דף ד - ב
ואכתי מקשינן: אכן למדנו מקל וחומר שהלויים במדבר הפקיעו את בכורת עצמם, והפקיעו אף את פטרי חמוריהם, ומיהו לדורות מנלן שהלויים פטורים מן הבכורה?
ומשנינן: אמר קרא "והיו לי הלוים", "והיו" בהוייתן יהו. [1]
שואלת הגמרא על לשון הקושיא לעיל: "בן לוי דהוה ליה שה, דאפקע", דמזה משמע שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל במדבר היה בשה של הלויים:
וממאי דבשה, מנין שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל במדבר בבהמת הלויים, היה דוקא בשה של הלויים, ולא בשאר בהמות שלהם?
אמר פירש רב חסדא: באותה פרשה של פדיון הבכורות על ידי הלויים, מבואר, שבכורי ישראל היו עודפים על פשוטי הלויים שפדאום, ואותם שלא נמצא להם פודה כנגדם, ציוה הקב"ה לפדותם בחמשת שקלים.
נאמר פדיון בכסף לדורות בפדיון הבן, ונאמר פדיון בשה לדורות בפטר חמור -
מה כסף האמור לדורות, בו פדו לדורות ואף בו פדו לאותה שעה שהרי עודפי הבכורים נפדו בכסף, אף שה האמור לדורות, בו פדו לדורות ואף בו פדו באותה שעה את פטורי חמוריהם של ישראל. [2]
ופרכינן: מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, תאמר בשה שאין פודין בו אלא פטר חמור, ומנין שבו פדו אף במדבר? [3]
אלא מכאן אנו לומדים שפדיון פטרי חמוריהם של ישראל היה בשה של הלויים, כי אמר קרא: "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ולמדנו מן ההיקש:
מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות בין לאותה שעה שהיו שניהם בכסף -
אף בהמה טמאה, לא תחלוק בו בין לדורות בין לאותה שעה שיהיו שניהם בשה. [4]
אמר רבי חנינא: שה אחד של בן לוי במדבר פטר כמה פטרי חמורים מישראל. [5]
אמר אביי: תדע שכן הוא כדברי רבי חנינא:
שהרי מנה הכתוב עודפים באדם, היינו, בבכורי ישראל שפדאום הלויים מנה הכתוב כמה היו עודפים הבכורים על הלויים, וציוה כיצד לפדותם, ולא מנה הכתוב עודפים בבהמה, כלומר, לא אמר הכתוב מה לעשות באותם פטרי חמורים של ישראל שלא נמצא כנגדם שה בידי הלויים; ובהכרח שאין שייך בזה עודף, כי בשה אחד פטרו כמה פטרי חמורים.
ומקשינן על ראיית אביי: ממאי, מנין שלא נמנו העודפים משום שהחישוב אינו אחד כנגד אחד, והרי דילמא הטעם הוא משום דלא הוי נפישי להו לישראל בהמות טובא [הרבה כל כך], כלומר, שמא לא היו פטרי החמורים של ישראל עודפים על השיין של הלויים!?
ומשנינן: לא סלקא דעתך שלא היו פטרי החמורים של ישראל עודפים על השיין של הלויים, דהא כתיב [במדבר לב א]: "ומקנה רב היה לבני ראובןולבני גד". [6]
ומכל מקום מקשינן ופרכינן ראיית אביי: דילמא, אפילו הכי, פשוטים [שיין פשוטים] [7] דלויים, הוו קיימי לבהדי בכורי חמורי ישראל, [שוים היו במספרם לפטרי חמורי ישראל]; כלומר, אף שמקנה רב היה לישראל, מכל מקום הרי לא פדו אלא את פטרי חמוריהם ולא את פשוטיהם, ואילו לוי פדה בפשוטיו, ושפיר יתכן שמספר הפשוטים של הלויים היה שוה למספר הבכורים של ישראל.
ולכן מביאה הגמרא מקור אחר לדברי רבי חנינא:
כי אמר קרא גבי פדיון בהמות הלויים את פטרי חמוריהם של ישראל: "ואת בהמת [לשון יחיד] הלויים תחת בהמתם [של ישראל]", ומשמע: בהמה אחת, תחת בהמות הרבה. [8]
ומקשינן: היכי דייקינן מ"בהמת" דמשמע לשון יחיד, ואימא מתפרש "בהמת" כמו שנאמר [יונה ד] גבי נינוה העיר הגדולה: "ובהמה רבה" שבהכרח הכוונה להרבה בהמות!?
ומשנינן: אם כן לא היה צריך הכתוב לשנות בלשונו בין בהמת הלויים לשל ישראל, אלא: ליכתוב קרא או "בהמה תחת בהמה" או "בהמתם תחת בהמתם", מאי "בהמת תחת בהמתם", ודאי שמע מינה חד בהמה פטר טובא [הרבה בהמות].
אמר רבא:
אף אנן נמי תנינא שבמדבר נפדו כמה פטרי חמורים בשה אחד, מדשנינו לקמן ט א: ופודה בו - בשה - פעמים הרבה, כלומר, יכול אדם לפדות פטר חמור בשה, ולחזור ולקנותו מן הכהן ולפדות בו שוב פטר חמור אחר; ובהכרח הטעם הוא משום שבמדבר פדה שה אחד פטרי חמורים רבים. [9]
ומבארת הגמרא את רבי חנינא שאמר כן מדעת עצמו, ולא הביא את המשנה: ורבי חנינא אף הוא טעמא דמתניתין מפרש, והכי קאמר רבי חנינא:
מאי טעמא פודה בו פעמים הרבה, משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל.
כתיב [שמות יג]: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך. והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמור...
איתמר:
רבי יוחנן אמר: קדשו בכורות - של אדם לעבודה שהיתה בבכורות עד הקמת המשכן, וליפדות, וכן בכורות הבהמות ליקרב וליפדות - שנולדו במדבר, ולא רק הבכורות שנולדו במצרים.
וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות שנולדו במדבר, אלא אותם שיצאו ממצרים בלבד; שעליהם נאמר "קדש לי כל בכור", [10] אבל במדבר לא קדשו.
ומפרשת הגמרא: רבי יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר, דהרי רחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב "קדש לי כל בכור".
וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות במדבר, מדכתיב: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני", וכתיב בתריה [אחריו] "והעברת כל פטר רחם לה'", מכלל דמעיקרא - קודם כניסתם לארץ - לא קדוש.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מהא דתנן בזבחים קיב ב:
עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות [מזבח שעושה כל אדם לעצמו אפילו בראש גגו] מותרות, ועבודה היתה נעשית בבכורות; [11] הרי מבואר שקדשו בכורות קודם שנכנסו לארץ!? [12] אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: העבודה היתה נעשית באותן בכורות שיצאו ממצרים.
הכי נמי מסתברא שהעבודה עד שלא הוקם המשכן היתה נעשית בבכורות שכבר נולדו במצרים ולא אלו שנולדו במדבר, דאי לא תימא הכי, אלא בבכורות שנולדו במדבר היתה נעשית, והרי המשכן הוקם כבר בשנה השנית ליציאתם ממצרים ואז פסקה עבודה בבכורות, ואם כן, וכי בכור בן שנה בר מיעבד עבודה הוא [וכי בכור בן שנה שנולד במדבר עד שהוקם המשכן, ראוי לעבוד עבודה], ובהכרח שהבכורות היו אלו שנולדו במצרים וגדולים היו.
ומקשינן: ודקארי לה לרבי יוחנן מאי קארי לה [מה הוקשה לרבי יוחנן, והרי בהכרח אין הכוונה לבכורות שנולדו במדבר]!?
ומפרשינן: הכי קא קשיא ליה ליה לרבי יוחנן: אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו [הניחא אם דין קידוש הבכורות לא פסק ביציאתם ממצרים], אם כן יש לומר, דהנך דמעיקרא נמי לא פקעא ליה קדושתיהו [אותם שנתקדשו כבר במצרים לא פקעה קדושתם] והם אלו שעבדו שנה נוספת במדבר.
אלא אי אמרת דפסיק קדושתייהו ולא נתקדשו הנולדים במדבר, אם כן הנך דמעיקרא נמי - פקעא ליה קדושתייהו, [אבל לשיטתך שדין קידוש הבכורות פסק ביציאתם ממצרים, אם כן אף אלו שכבר נתקדשו במצרים, מן הדין שתפקע קדושתם], ואם כן מי הם הבכורות שעבדו בשנה הראשונה לצאתם ממצרים !!
ואידך, וסברת ריש לקיש היא: דקדוש כבר במצרים קדוש [נשאר בקדושתו], דלא קדוש לא קדוש [מי שלא נתקדש לא נתקדש].
איתיביה לריש לקיש מברייתא דסדר עולם:
דתניא שם: אותו היום שהוקם המשכן, קרבו להם בישראל נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות ומעשרות; ומבואר שהקריבו בכורות במדבר, הרי שקדשו בכורות במדבר!?
ומשנינן: הכא בברייתא עסקינן נמי באותן בכורות בהמה טהורה שיצאו ממצרים.
ולא עוד, אלא: ומינה, אדרבה מברייתא זו יש ללמוד שלא קדשו בכורות במדבר, שהרי כך משמע: "אותו היום" הוא דקרוב, אכן קרבו בכורות, אבל מיכן ואילך לאחר שהקריבו אותו היום את כל הבכורות שיצאו ממצרים [13] שוב לא קרוב בכורות, [14] כי לא קדשו בכורות במדבר.
איכא דאמרי: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן, ריש לקיש הוא שהקשה לרבי יוחנן מברייתא זו דסדר עולם, והוכיח כשיטתו שלא קדשו בכורות במדבר:
דתניא שם: אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם בישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות, ומשמע: אותו היום - אין, אבל מיכן ואילך לא קרבו בכורות כי לא קדשו בכורות במדבר!?
והשיב לו רבי יוחנן: לא כאשר פירשת דמיכן ואילך שוב לא קרבו, אלא אימא: מאותו היום - שהוקם המשכן והמזבח - ואילך הקריבו בכורות.
ומפרשת הגמרא לדעת רבי יוחנן: ומאי קא משמע לן ברייתא זו: מאותו היום - שהוקם המשכן והמזבח - אין אכן קרבו בכורות אבל מעיקרא לא קרבו בכורות ולא חטאות ואשמות, אלמא [כלומר, וללמדנו] דחובות בבמה - של יחיד - לא קרוב. [15]
תא שמע כדברי רבי יוחנן, מברייתא ששנינו:
נמצאת אתה אומר: בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל, במצרים, ובמדבר, ובכניסתן ישראל לארץ; שהרי:
במצרים מהו אומר: "קדש לי כל בכור".
במדבר הוא אומר [במדבר ח יז]: "כי לי כל בכור בבני ישראל". [16]
בכניסתם לארץ הוא אומר: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני... והעברת כל פטר רחם".
הרי מבואר שקדשו בכורות במדבר כדברי רבי יוחנן, וקשיא לריש לקיש!?
אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: לעולם לא קדשו בכורות במדבר, כי כך היא כוונת הברייתא: בשלשה מקומות הוזהרו על הבכורות ליקדש לכשיכנסו לארץ, ולא קדשו עד שנכנסו לארץ.
ומקשינן עלה: וכי במצרים - שהוא אחד משלשה מקומות שנזכרו בברייתא - נמי לא קדוש, אלא הוזהרו ליקדש!? הא קאמרינן דלכולי עלמא קדוש בכורות במצרים, ובהכרח שהברייתא כפשוטה!?
ומשנינן: הכי קאמר: מהן קדשו ומהן לא קדשו, בחלק משלשת המקומות קדשו מיד, וחלק הוזהרו להתקדש בכניסתן לארץ.
מתקיף לה רב פפא לריש לקיש:
וכי במדבר לא קדשו בכורות וכדברי ריש לקיש!? והכתיב "פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה" ונצטוו לפדותם; והרי אותם שהם בני חודש לא יצאו ממצרים [כי פקידה זו היתה בשנה השנית ליציאתם], ומכל מקום קדשו!?
אלא אי איתמר - מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש - הכי איתמר:
רבי יוחנן אומר: קדשו בכורות במדבר ושוב לא פסקו.
וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר כשאמר להם הקב"ה "פקוד כל בכור זכר" -
הערות
[1] כתב החזון איש [בכורות טז ח]: נראה דשותפות לוי באזנו של עובר - פוטר, דכי היכי דדרשינן "כל בכור" למעוטי שותפות גוי, הכי נמי ממעטינן שותפות לוי דליכא כולו בחיוב. ונראה, דגם אם האם היא של לוי פטורה אף אם העובר של ישראל, וכמו לויה שילדה, דבפטר רחם תלי רחמנא, ואף אזנה של אם. ונראה, דלויה פטורה מפטר מור ושותפות לויה פוטרת.
[2] [וקשה, הרי לא פדו בכסף אלא אותם שלא נפדו על ידי הלוים, אבל אותם שנפדו על ידי הלויים לא בכסף שלהם פדו אותו אלא בגופם, ואם כן נאמר כן גם לגבי פדיון פטר חמוריהם של ישראל, שהפדיה על ידי בהמות הלויים לא היתה על ידי שה בדוקא].
[3] רצה לומר: דפדייה בשה הוא ענין מחודש ולא מצינו לו חבר, ואם כן אפשר דבאותה שעה נתחדש כן בכל בהמה, והשקלא וטריא כאן אינו מדין בנין אב ממש, אלא סברא קאמר. חזון איש בכורות טז ז.
[4] שיטת התוספות - כמובא בהערות לעיל - שאף בכורי בהמה טהורה של ישראל נפדו בבהמת הלויים. והנה ממקור זה אין לנו ללמוד אלא לפדיון פטרי החמורים, אבל לפדיון בהמה טהורה אין לנו ללמוד מפסוק זה, ואם כן, יש לעיין, באיזה בהמות היו פודים את בכורות הבהמה הטהורה? ובחזון איש [בכורות טז ה' וז'], נקט, שאף אותם היו פודים בשה, והוקשה לו, מנלן שהוא כן, כיון שפסוק זה מיירי בפדיון בהמה טמאה, וכתב "ואפשר שלא חילקה תורה".
[5] מכאן משמע לכאורה, שהיו הלויים מפרישים שה שלהם לפדיון פטרי החמורים, שהרי אם לא היו צריכים אפילו הפרשה, אם כן די היה בשה אחד של אחד מהלויים כדי לפטור את כל פטרי חמוריהם של בני ישראל, ואילו לשון "שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים", לא משמע כן". וכבר נזכר מזה בהערה בתחילת הענין.
[6] ביאר רבינו גרשום: ומקנה משמע נמי אחמורים, דכתיב [בראשית לא יח]: "וינהג את כל מקנהו מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם". וראייתו צריכה ביאור, וראה רש"י שם: מקנה קנינו: מה שקנה עבדים ושפחות וגמלים וחמורים.
[7] ביאר רבינו גרשום: והאי דקאמר "פשוטים" דוקא הוא, שאין בכור פודה בכור.
[8] הלימוד צריך ביאור: שאין חילוק בין "בהמת הלויים" ל"בהמתם" ושניהם משמע לשון יחיד, שהרי לא אמר הכתוב "תחת בהמותיהם". וראה רש"ש. וראה עוד באהל משה.
[9] נתבאר על פי רש"י. אבל בתוספות מבואר שזה אינו חידוש, אלא הנידון הוא בספק פטר חמור, שפודה את פטר החמור ואינו נותנו לכהן, ובאופן זה הוא דאמרינן שיכול לפדות בשה אחד פעמים הרבה. ולפי שיטת התוספות, אין מתקיים דין זה אלא לשיטת הסובר שפטר חמור אסור בהנאה, וכאשר מבואר לקמן ט ב שבספק פטר חמור שהוא פודה ונוטל לעצמו היינו דוקא לדעת הסובר שפטר חמור אסור בהנאה, ולכן צריך לפדותו כדי להפקיע את איסורו. ואכן אותה משנה ששנינו בה "ופודה בו פעמים הרבה": היא כשיטת הסובר שפטר חמור אסור בהנאה, וכמבואר בסוגיא שם. [והנה לשיטת רש"י קשה, אם לומדים אנו מהפדיון שבמדבר, אם כן נאמר שבשה אחד יכול לפטור בבת אחת כמה פטרי חמורים, וזה הרי אי אפשר! ? (ולשיטת התוספות יש לומר, דבאמת יכול לפדות בבת אחת כמה ספיקי פטרי חמורים, ולשון "פעמים הרבה" יש לומר דלאו דוקא). ואפשר, שבזמן המדבר אין זה נקרא שהיו פודים בשה אחד כמה פטרי חמורים בבת אחת, והוא דומה למי שנותן לכהן בזמן הזה וחוזר וקונהו ממנו. והיינו משום שבמדבר הרי לא היה דין ליתנו לכהן, ואם כן כשפודה בבת אחת כמה פטרי חמורים, כאילו פדה ונתן וחזר ופדה, והיינו דילפינן מינה רק באופן זה. וראה היטב בחזון איש בכורות טז ז ד"ה שם מ"ט].
[10] א. נתבאר על פי רש"י בד"ה מעיקרא שכתב: והאי "קדש לי כל בכור" מוקי ליה ריש לקיש במצרים. וכן מתבאר מלשון הברייתא בהמשך הענין: בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן לארץ, במצרים מהו אומר "קדש לי כל בכור". אך ראה בחזון איש בכורות סימן טז ח, ד"ה שם הנך. ב. בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא מפרשת פדיון הלויים את הבכורות שבמדבר. וראה תוספות ומהרש"א.
[11] כתב החזון איש [בכורות טז ח]: נראה, דלא בא לפסול עבודת פשוטין בבמה, דהא אפילו לאחר שנבחרו כהנים זר כשר בבמה, כדאמר זבחים קיג א, אלא בקרבן ציבור קאמר, [וכן כתב הקרן אורה בזבחים], וכדכתיב [שמות כד ה] "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות", ופירש רש"י שהן הבכורות שהן היו בחירי ה' - ועיקרו רמוז במקרא [במדבר ג] "פקוד כל בכור זכר לבני ישראל", אלמא דקודם שהחליפן בלויים היו הבכורות הנבחרין, וכיון שעד שהוקם המשכן לא היו עדיין כהנים ולויים, ראויה העבודה לבכורים שהן הנבחרים, ומשהוקם המשכן ראוי היה לקבוע לבכורים עבודה במקדש, ולולא חטא העגל היה ניתן להם עבודת הלויים.
[12] א. נראה מן הגמרא, ש"עבודה בבכורות" היינו פטרי רחם, שאם לא כן אין ענין עבודה בבכורות לקידוש פטרי רחם. ב. מבואר מן הסוגיא, שקודם קידוש הבכורות במצרים לא היתה עבודה בבכורות, והקשו האחרונים על הרמב"ם בפירוש המשניות בזבחים שם, שכתב: "אמרו, כי מה שנאמר "וישלח את נערי בני ישראל" שהם הבכורות, שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות, מאדם ועד משה רבינו עליו השלום".
[13] שלא יכלו להקריבם קודם, כיון שאין בכורות קרבים בבמה.
[14] כתבו התוספות: מיכן ואילך, לא קרוב, ואף על גב דנדרים ונדבות קרוב משם ואילך, משום בכורות נקט נקט אותו היום. [ולאו דוקא נקטו נדרים ונדבות, אלא הוא הדין חטאות ואשמות, שהרי רק בכורות לא קדשו].
[15] וכמבואר בזבחים קיז א, תנו רבנן: כל נידר ונידב קרב בבמה, שאין נידר ונידב אין קרב בבמה.
[16] [וקשה, והרי המשך הפסוק הוא: "כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי", ואם כן פסוק זה עוסק בקידוש של מצרים, ולא בקידוש במדבר].
ולדורות מנלן. דבכורי לוים פטורין כבמדבר היכא דפטרו. בהווייתן יהו:
וממאי דבשה. דבמדבר דכתי' ואת בהמת הלוים תחת בהמת דבשה פדו פטרי חמורי ישראל. דילמא בפטר חמורי דלוים פדו. (לא) נאמר כסף לדורות. דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה וסתם פדיה בכסף:
ונאמר שה לדורות. דכתיב תפדה בשה:
מה כסף האמור לדורות בו פדו באותה שעה במדבר הבכורות העודפים על הלוים דכתיב ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת וגו' אף שה האמור לדורות בו פדו באותה שעה במדבר פטרי חמורן של ישראל. מיהא גזרה שוה לא מצית למיגמר דמה לכסף דין הוא דפדו בו במדבר משום דכך חשוב שכן פודין בו הקדש וכו':
מה בכור אדם לא חלקתה בו בין לדורות בין לאותה שעה. דאותה שעה פדו העודפים בכסף אף בכור בהמה טמאה וכו' ומקרא גמיר לה:
ולא מנה עודפים בבהמה בבכורי בהמה ש"מ דשה אחד פוטר כמה:
ודילמא לא הוו נפישי להו בהמות. פטרי חמורים יותר מכבשים דלוים לא ס"ד דכתיב ומקנה רב אלמא דהוו נפישי טובא:
ומקנה. משמע נמי אחמורים דכתיב וינהג את כל מקנהו מקנה קנינו אשר רכש:
ודילמא. אע"ג דנפישו להו מקנה טובא לישראל כבשים פשוטים דלוים הוו נפישי והוו קיימי לבהדי בכורי חמורי בני ישראל והאי דקאמר פשוטי' דווקא הוא דאין בכור פודה בכור אחר:
ואימא. האי דכתיב בהמת הלוים דבעית מילף מינה אימא היינו כדכתיב בנינוה ובהמה רבה דהכי אורחי' דקרא למימר הכי ולאו בהמה אחת היא:
א"כ. כדאמרת ליכתוב או בהמת תחת בהמת או בהמתם כו':
אף אנן נמי תנינא. במתניתין כדר' חנינא דתנן ופודה בו פעמים הרבה. ישראל שנתן שה לכהן בפדיון פטר חמור וחזר כהן ונתנו לו וחזר ישראל ונתן לכהן בפדיון פטר חמור אחר וחזר כהן ונתנו לו לישראל יכול לפדות בו באותו שה פעמים הרבה אלמא דשה אחד פודה כמה פיטרי חמורים:
ור' חנינא. א"כ מאי קמ"ל הא קמ"ל דטעמיה דמתניתין קא מפרש מה טעם משום הכי (תולה המשנה באימרין) ומקרא יליף מבהמת הלוים כו':
ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר. בין בכורי אדם שנולדו במדבר ובין בכורי בהמה שנולדו במדבר. וכ"ש אותן בכורות שיצאו ממצרים דקדשו:
וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות. שנולדו במדבר אלא אותן שיצאו ממצרים והנך שנולדו לאחר כניסתן לארץ:
ועבודה בבכורות מדאמר' דעבודה בבכורות אלמא דקדשו בכורות במדבר:
א"ל. ריש לקיש ועבודה באותן בכורות שיצאו ממצרים:
הכי נמי מסתברא. דאי ס"ד באותן שנולדו במדבר וכי בר שנה בר מיעבד עבודה בבמה הוא דקיימא לן דשנה שניה שיצאו ממצרים הוקם המשכן ונאסרו הבמות ועבודה בכהנים:
ור' יוחנן ודקארי לה מאי קארי לה. וכי לא ידע דלא מיתוקמא ההיא (ברייתא) [מתניתין] אלא באותן שיצאו ממצרים. אין אלא הכי קא קשיא ליה לר' יוחנן אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושת בכורות לעולם מאחר שנצטוו ממצרים א"כ הנך דמעיקרא דנולדו במצרים בקדושתייהו קיימי ואינהו עבדו בבמות עד שלא הוקם המשכן:
אלא אי אמרת דפסיק קדושה. דלא קדשו בכורות כל מה שהיו במדבר:
הנך דמעיקרא נמי. מצרים ממצרים פקעה ליה נמי קדושתייהו והיכי הוה עבודה בבכורה:
ואידך. וריש לקיש אמר לך דקדוש קדוש כלומר הנך דקדוש במצרים קדוש ולא פקעא תו קדושתייהו ואינהו עבדי. והנך דנולדו במדבר דלא קדוש לא קדוש:
קרבו. בכורות של בהמה ומעשר אלמא דאותן בכורי בהמה שנולדו במדבר קרבו וש"מ דקדוש:
ומינה. דברייתא קא מהדר ריש לקיש לר' יוחנן מדקתני אותו היום קרבו נדרים ובכורות אותו היום הוא דקרוב בכורות מיכן ואילך לא. אלא לאו ש"מ מדלא קרוב מיכן ואילך דלא קדשו בכורות במדבר והנך דקרוב הוו אינהו דיצאו ממצרים:
איכא דאמרי. איפכא אותביה ר"ל לר' יוחנן אותו היום כו'. אותו היום אין מיכן ואילך לא משום דלא קדשו בכורות במדבר [ומאי קמ"ל] אותו היום קרבו חטאות ואשמות מעיקרא לא אלמא חובות כגון חטאות ואשמות בבמה לא קרוב אפי' בבמת צבור מדאמר זה הכלל כל שנידר ונידב קרב בבמה כגון נדרים ונדבות אבל במשכן קרוב חובות אותו היום מיכן ואילך (מאי):
ת"ש נמצאת אתה אומר הא ברייתא קמותיב ר' יוחנן לר"ל:
בג' מקומות. נצטווה שיקדשו בכורות במצרים ובמדבר וכו':
אמר רב נחמן בר יצחק מתריץ אליבא דר' שמעון [בן לקיש] בג' מקומות הוזהרו על הבכורות ליקדש ולא קדשו. אפילו הכי לא קדשו בכל ג' מקומות כלומר במדבר לא קדשו א"כ במצרים נמי (שמא) לא קדוש:
הא קאמרינן דקדוש. דקרבו בכורות ומעשרו' (ש"מ) [ה"ק] דקדשו:
מהן קדשו ומהן לא קדשו הנך דמצרים קדשו ובמדבר לא קדשו שלא הוזהרו:
ובמדבר לא קדוש והכתיב פקוד וכו'. ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר ולא פסק קדושה. ור"ל אמר [קדשו ופסקו אף] דכתיב פקוד [מ"מ] קדשו ופסקו:
א ע"ב, מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעש"ש. והנה הכוונה כסף היינו השווי של כל דבר הנקרא כסף. - ולכאורה מדוע לא פריך הש"ס מה לכסף דבעינן חמש סלעים או השיווי של חמש סלעים ממש, משא"כ שה דסגי בכל דהוא. - וע"כ צריך לומר דזה לא נחשב למעלה, ואדרבה גריעותא היא זו דבעינן חמש סלעים דוקא. - אבל הא דפודין בו הקדשות ומעש"ש מעלויתא היא. - ומוכח מזה דינא דשמואל דהקדש ומעש"ש נפדין גם שוה מנה על שוה פרוטה. - וזהו שפריך הש"ס מה לכסף שכן יש בו מעלה שפודין בו הקדש ומעש"ש אף בפחות משוויה להכי נוהג גם לדורות, משא"כ שה שאין פודין בו הקדש ומעש"ש בתורת שה.
ב והנה התוס' כתבו אע"ג דהקדש נפדה בשה וכו' היינו מטעם ששוה כסף ככסף ולא מטעם שה יעוי"ש. וקשה אעפ"י שאין פודין הקדש ומעש"ש בשה בתורת שה, אבל ע"כ אם פדה הקדש ומעש"ש בשה כל דהו ג"כ נפדה שפיר מטעם דינא דשמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. - ונראה דשאני שה משוה פרוטה. - והיינו דשה אפילו פטרוזא אבל ע"כ יש בה שיווי יותר מפרוטה כדאיתא לקמן י"א אפילו פטרוזא בר דנקא.
ג איתמר רבי יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר, ור"ל אמר לא קדשו בכורות במדבר וכו', יעוי"ש. - ולכאורה יש לשאול למאי נפק"מ מה דהוי הוי כמו שפריך הש"ס ביומא ה' ע"ב כיצד הלבישן מה דהוה הוה. - וקשה מדוע לא פריך הש"ס הכא כמו שפריך שם, והנה נראה דנפק"מ גם לדידן, - והוא לשיטת הרמב"ם דפסק בספר המצות מצוה ע"ט דמצוה זו דקידוש בכורים אינה נוהגת אלא בארץ. - וכן פסק בפר"א בכורות ה"ה דבכור בהמה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ, והשיג עליו הראב"ד שם בהשגה, והרמב"ן בהקדמה לספר המצות והובא בהרא"ש פרק כל פסולי המוקדשין. - ובזה יש להעמיס פלוגתא דר"י ור"ל והיינו דלר"י דסבר קדשו בכורות במדבר סבר דנוהג קדושת בכור גם בחוץ לארץ, ור"ל דסבר לא קדשו בכורות במדבר ויליף לה מהא דאמרה תורה והיה כי יביאך והדר כתיב והעברת, שזה מלמדנו דקדושת בכורים תלוי בדין הארץ, - ומזה יש ללמוד דאינו נוהג דין קדושת בכור בחוץ לארץ.
ד אמנם זה ליתא לפי המסקנא דמתקיף לה רב פפא ובמדבר לא קדשו והכתיב פקוד כל בכור זכר לבני ישראל, ומבואר דלכו"ע קדשו בכורות במדבר. - והיינו בין בכור אדם ובין בכור בהמה כמו שנאמר שם בפרשה.
ה והנה גם לפי המסקנא דפליגי ר"י ור"ל דר"י סבר קדשו ולא פסקו ור"ל סבר קדשו ופסקו ג"כ יש לשאול מה דהוי הוי. - אבל בזה יש לומר בפשיטות, דנפק"מ לענין בכור בחו"ל. והיינו דר"ל סבר מדכתיב והי' כי יביאך וכתיב בתרי' והעברת. נמצא דקדשו ופסקו, ומצוה זו תלויה בארץ. ור"י סבר קדשו ולא פסקו, והיינו דלא הוי מצוה זו תלויה בארץ. - והא דאמרה תורה והי' כי יביאך מבואר בסוגיא ההוא מיבעי לי' לכדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. - וזהו ג"כ מסקנת הש"ס בקדושין ל"ז נמצא דלר"י לא הוי מצוה זו תלויה בארץ והרי"ז חובה"ג כתפילין וכדומה. - ולר"ל הוי מצוה זו תלויה בארץ, וא"כ תצא מזה דלר"ל אינו נוהג בכור בחו"ל, וזהו כשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל. - אבל לפלא שפוסק הרמב"ם כר"ל לגבי ר"י וביותר שהמסקנא דש"ס קדושין כר"י, וביותר תקשה לפום מה דאיתא לקמן אמר ליה רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן איפכא מתנינן וכו' ומסקנא דלכו"ע קדשו ולא פסקו. - ורק הנפק"מ בלשון מטעם דחייב אדם לומר בלשון רבו, וע"כ כל עיקר השקלא וטריא הוא ללמדנו דמצוה של בכור נוהג בכל מקום ובכל זמן. - וא"כ תקשה מאד על הרמב"ם. - והנה מלבד קושיא זו כבר הקשו על הרמב"ם מסוגיא ערוכה מהא דלקמן נ"ג דאיתא להדיא דרק מהקרבה ממועט. אבל קדושת בכור איכא גם בחו"ל וכבר הקשה בזה הרמב"ן הכא, והובא בהרא"ש פר' כל הפסולין, וגם הראב"ד בהשגותיו, והרשב"א בתשובה סימן של"א והטור ביו"ד סימן ש"ו. - אמנם הרדב"ז בתשובותיו ללשונות הרמב"ם סימן ר"ג מפרש כוונת הרמב"ם שכוונתו שמצוה זו אינה אלא בארץ הוא רק לענין הקרבה, יעוי"ש. - ולכאורה יש לעיין הלא ע"כ במדבר שהוא ג"כ חו"ל קדשו ולא פסקו קדושתן, ע"כ מיירי גם לענין הקרבה. - אבל ע"כ צריך לומר דשאני קדושת בכור במדבר שטרם שנכנסו לארץ דין המדבר כדין ארץ ישראל, וזהו מפני שהי' להם משכן. - אבל אין ללמוד מזה לחוץ לארץ אחרי שנתקדשה ארץ ישראל בקדושת הארץ, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים במלואים.
ו שם, אלמא חובות בבמה לא קרוב. - והנה הטו"א לחגיגה באבני מלואים הקשה דלפי"ז היאך קרבו התמיד שהוא קרבן צבור למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, יעוי"ש. - ונראה דע"כ צריך לומר דלמ"ד דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, דהקריבו בבמה הנעשית בשביל הצבור ודינה כבמת צבור. והיינו דבזה גופה שהקריבו קרבן תמיד שהוא קרבן צבור. - נתחנך המקום להיות דינו כבמת צבור. - והקרבתו זהו חינוכו, וכמו דתנן מנחות מ"ט ע"א דאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, יעוי"ש. וממילא מובן דבהקרבת התמיד נעשה זה החינוך, ודין המקום הזה דין במת צבור.
ז איברא דלכאורה קשה מהא דכתבו התוס' בע"ז ל"ד ד"ה במה שימש משה וכו' דכל ז' ימי המלואים שהי' משה מעמיד המשכן ומפרקו הי' נחשב כמו במה יעוי"ש, הרי חזינן דאעפ"י שהי' מקריבין שם גם קרבנות חובה דהיינו חטאות שאינן קריבין בבמה. ומ"מ לא נחשב לבמת צבור. - אבל אפשר לומר דקרבן תמיד יש לו עדיפות להיות נחשב לבמת צבור מטעם שבא התמיד בתדירות, משא"כ חטאת המלואים שבא רק לתורת המלואים. - ובעיקר סברת התוס' הובא הכא בשיט"מ דשבעת ימי המלואים לא נחשב לבמה מטעם שהקריבו שם חטאות יעוי"ש. וע"כ הטעם בזה דאעפ"י שהי' משה מעמיד המשכן ומפרקו שזה לא נחשב לקביעות להיות במת צבור, אבל כיון שהיו מקריבין קרבנות חובה, הנה זה עצמו מחשיבו לבמת צבור. - ובזה מיושב דלמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, ע"כ בשביל זה עצמו נחשבת לבמת צבור.
ח אמנם לפי"ז תקשה הברייתא דתניא אותו היום שהוקם המשכן וכו', ומסקנא מאותו היום אין מעיקרא לא, ומדייק הש"ס אלמא חובות בבמה לא קרב. - וקשה, אם הקריבו את התמיד הלא נעשה זה במת צבור, וא"כ מדוע לא הקריבו מקודם. אבל נראה דכיון דאיכא הכא בסוגיא תרי לישני, וללישנא קמא מדייק אותו היום הוא דקרוב מכאן ואילך לא קרוב. - א"כ ללשון זה שפיר איכא למימר דמעיקרא קרבו. - והיינו דיש לומר דהני תרי לישני פליגי אם עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הוא, וא"כ היתה במת צבור והקריבו גם בכורות וכדומה קרבנות חובה, וללשון השני שהוא האיכא דאמרי סברי דעולת ראי' הוא.
ט ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בחגיגה ו' ד"ה מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וכו' דאכתי גם בעולת ראיה יש לדייק כן מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט, יעוי"ש ובמהרש"א.- אבל לפי מה שכתבנו יש לומר דכיון דזה בזה תליא דאם אמרינן דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, א"כ הרי"ז במת צבור. - ושפיר תקשה מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט. - משום דהעולה הנקרבת טעונה הפשט. - משא"כ אם אמרינן דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, א"כ לא היתה במת צבור, אלא במת יחיד, וא"כ אין להקשות מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט, כיון דלפי האמת כן הדין דבבמת יחיד אין טעון הפשט, כדאיתא בזבחים ק"כ עולת במת יחיד רב אמר אין טעונה הפשט ונתוח. - ואפילו לר' יוחנן דסבר שם דטעונה הפשט. - אבל אין זה מפורש. - וא"כ אפשר לומר דהסוגיא בחגיגה שם אזלא אליבא דרב. אבל אפשר לומר דכוונת התוס' לפרש גם אליבא דר' יוחנן. וזהו שכתבו כיון דלאו בגופי' כתיב. - ואפשר שכיוונו לזה, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0