דף קלד - ב
ראשית הגז, והמתנות, ופדיון הבן, וטלה של פדיון פטר חמור, בכל הנך ליכא איסורא אלא רק ספק ממונא, והלכך אזלינן בהו לקולא ופטור בספק.
כי אתא רבין, אמר: מתניתא אחרינא דאשכח ריש לקיש, דתני בה דפטר רבי מאיר בקמה של גר שספק אם נקצרה קודם שנתגייר או אחר כך [1], אמתניתין דקמה דספק לקט הוי לקט - רמי ליה לרבי יוחנן. ושני ליה רבי יוחנן: בלשון יחיד אני שונה אותה כדלעיל.
לוי זרע בכישר [שם מקום], ולא הוו התם עניים למשקל לקט. אתא לקמיה דרב ששת לשאול מה יעשה בלקט.
אמר ליה רב ששת: כתיב "לעני ולגר תעזוב אותם", משמע דווקא לעני ולגר [2], ולא שתניחם בשדה לעורבים ולא שתניחם לעטלפים, הלכך אינך צריך להניח הלקט בשדה [3].
מיתיבי: אין מביאין [אין צריך הישראל לטרוח ולהביא] תרומה לא מגורן לעיר ליד הכהן, וכן לא ממדבר לישוב. ואם אין שם בגורן או במדבר כהן שיקחם, שוכר פרה ומביאה [את התבואה] לעיר מפני הפסד כהן [4]. ואם כן הכא נמי יביא הישראל את הלקט לעיר ויתנו לעניים!?
ומתרצינן: שאני תרומה דטבלה! דהוי כל התבואה טבל ואסורה עד שיפריש התרומה, ולא סגיא דלא מפריש לה, דחייב הוא להפריש כדי להתיר התבואה.
ומקשינן: והרי מתנות כהונה דלא טבלי, שהרי אין שאר הבהמה נאסרת עד שיתן המתנות, ותניא: מקום שנהגו למלוג בעגלים, שהיו רגילין למולגן ברותחים ולאכלן עם העור, אף על גב דבשאר מקומות אין צריך ליתן את העור לכהן [דלא מצינו דאתרבי עור הזרוע מקרא], באותו מקום לא יפשיט את הזרוע ויתננה לכהן, אלא נותנה עם העור, ועין יפה היא שנהגו בכהנים.
מקום שנהגו להפשיט את הראש, לא יפשיט את הלחי, אלא נותנה עם העור, דמרבינן לקמן שצריך ליתן לכהן צמר שבראש כבשים, וכל שכן דצריך ליתן העור [5].
ואם אין שם כהן ליתן לו את המתנות, מעלין אותן בדמין, ששמין את דמיהן של המתנות, ואוכלן הישראל, והדמים יתן לכהן הבא ראשון [6], ועושין כך מפני הפסד כהן. חזינן דצריך הישראל לטרוח כדי שיגיעו המתנות ליד כהן.
ודחינן: שאני מתנות כהונה דלשון "נתינה" כתיבא ביה, ולהכי מוטלת עליו החובה ליתן לכהן.
ואמרינן: השתא דאתית להכי, לענין תרומה נמי מצית לתרוצי הכי, דשאני תרומה מלקט משום ד"נתינה" כתיבא ביה [7].
ותמהינן: ואלא לשון "תעזוב" יתירא דכתיב בלקט למה לי, לאו למימר דאם אין עניים יצניע הלקט עד שימצא עני?!
ואמרינן: לא. אלא לכדתניא: המפקיר את כרמו ולשחר [בבוקר] עמד ובצרו [8], אף על גב דהפקר פטור ממתנות עניים, הכא חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, דבכולהו כתיב "תעזוב" יתירא, ופטור מן המעשרות [9].
ההוא שקא דדינרי [שק של דינרי זהב] דאתא לבי מדרשא, ששלחוהו ממקום אחר עבור בני הישיבה. קדים רבי אמי וזכה בהן [ואף על גב ששלחו את הדינרים עבור בני הישיבה, הוצרך לזכות בהן רב אמי עבור העניים שאינם בני הישיבה, לב אריה].
ותמהינן: והיכי עביד הכי, והא כתיב במתנות עניים "ונתן", ודרשינן: ולא שיטול מעצמו!? ומבארינן: רבי אמי נמי לא לעצמו זכה, אלא לעניים זכה בהן [10].
ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני, שמותר לו לזכות לעצמו כדי שיהא גדול בעושר.
דתניא: כתיב "והכהן הגדול מאחיו". ודרשינן מינה: שיהא גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר.
אחרים אומרים: מנין שאם אין לו משלו שאחיו הכהנים מגדלין אותו? תלמוד לומר: "והכהן הגדול מאחיו" - גדלהו משל אחיו! [11]
מתניתין:
איזהו הזרוע?
מן הפרק של ארכובה עד כף של יד דהיינו העצם הרחבה של הכתף. והוא נמי הזרוע של נזיר דכתיב ביה שמניפין את "הזרוע בשלה".
וכנגדו ברגל - הוא השוק האמור בשלמים, שהוא גם כן שתי עצמות, מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא, דהיינו כל הירך [12].
רבי יהודה אומר: שוק הוא מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל.
איזהו לחי?
מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת.
גמרא:
תנו רבנן: האי דכתיב "ונתן לכהן את הזרוע" - זה זרוע ימין.
אתה אומר זה זרוע ימין, או שמא אינו אלא זרוע שמאל?
תלמוד לומר: "הזרוע".
והוינן בה: מאי תלמודא? מהיכן נלמד מהמילה "הזרוע" דהוא ימין?
ומבארינן: כדאמר רבא לענין גיד הנשה, דילפינן מ"ה'" יתירא ד"הירך" דהוא המיומנת שבירך דהיינו ימין. הכא נמי ילפינן מ"ה'" יתירא ד"הזרוע" דהוא המיומן שבזרוע.
והאי דכתיב "והלחיים", למאי אתא האי "ה'" יתירא?
להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים שצריך ליתנם לכהן.
והאי דכתיב "והקבה", למאי אתא האי "ה'" יתירא?
להביא חלב שעל גבי קבה וחלב שבתוך הקבה.
וראיה לכך מדאמר רבי יהושע: כהנים נהגו בו - בחלב שעל גבי הקבה ושבתוך הקבה - עין יפה, ונתנוהו לבעלים [13]. טעמא דנהגו, משמע הא לא נהגו - דידיה [דכהן] הוא. חזינן דמדאורייתא צריך ליתנו לכהן, וילפינן לה מיתורא ד"ה'".
דורשי חמורות [מקראות הסתומים] היו אומרים דמהכא ילפינן ד"זרוע" ימין היא:
הזרוע, שהיא יד - כנגד היד של פנחס, שזהו ברית כהונת עולם שניתנה לו. וכן הוא אומר: "ויקח רומח בידו". ואיזו יד עושה מלחמה, הוי אומר - ימין! חזינן מהכא דנותנין לכהן זרוע ימין.
ולחיים הניתנין לכהן - כנגד תפילה [הנאמרת בפה דהיינו לחיים] דפנחס. וכן הוא אומר: "ויעמוד פנחס ויפלל".
קבה הניתנת לכהן - כמשמעה, כנגד קבה דמעשה פנחס. וכן הוא אומר: "ואת האשה אל קבתה".
ותנא דברייתא מייתי לה מהכא דזרוע היא ימין:
כתיב בשלמים: "ואת שוק הימין תתנו תרומה". אין לי אלא שוק הימין דכתיב ביה בהדיא דהוא ימין, זרוע מוקדשין של איל נזיר מנין שהוא ימין? תלמוד לומר מדכתיב בשלמים קרא יתירא "תתנו".
זרוע חולין דמתנות כהונה מנין שהיא ימין? תלמוד לומר דכתיב בשלמים קרא יתירא "תרומה" [הגירסא לפנינו להיפך, ועיין בהערה בצד הדף].
שנינו במשנתינו: איזהו לחי, מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת.
ומקשינן: והתניא גבי לחי דמתנות כהונה: נוטלה ובית השחיטה עמה, והיינו יותר למטה כלפי הגוף מפיקה של גרגרת?
ומתרצינן: לא קשיא, הא דמתניתין - רבנן היא, והא דברייתא - רבי חנינא בן אנטיגנוס היא.
דתניא: מוגרמת, דהיינו בהמה שנשחטה למעלה מבית הבליעה - פסולה.
העיד רבי חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. ואם כן, לעולם, לכולי עלמא, בין למתניתין ובין לברייתא, נותנין הלחי עד פיקה של גרגרת, אלא דברייתא סברה כרבי חנינא בן אנטיגנוס דאפשר לשחוט בפיקה של גרגרת [דהיינו מוגרמת], ולהכי קרי לאותו מקום "בית השחיטה", ומתניתין רבנן היא דסבירא להו דאין שוחטין שם, ולהכי תנן עד פיקה של גרגרת ולא קרי לאותו מקום "בית השחיטה" [14].
ואיבעית אימא: הא והא רבנן, ומאי האי דתניא בברייתא נוטלה ובית השחיטה עמה - עמה דבהמה קאמר, דבית השחיטה נשאר עם הבהמה, והלחי ניתנת עד פיקה של גרגרת ולא יותר. [15]
הדרן עלך פרק הזרוע והלחיים
הערות
[1] בקהילות יעקב [נדרים ט'] הביא שבדברי חיים [למהר"מ אויערבך, תפיסה ח'] הקשה מכאן על דברי הנתיה"מ ש"עני ורש הצדיקו" נאמר כדי לחייב אף במקום שרוב הקמה של בעל הבית, אך במקום ספק השקול הולכים לחומרא משום שספק לקט יש בו "בל תלקט" וספק איסורא לחומרא, והרי כאן מדובר בספק מתי התגייר אם קודם קצירה או אחריה, וזה הוא ספק השקול, ולמה הולכים לקולא, ובהכרח שספק לקט נחשב כספק ממון. [ויתכן שבספק מתי התגייר נעמיד על חזקת פטור, ודוחק]. וראה חזו"א מעשרות [ז' י'] שספק לקט נחשב ספק איסור רק בשדה שהתחייבה בודאי והספק הוא אם קיים מצוותו, אך בשדה שספק אם התחייבה כלל, הוא ספק ממון, ובגר הוא ספק אם נתחייבה כלל שדהו.
[2] בפרי מגדים [שם] הוכיח מכל דברי רש"י בארבע ספיקות לחיוב, שרק ספק איסור שיש בו כרת או מיתה לא מועילה בו חזקת פטור, שהרי דקדק רש"י לפרש למה יש איסור כרת בכל דבר, ומשמע שאיסור סתם מוכרע בחזקת היתר. [וכאן אי אפשר לפרש כמו שביארנו בהערה הקודמת, שהרי לא מדובר בחיובי הפרשה ונתינה שנחשבים איסור רק במקום שבאים להתיר איסור מיתה, אלא באיסורים סתם]. ולפי שיטתו נדחק לומר שבפטר חמור אף על פי שאין בו חיוב מיתה, כיון שאין לו הפסד ממון - שהרי יכול לעכב השה בידו - הצריכוהו רבנן להפרישו, ולא יפטר משום חזקתו לפטור. ובדרך אמונה [שם] תמה על דבריו, הרי גם בחלה נוטל הממון מהשבט ואינו מפסיד, ולמה הוצרך רש"י לומר שיש בה מיתה. ויתכן לחלק כנ"ל, שבחלה לולי האיסור, היתה נחשבת כחובת ממון שספיקה מוכרע בחזקת מר"ק, מה שאין כן איסור הנאה של פטר חמור, שגם אילולי כרת לא תועיל בו חזקת היתר אם אין בו הפסד, כי עיקרו איסור הנאה, ואין הנידון בו בחובת הנתינה. והרמב"ם [פ"ח ה"ט] כתב שבספק אם גלגלה משנתגייר חייבת בחלה, לפי שהוא עוון מיתה. [ובד"א שלאו דוקא מיתה, אלא שלא ממון] ובמקדש דוד [נ"ז א'] כתב שכוונתו לומר שצריך ליתנה לכהן. וכמבואר בפירוש המשנה בדמאי שרק טבל שאיסורו במיתה צריך ליתנו לכהן.
[3] המאירי כתב שצריך להניח כשיעור זמן הניתן ללקט במקום אחר, והוא משילכו הנמושות, ואחר כך מותר לקחתן, ומשמע שצריך להפריש פאה, והלקט והשכחה נעשין הפקר [ונפקא מינה לפטרו ממעשר, ועיין מל"מ פ"ב מתרומות ה"ט] רק שמותר לקחתם לעצמו כי אין להם בעלים שהם העניים. אך בירושלמי [ריש פ"ח דפאה] משמע מדברי רשב"י שאין צריך לקרא לפאה שם כשאין עניים, ומסתמא הוא הדין ללקט ושכחה שלא חל בהם הפקר. וכן משמע קצת בדברי רש"י [בד"ה ואם] שפאה אפילו אין מפרישין, וראה גם בריטב"א [גיטין מז.] ובטור [יו"ד של"ב] שסברו שאין מפרישין. והרמב"ם [פ"א ממתנות עניים ה"י] כתב: נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם, כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזור עליהן הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם, שאין גופן קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן "ונתן לעניים" אלא "תעזוב אותם", ואינו מצווה לעזוב אותן לחייב ולעופות אלא לעניים והרי אין כאן עניים. ובפאת השולחן [ד' ס"ק כ"א] נקט שהרמב"ם העמיד סוגיין רק בפסקו עניים, ואף שאמרו במשנה שאם התייאשו מותר לקחתם, הנידון בסוגיין אם צריך לתת דמיהן, וכדלהלן, אך כשאין עניים חייב לעזוב כי הוא יאוש שלא מדעת, אך בבית יוסף משמע שביאר בדעת הרמב"ם שלא היו עניים. ולכן ביאר בדרך אמונה שהרמב"ם כלל דין "פסקו העניים" שהוא במקום שישנם ולא נטלו, עם דין מקום ש"אין עניים", כי סבר שבכל אופן צריך להפריש פאה והלקט מופקר, ורק אחר שקרא שם והלכו הנמושות או שאין עניים, אז יכול לחזור ולקחתו לעצמו כי אינו חייב לעזור לעורבים ועטלפים. [ומה שלא הזכיר הרמב"ם שצריך שיתאשו העניים מממון זה שהיה שלהם [כמבואר בב"מ כ"א] היינו משום שכוונתו כי אחר יאוש הנמושות גם היה אסור ליקח אם היה צריך "לעזוב", גם לעורבים ולעטלפים. או שסבר שלא מועיל יאוש, כי יש עניים קטנים וגם עדיין לא הגיע הממון לידם, וכוונת הגמרא [בב"מ] שיאוש שלא מדעת מועיל כמו סילוק הנמושות בפאה, שנחשב כעומד לעורבים ועטלפים כי גם שאר העניים שישמעו שהסתלקו הנמושות יסלקו עצמם מהשדה, וכן כל דבר שאם יודע לו שנאבד יתיאש ממנו - נחשב כמתיאש כבר מהשתא. ראה גרעק"א בגהש"ס שם ובשערי יושר ה' י"ט, ודבר אברהם א' י"ג, ובתורת זרעים פאה ח' א' וחידושי הגרש"ר ב"מ י"א ז']. ובחזו"א מעשרות [ז' י'] כתב שבזמנינו כפי ראות עינינו לא יטריח שום עני לילך בשדה ללקוט שטרחו יותר משכרו, ואצלנו הלחם בזול ומצוי וכו' ויבואו הערבים וילקטום, שהם בתכונות המסוגלות לכך וכמו שמלקטים את העשבים וענפי עץ בערי ישראל. ואף אם נניח שאם היו כל ישראל משמרים מצוות המתנות היה כדאי לעני להטריח, מכל מקום השתא לא חייל לקט, שאם יהיה לקט לא ילקטוהו עניי ישראל וכו'. והוכיח כי אף שסיבת הדבר אינה כהלכה, מפני שיש מומרים שאין נותנין מתנות עניים, מכל מקום נחשב שאין עניים, ואפילו שהבעלים הוא הגוזל את המתנות, לא חל הלקט.
[4] הטור בהלכות ארץ ישראל [י"א] כתב שאם אין עניים יפריש שכחה ופאה ויאספם לביתו עד שיזדמנו לו עניי ישראל, וגם תוס' בראש השנה [ד:] רצו לומר שאינו נוטלם לעצמו, אלא שאינו עובר בבל תלקט, ודחו ביאור זה, כי מסקינן שרק תרומה צריך להצניעה וליתנה לכהן, ומשמע שפאה מותר לקחתה לעצמו. ובפשטות כוונת הטור במקום שיתכן שיבואו עניים. וראה במאירי לעיל ש"מותר לקחתן".
[5] הרמב"ם [פי"ב מתרומת הי"ז] כתב שאם היתה חיה או בהמה אוכלת את התרומה בגורן, התקינו חכמים שיטפל בה ויביאנה לעיר, שאם הניחה לבהמה וחיה הרי זה חילול ה'. ותמה בהגהות יד אפרים לשו"ע [ס"א] הלא בסמוך מסקינן שבתרומה יפריש משום דכתיב נתינה ומשמע שצריך לתתה לכהן. וכתב חזו"א [דמאי ג' א'] שהכתוב מלמד רק שאינו נפטר מתרומה במקום שאין כהן כמו לקט במקום שאין עניים. אבל אחרי שהפריש אינו חייב לטפל בה, אלא מניחה בגורן, וכשהכהן נוטלה מתקיימת למפרע מצוות "נתינה", וזהו תיקון חכמים משום השבת אבידה, [והוצרך הרמב"ם לטעם של חילול ה' כי הוא ממון שאין לו תובעין, והוא רק כעין השבת אבידה]. ובלקט אין השבת אבידה, כי לא חלה כלל מצוות לקט כשאין עני, ואמנם אם כשהניח לקט היו עניים והלכו, חלה בו מצוות השבת אבידה. ולדעת הראשונים שצריך להפריש פאה גם במקום שאין עניים, צריך לפרש שכוונת הכתוב לחייב במצוות נתינה [ולכאורה צריך להודיע לכהן שיש לו תרומה], אבל בלקט ופאה יכול לזכות בהן כי המצוה מתקיימת בעצם ההפרשה. ולהרמב"ם ביאור לשון הגמרא "הפסד תרומה" היינו חילול ה' בכך שנפסדת התרומה, [וראה ביאור הגר"א בסוף תרומות] והדרב"ז כתב שלא קיים מצוות נתינה, וראה הערה 7.
[6] רש"י פירש שבמקום שנהגו למלוג ולאכול אותם עם עורן, אינו רשאי להפשיט את הזרוע אלא נותנה לכהן עם עורה, ובמקום שנהגו להפשיט את הראש, לא יפשיט את הלחי, כי חייב לתת לכהן את הצמר שבראש וכל שכן את העור עצמו. והוסיף בעל המאור שלפי ביאור זה הועיל מנהג שיתן גם את העור, אף שמן התורה אינו חייב ליתנן אלא בלחי, כיון שחיוב מתנות הוא רק בבשר לאכילה, והעור אינו ראוי לאכילה, אך במקום שנהגו למלוג והוא ראוי קצת לאכילה צריך ליתנו כחלק מהזרוע, ואז גם לא יפשיטנו. אבל במקום שלא נהגו למלוג, יכול להפשיט את הזרוע וליטול העור לעצמו, [אך אינו חייב להפשיט, אפילו אם המנהג להפשיט]. אך בלחי לא יועיל המנהג להפשיט את הראש לגרע ממצוות התורה לתת את עור הלחי לכהן. והרי"ף גרס "מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג בזרוע" [במקום "לא יפשיט הזרוע"] וביאר הרמב"ן במלחמות ה' שאסור אפילו למלוג את הזרוע, כיון שהעור נפסד במליגתו, ואף שהם נהגו לאכלו כך, כל אחד עושה לעצמו כפי שעדיף לו, אך אינו יכול למלוג את העור של הכהן, שמא חפץ בו בלי מליגה. והוסיף, שלדעת הרי"ף מן התורה צריך לתת עור הזרוע לכהן כיון שזכה בהן מעת השחיטה, כדכתיב מאת זובחי הזבח, ולא הוצרך לרבות בראש אלא צמר ושער, ולכן לא יועיל המנהג למלוג להפסיד את העור שכבר שייך לכהן. [וראה בר"ן טעם נוסף, שגם בזרוע התרבה כל מה שעליה]. וכל זה לענין מליגה, אך אם נהגו להפשיט הזרוע, יכול להפשיטה ולתת את הבשר והעור לכהן, [אך אינו חייב להפשיט, וכנ"ל]. אבל בלחי אף במקום שנהגו להפשיט, לא יפשיטנה, שמא הכהן מעדיף למולגה, כי עור הראש יותר ראוי לאכילה במליגה. והרמב"ם [פ"ט מביכורים הי"ט] כתב "אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן אלא יתנו לו בעורן ובצמרן", ומשמע כביאור הר"ן בדעת הרי"ף, שמן הדין חייב לתת את העור ואת הצמר שעל הזרוע, ולכן אפילו במקום שנהגו למלוג אין מולגין, ואין מפשיטין, [ובפר"ח כתב שיכול להפשיט הזרוע וליתן העור לכהן]. ובשו"ע [ס"א ב'] כתב הלחיים וכו' צריך ליתנו עם העור והצמר והשער שבראש, שאינו רשאי למלגם. וכתב הפרי חדש [סק"ז] שפסק כרש"י, שהרי נקט את האיסור למלוג רק בלחי ולא בזרוע. ותמה למה השמיט השו"ע את הדין שאסור להפשיט הזרוע. אבל הגר"א כתב שפסק כהרי"ף שהרי לרש"י אין נידון כלל על המליגה, רק להרי"ף כשם שבזרוע אסור למלוג כך בלחי, ולביאורו יתכן שדברי השו"ע "שאינו רשאי למלגם ולא להפשיט העור" נסובים בין על זרוע ובין על לחי. [כ"א אב, מושב אמנון].
[7] רש"י [בד"ה מעלים] כתב שנותן לכהן הבא ראשון, אך הרמב"ם [פ"ט הט"ז] כתב שנותן הדמים לכל כהן שירצה, ונחלקו אם כשאינו יכול לתת המתנות עצמם לכהן פקעה מצוות נתינה, וכל נתינת הדמים היא משום שממון השבט בידו, ולכן כתב רש"י שנותנם לראשון כי אין טובת הנאה כשאין מצוה לתת. אך הרמב"ם נקט שגם בדמיהן מקיים מצווה, ולכן יש לו טו"ה לתת לאיזה כהן שירצה. ולכאורה תמוה הרי במתנות נאמר "נתינה" ואיך מקיים מצות נתינת המתנות לכהן בנתינת הדמים, והרי אמרו [בגיטין ל:] שאינו מקיים מצות נתינה לכהן כשהסכים שיקח מעשרותיו תחת הלואתו, אלא אם כן זיכה לו על ידי אחר או במכירי כהונה שדינם כזכו. וכדלעיל. ואי אפשר לבאר שמעלה בדמים דוקא למכירי כהונה, שהרי הרמב"ם כתב שנותן לכל כהן שירצה וראה בביאור ההלכה שם. ובמחנה אפרים [זכיה ומתנה סימן ט'] כתב שבמתנות יוצא ידי חובת נתינה, בנתינת הדמים, בנתינת הדמים, מהטעם שכתב הר"ן לעיל [קלא.] כשמשתרשי ליה, שמשלם דמיהן ומקיים חובתו כי מה לי הן ומה לי דמיהן. וכן משמע בתשובת ר"י קורקוס [שהובאה בפירושו על אתר] כי במקום שאין כהן אמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן, ורק כשיש כהן הן ולא דמיהן. וראה בחזו"א [יו"ד ז' ז'] שנקט כי מדובר באופן שכל הכהנים מסכימים, דהיינו כשאין לו מכירי כהונה, וגם אינו יודע לאיזה כהן יתן ולכן אינו יכול לזכותם ע"י אחר, ובאופן זה יש הסכמת הכהנים שיטלם כהלואה לעצמו, ויחזיר הדמים לכל כהן שירצה, וראה בבה"ל שם שדן אם מתקיימת בכך מצוות נתינה או רק תקנה דרבנן היא מפני השבת אבידה לכהנים, וכבר קדם ודן בזה הרדב"ז [שו"ת ח"א ש"מ], עי"ש. ובחזו"א [יו"ד קצ"ג א' ס"ק י"ב] שדימה דין מעלה בדמים בתרו"מ למתנות, וצ"ע. ובטעם החילוק בין דין זה שצריך להעלות דמים לכהן, לבין דין הגוזל או מזיק מתנות שהוא פטור, כתבו הר"י קורקוס ולב אריה שדוקא אם כוון לגזלן ולהפקיע המצוה נפטר מתשלומין. אך כשנוטלן בהלואה חייב לשלם דמיהן, וכשיטת הר"ן בריש הפרק. ובשו"ת הרדב"ז [שם] ובמחנה אפרים [שם] דנו בטעם המנהג לתת לכהן פרוטה בעד המתנות, וראה חזו"א מעשרות [ח' ד-ה] שחילק בין אופן שהוזיל לו והכהן חפץ במעות, שמותר אף כשהמתנות כבר בידו, לבין אופן שהלוהו על המעות שמותר להוזיל אפילו הרבה פחות מן השער, אבל כשנתן לו המתנות אסור להערים ולקנותן בפרוטה. ובפרי חדש [ס"ק י"ז] ובפלתי [ס"ק י'] כתבו שאת דמי המתנות יכול לחלק לארבע כהנים כי מה לי הן ומה לי דמיהן, ומשמע שאינו יכול לחלק להרבה כהנים כי צריך נתינה מעליא [ראה דרך אמונה קל"ח] והיינו רק אם נפרש שגם בדמים יש מצוות נתינה, כי מצד תשלום גזל ממון השבט, נותן כפי שירצה.
[8] בהגהות יד אפרים [לשו"ע ס"א ח'] הוכיח מסוגיין דלא כהפרי חדש שכתב שאפשר לתת מתנות כהונה לחרש שוטה וקטן, כיון שיש לקטן זכיה מן התורה בדעת אחרת מקנה. ותמוה שהרי כאן השוו בין מתנות לתרומה דכתיב בהו "נתינה", והרי הוא זוכה מההפקר שאינו זוכה מחמת נתינתו. ובמיוחד יקשה לפי דעת המרדכי בגיטין שאם טו"ה אינה ממון, אינו נחשב כדעת אחרת מקנה, ודינה כמציאה [והביאו פר"ח כאן] ואם כן במה זכה הקטן. וראה ש"ך [חו"מ ר"ג] שלדעת הרמב"ם אפשר להקנות טו"ה בחליפין אף שאינה ממון, וביאר הגר"ש רוזובסקי [ב"מ ט"ו ז'] שיש בה זכות ממון שהוא המקנה וזה יכול למכור. ועוד יש לומר, על פי דברי החתם סופר בנדרים [פח.] שטו"ה אינה ממון לבעלים או לקונה, אך לכהנים שזוכים בגוף המתנות הוי ממון. אך גם זה לא יועיל לשוטה שאינו זוכה לעצמו אף כשדעת אחרת מקנה לו וכמבואר ברמב"ם [פכ"ט ממכירה ה"ב]. ויתכן שהפרי חדש סובר שמתנות הם ממון כהנים אלא שצריך להקנותם לכהן מסוים, וכיון שלכל כהן יש זכות ממון בהם די בקנין כל דהו, והוא שייך גם בשוטה [וראה שו"ת רדב"ז ח"ג ר"ח]. וביד אפרים הסיק מכח קושיות אלו, שבמתנות כהונה אין צריך שיזכה המקבל, אלא שלא יעכב הנותן, וכמו שמתקיימת נתינה במכירי כהונה, אף שיכול הנותן לחזור בו, כי אין צוךר שיזכה המקבל ויהיו שלו, אלא שלא יעכבו הבעלים מלאוכלן. ונחשב שהכהנים זכו משלחן גבוה. עי"ש. והוסיף, שהחילוק בין מתנות כהונה שנאמר בהם "נתינה" למתנות עניים שנאמר בהם רק "עזיבה", הוא, שמתנות כהונה ניתנות לבר זכיה, אלא שאין צריך שיזכה בהן בפועל, אך מתנות עניים אין צריך ליתנם כלל, כמו שאין צריך להצניעם בשביל העניים, ולכן גם חרש ושוטה יכולין ליטלם, והבעלים קיים מצוותו בהפקר. ובקצוה"ח [רמ"ג ד'] כתב שכהנים כבר זכו במתנותיהם מן התורה, וגם חש"ו זכו בה כמו בירושה, ודימה דין ממון זה לממון שמגיע להם בעד שכירות למלאכה, שזוכים בו כי הוא מגיע להם, וכן מתנות קיבלום חלף עבודתם ואפילו כהנים הפסולים לעבודה קבלום. אך במתנות עניים אין לקטן זכיה, שלא נאמרה בהם אלא עזיבה והם צריכים לזכות לעצמן, ומי שאין לו יד לזכות אינו זוכה. וביד אפרים תמה על כך, שהרי ממה שהפסולים מקבלים מתנות מוכח שאינם חלף עבודתם בשכירות, אלא מתנה היא, שאינה מגיעה להם מממון בעל הבית כמו שכירות. וגם עצם דברי הקצוה"ח טעונים ביאור כי מאחר שממונם הוא כירושה, למה הוצרך ליתן טעם שהם כשכירות. ואם קטנים זוכים בהם חלף עבודתם וכשכירות, נמצא שבמתנות עניים אינם זוכין כי אינם כשכירות, ולמה לי "תעזוב". ובמילואי חושן ביאר שכוונת הקצוה"ח כי במתנות כהונה נאמרה הלשון "חלף עבודתם" לומר שדינם כשכירות שהיא ממונם כירושה, אך באמת אינם חלף עבודתם ולכן גם פסולים זוכים בהן. ואילו במתנות עניים נאמרה הלשון "תעזוב" ללמד שצריך העני לזכות בהן ואינם כירושה, אף שבאמת נחשבים כממון עניים. ובקובץ שיעורים [ח"ב י"ז] דן אם מתנות עניים הן ממון עניים כמתנות כהונה לשבט הכהנים, או שהן רק הפקר לעניים, ותלוי בביאורים הנ"ל בדרשא ב"תעזוב", אם הכוונה לומר שאין צריך נתינה או שאין צריך זכיה, ונפקא מינה לענין מכירי עניים שלא מצינו שיזכו במתנות כמכירי כהונ, ה ומשמע שאינם נעשים ממון עניים אלא הפקר גרידא, ואף אם התייאשו מהן שאר העניים לא נעשו ממונו של עני המכירו. וראה משנת רבי אהרן [זרעים ו' ו']. אולם בחוות דעת [ק"ס י'] כתב שבין מתנות כהונה ובין מתנות עניים הם הפקר לכהנים או לעניים ואינם ממונם כלל, וראה בקהילות יעקב [חולין לו, נדרים ד' ב"ב ל"ז] שהאריך לברר ענין זה, ונקט שהוא טעם המחלוקת בעמוד א' אם מתנות כהונה נגזלות, כי יש להן בעלים שהם ממון הכהנים, או שאין נגזלות כי הן רק הפקר לכהנים עי"ש.
[9] כתבו תוס' בתמורה [ו'.] שחיובו רק אם חזר וזכה בקרקע, אך אם זכה רק בפירות פטור, וביאר חזו"א [שביעית ב' ג'] שהסברא בזה כי כיון שלא זכה בקרקע נחשב כאחר שזכה שפטור, כמבואר ברמב"ם [פ"ה ממתנ"ע הכ"ז]. אך הסתפק אם כוונת תוס' לפטור גם כשזכה בפירות מחוברין או רק בפירות תלושין. וראה שטמ"ק [ב"ק צ"ד.] שגם הזוכה בקמה ולא בקרקע פטור. ואילו הר"ש בפאה א' ו' נקט שאם החזיק בקרקע חייב גם במעשר, וכל הריבוי למתנות מתעזוב יתירא, בא לאופן שזכה רק בקמה, עי"ש ובחזו"א [ס"ק ד-ה] שנחלקו הראשונים אם יש בכך מחלוקת בבלי וירושלמי]. ובנדרים [מ"ד:] נחלקו הר"ן והרא"ש אם מדובר שחזר בו מן ההפקר, או שזכה בו זכיה חדשה כאדם אחר, [ונפקא מינה להתחייב במעשר מדרבנן עיין בדבריהם ובלחם משנה פ"ב מנדרים הי"ז, ובדבר אברהם ח"א י"ג ג'].
[10] רש"י פירש שאף על פי שהפקר פטור מכולם דכתיב "קצירך" "כרמך" ולא של הפקר, "תעזוב" יתירה מלמד לחייב "בהפקר כי האי גוונא דהדר איהו וזכה ביה", וכן כתב הר"ן [בנדרים שם] שבא לחייב באופן שהחזיק בו הוא עצמו, ולשון רש"י בב"ק [צ"ד.] "דלא הוי הפקר לפטור" ומשמע שהוא חסרון בגוף ההפקר כיון שחזר וזכה בשלו עצמו. וביראים [קכ"ב] כתב שחייבתו תורה במתנות, כיון שהתגלה שהפקיר כדי להפקיע את המצוה, ולדבריו מובן שהפקר גמור פוטר מפאה, ואפילו אם יזכה הוא עצמו יפטר, ורק כשהתכוון להפקיע חייב, אך מדברי רש"י משמע שהוא חסרון מדיני ההפקר ולא מדיני מתנות עניים. [ורבינו גרשום בתמורה ו' פירש באופן מחודש, ש"תעזוב יתירא" בא לחייב לקשו"פ אפילו בתבואת הפקר, ואין פטור הפקר אלא בתרו"מ, וראה מקדש דוד [ס"ב ג'] שדן בדבריו]. והרמב"ם שם הוסיף "שהרי שדך וכרמך אני קורא בו, מפני שהיה שלו והרי הוא שלו", וכבר תמהו המאירי בנדרים והרדב"ז ופר"ח ועוד למה לא נקט את דרשת הגמרא, וביאר בדבר אברהם [א' י"ג ג'] שרצה לומר שאף על פי שחל ההפקר ופטר, חיוב העזיבה חוזר וחל כששב לידו, ואף שפקע החיוב הראשון חל חיוב עזיבה אחר כי הוא בכלל שדך. ונפקא מינה למה שהספק בתורת זרעים [פאה ה' א'] באופן שלא הפקיר הוא עצמו אלא בי"ד, אם יתחייב בלקשו"פ כשחוזר וזוכה בו ברשות בי"ד, ומקור הספק הוא מפני שיש חילוק בין הפקר שלו שהוא חלות הפקר על החפץ, שמכוחה הוא מסתלק ממנו, שהרי אין אדם יכול לסלק בעלותו בדיבור, אלא כתוצאה מדיני הפקר שבחפץ. ובהפקר זה נחשב שדך וכרמך כשחוזר וזוכה בו, אבל הפקר בי"ד שהוא סילוק בעלותו, הרי הוא כזוכה בשדה הפקר של אחר ופטור מלקשו"פ. אמנם כל הנידון הוא לטעם הרמב"ם, אך לרש"י שההפקר אינו הפקר כשחוזר וזוכה בו, לכאורה אין נפקא מינה כיצד נעשה ההפקר. אמנם אם ננקוט שלדעת רש"י מתברר שאינו הפקר, לכאורה נמצא שההפקר לא הועיל לפטור גם בשעה שקודם שחזר וזכה, ובחזו"א [שביעית ב' ד'] פשיטא ליה שאם היה הפקר בשעת הבאת שליש פוטר אף אם חזר וזכה ["ותעזוב יתירא" מלמד רק לחייב באופן שהפקיר אחר הבאת שליש, וכן נקט באגרות משה יו"ד א' רי"ח] ולכאורה אם מתברר שאינו הפקר למה יפטור. וצריך לומר שאינו הפקר גמור לפטור את התבואה אחר שזכה בה, כי כיון שחזר וזכה בו התברר שנחשב "שדך וכרמך", אבל חל בו פטור של ידך ויד הלוי שוין בו, [ראה בתורת זרעים פאה א' ו' שפרט חילוקים בדינים אלו], ולכן אם הביאה התבואה שליש בשעת ההפקר אינו חוזר ומתחייב, אבל אם הפקיר אחר הבאת שליש כיון שחזר וזכה, התברר שאינו הפקר אלא שלו וחייב, וכן משמע בסוף דברי חזו"א. [ולפי זה מסתבר שלענין הפקר בי"ד אין נפקא מינה בין רש"י להרמב"ם].
[11] מסתבר שרב אמי זכה בהם לעניים כדי שלא יוכלו לשנותם לדבר אחר, וראה פרטי דין זה בערכין ו. וברי"ף ונושאי כליו בריש פרק דו"ה בב"ק.
[12] דין "גדלהו משל אחיו" לא הוזכר ברמב"ם אלא לגבי מלך וכהן גדול, ורש"י נקט בסוגיין שהוא הדין לראש ישיבה, וראה בחברותא להוריות ט. הערה 4] מה שכתבנו בזה.
[13] מדברי רש"י משמע שהנתינה בזרוע היא שתי עצמות כמו בהנפת שוק של שלמים, והם מהפרק העליון של ארכובא עד בוקא דאטמא, דהיינו החלק האמצעי והעליון, אך החלק התחתון, דהיינו הארכובא הנמכרת עם הראש, אינה נחשבת כחלק מהזרוע, וכן נפסק להלכה בפמ"ג וערוך לשלחן. אך הרמב"ם בפירוש המשנה כתב ששני הפרקים בזרוע הם הרגל הנמכרת עם הראש והפרק שלמעלה ממנה, והיינו התחתון והאמצעי, וקצת תמוה שהרי בתוספתא אמרו שוק מארכובה ולמטה דברי רבי יהודה, וחכ"א מארכובה ולמעלה, ולהרמב"ם לא שייך שלמטה מארכובה יחשב שוק כנגד זרוע, שאין בו שני פרקים. ובמעשה רב [סי' ק"ה] מובא שהגר"א אמר שהזרוע היא עצם א' ודלא כהפוסקים. ואף על פי כן נתן ב' עצמות, ובדרך אמונה תמה שאם החמיר על עצמו ורצה ליטול גם עצם התחתון היה צריך ליטול ג' עצמות ולא ב', שהרי השו"ע פסק כרש"י שצריך ליטול העליון והאמצעי, ואם חש לדבריו ורצה להוסיף עליהם היה צריך ליטול גם עצם התחתון. עי"ש.
[14] החזו"א [יו"ד ז' ז'] תמה הרי אין הבעלים מקיימים מצוות נתינה במחילת הכהנים, שהרי אמרו בגיטין ל. כי רק במכירי כהונה נחשב נתינה. וכתב שמאחר שכל הכהנים נהגו בזה עין יפה, דין החלב כלקט אחר שהלכו בו הנמושות, ואף על גב דלעיל אמרו שאם אין כהן מעלה אותן בדמים, יש לחלק בין אופן שהסכימו להפקירו שנחשב כאילו ניתן והופקר. וביאורו יתכן רק בלשון הרמב"ם [פ"ט הי"ט] "וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקיבה", אך הטור ושו"ע כתבו שצריך לתת גם את החלב, אלא אם כן נהגו הכהנים להניחו וכו', ולדבריהם יקשה איך מועילה מחילת הכהנים באותו זמן ומקום להחשב כנתינה. ונפקא מינה לאופן שאחד הכהנים אינו רוצה לוותר על חלב הקיבה, שלהרמב"ם אין חייב ליתן לו, דהוי כהלכו בו הנמושות שהבא אחריהן אין חייבין ליתן לו, ולהטור צריך מחילת כל הכהנים באותו זמן ומקום, וזה שלא מחל נוטל. וראה בר"י קורקוס שכתב שאין נותנים לו. [ובדרכי תשובה [ס"ק כ"א] הביא דעות שבמקום שאין הכהנים מניחים את חלב הקיבה אין אחד מהן יכול למחול]. וראה בדרך אמונה שכתב ליישב קושית החזו"א על פי הטור, שכיון שכל כהן יכול לומר שאינו מוותר על החלב, נמצא שהכהן המקבל את הקיבה נחשב מכירי כהונה כלפי החלב, שהרי אי אפשר לחלקו מנתינת הקיבה, והרי הוא כזוכה ומוותר לבעלים, ונמצא שקיים מצות נתינה בחלב. עוד יש לומר, על פי מחלוקת האחרונים אם מועילה מחילת הכהנים גם בזרוע עצמה, שהכרתי [סק"ד] נקט שמחילה מועילה בכל דבר, אך הר"י קורקוס ופר"ח [סק"ט] נקטו שרק בעור וצמר מועילה מחילה כי אינם מפורשים בקרא ואתי מריבוי, ואם כן יתכן שבבשר המתנות שיש בו מצוות נתינה לא תועיל מחילה, ורק בחלב ועור שהתרבו מקרא הועילה המחילה כי באמת אין בהם מצוות נתינה.
[15] רש"י פירש שרבי חנינא בן אנטיגנוס מכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה. והרי"ף כתב דקיימא לן כרבי חנינא ב"א והיינו "שייר בחיטי" שאמרו לעיל יח:, וכוונתו שנחלקו רב לענין מקום השחיטה, אך לא נחלקו מהו הלחי שצריך ליתן לכהן. אך הרמב"ן במלחמות ה' כתב שמלשון הגמרא משמע שנחלקו מהי הלחי, וביאר שלרבי חנינא כל הצואר כשר לשחיטה, אך למעלה משיפוי כובע לא נחשב צואר אלא לחי וניתן לכהן, ובכך נחלק עם רבנן שסברו שאין כל הצואר כשר לשחיטה, וסברו שמקום שחיטה הוא גזירת הכתוב, ולדבריהם גם למעלה משיפוי כובע לא נחשב לחי, כי עד סוף הכובע נחשב צואר, ולכן צריך לפסוק כאן הלכה כרבי חנינא, שיש נפקא מינה ממחלוקתם לדין מתנות. וראה שחיטת חולין לעיל [יח: -יט.] שדן איך שייך הגרמה במקום שחיטה לפי הרמב"ן, והסיק כי אף שאינו נחשב צואר, הקנה נמשך עד למעלה מהכובע ונחשב מקום שחיטה.
פרק אחד עשרה - ראשית הגז
ה"ג רש"י ז"ל: מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע. פירוש אף על גב דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו, דמנא תיתי דאי מהזרוע, הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאיתא בסמוך, אלא אהני מנהגא למיתן ליה עם העור ומשום עין יפה. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע, ולומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע, לפיכך לא ימלוג כדי שלא יפסיד העור, ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי, י"ל דהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע, ותדע לך דהא לא מרבינן מדהלחיים שבלחי אלא צמר בשראשי כבשים וזקן שבתיישים, וא"נ איכא למימר דמהו כו' מרבינן ליה, ואתיא כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו, (ואם כן דאידך) [וא"נ כאידך] תנא דמייתי זרוע שבחולין מתתנו כדאיתא בסמוך
גמ' רש"י ז"ל מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע וכן גורס הרב בעל המאור ז"ל. ופירושא דמדינא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו דמנא תיתי דאי מהזרוע הא אוקימנא לימין הזרוע המיומן שבזרוע כדאי' לקמן. אלא כיון דמנהגא דעלמ' שלא להפשיט שאוכלין עם עורם אהני מנהגא לכהן למיתן לו מתנות כפי המנהג ובמקום שנהגו להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי דמדכתיב הלחיים מרבינין לקמן צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים וכ"ש עור ולא מפני מנהגא למעט ממתנתו אבל הרי"ף ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע וכן היה ברוב הנוסחאות והכי איתא בתוספתא ולפ"ז משמע דסבר האי תנא דמדאוריית' חייב ליתן הזרוע עם עורו לכך לא ימלוג אותו כדי שלא יפסוד העור ודקאמרת מנא תיתי חיוב מדאורייתא לעורו של זרוע דהא הזרוע למיומן שבזרוע מבעי' ליה איכא למימר דהאי תנא סבר דנפקא לן זרוע ימין כדורשי חמורות דמייתי ימין מויקח רומח בידו: א"נ כהאי תנא דמייתי ליה מתתנו כדאי' בסמוך: א"נ דזרוע גופי' בעורו משמע כמו שהוא בשעה שזובחים אותו כדכתיב מאת זובחי הזבח ולא צריך קרא לרבויי תדע דהא בראש לא מרבינן מהלחיים אלא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים אבל עור גופיה לא צריך קרא דממילא משמע ותנא רבותא קמ"ל דלא מיבעיא בהפשטה שהוא אסור דגזול מינה עור לגמרי אלא אפי' במליגה נמי אסור א"נ דאורחא דמלתא נקט מפני שנוהג במליגה כך פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל: ופרכינן ואלא תעזוב ל"ל לכדתניא המפקי' כרמו וכו' פירשתי בפ"ק דגיטין.
הא דתנן איזה לחי מפרק לחי עד פיקה של גרגרת דהיינו שפוי כובע והוא למעלה מבית השחיטה: אקשי' עלה והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה ופרקי דמתני רבנן דאמרי לגבי שחיטה דאין שחיטה מטבעת הגדולה ולמעלה ולהכי לא קרי' ליה לשיפוי כובע מקום שחיטה ובדין שחיטה הוא דפליגי אבל בעקר דינא דהכא כולהו מודו דעד שיפוי כובע הוי חובת לחי: אב"א הא והא רבנן וברייתא דקתני עמה לא עם הלחי אלא עם הבהמה שמשיירים בעלים לעצמן בית השחיטה עם הבהמה והלחי ניטל עם הפיקה וכתב ריא"ף ז"ל והלכתא כר חנינא בן אנטיגנוס והגיה עליו הרב בעל המאור ז"ל שאין מקום לפסק זה בכאן אע"פ דלגבי שחוטה פליגי בעיקר דינא דלחי כ"ע מודו דמקום לחי עד הפיקה וכדפרישנא ומסתברא דאף הריא"ף ז"ל סובר כן וזיל קרי בי רב הוא אלא דמשום דאסיק הכא תלמודא דמתני' וברייתא סבירא להו גבי שחיטה דלא כרבי חנינא בן אנטיגנוס הוצרך רבינו ז"ל לפרש ולומר דאפ"ה לית הילכתא כרבנן אלא כר' חנינא בן אנטיגנוס וכדי שלא יטעו תלמידים ולהגדיל ולהאדיר כנ"ל: סליק פירקא בס"ד:
אירע ספק זה בפדיון הבן כגון שילדה אשתו זכר והיא מבכרת ואין ידוע אם קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם אירע ספק זה בראשית הגז שלו המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו במתנות כהונה ובפדיון פטר חמור ר"ל השה שהפריש שמעכבו לעצמו כמו שביארנו:
בעל הבית שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים הרי זה מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר והוא משילכו הנמושות והם מלקטים שניים הבאים אחר הראשונים וכן בכל המתנות כשיעור הניתן להם כמו שיתבאר כל אחד במקומו מכאן ואילך הנשאר מהם או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל אדם שאין גופן קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהם שלא נאמרה לאלו נתינה אלא עזיבה ולא אמרה תורה עזוב לעטלפים ולעורבים אלא לעניים ועניים אין כאן:
בתרומות אינו כן אלא אע"פ שאין ישראל חייב להביא תרומה לכהן מן הגורן לעיר או ממדבר לישוב אלא שילך הכהן ויטלנה במקומה מ"מ אין שם כהן אם היה הגורן מקום המשתמר מפרישה ומניחה ואם אין בה מקום המשתמר שוכר בהמה ומביאה ומצניעה לו מפני הפסד תרומה שהרי נאמרה בה נתינה ונוטל שכרו מן הכהן:
אף במתנות כהנה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אם אין שם כהן ליטלם ורצה זה לצאת ידי חובה צריך שישום דמי המתנות ויאכלם בתורת חוב שיהא נותן את דמיהן לכהן:
הזוכה בקצירת שדה אחרים מן ההפקר פטור מלקט שכחה ופיאה ומשאר המתנות אבל אם הפקיר שדהו או כרמו והשכים בבקר וזכה בו וקצר או בצר חייב במתנות העניים כלן ומ"מ פטור הוא מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו:
עור הזרוע ניתן עם הזרוע ומתוך כך אין מולגין אותו כדי שלא יפסידו לו את עורו אלא שיתנו את הזרוע בעורו ובצמרו אף במקום שנהגו למלוג על הצדדין שהתרנו את המליגה בפרק כל הבשר:
זו היא שטת של גאוני ספרד והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע כלומר שעור הזרוע הוא לדעתם בכלל המתנות ולפיכך לא ימלגהו שלא יפסידהו לו וכן דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שאין עור הזרוע בכלל המתנה ומ"מ מקום שנהגו ימלוג את הגדיים ואת הטלאים ברותחין ונישר השער ואוכלין את העור הרי עור זה במקומם בכלל הבשר ואינו רשאי להפשיט את העור אלא למלגו וליתנו עם העור והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא יפשיט את הזרוע:
הלחי אף במקום שמפשיטין את הראש אין מפשיטין אותו כלל אלא נותנין אותה בעורה או בצמרה שאין מנהג למעט את מתנותיו והרי שער הלחי וצמריו זכה בו מן התורה כמו שיתבאר למטה:
בני הישיבה שנשתלחה להם נדבה אע"פ שדעת השולח לזכות בה מי שיזכה מהם לא יהא אחד מהן קופץ וזוכה בה אלא ראש ישיבה או מי שימנוהו על כך יהא זוכה ומחלקה ביניהם ואם זכה בה זה לשם כלם רשאי ואם היה הזוכה ראש ישיבה והוא אדם חשוב זוכה בה לעצמו שהרי כלם חייבים להעשירו אף משלהם על הדרך שאמרו בכהן גדול שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בעושר ובחכמה ואם אין לו אחיו הכהנים נותנים לו משלהם כל אחד לפי עשרו עד שיהא עשיר יותר מכלם ומ"מ אין דברים אלו מעכבין כמו שהתבאר במקומו:
המשנה השמינית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בשיעור המתנות ואמר על זה איזהו זרוע מן הפרק של רכובה ועד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל הוא השוק ר' יהודה אומר שוק מן הפרק של רכובה ועד סובך של רגל ואיזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת אמר הר"מ פי' זרוע הוא היד הימין וכבר נתבאר מגבול היד וממה שביארנו למעלה ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל כל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ודע שלשון עם שני לחיים תחשב והוא מכלל מתנות הכהנה וכתוב בתלמוד אמר ליה רבה לשמעיא זכי לי מתנאתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ודע שהמתנות האלו נותן אותם למי שירצה ואע"פ שלא הגיע לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנין אותן גם כן לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב במתנות לתתן ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותם הטבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן והכלאים חייבים במתנות גם כן ואם עבר השוחט ונתן מתנות כהנה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בתלמוד ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא לחזק ידו על הגזל ואם עבר וקנה אותם אינו נאסר באכילה לפי שהעקר בידינו שמתנות כהנה נגזלות ואין הכהן רשאי לתבוע לטבח אלא למי שאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמם מ"מ הוא גזל ואין שום צד להתיר זה לכתחלה וראוי שתדע מה שאמר מתנות כהנה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבין אצלם כדרך שהמלכים אוכלין ואומר ונתן לכהן ואכל ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי להצריכו לכך ואמרו הזרוע לאחד הסיבה לאחד הלחיים לשנים ואם היו מתנות שור מחלקין אותו לרבים לפי שאין מותר בכל מתנות כהנה לתתם אחד וכבר מנע מזה מאד ושובך של רגל שבכת רגל ר"ל ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי איזהו זרוע מן הפרק של רכובה עד הכף של יד ר"ל מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד והוא עצם רחב של כתף שקורין אשפאנולא והם שני איברים מעורין זה בזה והוא של נזיר ר"ל וזהו גם כן שיעור זרוע בשלה של איל נזיר וכנגדו בשלמים כשנוטלין השוק שיעורו מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא ור' יהודה חולק בשוק לומר שאינו אלא מפרק רכובה ולמטה עד הסובך והוא הנקרא קאוילייא ויש מפרשים עצם אמצעי שמארכובה עד הקולית ומ"מ אין הלכה כר' יהודה ואיזהו לחי מן הפרק של לחי אצל הצדעין וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת ר"ל פתחה של גרגרת והוא ראש טבעת גדולה והוא מקום חוטי הלשון וכל מה שבין אלו הלחיים הכל לכהן:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא זרוע זה אינו אלא זרוע של ימין ולא זרוע של שמאל הלחיים צריך הוא ליתנם עם עורם ושערם או צמרם שנאמר הלחיים להביא צמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התיישים הקיבה הוא מקום שמתכנס שם חלב שהתינוק יונק ובדין היה ליתנה בחלב ועל גבי הקיבה אלא שהכהנים נהגו להניח את החלב שעליה לבעלים ומקבלים אותה עם חלב שבתוכה:
התבאר במקום אחר שהלוקח בהמה מפירות שביעית חייבת במתנות וכן המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אוכלו בלא שום פקפוק ואינו חושש שמא עבר זה וגזלן:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
גמרא דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כו' ובפרש"י בחומש דורשי רשומות כו':
ע"ב דורשי חמורות כו'. ובפרש"י בחומש דורשי רשומות כו' ועיין פרש"י הכא לפי הגירסא דורשי חמורות כו' והתוס' כתבו בשם רב סעדיה גאון כעין המעשה כו'. ר"ל שזה השכר זרוע לחיים וקיבה היה במדה כעין המעשה שעשה פנחס הזרוע כנגד היד כו' ורמז לזה בקרא דכתיב וזה משפט הכהנים מאת זובחי גו' דלשון משפט לא נאמר בכל כ"ד מתנות כהונה אלא בזרוע לחיים וקיבה דר"ל דאלו המתנות הוא להם במשפט כפי המעשה שעשה פנחס אביהם וק"ל:
גמ' דנתינה כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה למלוג בעגלים כו' העור אין רשאי כו' והד"א:
בד"ה ואב"א כו' שהרי עליו לגדלו כו'. נ"ב פי' על כל אדם:
בד"ה הפרק של כו' שהוא פקיעתה ופתחה כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה ראשית הגז כו' דמתנות טובלים ליתני כו' כצ"ל:
גמרא ופדיון פ"ח לפטור. ק"ל דהל"ל נמי בכור בהמה טהורה לפטור דירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים. וכן חלה כנ"ל. ואולי משום דפדיון פ"ח הוא חולין גמור. אבל בכור בהמה טהורה צריך להמתין עד שיפול בו מום ואסור בגיזה ועבודה ואינו נשחט ונמכר באיטלז. וכן חלה אסורה לו לאכלה וצריך למכרה לכהן ואינה נאכלת בטומאה:
שם לוי זרע בכישר כו' א"ל לעני כו' ולא לעורבים כו'. והנה כיון דמקרא יליף פשוט דאפילו בא"י דינא הכי הוא וכ"מ בירושלמי רפ"ח דפאה וכ"מ ברמב"ם פ"א מהל' מת"ע הל"י. ותמיהני על הש"ך בסי' של"ב שנתן טעם לזה מפני שא"נ בח"ל אלא מדרבנן. ולישנא דהטור אטעיה במחכתה"ג:
שם מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט אה"ז. מה שנדפס עה"ג דצ"ל לא ימלוג אה"ז. אמת שכ"ה גי' הרי"ף. אבל הר"ן ורא"ש גרסי כגירסא שלפנינו. וכ"נ מפרש"י:
במשנה רי"א שוק מן הפ' כו' עד סובך של רגל. וכ' התוי"ט וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי כו'. ותימה דמלשון ר"י משמע דל"פ אלא אשוק. אבל בזרוע מודה לת"ק דהוא ב' עצמות. ונראה דט"ס בדבריו וצ"ל השוק תחת הזרוע. וכ"מ מהמשך דבריו:
ד"ה הפרק. עד פיקה כו' שהיא פקיעתה כו'. נראה שמפרש כאילו היה כתוב פיקעה בעיי"ן. וע"ד שכתבתי בפסחים (קט) בד"ה ועוד מפרש. ומש"כ קנה בית הבליעה ר"ל במקום בה"ב שהוא בוושט. וברע"ב ליתא כלל תיבות בה"ב. אך רש"י הזכירו גם כן לקמן בגמרא:
גמ׳ דנתינה כתיב בהו כצ"ל:
שם צמר שבראש כבשים. נ"ב לא ידענא פירושא כי על הלחיים אין צמר:
שם הא לא נהגו דידהו הוא כצ"ל. טעמא דמנהגא תלי במנהגא דבא״י ובני בבל דפליגי בחלב שעל הקיבה וכיון דאיכא תרי לישני משו"ה איכא אתרא דאסרו לי׳ לגמרי ומאחר שאינו נאכל אינו בכלל נתינה שלא נתנו אלא לאכילה:
רש"י ד"ה כהנים נהגו וכו׳ דמדאורייתא של כהנים הוא כצ"ל:
תוס׳ ד"ה דורשי חמורות וכו׳ מה מעשיך. נ"ב ול"נ שהוא מלשון חומרתא בארמי ומזה אמרו היה דורש כמין חומר:
הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַיָּד (דברים יח, ג). אף על גב דכל כהן יש לו מתנות אלו וכבר אביו וזקנו שנמשחו זכו גם כן במתנות אלו קודם מעשה פנחס הנה זכייתו היה לה יתרון על כולם שהם זכו למתנות כהונה בצדקה מאת ה' אך הוא זכה בהם על ידי מעשיו ומסירת נפשו ולכן אף על גב דגבי כהנים תנן 'וְנָתַן' (דברים יח, ג) ולא שיטול מעצמו (לעיל דף קלג.) הנה פנחס בדין הוא שיטול מעצמו.
גמ' א"ל לעני ולגר כו'. הכי איתא בירושלמי ריש פ"ח דפאה בשם רשב"י:
רש"י ד"ה קמה וכו' מתניתא אחריתי וכו'. עי' תשובת הר"י מיגש סי' ו':
קמה אקמה רמי לי' וכו' נראה דס"ל כדאיתא בירושלמי איכא דלא יליף מעני ורש הצדיקו אלא מתעזוב ע"ש וס"ל לרבין דלהך מ"ד לא נאמר כן אלא במתנות עניים לקט שכחה ופאה ולא במתנות כהונה ושארי מתנות עמ"ש תוס' לעיל ק"ו ע"ב ד"ה וכשיחזור וכו' ומשו"ה קאמר רמי לי' אבל מגר שנתגייר דמתניתין לא קשי' לי' וזה נ"ל דעת רמב"ן ורשב"א בנדרים וי"ו ע"א ועיין בר"ן שם ושום א' מהם לא אתי עלה מטעם צדק משלך אע"כ ס"ל לא שייך הך אלא בלקט שכחה ופאה. מיהו בלאה"נ נ"ל דלא שייך אלא במה שחייב ליתן אבל אם כבר נתן שיעור פאה רק שאומר זה כזה או כבר נתן שיעור צדקה לפי הראוי לו ורוצה ליתן עתה יותר בזה לא אמרה תורה שיהיו חזקת עני עדיף מחזקת בעה"ב ושם בנדרים הארכתי:
לוי זרע בכישור יל"ד מה לי בכישור או במקום אחר ועוד הא דרב ששת תוספתא מפורשת היא ולא אמר דתני' עכנלע"ד דלית הלכתא כהאי תוספתא דאיצטריך לעני להזהיר העני על שלו. ולעולם צריך להניח אפי' לעטלפים אלא קיי"ל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל ע"כ הקיל רב ששת בכישור שהוא ח"ל ובזה צדקו דברי ש"ך י"ד סי' של"ב שנמשך אחר סידור לשון הטור ע"ש וכבר ערער בזה בתומים בכללי קים לי' והא"ש:
שאני תרומה וכו' המקשן נמי ידע דתרומה שאני שאסור להניחה במקום התורפה וכתיב את משמרת תרומתי ומחוייב הבעה"ב לשומרה וממילא אין הכהנים מתייאשים ממנה משא"כ מתנת עניים שמתייאשים שהרי יניחום לעורבים ולעטלפים. אלא הוה ס"ל כיון שאין כהן לא יפריש תרומה ויניח רנבואה בטבלא דמשני גם זה א"א עיין פסחים ט' ע"א חזקה על חבר וכו':
חלב שבתוך הקבה פירש"י קרוש ר"ל חלב בקמץ הקרוש בתוך הקבה ולא ידעתי מה לי צלול מה לי קרוש ועוד מ"ט יתן לכהן מה שאינו מגוף הבהמה דמעלמא אתי לה פירשא בעלמא. ולומר דצריך להיות חלב בצירי תרבא שבתוך הקבה זה אינו בנמצא בתוך הקבה לא נמצא חלב:
כהנים נהגו בו עין יפה וכו' צ"ע לעיל מ"ט ע"א מאי מסייעא כהני ע"ש:
זרוע נגד היד משמע דפשיטא לי' ויקח רומח בידו הימנית וק' ממנחות ל"ז ע"א מצינו ימין שנקרא יד ולא מייתי מהאי קרא דליכא למדחי יד סתמא לא איקרי ע"ש:
ברוך מחי' חיים. אשר עזרני בפ' הזרוע והלחיים. ישועה לנו ישית. בפרק ראשית.
ע״ב גמר׳ א״ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים, ויש להעיר ניהו דפטור מן העשה, אבל הלאו דלא תלקט מנ״ל דליתא, אבל מזה יש ראי׳ ברורה למה שכתבתי לעיל דף י״ז ע״א לפרש הגמ׳ יומא דאמרינן שם דלאו דלא תלקט וכן לאו דנבלה לאו לאוי מעליא נינהו דלא כפרש״י ותוס׳ משום דנתקו לעשה, אלא משום דכל עצמיות הלאו נצמח מן העשה עיי״ש היטב. וא״כ גם כאן ניחא דכל דליכא עשה דתעזוב אותם ממילא דליכא לאו דלא תלקט ודו״ק.
ועיין בהגהות מהרש״ש מה שתפס על הש״ך יו״ד סי׳ של״ב שכתב דרק בחו״ל דמתנות עניים אינם אלא מדרבנן. דסידור לשון הטור אטעיתי׳. וק״ז זצ״ל בחדושיו כתב דהאי דרשה תוספתא היא ולא הביאה הש״ס משום דלית הלכתא כוותה דאנן דרשינן לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו, אבל בחו״ל דרבנן מקילין כהאי תוספתא ולוי דזרע בכישר חו״ל הוה עיי״ש. והנה לומר דלית הלכתא כהאי תוספתא משום דדרשינן לא תלקט לעני להזהיר על שלו הוא דבר שאינו, כי דרשה זו דלעני ולא לעורבים היא פשוטה. ומסתבר ולא נדחית מפני האי סמוכין דלעני אדלעיל קאי אלא תלקט, ולא עוד אלא משום דדרשינן אדלעיל הכי יוצא המקרא מידי פשוטה דאיכא עשה דלעני ולגר תעזוב אותם, וממילא נשמע במקום דליכא עניים אין כאן מצות עזיבה, וכל המעיין בלשון הרמב״ם ז״ל יראה שאין זה דרשה משום איזה ייתור, אלא מכח הסברא מפרשין הקרא כך. ועוד זאת אי משום דרבנן הי׳ משיב לו ר׳ ששת דלא לעורבים ולא לעטלפים, מה פריך לי׳ מתרומה וממתנות דדאורייתא הם, לכן ודאי דברי הש״ך תמוהין ועומדים ודו״ק.
הדרן עלך פרק הזרוע והלחיים
(קלד רע"ב) קמה אקמה רמי ליה.—עי' פי' רש"י. ובערוך ע' קם ב' יש פירוש אחר: "קמה אקמה רמי ליה ריש לקיש לר' יוחנן חורי נמלים וכו' עד ספק לקט לקט משום דבחזקת חיוב חייב אבל בחזקת פטור פטור ורמינהו גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' עד ספק חייב אע"ג דבחזקת פטור קיימי מצינו דעיסה ולחם איקרי קמה". ועוד בשו"ת ר"י בן מיגאש סי' ו': דה"ק ליה תנן גר שנתגייר והיתה לו פרה וכו' ואם ספק פטור וממילא שמעת, מדלענין פרה אם ספק פטור לענין קמה נמי אם ספק פטור. אלמא ספק לקט לקולא ורמינהו חורי נמלים וכו' עד רמ"א כולה לעניים שספק לקט לקט וכו'. ועוד כתב שם פירוש אחר, דאמתני' גופה דחורי נמלים קאי וכו' דקתני בה שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעה"ב וכו' דקתני העליונים לעניים אלמא ספיקא לחומרא ובסיפא קתני התחתונים לבעה"ב אלמא ספיקא לקולא ופירושא קמא מתחזי לן דמסתבר טפי.
(קלד ב משנה) מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל.—עי' רש"י, אבל התוס' במנחות (לז א ד"ה קיבורת) פירשו, דסובך הוא הפרק הסמוך לרגל (פי' פרק ראשון הסמוך לפרסה), והיינו מפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש, ולמטה עד הסובך והוא פרק אחד. והביאו ראיה לזה מתוספתא ידים וירושלמי יבמות (פי"ב ה"א) דמוכח, דסובך הוא קרסול הסמוך לפרסה. וגם אנחנו מצאנו הוכחה לזה בתוספתא חולין פ"ט הי"ב, דתני "שוק מארכובה ולמטה דברי ר' יהודה וחכ"א מארכובה ולמעלה".
דין אם זרע ואין שם עניים למשקל לקט שכחה ופאה וכו' א"צ להצניעו עד שיבאו עניים אבל גבי תרומה אינו יוצא עד שיתן וכן במתנות זרוע ולחיים כו' אם אין שם כהן שם אותה ומעלה בדמים:
לוי זרע בכישר פי' שם מקום ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמי' דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבי' ולא לעטלפים מיתיבי אין מביאין תרומ' לא מגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאן מפני הפסד תרומה ומשני במסקנא שאני תרומה דכתיב בה נתינה ומ"ה אינו יוצא עד שיתן לו וה"ה בשאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים כו' ואע"ג דלא טבלי אפ"ה אם אין שם כהן שם אותה ומעלה בדמים משום דכתיב בהו נתינה ופריך גבי לקט נמי נהי דלא כתי' ביה נתינה מ"מ תעזוב יתירה דכתיב בהו ל"ל לאו לריבוייא שאפי' במקום שאין שם עניים שעליו להצניעם עד שיבא לידיהן ומשני לכדתניא המפקיר את כרמו ומחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות והטעם דבכולהו כתיב תעזוב יתירא ובמעש' ליכא יתורא א"כ ממילא פטור שהרי מן הפקר קא זכה:
דין מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע מקום שנהגו להפשיט הראש לא יפשיט את הלחי:
תניא מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי זו היא גירס' הרי"ף ז"ל אבל ברוב הנוסחאות והספרים כתיב לא יפשיט את הזרוע וכ"כ הרא"ש וכת' הר"ן וז"ל וה"פ מקום שנהגו למלוג בעגלים להעבר' במים רותחים ולאוכלן עם עורן לא יפשיט את הזרוע דאהני מנהגא לכהן להרבות במתנות כפי המנהג דמן התורה אין העור ניתן עם הזרוע אלא כיון שנהגו שלא להפשיט נותנו לכהן עם עירו והדר תני מקו' שנהגו להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחי דלא אהני מנהג' להמעיט ממתניתין מפני שהוא של תורה כדאמרינן בסמוך הלחיים להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים בזרוע שאין בדין תורה לא מתנות עיר ולא מתנות צמר אבל לפי גירסת הרי"ף ז"ל שהוא גורס לא ימלוג את הזרוע יש לפרש כך דלעיר ל"צ ריבוייא משום דזרוע ולחי בעירן משמע כמו שהוא בשעה שזובחים אותו כדכ' מאת זובחי הזבח ולא צרי' קרא דהא בראש נמי לא מרבינן בלא צמר ומ"ה קא תני דמקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע לפי שהעור נפסד במלגתו ואע"פ שהיא חשיב להם כך כמנהגם בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל כהן והדר קתני להפשי' את הראש לא יפשיט את הלחי ואע"פ שבא ליתן לו לחי ועורו מופש' דשמ' במליג' הוא רוצה לפי שדרך הראש למלגו כדאמרי' בביצה מולגין את הראש ואת הרגלים ועור הראש של עגל הרך נאכל הוא כבשרו אבל בזרוע במקום שנהגו להפשיט אם רצה מפשיט הוא ונותן הוא ועורו לכהן אבל בראש לא מן הטעם שכתבנו ואיפשר ג"כ כיון דרבי רחמנ' לחיים ומה שעליהם ורבי נמי קיבה וכל מה שעליה אע"ג דהזרוע אצטריך לן של ימין וכדאיתא בסמוך אפ"ה זרוע נמי היא וכל מה שעליה במשמע ע"כ ומ"מ גירסת הספרי' שלנו היא עיקר תו מסקינן ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא קדים ר' אמי וזיכה בהן והיכי עביד הכי והא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו רבי אמי נמי לעניים זיכה בהן ואב"א אדם חשוב שאני פי' כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות שהרי על כל אדם לגדלו ולהעשירו אפי' משלו וכ"ש מאי דאתי ליה מעלמא כדתניא והכהן הגדול מאחיו שיהא גדול מאחיו בניו בחכמה ובעושר אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהני' מגדלים אותו ת"ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכבר כתבתי בענין ת"ח מה שראוי ליהנות מבריות בפרק מציאות האשה ובפרק אלו טריפות לעיל:
דין דזרוע הוא דוקא של ימין והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שקורין אישטליד"א והם שני פרקים והלחי הם מפרק של לחי עד פיקה של גרגר' וצריך שיתנו עם העור ועם הצמר שברא' כבשי' והשער שכראש התיישי' והקיבה צריך ליתן עם כל חלבה פנימי וחיצון אלא א"כ נהגו הכהנים להניח החלב לבעלי' אז רשאים לעכבו ונותן זרוע לכהן א' והקיבה לא' והלחים לב' וזהו הבהמה דקה אבל בשור הגדול יכול לחלק הזרוע לב' לכ' אחר פרק א':
מתניתין איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד והוא של נזיר פי' זרוע בשלה האמור' בנזיר כך היא ניטלת והוא מפרק של ארכובה הנמכר' עם הרא' עד כף היד שקור' אישפלד"א והם שני פרקים וכנגדו ברגל שוק' רי"א שוקא מן הפרק של ארכובה סובך של רגל ואין הלכה כר"י איזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת ופירש"י פרק של לחי אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד הפיקה דהיינו שיפוי כובע שהוא פקעת ופתחה של קנה דהיינו לחיים התחתונים עד הלשון ופריך בגמ' והא תנא נטלה ואת בית השחיטה עמה וש"כ אינו מקום שחיטה ומשני ל"ק מתני' רבנן ובריתא ר"ח בן אנטיגנוס דתניא מוגרמת פסולה ותניא העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה וא"א הא והא רבנן ומאי עמה עמה דבהמה וכת' הרי"ף וז"ל וק"ל כר"ח ב"א והיינו שייר בחיטי וכתב הרא"ש עליו לא ידענא למה הביא רי"ף האי פיסקא הכא אע"ג דלעניין מקום השחיטה הלכה כר"ח לענין לחי הלכה כמתניתין ועוד דאיכא שינוייא אחרינא דמוקי תרוויהו כרבנן ועוד דליכא פלוגתא אלא בשחיטה אבל בנטילת הלחי שוה לכול' שנוטלה עם הפיקא והן דברי רבי זרחיה בהשגותיו אכן הרמב"ן השיב עליו וז"ל אבל לשון הגמר' משמ' דפליגי דקאמ' הא רבנן והא ר"ח ב"א היא דהיינו פיקה אבל הפי' הנראה דפיקה של גרגרת היא הטבעת עצמו וכולו בכלל לפי שהוא פולט ויוצא כעין פיקה כבוש והוא כמו שאמרו פיקה יוצא מגורלו וכן שנינו בנגעי' איזהו זקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת ואין הזקן מתפשט עד שיפוי כובע כלפי הגוף אלא הכוב' כולו נקרא פיקה ומתניתין עד ולא עד בכלל קתני הילכך ברייתא דקתני בה"ש עמה דהיינו גובה של כובע כר"ח ב"א דמכיון שהכשיר עד שיפוי כובע ולא משם ולמעלה ש"מ כל הצואר כשר לשחיטה ומש"כ ולמעל' לאו צואר הוא אלא לחי מיקרי והרי הן לכהן הלכך חותך במקום השחיטה ונותן לכהן וכלפי הגוף לבעלים והיינו בה"ש עמה אבל לרבנן מכיון שאין מקום שחיטה מטבעת גדולה ולמעלה ש"מ שאין כל הצואר כשר לשחיטה דהא ודאי מטבעת גדולה ולמעלה נמי צואר הוא אלא מקום שחיטה הלכתה גמירי לה ולדידהו אמר תנא דידן דמשיפוי כובע ולמעלה לא מקרי לחיים אלא כל פשוט הגרגרת עד סוף הכובע צואר הוא עכ"ל והנה מ"ש דהא רבנן והא ר"ח משמע דפליגי יפה כתב דאל"כ הל"ל ברייתא דקתני בה"ש עמה ר"ח ב"א היא דשיפוי כובע נמי קרי בה"ש אלא כפי' אכן מאחר דברוב דוכתין רגיל הרי"ף לפסוק כלישנא בתרא וא"כ לפי' א"א דקאמר ל"פ וכן הלכה א"כ לא צריך ליתן כלום מן הגרגרת אלא הפיקה אכן ריהטא דשמעתא משמע כפירש"י דשיפוי כובע הוא פיקה של גרגרת והוא שנחלקו בו ר"ח ורבנן לענין שחיטה אבל בנטילת לחי כולן שוין כדברי רבי זרחיה והרא"ש וכדברי הרמב"ם משמע שאפי' טבעת גדולה צריך ליתן לכהן וכ"כ הטור אחריו וז"ל הלחיים הם מפיק של לחי עד פרק של גרגרת שהוא הטבעת הגדולה עם הלשון שביניהם ולפי פי' משמע דפיקה הוא טבעת גדולה ובסוגיא לא משמע דבטבעת גדול' ליכא מחלוק' לענין שחיטה וא"כ מאי פריך מהא דקתני נוטלה ובה"ש עמה הא שפיר טבעת הגדולה הוי בה"ש וצ"ל דס"ל דהא דקתני עד פיקה של גרגרת עד ולא עד בכלל קאמר ומ"ה פריך והא קתני בה"ש עמה א"כ צריך ליתן אפילו טבעת גדולה בכלל דלמעלה מטבעת הגדולה ליכא מקום שחיטה ומשני דר"ח הוא דלמעלה מטבעת הגדול' נמי מקום שחיט' הוא ומש"ה קתני שפיר בה"ש עמה אבל לעולם טבעת הגדולה אינה בכלל תו מסקינן לעיל אר"ח זרוע לאחד פי' לכהן אחד וקיבה לאחד לחיים לשנים פי' לשני כהנים ופריך איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר במערבא פליגי להו גרמא כל עצם ועצם היה מחלק לב' התם בדתורא פירוש בשור הגדול שאיבריו גדולים ביותר דאפי' היה מחלק האבר לשנים עדיין יש בכל חלק וחלק נתינה מעליא אבל בבהמה דקה אם היה מחלק האב' לשני' לא היה בכל חלק נתינה מעליית' ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינ' יפה עוד מסקינן ת"ר הזרוע זה זרוע ימין את' אומ' זרוע ימין או אינו אלא זרוע של שמאל ת"ל הזרוע וכדאמ' רבא הירך המיומנ' שבירך ה"נ הזרוע המיומן שבזרוע והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תיישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שעל גבי הקיבה וחלב שבתוך הקיבה דאמר רבי יהושע הכהנים נהגו בו עין יפה ונתהנו לבעלים הא לא נהגו דידיה הוא דורשי חמורות דהיינו מקראות סופרים היו אומרים הזרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רומח בידו ולחיים כנגד תפילה וכן הוא אומר ויעמוד פנחס ויפלל קבה כמשמעה וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה:
הדרן עלך הזרוע והלחיים
ע"ב ראשית הגז והמתנות. כתבו התוס' תימה למאן דאית ליה לעיל קל"ב דמתנות טבלו ליתנו נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו וכו' יעו"ש. נראה דשאני טבל זה דמתנות משום דלא הוי איסור חפצא אלא איסור גברא, והיינו דאין הבשר נאסר באכילה אלא גברא מוזהר שלא לאכול טרם הורם המתנות, ואין זה דומה לבכור בהמה טמאה דתנא לחיוב ולפטור, דשאני בכור בהמה טמאה דהבכור עצם איסור הוא עצמו, משא"כ מתנות שלא הוי עצם איסור. ונפק"מ דבטבל למעשר ולתרומה אם אכל הרי אכל איסור וחייב על זה, משא"כ בשאכל הבשר טרם הורם המתנות לא אכל איסור רק עבר משום איסור דבר אחר שאינו בעצם הדבר, ולהכי לא חשיב זה התנא בהא דלחיוב.
שם, גמ', שאני תרומה דטבלה. וקשה הא מצד הטבל סגי בחטה אחת, ולהמסקנא דמשום נתינה אתי שפיר.
שם, דורשי חמורות היו אומרים וכו', עי' מה שכתבנו לעיל מזה.
כתב הרמב"ם בפר"א ממתנ"ע ה"ב ואפילו טחן הקמח ולשו ואפאו פת הרי"ז נותן ממנו פאה לעניים. והיינו מפני דהכא לא מהני שינוי מגזירת הכתוב מדכתיב תעזוב יתירא כמבואר בב"ק צ"ד. אבל יש לעיין מדוע לא כתב רבינו שצריך לעשר מקודם כדאיתא בש"ס מירחו מעשר ונותן לו, ורבינו כתב זה לקמן בפר"ב הי"א וז"ל, אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר נותן להם מן הפירות המעושרין שיעור פאה יעו"ש. וא"כ הכא כשאפאה פת פשיטא שיש כאן גמר מלאכה, וא"כ מדוע לא כתב שצריך לעשר מקודם. ואפשר לומר דכיון שאפה פת ממילא מובן שעישר מקודם, דהיינו לאחר מירוח וחזקה על חבר וכו' ודוקא לאחר מירוח שזהו זמן חיוב מעשר, שם כתב הרמב"ם דהחיוב מעשר על הבעה"ב לפטור חלקם של עניים דהרי הפסידם שלא נתן להם מקודם בתורת פאה ופטורים מן המעשר.
שם ה"ג אבד כל הקציר וכו' הרי"ז לוקה שהרי עבר על מצות ל"ת ואינו יכול לקיים עשה שבה שנותן לו, ואין להקשות הא יכול לקיים מצות נתינה בפירות אחרים משום דאמרה תורה תעזוב אותם, היינו מזה שנתחייב, וכמו שכתב הרמב"ם לקמן בה"י ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם יעו"ש, ממילא מובן מזה שאין לזה תשלומין מפירות אחרים.
אבל לפי"ז יש לעיין בהא דאיתא לעיל ק"ל ע"ב, ת"ש בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה וכו' וחכ"א עני היה באותה שעה ופריך הש"ס טעמא דעני הא עשיר משלם וכו' יעו"ש. וקשה הא לפי מה שכתבנו לא שייך תשלומין ללקט שכחה ופאה. ונראה דשאני בין בעה"ב לאחר, דגבי אחר דליכא חיוב מצוה דתעזוב אותם, להכי יש לדון בדבר שילום דמים. משא"כ בבעה"ב שעליו החיוב עזיבה אותן הפירות בעצמן.
והנה מה שכתב הרמב"ם אבד או נשרף, הוא הדין אם אכל, וזהו מפני שאין עליו חיוב תשלומין, וליתא קיום העשה בתשלומין של איזה פרעון, וכן למ"ד שינוי קונה ופטור בשעשאו קמח או פת, הנה פטור גם מדמים ואינו דומה לשינוי קונה בגזלן דמחויב לשלם דמים, מטעם דהכא שאני דבעינן אותם.
והנה יש לעיין עוד בזה, והוא דאיתא לעיל שם אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם מ"ט איבע"א דכתיב זה, ואיבע"א משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין. והנה לל"ק דהלימוד מדכתיב זה דמשמעו דדוקא כשהם בעין, אבל כשאינן בעין אין כאן חיוב תשלומין, ואיתא שם קל"א הרי שאנסו בית המלך גרנו אם בחובו חייב לעשר יעו"ש. ומפרש הש"ס הטעם משום דקא משתרשי ליה. מבואר מזה דבאופן דקא משתרשי ליה מחויב לשלם, וזה ג"כ לל"ק דילפינן מדכתיב זה, וא"כ לפי"ז גם בלשו"פ אעפ"י דכתיב תעזוב אותם, מ"מ באופן דקא משתרשי לי' מחויב לשלם. ולפי"ז תצא דין חדש דגם בלקט שכחה ופאה דיש חיוב תשלומין באופן דקא משתרשי ליה ובאופן זה אין לוקה משום הל"ת כיון דיקוים העשה על ידי התשלומין, ולזה מדייק הרמב"ם וכתב אבד או נשרף דליכא עליו שום חיוב תשלומין.
והנה לפי"ז לכאורה יש לומר דלהכי נקט הרמב"ם אבד או נשרף ולא קתני או שאכלן, משום דבאכלן איכא משתרשי לי' בזה שמרויח באכילה, אבל זה ליתא דהרי מבואר שם לעיל דלא אמרינן משתרשי לי' באכילה והטעם בזה או כמו שכתבו שם התוס' משום דהי' מתענה, וא"כ לא הרויח, או כמו"ש שם הר"ן טעם אחר כמבואר שם, אבל עכ"פ הדין באכלן כמו אבד או נשרף, וא"כ לכאורה תמוה מדוע לא כתב הרמב"ם דגם בנאכל כן הדין.
והנה יש לעיין היאך הדין באופן שמחויב לשלם מטעם לצאת ידי שמים, אם זה נקרא ניתק לעשה, ואם אמרינן כן אתי שפיר לפי מה שכתבו התוס' שם לעיל ד"ה ואיב"ע, דאיכא נפק"מ בין הלשון דנלמד מוזה לבין הלשון משום דהוי ממון שאין לו תובעין לענין חיוב לצאת ידי שמים, דלטעם מפני שאין לו תובעין בדיני שמים מחויב לשלם. ולפי"ז אם אכלן להלקט שכחה ופאה איכא חיוב בדיני שמים לשלם, וא"כ הוי ניתק לעשה, להכי כתב הרמב"ם אבד או נשרף שאין עליו גם חיוב לצאת ידי שמים. ואתי שפיר דהרמב"ם לשיטתו שסובר להטעם מפני שאין לו תובעין כמבואר בפר"ט מבכורים הי"ד שכתב וז"ל, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע עכ"ל. ולפי"ז שפיר מדייק הכא הרמב"ם שכתב אבד או נשרף ולא כתב אבדן או שרפן מפני שבאופן זה חייב לשלם בדיני שמים והוי ניתק לעשה, ומטעם זה לא כתב אכלן.
אמנם בעיקר הענין בהא דקא משתרשי ליה הקשה הר"ן מהא דחולין שם קל"ה לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור משום דקניי' בשינוי והו"ל כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, וקשה הא התם ודאי קא משתרשי ליה, ומזה הקשה הר"ן על התוס' שפירשו דלהכי לא הוי הא דאכלן ריוח מטעם דיכול להתענות, והלא מה נאמר בהא דצמר שצבעו, ופירש הר"ן כללא דמילתא שכל שנתכוון ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי לי' שהרי הפקיע זכותו, וחיוב ממון אין בהם, אבל אנסו בית המלך גרנו בחובו כיון שלא הפקיע הוא מצותו ומשתרשי לי' עדיין מצותו עליו דמה לי הן ומה לי דמיהן עכ"ל. ביאור דבריו כך הוא לדעתי, והיינו דבאופן דהוי מזיק או גזלן באופן דליתא בעין נפקע מצותן לגמרי, וחיוב גזלן ליכא בהן, ומטעם זה פטור מלשלם, אבל כל זה באופן שיש בזה תורת גזלן. או מזיק שג"כ הוא כמו גזלן. ויש בזה הפקעה מהמצות, וחיוב אין כאן. ומזה הטעם בהא דצבעו להצמר, ואיכא שינוי הנה על ידי השינוי נעשה זה כאילו הם צמר אחר והצמר השייך לכהנים הם כמו נאבדו וליתנהו בעין, ובשביל הצביעה נעשה גזלן, אבל אין עליו חיוב גזלן. אמנם באנסו בית המלך גרנו בחובו ואין על הבעלים תורת גזלן או מזיק, ואדרבה כיון שרצונו ליתן. והרי הוא כשומר על המתנות כהונה, ואעפ"י שאין לחייבו מטעם שומר מפני שמיעטה התורה מחיוב שמירה, אבל עכ"פ חיוב מצוה עדיין לא נפקעה, והרי זה הממון של מקבלי המתנות, וכשאנסו בית המלך גרנו בחובו, הרי זה כאילו החליפו הבעלים הממון של המקבלי מתנה עבור דבר אחר, וממילא החליפין הם של המקבלי המתנה, משום מה לי הן ומה לי דמיהן.
והנה לפי"ז בלקט שכחה ופאה אשר אמרה תורה דשינוי אינו קונה ממילא גם אחרי השינוי דינם כבעין. ואם באופן דמשתרשי ליה חייב בדמיהן.
והנה יש ליישב גם שיטת התוס' דמפרשי דלהכי לא שייך באכילה הא דמשתרשי לי' משום דיכול להתענות, ולא קשה מהא דלא הספיק ליתנו לו עד שצבעו דפטור והיינו ג"כ דכיון דקנאו בשינוי. נמצא דהרי זה כנאבדו הצמר, כיון שאין לחייבו בחיוב גזלן מפני שהוא ממון שאין לו תובעין, ומה שנהנה בזה דמשתרשי לי' לא נקרא שנהנה מן המתנות כהונה, דהרי המתנות כליתנהו דמיין, וההנאה באה לו ממקום אחר, משא"כ באכלן דהמשתרשי לי' והשינוי באין כאחד, לזה שפיר הוכרחו התוס' להסברא דהיה אפשר לו להתענות, וליכא הנאה דמשתרשי ליה.
והנה לפי"ז למ"ד שינוי קונה בהא דלקט שכחה ופאה, הנה גם בשעשה שינוי גרידא לוקה, והיינו מפני שאין חיוב תשלומין עליו, והרי זה כנאבד ולוקה, אבל הרמב"ם כתב בלקט שכחה ופאה שאין שינוי קונה להכי כתב דלוקה באופן שאבד או נשרף, והוא הדין באכלן. והא דלא כתב הרמב"ם אכלן, הוא מפני שסבר הרמב"ם כר' יוחנן במכות בקיימו ולא קיימו, ולא בעינן שיבטל העשה בידים אלא אם רק לא קיים לוקה, ובאופן שאכלן הרי ביטל העשה בידים, להכי כתב אבד או נשרף.
שם ה"ח כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים וכו' ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו. מקור הדין בתוספתא דפאה פר"ם. והנה בתוספתא ליתא הלימוד לזה, אבל לעיל קל"א מבואר שזה נלמד מדכתיב לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו. אבל קשה מהא דאיתא בגיטין י"ב דפליגי ר"א ורבנן, דרבנן דרשי לא תלקט לעני לאזהרה שלא ילקט עשיר לעני, ור"א דריש להזהיר עני על שלו, וכיון שהרמב"ם פוסק בפר"ב הי"ט, כרבנן, א"כ ע"כ לא סבר להאי דרשא להזהיר עני על שלו, וא"כ מדוע פסק דמוציאין גם מיד העני אעפ"י שהוא שלו.
ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דתרווייהו נשמע מלא תלקט לעני, והיינו דרבנן דרבי אליעזר סברי גם כן להאי דרשא, אלא בזה פליגי דרבנן סברי דדרשינן שתי הדרשות מלא תלקט, ור"א סבר דכיון דאיכא למידרש להזהיר עני על שלו שוב לא דרשינן שלא ללקט עשיר עבור עני כיון דאיכא מגו.
והנה מה שכתב הרמב"ם ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו, וזהו לשון התוספתא, אבל יש לעיין מנין לדרוש דמוציאין ממנו והלא באזהרה דלא תלקט לעני אין לדרוש יותר מל"ת על הלקיטה, אבל אין הכרח דמוציאין ממנו, ואפשר דמדכתיב תעזוב ומזה דרשו גם באזהרה זו דעני בשלו, והיינו דתעזוב קאי על כל מה דאיכא בכללא דלא תלקט, וזהו כמו שכתבו התוס' בגיטין י"ב לרבנן דדרשי לא תלקט שזהו אזהרה לעשיר שלא ילקט עבור העני, והקשו התוס' שם לאביי דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אע"מ, ותירצו דשאני הכא דכתיב תעזוב יעו"ש. ולכאורה הא תעזוב קאי על בעל השדה, והיכן מרומז בהלקיטה דעשיר לעני, הלא אדרבה כיון שלבסוף תבוא להעני שפיר קרינן בזה תעזוב לעני, וע"כ דסברי התוס' דכל מה שנכלל בלא תלקט קאי על זה הא דתעזוב.
שם, ה"י נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי נשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם עכ"ל. והנה יש להבין מה שכתב שאינו חייב ליתן להן דמיהן. הלא כיון שעניים מתייאשין מזה והוי הפקר כמבואר בב"מ כ"ב וא"כ מה מקום יש כאן ליתן להם דמים. וגם אם הבעה"ב בעצמו זוכה הרי הוא ג"כ זוכה מן ההפקר כיון שמותר לכל אדם.
ונראה דיש לחקור היאך הדין כשבאו אח"כ עניים לבקש הלקט שו"פ אם מחויבין הבעלים ליתן להם, והיינו אם לא זכו בזה אחרים עדיין, והנה איכא בזה שתי לשונות בתוס' ר"ה ד' ע"ב, ד"ה לשו"פ, וכתבו שם ועוד יש לפרש דשקל בהיתר כגון דליכא עניים ואז איכא בל תאחר, והא דאמרינן וכו' לא קאמר דלא שקיל לנפשי' אלא דלא עבר אם כונס בתוך ביתו יעו"ש. נמצא לפי"ז דאם באו עניים אח"כ ועדיין ישנם לשו"פ מחויב להחזיר להם, ואם בהחלטה הלזו יש לומר לכאורה דגם אם אכלן הבעה"ב קודם שבאו דמחויב לשלם להם הדמים, לזה כתב הרמב"ם דאין בזה חיוב דמים מטעם דלא כתיב בזה נתינה, וזהו כמו שכתבנו לעיל דמטעם זה אין בזה חיוב גזלן כדליתנהו בעין.
אבל אפשר לחלק שאין זה שייכות להתוס' דר"ה דשם מיירי שלא היו עניים, משא"כ דינו של הרמב"ם הכא שפסקו מלחזר אחריהם, וההבדל בזה דבדינא דהתוס' אין שם דין הפקר וייאוש כיון שלא ידעו מזה העניים כיון שלא היו עניים, משא"כ הכא שהיו עניים וידעו מזה נפסקו מלחזר אחריהם, והרי זה ייאוש מעליא, ומותר לכל אדם, א"כ מדוע יגרעו הבעלים.
ונראה כוונת הרמב"ם דבא להורות לנו דאם עניים פסקו מטעם דכבד עליהם הלקיטה, ומטעם זה מבקשים דמים לפי שיווי הפירות על זה כתב הרמב"ם דאין מחויב ליתן דמים מטעם דלא כתיב ונתן.
שם הי"א מאימתי כל אדם מותרין בלקט, משיכנסו המלקטים שניים, וילקטו אחר המלקטים ויצאו וכו'. ויש לעיין הלא פליגי ר' יוחנן ור"ל בב"מ כ"ב בפירוש הנמושות ששנה התנא ור' יוחנן סבר שזהו סבי דאזלי אתיגרא, ור"ל אמר לקוטי וכו' יעו"ש. וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל כמבואר ביבמות ל"ו. וא"כ מדוע פוסק הרמב"ם כר"ל. ומצאתי בשו"ת הרשב"א סימן שס"ט שנשאל על זה וכתב דכיון דלא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דנמושות, ונקט זה דר"ל משום דזה שכיחא טפי עכת"ד ועי' בכס"מ. ונראה עוד דסמיך הרמב"ם על הא דאמר אביי ב"מ י"ב עשאוה כמו שהלכו בה הנמושות, ופירש"י לקוטי בתר לקוטי יעו"ש. והוכרח רש"י לזה דהרי התם ליכא סבי דאזלי אתיגרא דהפועל ובניו אחריו הרי זה לקוטי בתר לקוטי, וא"כ נשמע מזה דהנמושות פירושו לקוטי בתר לקוטי, וכיון שכן מפרש אביי להכי יש לנקוט כן לדינא.
עוד נראה דסבר הרמב"ם דלא פליגי ר' יוחנן ור"ל, משום דמסתברא דסבי דאזלי אתיגרא הם הם הלוקטים השניים, וכן הבניו הקטנים של הפועל הם הלוקטים השניים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא אבל הכוונה אחד הוא הלוקטים השניים.
והנה הא דמותר לכל אדם ע"כ הוא מתורת הפקר, והיינו שהעניים הם המפקירים. והזוכים הם זוכים בתורת הפקר ופטורין מן המעשר ואפילו אם הזוכים הם עשירים. אבל יש לעיין הלא הבעלים הם תמיד קודמים לזכייה מטעם חצר, וא"כ היאך זוכים כל אדם, והלא תמיד קדמה זכיית הבעל הבית. ואפשר דמיירי בשדה שאינה משתמרת לדעתו, והיינו שאינו עומד בצד שדהו. והנה בתוס' ר"ע בפאה פר"ח מ"א העיר בזה, וכתב דתקשה מזה להא דב"מ י"א דאותביה ר' אבא לעולא ממעשה דר"ג וזקנים, וסובר דגם חצר שאינה משתמרת ג"כ קונה, ולדידיה תקשה ממתניתין דהכא עכת"ד. והנה יש להעיר לשיטת הש"ך סימן רס"ח דגם גבי חצר שייך ייאוש שלא מדעת ולא קניא. עי' בספר נטעי נאמנים חו"מ סימן ל' ובהמגיה.
אבל לדעתי נראה דליתא הכא תורת חצר מטעם דכיון דרחמנא אפקרי' להחצר דהיינו השדה לעניים ללקיטה, ואפילו לאחר שנגמרה הלקיטה דהלקט, הלא עדיין משועבדת השדה לשכחה הבאה אחרי עשיית העמרים. ויש לעניים דריסת הרגל וממילא אין זו השדה של בעל השדה, והרי זה כהא דאיתא בנדרים מ"ב דפריך שם הגמ' מ"ש אוכל מן הנוטות דפרי דהפקירא אינון, ארעא נמי רחמנא אפקרה ללקיטת הפירות יעו"ש. הרי מבואר דבמקום שאמרה תורה שרשות לכל אדם ללקיטה דהפירות הוי האי ארעא הפקר, ולכן כמו לגבי שביעית דכיון שיש רשות לקיטה הוי ארעא ג"כ הפקר, הנה כמו כן לענין לקט כיון דהרשות לעניים לכנס להשדה ללקוט, הוי האי ארעא הפקר, ואף לאחר שפסקו מלקט אבל עדיין יש להם רשות כניסה לענין שכחה, ואעפ"י שאינו דומה לשביעית דהתם הוי הפקר לכו"ע משא"כ בלקט שכחה ופאה דלא הוי הפקר אלא לעניים, מ"מ נראה דלא הוי יותר מחצר השותפין דאין קונין זה מזה, ב"ב פ"ד, ממילא אין יכול לזכות מהפקר להאי חצר, ומטעם זה אין החצר שלו.
ומזה אני תמה על הרדב"ז בפירושו הכא שכתב וז"ל, ואם קדם בעל השדה אחר שהלכו הנמושות ואמר זכתה לי שדה נראה דהוי שלו, ואין אחרים יכולים ליטלו אע"ג דאינו עומד בצד שדהו יעו"ש. ולפי מה שכתבנו וביארנו, דבריו תמוהין. ועוד דלפי"ז היאך יפרש המשנה הא דמותרין לכל אדם. איברא דהרדב"ז כותב לקמן דכל אדם הוא לאו דוקא אלא הכוונה לעשירים, וזהו לבעל הבית יעו"ש. הנה כמובן שדוחק לפרש כן.
ולדבריו תהיה נפק"מ רבתי לדינא לענין מעשר, והיינו לפי מה שכתב המל"מ בפר"ב מתרומות ה"ט דלקט שכחה ופאה נפטרן מן המעשר לאחר שזכו בהן העניים. והנה אם אמרינן כן נמצא דהלקט לאחר שפסקו העניים ללקט חיוב מעשר עליו, אבל אם אמרינן דהוי הפקר פטור מן המעשר מטעם הפקר, אבל נראה שהוא מטעם הפקר וכמו שכתבנו לעיל.
שם הי"ג מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה, ואעפ"י שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם, עכ"ל. מקור הדין בתוספתא פר"א דפאה. והנה בתוספתא ליתא הא דכתב הרמב"ם ואעפ"י שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם, וזה הוסיף הרמב"ם מדעתו, וע"כ מפני שהוקשה להרמב"ם דמה הוסיפה התוספתא על המשנה דאימתי מותרין כל אדם בלקט, ולזה מוסיף הרמב"ם דזהו דין חדש והיינו דאעפ"י שהעניים באין בשדה ומלקטן אבל אינם מלקטים מה שלא ישרו בעיניהם וסד"א דכיון שעדיין הם עסוקין בלקיטה, ממילא אין לבעל השדה שייכות בהדברים שאינן מקפידין, על זה משמיע לנו התוספתא כי בהדברים שאין העניים מקפידים הוא לבעל השדה.
והנה מדשנה התנא שזהו לבעל השדה ולא שנה שמותר לכל אדם כמו ששנה התנא משהלכו הנמושות שמותר לכל אדם, משמע שזהו רק לבעל השדה לבדו, ויש להבין מ"ש זה מזה. ואפשר לומר דכיון דאין העניים מקפידים על זה ליטלן, הרי זה כאילו לא הופרשו עבורם, והוי כעין הפרשה בטעות.
ויש לפרש שזהו הכוונה בירושלמי פר"ח דפאה דפריך שם על האי דינא דהתוספתא רבי בון בר חייא בעי ויש אדם קורא שם פאה לעצמו, ומסיק תני רשב"י לעני ולגר תעזוב אותו ולא לעורבים ולעטלפים יעו"ש:
והביאור שיש כאן טעות בעזיבה, וממילא נתבטלה תורת פאה מזה, ולהכי הרי זה לבעל השדה.
ויש לעיין היאך הדין לענין מעשר, דהרי אם אמרינן דנתבטלה שם פאה מזה, וגם אינה הפקר וא"כ מחויב הבעל השדה לעשר והנה הא דלא דברו מזה, הנה אם בהחלטה שגם העניים פטורים ממעשר רק כשבאו לידם, אתי שפיר הכא טפי, מה שאין כן אם אמרינן דתיומ"י כשנקראת פאה יש לה תורת פטור ממעשר, א"כ יש לעיין הכא בזה שזכה בעל השדה.
והנה תמהני על הרדב"ז בהלכה זו שפירש בהאי דינא שזה עצמו הדין דהמשנה משהלכו בה הנמושות, ומזה דן דגם שם הדין שהוא לבעל השדה יעו"ש. דבריו תמוהין טובא, לפי מה שביארנו וצ"ע.
ומה שמדייק הרדב"ז מהא דכתב הרמב"ם בהי"ב כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואעפ"י שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן. ואם איתא שאעפ"י שהותר כל אדם עדיין יש להם זכות במה שבראש האילן א"כ מאי איריא מפני שיש לו תחתיו, ואפילו אין תחתיו נמי יש לו בראשו, אלא ודאי שכיון שהותר כל אדם זכה בעל השדה בשלו יעו"ש. גם זה לא דייקא דע"כ אם הותר מה שבראש האילן לכל אדם, היינו בין לעניים ובין לעשירים, נמצא שזכות זה אינו מדין מתנות עניים, אלא הוא מתורת הפקר, וא"כ אין זה שייכות לומר אשר זכות זה דהפקר יועיל לו לזכות מה שתחתיו, וזכות העניים לזכות מה שתחתיו הוא רק אם יש לו זכות מצד מתנות עניים, ולהכי שפיר מדייק הרמב"ם דהמונחות תחתיו לא נגרע זכות העניים בשביל שהותר לכל אדם מה שבראש האילן, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ראשית הגז כו'. כל הנך כולהו לא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא הילכך ספיקן לקולא: ופדיון פטר חמור. כדפרישית מפריש טלה והוא לעצמו: קמה אקמה רמי עליה. מתניתא אחריתי אשכח לר''מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר ורמייה אהא דקתני ספק לקט לקט ושני ליה בלשון בן אגרא אני שונה אותה: בכישר. מקום: אין מביאין. אין צריך ישראל לטרוח ולהביא תרומה מן הגורן לעיר ליד כהן אלא כהן הולך ומביאה: ואם אין שם כהן כו'. אלמא בעי לאפרושה ולאצנועה עד דמשכח כהן ה''נ בעי לאצנועה עד דמשכח עניים: שאני תרומה דטבלה. אוסרת הכל עליו משום טבל לפיכך על כרחו צריך להפריש: למלוג בעגלים. שמולגין אותן ברותחין עם עורן ואוכלין אותן עם העור: אין רשאי להפשיט את הזרוע. אלא נותנו לכהן כמו שהוא בעורו: הראש לא יפשיט את הלחי. כדמרבינן לקמן מקרא יתירא שאף הצמר שבראש כבשים הוא חייב ליתן לו וכ''ש העור: ואם אין שם כהן. לתת לו המתנות: מעלים אותם בדמים. שם את דמי המתנות ואוכל המתנות ונותן דמיהם לכהן הבא ראשון: נתינה כתיבא בהו. ועליו ליתנן לכהן: אלא תעזוב יתירא. דכתיב בלקט למה לי חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב לאו לרבויי שאפילו במקום שאין עניים שעליו להצניעם עד שימצא עניים: חייב בפרט ובעוללות כו'. אע''ג דהפקר פטור מכולם דבכולהו כתיב קצירך כרמך ולא של הפקר ובכולהו תנן כל שהוא אוכל ונשמר פרט לשל הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאתויי הפקר כי האי גוונא דהדר איהו וזכה ביה. בלקט ופאה כתיב תעזוב יתירא חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב ופרט בכרם היינו לקט. עוללות חד בקדושים תהיו וכרמך לא תעולל וחד במשנה תורה (כד) כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך. שכחה חד גבי שכחת אילן וחד גבי שכחת כרם דאמרינן לעיל (דף קלא.) אחריך זו שכחה: שקא דדינרי. דינרי זהב ששלחו ממקום. אחר לבני הישיבה: ואיבעית אימא אדם חשוב. כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות שהרי עליו לגדלו ולהעשירו אפילו משלו וכ''ש ממאי דאתי ליה מעלמא: מתני' מן פרק של ארכובה. ארכובה הנמכרת עם הראש: עד כף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו''ן: והוא של נזיר. וכן זרוע בשלה האמור בנזיר (במדבר ו) כך ניטלת: וכנגדו ברגל שוק. האמור בשלמים (ויקרא ז) נמי הוי שתי עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך: סובך של רגל. היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי: הפרק של לחי. אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת עד שיפוי כובע שהוא פקעיתא ופתחה של קנה בית הבליעה דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון: גמ' הזרוע. ונתן לכהן הזרוע: כדאמר רבא. בפרק גיד הנשה (לעיל דף צא.) אליבא דרבי יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין: ה' דהלחיים למאי אתא: חלב של הקבה וחלב שבתוך הקבה. חלב הקרום: כהנים נהגו בו עין יפה. שלא ליטלו מן הבעלים אלמא דמדאורייתא של כהנים הוא דנפקא ליה מה''א יתירא והקבה: דורשי חמורות. מקראות הסתומים: היו אומרים. מנלן דשל ימין מהכא: יד. שנותנין לכהן כנגד ידו של פנחס שעל כך ניתנה לו ברית כהונת עולם וזה שכרו ואיזו יד שעושה מלחמה הוי אומר של ימין: זרוע המוקדשין. של איל נזיר: ת''ל תתנו. תרומה לכהן: זרוע חולין. מתנות כהונה: ובית שחיטה עמה. היינו תופס בעומק הצואר באלכסון יותר מן הפיקה: לעולם עד הפיקה ולא קשיא. ברייתא דקרי לה בית שחיטה ר' חנינא היא דמכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה ומתניתין דלא קרי לה בית שחיטה רבנן היא: ואיבעית אימא. ברייתא נמי רבנן היא והאי עמה דקתני לאו עם הלחי אלא עם הבהמה היה נשאר בית שחיטה והלחי ניטל עם הפיקה:
ראשית הגז והמתנות. תימה למאן דאית ליה לעיל (דף קלב:) דמתנות טבלי ליתני נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו ולפטור אחר שהורמו המתנות דהוו שלו כי היכי דתני בבכור בהמה טמאה לחיוב ולפטור: פיקה של גרגרת. היא טבעת הגדולה שעשויה עגולה כפיקה: הזרוע המיומנת אפילו לרבנן . דדרשי פרק גיד הנשה (לעיל דף צו:) הירך דפשיט איסוריה בכוליה ירך הכא מודו דלא שייך למדרש הכי: דורשי חמורות. פירש בערוך בשם רב סעדיה גאון כמין המעשה דבלשון ארמי מהו חמרך מה מעשיך: