), as follows: The plural form indicates that the verse is speaking of two types of libations: One is the water libation, unique to the festival of Sukkot, and the other one is the wine libation, which always accompanies the daily offering.

And Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: If Rabbi Elazar derives the obligation for the water libation through the derivation taught by Rabbi Akiva, and that is why he rules that one who pours it as a libation outside the courtyard is liable, then he should equate the libations of wine and water, as follows: Just as with regard to wine the measure for the mitzva is three log, so too here, in the case of water, the measure for the mitzva should be three log. One may conclude by inference from this statement that Reish Lakish himself holds there is no measure for the water used in the libation. The Gemara answers: Actually, Reish Lakish maintains that there is a measure for the water, but he stated his question according to the explanation of Rabbi Menaḥem Yodafa, cited by Rabbi Yoḥanan.

MISHNA: With regard to a bird’s nest that is atop the consecrated tree, one may not derive benefit from it ab initio, but if one derived benefit from it he is not liable for its misuse. In order to acquire a bird’s nest that is atop a tree worshipped as idolatry, from which one may not derive benefit even by climbing it, one should dislodge the nest from its place by striking it with a pole. In the case of one who consecrates his forest, one is liable for misusing everything in the entire forest.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שרשי אילן של הדיוט הבאין בשדה של הקדש לא נהנין ולא מועלין הואיל ואמרינן בתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי:

ושל הקדש הבאין בשל הדיוט נמי. אע"ג דמצינן למימר הא אזלינן בתר אילן ושרשי אילן דקאי בשל הקדש וליהוי ביה מעילה אפ"ה אין בו מעילה דבגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקסבר האי תנא אין מועלין בשבח הקדש מדאורייתא מעין שהוא יוצא כו'. הכי הוא דמעין של הדיוט הוא ונובע משדה חולין ויוצא ומושך בתוך שדה של הקדש לא נהנין ממנו בתוך שדה של הקדש ולא מועלין:

יצאו המים. מתוך שדה של הקדש נהנין ממנו לכתחלה:

המים שבכד של זהב. אותו כד של זהב שבו ממלאין הניסוך כדתנן בפרק לולב וערבה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהוא ממלא מע"ש חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח כו':

ובאותן מים לא נהנין ולא מועלין. משום דלא איקדשו לניסוך המים למעילה עד שניתנו בצלוחית דהיינו כלי מקודש:

ערבה. שהיו סודרין אותה אצל המזבח לא נהנין כו':

נותנין היו ממנה בלולב. לכתחלה:

אמר ריש לקיש אין מועלין בכולן. הכי קאמר אם יש באותה כד של זהב יותר משלשת לוגין או פחות מג' לוגין אין בהן מעילה בכולן כלל:

אבל. אם יש בכד ג' לוגין לא פחות ולא יותר מועלין באותן ג' לוגין משום דבכך הוא שיעור ניסוך:

והא קתני סיפא נתנן בצלוחית מועלין. מכלל דרישא בכד של זהב אפי' בג' לוגין גמורין אין מועלין:

יש שיעור למים. הכי משמע שאין מועלין במים עד שיהא בהן כשיעור מצותן לנסך והיינו ג' לוגין:

והתנן ר' אלעזר אומר המנסך מי חג בחוץ. במס' זבחים היא:

לטעמא דמנחם יודפאה קאמר. איהו ודאי ריש לקיש בעי שיעור אלא לטעמא דמנחם קא בעי אי מה כו':

הקן שבראש אילן. עצים שעשוי מהן הקן:

יתיז בקנה. יתיז בקנה ויפיל הקן לארץ ויהנה ממנו:

המקדיש את החורש כל היער מועלין בכולו. בעצים ובענפים ובעלים:

במשנה ראבצ"א נוהגין כו'. התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכאורה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא יתקע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינה אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפי' לכתחלה:

רש"י ד"ה וא"ל ר"ל. דדריש נסכיה. כצ"ל וכן בדבור שאח"ז:

תד"ה ר"א. מה נסכי יין המנסכו בחוץ חייב אף ניסוך המים יהא חייב. כצ"ל:

מתני' נוהגין היו וכו' "ממנה" בלולביהן כצ"ל:

גמ' לטעמא דמנחם "יודפאה" כצ"ל:

רש"י ד"ה ערבה שהיה "סידורה" בהר הבית כצ"ל:

תד"ה רבי אליעזר וכו' (ומקשין) ניסוך המים צ"ל ומקיש:

ד"ה יתיז בקנה ולא "יקחנו" בידו כצ"ל:

גמרא שרשי אילן של הדיוט כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ושל הקדש כו׳ נמי לא מועלין הואיל ועיקרו קאי בשל הדיוט הס״ד וכצ"ל וכ"ה בס"י. פי׳ דעיקרו קאי בשדה הדיוט. ומ"ו הב"ז גורס בשל הקדש וטעות דמוכח הוא ובד"ח גורס לא נהנין וקאי על לא נהנין ואינו מן הצורך:

ד"ה ערבה שהיה סידורין בצד המזבח לא כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז גורס בהר הבית וטעות דמוכח הוא ועיין במשנה במס׳ סוכה (דף מ"ה ע"א) וכתב עוד מ"ו הב"ז דהרמב״ם בפ"ה מה׳ מעילה פי׳ ערבה הגדילה בשדה הקדש ותמיה לי דא"כ לפי מאי דק"ל כר"י דמועלין בגידולי הקדש למה לא ימעלו בערב׳ כו' ובודאי נ"ל שלזה כוון הראב״ד ז"ל בהשגה שכתב זה שיבוש והכ"מ לא ירד להבנותו ע"ש ודוק עכ"ל. ולענ"ד צדקו דברי הרמב״ם דכוונת הרמב"ם לא נהנין ולא מועלין בעודן במחובר מ"ה דקדק בצח לשונו ערבה הגדילה ולא כתב ערבה שהגדיל בשדה הקדש אלא שעדיין מחובר ומ"ה לא מועלין דאין מעילה במחובר כדאמרינן לקמן (די"ח ע"ב) וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה׳ מעילה ומה שכתב בשדה הקדש אפשר דס"ל דאותו מקום שהיה נוטלין ממנו ערבה היה שדה הקדש כצ״ל:

ד"ה ואמר ר"י כו' והמעלה בחוץ הס"ד ואח"כ ד"ה אחד ניסוך כו' כצ"ל:

תוס׳ ד"ה מים שבכד כו' ממלאי' מע"ש מימי כו' כצ"ל:

בא"ד נפסלין בלינה כדאמרי' כו' כצ"ל:

בא"ד ואי תימא דהכא תני כד דכד כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה ערבה כו' שלא קדשו הס"ד ואחר כך ד"ה שנהנים ממנו בלולביהם כו' כצ״ל:

ד"ה אבל מועלין כו' דמשמע אבל ברישא כו' כצ"ל:

בא"ד בג' לוגין דאין הכלי מקדש כו' כצ״ל:

ד"ה ר"א בשיטת כו' דאי קסבר כו' כצ"ל:

בא"ד ומשני לטעמא דמנחם כו' כצ״ל:

בא"ד כלומר לטעמא דמנחם קא פריך דפי' כו׳ כצ"ל:

בא"ד ועוד דפרק השוחט ומעלה כו'. פי' כפי מה שפי' תוס' שם דאישתמיטא לר"ל ע״ש:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

רש"י ד"ה ערבה שהיה סידורן בהר הבית לא כו' נהנין ממנה כצ"ל והס"ד. והרמב"ם פי' ערבה שגדילה בשדה הקדש. ותמיה לי דא״כ לפי מאי דקיי"ל כר' יוסי דמועלין בגידולי הקדש למה לא ימעלו בערבה וכי גרע משדה מלאה עשבים דמועלין בגידולין ובוודאי נ"ל שלזה כוון הר"א ז"ל בהשגה שכתב זה שבוש. והכ"מ לא ירד להבנתו ע"ש ודו"ק:

תוספות ד"ה מים שבכד כו' מימי השילוח כו' וערבה ואין תימא דכד היינו חבית כצ"ל והס״ד. ור״ל דאין תימא דנקט הכא כד והתם חבית דכד היינו חבית ואם אין ט"ס י״ל דהוא קושיא דלמה לא הביא משנה זו בפ' המניח דכד היינו חבית וראשון נ"ל עיקר:

ד"ה רבי אליעזר כו' כלומר לטעמי' דר׳ יוחנן קפריך כו' ועוד דבפ׳ השוחט והמעלה כו' כצ"ל והיינו כפי מה שפי׳ התוס׳ שם דאישתמיטי׳ לר"ל ע"ש וגם שם בתוספות כתבו רש"י שבכאן דלא כפירש"י שלפנינו ע"ש במ"ש בס"ד:

הגהות

גמ׳ שרשי אילן כו׳ (מיימוני פ"ה מה׳ מעילה).

המים שבכד של זהב כו׳ (מיימוני פ"ב מה׳ מעילה)

ערבה לא נהנין כו' (שם פ"ה)

הזקנים שנהנים ממנו כו׳ כצ"ל:

ור׳ יוחנן אמר מועלין בכולן (מיימוני שם פ"ב)

וא"ר יוחנן משום מנחם כו' ר׳ אליעזר בשיטת ר"ע כו׳ כצ"ל:

הקן שבראש האילן כו׳ (מיימוני פ"ה מה׳ מעילה):

רש״י ד"ה מעיין כו׳ הוא נובע אלא כו׳ בתוך שדה של הקדש ולא מועלים כו׳ שדה של הקדש כצ"ל והס"ד:

ד"ה והקתני סיפא כו׳ גרידא אין מועלים. הס"ד:

ד"ה דיש שיעור כו׳ הראוי לניסוך ור׳ יוחנן כו׳ כצ״ל והד"א:

ד"ה ואמר ר׳ יוחנן כו׳ משום מעלה בחוץ. כצ"ל:

ד"ה לטעמיה כו׳ שיעור למים אבל ר"ל כו' הד"א:

תוספות ד"ה שרשי אילן כו׳ לה שפיר הס"ד:

ד"ה נתנו לצלוחית כו׳:

ד"ה ערבה כו':

ד"ה אבל מועלים כו׳ דקאמר מים שבכד לא נהנים כו' אמר רשב"ל לא שנו כו׳ לוגין זהו שיעור הס"ד:

ד"ה המקדיש חורש כו':

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א ע"ב, משנה שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש ושל הקדש שבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין. - והנה קשה רישא לסיפא דמרישא משמע דאזלינן בתר אילן, וסיפא משמע דאזלינן בתר קרקע, והיא פירכת הש"ס ב"ב כ"ו ע"ב, וזהו כוונת התוס' שפירשו בב"ב פר' לא יחפור מפרש לה שפיר. והיינו דשם יש שתי אוקימתות, חדא דמיירי בגידולין הבאין לאחר ההקדש וסבר האי תנא דאין מעילה בגידולין, ורבינא משני שם דיש הבדל בין תוך מ"ז אמה לחוץ לט"ז אמה, והיינו דבתוך מ"ז אמה אזלינן בתר אילן, וחוץ לט"ז אמה אזלינן בתר קרקע. - והנפק"מ בין התירוצים, דלתירוץ ראשון מוקי המשנה למ"ד אין מעילה בגידולין, ולרבינא שפיר מצי סבר האי תנא דיש מעילה בגידולין. - וכיון דרבינא שהוא בתרא מוקי למתניתין כמ"ד יש מעילה בגידולין אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם דיש מעילה בגידולין אעפ"י שזהו שיטת רבי יוסי שהוא יחיד לגבי רבנן דפליגי עלי', ומרן בפר"ה ממעילה דחק טובא מדוע פסק כרבי יוסי יעוי"ש. - אבל לפי המבואר אתי שפיר דכיון דרבינא שהוא בתרא מפרש למתניתין כרבי יוסי להכי פסק כוותי'. - ומה"ט פוסק ג"כ הא דרבינא לחלק בין תוך מ"ז לחוץ לט"ז כמבואר בפר"ה ממעילה שם ה"ו.

ב אמנם רגמ"ה מפרש למתניתין דמיירי בגידולין הבאין לאחר מכאן, ומפרש דהמשנה סוברת אין מעילה בגידולין יעוי"ש. וזהו דבורר יותר כאוקימתא קמייתא שם בב"ב, וזהו משום דניחא לי' לרגמ"ה לאוקמי' מתניתין כרבנן דהם רבים.

ג והנה לפי אוקימתא בתרייתא והרמב"ם תפס כן לדינא, הנה השרשים היוצאים מאילן של הדיוט ובאין בשל שדה הקדש אחרי ט"ז אמה יש מעילה, אעפ"י שהשרשים יוצאין מאילן של הדיוט. - וזהו שפסק הרמב"ם הי' האילן רחוק יותר על שש עשרה אמה הנהנה בהן מעל. - וע"כ שאין הבדל להרמב"ם אם השרשים האלה שהם לאחר ט"ז אמה אם באו לאחר ההקדש של השדה או שהיו בשעת ההקדש, והיינו מפני דהרמב"ם סבר דיש מעילה בשבח ההקדש ג"כ. - אבל אוקימתא דרבינא אין הכרח לומר דסבר יש מעילה בגידולין. - והיינו דיש לומר דהא דשרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש דיש מעילה בהני שרשים שהם חוץ לט"ז אמה מהאילן דמיירי שהיו בהשדה בשעת ההקדש דהוקדשו עם השדה ביחד. וא"כ אין הכרח דרבינא סבר יש מעילה בגידולין, ורק יש לדייק מדלא מוקי רבינא כאוקימתא קמייתא, ונאיד מאוקימתא קמייתא משמע דסבר דיש מעילה בגידולין, אבל אין הכרח לפרש המשנה דמיירי בגידולי הקדש. - ואפשר שמסתבר לרבינא לאוקמי' באופן זה, משום דאין לפרש דעיקר חידושא דתנא להודיענו דאין מעילה בגידולין דזה כבר ידענו מרבנן דהמשנה דלעיל. - וגם אין נדרש לומר מטעם דתהי' הלכה כסתם משנה כיון דבלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים.

ד והנה הר"י מיגש הובא בשיט"מ ב"ב שם מפרש דהך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא דכיון דגידולי עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה, אבל שורש אילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו מעילה ולעולם שרשי אילן כאילן דמו יעוי"ש. ומשמע מדבריו דגם השרשים הבאים לאחר מכאן ג"כ דינם כהאילן עצמו ויש בו מעילה לכו"ע, והיינו דסבר דבגידולין עצמן אזלינן תמיד בתר אילן. - וקשה דלפי"ז לרבינא דסבר דלאחר ט"ז אמה אזלינן בתר קרקע תמוה דהלא אף אם הוחלש היניקה מהאילן בהרחק ט"ז אמה אבל כיון דחזינן שהשרשים נמשכים מהאילן ע"כ הרי הוא כאילן עצמו, דע"כ כמו דאמרינן לאוקימתא קמייתא דהשרשים הנמשכים מהאילן הם כמו האילן עצמו אפילו הם רחוקים הרבה מהאילן מדלא מחלק הש"ס בזה, וא"כ באיזו סברא פליג רבינא על זה, ודוחק לומר דבזה גופא פליגי.

ה עוד תמהנו מדוע לא נחשב האילן כגורם וא"כ הוי זה וזה גורם אילן דהדיוט וקרקע דהקדש ולמ"ד זוז"ג מותר, וכן דעת הרמב"ם בפר"ז מע"ז, א"כ אמאי יש בזה מעילה. וצע"ג.

ו שם במשנה, מעין שהוא יוצא מתוך השדה של הקדש לא נהנין ולא מועלין. - ופירש"י שהמעין מתוך שדה של חולין הוא נובע, וכן פירש רגמ"ה. - ומשמע מדבריהם דאם המעין יוצא משדה הקדש יש בו גם מעילה. - אמנם כמובן שזהו דוקא אם הי' המעין נובע בשעה שהקדיש השדה דאל"כ הרי"ז כמו הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דג"כ אין מועלין בהמים כדתנן לעיל. - ולפי"ז יש לתמוה מדוע דחקו לפרש דמיירי בשדה חולין הלא גם בשדה הקדש באופן שהקדיש השדה ולא הי' המעין נובע בשעה זו, ואח"כ התחיל נובע דג"כ אין מעילה בהמעין, והלשון משמע כן דקתני מתוך שדה של הקדש דמשמע שהנביעה משדה הקדש ממש. - ומדברי הרמב"ם משמע דהמעין יוצא משדה של הקדש ממש דכתב בפר"ה ממעילה ה"ו מעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש. - ומבואר דסבר הרמב"ם דגם ביוצא בשדה הקדש ממש אין מועלין בו. - והנה בפירוש קדמון הנדפס למס' מעילה פירש ג"כ דמיירי ביוצא משדה של חולין, וכתב דביוצא משדה הקדש מועלין בו. - נמצא דרש"י ורגמ"ה ופירוש קדמון כולהו סברי דביוצא משדה הקדש מועלין בו, ומפרשים להמשנה דמיירי ביוצא משדה חולין, והרמב"ם סבר דגם ביוצא משדה הקדש ג"כ אין מועלין בו, ויש להבין טעמייהו במאי ובמה פליגו.

ז ונראה דרש"י ורגמ"ה והפירוש הקדמון סברי דבמקדיש שדה ומעין בתוכו חל ההקדש על המעין ג"כ, והרי"ז כהקדיש בור מלא מים דמועלין גם במה שבתוכה, ואם לא הי' הנביעה בשעה שהקדיש ואח"כ התחיל לנבוע הרי"ז כגידולין ותליא בפלוגתא דתנאי, והנה אינהו סברי דהאי תנא סבר אין מעילה בגידולין, וזה כבר משמיע לנו התנא ברישא. - וע"כ דבא התנא בסיפא ללמדנו דבר חדש, ולהכי פירשו שהמעין נובע בשדה חולין ונמשך לשדה הקדש, ולזה אין מעילה כיון שאין הנביעה מהקדש, אבל הרמב"ם סבר דגם אם הנביעה מהקדש, גם אם היתה הנביעה בשעת ההקדש, מ"מ אין בהמעין מעילה, מפני דהני מיא אזלי והני אחרינא נינהו. - והרי"ז כהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים דאין מעילה במה שבתוכה, וכן הדין בזה המעין. וסבר הרמב"ם דאין בהנביעה דין גידולין מטעם דאין זה גידולי הקדש מפני שהנביעה באה ממקום רחוק מאיזה נהר, כידוע, והרי"ז באה מן החולין.

ח והנה יש להביא סמוכין לזה מסוגיא דע"ז מ"ז בעי רבה המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים. מאי קא מיבעי' לי' וכו', לעולם למיא קא סגיד והכי קמיבעי' לי' למיא דקמי' קא סגיד וקמאי קמאי אזדו או"ד לדברונא דמיא קא סגיד יעוי"ש. - ויש לומר דהני ראשונים סברי דהמקדיש שדה ומעין בה ההקדש חל לדברונא דמיא. - וכמו שלענין ע"ז אמרינן לדברונא קא סגיד, כן המקדיש מקדיש להדברונא דמיא וחל ההקדש, אבל הרמב"ם סבר דלא דמי הקדש להתם, דשאני ע"ז דהמשתחוה משתחוה לדברונא ונאסר כמו שהוא תמיד. - אבל מקדיש אין בכחו להקדיש אלא הני מיא דקמיא ותו לא, ואידך הרי הם מים דמעלמא אתו ואין בהם מעילה, ולהכי אעפ"י שפסק הרמב"ם בפר"ד מאי"מ ה"ז דהמשתחוה למעין מימיו פסולין לניסוך מ"מ הכא בהקדש סבר דלא חל הקדש רק על מיא דקמי'.

ט עוד נראה להעיר בפרש"י ורגמ"ה מה שדחקו לפרש דהמעין יוצא מתוך שדה חולין, והוא מטעם אחר, והיינו דאף אם אמרינן דמעיקר הדין סברי כהרמב"ם דגם אם הנביעה בשדה הקדש ג"כ אין מועלין בהמים. - אמנם מטעם אחר הוכרחו לפרש דמיירי שהמעין יוצא משדה חולין, והוא לפי מה דאיתא בע"ז שם דפריך ומי מתסרי והא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מים של רבים אינם נאסרים לא צריכא דקא נבעי מארעא, ופירשו התוס' שם ר"ל ואינם יוצאים חוץ לשדיהם דאילו היו יוצאים חוץ לשדיהם הא תנן ב"ק פ"א מעין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו וא"כ הוי מים של רבים ואינם נאסרים עכ"ל, יעוי"ש. מבואר מזה דמעין היוצא לשדות אחרות אין אדם יכול לאסור, וע"כ שכן הדין ג"כ דאין אדם יכול להקדיש, ואעפ"י שהוא רק מתקנת יהושע בן נון, אבל ע"כ כן הדבר שאין אדם יכול לאסור, וביותר שכתבו התוס' ב"ב כ"ו ד"ה רבינא אמר שזה חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי, יעוי"ש. ודין זה נוהג גם בחו"ל, כמבואר בטור חו"מ סי' רע"ד. - ולפי"ז אין לפרש שהמעין יוצא משדה הקדש, דא"כ איך נפרש הסיפא דתנן יצאו חוץ לשדה נהנין ממנו, ומשמע דדין הקדש נוהג בזה ורק מפני שעכשיו המים חוץ לשדה הקדש, דהלא אם המעין יוצא לשדות אחרים אין בזה כל עיקר ההקדש, להכי פירשו שיוצא משדה חולין לשדה הקדש, ואין קדושה בהמים כלל, אלא אסור ליהנות מהמים מפני שמונחים בשדה הקדש, וסברת הרמב"ם בזה דיצוייר באופן שהבעלי השדות הסכימו לההקדש.

י ובזה שכתבנו יש לישב מה שהקשה שם בעו"ש בהא דאיתא ביומא ע"ח, מים מפכים עתידים להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, וכיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין וכו', והקשה הא כיון שיוצא מהקדש איכא מעילה יעוי"ש. ובדברינו אתי שפיר מטעם דדוקא כשהקדיש השדה עם המעין וההקדש חל על הדברונא, וגם באופן השני שכתבנו שביאור דבריהם דבאופן שיוצא לשדות אחרות ולמקומות אחרים לא חל ההקדש בתחילה, מפני שהם מים של רבים ואינן נאסרים.

א שם במשנה, המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחות מועלין בהן. ובגמ' אמר ר"ל אין מועלין אלא בג' לוגין ורבי יוחנן אמר מועלין בכולן, למימרא דסבר ר"ל יש שיעור למים וכו', יעוי"ש. מבואר דרבי יוחנן ור"ל פליגי אם שיעור למים, דר"י דסבר מועלין בכולן משום דסבר אין שיעור למים וממילא נתקדשו מים כולן, ויש מעילה בכולן, ור"ל סבר יש שיעור למים, וממילא לא נתקדש רק השיעור לנסוך וזהו שלשה לוגין. - ומזה יש לתמוה על הרמב"ם דפוסק בפר"ה דמעילה ה"ט דמועלין בכולן, וכתב מרן משום דפסק כר' יוחנן, יעוי"ש. - אבל תמוה דכיון דסבר הרמב"ם דיש שיעור למים דהיינו ג' לוגין, כמבואר בפר"י מתו"מ ה"ז, וכן פסק בפרי"ט ממעה"ק לענין ניסוך המים בחוץ דאינו חייב רק על שלשה לוגין, וא"כ מדוע פוסק במעילה דמועלין בכולו. - ומצאתי אח"כ בקר"א הכא ובזבחים ק"י שעמד בזה בצ"ע.

ב ונראה לבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דברי התוס' סוכה נ' ד"ה חזקיה, דהקשו מרבי יוחנן אדרבי יוחנן לענין כלי שרת אם מקדשין שלא מדעת, וכתבו דגבי תודה שאני דמתוך שמקדש מ' מתוך שמנים מדעת, מקדש נמי שלא מדעת, אבל מהך קשה שאין שיעור למים ואפ"ה אין מקדשין שלא לדעת, וי"ל דשאני הכא שלא בזמן הוא יעוי"ש. מבואר מדברי התוס' דסבר רבי יוחנן דכ"ש מקדשין שלא מדעת באופן שהשיעור נתקדש לדעת ורק שלא בזמן אינו מהני הקידוש באופן זה, ולפי"ז הכא במים שבצלוחית נתקדשו כל המים מפני השיעור שע"כ נתקדש מדעת, ממילא מהני הקידוש גם על יותר מכשיעור ונתקדש כולו. - ומטעם זה סבר רבי יוחנן הכא דמועלין בכולו, וא"כ אין הכרח לומר דרבי יוחנן סבר אין שיעור למים, מטעם דגם אם סברי יש שיעור למים מ"מ נתקדשו כולן, והסוגיא דקאמרה הכא דר"ל סבר יש שיעור למים, היינו דר"ל ע"כ סבר כן דיש שיעור למים, אבל אין הכרח לומר דר' יוחנן סבר אין שיעור למים, ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם דפוסק מועלין בכולן אעפ"י דסבר יש שיעור למים.

ג שם במשנה, ערבה לא נהנין ולא מועלין ראבר"צ אומר נוהגין היו הזקנים שנהנין מהם בלולביהן, ופירש"י אפילו קודם שנזקפה אצל המזבח. וכוונת רש"י בלאחר שנזקפה הרי"ז נעשית מצותו, אבל קודם הזקיפה יש בזה איסור דרבנן ליהנות מטעם שהוכנה להיות קודש, והרי"ז כמו דין הקודם המים שבכד של זהב דאסור בהנאה מטעם שהוכן להיות קודש.

ד והנה בטעמו של ראבר"צ דהיו הזקנים נוטלים את הערבה בלולביהן פירשו התוס' שהוא מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו. והנה לכאורה נראה דרבנן אינם מודים בזה לראבר"צ, ויש להבין הלא אנן קיי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, וע"כ צ"ל לאידך גיסא דראבר"צ מביא ראי' מזה דערבה מותרת בהנאה ולא סבר לחלק מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומביא ראי' מזה דהוא הדין דמותרת הערבה גם לשארי הנאות, וע"כ רבנן סברי דאין ראי' מזה מטעם דשאני התם דמצות לאו ליהנות ניתנו. - ולפי"ז תמוה מה שכתבו התוס' דראבר"צ סבר מצות לאו ליהנות ניתנו.

ה והנה לפי מה שפירשנו דפליגי בזה רבנן וראבר"צ תמוה טובא דלפי"ז פליגי תנאי בדין זה דמצות לאו ליהנות ניתנו, וזה תמוה דמשמע מהש"ס דליכא פלוגתא דתנאי, והוא בהא דאיתא בחולין פ"ה דאמרה הסוגיא לימא דרבה תנאי היא, יעוי"ש, מבואר דסבר הש"ס דליכא פלוגתא דתנאי בזה, ולא קאמר הש"ס פלוגתא זו המשנה דידן.

ו לכן נראה דראבר"צ לא בא לחלוק על רבנן אלא בא להודיענו כי במקום מצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. - ונראה דזהו כוונת התוס' דפירשו בטעמו של ראבר"צ, ואין כוונת התוס' דרק הוא סבר כן, אלא עיקר חידושא בא ללמדנו דמללה"נ - אבל יוצא מזה דהני תנאי סברי כו"ע דמללה"נ. וקשה טובא לרב יהודה דסבר בר"ה כ"ח דמצות ליהנות ניתנו ובמקום שאסור בהנאה גם למצוה אסור, וקשה ממשנה דהכא, ומצאתי להטורי אבן בר"ה כ"ח שהקשה מזה לרב יהודה, וכתב ג"כ דדוחק לומר דרבנן פליגי וסברי דמצות ליהנות ניתנו יעוי"ש, אבל לא הביא ההוכחה שכתבנו דכן מוכח מסוגיא דחולין.

ז ונראה דשאני הכא והוא לפי מה שפירש"י בסוכה ל"ז ע"ב ד"ה אסור להריח בו דגמרינן מסוכה דילפינן בפר"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה יעוי"ש. - מבואר דלפי"ז יש כעין קדושת קרבן על הארבעה מינים בשעה שהוקצו למצוה וא"כ קדושת ערבה למזבח הוי, כמו קדושת הד' מינים. - וא"כ קדושה חדא נינהו - ובזה גם רב יהודה מודה דמצוה זו לאו ליהנות ניתנו. - ואין לומר דזה דוקא בדאורייתא כמו שכתבו התוס' בסוכה ט' ובביצה ל', דליתא דהרי במקדש היתה המצוה כל שבעה וקדושת קרבן עליהם, ובזה היו הזקנים נוהגין היתר מטעם דמצוה חדא היא. - אמנם התוס' ע"כ לא סברי דרשא זו. - והוא מהא דאיתא בסוכה מ"ה התינוקות שומטין וכו', ופירש"י דהגדולים שומטין מיד הקטנים ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר משום גזל ולא משום דרכי שלום יעוי"ש. והביאור בזה משום דאתרוגיהן לא הוקצו למצוה גמורה אבל לא של גדולים, יעוי"ש. - והתוס' הקשו דהלשון לא משמע כן יעוי"ש. ונראה דרש"י הוכרח לפרש כן משום דרש"י לשיטתו דסבר דהד' מינים הוי הקדושה עליהן כקדושת קרבן כמו עצי סוכה, א"כ אין לפרש דהגדולים הניחו להקטנים לאכול אתרוגים של גדולים אשר קדושת קרבן עליהם, וביותר במקדש דקדושת המצוה עליהם כל שבעה, וא"כ היאך מותר למיספי איסורא להקטנים. - להכי פירש"י דהאתרוגים היו של הקטנים דאין בזה אלא משום חינוך מצוה גרידא, והתוס' דפליגי על רש"י ע"כ דלא סברי כשיטת רש"י בזה ולהכי לשיטתם פירשו הכא דהטעם משום מללה"נ. - אבל רב יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו ע"כ יפרש המשנה לפי שיטת רש"י וכו"ע מודו בזה.

ח והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, וכשצומחת ערבה בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראוי' לשום דבר לא ניהנין ולא מועלין לדברי הכל, ומה שאמר ראבר"צ אינו מודה (צ"ל אינה ראי' וכן כתב הרש"ש) שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידנו הוא שמצות לאו ליהנות ניתנו וזה הדבר אמיתי, ואעפ"י שדעת רבי אלעזר שמותר ליהנות ממנה אינה הלכה עכ"ל. ביאור דבריו שמפרש דראבר"צ מביא ראיה מהזקנים שמותר ליהנות גם לדבר הרשות, אין זה ראי' מטעם דשאני מצוה. - מבואר דמפרש דראבר"צ סבר דמצות ליהנות ניתנו וסבר שאין הבדל בין מצוה להרשות.

ט אבל תמוה טובא כמו שכתבנו לעיל דמבואר בש"ס דליתא פלוגתא דתנאי בזה, ולדברי הרמב"ם פליגי בזה תנאי במשנה זו. - וגם תקשה דלפי"ז לרב יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו תקשה ממשנה זו.

י ואפשר שזהו כוונת הראב"ד בהשגה. - וזה הדבר דהנה כתב הרמב"ם בפר"ה דמעילה ה"ו וז"ל, ערבה הגדלה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין, וכתב הראב"ד וז"ל, א"א זה שיבוש שלא נאמר במשנה אלא על אותה ערבה של אותו מקום שהיתה למטה מירושלים שייחדוה לשם מצוה עכ"ל. והנה על מה שכתב הראב"ד זה שיבוש תמה מרן למה אמר שהוא שיבוש למי שיפרש פירוש אחר שלא כפירושו יעוי"ש. אבל נראה דכוונת הראב"ד שהוא שיבוש מפני שהפירוש הזה הוא נגד הש"ס שמבואר דליכא פלוגתא דתנאי בהא מילתא דמצות לאו ליהנות ניתנו. - ומטעם זה פירש פירוש אחר. - והנה גם פירושו נדרש לביאור דכיון דלפירושו לא הוי שדה זו שדה הקדש, וא"כ מדוע לא ניהנין מזה. - ודוחק לומר שבשביל ייחוד למצוה אסורה בהנאה, ועוד דקיי"ל הזמנה לאו מילתא. - והנה הטו"א שם מבאר וכתב דלהכי לא נהנין אעפ"י שאין בו צד הקדש, מ"מ הרחיקו כל אדם ממנה שאם היו נהנין היו מכלין את הכל ולא היו מצוי לערבה של מקדש בחג יעוי"ש, אבל גם זה דוחק לפרש כן בהמשנה הכא במעילה דמיירי בדיני הקדש.

יא ואפשר לומר דבאיסור דרבנן כמו הכא דכל עיקר האיסור הוא מדרבנן בזה פליגי הני תנאי אם יש בזה איסוה"נ למצוה. - והא דסבר רב יהודה מצות ליהנות ניתנו זהו באיסור דאורייתא כמו התם בר"ה כ"ח.

יב והנה בעיקר דברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב וכשצומחות ערבה בשדה הקדש הואיל ואינן נמכרות ואינו ראוי לשום דבר לא נהנין ולא מועלין. - תמוה טובא מדוע אינן ראוין לתשמישי בני אדם לעשות מהן סלים, והלא מצינו שהיו משתמשים בסלים של ערבה, וגם ראוין להדלקה וגם ראוין למכור לצורך ד' מינים ללולב, והטו"א שם בר"ה העיר בזה יעוי"ש. - ונראה דכוונת הרמב"ם דכיון שדרך בני אדם להפקירן, ואינו עושה מהן דמים, להכי אינן בכלל ההקדש, כיון שאינו שוה דמים, ואינן עומדין למכירה מפני שמצוים מהמין הרבה מפני שכל בני האדם מפקירין אותן. - וגם למצוה של ד' מינים אינם קונים אותם מפני שמצויים הם להשיגם מן ההפקר. - ורק חכמים אסרום בהנאה ולא הוי אלא איסד"ר גרידא. -

יג והנה קשה מה מועיל הא דמללה"נ, הא כיון שאסרום חכמים בהנאה א"כ לא הוי לכם שזהו בתנאי להד' מינים דבעינן לכם. - וביותר לפי מה שכתבו התוס' בסוכה ל"ה דבדבר שאינו עומד לאכילה לכו"ע בעינן דין ממון, והכא כיון שאסור בהנאה הרי חסר בזה דין ממון, ולא הוי לכם. - וזה יש להקשות גם להתוס' שפירשו בראבר"צ דלהכי נהגו הזקנים להשתמש בהן ללולב משום דמללה"נ, וקשה הא עכ"פ לא הוי לכם. - ומצאתי בחת"ס בחידושיו לסוכה שהקשה בזה על התוס', ומתרץ דראבר"צ סבר כמ"ד דנפקא לי' מדכתיב ערבי אחד ללולב ואחד למקדש, ואותה של מקדש בעינן נמי לכם, אלא שזה אינו מפסיד כיון שהוא איסור הנאה מפני שהוא למקדש א"כ אותו איסוה"נ אינו מפסיד למקדש, וכיון דבחד תיבה מפיק מקדש ולולב מדכתיב ערבי א"כ יוצא נמי ידי לולב, ואפשר דת"ק דראבר"צ לא ס"ל דנפקא לי' מדכתיב ערבי, וא"כ אוסר ללולב עכת"ד. - והנה לפי דבריו ע"כ מפרש דהאיסור הנאה הוא מדאורייתא דאם הוא איסור דרבנן גרידא לא שייך למילף מדכתיב ערבי דמשמעות הזה שהתורה התירה ללולב מה שמותר למקדש. - וא"כ אם יש בזה איסור דאורייתא, - הלא מבואר מהרבה שיטות הפוסקים דאסור להקדש ליהנות מהקדש, וכמו שביארנו לעיל בשיטת הרבינו פרץ הובא בתוס' לעיל לענין ולד המעושרת, אבל לפי המבואר לשיטת הרמב"ם דלא הוי אלא איסור דרבנן אתי שפיר דיש לומר דבשביל איסור דרבנן לא נפקע מלהיות לכם. - איברא דהרבה מן הראשונים סברי דאיסור הנאה לא נקרא לכם, עי' במלחמות פר"ג דסוכה. וזהו דלא כשיטת הריטב"א דסבר דאיסוה"נ נקרא שלו. אבל ע"כ כל זה באיסור הנאה דבר תורה, אבל לא באיסוה"נ של דברי סופרים. - אמנם שיטת התוס' משמע שאיסור תורה הוא הא דאיסור הנאה של ערבה. בזה שפיר תקשה מה מהני הא דמללה"נ כיון דחסר הלכם, כיון שאין בזה דין ממון.

יד ונראה דכיון דמללה"נ וראוין הם למצוה ממילא יש בזה גם דין ממון. דוגמא לזה מה שכתב המל"מ סופ"ד מאישות במי שמקדש באתרוג שאינו שוה פרוטה ובשביל מצותו שוה, ומסתפק דזה נחשב לשו"פ. - וה"נ כיון דמללה"נ וחזי למצוה וממילא יש לזה דין ממון ג"כ. - והנה לא מיבעי' אם נפרש שלא היתה הקדש ממש רק הוקצה למצותה וכמו שפירש"י ורגמ"ה פשיטא דנקרא לכם וכמו שכתב החת"ס בתשובה חאו"ח סי' קפ"ד, דכיון שכל עיקר איסורו מטעם שהוקצה למצותו דכל איסור הנאה שלו מטעם בזיון, וכמו שאיתא בשבת כ"ב אבוחוז דכולהו דם, אבל לצורך מצוה שאין כאן בזיון דהרי למצוה הוא משתמש יעוי"ש. וכן איתא בשו"ת שיבת ציון סי' ט"ז. - אלא אפילו אם נפרש בהקדש ממש וכמו שמפרש החת"ס שם בחידושיו לסוכה כמו שכתבנו לעיל, מ"מ אתי שפיר דכיון דמללה"נ, ומותר בהנאה זו, להכי שפיר נקרא לכם וכמוש"נ.

א שם במשנה, המים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, נתנן בצלוחית מועלין בהן, ופירש"י דהמים שבכד אינה מקודשת כדי שלא יפסל בלינה כמו שמפורש בסוכה יעוי"ש. - וקשה הא כיון דכשר לנסך גם בלילה שלפני היום, א"כ הי' יכולים למלא גם במקודשת ולנסך בלילה טרם עלות השחר דהרי פסול לינה הוי דוקא בעמוה"ש כמבואר בזבחים כ' ובתמורה י"ד. - ולפי"ז היו יכולין לתת במוקדשת, ולנהוג בזה דין מעילה. - וליישב זה נקדים דברי הרמב"ם וכאשר יבואר בעז"ה.

ב כתב הרמב"ם בפר"י מתו"מ ה"ו כל שבעת ימי החג מנסכין את המים ע"ג המזבח, ודבר זה הללמ"מ ועם ניסוך היין של תמיד שחר היה מנסך המים לבדו עכ"ל. ויש לעיין אם הניסוך המים הוי מצוה של הקרבן היינו שהקרבן מחייב בהניסוך כמו נסכי יין, או"ד שהוא חובת היום, ורק זמן הניסוך הוא בזמן הקרבת התמיד, ונפק"מ אם אין תמיד להקריב אם מחויבים בניסוך המים. - ונראה דזה תליא בשני הפירושים ברש"י ריש תענית דאיתא שם דאמר מר מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, ופירש"י בלשון ראשון דהמילוי מים היה מאורתא, אבל עצם הניסוך הוא דוקא ביום בזמן הקרבן, וא"כ ע"כ הוי הניסוך המים חיובו של הקרבן, אבל לשון שני ברש"י שם דיכול לנסך המים מאורתא, וע"כ הכוונה מאורתא בלילה הראשון, וא"כ אין להמים שייכות להקרבן, וגם באופן שאין תמיד להקריב מ"מ מנסכין מים בחג.

ג גרסינן בירושלמי סוכה פר"ד ה"ו רשב"ל בעא קומי ר' יוחנן הקדימן לזבח מה הן, לא ניסך היום מהו שינסך למחר, א"ל נישמעינא מן הדא דאמר ר' אילא בשם ר' יוסי ונסכיה אחד נסכי מים ואחד נסכי יין הדא אמרו הקדימו לזבח כשר, ניסכן בלילה כשר, לא ניסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יום עבר קרבנו, ע"כ. - והביאור בזה דרשב"ל בעי אם ניסוך המים דינו כניסוך היין דהיינו שהוא טפל להקרבן, וממילא שאין לנסך קודם הקרבת התמיד ופשיטא שאין לנסך בלילה הקודם. - ופשיט ליה שהוא בא מפאת חובת היום וזהו כלשון שני ברש"י. וכן פסק הרמב"ם שם בה"ז שכתב ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו נסכן בלילה יצא, יעוי"ש, וע"כ הכוונה בלילה הקודם. - וממילא יש לפשוט דגם אם לא הקריבו התמיד יש לנסך המים.

ד אמנם לפי"ז קשה טובא הא דתנן בסוכה מ"ח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת, ופריך הש"ס ואמאי ניתי במקודשת ומשני כדי שלא תפסל בלינה, וכן איתא בירושלמי שם. - וקשה כיון דכשר לנסך גם בלילה שלפני היום, א"כ הי' יכולים למלא גם במקודשת ולנסך בלילה טרם עלות השחר דהרי פסול לינה הוי דוקא בעמוה"ש כמבואר בזבחים כ' גבי קידוש יו"ד, וכן איתא בתמורה י"ד.

ה והנה לכאורה אפשר לומר דדוקא אם ראוי להיות הניסוך המים עם הקרבן ביום, אז מנסכין גם בלילה, אבל אם אין עצה לנסך ביום אז אין מנסכין בלילה, והיינו דבעינן שיהיה ראוי לניסוך ביום עם הקרבן, אז הדין דיכולין לנסך גם בלילה מטעם כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. - וממילא אם יש עצה לנסך המים עם הקרבן ביום מנסכין גם בלילה, אבל בשבת אם היה הדין דבעינן כלי שרת דוקא דממילא לא יצוייר ניסוך המים בשבת ביום עם הקרבן, דאז אין מנסכין גם בלילה, ולהכי שנה לנו התנא דלא בעינן כלי שרת מקודשת מבערב, ודין זה שייך גם בחול דאל"כ לא יצוייר ניסוך המים בלילה. - אבל קשה דלפי"ז עתה שאנו יודעים הדין דלא בעינן כלי שרת מקודשת דוקא. א"כ שפיר יכולין להביא המים מבערב במקודשת דזה עדיף טפי, ולנסך המים בלילה, - אבל לפלא אשר הרמב"ם שם בה"מ כתב בהדיא שהיה ממלא בער"ש חבית של זהב ואינה מכלי השרת, וכן כתב הסמ"ג, הרי מבואר דגם עתה שאנו יודעין את ההלכה דלא בעינן כלי שרת מ"מ אין ממלאין בכלי שרת בכדי להקריבן בלילה, ותמוה טובא מדוע לא הביאו מבער"ש במקודשת ולנסכן בלילה.

ו והנה זה עתה השגתי ספר המאירי על מס' תענית שיצא זה לאור וראיתי כתב וז"ל אבל ניסוך המים אינו בלילה שהרי נסכים הבאים מחמת זבח הם ונסכים הבאים מחמת זבח אין זמנם אלא ביום ולא עוד אלא שהתבאר במס' סוכה במי ניסוך שאף לקדשן בכלי בלילה לא, והוא שאמרו שם שהיה ממלא חבית של זהב שאינה מקודשת מן השלוח, אבל לא במקודשת שאילו כן היו נפסלות בלינה, ומעתה התבאר לך ממילא שאין גורסים ג"כ מה ניסוך המים מאורתא, שהרי יש כאן שתי סיבות למניעת זה, אחת זה שהזכרנו שאין ניסוך המים בלילה, ועוד שנסכים הבאים מחמת זבח אינן קודמין לזבח עכ"ל, והנה זה ודאי שלא היה להמאירי הירושלמי סוכה שכתבנו לעיל. - ומטעם זה היה פשוט להמאירי בסברא שהניסוך המים באים בגלל קרבן ודינם כקרבן שזמן הניסוך הוא דוקא ביום ולא בלילה, ומוכיח שאין לקדשן בכלי שרת בלילה בכדי שלא תפסל בלינה, ומייתי ראיה מהמשנה אשר בער"ש היה ממלאין בכלי שאינה מקודשת, - והנה לכאורה היא ראיה לסתור, דהרי מבואר במשנה דרק בער"ש הי' ממלאין בכלי שאינה מקודשת, אבל בחול משמע שהיו ממלאין בכלי מקודשת, וכן מדייק בגבו"א לתענית, יעוי"ש. - ונראה דהמאירי מפרש דגם בחול היו ממלאין בכלי שאינה מקודשת, וההבדל שבין ערב שבת לחול, - הוא כי בחול ממלאין מבערב, ובער"ש ממלאין מבעוד יום אבל האי דינא דהכלי היתה אינה מקודשת זה לא קאי על ער"ש לחודיא אלא כן היתה תמיד, - ומזה מוכיח המאירי דלא היו ממלאין בחול כלל מבערב, וזהו דכיון דלא היו יכולין למלאות מבערב בכלי שרת ממילא טוב יותר למלאות בבוקר בכלי שרת ורק בער"ש מפני שאינם יכולים למלאות ביום שבת בבוקר להביא מן השילוח, היו מוכרחין למלאות מער"ש בכלי חול. - נמצא דשיטת המאירי לא כלשון ראשון של רש"י ולא כלשון שני, ולא גריס ניסוך המים אלא סתם ניסוך, והכוונה לניסוך היין.

ז אמנם לדידן דקיי"ל דניסוך המים מאורתא וכשיטת הירושלמי, קשה טובא מדוע לא היו ממלאין בער"ש בכלי מקודשת ולנסכן להמים בלילה, - כיון שהם קרבן בפני עצמן גם בלעדי הקרבן.

ח ונראה להוכיח גם מהתוספתא דמי החג כשר לנסך גם בלילה, דתניא בתוספתא דסוכה פר"ג מי החג אין חייבין עליהן משום פיגול כגירסת הגר"א והיינו דפיגול של הקרבן אינו פועל על המים. - וע"כ זה מפני שבאין גם בפני עצמו כמבואר בזבחים מ"ד, ואם אמרינן דהמים בחג גלל קרבן הם א"כ מדוע אין בהם משום פיגול, דהרי אין המים דומה ליין שבאין גם לאחר זמן גם בלא קרבן דבשביל זה נתמעטו מפיגול, דהרי ניסוך המים אם אין מנסכין בלילה הקודמת הנה כמו כן אין מנסכין אח"כ בלילה של אחריו, וזהו דעת המאירי שם בהדיא, וזהו כוונת הירושלמי שאם עבר היום בטל קרבנו, וע"כ הכוונה גם בלילה שלאחר היום דכיון דזמן החיוב מאורתא דאתמול ממילא עבר הזמן אחרי שקיעת החמה ומשמע שכן דעת הרמב"ם ג"כ, - וא"כ מדוע אין בהם פיגול, - וע"כ מוכח מזה דנסכים דהמים קרבין גם בלילה, היינו בלילה הקודם, וא"כ אין המים גלל הקרבן ולהכי מנסכין גם בלילה תיכף כשנתקדש קדושת החג, וכמו שנתבאר.

ט ונראה לומר מילתא חדתא דאם אמרינן דבשבת דלא אפשר להביא המים אלא מער"ש מבעוד יום, - וממילא אם היו מביאין במקודשת מוכרחין לנסך בלילה בכדי שלא יופסלו בעמוד השחר, - א"כ נדחה היום מדין ניסוך כיון שתיכף כשנכנס שבת אינן יכולין להביא עוד מים מטעם דמכשירין שאפשר להביא מער"ש אינו דוחה שבת, ואם אין מים בטל הניסוך, ואין עצה אחרת רק לנסך בלילה טרם שיופסלו המים, וא"כ תהיה בשנה זו מצוה דניסוך המים ביום זה עבודת לילה, ולא עבודת יום כיון דלא אפשר ביום. ועבודת לילה לא בעי כהן, - וא"כ תהיה גרם הפסד להמצוה דניסוך המים דלא תהיה נעשית בכהן, וא"כ מה שמרויחין בזה שהיו המים בכלי שרת מקודשת מפסידין עי"ז הא דגריעא קדושת המים שנעשית עבודת לילה וכשרה בזר, - ואעפ"י שעצם הניסוך בכל יום כשרה בלילה ומ"מ בעי כהן, זהו מפני שלא נדחה היום עבודה זו דהרי היו יכולים להביא המים בבוקר, - משא"כ שבת דלא אפשר להביא בשבת ואם היו מביאין מערב שבת במקודשת נדחה היום מעבודת הניסוך המים, והוי עבודת לילה לחודיא ותהיה כשרה בזר ג"כ.

י אמנם יש לדחות לפי מה שכתב הריטב"א ביומא כ"ז בהא דקאמר הש"ס וכי יש לך עבודה כשרה בלילה ופסולה בזר, פירש דהכוונה רק לחיוב מיתה, אבל לענין איפסולי ליכא מאן דפליג, ורק על חיוב מיתה הוא דמתמה דמשמע ליה דכיון דכשרה בלילה ליכא למיחשבה עבודה כולי האי לחייב מיתה, יעוי"ש. נמצא לפי"ז דאף אם הוי רק עבודת לילה ג"כ פסולה בזר ובעינן כהן, - וגם בעצם הסברא יש לשדות נרגא דאטו בשביל זה שאסור להביא מים בשבת נדחה היום מניסוך המים, - ולכאורה תליא זה בפלוגתא דבי"ש וב"ה כריתות ח'.

יא אבל נראה בסברא נכונה. - והוא דאעפ"י דהניסוך המים הוא קרבן בפני עצמו. - אבל עכ"פ בעינן שיהיה קרבנות החג ראוים שהניסוך תהיה עם הקרבן, והוא מטעם דהוקשו הנסכים יין ומים להדדי כמו שדרשו בשני ניסוכין הכתוב מדבר, ומטעם זה בעינן שיהיה הקרבן ראוי שהניסוך היין והמים תהיה עם הקרבתו ביחד. - ובזה יובדלו ימי החג מיום השבת שבחג, דבשאר ימי החג כיון שיכולים להביא מים בבוקר לכן נקרא הקרבן תמיד ראוי להיות ניסוך המים עם ההקרבה, ומטעם זה יכולים גם לנסך בלילה, אבל בשבת שזה לא אפשר אם לא הוכן מבעוד יום, ממילא יש חסרון גם בהתמיד שהוא קרבן כזה שאינו ראוי להיות ניסוך המים בו. ומזה ראיה לשיטת הראשונים שגם אינו ראוי מצד איסור נקרא אינו ראוי. - להכי מוכרחים להביא מער"ש בכלי שאינה מקודשת. ואעפ"י שאין המים מעכבין את התמיד, אבל עכ"פ ראוי לזה בעינן. - ואין לומר דכיון דיכולין להביא באינה מקודשת, לכן תהיה בזה תורת ראוי, וכמו שכתבנו לעיל, - דזה ליתא דכיון דביום זה ביום השבת אי אפשר להביא נקרא אינו ראוי.

יב ובזה נראה ליישב קושיא חמורה שהקשה הגאון בגבו"א לתענית שהוכיח דאין מנסכין ניסוך המים בלילה. (ולפלא שלא הביא הירושלמי דסוכה ודברי הרמב"ם) והוא מהא דאיתא ביומא כ"ד אמר רב ד' עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין וכו' מתקיף לה ר"ז וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר. ופריך והרי אברים ופדרים, ומשני סוף עבודה יממא היא. - וא"כ מבואר דעבודת לילה שאינה סוף עבודה דיממא אין זר חייב עלי' מיתה, ואם ניסוך המים כשרה בלילה בליל יו"ט ראשון בע"כ אינה עבודת יום שעבד דהא יום חול הוא וחובה בפנ"ע הוא וא"כ אמאי זר חייב עלי' מיתה עכת"ד. יעוי"ש. - אמנם לפי מה שביארנו דדין ניסוך המים הוי כמו ניסוך היין בזה דבעינן שיהיה הקרבן ראוי לזה שיקריבו נסכים עם ההקרבה. להכי די בזה שתהיה נקראת הניסוך עבודת היום כיון שדררא דקרבן הוא, - ואעפ"י שהניסוך הוי חובה בפנ"ע ג"כ, אבל עכ"פ שייכים הם להקרבן ג"כ הא דניסוך היין, - וזה די שתהיה נקרא עבודת יום לענין שזר יהיה חייב עלי' מיתה, דלא גריעא זה מהא דסוף עבודה דיממא כמו אברים ופדרים שכשרים כל הלילה וזר חייב עליהם מיתה מפני שסוף עבודה דיממא, הנה כמו כן הא דניסוך המים כיון שהתורה הקפידה שיהיה הקרבן ראוי לזה, להכי שפיר נקרא הניסוך המים עבודת היום דיממא, וזר חייב על זה מיתה.

יג והנה בהא דהקשה הגבו"א על פירוש ראשון דרש"י תענית שהיו ממלאין המים מאורתא והקשה דהא אי אפשר למלאות מאורתא משום דנפסלו בלינה. - והיו ממלאין בכלי קודש ומדייק מדתנן דבער"ש היו ממלאין באינה מקודשת ש"מ דבכל ימי החג היו ממלאין במקודשת, וא"כ אי אפשר למלא מאורתא בלילה עכת"ד, יעוי"ש. - נראה דלפירוש ראשון בטח מפרשין שהיו ממלאין בכל יום בלילה בכלי חול בכדי שלא יופסלו המים בלינה. - וכוונת התנא דתנא אינה מקודשת נקט אגב אורחא כמו שהיה בכל יום, ועיקר כוונת התנא לאשמעינן דהיו ממלאין מבעוד יום מפני שאינה דוחה שבת מטעם דכל מלאכה שאפשר לעשותה מער"ש אינה דוחה שבת, אבל הא דתנא שהכלי לא היתה מקודשת נקט אגב אורחה, וכמו שכן מפרש המאירי המשנה, וכמו שכתבנו לעיל.

יד עוד כתב המאירי שם בחידושיו לתענית בשם גדולי המפרשים שאעפ"י שאין מנסכין אותם ולא אף לקדשן בכלי מן הלילה הקודם, מ"מ קדושת הפה יכול להקדישן בלילה ואין עובר בזה משום בל תקדיש כדין מקדיש בעלי מומין ודברים שאין ראוין, והראיה שהרי שואבין אותם לשמן בלילה, יעוי"ש. - ביאור הדברים דמותר להקדישן בלילה היינו קדושת פה אעפ"י שמחוסר זמן. - והטעם בזה או דסבר דמותר להקדיש מחו"ז, או דסברי דלילה לא הוי מחו"ז, עי' תוס' זבחים י"ב ושם קי"ד. - ומפרשים ג"כ דהיו שואבין בעוד לילה ולא היו נותנין בכלי שרת טרם אור היום רק היו קדושין קדושת פה. - ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בסוכה נ"א ד"ה קרא שהקשו דמקרות הגבר שעדיין לילה יהיו נפסלין בעמוד השחר. והיינו דסברי התוס' דהיו שואבין בכלי שרת, אבל אלה המפרשים סברי דהיו שואבין בכלי חול, והיו מקדשין אותם קדושת פה. - ואח"כ כשהאיר היום היו נותנין בכלי שרת.

טו והנה מסופקני דאם שמילא בכלי שרת מאורתא להשיטות האלו שאין מנסכין בלילה, או בשארי קדשים באופן שיופסלו בלינה, אם לוקה משום מקדיש בע"מ, והספק בזה כיון דהקדיש בכלי שרת באופן שנפסלו בודאי, א"כ הרי"ז כמקדיש בע"מ ולוקה, או"ד כיון דעכשיו כשרים, אין כאן משום מקדיש בע"מ ואינו לוקה, וצ"ע.

טז והנה אשובה להמשנה דתנא דממלא בכלי שאינה מקודשת בכדי שלא יופסלו בלינה, - וקשה מדוע לא מעלינן להו על ראשו של מזבח וקיי"ל בזבחים פ"ז דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ הי"א. - ואפשר לומר דכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף מ"ה דף הספר דהא דכלי שרת מקדשין פסולים ליקרב היינו רק להקרבה אבל אינו עושה פעולת הכפרה. - הנה כמו כן גם אם לנו בראש המזבח אעפ"י שכשרים הם, אבל לא הוי יותר מקדושת פסולים, - וממילא המזבח אינו עושה רק פעולת ההכשר, אבל לא פעולת הכפרה, וממילא חסר בזה המעלה דלרצון לפני ד' ולהכי לא היו ממלאין במקודשת.

יז והנה מי החג שנפסלו דינם בשרפה כמבואר בתוספתא פר"ג דסוכה. - ודלא כתוס' הרי"ד בירושלמי שכתב דמים שאין דינם בשרפה דינם בקבורה. - ואישתמיטתי' לתוספתא זו. - וע"כ הא דתנן בתמורה ל"ג דברים שאין דרכן בשרפה דינם בקבורה, זהו דוקא באיסורי הנאה, וכמו שפירש"י שם, אבל בקדשים פסולים שדינם בשרפה, דין זה נוהג גם בדברים שאין דרכן בשרפה כמו הכא במי החג, וכדתניא בתוספתא.

שם במשנה, הקן שבראש האילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין שבאשירה יתיז בקנה. - ויש לעיין הלא הקדש ואשירה שניהן שווים לאיסור הנאה אלא שזה מצד הקדש וזה מצד אשירה, וא"כ מדוע בהקדש אסור בהנאה הקן ובאשירה מותר הקן בהנאה, ורק לעלות באילן אסור אבל הקן מותר וכמו שפירשו רש"י ותוס' דהעצים מותרים בהנאה וכמו שפירש רגמ"ה. - איברא דלהמסקנא בגמ' שניהם שווים, אבל תמוה מדוע לא פריך הש"ס בזה. - והנה לשיטת הרמב"ן דסבר דיש יד לחצר אלא שאין בו מעילה מצד שחסר בזה קדושת אדם, אתי שפיר דבהקדש יש זכיי' להאילן לקנות הקן. - ולהכי לא נהנין אבל לא מועלין מצד חסרון מקדיש. - אבל לשיטת התוס' דאין יד להקדש ורק מדרבנן אסור, א"כ מדוע לא אסרו ג"כ גבי אשירה. - אבל אתי שפיר לפי מה שפירש"י בע"ז מ"ב ע"ב דבאשירה ליכא למיגזר משום דבדילי מיני'. - וזהו הבדל שבין אשירה להקדש ולהכי לא פריך הסוגיא בזה. - וכן מפרש הרמב"ם בפיה"מ שהקן של אשירה מותר בהנאה והיינו שמפרש כן המשנה, וכן מפרש הברטנורא, ועי' בתוס' יו"ט.

שם במשנה, המקדיש את החורש מועלין בכולו. - והנה האי בכולו פירש רגמה"ג דהכוונה בעצים ובענפים ובעלים, ובשיט"מ פירש בעצים ובשפוי ובגביה. - ולדברי רגמה"ג מרמז בכולו על העלים, ולהשיט"מ רמז גם על השפוי והגבייה, ומשמע דרגמה"ג סובר דליכא מעילה בשפוי ובגבייה. ותמוה דבתוספתא פר"ק איתא הקדיש חורש לקורות מועלין בקורות ומועלין בשפוי ובנימוייה יעוי"ש, וזהו כהשיט"מ. - ואפשר דשאני במקדיש לקורות שהכוונה כל היוצא מן הקורות, וזהו השפוי וכו'. - אבל המשנה מיירי במקדיש יער סתם שבזה הכוונה יער כמו שהוא וזהו העצים והענפים והעלים.

והנה הרמב"ם כתב וז"ל, המקדיש את היער מועלין בכולו בין באילנות בין בכל קן שבראש האילנות או שביניהן עכ"ל, והיינו שהרמב"ם מרבה בהא דשנה התנא מועלין בכולו שמרבה גם דברים שאינם מוכרחים להיער ורק במקרה הם באים. אבל שפייה וגבייה אינם בכלל הזה. - וכמו שכתב הרמב"ם שם בה"ט דשפייה וגבייה אינם ראוים יעוי"ש. - ולכאורה קשה מהתוספתא שכתבנו לעיל ואין לומר דשאני במקדיש חורש לקורות, דא"כ מדוע לא הביא הרמב"ם דינא דהתוספתא, וצ"ע.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתני' שרשי אילן של הדיוט הבאין לשל הקדש לא נהנין ולא מועלין. דאזלינן בתר אילן ואילן בשל הדיוט קאי: ושל הקדש הבאין בשל הדיוט. נמי לא מועלין ולא נהנין הואיל ועיקרו קאי בשל הקדש: מעין היוצא בתוך שדה הקדש. שהמעין מתוך שדה של חולין הוא נובע אלא שיוצא ומושך בתוך שדה של הקדש לא נהנין ממנו כל זמן שהוא בתוך שדה של הקדש (הוו מועלין) ולא מועלין בו כל מי שהוא שותה ממנו בתוך שדה של הקדש: המים שבתוך הכד של זהב. באותו כד שהיו ממלאים לצורך ניסוך כדתנן בפ' לולב וערבה (סוכה דף מח:) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מע''ש מן השילוח בחבית של זהב שאינה מקודשת כדי שלא יפסל בלינה ובאותם מים שבחבית של זהב שאינה מקודשת לא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש: ולא מועלין. משום דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך: ערבה. שהיה סידורן בהר הבית לא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל ולכך עומדת אבל משזקפוה דנעשית מצוותה נהנין ממנה: נהנין היו ממנה זקנים בלולביהן. אפי' קודם שנזקפה אצל המזבח: גמ' אין מועלין בכולן. שאם יש באותו כד של זהב יותר מג' לוגין אין מועלין בהן אבל אם יש בכד ג' לוגין לא פחות ולא יותר דאין ביה שיעור ניסוך מועלין בו: והקתני סיפא נתנן בצלוחית מועלין בהן מכלל דרישא. בכד של זהב אפי' בג' לוגין גרידי אין מועלין: דיש שיעור למים. של ניסוך דהיינו ג' לוגין להכי אין מועלין בהו אלא בג' לוגין כשיעור הראוי לניסוך ור' יוחנן סבר אין שיעור למים להכי קאמר מועלין בכולן: והתנן ר''א אומר המנסך מי החג בחג בחוץ חייב. משום מעלה בחוץ דכל דבר שהוא מתקבל בפנים חייבין עליו משום שחוטי חוץ כדאמרינן במסכת זבחים: וא''ר יוחנן משום ר' מנחם יודפאה. התם בפרק השוחט והמעלה בחוץ: ואחד ניסוך המים. וכיון דניסוך המים נפקא ליה מדאורייתא מש''ה קאמר דחייב עליו משום מעלה בחוץ: וא''ל ר''ל לר' יוחנן. כיון דאמרת דר''א בשיטת ר''ע אמרה דדריש נסכיהם ואמרת דניסוך המים הוי דאורייתא כמו ניסוך היין א''כ נימא הכי אי מה יין ג' לוגין ומדקאמר ליה ר''ל הכי מכלל דסבירא ליה דאין שיעור לניסוך המים: לטעמיה דרבי מנחם יודפאה קאמר. וקא''ל ר''ל לטעמיה דר' מנחם דאמר אין שיעור למים וקדריש נסכיהם אי מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין והא שמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר משום מנחם יודפאה מועלין בכולן דמשמע דאין שיעור למים אבל ר''ל לעולם סבירא ליה דיש שיעור למים כדאמרינן לעיל: מתני' הקן שבראש האילן. בגמרא מפרש מאיזה עצים הוא עשוי: יתיז בקנה. שאם אינו יכול להגיע בידו לקן יפיל בקנה הקן לארץ אבל לא יעלה לאילן ויקחנו שלא יהנה מן האילן בעלייתו כשעולה עליו ובגמרא מפרש מאי יתיז: המקדיש את החורש מועלין בכולו. בעצים בענפים ובנבייה: גמ'

שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים למאי אי לבכורה יליף העברה העברה ממעשר ומעשר תחת תחת מקדשים ל''ל למילף בכור ממעשר ומעשר מקדשים לילף בכור מקדשים בגזרה שוה דאמו אמו וי''ל דלא דריש לה אלא לענין דבר התלוי באם כגון הנקה דהכא וכגון לענין לידה בריש פ' יוצא דופן (נדה דף מ.) אבל לענין דבר אחר לא ניתנה לידרש ובהאי תירוצא מיתרצא קושיא אחריתא שיש להקשות היאך יליף מבכור שהוא אסור להניק והא אין דנין אפשר משאי אפשר מבכור דליתיה בהנקה דזכר הוא ולפי מאי דפרי' ניחא דע''כ צריך ללמוד מבכור (לענין מ''מ ואף) לענין דילפינן מגזירה שוה דהעברה העברה מ''מ כיון דלא ניתן ללמוד מוקדשים מבכור לענין הנקה אע''ג דאפשר מאי אפשר הוי כמו כן לענין מעשר (אלא) ילפינן שפיר מבכור כך דקדק וטרי לישב שיטת התוס' על בוריה וכל זה דוחק מאד ועוד קשיא דמילתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא ינק מן המעושרת כיון שהוא חולין דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשין לא נהנין ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין כן ובמתני' פירשתי שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש לכך נראה למורי ר' הרב ר' פרץ שיחי' דמתני' מיירי בוולד מעושרת וולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשין והיינו רבותא דאפ''ה אסור להניק מהם והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבין כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבין להניק אותם וקבעי בגמרא מנה''מ דלא ינוק מאמו והכתיב תחת אמו דמשמע אפילו היתה אמו קדושה מ''מ יונק ממנה וקאתיא העברה העברה מבכור מה בכור מועלין בו פירוש שאסור להניק את הבכור מבהמת מעשר וקדשים דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות אף מעשר כלומר אף ולד שהוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהוא מעשר וחלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטורה מן הבכורה אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים (יהיה) תחת אמו דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמת קדשים מאמו שהיא קדושה אינו כן דודאי אותה אם דחולין ולכך מותר להניק מאמו אבל אם היא קדושה אסור להניק לו והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג''ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להביא מן האם וגם ניחא דלא ילפינן התם מהך ג''ש דאמו אמו דהא לא דרשינן הך ג''ש אלא ללמוד דאמו דגבי קדשים ר''ל שהאם חולין כמו אמו דגבי בכור כדפירשנו: שרשי אילן של הדיוט. בב''ב פרק לא יחפור (דף כו:) מפרש לה שפיר: מים שבכד של זהב. בשמחת בית השואבה מיירי שהיו ממלאים מאתמול ממי השלוח ונותנין אותה לחבית שאינה מקודשת שלא יהיו נפסלין [בלינה] כדאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מח:) ואין תימא דכד היינו חבית (ב''ק דף כז.): נתנו לצלוחית. אותה צלוחית היתה כלי שרת ולכך מועלין בהם: ערבה היו מקיפין המזבח. ולא נהנין ולא מועלין לפי שלא קדשו: נהנין היו מהם זקנים בלולביהם קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו: אבל מועלין בג' לוגין. וקס''ד דקאי ארישא דמתני' דקאמר מים שבכד לא נהנין ולא מועלין וקאמר דבג' לוגין מועלין ולהכי פריך והא קתני סיפא נתנו בצלוחית מועלין בהן דמשמע אבל ארישא ליכא מעילה שבכד לא נקדש אלא [אי] איתמר כו' אמר ר''ש בן לקיש ל''ש הא דקאמר גבי צלוחית דמועל בהן אלא בג' לוגין דקסבר יש שיעור למים בג' לוגין ואם יש יותר מג' לוגין אין מועלין אלא בג' לוגין דאין המים מקודש כ''א כשיעור הצריך לנסכי המים אבל אם ישתה מג' לוגין האחרונים יהיה מועל וי''מ שהיה בו בכלי הרבה מים וקאמר דאין מועלין עד שישתה שלשה לוגין דזהו שיעור: רבי אליעזר בשיטת ר''ע רבו אמר. ונסכיה אינו אומר נסכה אלא ונסכיה דמשמע ב' ניסוכין ומקיש ניסוך המים לנסכי יין הואיל ומחד קרא נפקי מה נסכי יין המנסכו בחוץ יהא חייב ואר''ל אי מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין ובזבחים פרק השוחט והמעלה (דף קי:) מסיק בתר הכי והא מי החג קאמר דאין שיעור למים וסיומא דקושיא הוא כלומר וכ''ת דאין ה''נ והא מי החג קאמר דמשמע דאין שיעור למים אלמא קסבר רשב''ל אין שיעור למים ואי קסבר יש שיעור א''כ מאי פריך אי מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין והא איהו גופיה אית ליה הכי ומשני לטעמא דמנחם יודפאה קאמר כלומר ר''ל גופיה סבר דיש שיעור למים והא דקפריך התם אי מה נסכי יין כלומר לטעמא דמכח הך קפריך דפירש טעמא דר''א ואית ליה לר''א דאין שיעור למים ולהכי פריך הואיל ור' אלעזר מקיש מים ליין א''כ אמאי קאמר אין שיעור למים וי''מ דההיא דלעיל דמועלין בג' לוגין אליבא דמנחם דמפיק ליה מקרא דאיתקש נסכי מים לנסכי יין וא''כ יש שיעור למים ול''נ דהכא מנחם יודפאה מאן דכר שמיה ועוד דבפרק השוחט והמעלה (ג''ז שם) משמע דמנחם לא בעי שיעור וקושיא דר''ל דמקשה ליה לאו מילתא היא: הקן שבראש האילן. בגמ' מפרש לה שפיר: יתיז בקנה. ולא יקחם בידו אלא מנענעו ע''י מקל ויפול: המקדיש החורש. יער בל' תרגום:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד