פרק ראשון - הלוקח עובר חמורו
א. כתיב [שמות יג]: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך. והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמור תפדה בשה [או בשויו], ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה".
וכתיב [שמות לד]: "כל פטר רחם לי, וכל מקנך [אשר] תזכר פטר שור ושה [אשר יפטור זכר את רחמה]. ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, כל בכור בניך תפדה".
וכתיב [במדבר ג]: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'".
וכתיב [במדבר ח]: "ואחרי כן יבואו הלויים לעבוד את אהל מועד... כי נתונים נתונים המה לי, תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי. ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל".
וכתיב [במדבר יח]: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה [פטר חמור] תפדה. ופדוייו מבן חדש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא. אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר, אשה לריח ניחוח לה'".
וכתיב [דברים טו]: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך, לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע, לא תזבחנו לה'
אלהיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל".
משנתנו עוסקת בפטר חמור שציותה תורה לפדותו בשה [או בשויו] וליתנו לכהן, ומבארת משנתנו, שהחיוב הוא בבהמת ישראל ובעובר של ישראל, אבל אם היה לגוי חלק באם או בבכור עצמו, הרי הוא פטור מן הבכורה.
הדין המבואר במשנתנו שוה לפטר חמור ולבכור בהמה טהורה, וכאשר שנינו לקמן יג א לענין בכור בהמה טהורה, והטעם שהקדים התנא לבאר דין פטר חמור, מתבאר בגמרא לקמן יג א. [1]
הערות
[1] א. באבני נזר [יורה דעה סימן יג אות ו], כתב: המפרש למסכת בכורות, לא נודע לי אם הוא מרש"י. מאחר שכמה פעמים כתב מפי המורה, ולפעמים לא מפי המורה, ואין זה דרכו של רש"י. [ואכן לדפים האחרונים של המסכת יש פירוש אחר מאשר לפנינו, מרש"י בכתב יד]. ב. ציוני המקורות במהרי"ט אלגאזי שיובאו בהערות, הם על פי מהרי"ט אלגאזי הנדפס מחדש.
דף ב - א
מתניתין:
הלוקח עובר חמורו המבכרת של גוי, והמוכר לו את עובר חמורו המבכרת [2] אף על פי שאינו רשאי למכור לו את עובר חמורו, שכן אין מוכרים בהמה גסה לגוי. [3]
והמשתתף לו [עם הגוי] בין באם ובין בבכור. [4]
והמקבל הימנו [מן הגוי] את האם לטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.
והנותן לו בקבלה, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי יש זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.
בכל אלו: פטור מן הבכורה, שנאמר [במדבר ג]: "הקדשתי לי כל בכור בישראל", ולמדנו: שיהא הבכור בישראל אבל לא באחרים היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.
גמרא:
שואלת הגמרא: כל הני אופנים ששנינו במשנה שיש לגוי חלק באם או בבכור למה לי?
ומפרשת הגמרא: צריכי!
דאי תנא רק לוקח את הבכור שהוא פטור מן הבכורה, הוה אמינא: רק באופן זה נפטר הישראל מן הבכורה, ומשום דבקניית הבכור קא מייתי לה לקדושה [מביא הוא אותו לקדושה] שישבות בשבת, [5] אבל מוכר את הבכור דקא מפקע לה מקדושה [שהרי לא ישבות בשבת אצל הגוי] אימא ליקנסיה לישראל שלא ייפטר מן הבכורה. [6]
קא משמע לן.
"והמשתתף לו" - למה לי!? [7]
ומפרשינן: לאפוקי מדרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, [8] קמשמע לן דפטורה מן הבכורה.
"והמקבל הימנו" - שהאם כולה של גוי [מלבד הזכות לחצי ולדות], [9] וגם בבכור שותף הוא - למה לי!?
ומשנינן: לא נשנה דין "והמקבל הימנו" אלא משום [אגב] דקא בעי למיתני "והנותן לו בקבלה".
מוסיפה הגמרא לפרש: "והנותן לו בקבלה"
- שהגוי שותף בבכור [וגם באם יש לו זכות לחצי ולדותיה] - למה לי!? ומפרשינן: איצטריך התנא לשנות "והנותן לו בקבלה", כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ועיקר בהמה - היינו גוף הבהמה וחצי ולדות - דישראל היא, אימא ליקנסיה לישראל להתחייב בבכורה, ומשום דילמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי [שמא יבואו לפטור אף בהמה אחרת של ישראל מן הבכורה]. [10]
קמשמע לן דלא קנסינן.
תנן התם במסכת עבודה זרה יד ב:
אין מוכרים להם [לגויים] בהמה גסה [שעושה מלאכה בשבת] [11] עגלים וסייחים שלמין ושבורין.
רבי יהודה מתיר בשבורה שאינה ראויה למלאכה, בן בתירא מתיר בסוס שעומד לרכיבה ולא למלאכה.
איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]:
עובר - שאף הוא אינו ראוי למלאכה - מה לי אמר רבי יהודה? האם מתיר הוא למוכרו לגוי כמו שבורה? וצדדי הספק הם:
האם טעמא דרבי יהודה התם - גבי שבורה - דשרי, הוא רק משום דשבורה היא ואינה ראויה למלאכה, ואם כן הרי עובר נמי [כמו] שבור הוא.
או דילמא: מה שאינה ראויה למלאכה לבד אין די בזה, שהרי יש לגזור אטו שלימה, ורק שבורה מתיר רבי יהודה משום דלאו היינו אורחיה [אין דרך בהמה להיות שבורה] ודבר חידוש הוא, ולא יבואו להחליפה בשלימה; אבל עובר כיון דהיינו אורחיה [כך דרכו ואין זה דבר חידוש], כאילו לאו שבור הוא, כלומר, אינו דומה לשבור, ומשום שיש לגזור בו אטו שלימה מה שאין כן בשבורה?
תא שמע - שרבי יהודה אוסר מכירת עובר לגוי - ממשנתנו:
והמוכר לו - את עובר חמורו - אף על פי שאינו רשאי, ולא נזכר במשנה שפליג רבי יהודה לומר שרשאי הוא למכור את עובר חמורו, הרי משמע שמודה בזה רבי יהודה.
דוחה הגמרא: וליטעמיך שאתה מוכיח מהשמטת המשנה שמודה רבי יהודה באמור במשנה, הרי "המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה" [12] הנזכרים במשנתנו שפטורים הם מן הבכורה, דלא קתני במשנה שחולק על זה רבי יהודה ומחייבו בבכורה, הכי נמי דלא פליג [וכי לא נחלק בזה רבי יהודה], והרי רבי יהודה מחייב שותפות גוי בבכורה!?
אלא ודאי מודה אתה דפליג רבי יהודה באלו ומחייב הוא בבכורה, ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו; ואם כן הכא נמי - במכירת עובר לגוי - יש לומר דפליג רבי יהודה על מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי", ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו.
תא שמע - שאוסר רבי יהודה מכירת עובר לגוי - מהא דתניא:
בכור בהמה טהורה כשהוא תם נותנים אותו לכהן ומקריבים אותו על המזבח, והבשר נאכל לכהנים; וכשהוא בעל מום שאי אפשר להקריבו, נותנים אותו לכהן כמו שהוא.
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה טהורה [13] מן הגוי למחצית ולדות, וילדה בכור, כיון שחצי הבכור בלבד שייך לישראל הרי הוא חצי בכור, [14] ומיהו אינו קדוש קדושת הגוף שיהא נקרב על גבי המזבח כשאר בכורות, כי אין קדושה לחצאין, [15] אלא: מעלין אותו בשויו [מעריכים את שויו] ונותן הישראל חצי דמיו [16] של הבכור לכהן.
והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי שהרי אין מוכרין בהמה גסה לגוי:
הרי חציו קדוש בבכורה, וקונסים אותו - משום שמכר לגוי בהמה גסה - לפדותו מן הגוי, ואפילו עד עשרה בדמיו [אף אם יתבע הגוי תמורתו פי עשרה מערכו], ונותן את כל דמיו [17] של הבכור לכהן.
הערות
[2] כתבו התוספות [על פי ביאור המהרש"א]: הלוקח נפטר מבכורה משום האם שהיא של גוי, והמוכר נפטר משום שהולד הוא של גוי, ושני דינים אלו נלמדים משתי המקראות הממעטות שותפות של גוי באם או בולד - ראה לקמן ג א. וראה עוד המשך דבריהם בזה.
[3] כמבואר במשנה במסכת עבודה זרה יד ב, והובאה משנה זו בגמרא בעמוד זה. והרש"י והרע"ב כתבו את הטעם מפני שעושה בה מלאכה בשבת. וכתב על זה התוספות יום טוב, שלפום רהיטא כתבו כן, כי במסכת עבודה זרה טו א מבואר, שהוא משום גזירה משום שאלה ושכירות בשבת, וגזירה משום נסיוני בשבת, וכפי שיובא בהערות בהמשך העמוד. ראה שם בתוספות יום טוב.
[4] בגמרא לקמן דף ג יתבאר, כמה יהא שיעור שותפותו של הגוי כדי שיהא פטור מן הבכורה. ולהלכה [ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן שכ] קיימא לן, כל שהיתה לו שותפות אפילו אחד מאלף באם או בבכור הרי הוא פוטר מן הבכורה, ואם היתה השותפות באבר מסוים באם או בבכור, אם יינטל אבר זה ויהיה בעל מום, הרי הוא פוטר מן הבכורה.
[5] א. כן פירש רש"י. אבל התוספות בד"ה מייתי, כתבו: לשון קדושה לא משמע כן אלא קדושת בכורה, ואף על גב דבלוקח אם הולד זכר לא שייך "מייתי ליה לקדושה", פעמים שהעובר נקבה, ומייתי לה לקדושת בכורה שולד עובר קדוש בבכורה. ב. עוד כתבו התוספות שם, שלא היתה הגמרא צריכה לטעם זה, ודי היה במה שהיתה אומרת שאין טעם לקונסו כיון שאינו מפקיע מקדושה, אלא ניחא ליה למימר דאפילו הבאת קדושה איכא. ג. בתוספות ד"ה הלוקח נתקשו, כיון שלוקח ומוכר משתי מקראות הם נלמדים, אם כן היה לגמרא לומר מטעם זה, שאם היתה המשנה שונה לוקח בלבד לא הייתי יודע מוכר, וממוכר לא הייתי יודע לוקח! ? וראה מה שיישבו.
[6] פירש רש"י: אימא ליקנסיה לפדות העובר מן הגוי, וליתנו לכהן. והרש"ש ביאר כוונתו: רצונו לומר, כמו שהוא ביד הגוי, דודאי יכול לפדותו אף שאינו ברשותו, דלא גרע מפודה פטר חמור של חבירו דפדיונו פדוי לקמן [דף יא] וע"ש בתוספות. ומה שכתב "וליתנו לכהן" רצה לומר את הפדיון. [שהרי בפטר חמור אנו עוסקים שנותן שה או שויו לכהן]. וכן כתבו בשם הגרי"ז לפרש את דברי הגמרא, וכן מפורש בפירוש רבינו גרשום שאת הפדיון יתן לכהן. ובראשית בכורים כתב על דברי הרש"ש, שלשון רש"י אינו סובל זה, דאם כן היה לו לפרש "לפדות העובר וליתנו לכהן", ומדקאמר "לפדותו מן הגוי", מוכח דעתו ז"ל, דכל זמן שהוא ביד הגוי אין הפדיון מועיל. ומה דפשיטא ליה להרש"ש דלא גרע מפודה פטר חמור של חבירו, אינו מוכרח, כי יש לומר בדעת רש"י שהוא סובר כדעת הסוברים דהא דפודין פטר חמור שלא מדעתו, זה הוא מטעם זכיה שהוא מטעם שליחות, ואם כן כאן שהפטר חמור הוא של גוי ולא שייך גביה זכיה ושליחות, ועל כן, אם איתא דחז"ל הטילו עליו חיוב פדיון בכל פרטיו ודקדוקיו, יהיה מוכרח לקנות העובר מן הנכרי ולפדותו. [וראה מה שנתבאר באות ב]. הקשו בשם הגרי"ז: הרי אין חיוב דוקא לפדות ויכול שפיר לקיים עריפה, והכא מכיון שפטר החמור לא נאסר דמחמת קנסא לא נאסר, אם כן למה לו לפדותו כלל, והלא יכול לומר שרצונו בעריפה וזה לא שייך, ואם כן אין כאן קנס כלל. ולחדש, דקנסינן שיהא דוקא פדיה, קשה לומר כן. ולא יישב.
[7] בפשוטו צריך ביאור: מנין נדע שאפילו שותפות בלבד של גוי באם, או שותפות בלבד בבכור אף היא פוטרת מן הבכורה, וראה שיטה מקובצת בשם גליון.
[8] כדמוכח מדברי רבי יהודה בברייתא המובאת בעמוד זה בענין מקבל בהמה מן הגוי, רש"י. ויבואר בהערות שם. ב. כתב מהרי"ט אלגאזי [בפרק זה אות א, א] אין שותפות גוי חייבת בבכורה - לרבי יהודה - משום חלקו של ישראל, אלא דוקא אם היה לישראל חלק הן באם והן בעובר, אבל אם היתה האם כולה של גוי, או שהיה העובר כולו של גוי, אינו חייב בבכורה. וכן מבואר בשיטה מקובצת כאן בשם תוספות חיצוניות, וכן כתב בחזון איש בכורות טז ב ד"ה ומשמע. אך בהערות למהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח הביאו בשם יד דוד ובשם שו"ת שואל ומשיב, שרבי יהודה מחייב אפילו אם היתה האם כולה של הגוי, ולישראל לא היה אלא חלק בולד, ראה שם. וראה בהערות לקמן ג א בביאור יסוד מחלוקתם, וראה גם בהמשך הסוגיא בהערות, מה שיתבאר עוד מענין מחלוקת זו. ג. ומדברי השיטה מקובצת מתבארת הוכחה מסוגייתנו שאכן פוטר רבי יהודה כשהאם כולה של גוי. כי אם תמצי לומר שלרבי יהודה אין צריך שיהא לישראל חלק באם, אם כן כבר שמעינן מן הרישא של המשנה דלא כרבי יהודה, והיינו בלוקח עובר חמורו של גוי, שפטרה משנתנו מן הבכורה, ואילו לרבי יהודה - חייב. ומוכרח, שאף לרבי יהודה צריך שיהא לישראל על כל פנים חלק באם. ד. ומיהו מהרי"ט אלגאזי שם כתב, שאפילו אם לרבי יהודה צריך שיהא לישראל חלק באם, אכתי תיקשי לשיטת רבינו תם - הובאה בתוספות ג ב - שאין אדם יכול להקנות עובר אלא אם יקנה את האם לעוברה, ומשום שעובר - אף שכבר נוצר - חשוב דבר שלא בא לעולם, ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולפי שיטה זו, הרי בהכרח שהלוקח עובר חמורו של גוי קנה זכות באמו לעוברה, ויש לישראל חלק באם, ומכל מקום פטרה משנתנו מן הבכורה, ושמעינן דלא כרבי יהודה המחייב אף כשאין לישראל אלא חלק באם. ובשיטה זו של רבינו תם יורחבו הדברים לקמן במקומו ג ב, ולפי מה שיתבאר שם בשם נתיבות המשפט, ועוד שם מספר יראים החדש מצוה קמב, ומאור זרוע סימן תפ. מתיישבת קושיא זו של המהריט"א, ראה שם.
[9] אם הזכות לחצי ולדות חשובה כאילו יש לישראל חלק באם, וכן כשנתן לגוי בקבלה, אם הזכות לחצי ולדות חשובה שותפות גוי באם לפטור מן הבכורה, נידון הוא באחרונים. ומתבאר מענין זה בהערות לקמן.
[10] לכאורה צריך ביאור: הרי כשמכר לו את הבכור, נמי עיקר בהמה דישראל, ולא קנסינן. וכנראה לזה פירש רש"י, ד"עיקר בהמה" היינו "גוף הבהמה וחצי ולדות", כי באופן שעיקר הבהמה היא שלו, וגם בולדות יש לו שותפות, בזה הייתי אומר שקונסים.
[11] טעם האיסור מסקינן בגמרא שם טו א: "גזירה משום שכירות [שישכיר לגוי, ותעשה מלאכה בשבת] ומשום שאלה, ומשום נסיוני", ונסיוני, היינו דפעמים שימכור לגוי סמוך לכניסת השבת, ויאמר לו הגוי, בוא ונסה אותה, ותשמע הבהמה את קולו של המוכר ותלך מחמתו, וכשהיא טעונה משא, הרי זה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת חייב חטאת.
[12] מלשון הגמרא שהביאה יחד עם "והמשתתף לו", גם "והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה", משמע שרבי יהודה חולק גם על אלו ומחייבם בבכורה. והנה גבי נותן לו בקבלה, פשיטא שנחלק רבי יהודה המחייב שותפות גוי בבכורה, אלא אף במקבל מן הגוי מבואר בברייתא בהמשך העמוד שנחלק רבי יהודה, ואדרבה זה עיקר המקור שרבי יהודה מחייב בשותפות גוי. והטעם שמחייב רבי יהודה במקבל מן הגוי, ואף שהאם כולה של גוי, יתבאר בהערות על הברייתא.
[13] נתבאר על פי רש"י שנראה מדבריו שברייתא זו מיירי בבכור בהמה טהורה, כי הרי הזכיר רש"י קדושת הגוף ליקרב למזבח. ומיהו אפשר דמיירי בין בבכור בהמה טהורה בין בבכור בהמה טמאה [פטר חמור]. ויתבאר עוד מזה בהערות שבהמשך הברייתא.
[14] ושותפות הגוי אינה פוטרת לרבי יהודה. ואם תאמר: למה מחייב רבי יהודה בבכורה, והרי אף שלשיטתו שותפות גוי חייבת בבכורה, ועל כן שותפותו בולדות אינה פוטרת, מכל מקום הרי האם היא כולה של גוי, וכמבואר ברש"י במשנה בד"ה והמקבל: שהחמורה של גוי, וישראל מקבלה שיהיו חולקין בולדות, אבל גוף החמורה לגוי. ואם כן הניחא לשיטת הסוברים - ראה הערה 8 אות ב - שרבי יהודה מחייב בבכורה, אף כשהאם כולה של גוי. אך לשיטה מקובצת מהרי"ט אלגאזי וחזון איש - הובא כל זה בהערה לעיל - שאף לרבי יהודה צריך שיהא לישראל על כל פנים חלק באם, למה מחייב רבי יהודה במקבל בהמה מן הגוי! ? יישב מהרי"ט אלגאזי [א א], שהמקבל בהמה מן הגוי בהכרח שיש לישראל חלק אף באם, כי אין הגוי יכול להקנות לישראל חלק בולדות שעדיין לא באו לעולם, אלא אם יקנה לו את האם לחצי ולדותיה, [שהוא כמו דקל לפירותיו שאין בזה חסרון משום דבר שלא בא לעולם], ונמצא שיש לישראל חלק אף באם, ולכן מחייב רבי יהודה. ובשיטה מקובצת אות ג עמד גם כן בזה, למה מחייב רבי יהודה, והרי האם כולה של גוי. וראה מה שיישב.
[15] נתבאר על פי רש"י, שכתב: אבל קדושת הגוף לא קדוש ליקרב למזבח. ובתוספות הוסיפו להביא, שבסוף הפרק מתיר רבי יהודה בכור זה בגיזה ועבודה, ומשום שהוא דורש: "לא תעבוד בבכור שורך" אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים [של גוי], "ולא תגוז בכור צאנך" אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים. והוא לקמן ט ב, ופירש רש"י שם: בשלך ובשל אחרים, גוי, כגון בכור בהמה שיש בה שותפות לגוי, אף על גב דמחייב רבי יהודה למיתב חצי דמיו לכהן, שרי בגיזה ובעבודה, שאין קדושה לחצאין. וראה בראשית בכורים כאן, שלמד מדברי רש"י אלו, שאין בבכור זה קדושת הגוף כלל, וכן הוא לשון התוספות "נהי דלא קדוש קדושת הגוף". [וראה מה שנתקשה בכתבים המיוחסים להגרי"ז בלשון רש"י כאן בד"ה והנותן לו בקבלה, שכתב: הואיל וחציו לגוי פטור מן הבכורה].
[16] הקשו התוספות: נהי דלא קדוש קדושת הגוף, מכל מקום כיון דמדאורייתא חייבת בבכורה, אותו חלק שיש לו בו, יהא של כהן, ולמה נותן לכהן דמי חלקו! ? ותירצו: משום טיבותא דכהן! דלא ניחא ליה בשותפות גוי, לפי שאינו יכול להוציא חלקו מיד גוי במהרה. ובחזון איש בכורות טז ב, כתב על דבריהם: וקשה איך יוצא ידי נתינה במה שנותן דמיו לכהן אחד, הלא כהן זה עדיין לא זכה בו, ואיך יכול כהן זה למכור זכות השבט. וראה שם מה שהביא מגיטין ל א. וכתבו עוד התוספות, דאם היינו מפרשים את הברייתא בפטר חמור [ולא בבכור בהמה טהורה] היה ניחא טפי, כי מה שנותן את דמיו, הוא מדין פדיון פטר חמור שהוא נפדה בשה כל שהוא, או בשויו כמבואר לקמן ט א.
[17] א. הקשו התוספות [על פי הגהת שיטה מקובצת השלם]: הרי מחייבים אנו לפדותו מן הגוי, ואם כן למה יתן את דמיו לכהן, ולא יתן את הבכור עצמו לכהן! ? ותירצו: משום דפעמים שאין יכול כל כך למהר ולקנותו מן הגוי. והוסיפו התוספות, שאם היינו מפרשים את הברייתא בפטר חמור היה ניחא שהוא נותן את הדמים, ולא את הבכור עצמו. ב. כתב רבינו גרשום: ומאי טעמא נותן כל דמיו לכהן ולא סגי בחצי דמיו! ? משום דעיקר בהמה דישראל. והדברים צריכים ביאור. אבל רש"י כתב: והא דיהיב כל דמיו לכהן, קנסא הוא שקונסין אותו לפי שמסרה לגוי ונתן לו בקבלה. והיינו שקונסים אותו בשנים: שיפדהו מן הגוי, ושיתן את כל דמיו, ולא די לו בחצי דמיו. או אפשר שכוונת רש"י היא על פי מה שכתבו התוספות, דמה דשנינו "ונותן כל דמיו לכהן" היינו באופן שאין יכול לפדותו מן הגוי, ולפי זה אין כאן שני קנסות. וראה מה שיתבאר בזה בהערות בעמוד ב.
פרק ראשון
משנה, הלוקח עובר חמורו של עכו"ם והמוכר לו אעפ"י שאינו רשאי, ופירש"י כדתניא במסכת ע"ז אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שעושה בה מלאכה בשבת יעוי"ש. - ויש לעיין אם אמרינן דגם בדרבנן פליגי אביי ורבא אם אמרינן אי עביד לא מהני, א"כ לרבא דסבר אעל"מ א"כ הוי הבהמה הכא של ישראל, וא"כ חייב בבכורה. - ולכאורה מוכח מזה דבדרבנן גם רבא מודה דמהני.
א והנה בעצם דבר זה אם אמרינן אעל"מ באיסור דרבנן, נראה שכן יש להוכיח מהא דכתבו התוס' בתמורה ו' ד"ה והשתא שהקשו וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ עבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני גירושין כיון דעבר אמימרא דרחמנא. ויש לומר כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה, אלא שהוא בדה את האיסור בזה לא אמר רבא דלא מהני יעוי"ש. - ולפי דבריהם הנה גם באיסור דרבנן שג"כ לא הוי בדומיא דלא יוכל לשלחה שהוא איסור תורה. - וגזירת חכמים לא חמיר מאיסור שבועה שבדה אדם. אעפ"י שהשבועה הוי איסור תורה. - ולכן גם גזירת חכמים לא חמיר מזה, ורבא מודה דאע"מ. - ואתי שפיר הא דתנן הכא אעפ"י שאינו רשאי, ועבר על איסור מכירה שהוא איסור דרבנן, ומ"מ פטור מבכורה, מטעם דהמכירה קיימת.
ב אבל יש לעיין בהא דאיתא בכתובות פ"א ע"ב ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בפומבדיתא בעי אחוה למיפסלה לה בגיטא מיני', אמרו לו מה דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך, אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זביני' זביני, ואביי פליג שם יעוי"ש. - ולכאורה אפשר לומר דרב יוסף סבר כרבא דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ וסבר דגם באיסור דרבנן כן הדין, להכי לא הוי זבינא גם בדיעבד ואביי לשיטתו דסבר דאע"מ גם בדאורייתא ומכש"כ בדרבנן. - אבל מוכח לפי"ז דגם באיסור דרבנן אמרינן אעל"מ. - וא"כ תקשה לרבא ולרב יוסף הא דמשנתנו.
ג והנה לכאורה תקשה גם להתוס' דתמורה שכתבו שם דבאיסור שבועה לא אמרינן גם לרבא דלא מהני. - ואיסור דרבנן לא עדיף מאיסור שבועה, וא"כ תקשה מהא דרב יוסף שכתבנו.
ד והנה בהגהות מרדכי בפר"ג דשבועות כתב דלא כהתוס' דתמורה מכח סוגיא דכתובות. - והנה זה לשונו שם פסק הר"י בר פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה או מכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זביני' זביני, ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו, וא"כ אין במעשיו כלום דעל ידי עצמו איבד כחו וזכותו בגדר, ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני וכו' ומ"מ הלכתא כרבא לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל. - מבואר מזה דשיטת המרדכי דלא כהתוס', - וא"כ לדברי המרדכי תקשה טובא ממשנתנו. - ואף אם נפרש דברי רב יוסף שאמר דלא הוי זבינו לא מטעם אעל"מ אלא שהוא מטעם דבדיני ממונות יש כח ביד חכמים לעשות הפקר בי"ד, והפקיעו חכמים זכותו של מכירה בנכסים אלו. - וכמו שפירש הגאון החת"ס בחיו"ד סי' ו' וכתב שכן דעת המג"א בסי' של"ט, יעוי"ש. ואין זה בדמיון לשארי איסורי דרבנן, אבל אכתי תקשה הכא במשנתינו דכיון דאינו רשאי למכור א"כ יש בזה ג"כ הא דהפקר בי"ד ויש בזה הפקעת זכות מכירה, וממילא הרי היא בהמת ישראל ויש בזה ענין בכורה. -
ה והנה אם נפרש דברי רב יוסף שהוא מטעם הפקר בי"ד. - יש לומר דהכא בהאיסור מכירה בהמה גסה לא עשו חכמים הפקר זכות המכירה מפני שעל ידי זה יהי' עובר הישראל איסורי דאורייתא ממש. - כיון דאם תבוטל המכירה הרי היא בהמת ישראל ממש ועובר הישראל משום שביתת בהמתו.- וממילא מובן שאין לעשות הפקר זכות המכירה מפני שעל ידי זה מכשילים את הישראל באיסור דאורייתא. וגם להפקיר את הבהמה לגמרי, דהיינו שתשאר הבהמה בהפקר ג"כ, אמנם יש בזה גם איסור דאורייתא משום מחמר כיון דחשו לזה שיעבור על איסור מחמר כמבואר שם במס' ע"ז בסוגיא. - וכן מבואר בר"ן שם דבאיסור מחמר אין הבדל בין בהמה שלו לאינו שלו אם רק נעשית המלאכה בשבילו יעוי"ש. - וכן ראיתי בתוס' שאנץ למס' ע"ז. - ומטעם זה נראה דאפילו בבהמת של הפקר איכא משום מחמר. לכן לא רצו חכמים הכא להפקיר מכח הפקר בי"ד.- - וא"כ אינו דומה להא דרב יוסף בכתובות.
ו ובזה יש ליישב הא דהקשו הראשונים שם, מדוע קאמר הש"ס משום מחמר, ולא קאמר משום שביתת בהמתו כמו שהקשו שם התוס' ד"ה ושמעה ובר"ן שם. - ולדברינו אתי שפיר דאם בשביל שביתת בהמתו יש עצה להפקיר מכח הפקר בי"ד דהיינו שמפקירין גם הבהמה עם זכות המכירה ביחד. והעכו"ם התופס הבהמה הרי הוא כתופס מן ההפקר. וליכא משום שביתת בהמתו. אבל משום מחמר איכא גם בבהמה של הפקר, ולכן לא מהני גם הפקר. וממילא המכירה בתקפה. - ולהכי מהני המכירה גם להיות נקראת בהמת עכו"ם ופטורה מן הבכורה.
ז אמנם לשיטת המרדכי דמפרש הא דרב יוסף דלא הוי זביני מטעם אעל"מ. - מבואר מזה דכל היכא דאמור רבנן דלא ליזבון גם בדיעבד לא מהני. - א"כ הכא דאסור למכור בהמה לנכרי ממילא גם בדיעבד לא מהני לרבא דסבר אעל"מ. א"כ היאך יפרש משנתנו דהמוכר בהמה גסה לעכו"ם פטורה מן הבכורה. - ועוד דלפי"ז תצא דין חדש דלאחר שגזרו חז"ל איסור מכירה דבהמה גסה משום חששא דמחמר. - וממילא אם אעל"מ. - והוי הבהמה של ישראל, ועובר הישראל משום שביתת בהמתו תמיד כל זמן שהבהמה קיימת, וזה תמוה דהלא מסתימת הפוסקים משמע דרק משום גזירה אסור גם לאחר שאסרו חכמים, ועי' ברמב"ם בפר"כ משבת.
ח ונראה דהכא לא אמרינן אעל"מ אפילו אם אמרינן דגם באיסור דרבנן סבר רבא דאעל"מ אבל שאני הכא. - והוא לפי מה שכתב המהרי"ט דלא אמרינן אעל"מ רק באופן שיתוקן האיסור. - והכא בשמכר הבהמה לנכרי, אף אם אמרינן דיבוטל המקח ג"כ עבר על איסור המכירה. וזהו דכיון דהמכירה נאסרה משום גזירה דמחמר ומשום שאלה ושכירות, וזה כבר נעשתה. - וא"כ מה דעביד עביד.
ט עוד נראה דכיון דאמרה תורה במצוה דבכורה בישראל עד שתהא כולה בישראל ולמעט שותפות עכו"ם. - וא"כ הרי"ז כאילו אמרה תורה בהדיא דיש מכירה לבהמת ישראל לעכו"ם. - ולפי"ז אפילו אם היתה איסור תורה למכור לעכו"ם ג"כ לא הוי אמרינן אעל"מ מטעם ריבוי הכתוב. - וא"כ ע"כ איסור דרבנן לא עדיף מיני'. - ולהכי אעפ"י שאסרו חכמים מכירת בהמה לעכו"ם אבל לא אמרינן בזה אעל"מ. - וזהו הפירוש במשנתינו אעפ"י שאינו רשאי. - ועבר על איסור דרבנן. - אבל המכירה קיימת.
י והנה בדברי רב יוסף שאמר דלא הוי זביני' זביני, יש לפרש שהוא מטעם אחר, והוא לפי דברי הר"ן שם שהקשה וז"ל ותמה אני אפילו אם אמרינן דהיכא דייבם לבסוף דהוי זביני' זביני, הנה הכא קודם שייבם היאך יועיל דהא הו"ל דשלבל"ע דזה הוי לי' כאומר שדה זו לכשאקחנה ממך תקדש דלא קדשה כדאיתא לעיל נ"ט והכא כיון דלא באו עדיין הנכסים לידו היאך יזכה מהם לאחיו מחציתו, וכי קנו מידו מאי הוי הא הוי קנין דברים בעלמא, ונ"ל דהכא מיירי כגון שלא הי' אלא שני אחים וכל שלא ייבם אחד מהם יד שניהם שוה בנכסים ולפיכך היה יכול הבכור להתנות שלא יזכה בנכסים יותר מחמת יבומו דהו"ל כדאמרינן בריש הכותב דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחד אדם מתנה עלי' שלא יירשנה, וה"נ יכול להתנות קודם ייבום שלא יזכה מחמת יבומו שהוא עתיד לייבם יותר בהנכסים עכ"ל יעוי"ש. והנה מה שכתב הר"ן שיש רק שני אחין זהו מטעם שאמר בנכסי פליגנא לך. - וזהו שיתן לו מחצית נכסים. ואם היו שלשה אחין לא יכול ליתן רק שלישית.
יא והנה לפי דברי הר"ן הנה הא דאמרו רבנן דלא ליזבון ע"כ הכוונה שלא ימכור להאח השני דהרי לעלמא בלא"ה ליתא במכירה מטעם דהוי דשלבל"ע. - והנה בהאח השני כשנתרצה לותר על מצוה דיבום מטעם הקנין שקונה מחצה מהנכסים, ומטעם זה מוחל הוא זכותו בין מיבום ובין מחליצה, בזה אמר רב יוסף דלא הוי זביני' זביני גם בדיעבד, וזהו מפני שאין אדם יכול לוותר על זכות מצוה, והרי"ז בגדר אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה, דהרי כל זמן שלא ייבם הגדול חלה המצוה על הקטן גם כן. - ובזה פליגי רב יוסף ואביי שם אם שייך בזה ענין מכירה. - וא"כ אין זה שייכות להא דאעל"מ דעלמא. - איברא דלשון רש"י לא משמע כן מדכתב וקנו מידו, משמע שזהו לא מטעם סילוק, דסילוק לא בעי קנין, ועי' בקצה"ח סי' רע"ח סקי"ג ומביא בשם בנו לפרש שמכר לו חלק פשיטותו, וזה יכול למכרו גם קודם חלוקה יעוי"ש, והנה לפירש"י משמע דהא דאמר רב יוסף דלא הוי זביני' זביני הוא מטעם אי עביד לא מהני. - וזהו גם שיטת בנו של הרב רבינו פרץ במרדכי. - אבל התוס' בתמורה אפשר שמפרשים כפירושו של הר"ן, וכדלעיל.
יב והנה בעיקר דברי רב יוסף שאמר כיון דאמור רבנן לא ליזבן ואע"ג דזבין זביני לאו זביני. - יש לעיין בהא דאיתא בגיטין ל"ג פליגי רבי ורשב"ג לענין אם ביטלו מבוטל וקיי"ל כרבי דבטלו מבוטל כמבואר ברמב"ם ובשו"ע סי' קמ"א, וקשה להפוסקים דפסקו כרבי, וסברי ג"כ כרב יוסף כמבואר ברמב"ם בפרכ"ב מאישות, ושו"ע סי' קס"ח. - והנה לשיטת התוס' יש לומר דשאני גבי ממונא שהוא מטעם הפקר בי"ד כמו שכתבנו לעיל, או כמו שכתבנו לשיטת הר"ן שדוקא בביטול מצוות יבמין לגבי אחיו השני סבר רב יוסף כך. - משא"כ לשיטת המרדכי שסבר בזה שהוא מטעם אעל"מ א"כ מ"ש בהא דגט דסברי הפוסקים דבטלו מבוטל, ולא אמרינן אעל"מ. - דהרי גם בגט אסרו חכמים לבטל, ומצאתי שהקשה בזה בספר שמן רקח סי' ס' יעוי"ש. - אבל נראה כמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ס"ח דדוקא בדבר שהוא ענין חלות אמרינן הא דאי עביד לא מהני ובטל החלות. - אבל באופן דלא בעינן חלות כהא דביטול הגט לא שייך לומר אעל"מ.
יג ובזה אתי שפיר דברי הרמ"א בשם מהרי"ו בסימן קמ"א סעיף נ"ט שכתב דמומר אינו יכול לעשות שליח להולכה דחיישינן שמא יבטל ואף אם ישבע שלא לבטל אינו מועיל דחיישינן שמא יעבור על שבועתו יעוי"ש. - וע"כ דזהו לשיטת התוס'.- ולכאורה תמוה מדוע לא הביא הרמ"א שיטת המרדכי דגם בשבועה אמרינן אעל"מ.- אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דשיטת המרדכי דוקא בענין שהוא חלות כמו מכירה או נתינה. - אבל ביטול הגט שאינו שייך לחלות בזה גם המרדכי מודה דמהני בדיעבד.- ובזה מיושב פסקי הרמ"א דביו"ד סי' ר"ל הביא דעת המרדכי בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דאין במכירתו ממש, ובנשבע שלא לבטל פוסק דהוי ביטול. - ובש"ר הקשה עליו, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דבנשבע שלא למכור שהוא ענין חלות הקנין, פסק כשיטת המרדכי דאעל"מ מטעם דחסר החלות. - אבל בביטול הגט שאין בזה חלות אלא משויהו כחרס. בזה ליתא להאי כללא דאעל"מ כמו שנתבאר.
יד ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה שם בהא דאיתא בגיטין ל"ב בראשונה הי' עושה בי"ד בכל מקום התקין ר"ג הזקן שלא יהי' עושין כן מפני תיקון העולם, והקשה מדוע לא תיקן ר"ג שישבע שלא לבטל שלא בפני האשה והשליח, וישבע באופן שאין לו התרה. - ומזה מוכח כדעת התוס' דבנשבע שהוא איסור שבדה מלבו אי עביד מהני. - אבל נראה כמו שכתבנו דבאופן שאין בזה חלות לכו"ע אע"מ. אמנם במשנתנו במכירת הבהמה לעכו"ם שהוא ג"כ בחלות יש לדון אעל"מ. - אבל הדבר כמוש"נ לעיל.
טו ובזה שכתבנו דבאופן שלא יתוקן האיסור דרבנן בזה לא אמרינן אעל"מ גם באיסור דרבנן. יש ליישב ג"כ הא דפסקי הרמ"א סותרין. - והיינו דכתב הרמ"א בחו"מ סי' ר"ח בהוספה על המחבר שפסק מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות וכו' וכתב הרמ"א וכן אם נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכרן יעוי"ש. - וביו"ד סי' ר"ל כתב י"א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו יעוי"ש, והסמ"ע בחו"מ הקשה בסתירת הדברים. - והנה המפרשים פירשו שהדין בחו"מ הוא דעת התוספות תמורה, והדין ביו"ד הוא דעת המרדכי בשם רבינו פרץ, והב"ח כתב דהוא ספד"ד. - אבל לפי מה שפירשנו אפשר לומר דשני ענינים הם. - ושני דינים הם. - והיינו דבחו"מ הכוונה שנשבע שלא יעסוק במכירה כלל. - וממילא כשעבר ומכר דעכ"פ עסק במכירה, וא"כ עבר על השבועה. - וגם אם אמרינן דלא מהני המכירה ג"כ לא יתוקן האיסור דהרי עכ"פ עבר על השבועה בזה שעסק במכירה. - אבל ביו"ד כתב שנשבע שלא ימכור חפץ פלוני והכוונה בהשבועה שלא תצא החפץ מרשותו. - וממילא אם אמרינן דלא מהני המכירה יתוקן האיסור ולא עבר על השבועה, בזה הכריע הרמ"א דלא מהני מעשיו. - וזהו הענין במקח שנעשה בשבת דהוי מכירה, ולא אמרינן אעל"מ מפני שלא יתוקן האיסור של מעשה המכירה דאסרו חכמים, וזהו ג"כ מפני שלא יתוקן האיסור של מעשה שבת שאסרו חכמים, כיון דעכ"פ עסק במכירה שזה אסרו חכמים שלא יעסוק במעשה מכירה. ובנתיבות מפרש כן שזהו כוונת הש"ך שם במה שכתב שאפשר לעשות בהיתר יעוי"ש. - ומזה מבואר דבאופן שלא יתוקן האיסור דרבנן לא אמרינן אעל"מ. ואתי שפיר הא דתנן במשנתנו אעפ"י שאינו רשאי, וזהו שלא יתוקן האיסור כמו שכתבנו לעיל. - אבל המכירה קיימת לנכרי.
טז ובעיקר הענין בהא דאעל"מ. וביותר בדברי התוס' דתמורה שם בהא דנשבע שלא לגרש מבואר בספרנו נזר הקודש למס' תמורה.
שם במשנה, והמשתתף לו וכו'. וזהו דשותפות נכרי פוטר מבכורה בין אם הוי שותף בהאם או שהוא שותף בהעובר. - וכמו שכתבו התוס' מטעם דאיכא תרי קראי, וחד אתי למעט שותפות בהאם וחד אתי למעט שותפות בהעובר. - והנה מזה נשמע דבשותפות ישראל בין בהאם ובין בהעובר דחייב בבכורה.
א והנה לפי"ז אם הנכרי שותף בשניהם היינו בהאם וגם בהעובר בזה ליתא קרא למעט. אבל זה מובן ממילא מכח כש"כ, וזהו מטעם דכיון שאין לישראל רק פלגא. - והנה לפי"ז יש לעיין היאך הדין באופן ששני ישראלים שותפים לגמרי בין בהאם ובין בהעובר, יש מקום לומר דפטור מבכורה, מטעם כיון דלכל אחד יש רק פלגא, ואין חיוב בכורה לחצאין. אמנם יש לומר דבשביל זה רבתה תורה דבכור איתא בשותפות כדרשת התו"כ הובא בתוס'. - ומיושב מה שהקשו התוס' למ"ל קרא לרבות שותפין דהלא כיון שמיעטה התורה שותפות נכרי ממילא אנו יודעין לחייב שותפות ישראל יעוי"ש. - ולפי האמור ניחא דיש לומר דכשם שמיעטה התורה שותפות נכרי, באופן דלא הוי שותף רק במקצת, והיינו או בהאם או בהעובר, וזה האופן אנו יודעין דיש חיוב בכורה בישראל. - משא"כ שותפות כזה שיש לכל אחד פלגא בין בהאם ובין בהעובר הוי אמינא דבזה לא חייבה התורה בחיוב בכורה. - לזה בעינן קרא לחייב בבכורה גם באופן שותפות כזה, ומיושב קושיות התוס'.
ב עוד נראה דאם לא כתבה תורה לרבות שותפין שחייב בבכורה הוי אמרינן דשותפין פטורין מבכורה, מטעם דהוי ילפינן לפטור ממעשר דשותפין פטורין, והיינו מהגז"ש העברה העברה כדאיתא לקמן כ"א ולקמן ל"ב, דאיתא שם דילפינן העברה העברה מעשר מבכור, הנה כמו כן יש ללמוד בכור ממעשר לפטור שותפין, ואין לומר דאם שותפין פטורין מבכורה, א"כ למ"ל קראי לפטור שותפות נכרי. - יש לומר דבא ללמדנו דשותפות נכרי פוטר אפילו אם הוא שותף רק במקצת כמו באזנו, וכדומה. משא"כ שותפות ישראל דוקא אם הוא שותף ממש אז פטור. ועל זה שפיר איצטרך קרא ללמדנו דשותפות ישראל חייב בבכורה.
ג והנה לשיטת הרמב"ם דסובר דמעשר בהמה פטור בשותפין. היינו רק אותן בהמות שנשתתפו, אבל הנולדים חייבים במעשר כמבואר בפר"ו מהל' בכורות ה"ט יעוי"ש. והיינו דשיטת הרמב"ם דכל עיקר הפטור שותפין במעשר הוא רק מטעם לקוח, וזה שייך רק באותן שנשתתפו משא"כ בהנולדים. - וזהו דלא כשיטת רש"י לקמן נ"ו דגריס במשנה האחים השותפין בלא וי"ו יעוי"ש. - והנה מה שכתבנו אתי שפיר לשיטת רש"י דגם הנולדים פטורים ממעשר, ומטעם זה שפיר יש ללמוד גם בכור ממעשר דכמו שגבי מעשר פטורים שותפין כן גבי בכור, אמנם לשיטת הרמב"ם דהנולדים חייבים, א"כ גבי בכורה שהם נולדים בשותפות, וזה ליתא בדין לקוח, וחייב בבכורה כמו שחייב במעשר, - ויש לומר ג"כ דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם, ולהכי לא נחתו לזה שכתבנו, ושפיר הקשו למ"ל קרא לחייב שותפין.
ד והנה לשיטת הרמב"ם דשותפות עם נכרי בהנולדים שליתא בכלל לקוח מ"מ פטור ממעשר מטעם הגז"ש דהעברה העברה מבכור, אבל לשיטת רש"י דגם בהנולדים פטורים ממעשר מטעם שותפות, א"כ קשה למ"ל קרא למעט שותפות נכרי מבכורה, הלא יש ללמוד ממעשר מגז"ש, אבל יש לומר דאיצטרך קרא להורות דאפילו אם יש להנכרי מעט וכל דהוא גם כן פטור.
ה והנה יש לעיין לשיטת הרמב"ם דשותפין חייבין במעשר בהמה באופן דלא הוי לקוח, דלפי"ז מדוע קאמר הש"ס בתמורה י"ג בדרשת ר' שמעון דיליף תמורה ממעשר, וכשם שאין מעשר בא בשותפות כך אין תמורה באה בשותפות יעוי"ש. וקשה הא מעשר איתא שפיר בשותפות. וביותר תקשה על הרמב"ם שמביא דרשת ר' שמעון בפר"א מתמורה הי"ב, ופסק דשותפין אינם עושים תמורה, והנה ברי"ט אלגזי הקשה בזה יעוי"ש.
ו ונראה דבשותפין כאלה אשר התורה חייבה במעשר, והיינו באופן שנולדו אצלם אשר לדעת הרמב"ם קרינן בזה אשר יהיה לך, והיינו שדינם כיחיד. - ותצא מזה חדש אשר גם אחד מהשותפין יכול לעשר גם בלא דעת חבירו. - וזהו מטעם כיון שלא בא לעשות חיוב חדש. - אלא אדרבה בא לסלק החיוב. - והדין בזה כמו גבי תרומת השותפין דיכול אחד לתרום גם בלא דעת חבירו כמבואר ברמב"ם ה' תרומות פר"ד יעוי"ש. - נמצא דהמעשר בא בכח יחיד. - כיון דכל אחד ואחד יכול לעשר, ואין זה נקרא מעשר שבא בשותפות. - מפני שהדין בזה כאילו כל אחד ואחד יש לו הטלאים כולם, כיון שיש לכל אחד זכות להקדיש, ואין זה ענין לתמורה של שותפין דע"כ בעינן ששניהם יסכימו לתמורה מטעם דאין מוטל חיוב תמורה על הבהמה אדרבה יש איסור לעשות תמורה. - ושפיר יליף ר' שמעון דאין שותפין עושין תמורה מהא דמעשר דע"כ ליתא בשותפות היינו באופן שבעינן דעת שניהם, וזהו באופן שלקחו טלאים. - דבאופן זה ליתא חיוב מעשר כלל.
ז שם, בגמ', ת"ש והמוכר לו אעפ"י שאינו רשאי ולא פליג ר' יהודה. - וקשה דלמא מודה בזה ר' יהודה דאסור למכור העובר לנכרי מטעם דמפקא לי' מבכורה. - וזה אסור בפטר חמור כמו"ש הרא"ש והובא להלכה ביו"ד סי' שכ"א. - ובזה מודה ר' יהודה והיינו דאעפ"י שאין בעובר איסור מכירה לנכרי מטעם איסור שבת, אבל יש בזה איסור משום הפקעה מבכורה. - ומצאתי בספר קרבן אשם שהקשה בזה.
ח ונראה דבמכירה דעובר והבהמה של ישראל יש בזה דררא דשותפות ישראל ונכרי והיינו דהחיוב בכורה בא משני דברים מהרחם שהוא של ישראל והעובר שהוא של נכרי. - וא"כ לר' יהודה דמחייב שותפות נכרי בבכורה. - וא"כ אין כאן הפקעה מבכורה. והרי זה כמו משתתף עם הנכרי. - וא"כ אין לומר דלא פליג ר' יהודה מטעם זה דאיסור הפקעה מבכורה, וע"כ הכוונה דלא פליג מטעם איסור שבת, זהו סברת הש"ס.
ט עוד יש לומר דע"כ אין לפרש הא דתנא התנא אעפ"י שאינו רשאי דהכוונה מטעם הפקעה בבכורה. - והוא דלכאורה קשה לפי מה שכתב הטור והמחבר דשותפות עם הכהנים והלוים ג"כ פוטר מבכורה. - ויש סיוע לדבריהם מהתוספתא פר"א, ועי' במצפה שמואל, - וא"כ מדוע לא תנא התנא דהמוכר עובר לכהן וללוי דפטור מבכורה. - וע"כ דכוונת התנא להורות החידוש הא דתנא אעפ"י שאינו רשאי,. וע"כ הפירוש שאינו רשאי מטעם איסור שבת. ואין לומר דכוונת התנא בהא דאעפ"י שאינו רשאי שהוא מטעם הפקעה מבכורה, דלפי"ז מדוע לא שנה התנא דמכר העובר לכהן או ללוי, וע"כ דלא שייך בזה הפקעה באופן שלא יבוא לידי חיוב. - ובזה יש ליישב גם פירש"י שמפרש הא דמפקיע מקדושה דהיינו מקדושת שבת, ומוכח מזה דע"כ ושפיר מוכיח הש"ס דמדלא פליג ר' יהודה בזה ש"מ דמודה בעובר דאינו רשאי למכור מטעם איסור שבת.
א והנה מבואר דיש קנין לעובר גם מן התורה מדאמרה תורה קרא מיותר למכירה דעובר לומר שבשביל זה שנמכר לנכרי נפטר מבכורה. - ולכאורה מוכח מזה אחת משתים, או דיש קנין לדשלבל"ע כמו העובר שטרם בא לעולם ויש בו חלות המכירה, או דעובר נקרא בא לעולם.
ב והנה מדחזינן דלא פריך הש"ס דהלא עובר הוי דשלבל"ע. וזה ניחא לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע, אבל לרבנן קשה, וכמו שפריך הש"ס בעלמא, מוכח מזה דעובר הוי דבר שבא לעולם.
ג והנה בדבר העובר אם נחשב דשלבל"ע מבואר בב"י חו"מ סימן רי"ב מביא מהירושלמי דאיתא שם המוכר עובר בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום. - אבל הסתפק הב"י אם הכוונה בירושלמי טרם שהיתה מעוברת. או אפילו אם היתה מעוברת, יעוי"ש. - והנה תמוה מדוע לא הביא הב"י ראיה מהא דחזינן לגבי בכור דמהני מכירה דעובר להיות נפטר מבכורה. וא"כ מבואר דמכירה דעובר מהני, וא"כ ע"כ גם כוונת הירושלמי דבבהמה מעוברת מהני מכירה דעובר, משום דאל"כ היאך מתפרשא הא דאמרה תורה דמכירה דעובר לנכרי פטור מבכורה.
ד איברא דלכאורה יש לפרש כמו שכתבו התוס' לקמן בהא דרב מרי שהי' מקנה אזן העובר לנכרי, ולא הוי דשלבל"ע מטעם דהי' מקנה הבהמה לאזני עוברה יעוי"ש. - וא"כ יש לפרש לכאורה גם בכוונת התורה שמכירת העובר היתה באופן זה שהי' מקנה גם הבהמה לעוברה.
ה והנה לכאורה קשה מזה על הב"י שלא הביא דברי התוס' שסברי דעובר חשיב דשלבל"ע. - אבל יש לומר דדוקא בהקנאת אזן העובר נחשב לדבר שלבל"ע. - משא"כ העובר עצמו, ולהכי לא הביא הב"י ראיה מדברי התוס' דבכורות. - אבל בעצם המכירה דעובר, מזה שמצינו בתורה שפיר מתפרשא דמיירי באופן שהקנה הבהמה לעוברה.
ו והנה ראיתי בהריט"א שמפרש כן בפשיטות דכוונת התורה במכירת העובר שמקנה הבהמה לעוברה. - אבל לדעתי נראה שדוחק לפרש כן בכוונת התורה, ועוד מדוע לא פריך הש"ס למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע, ולתרץ דמיירי שמכר בהמה לעוברה. ועוד שתקשה לפי"ז היאך משכחת לה שותפות ישראל עם הנכרי בהולד דממועט מהא דבישראל, דהלא לא יצוייר שותפות בולד בלא הקנאה דהאם. - והרי"א הקשה בזה וכתב דזה לא נחשב לשותפות בהאם מטעם דאינו אלא שעבוד גרידא יעוי"ש. - אבל זה תמוה דהלא מבואר לקמן ט"ז ע"ב דגבי בכורה גם שעבוד פוטר, והיינו דאם יש לנכרי זכות לתפוס עבור ממונו קרינן לזה יד עכו"ם באמצע יעוי"ש, וא"כ אם מקנה בהמה לעוברה, אם לא יתן לו הישראל העובר או נאבד יכול לתפוס את הבהמה, וא"כ קרינן לזה יד עכו"ם גם בהבהמה, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא. - וע"כ צריך לומר דאין לפרש כוונת התורה במכירת העובר דהקנה הבהמה לעוברה. - אלא הכוונה דסגי גם במכירת העובר גרידא, וא"כ מוכח דעובר נקרא דבר שבא לעולם. - ותקשה מזה על הטור והמחבר בחו"מ סימן ר"ט דעובר נקרא דבר שלב"ל אפילו היתה מעוברת יעוי"ש. - ולפלא שלא העירו בזה גדולי המחברים.
ז ונראה דשאני גבי בכורה דכיון שהדין בזה דאם יד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה. והיינו אם יש לו זכות לתפוס ג"כ פוטר והנה כיון דהדין במוכר דשלבל"ע דמהני תפיסה כדאיתא ב"מ ס"ו אמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני', וכן פסק הטור והמחבר שם דאם תפס הלוקח אין מוציאין מידו. - ולגבי בכורה קרינן לזה יד עכו"ם באמצע ופטור. - ועוד יבוא להלן בזה.
ח והנה הרמב"ם בפר"ז מאישות הט"ז כתב האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי וכו' ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי"ז מקודשת, ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתלד ע"י אביה כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל לפי ההלכה לא נאמר הוכר עוברה אלא לדעת ראב"י דאמר אדם מקנה דבשלבל"ע ולית הלכתא כוותי' עכ"ל. - והנה נראה מזה דסבר הרמב"ם דבהוכר העובר הוי דשבל"ע, ותמוה ממה שפסק הרמב"ם דהמזכה לעובר לא קנה, ועי' בלח"מ. - עוד יש להבין למה מצריך הרמב"ם לקדשה מחדש אחר שתלד.
ט ונראה דהנה מבואר דבקדושת הגוף וביותר קדושת קרבן חל גם על העובר כמבואר להדיא במשנה תמורה כ"ד כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה וכו' יעוי"ש, מבואר דזה הוי אליבא דכו"ע. - ומבואר בכתובות נ"ט דקונמות שהוא קדושה"ג חל גם על דבר שאינו ברשותו, וכתבו התוס' בקדושין ס"ג דלפי המסקנא דקונמות הוי כקדושת הגוף, א"כ אין צריך לומר ברב הונא ברי' דר' יהושע דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן יעוי"ש. - והשיט"מ שם בכתובות בד"ה אלא אמר רב אשי וכו' כתב דכמו דהקדש מפקיע משעבוד וחל ההקדש אף דהוי דבר שאינו ברשותו, ה"ה דחל קונמות על דבר שלא בא לעולם יעוי"ש. - והנה הרמב"ם סובר דבקדושת קרבן חל על העובר כמו"ש בפרט"ו ממעה"ק ה"ח, וגם במקדיש עובר במעי בעלת מום הרי"ז קדוש, וכתב מרן פלוגתא דאמוראי בתמורה י"א ופסק כר' יוחנן יעוי"ש. והנה בזה אעפ"י דלא הוי אלא קדושת דמים כמו שכתבו התוס' שם ומ"מ פסק הרמב"ם דחל הקדושה על העובר אעפ"י דהוי דשלבל"ע, וזה טעמא בעי.
י ונראה דסבר הרמב"ם דאעפ"י דעובר הוי דשלבל"ע ומה"ט פסק דהמזכה לעובר לא קנה. - אבל סבר דשאני הקדש ואפילו קדושת דמים. - והיינו דסבר דכל עיקר הא דלא מהני קנין בדשלבל"ע הוא מטעם דלא סמכא דעתא. וכמו שכתב הנמוק"י בפרק איזהו נשך. ובספר תשובת הרא"ם ח"ג סימן ל"ז הביא שכן כתב הרב ר' יחיאל באסין ולמהר"א מונסין יעוי"ש. - וזה לא שייך גבי הקדש מטעם דאסור לחזור. - ויש לצרף בזה גם סברת הסמ"ע שכתב לחלק בין הוכר העובר דהוי דשלב"ל לחניטת הפירות דהוי דשב"ל, משום דעובר טמון בפנים והחניטה דהפירות מגולה יעוי"ש. - והנה חילוק זה לא שייך גבי הקדש לגבי גבוה. - דגם דברים מכוסים גלוים הם. - להכי הוי עובר כדבר שבא לעולם וחייל ההקדש.
יא ובזה נראה לבאר הא דקדושי אשה דחל קדושין גם אעובר. - והיינו דבקדושי אשה שתים יש, היינו קנין איסור, וקנין ממון, קנין איסור כיצד היינו הא דעל ידי הקדושין נאסרת אכו"ע ואיסור זה הוי קדושת הגוף. - ולזה מדמי הש"ס קדושי אשה להקדש בריש קדושין ולהכי נקראת קדושין שהוא לשון הקדש. - ואיסור זה הוי קדושת הגוף ממש. - וזה חל גם על דשלב"ל ג"כ. - אמנם יש עוד קנין באשה שעל ידי הקדושין נעשית אשתו בזה שמשועבדת לו בכל השעבודים שאשה מחויבת לבעלה, וזהו קנין דמים, והנה לזה לא מהני בדשלב"ל. - ולזה מצריך הרמב"ם לקדש מחדש אחר שתלד.
יב והנה אם אמרינן דכל עיקר הא דלא מהני קנין בדשלב"ל הוי משום דלא סמכא דעתי', והוי אסמכתא דלא קניא. - והנה הש"ך בחו"מ סימן ר"ז סקי"ח מביא בשם הב"ח דאסמכתא מדאורייתא קניא, והשיג עליו יעוי"ש. והנתיבות כתב דאישתמיטתי' להש"ך שהוא דעת המרדכי הובא בד"מ סימן זה יעוי"ש. - והנה לפי"ז שפיר מיושב מה שכתבנו לעיל להקשות דהלא מפורש בתורה דמהני קנין בעובר אעפ"י דהוי דשלבל"ע. - אבל אתי שפיר כיון דמדאורייתא יש קנין לדבר שלא בא לעולם. - והנה אף אם אמרינן דאסמכתא גם מדאורייתא לא מהני. עדיין יש לעיין אם יש דין אסמכתא בנכרי, עי' מג"א סימן תמ"א סק"ב דכתב דבנכרי ליתא משום אסמכתא. - ואף שיש לדון בזה, עי' בהגהות רע"א שם. - אבל יש לומר דלכו"ע בנכרי מדאורייתא קניא, ויש ראיה לזה מהא דכתבה תורה למעט מדין בכורה כשיש חלק לנכרי חלק בהעובר.
יג אמנם בעיקר היסוד שכתבנו דאם אסמכתא קניא דאורייתא יש קנין לדשלב"ל. - דלפי"ז קשה בהא דאיתא ב"ב קכ"ז דפריך יכיר למ"ל ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחד מכאן, ופריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וכו' יעוי"ש, ומשמע דלרבנן ניחא, וקשה הא כיון דמדאורייתא מהני קנין לדבר שלבל"ע א"כ תקשה גם לרבנן יכיר למ"ל.
יד ונראה לפי מה שכתב הנתיה"מ שם בסימן ר"ז אות ט"ו דבהא פליגי בסנהדרין דמאן דס"ל דמשחק בקוביא לא קנה משום דהוי אסמכתא, ע"כ סבר דמדאורייתא לא קנה ולכך לא מהני סברא דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה ומאן דס"ל דמשחק בקוביא קנה ס"ל דאסמכתא לא קנה רק מדרבנן עכת"ד יעוי"ש. - ובזה יש לומר דהש"ס בב"ב דפריך שם לר"מ ולא לרבנן אזלא אליבא דמ"ד דמשחק בקוביא לא קנה וסבר דמדאורייתא אסמכתא לא קניא.
טו ובזה שפיר הקשה בתומים סימן ס"א בהא דפריך הש"ס אלא לרבנן יכיר למ"ל ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, ופריך לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלבל"ע יכיר למ"ל. - והקשה דהלא בעינן יכיר באופן שמת הבן והניח אשתו מעוברת ואמר האב על הבן שמת שהי' בכור כדי שיטול הולד פי שנים דבזה אין לו מגו דהמזכה לעובר לא קנה ובזה גם ר"מ מודה דהמזכה לדבר שלא בא לעולם דלא קנה יעוי"ש. והנה לכאורה אפשר לומר דלהכי המזכה לעובר לא קנה מטעם דהוי אסמכתא ולא גמר ומקנה. - ואם אמרינן דמן התורה אסמכתא קניא א"כ גם המזכה לעובר קנה. - אבל לפי מה שפירשנו דע"כ הסוגיא אזלא למ"ד דאסמכתא מדאורייתא לא קניא, משום דאל"כ גם לרבנן תקשה כמו שנתבאר לעיל. - וא"כ שפיר הקשה בתומים. - אבל ע"כ כוונת הש"ס להקשות אליבא דמ"ד דהמזכה לעובר לכשתלד קנה, ועי' בחו"מ סימן ר"י. - ובזה מיישב שם דקטן דליתא בזכי' לשיטת הר"ן בקדושין פר"ב, א"כ מאי פריך הא איכא נפק"מ באמר על בנו הקטן שהוא בכור. אבל הרי יכול לתת לו במתנה באופן שיזכה לכשיגדיל דזה לא גרע ממזכה לעובר לכשתלד. עכת"ד. - ומבואר מזה דכוונת הש"ס ליישב אליבא דכו"ע. - לכן שפיר כתבנו לעיל דכוונת הש"ס שם דניחא לרבנן היינו למ"ד דאסמכתא לא קניא גם מדאורייתא, ולמ"ד דאסמכתא קניא מדאורייתא, ע"כ מוקי הקרא דיכיר כמו שמוקים הש"ס אליבא דר"מ, וכמוש"נ.
א גמרא איבעיא להו עובר מה לי אמר ר' יהודה וכו', וקשה הא ע"כ סבר ר' יהודה שהוא בר פלוגתא דר"מ, אין אדם מקנה דשלב"ל, וכיון דליתא עובר במכירה, וא"כ אין כאן איסור, ומוכח מזה דעובר נקרא בא לעולם ותקשה מזה להסוברים דעובר נקרא דשלב"ל. - איברא דלכאורה יש לדייק כן גם במשנתינו דתנן והמוכר לו אעפ"י שאינו רשאי, וזהו ג"כ מטעם איסור שבת וכפירש"י, אבל יש לומר דהמשנה מיירי שמכר בהמה לעוברה, וכמו שפירשו התוס' לקמן. - אבל הכא בבעי' זו ע"כ לא מיירי בבהמה לעוברה. דהרי זה הוי בעי' מיוחדת לקמן, וע"כ מיירי הכא במכר העובר גרידא. - איברא דרש"י פירש בהמה לעוברה כגון שעדיין לא נתעברה, ומכר לו כל הוולדות שעתידין להתעבר, ובהמה עצמה לא מכר לו יעוי"ש. והבעי' אם גם זה בכלל איסור מכירה, - וזה הוי דשלבל"ע ממש. - והנה לפי"ז יש לפרש הכא ג"כ בהא דמכר העובר דאעפ"י שלא חל המכירה, מ"מ יש מקום לומר דגם זה ישנו בכלל האיסור דמכירת בהמה גסה. - אבל נראה דע"כ מיירי ששעבד הבהמה לעוברה, דזה אין סברא לומר דאף שהמכירה לית בה ממשא, ומ"מ יש איסור, וע"כ מיירי ששעבד הבהמה להוולדות שעתידין להוולד. - וא"כ הבעי' הכא בהא דעובר ע"כ מיירי שמכר העובר ממש, וא"כ קשה היאך חל המכירה למ"ד דעובר נקרא דשלב"ל.
ב ונראה דיש הבדל במכירת העובר, והיינו דשני אופנים יש. א) דמוכר לו העובר לכשתלד, ויהי' ולד חי, ואם ימות בבטן, אין לו בהולד כלום, ב) שמוכר לו העובר כמו שהוא עכשיו, והיינו דאפילו אם ימות או שישחט הבהמה הבשר של העובר שלו. והנה באופן הראשון הוי דשלבל"ע משום דאיכא מי יימר טובא, משא"כ באופן השני הוי מכירה קיימת כיון דאינו תלוי המכירה באופן העתיד. - וכן כתב הנתיה"מ בסימן ר"ט אות ב' יעוי"ש, ונראה ראי' לדבריו מהא דאיתא בירושלמי קדושין פר"א ה"ד רב חסדא אמר משוך את הבהמה זו לקנותה קנה, לקנות וולדותיה לא קנה לקנותה היא וולדותי' קנה, ופריך אילו האומר לחבירו משוך את הבהמה זו שתקנה משוי שלה שמא לא קנה, אמר ר' יוסי הדא דתימר בשלא היתה עוברה, אבל אם היתה עוברה עשו אותה כמשאה יעוי"ש והנה חזינן מהירושלמי שמדמה את העובר למשוי שעל גבי הבהמה, לומר שאין הבדל בין אם המשא על גבה או שהמשא בפנים. ולכאורה מה זה דמיון למשא, הלא המשא שעל גבה נמכרת כמו שהוא. - אבל העובר נמכר באופן שיולד חי, וזה טרם גברא ואיכא מי יימר טובא, וע"כ מיירי הירושלמי באופן שמכר לו העובר כמו שמוכרין משא. והיינו שאינו מוכר לו במה שעתיד רק מוכר לו כמו שהוא עתה בבטן, וזה איתא במכירה לכו"ע. - ובאופן זה מיירי הכא בהא דבעי הש"ס בעובר מה לי ר' יהודה היינו מכירה כזו שמוכר העובר כמו שהוא עכשיו שהוא רק חתיכת בשר גרידא, ובאופן זה הרי זה שבור ממש, ודומה לבהמה שבורה, ורק בזה שעומד להתרפאות, ולזה בעי הש"ס היאך הוא לר' יהודה.
ג והנה מדשקיל וטרי הש"ס כל כך אליבא דר' יהודה. - הנה משמע שכן הוא ההלכה כר' יהודה, אבל הרמב"ם בפר"כ משבת ה"ג פוסק כחכמים דגם שבורה אסור למכור. - ולכאורה תמוה דהלא כיון דסתמא דסוגיא משמע דקיי"ל כר' יהודה. ונראה דבעי' זו דבעי לר' יהודה נפק"מ גם לרבנן - והיינו כמו שפירשנו דהמכירה דעובר היתה כפי מה שהוא עכשיו, שהוא רק חתיכת בשר גרידא וא"כ אפשר דבשבורה כזו גם רבנן מודו דליתא איסור במכירה, - ובמסקנא דבעובר גם ר' יהודה מודה דאסור, והוא מטעם דעומד להתרפאות. - וא"כ פשיטא דלרבנן ודאי אסור למכור. - והנה הרמב"ם השמיט הא דעובר, וע"כ משום דפסק דשבורה אסור למכור אף שבורה כזו שאינה ברפואה, וא"כ כש"כ עובר שעומד להתרפאות מאיליו. עוד אפ"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר דעובר הוי דשבל"ע. א"כ פשיטא שכיון שישנו במכירה ואסור. - והש"ס דבעי לענין עובר ע"כ אזלא לשיטה זו דעובר ג"כ הוי דבר שלא בא לעולם. וזהו עפ"י סוגיא דקדושין ס"ב. - משא"כ הרמב"ם לשיטתו שסובר דעובר נקרא בא לעולם גם לענין קדושין, א"כ פשיטא שליתא במכירה.
ד בפירש''י ד"ה רבי יהודה מתיר בשבורה וכו' ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושין בו מלאכה שיהא בו חיוב חטאת דסתם סוס לרכיבה עומד, והרוכב בשבת אינו אלא משום שבות שהרי נושא את עצמו עכ"ל, והנה מבואר שפירש"י מפני שעומד לרכיבה דאדם, וזה תמוה דע"כ באופן זה גם רבנן מתירין דלכו"ע באדם שאין איסור מלאכה כמבואר בשבת צ"ה ופליגי במיוחד לעופות כמבואר שם, והתוס' בע"ז י"ד הקשו מזה על פירש"י יעוי"ש. - והנה התוס' בשבת שם פירשו דבן בתירא מתיר בסוס, היינו בכל הסוסים, ורבנן אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו חכמים בסוסים. - וזה מבואר בהסוגיא שם. וא"כ דברי רש"י תמוה טובא.
ה איברא דמסוגיא דשבת קמ"א משמע כפירש"י דאיתא שם גבי תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה יעוי"ש. מבואר דגם באדם פליגי. - והתוס' שם בשבת הקשו בזה ותירצו דאדם קטן כבהמה דמי יעוי"ש. - אבל אפשר דרש"י סבר דסוגיות חלוקות הן. - וסמיך אסוגיא דפר' נוטל. - אבל יש לעיין מדוע סמיך רש"י אסוגיא דפר' נוטל, ולא סמיך אסוגיא דפר' המצניע.
ו והנה בעיקר הא דחי נושא את עצמו הקשו התוס' תימה לר"י למה פטור דאי משום שהחי מקיל עצמו והלא אפילו במשא קל יותר חייב וכו' ואומר ר"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכין ברגליהם וכו' יעוי"ש. ולכאורה יש לעיין דמה בכך שלא היו נושאים דבר חי במשכן, הלא מ"מ כיון דהוצאה היה במשכן מה נפק"מ אם הי' דבר חי או לא, - ובפנ"י הקשה בזה, יעוי"ש.
ז והנה באופן זה מצינו דפליגי היש"ש והמג"א בדבר צידת דגים, דהנה שיטת היש"ש הובא במג"א סימן תצ"ז דבדגים אינו חייב משום צידה מטעם דלא הוי במשכן, אלא חייב משום קוצר דהוי עוקר דבר מגידולו כדאיתא בירושלמי פר"ז דשבת, והמג"א השיג עליו וכתב דיש בדגים משום צידה כמבואר שם. - והנה בספר קובץ בפר"ב משבת כתב דזה תליא בפלוגתא במלאכה שאינה צריכה לגופה אם חייב או לא. - והיינו כמו"ש התוס' בשבת צ"ד ד"ה ר"ש דלהכי פטור מלשאצ"ל מטעם דבעינן דומיא דמשכן. - ומ"ד מלאכה שאצ"ל חייב סבר דלא בעינן דומיא למשכן. - ושיטת היש"ש דסבר דליתא בדגים משום צידה, היינו אם מלאכה שאצ"ל פטור, וזהו משום דבעינן דומיא למשכן ממש. ומאן דסובר דיש בדגים משום צידה סבר מלאכה שאצ"ל חייב, עכת"ד.
ח ומטעם זה יש לומר ג"כ במלאכת נושא בעלי חיים דאם אמרינן מלאכה שאצ"ל חייב יש גם בנושא בעלי חיים משום הוצאה. - והוא מטעם דלא בעינן דומיא דמשכן ממש. - וכיון שהיתה הוצאה במשכן, אין שום נפק"מ בין נושא בע"ח או שום דבר. - אבל למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מטעם דבעינן דומיא דמשכן להכי גם בנושא בעלי חי פטור.
ט ובזה אתי שפיר דהתם בפר' נוטל בדינא דרבא שם שמבואר דסבר רבא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור, ולהכי קאמר שם תינוק מת וכיס תלוי לו בצווארו פטור וקאמר הש"ס משום דסבר כר"ש כמבואר שם, וא"כ בעינן דומיא דמשכן ממש, להכי שפיר קאמר הש"ס דרבא סבר כר' נתן דחי נושא את עצמו מטעם דלא הוי דומיא דמשכן וזה הוי אפילו בקטן, - אמנם למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב לא סבר כלל להאי דינא דחי נושא את עצמו. - וממילא סוגיא דפרק המצניע דכו"ע סברי דבאדם אמרינן חי נושא את עצמו, היינו דוקא למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור. -
י ובזה אתי שפיר דברי רש"י שפירש לבן בתירא שמתיר בסוס, וזהו שסבר שהחי נושא את עצמו. - וזהו ע"כ דלא כר' יהודה דסבר מלאכה שאצ"ל חייב ולא סבר כלל להאי דינא. וכיון דתנא שר' יהודה מתיר בשבורה ובן בתירא מתיר בסוס. פירש"י שזהו מפני שסבר שהחי נושא את עצמו, - והיינו דהוא סבר כן ולא ר' יהודה.
יא אמנם כל זה לא יתכן לשיטת הרמב"ם דסבר מלאכה שאצ"ל חייב ומ"מ סובר הדין דהחי נושא את עצמו. - וגם קשה להעמיס הא דחי נושא את עצמו דתליא במשאצ"ל.
יב והנה אפשר לומר דכוונת רש"י משום דשכיחא דהרוכבים על הסוס נוטלים עמהם גם ילד קטן. - ובזה סברי רבנן דלא אמרינן חי נושא את עצמו, וכמו שכתבו התוס' דזה רק לר' נתן אמרינן דנושא את עצמו. - וזהו שיטת בן בתירא דמתיר בסוס אעפ"י שלפעמים נוטלים גם ילד קטן, וע"כ דהקטן אינו נעשה טפל להגדול, ואין להתיר רק משום דחי נושא את עצמו. - וממילא רבנן לא סברי להאי היתרא. - אבל התוס' סברי כשיטת התוס' בפר' ראד"מ בריש פרקין שם דגם בתינוק אמרינן דחי נושא את עצמו לכו"ע מטעם דדינו כאדם, ולזה הקשו לפירש"י, אבל שיטת רש"י כהתוס' דשבת צ"ד. - איברא דדברי התוס' סותרין זה את זה, ובתשובת רע"א סימן כ"ח מביא שכן הקשה באליהו רבה, יעוי"ש. - והנה הרשב"א והר"ן סברי דקטן דינו כבהמה, וממילא רק לר' נתן אמרינן דחי נושא את עצמו. - וזהו שיטת רש"י הכא לפרש משום דשכיחא דנוטלין גם קטן לרכיבה, וב"ב מתיר מטעם דסבר כר' נתן. - ובחידושי מאירי לשבת מביא דיש אומרים שקטן דינו כבהמה, וזהו מכח הסוגיא דפר' נוטל. - ולדעת רבנן חייב אף על התינוק. - והרבה מן הראשונים סברי דמודים חכמים אף בתינוק יעוי"ש. ואפשר לומר דבזה פליגי רש"י ותוס'. - ושיטת רש"י דקטן דינו כבהמה, ויש לאסור מכירה דסוס מטעם דהרוכב נוטל גם תינוק עמו, וכמוש"נ.
יג והנה בעיקר הדבר בהא דחי נושא את עצמו דפטור הנושא. - אשר לכאורה תמוה מדוע לא יתחייב וכמו"ש התוס', ומה שכתבו משום דלא היתה מלאכה זו במשכן ג"כ תמוה כמו שתמה הפנ"י דמה בכך שלא הי' במשכן הלא גוף ההוצאה היתה במשכן וכמה מלאכות מצינו כן, וכמו שכתבנו לעיל מזה, ונראה דאפשר לומר דלא הוי מלאכה זו מלאכה חשובה להתחייב עליה משום הוצאה, והוא מטעם דאין דרכן של בני אדם לשאת בעלי חיים כיון שהוא מהלך בעצמו, וא"כ הוי הוצאה זו מלאכה גרועה ואין להתחייב עליה והוי כמו שמוציא שלא כדרך המוציאן. - וזהו הביאור שאמרו חי נושא את עצמו. - וא"כ אין זה דרך ההוצאה להיות נושא בעלי חיים. - אמנם אם היתה מלאכה זו במשכן הרי זה נעשית למלאכה מטעם זה עצמו. - וכמו שאמרו בשבת צ"ג המוציא הוצאה למעלה מעשרה חייב שכן מצינו במשא בני קהת במשכן. נמצא מבואר דהמלאכה שהיתה במשכן הרי זו מלאכה חשובה, אעפ"י שאין זה דרכן של בני אדם. - וזהו כוונת התוס' שכתבו דלא היתה מלאכה זו במשכן מטעם דתחשים ואילים לא היו נושאים רק הלכו ברגליהם- וא"כ כיון שלא היתה מלאכה זו במשכן ולא הוי מלאכה חשובה גם מצד עצמה, להכי אין להתחייב עליה. - והנה כעין זה מפרש הפנ"י בשבת ע"ה בביאור הירושלמי דליתא משום צידה בחלזון. - ובזה מובן היטב הא דיש חיוב משום הוצאה בכפות וגם בחולה. כדאיתא ביומא ס"ד דמודה ר' נתן בחולה דככפות דמיא, וקטן להרבה מן הראשונים, וזהו כי זהו דרך הוצאה גם לשאת אותם, וכמוש"נ.
תוס' ד"ה והמשתתף וכו' ואין לפרש משום דגלי קרא וכו'. - הנה לפי"ז לא יתורץ קושיא ראשונה. ועי' בחק נתן, ובמים קדושים, ובקרבן אשם.
שם, ד"ה מייתי לה לקדושה, פ"ה שתהא שובתת בשבת, ולשון קדושה לא משמע כן. - ומפרשי דמייתי לקדושה באופן שתהי' העובר נקבה ומייתי לקדושה לולד שלה יעוי"ש. - והנה לכאורה מדקאמר הש"ס מייתי לה ולא קאמר ליה משמע דאנקבה קאי דאי אעובר צריך לומר לשון זכר. - אבל נראה דכוונת רש"י דהלוקח עובר חמורו של עכו"ם דינו כמו שותף בבהמה מטעם עובר יר"א ואסור לעבוד בשבת, וזהו שקאמר הש"ס מייתי לה לקדושה דהיינו האם, וזהו מטעם שותפות, ועי' בשו"ע סימן דמ"ז ס"ה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0