דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

לא שנו, מה ששנתה המשנה "כל הנבילות", ומשמע שבהמות טמאות מצטרפות עם בהמות טהורות, אלא צירוף לענין טומאה. אבל לענין איסור אכילה, לא "כל הנבילות" מצטרפין, אלא: טהורין מצטרפין בפני עצמן ללקות על לאו של נבילה, וטמאין בפני עצמן, ללקות על הלאו של אכילת בהמה טמאה. ולא משום איסור נבילה, כי אין איסור נבילה חל על איסור בהמה טמאה [576].

ולוי אמר: אפילו לאכילה נמי מצטרפין, כי, לדעתו, חל איסור נבילה על איסור בהמה

טמאה [577], הילכך: גם הטהורין וגם הטמאים אסורים באכילה משום נבלה, וכולם מצטרפין.

ורב אסי אמר: טהורים לעצמן וטמאין לעצמן.

הגמרא מבארת דברי רב אסי: איכא דאמרי: רב אסי פליגא אדרב, חולק על רב, וסובר שבהמות טמאות אינם מצטרפין עם הטהורות, אפילו לא לענין טומאה. וכיון שאינם מצטרפין לענין אכילה, אינם מצטרפין כלל [578]. ומה שאמרה המשנה "כל הנבילות", היינו טהורים בפני עצמן כגון: פרה ועז, לענין איסור אכילת נבילה ולענין טומאת נבלת בהמה טהורה, וטמאין בפני עצמן כגון: חמור וגמל, לענין איסור אכילת בהמה טמאה ולענין טומאת נבלת בהמה טמאה בלבד [579]. ואין הטהורים מצטרפין עם הטמאים אפילו לענין טומאת נבלות.

ואיכא דאמרי: לא פליגא, רב אסי אינו חולק על רב, וסובר כמותו. ומה שאמר "טהורים בפני עצמן וטמאים בפני עצמן", היינו לענין אכילה בלבד, כדברי רב [580].

מיתבי: הגמרא מביאה ברייתא, ומדייקת ממנה, שלא כדברי רב ורב אסי בלישנא בתרא [581].

הברייתא מדברת בענין איסור אכילת נבילה, וכך נאמר בה:

מיתת פרה, נבלת בהמה טהורה, וחיי גמל, ובשר שפרש מבהמה טמאה בחייה, אין מצטרפין, ואם אכל חצי כזית מזו וחצי כזית מזה, אינו לוקה, לא משום איסור אכילת נבילה, ולא משום איסור אכילת בשר מן החי [וגם הוא שיעורו בכזית [582]].

והברייתא אינה מדברת לענין צירוף לגבי טומאת נבילות, כי בשר מן החי, אינו מטמא טומאת נבילות [583].

ויש לדייק מהברייתא: הא מיתת שניהם מצטרפין, לענין אכילה, וחצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל מת, מצטרפין לכזית ללקות עליהם על איסור אכילת נבילה.

וקשה על רב, ועל רב אסי ללישנא בתרא [584].

ומתרצינן: לא נדייק מהברייתא "הא מיתת שניהם מצטרפין", אלא, אימא, נדייק: הא חיי שניהם, הפרה הטהורה והגמל הטמאה, מצטרפין, ללקות עליהן באכילתן משום איסור בשר מן החי,

ומני, וכדברי מי נשנתה הברייתא?

רבי יהודה היא, דאמר: אבר מן החי, וכן בשר מן החי נוהג גם בבהמה טמאה [585].

ומקשינן: אבל מיתת שניהם, כששניהם מתו, מאי, מה סוברת הברייתא? וכי [לדעת רב ורב אסי בלישנא בתרא] סוברת, שלא מצטרפי ללקות על איסור אכילת נבילה?

אם כן, יוקשה, מאי איריא דרהיט ותני, למה מיהרה הברייתא לומר "מיתת פרה וחיי גמל, אין מצטרפין לאיסור נבילה, ואין בכך חידוש, כי הגמל חי ואיננו נבילה, הא אפילו מיתת שניהם לא מצטרפי, ויש בכך חידוש גדול, שאף על פי ששניהם נבילות, אין מצטרפין, מפני שאיסור נבילה לא חל על הטמאה?

וממשיך המקשן: ועוד תניא, שנינו בברייתא [586]: חצי זית פרה בחייה וחצי זית גמל במיתתה [צריך לומר: במיתתו], אין מצטרפין, מפני שהם שני שמות שונים, הפרה אסורה משום בשר מן החי, והגמל משום בהמה טמאה.

וממשיכה הברייתא: אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל, בין בחייהן בין במיתתן [587], מצטרפין.

ועתה, מה פירוש הסיפא "בין בחייהן בין במיתתן", אם תאמר: האחד חי והאחד מת, כגון גמל חי ופרה מתה, או גמל מת ופרה חיה, קשיא רישא אסיפא, שברישא שנינו "פרה בחייה וגמל במיתתה, אין מצטרפין", ואילו בסיפא שנינו שמצטרפין?

אלא לאו, שפירוש הסיפא הוא "בין בחייהן", ששניהם חיין, ומצטרפין לאיסור בשר מן החי [לרבי יהודה הסובר שנוהג בטמאין], "ובין במיתתן" ששניהן מתו, ומצטרפין לאיסור אכילת נבילה, שמע מינה: מיתת שניהם, מצטרפין, לאיסור אכילת נבילה [588]!

וקשה על רב ורב אסי בלישנא בתרא הסוברים: טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן?

ומתרצינן: אמר לך רב אסי [וכן רב [589]]: אכן, הברייתא סוברת שהטמאין מצטרפין לאיסור אכילת נבילה, כי האי תנא סבר "איסור חל על איסור", הלכך חל איסור נבילה על איסור בהמה טמאה,

ואילו אנחנו [רב אסי ללישנא בתרא ורב] אמרנו שאינם מצטרפין, כי לדעת המאן דאמר ש"אין איסור חל על איסור", לא חל איסור נבילה על בהמה טמאה.


הערות

[576] איסור חל על איסור בחצי שיעור הקשה הקרן אורה, למאן דאמר [יומא עג ב] "חצי שיעור מותר מן התורה", למה לא יחול איסור נבילה על איסור בהמה טמאה. כי, לדעת מאן דאמר זה, אין איסור כלל על החצי שיעור בהמה טמאה, ועתה למה לא יצטרף עם חצי שיעור טהורים, כדי שתחול איסור נבילה על שני חצאי הזית. מי מעכב על איסור נבילה לחול? ועוד מדקדק כן על המבשל חלב בחלב [תרבא], שאמרה הגמרא במסכת חולין [קיג ב] שאין לוקין על אכילתו מטעם איסור בשר בחלב, מפני שאיסור בשר וחלב לא חל על איסור חלב [תרבא], ולמה לא יחול, הלא על החלב [תרבא] אין איסור, כיון שהוא חצי שיעור? ועוד, שם במסכת חולין [קג א] אמרה הגמרא שאיסור אבר מן החי לא חל על איסור בהמה טמאה. וכמו כן קשה, הרי איסור בהמה טמאה הוא בשיעור כזית ואילו איסור אבר מן החי הוא אפילו בפחות מכזית [כמבואר בתוס' ד"ה מיתבי], ואם כן, על פחות משיעור בהמה טמאה, שהוא מותר מן התורה, למאן דאמר "חצי שיעור מותר", למה לא יחול איסור אבר מן החי? הקרן אורה מתרץ [בתוספת ביאור] שיש לחלק בין מקרה שבא לאדם איסור על איסור, לבין דרשת הכתובים. ולדוגמהא אשת איש ונעשית חמותו. איסור אשת איש, האיסור ברור מן התורה, וכן איסור חמותו, ועתה בא על האדם איסור על איסור. אז שייך לדון אם האיסור השני חל עליו או לא. או, לדוגמה: איסור נבילה על איסור יום כפורים. מה שאין כן, באיסור נבילה. כשאנו באים לדרוש המקרא "לא תאכל כל נבילה", ואנו באים לדון אם התכוונה התורה גם לנבלת בהמה טמאה, אז, אנו יודעים שהתורה ודאי לא התכוונה לבהמה טמאה, מטעם "אין איסור חל על איסור". ועתה, אף אם יתכן אופן שהאיסור השני יש לו יכולת לחול, כגון בחצי שיעור, מכל מקום, התורה לא דיברה כלל על איסור בהמה טמאה, והתורה לא החילה עליה את איסור נבילה. וכאילו שכתבה התורה "לא תאכלו נבלת בהמה טהורה". וכן מתורץ לגבי חלב וחלב, ולגבי אבר מן החי בבהמה טמאה. והנה, הקרן אורה הקשה קושייתו למאן דאמר "חצי שיעור מותר מן התורה", ובסוף מציין לתוס' חולין קב ב ד"ה שאין בו. והמעיין בתוס' שם יווכח שהקושיא היא אפילו למאן דאמר "חצי שיעור אסור מן התורה". ושם הביאו התוס' גמרא במסכת שבועות [כג ב] שלדעת ריש לקיש בנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבילה, חל איסור שבועה על איסור נבילה, וחייב. וכתבו שם התוס' במסכת שבועות, שהוא הדין, למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין על חצי שיעור. והתוס' שם בחולין, מקשים על פי זה, למה לא יחול איסור אבר מן החי על טריפה, או על בהמה טמאה. וכן הקשו הגאון רבי עקיבא איגר [כאן] והחתם סופר [יורה דעה סימן צ"ב] ובגבורת ארי [יומא עג ב] והצל"ח [חולין שם] והחקרי לב [יורה דעה חלק א סימן מד]. הצל"ח והחתם סופר מתרצים, שהתוס' לא כתבו כן אלא בנשבע שלא אוכל חתיכה זו, ויש בה פחות מכשיעור בלי שום צירוף, או באיסור אבן מן החי החל על פחות מכשיעור טריפה או טמאה, ואף בלי צירוף, חל איסור על חתיכה זו, לפיכך יש מקום לומר שחל האיסור השני, מה שאין כן בנידון דידן שהאיסור השני יחול רק בתוספת צירוף חתיכה אחרת, וגם החתיכה ההיא צריך לצירוף כדי שיחול האיסור השני, צירוף כזה לא יועיל כדי שהאיסור השני יחול. וכן כתבו הברך טעם [שער הכולל דין ב] ובאר יצחק [אורח חיים סימן י]. ורבי עקיבא איגר, כתב על דרך זו "לא ידענא מקום לחלק בזה". ועיין בשערי יושר [שער ג פרק יח] ובחידושיו על מסכת יבמות [סימן לא].

[577] בפירוש המיוחס לרש"י מפרש, שלוי סובר כמאן דאמר "איסור חל על איסור". אבל התוס' סוברים שלא מסתבר לומר שרב ולוי נחלקו במחלוקת תנאים אם איסור חל על איסור או שאין איסור חל על איסור, ועוד מוכיחים מתירוץ הגמרא בסוף הסוגיא שדברי האמוראים כאן הוא אליבא דמאן דאמר אין איסור חל על איסור, עיין שם. ומבארים התוס': אף לוי סובר בכל איסורי התורה "אין איסור חל על איסור", אלא, שסובר ששונה איסור נבילה שהוא חל על איסור בהמה טמאה. והטעם: על פי הגמרא [חולין לז א], הדורשת ממה שאמרה התורה [ויקרא ז] "וחלב נבלה וחלב טרפה:. ואכול לא תאכלוהו", אמרה התורה יבוא איסור נבלה [וטריפה] ויחול על איסור חלב. כלומר, הרי החלב כבר היה אסור לפני שהבהמה נתנבלה, ובכל זאת הטילה עליו התורה איסור נבילה. ללמדנו שאיסור נבלה חל על איסור חלב. ועיין שער המלך [פרק יז מהלכות איסורי ביאה הלכה ח], תקנת עזרא. הקרן אורה מבאר, שלוי סובר ש"אין איסור חל על איסור" אפילו באיסור כולל. שאם לא כן, מה הדמיון בין איסור נבילה החל על איסור חלב לאיסור נבילה החל על טמאה, בשלמא איסור נבילה חל על חלב ב"כולל", כי הלאו של נבילה כולל עמו שאר הבשר, וכשחל איסור נבילה על שאר הבשר, "נכלל" החלב עם הבשר. מה שאין כן באיסור נבילה החל על טמאה, לא שייך לומר כן כלומר, דכל הגזירת הכתוב הנ"ל הוא למאן דאמר "אין איסור חל על איסור" אפילו באיסור כולל, מה שאין כן למאן דאמר שאיסור כולל חל על איסור, לא צריך כלל גזירת הכתוב הנ"ל, וממילא אין למדים ממנו לענין נבלה על טמאה וכמו שיבואר בשם המגיד משנה. אלא, מוכרחים לומר, שאליבא דלוי אין חילוק בין איסור "כולל" לשאר איסור, שאינו חל על איסור.

[578] כן כתבו התוס'. ועדיין צריך ביאור, מה איכפת לן במה שאינם שוים לענין איסור אכילה, הרי מכל מקום, שוין הן לענין טומאה. ומבארים הקרן אורה והשפת אמת, דטהורים בפני עצמן מצטרפין, מפני שנלמדים ממה שנאמר [ויקרא יא לט] "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב", ואילו הטמאים מטמאין ממקרא אחר [שם פסוק ח עיין חולין ע ב עא א], הלכך אינם מצטרפים. אבל, הקרן אורה אינו מרוצה בביאור זה. שאם כן, למה אמר רבי יהושע [במשנה הבאה] ששרץ ונבילה לא מצטרפין לענין טומאה, מפני ששיעורין אינו שוה. הלא אף אם היה שיעורן שוה, גם כן אין מצטרפין, כיון שאינם נלמדים ממקרא אחד. ותירץ, שרבי יהושע אינו אומר "טעם" ההלכה שאינם מצטרפים, אלא, רבי יהושע נותן "כללים" אלו מצטרפין ואלו אינם מצטרפים. ועיין בהערה הבאה. והגרי"ז [זבחים סט ב] מבאר, שטומאת נבילות בטהורים וטומאת נבילות בטמאים, הם שני דינים. בטהורים, דין הטומאה הוא משום שלא נשחטו, וחסרון השחיטה הוא הגורם לטומאתן, ואילו בהמות טמאות, שלא שייך בהם שחיטה, דין טומאתן הוא מעצם מיתתן. עיין שם שמוכיח יסוד דבריו על פי הרמב"ם. ועיין בפלתי [סימן לג ס"ק ב]. ומכל מקום, מבאר, שרב ולוי אינם חולקים על יסוד זה, עיין שם.

[579] הקשו התוס' על איכא דאמרי הראשון: למה לא יצטרפו הטמאין עם הטהורין לענין טומאה, הרי טומאתן שוה ושיעורן שוה, והלא שנינו [במשנה הבאה]: כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין, מצטרפין. ומתרצים, שלוי סובר, שכללו של רבי יהושע נאמר רק בשרצים, שכולם נאסרים באותו איסור אכילה. מה שאין כן בבהמות, אין מצטרפין הטמאות עם הטהורות, הואיל ואינן שוים באיסור אכילה, שהטהורין אסורין באכילה משום איסור נבלה, והטמאים משום איסור אכילת בהמה טמאה.

[580] סיכום: בצירוף בהמות טמאות עם הטהורות יש שלש דעות: א. לוי סובר: מצטרפין, בין לענין אכילה ובין לענין טומאת נבלות. ב. רב [ורב אסי ללישנא בתרא] סובר: מצטרפין, לענין טומאת נבילות, ואין מצטרפין לענין אכילה. ג. רב אסי [ללישנא קמא] סובר: אין מצטרפין לא לענין טומאת נבילות ולא לענין אכילה.

[581] מבואר על פי מסקנת התוס', ויבואר בהערה 584.

[582] רמב"ם [פרק ד מהלכות מאכלות אסורות].

[583] כמבואר במסכת חולין [קכח ב]. וכן כתב הרמב"ם [פרק ב מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה ג]: בשר הפורש מבהמה וחיה בין טהורין בין טמאין, טהור ואינו מטמא כנבילה.

[584] בגירסת הגמרא איתא: וקשיא לרב אסי. והשיטה מקובצת מחקו, מפני שלשיטת התוס' הקושיא היא גם על רב, כמו שיבואר. והנה, בסוף הסוגיא משמע שהקושיא היא על רב אסי, ונאמר שם "אמר לך רב אסי". עם כל זה, התוס' מכריחים, שקושית הגמרא היא על רב ורב אסי ללישנא בתרא. וכתבו התוס', שלכן אמרה הגמרא בתירוצה בסוף הסוגיא "אמר לך רב אסי", משום שהגמרא סברה כי מה שמתורץ אליבא דרב אסי, יתורץ אליבא דרב, כי רב אסי בלישנא בתרא, ורב, אמרו דבר אחד. או, שרב אסי אמר דינו בשם רב. הכרח התוס' הוא: כי כבר מבואר בפנים הגמרא, שלא יתכן לומר שהברייתא מדברת לענין טומאה, משום שבשר מן החי אינו מטמא טומאת נבלות כלל. ובתחילה רצו התוס' לפרש, כמו שמפרשים המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, שהברייתא מדברת בצירוף לענין טומאת נבילות. וכן משמע מפשטות הגמרא. ולכן לא הקשתה הגמרא על רב, כי רב יכול לפרש הברייתא, שהיא מדברת בצירוף לענין טומאה. אבל על רב אסי, קשה, כי רב אסי סובר, שאינם מצטרפים אף לא לענין טומאה. ועל כך נדחקים התוס' לפרש, שהברייתא מדברת לענין צירוף לגבי טומאה. בדרך זו: ובהקדם: אף שבשר מן החי אינו מטמא טומאת נבילות כלל, מכל מקום, אבר מן החי מטמא [חולין עב א קכב ב, רמב"ם שם], ואם כן, כך מפרש רב את הברייתא: מיתת פרה, המטמא טומאת נבילות, וחיי גמל, המטמא טומאת אבר מן החי, אין מצטרפין. משום, שעל אף שאבר מן החי מטמא, מכל מקום אין אבר מן החי נוהג בבהמה טמאה [לדעת חכמים, חולין קא ב] [או משום שאין טומאת נבילה מצטרף עם טומאת אבר מן החי]. ומדייקת הגמרא: הא מיתת שניהם, מצטרפין לטומאת נבילות, כמבואר שבהמה טמאה מטמאה טומאת נבילות. והברייתא [לדעת רב] אינה מדברת לענין צירוף לגבי איסור אכילה. אלא, לרב אסי ללישנא קמא, הסובר שהטמאים אינם מצטרפים עם הטהורים, אף לא לענין טומאת נבילות, קשה, איך יפרנס דיוק הברייתא, שמשמע, שהגמל והפרה מצטרפים במיתת שניהם לענין טומאת נבילות? אבל, למסקנא דוחים התוס' דרך זו, מפני שאבר מן החי שיעורו בכל שהוא, ואינו צריך לשום צירוף, כמבואר שם במסכת חולין. ואם כן, לא דיברה עליו הברייתא, כאשר היא עוסקת בעניני צירוף לשיעור. [התוס' מבארים עוד דיני בשר ועצמות]. ולסיכום: התוס' מכריחים שהברייתא אינה עוסקת בענין צירוף טומאה כלל. ממה נפשך, בשר שפירש מן החי, לא שייך בו טומאת נבלות כלל. ואילו, אבר מן החי, לא שייך בו שיעור כלל. לכן מפרשים, כמבואר בפנים, שהברייתא עוסקת בצירוף לענין איסור אכילה.

[585] רבי יהודה ורבי אליעזר סוברים כן [חולין קא ב], וסוברים שאיסור אבר מן החי חל על איסור בהמה טמאה, כיון שאבר מן החי אסור אף לבני נח, הרי זה איסור מוסיף. וראה שם [קב א] עוד טעם. וחכמים חולקים שאינו נוהג בטמאים, מפני שהם דורשים מה שנאמר באבר מן החי "ולא תאכל הנפש עם הבשר", משמע, שהבשר עצמו נאכל אלא שאסור לאכלו עם הנפש, כלומר, כשנתלש מן החי, לאפוקי בהמה טמאה שהבשר אינו נאכל, אין עליה איסור אבר מן החי.

[586] הברייתא בשלימותה היא בתוספתא [מעילה פרק א הלכה טו] בשינוי לשון. עיין שם. וברישא של ברייתא ההיא נאמר: כחצי כזית מן בהמה טהורה בחייה, וכחצי זית במיתתה, הרי אלו מצטרפין. כלומר, שבבהמה טהורה מצטרף איסור בשר מן החי לאיסור נבילה. והיא כשיטת הרמב"ם [פרק ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה יז] שאבר מן החי ונבילה הם "שם" אחד של איסור. וכתב שם הלחם משנה, שהרמב"ם סובר, שבשר מן החי, הואיל ואיסורו הוא מהלאו של "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו", וטריפה תחילת נבילה היא, לכן הם "שם" אחד של איסור. והקשה הקרן אורה, אם כן, למה לא יצטרף בשר מן גמל חי, האסור משום טריפה, וטריפה תחילת נבילה, עם מיתת פרה, האסור באכילה מטעם נבילה, ולמה שנינו [לעיל בגמרא] מיתת פרה וחיי גמל, אין מצטרפין? ומתרץ, שבשר מן החי בבהמה טמאה, לא נלמד מטריפה, שהרי בבהמה טמאה לא שייך טריפה [ומוכיח כן מגמרא זבחים סט ב], אלא, ממה שנאמר, "אך בשר בנפשו", והוא איסור מ"שם" אחר, הלכך, אין מצטרפין.

[587] יעב"ץ.

[588] ומוסיפים התוס', השקלא וטריא של הגמרא, הוא, לתרץ את הברייתא שלא יוקשה מרישא לסיפא, אבל, אין הכי נמי, בלי כל השקלא וטריא, גם כן מוכח שלא כדברי רב ורב אסי, שהרי אם אפילו אחד חי ואחד מת הרי הם מצטרפין לאיסור אכילת נבילה [כלומר, פרה חיה שבשר הפורש ממנה מצטרף לנבילה, כמבואר לעיל הערה 586, ולא גמל חי, כי בשר הפורש ממנו אינו מצטרף לנבילה] כל שכן [על פי השיטה מקובצת] בששניהם מתים.

[589] ומבואר לעיל הערה 584.

לא שנו במשנתנו שנבלת בהמה טמאה מצטרפת לנבלת בהמה טהורה לשיעור אחד של כזית, אלא לענין הטומאה בלבד. אבל לענין איסור אכילה — נבלותיהם של בעלי חיים טהורין מצטרפים בפני עצמן, וטמאים בפני עצמן, שאין הטהורים מצטרפים עם הטמאים. ולוי אמר: אפילו לאכילה נמי [גם כן] מצטרפין הטמאים עם הטהורים.

ורב אסי אמר: אין מצטרפות אלא נבלות של טהורים לעצמן ושל טמאין לעצמן. כיון שלא פירש רב אסי לענין מה אמר את דבריו, אם לענין איסור אכילה בלבד, או לענין הטומאה, נחלקו חכמים בהבנת דבריו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכוונתו שאין מצטרפות בין לאכילה ובין לטומאה, ונמצא כי פליגא [חולקת] שיטתו זו על שיטת רב הסבור שלענין טומאה מצטרפות אף הטמאות והטהורות. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שרק לענין אכילה אין מצטרפות, אבל לענין הטומאה מצטרפות הטמאות והטהורות, ונמצא כי לא פליגא [לא חלוקה] שיטתו על שיטת רב.

מיתיבי [מקשים] על שיטת רב אסי ממה ששנינו בברייתא: חצי זית הבא ממיתת (נבלת) הפרה (חצי זית מבשר נבלת בהמה טהורה), וחצי זית הבא מחיי (גופו החי) של הגמל (חצי זית מבשר בהמה טמאה) — אין מצטרפין זה עם זה לחייבו מלקות על אכילת כזית איסור. ונדייק מכאן: דווקא איסור נבלה טהורה ואיסור טמאה חיה אין מצטרפים, הא [הרי] ממיתת (נבלת) שניהם, שאכל חצי זית מנבלת פרה וחצי זית מנבלת גמל — הרי אלו מצטרפין, וקשיא [וקשה] לרב אסי, לשיטה המסבירה את דבריו (כשיטת רב) שרק לענין הטומאה הם מצטרפים, אבל לענין האכילה אין מצטרפים! ודוחים: אימא [אמור, דייק] בלשון ברייתא זו, לא כדרך שדייקת, אלא בדרך זו דווקא שני חצאי זיתים ממיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפים,

הא [הרי] אם היו שני חצאי הזיתים באים מחיי שניהם — הרי אלו מצטרפין ללקות על איסור אכילת בשר הבא מן החי. ומני [וכדעת מי היא] שיטת ברייתא זו? — דעת ר' יהודה היא, שאמר: איסור אכילת אבר מן החי נוהג גם בבהמה טמאה.

ושואלים על תירוץ זה: אבל באשר לצירוף שני חצאי זיתים הבאים ממיתת שניהם, מאי [מה] יהא הדין? אם נאמר שלא מצטרפי [מצטרפים] — אם כן, מאי איריא דרהיט ותני [מה שייך, שרץ, הרחיק התנא ושנה] אופן זה של צירוף מיתת פרה וחיי גמל הא [הרי] אפילו באכילת שני חצאי זיתים ממיתת שניהם לא מצטרפי [אינם מצטרפים]!

ועוד, הרי תניא [שנויה] ברייתא אחרת: חצי זית הבא מפרה בחייה וחצי זית הבא מגמל במיתתה — אין מצטרפין. אבל חצי זית הבא מפרה וחצי זית הבא מגמל, בין בחייה בין במיתתה — מצטרפין. ולכאורה קשיא רישא [קשה התחלת] הברייתא האומרת שאין חצי זית פרה בחייה מצטרף לחצי זית גמל במיתתו אסיפא [על סוף] הברייתא ממנו משמע שאינם מצטרפים! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שכוונת סוף הברייתא היא ששני חצאי זיתים הבאים ממיתת שניהם, או שני חצאי זיתים הבאים מחיי שניהם — מצטרפין ללקות על אכילת איסור, וקשה איפוא על שיטת רב אסי!

ומשיבים: אמר [יכול לומר, להשיב] לך רב אסי: האי [זה] התנא של ברייתא זו סבר [סבור] שאיסור חל על איסור, ואף איסור אכילת נבילה חל על איסור אכילת בשר בהמה טמאה, ומשום כך מצטרפים שני חצאי זיתים אלה לכלל זית האסור באכילה, ולוקים על אכילתו. אבל רב אסי עצמו סבור שאין איסור חל על איסור ולכן אין זו קושיה על דבריו, שכן לדבריו אכן אינם מצטרפים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The mishna taught that all carcasses join together, which indicates that carcasses of non-kosher animals join together with carcasses of kosher animals, only with regard to ritual impurity. But with regard to the prohibition of eating animal carcasses, kosher animal carcasses are distinct, i.e., they join together only with other kosher animals, and non-kosher animal carcasses are likewise distinct. And Levi says: Even with regard to the prohibition of eating animal carcasses, kosher and non-kosher carcasses join together.

And Rav Asi says: Kosher animal carcasses are distinct, and non-kosher animal carcasses are distinct. Since Rav Asi did not specify whether he is referring only to eating or also to ritual impurity, there are those who say that Rav Asi disagrees with the opinion of Rav, i.e., he interprets the mishna as referring to all carcasses of a similar kind, that is, from kosher animals on the one hand, and from non-kosher animals on the other hand. And there are those who say that Rav Asi does not disagree with the opinion of Rav, and concedes that kosher and non-kosher animal carcasses join together with regard to ritual impurity.

The Gemara raises an objection against the first explanation of the opinion of Rav Asi from a baraita: With regard to half an olive-bulk from the carcass of a dead cow and half an olive-bulk from the flesh of a live camel, they do not join together with one another. It can be inferred from here that if both of them are dead, they do join together. Rav can explain this baraita as referring to ritual impurity, but this poses a difficulty to Rav Asi.

The Gemara answers: One should say that the correct inference from the baraita is not that if both of them, the cow and the camel, are dead, then they join together. Rather, one should infer that if both of them are alive, they join together. And who is the tanna of the baraita? It is Rabbi Yehuda, who said: The prohibition of eating a limb from a living animal applies even to the limb of a non-kosher animal.

The Gemara raises a difficulty with this answer. But in that case, what is the halakha if both of them, the cow and the camel, are dead? Do they not join together? If so, why does the tanna run specifically to an extreme case and teach: Half an olive-bulk from the carcass of a dead cow and half an olive-bulk from the flesh of a live camel? After all, even if both of them are dead, they do not join together.

And furthermore, it is taught in a baraita: Half an olive-bulk from the flesh of a cow when it is alive and half an olive-bulk from the carcass of a camel when it is dead do not join together; but half an olive-bulk from a cow and half an olive-bulk from a camel, whether alive or dead, do join together. The first clause in the baraita is difficult as it is apparently contradicted by the latter clause. Rather, isn’t it correct to conclude from the baraita that if there is half an olive-bulk from each of the two of them when they are dead, they join together?

The Gemara answers: Rav Asi could have said to you that this tanna holds that a prohibition takes effect even where another prohibition already exists. He maintains that the prohibition of eating an animal carcass takes effect even with regard to the flesh of a non-kosher animal, which is already prohibited, and for this reason the two half olive-bulks join together, as the same prohibition against eating an animal carcass applies to both. By contrast, Rav Asi himself maintains that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and therefore this baraita does not pose a difficulty to his opinion that the two do not combine.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא שנו. הא דתנן דנבילות מצטרפות זה עם זה דמשמע דאפילו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה:

אלא לענין טומאה. לענין נגיעה דבתרויהו כתיב הנוגע בנבלתה יטמא:

אבל לענין אכילה. כגון לחייב עליהן משום לא תאכל נבלה לא מצטרפי אלא בעינן דליהוי בטהורין בנבלת טהורין שעור כזית בפני עצמו ובטמאין בפני עצמן מ"ט משום דבבהמה טהורה לא חייל עלה איסור לא תאכל נבלה דקסבר רב דאין איסור חל על איסור הלכך לא מצטרפי וכן בבהמה טהורה יש בה איסור לא תאכל נבלה בלבד ולא איסור טומאה והאי דקאמר וטמאים בפני עצמן לענין איסור טומאה קאמר או דמצטרפי עם טהורין לטומאה או דאי איכא בטמאין לחודייהו כזית אית בהו איסור טומאה ולא איסור אוכל נבלה דאין איסור חל על איסור:

איכא דאמרי. הא דרב אסי פליגא אדרב דקסבר האי דקאמר רב אסי טהורה לעצמה וטמאה לעצמה משמע דבין לענין טומאה ובין לענין אכילה קאמר ורב לא קאמר הכי:

ואיכא דאמרי לא פליגא. אדרב הואיל ומצינן למידרשיה להא דרב אסי כדרב דהיכא קאמר טהורה בפני עצמה וטמאה בפני עצמה לענין אכילה קאמר אבל לענין טומאה הכי נמי דמצטרפין:

מיתת פרה וחיי גמל. כגון שאם תלש חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל חי אין מצטרפין לטומאה דהא גמל חי:

הא מיתת שניהם. מצטרפין לטומאה וקשיא לרב אסי (ואיכא למימר) [למאן] דאמר דפליגא:

אימא הא חיי שניהם מצטרפין. לכזית אבר מן החי:

ומני ר' יהודה היא. דאמרינן בפרק גיד הנשה דאבר החי נוהג נמי בטמאה:

אבל מיתת שניהם לא מצטרפי א"כ מאי איריא רהיט ותני ברייתא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין. כלומר משום דזה חי וזה מת הא אמרת אפי' מיתת שניהן אין מצטרפין אע"ג דתרוייהו מייתי אלא ודאי מדנקט מיתת פרה וחיי גמל לא מצטרפין ש"מ דהא מיתת שניהם מצטרפין וקשיא לרב אסי:

ועוד תניא חצי זית פרה בחייה כו'. אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל בין בחייה ובין במיתתה מצטרפין קס"ד דהאי דקאמר בין בחייה בין במיתתה היינו בין בחיי שתיהן בין במיתת שתיהן וקאמר דמצטרפי וקשיא רישא מיתת פרה וחיי גמל כו'. דדייקינן לה דבמיתת שתיהן לא מצטרפי אהא דסיפא אבל חצי זית מפרה כו':

אלא לאו ש"מ. מדבסיפא מצטרפת מיתת שתיהן ברישא נמי מצטרפת מיתת שתיהן וקשיא לרב אסי לאיכא דאמרי דפליגא אדרב:

אמר לך רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור. ולי לא סבירא הכי. ואית דמפרשי קשיא רישא אסיפא. רישא קתני חצי זית פרה בחייה וחצי זית גמלא)נראה דחסר כאן וצ"ל במיתתה אין מצטרפין קשה אסיפא דקתני אבל וכו' בין בחייה ובין במיתתה מצטרפת. בין במיתתה ובין בחייה מצטרפת דהאי בין במיתתה ובין בחייה משמע בין במיתת חדא וחיי חברתה וקתני דמצטרפת אלא לאו ש"מ דמיתת שניהם מצטרפין:

הכי קאמר. אלא מאי אית לך למימר דלא תקשי לך רישא לסיפא הכי צריך לפרושי. להא סיפא דקתני בין בחייה ובין במיתתה תריץ הכי בין במיתתה במיתת שניהן דקתני דמצטרפין וקשיא לרב אסי להך לישנא דאיכא דאמרי פליגא אדרב דמשמע דאית ליה לרב אסי דאין מצטרפין לא לענין אכילה ולא לענין טומאה:

אמר לך רב אסי האי תנא סבר כו':

גמרא ולוי אמר אפי' לאכילה נמי מצטרפין. עי' בתוס' שכ' דס"ל דאע"ג דבעלמא אין אחע"א הכא מודה כו' וה"ה דחייל נמי איסור נבלה אטמאה וק"ל מהא דאיתא בחולין (ק ב) בברייתא רי"א יכול תהא נבלת עוף טמא כו' יצא זה שאין איסורו משום ב"ת נבלה כו'. ואולי י"ל דע"כ לא גלי לן קרא דיבא איסור נבלה ויחול כו' אלא בנבלת בהמה דחמירא לטמא במגע ובמשא. [וכ"א בזבחים (ע)] אבל נבלת עוף דלית בה טומאה זולת בבית הבליעה לא שמעינן. אולם לפ"ז יקשה עדיין מהא דמכות (טז ב) ריסק ט' נמלים כו' ואחד משום כזית נבלה וע"ש בתוס'. [ואין סתירה להתוס' דמכות מהא דזבחים דהרי נבלת נמלה אין בה שום טומאה די"ל משום דשם נבלה אית ביה טומאה דהא גם חלב נבלה אינו מטמא] והרי בנמלים ליכא שום טומאה. לכן נראה לחלק דנבלת עוף קילא דהותרה מכללה אצל כהנים במליקה ועי' יבמות (לג ב) תד"ה אר"י. שוב ראיתי לרש"ל בחולין שם שעמד על הסתירה משם להא דמכות ובתירוצו יתיישב ג"כ הא דכאן. והמהרש"א שם משמע שמתרץ הסתירה בדברי התוס' דמכות ע"ש ותמוה דא"כ נבלת עוף נמי:

שם א"ד פליגא אדרב. כצ"ל:

רש"י ד"ה ע"א קשה רישא. להא סיפא דקתני בין בחייה כו'. כצ"ל:

תד"ה מיתיבי. כדאמר התם ובת"כ לפי שא"ל חליפין. כצ"ל:

בא"ד וכש"כ משני אברים כו'. כצ"ל ותיבת כזית למחוק:

ריש ד"ה ועוד. אבל ח"ז מפרה כו' מצטרפין קשיא רישא אסיפא. כצ"ל:

גמ' אבל חצי זית וכו' בין "בחייהן" בין "במיתתן" מצטרפין כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר לך וכו' ואבר מן החי דל בהמה טמאה כצ"ל:

בא"ד בין בחייהן בין במיתתן מצטרפין כצ"ל:

רש״י ד"ה א"ד הא דר״א כו' ובין לענין אכילה לא מצטרפין ומוקי ר"א כו' כצ"ל:

בא"ד פליגי אדרב וא"ד לא פליגי דמצינ' לאוקמי כו' כצ"ל:

ד"ה אבל מיתת שניהן מאי לא מצטרפין כו' כצ"ל:

ד"ה ועוד תני' כו' אבל חצי כו' כצ״ל:

ד"ה אמר לך ר״א כו' מצטרפי והא דקתני כו' הד"א:

בא"ד ואבר מן החי דבהמה טמאה דלא אתי איסור נבלה כו' כצ"ל. וכתב מ"ו הב"ז דהפירוש קאי לתנא דברייתא דס"ל איסור חל אאיסור ולא יתיישב כלל עכ"ל ונכנס בדוחק גדול ליישב פרש"י. ולענ"ד הכי פירושו הא דקתני ברישא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין משום דבחצי זית פרה איכא איסור נבלה ובחצי זית גמל איכא איסור אבר מן החי לא אמרי' מתוך שחל על האדם האוכל איסור נבלה אצל חצי זית של פרה יחול עליו איסור נבלה על חצי זית של גמל משום דבב' חתיכו' לא אמרי׳ איסור חל אאיסור כמו באיסור מוסיף אפי' למ"ד איסור חל אאיסור כדאמרי׳ במסכת שבועות (דכ"ד ע"ב) אבל במיתת שניהם דבשניהם חל איסור נבלה ואיסור טומאה ס"ל להאי תנא דמצטרפי׳ בין לענין אכילה בין לענין טומאה דאיסור של נבלה חל אאיסור דטומאה אכל חצי זית כנ״ל ברור ונכון כוונת רש"י:

בא"ד דבבהמה טהורה ליכא איסור נבלה אלא איסור אבר מן החי כו' כצ"ל. פי' בסיפא נמי דחצי זית מפרה חיה וחצי זית מגמל מתה לא אתי איסור נבלה דגמל וחל אחצי זית דפרה דבב' חתיכות אין מצטרפין:

תוס׳ ד"ה אמר רב כו' (בדט״ו ע"ב) ושייך לכאן: בא"ד דפליגי באיסור חל על איסור ועוד הא מדפריך כו׳ כצ"ל. פי׳ חדא דאין דרך אמוראי׳ דפליגי במאי דפליגי בהו תנאי' כבר ועוד דלפי מסקנא משמע דלכולי אמוראי דהכא אית להו דאין איסור חל על איסור:

בא"ד לענין אכילה אבל בטהורה או טמאה כו' כצ"ל:

ד"ה מיתיבי כו' לר״א דוקא פריך ותימא דהיכא מצי כו' כצ"ל:

בא"ד להתחייב משום נבלה ולא כו' כצ"ל:

בא"ד כדאמרי׳ התם ויליף מת"כ לפי כו' כצ"ל. וע"ש (בדף קכ"ח ע"ב):

בא"ד מיירי הכא לענין אכילה כו'. פי' לענין אכילת בשר מן החי:

בא"ד וא״כ אמאי לא פריך לרב ויש לדקדק דמנ"ל לתוספ׳ להוכיח דפריך אפי לרב דילמ׳ לא פריך לרב ומ"ה לא פריך דמצי לשנויי דרב כר״א דהתם ס"ל דאמ' אפי' חלקו מבחוץ נמי חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ומ"ה אוקמי רב להא דוקיי׳ דמיתת שניה׳ מצטרפי׳ לענין טומאה ולא לענין אכילה וצ״ע:

ד"ה ור״י היא כו' משום בשר מן החי הס"ד וכצ"ל:

ד"ה ועוד תנא כו' חצי זית מפרה כו' מצטרפי' קשי' רישא אסיפא פי' אי הא דקאמר בסיפא כו׳ כצ"ל:

בא"ד רישא אסיפא אלא רצה לומר בין במיתת שניהם בין בחייהם וש"מ דמיתת שניהם מצטרפי' והא דקאמר הכי כו' כצ״ל:

בא"ד מוכחי שפיר דמיתת שניהם מצטרפי' אמר כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

רש"י ד"ה ולוי אמר כו׳ וחייב שתים ר"ל אם אכל כשיעור ועכשיו חייב משום זית נבילה ועין לעיל (דף י"ז) ברש"י מ"ש בשם רבו בד"ה אבל לענין אכילה כו׳ ומשמע מדבריו דחייב שתים:

ד"ה מיתת פרה וחיי כו׳ ולא משום אבר מן החי הבא מגמל חי. הס"ד. ומ"ש משום אבר מן החי ל"ד וה"ה משום איסור בהמה טמאה אלא דנקט מה שמצינו לפעמים שנוהג בשניהם ובטהורים לא שייך איסור טומאה ולא מצטרף בפשיטות אבל איסור אמ"ה נוהג בשניהם ודו"ק נ"ל:

ד"ה אמר לך רב אסי כו׳ דאיכא איסור של טמאה איכא איסור נבילה להכי מצטרפי (כצ"ל) כו׳ ור"ל אפי׳ לאכילה דאי לטומאה לא בעינא הטעם דאיסור חל על איסור אלא דבתרווייהו כתיב הנוגע יטמא וכמו דס"ל לרב אלא האי תנא סבר אפי׳ לאכילה מצטרף מטעם דאיסור חל על איסור ולי' לא ס"ל אלא אפי' לטומאה לא מצטרף ומטעם שכתבו התוס׳ ודו״ק:

בא"ד והא דקתני ברישא כו' היינו נבילה ואמ"ה דבהמה טמאה עכ״ל. ר"ל דסבירא לי דאפי׳ מת גם הגמל לא מצטרף עם מיתת פרה דבגמל ליכא איסור נבילה אלא טמאה ואמ"ה ובחייהם מצטרפים וכן בסיפא דמיתת גמל וחיי פרה ס"ל דאין מצטרפים אפי׳ במיתת הפרה מטעם הנ"ל כנ"ל לדחוק בדברי רש"י ואין להבין דהפי׳ קאי לתנא דברייתא דס"ל איסור חל כו' דלא יתיישב כלל. ודו"ק:

בא"ד אלא לאו כו׳ בין במיתת שניהם (וה"ה בין בחייה. ק"ל) וקשיא כו':

תוספות ד"ה מיתיבי כו׳ ותו דהיכי מצי כו'. נראה דחסר איזו קושיא בדבריהם דלרב נמי קשה מהברייתא ויותר נראה להגיה וא"ת היכי מצי מוקי כו׳ וק״ל:

הגהות

גמ' אמר רב לא שנו כו׳ (שם בה׳ אבות הטומאות):

רש"י ד"ה אמר רב לא שנו כו' אבל לענין כו' לחייב עליה כו׳ בפ״ע אבל לענין כו׳ הד"א:

ד"ה איכא דאמרי כו׳ אדרב מצינן לאוקמי כו׳ כצ"ל:

ד״ה ומני כו׳ נמי בטמאה כו' כצ"ל:

תוספות ד"ה ואיכא דאמרי לא פליג אדרב כו׳ כצ"ל:

ד"ה ור׳ יהודא כו׳ נוהג בטמאה כו' משאר מקומות. הס"ד:

ד"ה ועוד כו׳ חצי זית מפרה כו' מצטרפין (כצ"ל) אליבא דמ"ד אין איסור חל כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף טז. אמר רב לא שני אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן טמאין בפני עצמן, ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפין, ורב אסי אמר טהורין לעצמן וטמאין לעצמן וכו', מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין זה עם זה, הא מיתת שניהם מצטרפין וכו' אמר לך רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור, ע"כ הסוגיא. - והנה יוצא מזה דלמ"ד איסור חל על איסור מצטרפין, וממילא לדידן דקיי"ל אין איסור חל על איסור אין מצטרפין חצי זית מטמאה עם חצי זית מנבלה טהורה להיות שיעור שלם מנבלה. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"ז דנבלות מצטרפות היינו כל מיני נבלות מטהורות וכל מיני נבלות מטמאות. - אבל נבלה מטהורה עם נבלה מטמאה אין מצטרפות. - וזהו כמו שסובר הרמב"ם בכל מקום דאין איסור חל על איסור. - אמנם הראב"ד השיג שם וז"ל כתב הראב"ד ז"ל פלוגתא היא במעילה ורב אסי הוא דאמר הכי, ולוי פליג עלייהו וברייתא מסייעא ללוי דמצטרפי עכ"ל, ודבריו תמוהין דהלא כיון דזה תליא בדין אין איסור חל על איסור, ובעצם דין זה לא פליג הראב"ד על הרמב"ם בשום מקום, וא"כ אין מקום להשגה זו, והה"מ תמה בזה על הראב"ד כמבואר.

ב והנה הלח"מ כתב לבאר דברי הראב"ד דמפרש כפירוש התוס' במעילה דרב ולוי סברי דכו"ע מודו דאין איסור חל על איסור וכו' אלא טעמא דלוי דהכא מודה דאיסור חל על איסור משום דגלי קרא בנבלה דכתיב ואכול לא תאכלוהו התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול, על איסור חלב, והוא הדין דחייל על איסור טומאה, ולהכי השיג על רבינו דהי' לו לפסוק כלוי דברייתא מסייעא לי', והיינו דמפרש כפירושם של התוס' דהגמ' לרב נמי פריך אבל רבינו אפשר שסובר כפירש"י, וברייתא לא הוי תיובתא לרב עכת"ד.

ג אבל דברי הלח"מ תמוה כאשר יבואר דהנה לפי פירושם של התוס' דבאמת לוי סבר אין איסור חל על איסור בעלמא, ורק בנבלה שאני מטעם דגלי רחמנא דנבלה חלה על חלב, וכיון דגלי גלי וחל גם על טומאה. - הנה ע"כ צריך לומר דלוי סבר ג"כ בעלמא דאין איסור חל על איסור גם בכולל. - דאל"כ אלא סבר דאיסור חל על איסור בכולל, א"כ אין ללמוד מהא דחל נבלה על חלב שהוא מטעם חידוש התורה בנבלה, אלא הוא מטעם דהוי נבלה איסור כולל לגבי חלב. - והוכחה לזה מהא דזבחים פ"ד דדריש רבי יהודה יכול תהא נבלה עוף טמא מטמא בביה"ב ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה, והיינו דאין איסור נבלה חלה על טמאה יעוי"ש. והנה לפי מה שפירשו התוס' ללוי דסבר דחידוש התורה שנבלה תמיד חל על איסור, וע"כ צריך לומר דחלב שאני משום דהוי איסור כולל. - אבל נבלה על טמאה דלא הוי איסור כולל להכי לא חל על איסור טמא. - ולפי"ז אין ללמוד בהא דחל נבלה על חלב הוא מטעם איסור כולל. - וסברת התוס' ע"כ דללוי אין הבדל בין איסור כולל לסתם איסור והיינו דסבר דבאופן שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל לא חל. - ולהכי שפיר יליף מהא דנבלה חל על חלב דמזה נלמד דאיסור נבלה חידוש הוא וחל על איסור. - אבל למאן דסבר אין איסור חל על איסור, ובכולל חל איסור על איסור, א"כ אין ראי' מהא דנבלה חלה על איסור חלב דשאני התם דהוי איסור כולל. - וא"כ הרמב"ם דסבר אין איסור חל על איסור, ובכולל סבר הרמב"ם דחל על איסור, וא"כ אין ראי' מהא דנבלה אחלב. - וא"כ אין מקום להשיג על הרמב"ם, ודברי הראב"ד תמוה.

ד והנה אפשר לומר דהראב"ד מפרש ברייתא דרבי יהודה כמו שפירש הר"ש פר"ג דטהרות מ"ג שמפרש דמאן דסבר איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה בלבד יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבלה וטמא יעוי"ש, נמצא לפי"ז דנם רבי יהודה סובר הא דנבלה חלה על חלב הוא משום חידוש התורה וא"כ הוא הדין דחל נבלה אטומאה. - אבל דברי הר"ש תמוה מסוגיא דחולין ק' ע"ב דמדייק מזה דרבי יהודה סבר אין איסור חל על איסור.

ה נראה דהנה הוקשה לרבותנו בעצם הפלוגתא דלוי ורב אסי דלכאורה משמע דפליגי באיסור חל על איסור, אבל זה תמוה לומר דפליגי בפלוגתא דפליגי תנאי בעלמא וכמו שהקשו בזה התוס'. - לכן נראה דמפרשי דפליגי אם בהמה טמאה מתה אם היא בתורת נבלה, היינו שהיא נבלה נ"כ, וטומאתה טומאת משא היא מטעם טומאת נבלות. - וממילא אסורה ג"כ מצד נבלות ויש עליה שני איסורים איסור טומאה ואיסור נבלות ואעפ"י שאין איסור חל על איסור, זהו מטעם שאין האיסור הראשון מניח להאיסור השני לחול עליו, אבל עכ"פ יש האיסור ומתלא תלי כדאמרינן בעלמא שאין איסור חל על איסור, אבל יש מציאות האיסור, או"ד דטומאת נבלות בבהמה לא הוי מצד נבלה, אלא דין הוא שבהמה טמאה כשהיא מתה יש לה טומאת משא מצד עצמה ולא משום שם נבלה, וממילא אין לה גם איסור נבלה.

ו ובזה פליגי לוי ורב אסי דלוי סבר דבהמה טמאה כשהיא מתה טומאתה מצד שהיא נבלה, ואעפ"י שאין איסור נבלה עליה, אבל זהו רק מפני החלות שאין לה מקום לחול, אבל עכ"פ נבלה היא. - ולהכי בחצי זית ממנה שאין עלי' איסור טמאה, ואפילו למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה, אבל ע"כ לא הוי אלא איסור בעלמא כמו"ש התוס' בשבועות כ"ג ד"ה דמוקי. - ואעפ"י שגם לענין איסור נבלה ג"כ לא הוי אלא איסורא בעלמא. - אמנם כיון דנבלה היא בעצם גם לענין איסור, להכי מצטרפי השני חצאי שיעור לאיסור נבלה היינו שמצטרפי לטומאה. ורב אסי סבר דכל עיקר טומאת בהמה טמאה לא מצד שהיא נבלה כשהיא מתה. - אלא דין הוא בבהמה טמאה כשהיא מתה שיש לה טומאת משא, וכיון שכן אין לה כלל שם נבלה ותוארה, וממילא הוי איסור נבלה אצלה כאילו אינה במציאות, וממילא לא שייך בזה לומר צירוף.

ז וכשמשני רב אסי האי תנא סבר איסור חל על איסור לא הוי הפירוש דחל ממש איסור נבלה על טמאה, דלא בעינן לזה, והיינו דאפילו אם אמרינן אין איסור חל על איסור, הכא הכוונה דישנו לאיסור נבלה באיסור טמאה והיינו דישנו להאיסור במציאות ומתלא תלי והעיקר שיש שם נבלה ותוארה בטמאה. וזה די לענין צירוף. - נמצא דאפילו אם אמרינן בעלמא אין איסור חל על איסור שייך הכא בצירוף ללוי. - וזהו שכתב הראב"ד דכיון דהתנא דברייתא מסייע ללוי יש לפסוק כוותי'. - אבל הרמב"ם ע"כ סבר דהכא בבהמה טמאה ליכא שום ענין דנבלות לא בטומאתה ולא באיסור שלה, ולא אמרינן הכא דאיסור נבלות מיתלא תלי כיון דלא נאמר הדין נבלות הכא. והיינו דדין נבלה נאמרה רק בבהמה טהורה הטעונה שחיטה, ולא בבהמה טמאה. - ומה"ט ליתא בצירוף.

ח והנה לפי"ז הא דקאמר הסוגיא בחולין ק' ע"ב דפריך שם וסבר רבי יהודה איסור חל על איסור והתניא רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא יעוי"ש. הרי חזינן דזה תליא באיסור חל על איסור. - וזהו ע"כ כשיטת לוי דישנה לאיסור נבלה גם בטמאה, וא"כ ראי' מזה לשיטת ראב"ד שיש לפסוק כלוי. - ולכאורה יש לקשות מדברי ר' יהודה עצמו. - אבל אין זה פירכא דיש לומר דכוונת רבי יהודה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, היינו שאין בזה איסור נבלה כלל. - וע"כ מאן דסבר איסור חל על איסור מפרש הכי להקרא. - כן נראה לבאר שיטת רבותינו הרמב"ם והראב"ד כמו שנתבאר בס"ד.

ט וסעד לדברינו בביאור הרמב"ם לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ב וז"ל אין אסור משום נבלה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהן ראוין לשחיטה וכו', אבל מינין טמאים אין שחיטה מועלת בהן בין שנשחטה כראוי בין שמתה כדרכה בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלו אינו לוקה משום נבלה וטרפה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה. - וכתב הה"מ שמקור לזה מהספרא יעוי"ש. - הרי מבואר כמו שכתבנו. - איברא דיש להעיר מהא דאיתא במכות ט"ז אמר רבה בר רב הונא ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה ששה, ה' משום בריה, ואחד משום כזית נבלה יעוי"ש, הרי חזינן דגם בשרצים יש איסור נבלה. - אמנם הרמב"ם מתקן זה בלשונו הזהב בפר"ב ממ"א הכ"ד שהביא להאי דינא וכתב ואחת משום כזית מנבלת הטמאים יעוי"ש, הרי שמפרש הרמב"ם בנבלה דקאמר הש"ס הכוונה משום בשר שרץ טמא כמו"ש הכס"מ שם.

י ומיושב בזה הא דהקשה התוס' שם במכות וז"ל אבל קשה היאך יצטרף אותו שלם לכזית נבילות. - והלא אין איסור נבילות חל עליו דה"ג אמר במס' מעילה דאין איסור נבלה חל על איסור בהמה טמאה עכ"ל, אבל לדברי הרמב"ם אתי שפיר דאין הכוונה נבלה ממש, אלא הכוונה משום שרץ מת, והאיסור הוא מחמת עצמו ולא בעינן לחלות.

יא איברא דאכתי לא ניצל הרמב"ם מהקושיא שיש להקשות דכיון דסבר הרמב"ם דאין בטמאים איסור לאו דנבלה, והיאך ילקה בזה משום נבלת בהמה טמאה. - וכיון שכבר לקה משום שרץ טמא, וא"כ איזה לאו עוד איכא. - והה"מ והלח"מ הקשו בזה בצ"ע. - אבל נראה דשם נבלה דהכא הכוונה משום שרץ טמא כמו"ש הכס"מ. - ולא קשה מה שהקשה הלח"מ דכיון דכבר לקה משום שרץ, דיש לומר דזה נתחייב משום בריה אעפ"י שאין בו כזית. אבל כשהשלים לכזית ניתוסף עוד חיוב עבור האכילה בעצמותה, וכן משמע בירושלמי נזיר פר"ו ה"א דאיתא אוכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים אחת משום בריה, ואחת משום נבלה כמבואר שם. וביאור הדברים משום דהתורה קורא לכל הני בשם נבלה כדכתיב בקרא בפ' שמיני בשרצים וכל אשר יפול מנבלתו עליו יטמא, וגם בבהמה טמאה כתיב כל הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב, הרי חזינן דהתורה מכנה אותם ג"כ בשם נבלה וממילא לענין חיוב מתחייב על אכילתן בכזית. אבל עיקר חיובם לא הוי משום נבלה, אלא משום שרץ טמא, ובהמה טמאה. - ונפק"מ לענין התראה שצריך להתרותו משום שרץ טמא, ובהמה טמאה. - וגם נפק"מ לענין צירוף שאינם באים בצירוף עם נבלת בהמה טהורה מפני שהם שני שמות.

יב ולשיטת הרמב"ם לפי מה שביארנו מיושב הא דהקשו האחרונים מדוע לא יצטרפו השני חצאי זיתים לחיוב נבלה, משום דאם אמרינן דעיקר הדבר משום דלא חל איסור נבלה על איסור טמאה. - וקשה הא קיי"ל דחל איסור לאו על איסור חצי שיעור אפילו למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה כמו"ש התוס' בשבועות כ"ג ד"ה דמוקי יעוי"ש. - והנה הכא דהוי רק חצי זית מטמא. - ועכשיו בצירוף איכא כזית שלם מנבלה, וא"כ ילקה משום נבלה, ובגבו"א ליומא ע"ג מפלפל בזה טובא יעוי"ש. - אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר שאינן באים בצירוף מטעם אחר מפני שהם שני שמות כמו שנתבאר.

יג והנה לשיטת התוס' שמפרשים הסוגיא שהוא מפני שאין איסור חל על איסור בודאי תקשה כמו שכתבנו וביותר דהתוס' בחולין ק"ב ד"ה שאין הקשו שם אמאי לא יחול איסור אבמה"ח כיון דליכא טרפה אלא חצי שיעור יעוי"ש, הרי מבואר דסברי התוס' דאבר מן החי שיש בו שיעור חל על איסור חצי שיעור של טרפה. - והנה אפשר לומר דשאני הכא דנטל חצי שיעור מבהמה טמאה לאחר שמתה. - והיינו דכיון שבשעה שמתה לא היה עליה איסור נבלה ורק מפני שחתך ממנה כחצי זית לא אמרינן בזה דחוזר וניעור איסור נבלה. - ולא שייך בזה מיתלא תלי כהא דיבמות ל"ב דשאני התם שנפקע איסור הראשון ממש. - משא"כ הכא דהאיסור טמאה לא נפקע מהבהמה, ורק מפני המעשה שחתך ממנה חצי שיעור, בזה לא אמרינן דעל ידי מעשה שלו תהי' נפקע איסור טמאה. - ואם באמת לא נשאר ממנה רק כחצי זית אפשר שישנם בצירוף ובאופן זה מיירי שם בתוס' חולין בהא דתלש מן הטריפה. - אבל דוחק הוא. - אבל אפשר לומר דכיון דמעיקרא לא חל שוב אינו חל גם אח"כ, ובזה פליגי רב ולוי. - ובזה אפשר לומר דהוי רב ולוי לשיטתם בחולין ק"ח בחצי זית בשר וחצי זית חלב. - ומצאתי בספר נחלת יהושע סימן ו' נחית לזה. - ומיישב בזה קושיות התוס' דליכא למימר דפליגי באאחע"א דפליגי תנאי בזה, אבל לפירוש זה פליגי באופן שלא חל מעיקרא אם חל אח"כ. - ובספר מלבושי יו"ט בסי' ז' בקונט' ק"ו, כתב דפליגי אם איסור שלם חל על חצי שיעור.

יד אמנם התוס' ע"כ לא סבר לה להני חילוקים מדחזינן שהקשו מדוע פליגי בפלוגתא דתנאי, והכוונה דמאי חידושא משמיענו. - וע"כ דלא סברי התוס' לכל הני סברות, ואם בשביל הקושיא מדוע לא יחול איסור נבלה על חצי שיעור דטמאה. - נראה דפשיטא לבעלי התוס' דהכא לא שייך זה מטעם דכיון דע"כ לא שייך לומר חלות האיסור נבלה על חצי שיעור דטמאה רק לאחר הצירוף, דקודם הצירוף ליכא בנבלה שיעור נבלה, ולא שייך חלות דחמור על הקל דהיינו השיעור שלם על חצי שיעור, ורק לאחר הצירוף שיש כזית נבלה בצירוף עם הטמא אז שייך החלות דשיעור שלם על חצי שיעור. - וכיון שאין לומר חלות קודם הצירוף, אמרינן לאידך גיסא שלא יצטרף, ואין כאן חלות, דהרי אין לומר חלות בכדי שיצטרפו, כיון דקודם הצירוף ליכא החלות, וזה נראה בס"ד.

טו שם, אימא הא חיי שניהם מצטרפין ומני רבי יהודה היא דאמר אבמה"ח נוהג בטמאה. - וקשה לפי מה דאמר רב בחולין ק"ב דכו"ע סברי דב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים יעוי"ש, וא"כ הלא מצינן לתרוצו הברייתא לכו"ע והדיוק הא דחיי וחיי מצטרפין לאבמה"ח ונפק"מ לב"נ.

טז והנה אפשר לומר דהנה הקשו בתוס' היאך אמרינן דחיי וחיי מצטרפין הא אמרינן בסו"פ ניה"נ דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו אלמא דאם חלק האבר לשנים ואכלו כולו פטור, וכש"כ כזית משני אברים חצי אבר מזה וחצי אבר מזה דפטור, אלא ש"מ דע"כ מיירי הכא לענין אכילה בבשר הפורש מן החי יעוי"ש. ביאור דבריהם דבבשר הפורש מן החי גם כי חלקו לשנים חייב משום בשר מן החי. - דדוקא באבר הנחלק דינא הכי דבעינן כצורת אבר.

יז והנה לפי"ז אפשר לומר דאין ב"נ מוזהר על בשר מן החי. - והיינו דלר' יוחנן דאמר בחולין ק"ב דבשר מן החי חייב משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו יעוי"ש, נמצא דאזהרתי' משום טריפה, ועל זה אין ב"נ מוזהר. - ולהכי לא מוקי הש"ס הכא דנפק"מ לב"נ כיון דבבשר מן החי מיירי, ובזה אין ב"נ מוזהר.

יח אבל קשה להרמב"ם דפוסק בפר"ט מה' מלכים הי"א דב"נ מוזהר גם על בשר מן החי יעוי"ש. א"כ תקשה מדוע לא משני הש"ס הכא דמיירי בבשר מן החי ונפק"מ לב"נ. - ואפשר לומר דלב"נ בבשר לא בעינן לצירוף מטעם דלא ניתנו שיעורים לב"נ כמו"ש הרמב"ם שם בהלכה י' דחייב על בשר מן החי בכל שהו. - ומוכרח הש"ס לאוקמי בטמאים ואליבא דר' יהודה.

יט והנה בעיקר קושיות התוס' מהא דאבר שחלקו דפטור הנה לשיטת רש"י בחולין שמפרש בעיקר הטעם דחלקו בפנים דפטור הוא מטעם דכיון שחידוש הוא דהתורה חייבה גם על גידין ועצמות, ולהכי בעינן שיאכל בבת אחת ולא בזה אחר זה באכילת פרס. - אבל אם חלקו מבחוץ ובלען בבת אחת חייב כמבואר שם. - ולפי"ז אתי שפיר הכא דכיון דהחילוק שמבחוץ אינו מגרע את החיוב אם רק הבליעה היתה בבת אחת, וא"כ שפיר יש מקום לומר דאם נטל שני חצאי אברים מטהור ומטמא ובלע אותם בבת אחת דחייב. - ומיושב קושיות התוס' לשיטת רש"י. - אמנם התוס' שם חולקים על שיטת רש"י וסברי דאם חלקן מבחוץ לא מהני לחייבו גם אם היתה הבליעה כאחת יעוי"ש, ולפי"ז לשיטתם הקשו שפיר.

כ והנה לשיטת הרמב"ם בפר"ה ממ"א דאם חתך מקצת מאבר שאין בו עצם עובר ג"כ משום אבמה"ח כמו החותך מן הטחול או מן הלשון כזית עובר משום אבמה"ח ושיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דאף בחלקו מבחוץ אם הבליעה היתה כאחת חייב. - וגם אפשר לומר דבזה שאין בו גידין ועצמות לא בעינן שתהי' הבליעה כאחת, וגם בזה אחר זה אם הוא באכילת פרס סגי, מטעם דבזה לא הוי חידוש. וכן כתב המנח"ח במצוה תנ"ב. - וא"כ אתי שפיר הכא דמצינן למימר הא דחיי וחיי מצטרפין מיירי בכזית בשר מן האברים שאין בהם גידין ועצמות דהחלוקה אינו מגרע החיוב. - וא"כ גם הצירוף לא מגרע החיוב למ"ד דנוהג בטמאים דין אבמה"ח. - והנה גם לשיטת התוס' דהחילוק האבר מגרע החיוב, אפשר לומר דזהו דוקא באבר שיש בו גידין ועצמות, וזהו ע"כ גם כן מצד שהוא חידוש התורה. - אבל באבר שאין בו גידין ועצמות, ושיעורו בכזית החילוק האבר אינו מגרע החיוב, וא"כ שפיר מהני הצירוף משני אברים. - ושפיר מצינו לאוקמי' החיוב באבר מן החי, ומדוע דחקוה התוס' לומר דמיירי בבשר מן החי. - וע"כ צריך לומר להתוס' לא סברי בהאי דינא כהרמב"ם לחייב על כזית מן האבר שאין בו גידין ועצמות. - אלא שיטת התוס' דאין לחייבו משום אבמה"ח בכזית הנפרד מאבר שאין בו גידין ועצמות. ובלא"ה יש חולקין על הרמב"ם בדין זה כמבואר שם בהה"מ, וכתב שזהו דעת הראב"ד בהשגה. - ומוכח מזה שגם דעת התוס' כהיש חולקים. - והתוס' לשיטתייהו שכתבו בחולין צ"ו ע"ב ד"ה ורבי יהודה דלעולם לא מחייב משום אבמה"ח עד שיאכל אבר שלם יעוי"ש. - והנה פשטות הסוגיא משמע דמשום אבמה"ח מיירי. - וזה אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דמיירי שנטל חצי זית מזו וחצי זית מזו היינו מהאברים שאין בו גידין ועצמות דאין החילוק מגרע חיובם, ומהני גם צירוף.

כא והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל, תימא הוא זה ומ"ש זה מן הבשר החי שאין בו אלא משום טריפה עכ"ל. - והנה כוונתו דכיון דבתולש כזית בשר מן אבר שאין בו גידין ועצמות יש בו משום אבמה"ח א"כ גם בתולש בשר מן החי ממש הרי זה לא גרע מן הנוטל מאבר שנקרא אבמה"ח וכש"כ בנוטל מבהמה חיה כזית בשר פשיטא שזה נקרא נוטל מן החי, ומדוע לא יתחייב רק משום ובשר בשדה טריפה. - והנה לכאורה אפשר לומר דהא דמחייב בבשר מן החי מיירי בתלש כזית בשר ממקום שאין זה בתור אבר אבל בתולש כזית בשר מאבר אחד מן האברים הרי"ז ג"כ בכלל אבר מן החי, ורק בתולש מן הבהמה חתיכת בשר ממקום שאינו אבר, כגון שחתך מן הגרון וכדומה, ובזה החיוב מן ובשר בשדה טריפה. - אבל זה ליתא דמלבד דחידוש גדול הוא. - אבל כוונת הראב"ד להקשות דע"כ לא גרע בהמה כולה בחייה להיות דינה כאבר.

כב ונראה בסברת הרמב"ם דכיון דאבר מן החי נלמד מהא דאמרה תורה לא תאכל הנפש עם הבשר והיינו דאבר נקרא נפש מטעם שאם יחתכנו אינו עושה חליפין וכדפירש"י שם בחולין מפני שלא ישוב עוד הנפש הנטולה שאינה חוזרת יעוי"ש. וכל זה שייך בשחתך אבר שלם, אבל בחתך חתיכת בשר מן הבהמה, כיון שעושה חליפין דהרי חוזרת ומגדלת בשר אחר כדרכן של בע"ח אין זה נקרא נפש. - אמנם בשנטל וחתך אבר שלם מן הבהמה שזה נקרא אבר מן החי, אז כל האבר נקרא כן, אפילו הבשר ממנו, וממילא גם הבשר מכונה בשם אבר מן החי. - וזהו כוונת הרמב"ם ומיושבת השגת הראב"ד.

כג ולפי"ז הא דבשר הבא מאבר מן החי שאין בו גידין ועצמות הנה כל האבר כולו נקרא נפש וממילא כל כזית וכזית בשם נפש יכונה מטעם טבעו שעושה פעולת החיים. - וזהו פעולת אבר, ולא פעולת בשר. - ובזה ניחא מה שקשה לכאורה מדוע לא יתחייב גם משום ובשר בשדה טריפה. - ומצאתי אח"כ במנח"ח שמביא שכן הקשה הפר"ח. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר. - והיינו דהבשר הזה בשם אבר יכונה, מטעם שפעולתם פעולת אבר, ולא פעולת בשר. - וזה נראה בס"ד.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אמר רב לא שנו. דנבלות מצטרפות זו עם זו דמשמע אפילו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה אלא לענין טומאה הנוגע בהן דבתרוייהו כתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתה יטמא אבל לענין אכילה לחייב עליה משום לא תאכלו כל נבלה (דברים יד) לא מצטרפין אלא נבלות טהורים בפני עצמן מצטרפות זו עם זו ונבלות טמאות בפני עצמן (אבל לענין איסור אכילה לא מצטרפין) דאין איסור חל על איסור דלא אתי איסור נבלה וחייל על איסור בהמה טמאה הלכך לא מצטרפין: ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפי. דקסבר איסור חל על איסור וחייב שתים אחת משום בהמה טמאה ואחת משום נבלה: איכא דאמרי הא דרב אסי פליגא אדרב. ומצינן לאוקמא (דקסבר) האי דקאמר רב אסי טהורה לעצמה וטמאה לעצמה (משום) דבין לענין טומאה ובין לענין אכילה ומוקים רב אסי למתניתין דתני כל הנבלות מצטרפות היינו טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן ואפילו לענין טומאה והיינו פליגא אדרב [וא''ד לא פליגא דמצינן] לאוקמי נמי לדרב אסי כדרב וכי קאמר רב אסי טהורין לעצמן לענין אכילה אבל לטומאה הכי נמי דמצטרפין והיינו כרב: מיתת פרה וחיי גמל. שאם נטל חצי זית מפרה מתה וחתך חצי זית מגמל חי ואכלם אינם מצטרפין לחייב לא משום נבלה דמיתת פרה ולא משום אבר מן החי הבא מגמל חי: הא מיתת שניהם. שנטל חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל מת מצטרפין לטומאה וקשיא לרב אסי אליבא דמ''ד דפליגא אדרב דקאמר אפילו לענין טומאה נמי טמאות לעצמן וטהורות לעצמן אבל לרב לא מצי לפרוכי דרב מצי לאוקמי להא דוקיא דהא מיתת שתיהם מצטרפין לענין טומאה קאמר: אימא הא חיי שניהן מצטרפין. לכזית אבר מן החי: ומני ר' יהודה היא. דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף קא:) דאבר מן החי נוהג נמי בטמאה: אבל מיתת שניהן [מאי] לא מצטרפי. משום דטהורות לעצמן וטמאות לעצמן: אם כן. אמאי רהיט ותני ברייתא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין משום דזה חי וזה מת הא אמרינן אפילו מיתת שניהן אין מצטרפין אע''ג דשניהם מתים וליתני הכי מיתת פרה וגמל שניהם אין מצטרפין אלא ודאי דמדתני מיתת פרה וחיי גמל אינן מצטרפין מכלל דסבירא ליה דהא מיתת שניהן מצטרפין וקשיא לרב אסי: ועוד תניא חצי זית פרה וכו'. אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל בין בחיין ששניהן חיין בין במיתת שניהן מצטרפין והיינו סיפא דהאי ברייתא דלעיל דקתני מיתת פרה וחיי גמל: קשיא רישא. דקתני מיתת פרה וחיי גמל וכו' דדייקת הא מיתת שניהן לא מצטרפין אהא סיפא דקתני אבל חצי זית מפרה בין בחייה בין במיתתה מצטרפין אלא לאו ש''מ מדסיפא מצטרפת מיתת שניהן ברישא נמי מצטרפת מיתת שניהן וקשיא לרב אסי לאיכא דאמרי דפליגא אדרב: אמר לך רב אסי האי תנא קסבר איסור חל על איסור. דאע''ג דאיכא איסור של טמאה איכא איסור נבלה להכי מצטרפין ולא סבירא לי הכי אלא סבירא לי דאין איסור חל על איסור ומיתת שניהן אין מצטרפין והא דקתני ברישא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין היינו נבלה ואבר מן החי דלבהמה טמאה דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור אבר מן החי והא דקתני סיפא חצי זית מפרה בחייה וכו' התם ליכא איסור נבלה דבבהמה טמאה ליכא איסור נבלה אלא איסור בהמה טמאה ואבר מן החי. ענין אחר קשה רישא אסיפא דהא רישא דקתני חצי זית מפרה בחייה וחצי [זית] מגמל במיתתה אין מצטרפין קשה להא סיפא דקתני אבל חצי זית מפרה וחצי זית מגמל בין בחייה בין במיתתה מצטרפין דהא דקתני בין בחייה בין במיתתה משמע ליה בין במיתת חדא וחיי חברתה וקתני מצטרפין אלא לאו ש''מ דמיתת שניהן מצטרפין וה''ק אלא מאי אית לך למימר דלא תיקשי רישא לסיפא הכי צריך לפרושי להא סיפא דקתני [בין] בחייה בין במיתתה תריץ הכי בין במיתתה בין במיתת שניהן וקתני דמצטרפין וקשיא לרב אסי להך לישנא דפליגא אדרב דמשמע דסבירא ליה לרב אסי דאפילו לטומאה נמי אין מצטרפין: אמר לך רב אסי האי תנא סבר וכו' ולא מ''ה:

איסור חל על איסור ונראה לפרש דודאי כולהו איירי למ''ד אין איסור חל על איסור ולוי אמר לך אע''ג דבעלמא אין איסור חל על איסור הכא מודה דאיסור חל על איסור דגלי קרא בנבלה דכתיב (ויקרא ז) וחלב נבילה [וגו'] ואכול לא תאכלוהו התורה אמרה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב וה''ה דחייל נמי איסור נבילה אטמאה ורב אסי אומר טהורים בפני עצמן וטמאין בפני עצמן איכא דאמרי פליגא אדרב וקסבר דלענין טומאה נמי לא מצטרפי וא''ת ומאי טעמא דהתינח לענין אכילה כדפירשנו לעיל דשני איסורים הם אלא לענין טומאה אמאי לא מצטרפי והא איסור טהורה וטמאה משום טומאה יש לומר דקסבר כיון דלענין אכילה לא מצטרפי לענין טומאה נמי לא מצטרפי וא''ת והא קתני במתני' כל הנבילות דמשמע דמצטרפי לכל הפחות לענין טומאה י''ל דמיירי בטהורה וטהורה כגון עז ופרה או בטמאה וטמאה כגון גמל וחמור וא''ת והא קתני במתני' כל ששיעורו וטומאתו שוה מצטרפין וכל הנבילות בין של טומאה בין של טהורה טומאתו ושיעורו שוה י''ל דלא קאמר מצטרפין אלא בשרצים שאין חלוקים לענין אכילה [אבל בבהמה דחלוקה לענין אכילה] כגון טהורה או טמאה בהא לא קאמר דמצטרפי: ואיכא דאמרי לא פליג אדרב. והא דקאמר טהורים בפני עצמן וטמאין בפני עצמן לענין אכילה קאמר אבל לענין טומאה מודה לרב: מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין זה עם זה הא מיתת שניהם מצטרפין. וקשה לרב אסי ללישנא דקאמר דפליג אדרב אבל לא פריך לרב משום דרב מוקי לה לענין טומאה וכן משמע לכאורה מדקאמר בסמוך אמר לך רב אסי אלמא לרב אסי דוקא קפריך ותו דהיכי מצי מוקי לה רב לענין טומאה והא על כרחך הא דקאמר מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין לענין אכילה קאמר שאם אכל חצי זית מפרה מתה וחצי זית מגמל חי אין מצטרפין להתחייב לא משום נבלה ולא משום טומאה דלענין טומאה לא מיירי דבחיי גמל לא שייכא שום טומאה כדאמר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכח:) דבשר הפורש מן החי אינו מטמא ויש לומר דחיי גמל דהכא היינו אבר מן החי דשייכא ביה טומאה כדאמר התם בתורת כהנים לפי שאין לו חליפין והויא דומיא דנבלה וא''ת א''כ ל''ל צירוף הא אמרינן התם דאין לו שיעור י''ל דמ''מ בעינן שיהא בשר גידין ועצמות והכא מיירי בדאיתא גידין ועצמות אבל בשר ליכא ולכך צריך צירוף קודם שיטמא ומ''מ קשיא היכי קא דחי הא חיי שניהן מצטרפין והא אמרינן בסוף פרק גיד הנשה (שם דף קג:) דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ אינו עובר עליו אלמא דאם חלק האבר לשנים ואכלו כולו פטור וכ''ש כזית משני אברים חצי אבר מזה וחצי אבר מזה דפטור אלא ש''מ דעל כרחך מיירי הכא לענין אכילה וא''כ אמאי לא פריך לרב כמו דפריך לרב אסי וי''ל דאין הכי נמי דפריך אפי' לרב והא דקאמר אמר לך רב אסי משום דס''ל לבעל הש''ס דלא פליג אדרב וכי היכי דניחא לרב אסי מהאי טעמא נמי ניחא ליה לרב ועוד אומר מורי שיחי' דלפי הלשון דלא פליגא אדרב א''כ רב ורב אסי הכל אחד ורב אסי משמיה דרב קאמר שהוא היה תלמידו: ורבי יהודה היא. פירוש דקאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף קא:) דאבר מן החי נוהג בטמאה ובטהורה וה''ה לבשר מן החי דנוהג בטמאה ובטהורה ולכך מצטרפין חיי שניהם להתחייב באכילה ומשום אבר מן החי: מאי איריא דרהיט ותני מיתת פרה וחיי גמל. כלומר מאי איריא דנקט מיתת פרה וחיי גמל ולשון רבנו משה מקוצי מעילה משונה הוא משאר מקומות: ועוד תניא חצי זית כו'. אבל חצי זית מפרה כו' מצטרפין קשיא רישא אסיפא אלמא ש''מ דמיתת שניהם מצטרפין פירוש אף הא דקאמר בסיפא דהך ברייתא בין במיתתם בין בחייהם רוצה לומר כגון חיי גמל ומיתת פרה או איפכא דמצטרפין א''כ תקשה רישא אסיפא אלא ש''מ במיתת שניהם מצטרפין וי''ל בין במיתת שניהם בין בחייהם והא דקאמר הכי אין זה רק כדי ליישב הברייתא דלא תיקשי דתיהוי משבשתא דהא אי הוה הא בין במיתתם בין בחייהן ר''ל אחד חי ואחד מת מ''מ מוכח שפיר מיתת שניהם הוא אמר לך רב אסי קסבר האי תנא איסור חל על איסור ואנא קאמינא למ''ד אין איסור חל על איסור כדפירשנו לעיל דכולהו אמוראי פליגי אליבא דמ''ד אין איסור חל על איסור:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד