דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

הכי קאמר: דבר טמא הבא [אף שהוא בא] ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "גמל טמא הוא ["את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם]", הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור; ואם כן בהכרח בא הכתוב ללמד שטהור הבא מן הטמא אסור באכילה.

רבי שמעון אומר טמא הנולד מן הטהור - טמא, שנאמר:

"גמל גמל" שני פעמים, כלומר, הואיל ונאסר הגמל בספר ויקרא, וחזרה התורה ושנתה את איסורו בספר דברים [יד ז], ללמד: אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה שניהם טמאים. [1]

ורבנן - הסוברים: גמל הנולד מן הפרה מותר באכילה - האי "גמל גמל" מאי עבדי ליה [מה לומדים הם מכפילות הפרשיות]? [2]

ומפרשינן: חד קרא כדי לאסור את עצמו [גמל הנולד מן הגמלה], כלומר, אחד לגופו ללמד על איסור גמל.

וחד קרא לאסור את חלבו [חלב - בקמץ] של גמל ושאר בהמות טמאות.

שואלת הגמרא: ורבי שמעון לאסור חלבו של גמל ושאר בהמות טמאות מנא ליה?

נפקא ליה מ"את הגמל".

ואילו רבנן "אתים" לא דרשי! כדתניא:

שמעון העמסוני היה דורש כל "את" ו"את" שבתורה, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" - פירש מכל דרשותיו, כי מה יש לרבות עם יראת ה'; אמרו לו תלמידיו: רבי!

כל אתין שדרשת מה תהא עליהם!?

אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.

עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים.

אמר הקשה ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:

אלא מעתה: טעמא דרבנן למדו שחלב בהמה טמאה אסור מ"גמל גמל", ורבי שמעון למד שהחלב אסור מ"את הגמל", כלומר, דוקא משום שריבה הכתוב חלב בהמה טמאה לכן הוא מותר, הא לאו הכי

- אם לא הפסוק - הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי; מאי שנא מהא דתניא: כתיב "הטמאים" [3] לאסור צירן [שומן, היינו יוצא מן האיסור], ורוטבן וקיפה [ריסוקי בשר וקפלוטות שבשולי הקדירה] שלהן -

הרי מבואר שהציר אסור, כי חידשה התורה שהיוצא מן האיסור הרי הוא אסור, ואם כן הוא הדין חלב בהמה טמאה מן הדין שייאסר, ולמה לנו עוד מקרא לזה!? [4]

ומשנינן: איצטריך ללמוד איסור חלב בהמה טמאה מן הכתובים, ומשום דסלקא דעתך אמינא - אם לא הכתובים - הואיל וחלב דבהמה טהורה נמי חידוש הוא שהוא מותר, דהרי אמר מר: אשה מינקת מסולקת דמים היא, כי דם נעכר ונעשה חלב, [5] ואם כן הרי דם הוא וחידשה התורה להתירו, וכיון דכל חלב חידוש הוא, הייתי אומר דבבהמה טמאה נמי לישתרי -

קא משמע לן מן הכתובים שחלב בהמה טמאה מכל מקום אסור.

ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר - בטעם אשה מינקת שהיא מסולקת דמים - שהוא משום דדם נעכר מחמת הלידה ונעשה חלב -

אלא למאן דאמר: מינקת מסולקת דמים היא, כי איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש - מאי איכא למימר, למה הצרכה התורה לאסור חלב בהמה טמאה!?

ומשנינן: מכל מקום איצטריך לאסור חלב בהמה טמאה, כי סלקא דעתך אמינא: הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא [אין דבר שבא מן החי והתירתו התורה], ואף האי חלב כי אבר מן החי הוא, [6] ומכל מקום חידשה תורה דשרי חלב טהורה, והילכך אפילו חלב שבבהמה טמאה לישתרי -

קא משמע לן.

שואלת הגמרא: וחלב דבהמה טהורה - דפשיטא לך שהוא מותר - מנלן דשרי [מנין שהוא מותר], והרי הוא בא מן החי!?

והרי אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב, הא חלב לחודיה שרי; כך אי אפשר לומר, שהרי:

ואימא: חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה, ובשר בחלב בהנאה נמי אסור, ולכך הצרכה התורה להוסיף איסור בשר בחלב על איסור חלב בפני עצמו.

ואף לרבי שמעון דשרי בשר בחלב בהנאה, ואם כן היה אפשר להביא ראיה מאיסור בשר בחלב שלא הצרך לאוסרו כיון שחלב לבדו אסור, מכל מקום משכחת לה למילקי על בישוליה, כלומר, הוסיפה התורה בבשר בחלב איסור ומלקות על בישולו, מה שאין כן בחלב לבדו, ומכל מקום יש לומר, שאף החלב לבדו אסור. [7]

אלא תאמר להוכיח את התירו של חלב, מדגלי רחמנא דבפסולי המוקדשין [כגון קדשים שנפל בהם מום, ונפדו] דכתיב בהו [דברים יב טו]: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", ודרשינן: "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב, [8] ותלמד מזה: הא חלב דחולין שרי; אף כך אי אפשר לומר, כי:

ואימא חלב דחולין אסור באכילה ושרי בהנאה, ואילו דקדשים [פסולי המוקדשין] בהנאה נמי אסור!?

אלא תאמר ללמוד את היתירו של החלב, מדכתיב [משלי כז]: "ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותך", אף כך אי אפשר לומר, כי:

ודילמא לא לאכילה כיון הכתוב אלא לסחורה!? [9]

אלא תאמר, שהחלב מותר מדכתיב [שמואל א יז] "ויאמר ישי לדוד בנו, קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה [למחנה המלחמה] לאחיך. ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף", הרי שחלב מותר; אף כך אי אפשר לומר, כי:

ודילמא לסחורה הביא להם!?

ומשנינן: אטו דרכה של מלחמה לסחורה, וכי דרך לעשות סחורה במלחמה, ובהכרח שלשתיה הביא לו, ומוכח שהחלב מותר.

ואיבעית אימא: יש להביא מקור להיתר החלב מהכא: דכתיב "ארץ זבת חלב ודבש", ואי לא דשרי, וכי משתבח לן קרא במידי דלא חזי [אם לא שהחלב מותר, אי אפשר שישבח הכתוב את ארץ ישראל בדבר האסור].

ואיבעית אימא מהכא יש ללמוד שהחלב מותר, דכתיב [ישעיה נה] "לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר, יין וחלב", הרי שאמר הכתוב "לכו שברו ואכלו... יין וחלב". [10]

כאן שבה הגמרא ללימוד הנזכר לעיל מ"גמל גמל", והיינו ממה ששנתה התורה את איסור הגמל במשנה תורה, ומקשה:

אלא מעתה שאתה דורש את כפילות האיסור גבי גמל - שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להני הוא דאתו [כפילות השפן הארנבת והחזיר במשנה תורה עם הגמל, למה נשנו]!?

אלא בהכרח שלכך נשנתה כל הפרשה לכדתניא: למה נשנו בבהמה: מפני "השסועה" [שם בהמה שנזכרה רק במשנה תורה] ונשנו בעופות: מפני הראה שנתחדש איסורה במשנה תורה, והיינו כדקיימא לן: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, כלומר, פעמים ששונה התורה פרשה שלימה מפני דבר אחד בלבד שמתחדש בה; ואם כן -

"גמל גמל" נמי להכי הוא דאתא [אף הגמל לא נשנה אלא מפני השסועה], ואיך נדרוש מן הכפילות!?

ומשנינן: מכל מקום, כל היכא דאיכא למידרש - דרשינן.

תנו רבנן:

רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה.

ואם יש בו מקצת סימנים שהוא דומה בהם לאמו, הרי היא חייבת בבכורה.

רבי שמעון אומר: אין די במקצת סימנים אלא עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.

איבעיא להו:

לדעת רבי שמעון הסובר: טמא הנולד מן הטהורה אסור באכילה, וסובר לענין בכורה שאפילו במקצת סימנים אין די כדי לחייבו בבכורה, לאכילה מי בעי נמי רבי שמעון ראשו ורובו [האם אף להתירו באכילה אין מתיר רבי שמעון במקצת סימנים דומה לאמו, אלא עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו], או לא צריך ראשו ורובו, וכשבמקצת סימנים דומה הבהמה הטמאה לאמה הטהורה, הרי היא מותרת באכילה? וצדדי הספק הם:


הערות

[1] א. לפי פשטות הסוגיא ומשמעות רש"י כאן, ביאור דברי רבי שמעון הם, דפרה שילדה צורת גמל הרי הוא אסור, והדין אינו תלוי בסימני טהרה, אלא בצורתו. אך ראה היטב שיטת רש"י בבבא קמא עח ב, וראה עוד בחזון איש בכורות טז י ד"ה ונראה [הובאו דבריו לקמן ז א בהערות]. ב. בהמשך הסוגיא מבואר, שאסר רבי שמעון אפילו כשמקצת סימניו כשל אמו. וכתב בחזון איש [בכורות טז י ד"ה ונראה]: דפשיטא - שאם גמל בן פרה אסור באכילה - שאינו קדוש בבכורה, כיון שהוא טמא. וכן בפרה שילדה כמין חמור. והא דמיבעיא לן לעיל [בעמוד א, בפרה שילדה מין חמור ומקצת סימניו כשל אמו אם הוא חייב בבכורה], היינו אליבא דרבנן דמותר באכילה. [ולכאורה דבריו תלויים בספק שהובא בהערות על המשנה, אם איסורו משום יוצא מן הטמא או שהוא מין טמא. אך אפשר שכוונתו, שלא יתכן בכור בהמה טהורה שיהא טמא, ואינו דומה לבעל מום].

[2] [וקשה, הרי בהמשך הסוגיא מבואר שאף רבי שמעון לא דרש כן, אלא משום כל היכי דאיכא למידרש דרשינן, שהרי אף שאר בהמות נשנו בספר דברים בשביל מה שנתחדש באותה פרשה. ואם כן למה הצרכנו למצוא דרשה לרבנן! ?].

[3] א. ראה בתוספות מהיכן והאיך ילפינן לה. ב. הקשה מהרי"ט אלגאזי [ד ג]: לדעת הרא"ה והריטב"א [כתובות ס א] שבשר אדם אסור בלאו, אם כן יש לומר שהצרך הכתוב לאסור חלב בהמה טמאה כדי שלא נלמד מחלב מהלכי שתים שהוא מותר, [ואף קל וחומר יש בזה, כמבואר שם]! ? ובשלמא לדעת הרמב"ם [מאכלות אסורות ב ג] הסובר, שבשר אדם אינו אסור אלא באיסור עשה, לא קשה, לפי מה שכתב הרב המגיד שם בדעתו, דיוצא מן הדבר האסור באיסור עשה בלבד אין בו משום יוצא מן הטמא, אבל לדעת הרא"ה והריטב"א קשה, ראה עוד שם.

[4] א. מבואר באחרונים שריבוי צירן של טמאים הוא לרבות יוצא מן הטמאים, ומכאן ילפינן שהיוצא מן האיסור אסור. ומיהו רוטב וקיפה שלהן הוא דין אחר כמבואר בתוספות, ראה שם. וראה בקהלות יעקב סימן ד ד"ה עוד, שהיה מקום לפרש, שאין כוונת הגמרא ללמוד מפסוק זה שהיוצא מן הטמאים אסור, אלא: צירן של טמאים וכן החלב של טמאים נאסרו משום שבעודם בלועים בבהמה הטמאה הן היו חלק מהבהמה, ונאסרו בכלל הבהמה, דכל חלק בבהמה הראוי לאכילה הוא בכלל האיסור, ואחר כך כשיצאו לא נשתנו לפנים חדשות ממה שהיו בבהמה רק נתחלקו והופרשו מהבהמה, ונחשב צירן כחלק מן האיסור, וכן בחלב הטמאים שלמדה הגמרא מצירן, היינו נמי משום שהחלב בעודו בבהמה נחשב כחלק מהבהמה, דכל הגוף בכללו עם כל לחלוחית שבו, הוא בכלל הבהמה, ולכן דומה חלב הגמל לצירן של טמאים, ראה עוד שם. ב. [לכאורה מוכח ממה דלא מקשה הגמרא גם בענין טהור שנולד מן הטמא: טעמא דכתיב "אך את זה לא תאכלו", הא לאו הכי הוה אמינא טהור שנולד מן הטמא שרי, מאי שנא מהא דתניא "הטמאים לאסור צירן", משמע שגדר איסור טהור שנולד מן הטמא אינו משום יוצא מן האיסור אלא שהוא מין טמא, והרי יש נפקא מינה בזה כמו שנתבאר בהערות על המשנה בשם יד אלי'].

[5] הקשה הנודע ביהודה [מהדורא תניינא יו"ד סימן לו]: הרי דם שבשלו אינו עובר עליו כמבואר במנחות כא א, והטעם הוא משום שאינו ראוי לזריקה, וכמו שכתב רש"י שם. ואם כן מן הדין שיהא החלב מותר, כיון שאינו ראוי לזריקה על המזבח! ? ובחזון איש [בכורות טז יג] כתב ליישב, שהאיסור הוא משום שהוא נגרם מן הדם, וחילק שם בין זה לדם שבישלו כיון שנעשה על ידי אדם, ראה שם. וכעין זה צידד בכתבים המיוחסים להגרי"ז שהאיסור הוא משום יוצא מן הדם, אלא שכתב, דמרש"י ד"ה דאמר מר לא משמע כן. [אך ראה לשון רש"י ד"ה ואין נפשה שכתב "מחמת דם קאתי", ואינו מוכרח]. ובעיקר הדבר, אם דבר שנתהפך למציאות אחרת, הרי הוא בכלל יוצא מן האיסור, ראה קהלות יעקב סימן ה.

[6] א. בקהלות יעקב סימן ה, הביא מחלוקת האחרונים בביאור דברי הגמרא, כי יש לפרש, שהוא כבשר מן החי ממש, ויש לפרש שהוא משום יוצא מן החי, ומדין יוצא מן האיסור שהוא אסור. וראה בתוספות חיצוניות המובאים בהערה 10. והביא שם בשם רבי עקיבא איגר, שלמד מלשון הגמרא "ליכא מידי דאתי מחי" שאין זה אבר מן החי ממש אלא יוצא מן החי, אך הקשה: למאן דאמר "בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת" והיינו שאין עליה בחייה שם אבר מן החי, האיך שייך לומר שהחלב נאסר מדין יוצא מן האסור, והלא החי עדיין לא נאסר, ובעל כרחך שהחלב עצמו נידון כבשר מן החי, ואין צריך כלל שיצא מן האיסור, כי הוא האיסור עצמו. וכתב על זה בקהלות יעקב שם: דיש לומר שדין יוצא מן האיסור הוא לאו דוקא כשאבוהן כבר נאסר בפועל, אלא דין היוצא מהן כדין העיקר לכל הדינים שיש על אבוהן, וכגון הא דתניא בחולין דף קכ ב גבי טבל דמשקין היוצא ממנו כמותו, דנראה, דאפילו היכא דאבוהן דהיינו עיקר הטבל היה לפני גמר מלאכה, והיה מותר באכילת עראי, מכל מקום משקין היוצאים מהם, כשאותן משקים תיגמר מלאכתן אסורים באכילת עראי, אף על פי שאבוהן עצמו עדיין מותר באכילת עראי, ואין זה נקרא שהיוצא ממנו חמור מאביו, אלא הרי הם כאבוהן ממש, כמו שאבוהם דינו להיאסר בעראי אחר גמר מלאכה שלו, הכי נמי היוצא ממנו דכוותיה, שהם נאסרים באכילת עראי בגמר מלאכה שלהם, והוא הדין הכא, דין החלב כדין העיקר דהיינו גוף הבהמה, וכמו שכל אבר ובשר שבה נאסרין בשעת פרישתו מחיותא דידהו, כך גם החלב נאסר בשעה שהוא פורש מהחי. והנה ידוע בשם הגרי"ז שאין אפשרות לעשר יוצא מן הטבל, והיינו משום שהוא סובר דלא כהקהלות יעקב, ולכן לא שייך לעשר את היוצא. ולכאורה, לפי צד זה אם יצא מן הטבל שלא נגמרה מלאכתו, לעולם יהא מותר באכילת עראי. עוד הביא בקהלות יעקב שם בשם הנודע ביהודה, שביאר את איסורו של החלב משום איסור עשה דאינה זבוחה, ראה שם. ב. כתב בשיטה מקובצת, דאף ביצת טמאה דילפינן לה מ"ואת בת היענה", הטעם שצריך פסוק לאוסרו ואינו אסור כשאר יוצא, הוא משום שאף ביצת טהורה שהיא מותרת חידוש הוא, כי הוא יוצא מן החי, ואם כן הייתי מתיר גם ביצת טמאה, וככל המבואר בסוגייתנו, וראה עוד שם.

[7] א. הקשה מהרי"ט אלגאזי [ב ה]: הרי בלאו הכי יש לומר, שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב כדי לחייב את האוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב שנתבשלו כאחת, כי משום איסור חלב לבד אינו אלא איסור חצי שיעור שאין לוקין עליו! ? ומסגנון קושייתו נראה שלדעתו החלב אסור משום בשר מן החי ממש, שהרי אם משום יוצא הוא, אין לוקין עליו, ותיקשי יותר: הרי נפקא מינה לענין מלקות, אפילו כשאכל שיעור שלם מן החלב. עוד הקשה, דנפקא מינה לאוכל בשר בחלב שלא כדרך הנאתן, שעל חלב לבד אינו לוקה, מה שאן כן משום איסור בשר בחלב, וכמבואר בפסחים כד ב. ורא. ה. מה שכתב בזה. ב. במהרי"ט אלגאזי שם הביא בשם הגר"ש גרמיזאן שהקשה: מה ראיה היא ממה שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב, והרי יש לומר שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב של שחוטה שאין בו משום איסור אבר מן החי! ? ומהרי"ט אלגאזי תמה עליו: הא קיימא לן המבשל בחלב מתה או חלב שחוטה אין איסורו מדאורייתא אלא מדרבנן. וכתב עוד לחדש, דאפילו חלב של בן פקועה [שאינו צריך שחיטה] הרי הוא מותר משום בשר בחלב שהוא כשחוט דמי. והביא לזה ראיה מסוגייתנו, דאם איתא דחלב בן פקועה כיון שהוא חי איכא משום בשר בחלב, מה ראיה היא ממה שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב, הרי יש לומר שהצרכה התורה לאסור בשר שנתבשל בחלב בן פקועה. וראה בענין חלב בן פקועה, בהגהות על מהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח.

[8] הרשב"א והר"ן בפרק גיד הנשה כתבו, דחלב [בצירי] הוא מין בשר, (וחשיב "מין במינו"), מדאמרינן בחולין קג שחייבים על חלב מן החי משום בשר מן החי. והנה חלב (בקמץ) אינו מין בשר, וכדמוכח מהא דאמרינן הכא "בשר לא חלב", ומכל מקום מבואר בסוגייתנו שיש לאוסרו משום דאתי מן החי, ומוכרח שאיסורו אינו משום בשר מן החי אלא משום יוצא מן החי, ראה בזה בהערה לעיל. על פי האחרונים המובאים בקהלות יעקב סימן ו.

[9] ראה משנה למלך [מאכלות אסורות ח יח], מה שלמד מכאן לענין סחורה במאכלות אסורות.

[10] א. הקשו בתוספות חיצוניות שבשיטה מקובצת: למה לא למדה הגמרא את היתר החלב מאברהם אבינו שנאמר בו: "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם - לפני שלשת המלאכים שבאו לבקרו - והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". שהרי בודאי לא האכילם איסור, כי קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה! ? ותירצו בשם ר"י: שהיה סבור אברהם שהם בני נח, ולא נצטוו על זה כי אין זה משבע מצוות בני נח שקבלו עליהם, ואף בירושלמי משמע שאכלו בשר בחלב, ראה שם. והקשה מהרי"ט אלגאזי [ב ז]: מה בכך שהם בני נח, והרי בני נח נצטוו על אבר מן החי, והוא הדין על בשר מן החי, וכמו שהוכיח שם! ? ומיהו קושייתו אינה אלא אם נפרש - ראה הערה 6 - שהנידון בסוגייתנו הוא משום בשר מן החי ממש, אבל אם הנידון הוא משום יוצא מן החי, אין מקום לקושייתו. וראה ראשית בכורים. ב. הקשה מהרי"ט אלגאזי [ב ו]: שמא החלב הנזכר, הוא חלב שחוטה או חלב בן פקועה, שאין בו משום איסור אבר מן החי! ?

הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך כוונתו: דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול [תאכל]! תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "גמל טמא הוא" ("את הגמל כי מעלה גרה ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם", ויקרא יא, ד), ויש כאן הדגשה: הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור.

ר' שמעון אומר: נאמר "גמל" "גמל" שני פעמים, לענין איסור אכילה, פעם בספר ויקרא (יא, ד) ופעם בספר דברים (יד, ז), הרי זה בא לומר: אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה טמא. שלדעתו, אם טהורה ילדה כמין טמאה — אסור הולד באכילה, שלא כשיטת משנתנו. ומבררים את דעות החכמים שבברייתא.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' שמעון, האי [אותו] כפל לשון של "גמל" "גמל", מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: חד [אחד מהם] בא לאסור את הגמל עצמו, וחד [ואחד מהם] בא לאסור את חלבו, שחלב הנקבה גם הוא אסור. ושואלים: ור' שמעון, לאסור חלבו של גמל, ושאר בהמות טמאות, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו הדבר] ממה שנאמר "את הגמל", ולשון "את" הריהי באה לרבות את חלבו. ומן הצד האחר, רבנן [חכמים], "אתים" המילה "את" בתור ריבוי לא דרשי [אינם דורשים].

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: שמעון העמסוני היה דורש כל "את" ו"את" שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג) ולא מצא מה לרבות מ"את" האמורה בו, שאין דבר שמוראו שווה למורא המקום — פירש, כלומר, הפסיק לדרוש לשון "את". אמרו לו תלמידיו: רבי, מאחר ולא ניתן לדרוש בדרך זו, כל "אתין" שדרשת עד עכשיו מה תהא עליהם? וכי לשוא דרשת? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה שדרשתי כך את הכתובים, כך אני מקבל שכר על הפרישה.

עד שבא ר' עקיבא ולימד: "את ה' אלהיך תירא" — הרי זה לרבות תלמידי חכמים, שצריך לירא מהם.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אלא מעתה, שאנו אומרים כי טעמא דרבנן [טעמם של חכמים], שהם למדים לאסור אף חלב גמל מ"גמל" "גמל", ור' שמעון מ"את הגמל", יש להסיק: הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זה הייתי אומר] חלב בהמה טמאה שרי [מותר]?

מאי שנא מהא דתניא [במה שונה דינו של חלב מזו ששנויה בברייתא]: נאמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא) ומה' הידיעה למדו חכמים לאסור גם צירן (שומנם, הנוזל היוצא מגופם), וגם רוטבן (הרוטב היוצא מהם תוך כדי בישול), וגם קיפה שלהן (התבשיל הנקפה ומצטבר בשולי הקדירה)?

השיב לו רב אשי: איצטריך [הוצרך] חלב הגמל ללימוד בפני עצמו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וחלב של בהמה טהורה נמי [גם כן] חידוש הוא שמותר, שהרי נוצר מן הדם, וכפי שאמר מר [החכם]: אשה שילדה ומניקה — אינה רואה דם נידה, משום שדם הנקבה המניקה נעכר (נעשה עכור) ונעשה ממנו חלב. וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה, שחלב מותר, אם כן בבהמה טמאה נמי לישתרי [גם כן יהיה מותר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שהוא אסור.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שמניקה אינה רואה דם משום שדם נעכר ונעשה חלב, ואם כן יש חידוש במה שהותר החלב בטהורה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טעם הדבר שמניקה אינה רואה דם, הוא משום שהיולדת איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה, כלומר, אינה חוזרת לבריאותה עד עשרים וארבעה חדש, ולשיטתו החלב אינו נוצר מן הדם — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע הוצרך הכתוב לאסור במיוחד חלב בהמה טמאה?

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא [ואין דבר שבא מן החי והתירה אותו התורה], והאי [וזה] החלב כי [כמו] אבר מן החי הוא, ובכל זאת שרי [מותר]. והואיל וחידוש הוא שחידשה תורה, הילכך [על כן] יש לומר כי אפילו בבהמה טמאה לישתרי [יהיה מותר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאסור.

א ושואלים: ובאמת, חלב של בהמה טהורה מנלן דשרי [מנין לנו שהוא מותר באכילה]? אילימא מדאסר רחמנא [אם תאמר ממה שאסרה התורה] בשר בחלב, ונסיק מכאן: הא לחודיה שרי [אבל לעצמו מותר החלב] — יש לדחות הוכחה זו, שכן יכול אתה להסיק מסקנה אחרת, ואימא [ואמור] כך: חלב לחודיה [כשלעצמו] — אסור באכילה ומותר בהנאה, שלא בדרך אכילה, בשר בחלב — בהנאה נמי [גם כן] אסור! וגם

לר' שמעון דשרי [שמתיר] בשר בחלב בהנאה, משכחת לה [מוצא אתה] טעם מיוחד להוסיף איסור לגבי בשר בחלב, גם אם חלב נאסר כשלעצמו — למילקי על בישוליה [ללקות על בישולו] של בשר בחלב!

אלא מכאן יש להוכיח שחלב מותר באכילה — מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] בפסולי המוקדשין, כלומר, קדשים שנפל בהם מום ונפדו, שנאמר בהם: "תזבח ואכלת בשר" (דברים יב, טו), ודורשים שם: "תזבח" — כוונתו — ולא גיזה, שאינך רשאי ליהנות מצמרם, "בשר" — ולא חלב. ותלמד מכאן: הא [אבל] חלב של חולין — שרי [מותר].

ודוחים: והרי יכול אתה לדייק באופן אחר, ואימא [ואמור] כך: חלב של חולין — אסור באכילה ושרי [ומותר] בהנאה, חלב של קדשים — בהנאה נמי [גם כן] אסור!

אלא יש להביא ראיה שחלב מותר מדכתיב [ממה שנאמר]: "ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך" (משלי כז, כז), הרי שחלב העזים משמש למזונו של אדם ("ללחמך").

ודוחים: ודילמא [ושמא] הכוונה היא לסחורה, שמוכר חלב על מנת שיהא לו לחם לאכול, אבל לא שהחלב עצמו משמש לאכילה! אלא יש להביא ראיה מדכתיב [ממה שנאמר] כאשר שלח ישי את דוד בנו למלחמה עם הפלשתים: "ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף" (שמואל א יז, יח), משמע שהיו אוכלים דברים של חלב.

ודוחים: ודלמא [ושמא] כוונתו לסחורה, שימכרם שר האלף! על כך משיבים: אטו [וכי] דרכה של מלחמה שהולכים בה לסחורה? אלא ודאי שלח להם את חריצי הגבינה כדי שיאכלום. ואם כן, יש מכאן ראיה.

ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור מכאן] ראיה, שנאמר בשבחה של ארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז), ואי לא דשרי [ואם לא שחלב מותר], משתבח לן קרא במידי דלא חזי [וכי משתבח לנו הכתוב בדבר שאיננו ראוי] לאכילה? ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מהכא [מכאן] יש ראיה, שאמר הנביא: "לכו שברו (קנו אוכל) ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב" (ישעיהו נה, א). ושבים למחלוקת ר' שמעון וחכמים, ששניהם דורשים את הכפילות "גמל" "גמל" שבספר ויקרא ובספר דברים, כל אחד לשיטתו.

ושואלים: אלא מעתה, "שפן" "שפן", "ארנבת" "ארנבת", "חזיר" "חזיר", שהוזכרו גם הם פעמיים לאיסור, גם הם להני הוא דאתו [ללימודים אלו הוא שבאו]?

והרי לא הובאו אלא לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: למה חזרו ונשנו כל הבהמות הטמאות והעופות הטמאים בספר דברים (דברים יד, ז—כ)? בבהמה הטמאה — מפני השסועה (דברים יד, ז) שלא נזכרה בספר ויקרא, ובעופות מפני הראה (דברים יד, יג).

ואם כן "גמל" "גמל" נמי להכי הוא דאתא [גם כן לצורך זה הוא שבא], משום השסועה שנזכרה בספר דברים, ולא כדי לחדש דין לעצמו! ומשיבים: אף על פי כן, כל היכא דאיכא למידרש דרשינן [כל מקום שאפשר לדרוש דורשים], ורק במקום שאי אפשר לדרוש אומרים שלא הובא אלא אגב דבר אחר שנתחדש בפרשה.

ב ועוד בבירור דעת ר' שמעון בעניינים אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים של אמו — חייבת. ר' שמעון אומר: אינה פטורה מן הבכורה עד שיהא ראשו ורובו של הולד דומה לאמו.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: לענין היתר אכילה של טמאה הנולדת מן הטהורה, מי בעי [האם צריך] ר' שמעון ראשו ורובו דומה לאמו הטהורה, או לא, ודי שיש מקצת סימנים כדי להתירה באכילה?

ומפרטים: לענין בכורה כתיב [נאמר]: "אך בכור שור" (במדבר יח, יז), ולמדים מכאן: עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ואם אין ראשו ורובו שור — אין בו דין בכורה, לדעת ר' שמעון. אבל לענין אכילה, שדרש ר' שמעון מן הכתובים, שגמל שנולד מן הטהורה גם הוא אסור, יש לומר כי גמל גמור הוא דאמר רחמנא דאסיר [שאומרת התורה שאסור], הא [אבל] אם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is what it is saying: You shall not eat a being that comes from one of those animals that chew their cud and have split hooves if it itself does not have the signs of being kosher. To counter this, the continuation of the verse states: “The camel…is impure for you” (Leviticus 11:4). This indicates that a camel itself is non-kosher, but a non-kosher animal that is born from a kosher animal is not non-kosher; rather, it is kosher.

Rabbi Shimon says it is stated: “Camel” (Leviticus 11:4), “camel” (Deuteronomy 14:7), teaching the term two times with regard to the prohibition of consumption. This teaches that both a camel that is born from a camel and a camel that is born from a cow are non-kosher. According to Rabbi Shimon, a non-kosher animal born to a kosher animal is forbidden for consumption, in contrast to the ruling in the mishna.

The Gemara asks: And as for the Rabbis in the baraita, who disagree with Rabbi Shimon, what do they do with this repetition of “camel,” “camel”? The Gemara answers that one of the verses is written to prohibit the camel itself and one is written to prohibit the female camel’s milk. The Gemara asks: And as for Rabbi Shimon, from where does he derive that a camel’s milk is forbidden? The Gemara answers: He derives it from the phrase “the camel [et hagamal].” The verse could have stated just the term “hagamal.” The addition of the word “et” teaches that the prohibition applies also to its milk. And the Rabbis do not interpret instances of “et” as a means to derive new halakhot; they consider it to be an ordinary part of the sentence structure and not a source for exegetical exposition.

As it is taught in a baraita: Shimon HaAmasoni would interpret each and every occurrence of the word “et” in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall fear the Lord your God” (Deuteronomy 6:13), which is written with the added word “et,” he withdrew from this method of exposition, as whose fear could be an extension of the fear of God? His students said to him: Our teacher, what will be with all the occurrences of “et” that you interpreted until now? Shimon HaAmasoni said to them: Just as I received reward for the exposition, so I receive reward for my withdrawal from using this method of exposition.

The word “et” in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and taught: “You shall fear the Lord your God”; the word “et” in the verse serves to include Torah scholars, i.e., that one is commanded to fear them just as one fears God. In any event, Shimon HaAmasoni no longer derived additional halakhot from “et.” The Rabbis follow the conclusion of Shimon HaAmasoni that “et” is not expounded.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: If that is so, that the reason of the Rabbis for the halakha that a camel’s milk is forbidden is that it is derived from the words “camel,” “camel,” written twice, and Rabbi Shimon derives it from “the camel [et hagamal],” then could it be reasoned that if not for this derivation I would say that milk of a non-kosher animal is permitted?

In what way is this case different from that which is taught in a baraita: The Torah states with regard to the prohibition against eating creeping animals: “These are they that are impure [hateme’im] to you among all the creeping animals” (Leviticus 11:31). The Sages interpret the letter heh in the term “that are impure [hateme’im]” to prohibit their juice that oozes from their body and their gravy that is produced when they are cooked, and sediments of their flesh that congeal at the bottom of the dish when cooked. Evidently, any liquid that emerges from a non-kosher animal is forbidden.

Rav Ashi responded: The additional exposition to derive that camel’s milk is forbidden was necessary, because it might enter your mind to say it may be permitted, since the permissibility of consumption of the milk of a kosher animal is also a novelty. The milk originates from the blood, which is forbidden for consumption, as the Master said that the reason a nursing woman does not experience menstruation is because the blood is spoiled and becomes milk. Since it is a novelty that the Torah permits milk despite its origins, it might enter your mind to say that with regard to a non-kosher animal it should also be permitted. Therefore, the verse teaches us that it is forbidden.

The Gemara challenges: This works out well according to the one who says that a nursing woman does not menstruate because the blood is spoiled and becomes milk. But according to the one who says that the milk does not originate from blood, but rather the reason she does not menstruate is because her limbs become disjointed and her soul, i.e., her health, does not return to her until twenty-four months later, what is there to say? Why does the Torah employ a verse to render forbidden the milk of a non-kosher animal?

The Gemara answers: It was necessary, because it might enter your mind to say it may be permitted; since generally speaking there is nothing that comes from a living animal that the Merciful One permits, and yet this milk of a kosher animal is similar to a limb severed from the living and is nevertheless permitted, the permissibility of milk is a novelty of the Torah. And consequently it might enter your mind to say that even the milk of a non-kosher animalshould be permitted in line with that novelty. Therefore, the verse teaches us that it is forbidden.

§ The Gemara asks: And from where do we derive that the milk of a kosher animal is in fact permitted? If we say that it is derived from the fact that the Merciful One prohibits eating meat that was cooked in milk, indicating that milk by itself is permitted, one can reject this proof and say that milk alone is forbidden only for consumption but permitted with regard to deriving benefit from it. By contrast, meat that was cooked in milk is forbidden with regard to deriving benefit from it as well.

And according to Rabbi Shimon, who deems meat that was cooked in milk permitted with regard to deriving benefit from it, you find a reason for the Torah to mention the prohibition of meat and milk together, even if milk alone is forbidden as well, and that is in order to render one liable to receive lashes for cooking them together, which would not apply to cooking milk alone.

Rather, one can prove that milk is permitted for consumption since the Merciful One revealed that with regard to disqualified consecrated animals that were redeemed: “You may slaughter and eat meat” (Deuteronomy 12:15). This verse is interpreted in the following manner: “You may slaughter,” but you may not use its wool from shearing. You may eat its “meat,” but you may not consume its milk. It can be inferred from here that milk of non-sacred kosher animals is permitted.

The Gemara rejects this proof: But one could say the distinction between non-sacred milk and milk from sacrificial animals is not with regard to the permissibility of consumption. Rather, milk of non-sacred animals is forbidden for consumption but is permitted with regard to deriving benefit from it, but the milk of sacrificial animals is forbidden with regard to deriving benefit as well.

Rather, proof may be brought that milk is permitted from the fact that it is written: “And there will be goats’ milk enough for your food, for the food of your household, and maintenance for your maidens” (Proverbs 27:27). According to the verse, goats’ milk serves as food, and therefore must be kosher.

The Gemara rejects the proof: But perhaps the verse is referring to selling the milk as merchandise and using the money to buy food, and not to consuming the milk itself. Rather, proof may be brought from the fact that it is written with regard to Jesse’s instructions to his son David upon sending him with provisions for his brothers, who were at war against the Philistines: “And these ten cheeses you shall bring to the captain of their thousand” (I Samuel 17:18), which indicates they ate dairy products.

The Gemara rejects this proof as well: But perhaps this verse too means the captain can sell the cheese as merchandise. The Gemara responds: Is that to say that it is the norm during war to engage in commerce? Clearly the cheese was meant for consumption, which proves it is permitted to eat dairy products.

And if you wish, say instead that proof may be brought from here: The Torah praises Eretz Yisrael as: “A land flowing with milk and honey” (Exodus 3:17), and if milk was not permitted, would the verse praise the land to us with an item that is not suitable for consumption? And if you wish, say instead a proof from here: “Come, buy, and eat; and come, buy wine and milk without money and without price” (Isaiah 55:1).

§ The Gemara returns to the dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis, who interpret the repetition of the word “camel” as indicating the prohibitions against eating a camel born from a cow and consuming its milk, respectively, and asks: But if that is so, that the repetition indicates these halakhot, then with regard to the words: “Hare,” “hare,” “rock badger,” “rock badger,” “swine,” “swine” (see Leviticus 11:5–7; Deuteronomy 14:7–8), which are all mentioned twice as being forbidden, do these words come to teach these halakhot as well?

The Gemara explains: They are necessary only for that which is taught in a baraita: Why were all of the non-kosher animals and birds repeated in Deuteronomy (14:7–20), after having been mentioned already in Leviticus (11:10–20)? With regard to the animals, it is because of the shesua (see Deuteronomy 14:7), an animal with two backs and two spines, which is not mentioned in Leviticus, and with regard to the birds, it is because of the ra’a (see Deuteronomy 14:13).

The Gemara challenges: If so, then the double reference of “camel,” “camel,” also comes for this purpose of teaching about the shesua, and not to teach a separate halakha about the camel. The Gemara explains: Nevertheless, anywhere that it is possible to interpret the verse as teaching an additional halakha, we interpret it in that manner. Only where there is no possibility of such an interpretation is the concept of repeating the passage merely to introduce one additional detail invoked.

§ The Gemara discusses an additional source that cites the opinion of Rabbi Shimon: The Sages taught in a baraita that in the case of a ewe that gave birth to a goat of sorts and a goat that gave birth to a ewe of sorts, in each case the mother is exempt from its offspring being counted a firstborn. And if it has some of the characteristics of its mother, the mother is obligated, i.e., subject to accounting its offspring a firstborn. Rabbi Shimon says: The offspring does not have firstborn status unless its head and the majority of its body are similar to the appearance of its mother.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to the permissibility of eating a non-kosher animal that was born to a kosher animal, does Rabbi Shimon require its head and most of its body to resemble its mother, or not, and possessing some of the characteristics of its mother suffices?

The Gemara explains: With regard to the halakha of firstborn status, it is written: “But the firstborn of an ox” (Numbers 18:17), which indicates that it does not have firstborn status unless it is an ox and its firstborn is an ox. If its head and most of its body do not resemble an ox, it does not have firstborn status according to Rabbi Shimon. But with regard to consumption, where Rabbi Shimon holds a camel born to a kosher animal is forbidden, perhaps it is only an ordinary-looking camel that the Merciful One states is forbidden, but if

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי קאמר דבר הבא וכו' ת"ל ואת הגמל גמל הוא טמא ולא טמא הנולד מן טהורה:

ר' שמעון אומר גמל גמל ב' פעמים. דתורת כהנים ובמשנה תורה אחד לאסור גמל הנולד מן הגמלה ואחד לאסור גמל הנולד מן הפרה. דלא סבירא ליה שהיוצא מן הטהור טהור:

ורבנן. דסברי שהיוצא מן הטהור טהור גמל גמל מאי עבדי ליה חד לגמל עצמו ואידך גמל לאסור חלבו:

ור"ש (אומר) מנ"ל לאסור חלבו מאת הגמל נפקא את הטפל לבשרו:

ורבנן. אתים לא דרשי כשמעון העמסוני דפירש שחזר בו מכל האתים שדרש שאינן באין לרבות הואיל ולא מצא מה לרבות לאת ה' אלהיך תירא:

אלא מעתה. אי לאו טעמא דרבנן דאסירי ליה לחלב בהמה טמאה מגמל גמל ור' שמעון מאת הגמל הו"א דשרי מ"ש מהא דתניא. אלה הטמאים לאסור צירן ומהכא נילף נמי לחלב:

איצטריך. למילף מן הגמל סד"א הואיל ובבהמה טהורה הוי חדוש הוא דחלב שרי ומאי חדוש כדאמר מר לגבי מניקה כדאמרינן ד' נשים דיין שעתן דאינן מטמאין למפרע לא מפקידה לפקידה ולא מעת לעת. ואלו הן בתולה ומעוברת מניקה וזקנה משום דאלו אין להן דמים הרבה דמניקה דמה נעכר ונעשה חלב ומשום הכי אינה מטמאה למפרע וכיון דחלב מדם אתי בדין הוא דליתסר גבי בהמה לאכילה אלא דחדוש הוא דשרייה רחמנא כדבעינן למימר לקמן וכיון דחדוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתריה להכי איצטריך הגמל לאסור:

הניחא למאן דאמר. דמניקה משו"ה דיה שעתה דאינה מטמאה למפרע אלא מכאן ולהבא משום דדם נעכר ונעשה חלב לטעמא דידיה יכלת למימר דחדוש הוא ולהכי איצטריך אידך קרא:

אלא למ"ד. משום הכי דיה שעתה דאיבריה מתפרקין מחמת הלידה מחמת המניקות ואין נפשה כלומר אין דם ווסתה חוזר עליה עד כ"ד חדש שאינה בריאה כמו שהיתה עד כ"ד חדש הלכך דיה שעתה דאין לה דמים הרבה עד כ"ד חדש א"כ לטעמא דהא תנא ליכא למימר דחידוש הוא ומאי איצטריך אידך הגמל:

אצטריך סד"א. אכתי חדוש הוא הואיל דליכא מידי דאתי מחי דשרי והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי היינו חידוש הלכך אפילו בבהמה טמאה נמי מישתרי להכי איצטריך קרא:

ולר"ש. נמי דשרי לבשר בחלב בהנאה במס' חולין אפי' לטעמא דידיה לא מצית למימר דשרי דאע"ג דשרי לבשר בחלב בהנאה אי בשיל ליה בחלב לקי ואסור באכילה ואי בשיל לחלב לחודיה לא לקי אבל אסור באכילה ואכתי מנ"ל דשרי באכילה:

אלא מדגלי רחמנא גבי פסולי המוקדשין היכא דנאכלין במומן דכתיב תזבח דבספרי מוקים לה בפסולי המוקדשין תזבח ואכלת ולא גיזה דכתיב לא תגוז. ואכלת בשר ולא חלב דכתיב ולא תעבד דחולב בקדשין היינו עבודה מכלל דחלב בבהמה דחולין שרי באכילה:

ודלמא לסחורה. ומוכרו להרויח בו כדי שיתפרנס:

חריצי החלב גבינה. ודלמא לסחורה כדי שימכרם שר האלף לעובדי כוכבים וכי דרכה של מלחמה לסחורה הם רוצים להרוג את העובדי כוכבים וימכרו להם דבר מחיה אלא ש"מ לאכילת שר האלף עצמו הביאום:

אלא מעתה. לרבנן דאמרי דגמל גמל לדרשא אתי לאסור חלב בהמה טמאה הכא נמי דשפן שפן וכו' דכתיבי תרי זמני להכי נמי הוא דאתי כו' הני למה לי אלא לא אתי אלא לכדתניא למה נשנו וכו' מפני השסועה דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

גמל נמי להכי הוא דאתא. ולא לאסור חלב אתי:

לא אע"ג דאיכא למימר הכי דנשנו מפני השסועה מ"מ כל היכא דאיכא למידרש מידי דמשום הכי כתב דרשינן. ואמאי דרש לה מגמל גמל יותר דמשפן שפן וארנבת ארנבת משום דמההוא דנאמר תחלה דרשינן דהיינו גמל:

איבעיא להו לאכילה. גבי טמא שנולד מן הטהור דאסר ר' שמעון באכילה כי אין בו מקצת סימנים כדאמרינן ר' שמעון אומר גמל ב' פעמים כו' אבל כי יש בו מקצת סימנים דומה לאמו שרי באכילה. מי בעי ר' שמעון עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו או בציר מהכי:

ובכורו שור. היינו כי ראשו ורובו דומה לאמו. אבל לאכילה גמל ממש הוא דאמר רחמנא אסור הא אישתני מגמל אפי' מקצת שפיר דמי באכילה. או דלמא לא שנא דלגבי אכילה בעי נמי ראשו ורובו:

בפרש"י בד"ה גמל גמל כו' במשנה תורה הס"ד ואח"כ מ"ה לאסור חלבה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הטמאים כו' ורוטבן אי מהטמאים דריש קשה דבהעור כו' ע"כ מהטמאים כו' דאייתי עלה הך כו' דהטמאים דריש עורות שלהן כבשרן שלהן כו' דריש מן הטמאים פר' כו' פ"ה ה' יתירא נדרשת לאסור כו' ולביצת השרץ עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה לאסור צירו כו' ורביעית בסאתים ופריך כו' רבא מהטמאים ופריך כו' בשרץ ובבהמה כו' ראיה התם מהטמאים לאסור כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רוטב כו' אצ"ל כך דאצטריך כו' חלב חמץ ונבלת עוף כו' דהוי מצי לאוקמא כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה הטמאים. צירן. שומן הדג. תמוה דהרי בשרצים משתעי והתוספות הוכיחו דציר דגים אינו אלא מדרבנן:

רש"י ד"ה קיפה. ריסוקי בשר כו'. כצ"ל:

תד"ה לאסור (בסופו). וקצת תימה כו'. היכי מייתי רבא ראיה כו'. אבל מהכא לא קשיא להו היכי מייתי מינה על חלב. די"ל דסמיך אדרשה דת"כ גבי בהמה טמאה. ודמייתי מהטמאים דשרצים עי' ברא"ש בפרק אין מעמידין סימן מ"ב:

גמ' הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה כצ"ל:

שם מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא כצ"ל:

שם אלא מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין כצ"ל:

שם ואם יש בו מקצת סימנים חייב בבכורה כצ"ל:

רש"י ד"ה גמל טמא וכו' וכגון שנולד מן הפרה כצ"ל:

תוס' ד"ה לאסור וכו' וי"ל ציר דגים דרבנן. נ"ב עיי"ג פג"ה (צט ע"ב) ושי"ע ח"ב (סקפ"ח):

גמרא הא דחולין שרי. עיין לקמן דף כה ע"א תוספות ד"ה שער:

תוס' ד"ה פירש וא"ת לוקמא בכיבוד או"א וכו' י"ל דמשמע ליה דומיא דמורא של מקום וזה א"א וכו'. מכאן הבאתי ראיה בעניותי למה שכתב הרב פרישה י"ד סימן רמ"ב ודלא כהרב ט"ז שם והרב יד אהרן א"ח סימן ע"ב כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח שם סימן תע"ב ושם הבאתי דברי הרב צאן קדשים שכתב על דברי התוס' הללו והוינן בהו ע"ש באורך בס"ד:

גמרא וחלב דבהמה טהורה מנ״ל כו'. הכי פריך גמל גמל לרבנן את גמל לר"ש ל"ל מאי אמרת סד"א הואיל ואישתרי בבהמה טהורה בבהמה טמאה נמי לישתרי בהמה טהורה גופא מנ"ל:

שם ואימא חלב לחודיה אסור באכילה כו'. אין להקשות לפ"ז הא דאוקמינן במסכת חולין (דף קט"ו ע"ב) ג"פ לא תבשל כתיב ומוקי א׳ לאיסור אכילה ל״ל תיפוק ליה דחלב לחודיה נמי אסור באכילה יש ליישב דג׳ פעמים לא תבשל איכא לאוקמי פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה כדאמרי׳ התם במתני׳ (דף קי"ג ע"א):

רש״י ד"ה גמל טמא כו׳ הגמלה וכתיב הוא דמשמע הוא כו׳ כצ"ל:

ד"ה איבעי ר"ש דלא מישתרי כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ור״ש נפקא כו' דמשמע הכא מאן דדרש כו' כצ"ל:

בא"ד מהלכי כפים בחיה טמאתי לך כו׳ כצ"ל:

בא"ד קלוט שרי ויש לדחות דאיכא לאוקמי בראשו ורובו דמי לאמו אי נמי נתיר קלוט מהוא טמא ואת נעמיד לאסור חלבו וגמל נשנה מפני שסועה כמו שפן וארנבת וחזיר כדאמרי׳ לקמן כו' כצ"ל:

בא״ד טעמא דר״א משום דדריש את כו'. פי' משמע התם דלא דרשי׳ את משום דנקטינן דאין קושי סותר:

בא"ד דמה הוא זקוק לומר אי משכחת כו'. פי׳ מדקאמר אי משכחת משמע דהכי קאמר ר"א דרש את להאי דרשא דסותר ונקטינן דאין סותר ודרשי׳ את לדרשא אחריתא אבל את דרשינן ועיין בהרא"ש:

ד"ה פי׳ וא"ת לוקמא במורא אב ואם דהושוו מוראם למוראת המקום כו' כצ"ל. ומה שנדפס בפנינו בכיבוד הוא טעות דמוכח דאת ה׳ אלהיך תירא כתיב:

בא"ד כדאמרי׳ במנחות (דמ"ד ע״א) דתפילין יש א׳ עשה וי"ל כו' כצ״ל:

בא״ד דומי׳ למורא של מקום וזה א"א כו׳ כצ"ל. פי׳ דלא משמע ליה אלא שיהא דומיא למורא ש"מ אבל לעבור עליו בעש׳ יתירא ויהא יותר ממורא של מקום זה א"א אבל ת"ח מרבה ר"ע רק דומי׳ שיהא מורא רבך כמורא שמים דבת"ח ליכא עשה ועיין בתוס׳ דב"ק (דמ"א ע"ב):

תוס' ד"ה הטמאי׳ כו׳ דמייתי עלה הך דרשה כו' כצ״ל:

ד"ה לאסור צירו כו' לא בטיל ומשני שאני ציר כו׳ כצ"ל:

ד"ה רוטב וקיפה כו' כעיקר דמכאן אתה כו׳ כצ"ל:

בא"ד בהכי כמו והתעלמת כו' כצ"ל:

בא"ד לאשמעי׳ דמיחוי כממש כו' כצ"ל:

בא"ד דליהוי שתייה כאכילה כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ הניחא למאן דאמר כו'. לכאורה קשה דהא פלוגתא דתנאי היא בנדה דלמא הני תנאי ס"ל כמ"ד דם נעכר כו'. וי"ל דהא ר"ש ס"ל איברי' מתפרקין כו׳ ולא ס״ל דם נעכר וה"פ הניחא לרבנן דדרשי את אחלב דס"ל דם נעכר כו׳. אבל לרבי שמעון דדריש גמל אחלב הא לא סבירא ליה דם נעכר כו':

שם ואימא חלב לחודיה כו׳ בחולין איתא חד לימוד דבשר בחלב אסור מלא תאכל כל תועבה וחד לימוד מאל תאכלו ממנו נא דדריש שם רבי מאיר. ואיסי ב"י למד מגזרה שוה מטריפה ואיסור הנאה מקל וחומר מערלה וחד לימוד איתא שם משלשה פעמים לא תבשל עיין שם. ואיכא למידק דגמרא דידן לא אתיא רק אליביה דריש לקיש דיליף מאל תאכלו ממנו נא דמאן דיליף שלא תאכל כל תועבה הא האי קרא לא אתי לבשר בחלב לחוד רק אכל שתעבתי כו' ור"י דיליף מלא תאכלנה ואיסור הנאה יליף התם מקודש ע"ש מאי פריך ודלמא בשר בחלב אסור בהנאה מ"מ ל"ל קרא אאיסור אכילה כיון דחלב לחודי׳ אסור ואלימוד דג׳ פעמים לא תבשל ג"כ קשה כנ"ל דל"ל חד לא תבשל אאיסור אכיל׳ והלימוד דאיסי בן יהודה ג"כ קשה ל"ל ג"ש מטרפ׳ אאיסור אכיל׳ דהא איסור הנאה יליף מערלה וע"כ לא קאי אגמ׳ דידן רק ללימוד דר"ל דיליף מלא תאכלו ממנו נא איסור אכילה ואיסור הנאה פריך שפיר דלמא עיקר קרא לאיסור הנאה אתי ויש להקשות לכאורה מאי רצה להוכיח מדכתב רחמנא איסור בשר בחלב ש"מ דחלב לחוד שרי לרבנן דס"ל דם נעכר כו' מ"מ קשה דלמא חלב לחודי׳ אסור משום דם וקרא דבשר בחלב אצטריך משום דהא בשר בחלב אינו אסור רק דרך בישול אסרה תורה ואנן קיימ"ל דדם שבשלו אינו אסור מן התורה לכך אצטריך קרא לאסור משום בשר בחלב:

שם ולר"ש דשרי בהנאה כו׳ למלק׳ על בישולו כו' עכ"ל: ולר"ש לא קשה ל"ל קרא אאיסור אכילה דהא באמת ר"ש יליף התם מג"ש דטרפה דמותר בהנאה א״כ לית ליה קרא אאיסור אכילה ואיכא למימר דעיקר קרא אהיתר הנאה אתי דאי לא כתיב קרא הוי ילפינן ק"ו מערלה וא"ל חוסם פי פרה כו' יוכיח דהא ידענו דחלב אפילו לחודיה אסור באכילה א"כ איכא למפרך מה לחוסם כו׳ שכן מותר באכילה. ועיין בחולין ולקמן בתוס' (דף י׳):

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כב שם סד"א הואיל וליכא מידי דאתו מחי ושריא רחמנא והאי חלב כאבר מה"ח הוא ושרי והלכך אפילו בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל. - וקשה לכאורה דזה אתי שפיר רק למ"ד דבהמה בחייה לאברים עומדת, אבל למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, א"כ ליכא בהאי חלב משום אבמה"ח, דהחלב בעצמו לאו אבר הוא, ורק נפרד מאבמה"ח, ואם בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, א"כ לא אתי מאבר מן החי.

כג ונראה דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וליכא משום אבמה"ח. - אבל עכ"פ כיון שטרם הותרה הבע"ח לאכילה מטעם חסרון שחיטה, יש בזה משום יוצא מן האיסור, וזהו הביאור בגמ' ליכא מידי דאתי מחי ושריא והיינו דטרם הותר החי ממילא כל היוצא ממנו אסור. - ויש בזה חידוש התורה שהתירה חלב אע"פ שיש בזה משום יוצא מאיסור, ויש מקום לומר דכשם שהתירה התורה יוצא מאיסור אבמה"ח כן יש בכלל זה היתר ליוצא מאיסור טמא. - ולזה כתבה תורה לאסור חלב גמל.

כד והנה הא דהתירה התורה חלב בהמה טהורה לאכילה יש לפרש בזה שתים, או משום דליכא בזה משום יוצא מאיסור מטעם דהחלב הוי כפריש ואין זה נחשב לגוף הבע"ח מפני שעומד לצאת, והרי זה כפרש גרידא, או משום דבזה חידוש התורה להתיר איסור יוצא. - אבל נראה יותר בזה שהוא כטעם הראשון, וזהו משום דהחלב לא נחשב לגוף הבהמה כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למעילה י"ב והחלב הוי רק מיפקד פקיד. ונפק"מ לבין הטעמים לענין חלב בהמה טמאה דאם בשביל הטעם הראשון שהוא מפני שאין זה מגוף הבהמה יש להתיר מטעם זה גם בחלב בהמה טמאה, משא"כ אם אמרינן דרק היתר יוצא בזה הנה אין לנו לומר רק מה שהתירה התורה, והיינו יוצא מן החי מבהמה טהורה משא"כ בהמה טמאה שיש בזה גם משום טמא. - והפרישה בסימן פ"א הקשה בזה, ומתרץ דבטמאה אין איסור מן החי נוהג בו ולכן הוי אמינא דכשם שהתירה התורה בטהורה איסור יוצא מן החי כן יש להתיר בטמאה איסור טמא יעוי"ש. אבל זה תמוה דהרי הש"ס מיירי למ"ד אבריה מתפרקין והוא אליבא דר' יהודה כמבואר בנדה ט', ור' יהודה סבר בחולין ק"א דאבמה"ח נוהג גם בטמאין כמו שכתבנו לעיל, אבל נראה דסבר הש"ס דהתורה התירה חלב של בהמה הטהורה הוי הטעם משום דהוי כמופרש ומופרד, - וזה לא נלמד מהקרא דהטמאים דאתי לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם, דשאני התם שזהו מגוף הטמאים, אבל שאני חלב דהוי מופרש ומופרד מהגוף ועומד לצאת, וסברא זו שייכה גם בבהמה טמאה, ואיצטריך קרא לאסור.

כה והנה בשיט"מ הכא הקשה בהא דאיתא פר' אלו טרפות מנין לביצת טמאה שהיא אסורה שנאמר ואת בת היענה, והשתא למה לי קרא תיפ"ל דהיוצא מן הטמא טמא וכו' וי"ל הטעם משום דחידוש הוא הא דביצה טהורה שרייה כדקאמר הכי גבי חלב דכי אבר מן החי ושרי לכך אפילו בטמאה נמי וביצת עוף טהור דשרייה נפקא לן מדדרשינן בפר' שילוח הקן וכו' יעוי"ש. - וכן כתבו התוס' בחולין ס"ד ע"ב. - והנה קשה טובא לר"מ דסבר דאבר מן החי אינו נוהג בעוף כדאיתא בחולין ק"ב ע"א, א"כ לר"מ תקשה בת היענה למ"ל כיון דליכא חידוש הא דשרי רחמנא ביצת עוף טהור משום דליכא בעוף איסור אבמה"ח. - ומצאתי שהקשה השואל בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ע'. - והוסיף עוד קושיא בהא דסו"פ כיסוי הדם דפליגי ר"מ ורבנן בשחיטת חשו"ק אם בעי כיסוי וקאמר שם לר"מ אוקי מיעוטא להדי חזקה ופירש"י חזקת אבמה"ח, וקשה הא בעוף וחיה מיירי ולר"מ אין אבמה"ח אלא בבהמה טהורה. - והנה מחדש שם החת"ס דרק משום אבמה"ח ממעט ר"מ מחיה ועוף. - וזהו משום דכתיב וזבחת מבקרך וגו' וסמיך לה לא תאכל הנפש עם הבשר וזהו אבמה"ח. - אבל בשר מן החי דנלמד מבשר בשדה טרפה, וזהו כר' יוחנן בחולין ק"ב, וא"כ כל שישנו בטרפה ישנו בבשר מן החי. - וא"כ גם לר"מ ישנו בעוף טהור ובחיה טהורה איסור בשר מן החי, והא דפירש"י בכיה"ד אבמה"ח אשגירת לישנא נקט. - נמצא דגם ביצת עוף טהור אתי מאיסור, וחידוש איכא הא דשרי רחמנא. - ולזה איצטרך בת היענה דהו"א הואיל וביצת עוף טהור דאתי מבשר מן החי ושריא רחמנא דהוה"ד גם ביצת עוף טמא מותר, על זה אתי קרא לאסור עכת"ד, יעוי"ש.

כו והנה אף שדברים נעימים הם וראוים הדברים למי שאמרם. - אבל נראה להעיר א) מה יענה לרשב"ל דפליג שם אר' יוחנן וסבר דבשר מן החי נלמד ג"כ מקרא זה דלא תאכל הנפש עם הבשר והיינו דמחד קרא נלמד אבמה"ח ובשר מן החי, וכדפירש"י שם דמפרש רשב"ל לא תאכל הנפש, ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה יעוי"ש, וא"כ תקשה היאך מתורץ לר"מ אליבא דרשב"ל. ב) דלפי דברי החת"ס רק בשר מן החי נלמד מהא דבשר בשדה טרפה ולא אבר מן החי, ותמוה בהא דאיתא בירושלמי נזיר פר"ו בהא דתני ראב"י ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אל תהא תולש ואוכל מן הבהמה כדרך שאתה תולש מהקרקע ואוכל, ומבואר שיש בזה אבר מן החי כמבואר שם, הרי חזינן דגם אבמה"ח נלמד מקרא זה והיינו דמביא שם הירושלמי ללימוד דאבר מן החי וטרפה באזהרה אחת הן. - ואעפ"י דר' יוחנן שם סבר דאבמה"ח נלמד מהקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. - אבל מבואר דגם רשב"ל סבר להאי דרשא דלא תאכל הנפש עם הבשר לאבמה"ח, אבל סבר דהתורה כללה לאבמה"ח גם בקרא דטרפה והוי לאו שבכללות, ור' יוחנן סבר דלא נקרא לאו שבכללות כיון דישנו לקרא מיוחד לאבמה"ח. - אבל ע"כ לא פליג אראב"י שיש בקרא זה דוהבשר בשדה טרפה שאין זה לימוד גם לאבמה"ח, וא"כ אין לומר דסבר ר' יוחנן אליבא דר"מ דרק משום אבמה"ח ליתא בעוף, אבל יש לעוף משום בשר מן החי, מטעם שנלמד מטרפה משום דלפי"ז גם אבמה"ח נלמד מקרא זה דטרפה, וכיון דסבר ר"מ דעוף טהור ממועט מאבר מן החי, ע"כ ממועט ג"כ מבשר מהחי, וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי' לר"מ דע"כ ליתא בעוף טהור גם משום בשר מן החי. ג) דלדברי החת"ס אין ב"נ מצווה על בשר מן החי כיון שזהו דוקא בישראל שמוזהר על הטרפה, וזה דוחק גדול. ד) קשה דגם אם נאמר כן דמודה ר"מ בבשר מן החי שאסור גם בעוף טהור. - אבל כיון שהאברים מותרים, א"כ הביצה שנולדה יש בזה משום זה וזה גורם, היינו האבר המותר עם הבשר האסור, וזה וזה גורם מותר, וא"כ אין ללמוד מזה היתר לביצת עוף טמא שכולו איסור ודין יוצא מטמא עליו.

כז וגם בעצם הדבר קשה לומר דאבר מותר והבשר אסור, דהלא בכל אבר בעינן שיהי' בו גם בשר. - ובשר זה מותר כיון שהוא אבר, ואילו בשר לבדו אסור. - והנה על זה יש לומר דהבשר שעם האבר סגי גם במשהו. - ואין בו שיעור כזית, ובשר לחודיא הכוונה בשר שיש בו כזית. - אבל אכתי יש לתמוה הלא יש אברים דאין בהם גידין ועצמות ורק כולו בשר כמו הלשון והטחול והכליות והלב, והם מותרים אעפ"י שהם בשר, ושאר הבשר אסור, וזה תימה דהלא האברים האלו לא יצאו גם מכלל בשר ומדוע מותרים הם, וכי מפני שיש להם תורת אבר יצאו מכלל בשר, ואם סבר ר"מ דאברים האלו מותרים, ע"כ סבר דגם בשר מן החי מותר בעוף, וא"כ תקשה כדלעיל.

כח והנה בעיקר הדבר הא דנלמד בשר מן החי מבשר בשדה טרפה לא תאכלו, הביאור שזה ג"כ נקרא טרפה דהביאור טרפה כמו הא דטרוף יטרף דכל שבא מכח טירפא כדרך חיה שטורפת נקראת טרפה אעפ"י שאין זה טרפה האמורה בתורה שהיא בכלל נבלה, מטעם שאין כמוה חיה, אלא הכוונה דהבשר שבא מכח טירפא אסור. - וא"כ הרי"ז גם בכלל, בהא דבשר בנפשו לא תאכל. - שבא הלימוד לאבמה"ח ע"כ שזה נכלל גם בשר מן החי, וכמו שמבואר בסנהדרין נ"ז וברש"י ד"ה בשר. - וגם בהלימוד דוהבשר בשדה לא תאכלו יש בכל זה גם אבמה"ח וכמו שסבר התנא ראב"י בירושלמי נזיר שם. אבל לא הוי הכוונה לומר שדין בשר מן החי נוהג רק במי שנוהג בו טרפות, ולומר דאם נוהג בו טרפות להכי תנהוג בו ג"כ הא דבשר מן החי.

כט והנה לפי"ז הא דכתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א ה"ב וז"ל אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה כמו שביארנו לא משום אבמה"ח עכ"ל יעוי"ש הכוונה דחייב עליו משום בשר מן החי שגם זה נקראת טרפה כמו שכתבנו. - וע"כ צריך לומר דע"כ אין לפרש דהחיוב משום טרפה מטעם טריפות, דע"כ לא מיירי הרמב"ם שנטרפה מטעם זה. - וזהו משום דזה עצמו נקראת טריפה. אבל החיוב משום בשר מן החי. - ונוהג גם בב"נ. - ומיושב בזה מה שהקשה מרן בפר"ט ממלכים הי"א. יעוי"ש, ועי' בלח"מ. - ולפי מה שביארנו הדברים מוכרחים. - ולפי"ז לר"מ דסבר דאין אבמה"ח נוהג בעוף טהור ע"כ גם בשר מה"ח בכלל זה וכמוש"נ.

ל ונראה ביישוב הקושיא כמו שכתבו התוס' בשבועות דתמיד איכא איסור אינה זבוחה, וע"כ דסבר ר"מ דיש שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ אף אם אמרינן דאין איסור אבר מה"ח ובשר מה"ח נוהג בעוף טהור, אבל עכ"פ איכא איסור דאינו זבוחה. ובספר מלא הרועים באות ע' מביא הוכחה שזהו שיטת ר"מ דיש שחיטה לעוף מן התורה, ומטעם זה ישנו בביצי עוף טהור דין כל היוצא מן הטמא.

לא וכן יש לפרש גם בסוגיא זו דחלב דקאמר הש"ס דיש לאסור מטעם יוצא מה"ח. - ולכאורה למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וא"כ ליכא מחיים משום אבמה"ח. - אבל ע"כ צריך לומר דישנו בזה האיסור דאינו זבוחה וגם בזה שייך כל היוצא מטמא, וכמוש"נ.

לב אמנם עוד יש להעיר דאכתי אין ללמוד מחלב טהור לחלב טמא דהלא איכא למימר דשאני חלב טהור דאתי מבהמה טהורה שישנה עכ"פ בהיתר על ידי שחיטה, משא"כ חלב טמא, וכמו כן אין ללמוד ביצי עוף טהור לעוף טמא. - ונראה דכיון דחלב וביצים שהמה נפרדים ונפרשים מחיים, הרי המה כאבר מן החי הנתלש מהבהמה מחיים. - ואם ישנם באיסור יוצא מה"ח, הרי המה באיסורים כדין אבמה"ח הנתלש מחיים, וא"כ אין להם היתר לעולם על ידי שחיטה, כיון שאין להם שייכות להיתר דהשחיטה, והרי הם באיסורם, ודמיא לחלב טמא, ושפיר יש ללמוד מזה גם לטמאים, ואתי שפיר.

לג שם וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי. - וקשה הלא מזה גופא יש ללמוד דשרי, דאל"כ למה כתבה תורה הטמאים לאסור צירן ורוטבן, הלא כיון דחלב בהמה טהורה אסור שאין זה אלא ציר ורוטב, וממילא אנו יודעין לעלמא וא"כ למה כתבה תורה הטמאים, וממילא מוכח מזה דחלב בהמה טהורה מותר, - ונראה דזה לא קשה משום דגם אם חלב בהמה טהורה אסורה. - אבל אין זה מטעם אוכל אלא מטעם משקה. - ושיעורו לענין מלקות ברביעית, משא"כ קרא דהטמאים בא להורות שדינם כאוכל ממש, ושיעורו בכזית, וכן כתבו התוס' ד"ה רוטב וכו' ומיהו כאן אין צריך לומר רק דאיצטרך לרוטב וקיפה לאשמעינן דהוי כממש וכו' קמ"ל בכלל אכילתו יעוי"ש. - ואילו לענין חלב בהמה טהורה יש לומר דהוי בדרך שתייה, וע"כ דתורת משקה על החלב. - ואפשר לומר דלאחר שגילתה תורה הא דהטמאים הנהוגים בחלב אמרינן דדינה כאוכל.

לד והנה השיט"מ הביא בשם התוס' מדוע לא ילפינן מאברהם אבינו דהאכיל להמלאכים חלב, ותירץ דהי' סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כך כי אין זה מז' מצות בני נח שקבלו עליהם יעוי"ש. וע"כ הביאור בזה דאעפ"י שבא לתרץ גם אם אמרינן שהוא מטעם אבמה"ח, וא"כ לכאורה לא מהני הא דהם ב"ג דהלא מוזהרים הם על אבר מה"ח. - והנה בריט"א הביא ג"כ דברי התוס' והקשה בזה, יעוי"ש. אבל הביאור בדברי התוס' דבני נח לא הוזהרו על היוצא מטמא. - ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל דבני נח לא הוזהרו על היוצא מטמא שזה רק לישראל נאמרה. והנה הגאון בפליתי סימן פ"א עמד בחקירה זו אם ב"נ מוזהרין על המי חלב, למאן דסבר שיש בהו משום אבמה"ח יעוי"ש, אבל ע"כ מוכח מדברי התוס' בפשיטות שאין ב"נ מוזהרין על זה.

לה שם, אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב וכו' ואימא חלב לחודיא אסור באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור. - והקשה בריט"א מדוע לא קאמר הש"ס דאיצטרך גם לענין אכילה ונפק"מ באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב מבשו"ח שנתבשלו ביחד דלוקה לכו"ע. - ואם בשביל איסור חלב לחודיא אין בזה מלקות כיון דהוי ח"ש, יעוי"ש. - ונראה דכל עיקר הא דבבשר וחלב לוקה בזה האופן הוא מהטעם דכיון דשניהם היתר, ורק מפני התערובות שאוסרתן, כמו"ש הש"ך בסימן ק"ה סקי"ז בשם הראשונים דדוקא בשביל זה שכל אחד מותר בפני עצמו להכי כשנתערבו ונתבשלו יחד הרי זה נעשה עצם האיסור, וכמו כן בכלאי בגדים יעוי"ש. וא"כ אם חלב בהמה טהורה אסור דאז לא הי' הדין הזה להיות לוקה על חצי זית חלב שנתבשל עם בשר. וכמו כן לא קשה מה שהקשה דבעינן קרא דבשר וחלב לענין דבבשר וחלב הדין דהחתיכה נעשית נבלה וזה ליתא בשארי איסורים יעוי"ש, אמנם גם זה הוא מטעם החידוש התורה מפני ששניהם הם היתר, וכמו שנתבאר. - והנה כמו כן מה שמקשה לענין שלא כדרך הנאתן, איכא למימר דכיון דהגמ' מיירי גם אליבא דר"ש ולר"ש לוקה בכל איסורין בשלא כדה"נ מטעם שדין של שלכדה"נ כדין משהו ולר"ש דסבר כ"ש למכות גם שלא כדה"נ בכלל כמו"ש התוס' בשבועות כ"ג ובמהרש"א שם.

לו כתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ו וז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב עכ"ל. ולפי"ז יש לעיין מה דפריך הש"ס למ"ל הגמל לאסור חלב טמא מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו'. - וקשה הא ע"כ הא דהטמאים בא להורות שדינם כבשר ממש וכן מבואר בחולין ק"כ. - והריבוי דהגמל בא להורות רק איסור גרידא. ואם לא הריבוי דהגמל לא הוי ידעינן לאיסור כלל.- והיינו דהוי ממעטינן מהא דכתיב מבשרם דדוקא בשר. - וע"כ צריך לומר דמקרא דהטמאים ג"כ לא הוי אלא לאיסורא גרידא. - ובזה שפיר סד"א דגם החלב בכלל. -

לז ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה רוטב וא"ת תיפ"ל ממשרת ליתן טעם כעיקר דמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה יעוי"ש. - אבל לפי מה שמבואר דמקרא דהטמאין אינו מרבה רק לאיסור ולא למלקות, איכא למימר דאין אנו דנין לטעם כעיקר רק בהני איסורין שלוקין עליהן. - וכמו שכתב הגאון בנוב"ת בחאו"ח סימן ס"ו שכתב דחלב טמא מפני שקל איסורו מפני שאין לוקין עליהם ליכא למילף מגע"ג להיות טעם כעיקר אסור מן התורה, ושפיר קאמר הש"ס דאיסור רוטב נלמד רק מהטמאים ולא ללמוד מטעם טעם כעיקר, משום דשאני איסור זה שכבר מיעטה התורה ממלקות מהא דכתיב מבשרם לא תאכלו, ורק לאיסור גרידא ילפינן מהטמאים.

לח אמנם לפי"ז יש להבין בהא דאיתא בחולין ק"כ והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למ"ל ליגמר מהני. - והביאור בזה דליגמר מחלב וחמץ ונבלה דמיחוי שלהן כמותם וכדפירש"י, והיינו דאיכא גם מלקות מפני שהוא כעצם האיסור וכבשר ממש. - וא"כ מבואר מסוגיא זו דהדרשא דהטמאים מרבה לכל הני שדינם כבשר ממש, וא"כ לפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' דמאי פריך הש"ס הכא דגם בלעדי הדרשא דהגמל הוי אסרינן לחלב טמא מהטמאים, וקשה דהלא הדרשא דהטמאים הוא גם למלקות. - ואילו הדרשא דהגמל אינו מרבה רק לאיסור, וזהו מפני שאינו בכלל בשר, וממילא אין זה שייכות להא דהטמאים לשי' הרמב"ם.

לט ונראה דהש"ס בהס"ד סבר דהחלב טמא הרי הוא ג"כ בכלל דהטמאים כיון שעכ"פ יוצא זה מגוף הטמא. - ואינו ממועט מהא דבשרם, כיון דהטמאים מרבה גם להיוצא מהבשר שדינו כבשר, ולזה פריך הש"ס למ"ל לרבות מהגמל הייתור, כיון שאסור בלא"ה מטעם דהטמאים שדינו כהבשר, וגם איכא מלקות כאוכל מהבשר עצמו. - אבל לפי מה שמשני הש"ס דיש מקום להתיר חלב מטמא מטעם שחידוש התורה להתיר חלב מבהמה טהורה, וממילא אנו יודעים שהחלב מוצא מהא דהטמאים, והיינו שאמרה תורה דהחלב אין דינו כהבשר, ומזה יש לטעות להתיר גם חלב בטמאה, ממילא גם עכשיו שרבתה תורה לאיסור חלב מטמאה, אין לנו לרבות אלא לאיסור גרידא, ולא למלקות, כיון דחזינן שע"כ מוצאה מכלל בשר, וכמו כן גם לענין ביצי עוף טמא, ודברי הרמב"ם שכתב שאין מלקות בחלב טמא וביצי עוף טמא הוא לפי המסקנא דסוגיא זו.

מ ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרוטב של בשר טמא שהקשו למ"ל קרא דהטמאים הלא יש ללמוד מטעם משרת שטעם כעיקר. - וכתבנו לעיל דשאני הכא דממועט טעם כעיקר דדייקה תורה בהדיא ואמרה מבשרם, וכמו שכתב הרמב"ם. - אבל לפי מה שכתבנו דהרמב"ם כתב זה לפי המסקנא, אבל לפום הס"ד דכל היוצא מהטמא הוא ג"כ בכלל בשר מקרא דהטמאים, הנה שפיר הקשו התוס' תיפ"ל משום טעם כעיקר.

מא איתא בחולין ס"ד אלא אמר רבא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, והקשו התוס' וא"ת לאכילה ולמלקות למ"ל ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, יעוי"ש. מבואר דסברי התוס' דיש מלקות בהא דכל היוצא מן הטמא ולשיטתם אתי שפיר הסוגיא דידן בפשיטות בהא דפריך הש"ס למ"ל קרא לרבות חלב טמא הלא הוא בכלל דכל הטמאים. - וע"כ דלא סברי התוס' דממועט כל היוצא מטמא מהא דבשרם. - ולשיטתם שפיר הקשו הכא בהא דרוטב דיש לאסור מטעם טעם כעיקר. -

מב והנה חידשו שם התוס' דביצת השרץ בלא ריקום מותר מטעם חידוש התורה, וזהו דכמו דילפינן להתיר ביצי עוף טהור מטעם דכיון דאסרה תורה ביצי עוף טמא מקרא דבת היענה וילפינן מזה להתיר ביצי עוף טהור, להכי ילפינן מזה גם לביצי השרץ בלא ריקום יעוי"ש, ומשמע מדבריהם דמותר גם באכילה, וזהו מכח הקושיא למה בעינן ריקמה. - אבל לפי הכלל שכתב הרמב"ם דדין כל היוצא מטמא לא הוי אלא לאיסור גרידא ולא למלקות, יש ליישב קושיות התוס' דהא דבעינן ריקמה זהו למלקות, ובלא ריקום לא הוי אלא איסור גרידא, וכן כתב הה"מ בפר"ג ממ"א ה"ו שמפרש הרמב"ם דזהו הטעם דבעינן ריקום, ובלא ריקום אין בו מלקות, מפני שאין זה בכלל בשר.

מג והנה הר"ן שעל האלפס מביא דברי התוס' ולא פליג עליהם. - אבל הר"ן בחידושיו לחולין מביא שיטת התוס' דמתירין ביצת השרץ בלא ריקום, וכתב על זה ולא נהיר דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסורה ממילא ידעינן דאיסור אבר מן החי הוא דשריא רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה, והיינו טעמא דביצת טרפה דאסירא וביצת השרץ נמי דכוותי', אלא להכי נקט שאם ריקמה ואכלה משום דבלא ריקמה נהי דאסורא מדאורייתא, מילקא מיהא לא לקי דבביצת השרץ מיהא לא מייחד בה לאו עכ"ל יעוי"ש. - מבואר דשיטת הר"ן הוא כשיטת הרמב"ם. - ודברי התוס' לכאורה תמוה טובא דהלא אין ללמוד מזה דהתורה התירה גבי ביצים לאיסור יוצא מן החי לומר דגם איסור טמא התורה התירה, דהלא מצינו להיפך גבי חלב דאעפ"י שהתירה חלב מבהמה טהורה, ומכל זה אסרה תורה להחלב טמא.- - וזהו דרק איסור יוצא מן החי התירה התורה, אבל לא יוצא מן הטמא, וא"כ אין לומר היתר לביצי שרץ שהוא מטמא. - וגם גבי ביצים אעפ"י שרבתה התורה ביצי עוף טהור שאין בזה משום יוצא מאבר מן החי. ומכל זה אסרה תורה ביצי עוף טמא מהא דבת היענה. - הרי חזינן דלא התירה תורה איסור טמא גבי ביצים. - ותמוה הדבר מניין לרבותינו בעלי התוס' לחדש היתר כזה.

מד ונראה דהוקשה להתוס' מדוע נקטו שם בש"ס ביצת השרץ שאם ריקמה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ. - והלא גם בעוף טמא ישנו להיא דינא שאם ריקמה לוקה משום שרץ העוף. - ומדוע נקטו שרץ הארץ. - מזה דייקו התוס' דיש חידוש דין בשרץ הארץ אשר בלא ריקום אין בו איסור כלל משום היוצא מן הטמא. - דאל"כ הי' לרבותינו בעלי הש"ס לומר סתם דבכל מקום הריקום בהעופות דינו כהעוף עצמו, ואין הבדל בין שרץ הארץ לשרץ העוף. - ומזה דייקו התוס' דיש הבדל ביניהם דבשרץ הארץ בלא ריקום ליכא משום כל היוצא מטמא, ומותר כמו ביצי עוף טהור.

מה אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דדיוק זה אין לדייק רק אם אמרינן דגם בעוף טהור שהתחיל להתרקם אסור מדאורייתא ולוקה, אז יש להקשות ולדייק מדוע נקט הש"ס ריקום דהשרץ השורץ על הארץ ולא נקטו סתם דריקום דיני כנברא ואין הבדל בין המינים, ומדחזינן דדייקו שרץ על הארץ מזה מוכח דדינו משונה גם מביצת עוף טמא לומר דבלא ריקום מותר לגמרי, משא"כ אם אמרינן דבביצי עוף טהור גם בריקום מותר מן התורה, א"כ אין לומר סתם ריקום דדינו כנברא. - דהרי בעוף טהור הביצים שלו גם בריקום מותר מן התורה, רק יש לדייק מדוע נקט שרץ, ולא נקט עוף טמא. זה לא דייקא משום דאם הי' נקט עוף טמא יש לדייק מדוע לא נקט שרץ. - וע"כ דחד מינייהו נקט. - והנה לפי"ז ע"כ שיטת התוס' דבריקום גם בביצת עוף טהור אסור מדאורייתא וגם איכא מלקות, אבל הרמב"ם סבר דבביצי עוף טהור גם בנתרקמו מותר מן התורה, ובאמת סבר כן הרמב"ם והובא בטור סימן פ"ו, להכי לא חייש לדייק מדוע נקט שרץ. - אבל התוס' ע"כ סברי דבריקום גם בביצי עוף טהור מן התורה אסור, ולזה דייקו שפיר, וכמו שכתבנו.

מו אמנם לדינא פסק המחבר ביו"ד סימן פ"ו ס"ח דביצי עוף טהור שהתחיל להתרקם מותר מן התורה, וזהו כשיטת הרמב"ם, וממילא יוצא לדינא דבביצת השרץ קודם הריקום אסור מטעם כל היוצא מן הטמא, היינו איסור דאורייתא ואין לוקין עליה, וכמו שנתבאר.

מז והנה מסופקני היאך הדין ביוצא מאיסור הנאה אם גם בזה אמרינן כל היוצא מאיסור הנאה אסור בהנאה. - או"ד דרק באיסורי אכילה הדין כן. -

מח ונראה להוכיח מהא דאיתא בסוגיא דרוצה הש"ס להוכיח מבשר וחלב דחלב מותר. ודחי הש"ס דבא הכתוב לאסור בשר וחלב בהנאה, והיינו דאם בשביל יוצא מאבמה"ח מותר בהנאה, וזהו דהתירה התורה אבר מן החי בהנאה כמבואר בפסחים כ"ב מזה דהקישה תורה אבר מה"ח לדם, יעוי"ש. - והנה אם אמרינן דהיוצא מאיסורי הנאה הוי ג"כ אסור בהנאה, א"כ יש ללמוד דאבמה"ח מותר בהנאה, דאל"כ למ"ל הא דאסרה תורה בשר בחלב כיון דהחלב בלא"ה אסור, ואין לומר דלאסור בהנאה בא הכתוב דהלא משום יוצא מאבמה"ח ג"כ אסור בהנאה, וכיון שכן הלא מוכח דאבמה"ח מותר בהנאה, וא"כ למ"ל ההיקש להורות היתר הנאה לאבר מה"ח. - וע"כ צריך לומר דשאני יוצא מאבמה"ח, והיינו דאפילו אם אבמה"ח אסור בהנאה מ"מ היוצא מאבמה"ח מותר בהנאה. - וזהו דקאמר הש"ס דיש לומר דבא הכתוב לאסור בשר בחלב מטעם ההוספה דאסור בהנאה. ואכתי לא ידענו מזה דאבר עצמו מותר בהנאה, ולזה אמרה תורה ההיקש לדם להתיר אבמה"ח בהנאה.

מט איברא דהרמב"ם בפר"ד ממ"א הכ"ב כתב וז"ל נאמר בשור הנסקל וכו' אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה עכ"ל, ויש להבין מאי מוסיף בהמשל שממשיל שור הנסקל לבהמה טמאה, וע"כ מסתברא דבא להורות לענין היוצא מהשוה"נ שאסור כמו כל היוצא מטמא. והכא היוצא מהשוה"נ אסור בהנאה כהשוה"נ עצמו. וראיתי באור שמח שנחית לפרש כן כוונת הרמב"ם דהכוונה בפרה לאסור חלבה, ובעוף לאסור ביצתה, וכתב ומסתברא דגם בהנאה מיתסרא, יעוי"ש. אמנם מה שכתב דיצא להרמב"ם מהא דסנהדרין פ' דולד שור הנסקל אסור, יעוי"ש. - אפשר לומר דשאני התם שנגמר הדין גם על העובר וכמו שפירש"י, וכן מדייק הרמב"ם בפרי"א מנזקי ממון הי"ב שכתב ואם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור מטעם עובר ירך אמו יעוי"ש, וע"כ הכוונה יר"א היינו שנגמר גם על הולד, וכן פירש הר"ן בחידושיו לסנהדרין. - ויש לעיין היאך הדין בשנתעברה אחר גמר דין וילדה אם נאסר הולד, ואפשר לומר דלא נאסר הולד להיות אסור בהנאה. - ואדרבה אית לן לומר דכוונת הרמב"ם כבהמה טמאה דלא נאסרה רק באכילה ולא בהנאה, והיינו דלאכילה נאסרה מטעם שהתורה שללה היתר שחיטה מהשור הנסקל, הרי הוא מטעם כבהמה טמאה להיות גם היוצא ממנה בלא היתר שחיטה, אבל לענין איסור הנאה שפיר אפשר לומר דלא שייך בהולד, לכן לדינא צ"ע.

נ עוד נראה דיש לחלק בין ולד מפרה לביצה מתרנגולת, והיינו דאת"ל דהולד מפרה נאסר זהו משום דהוא מין בשר וקרינן בזה ולא יאכל את בשרו באיסור לאו, משא"כ תרנגולת כשהיא נסקלת דהביצה לאו מין בשר. - וע"כ אין בזה הלאו דלא יאכל את בשרו ולא הוי בזה יותר מאיסור גרידא, והדין בזה כביצת עוף טמא, וזהו משום דלאו מין בשר הוא, וכמו"ש הרמב"ם וכתבנו לעיל מזה, וצ"ע.

נא גרסינן ברכות מ"ג אמר רבי חייא ברי' דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי, כל המוגמרות מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים, ופירש"י שהוא מין חיה מן הרעי של חיה יעוי"ש, וכוונת רש"י דהלא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, וא"כ היאך מברכין עליהם ברכה, על זה פירש"י שנעשה מן הרעי, ולא שייך בזה כל היוצא מן הטמא כיון שנעשה אשפה מקודם. - והנה התר"י והרא"ש הביאו בשם יש אומרים שהוא מין חיה ידועה ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצין בתחילה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק. - ובתר"י מביא בשם רבינו מאיר הלוי שהי' אוסר אותו באכילה מפני חשש דם יעוי"ש, והרא"ש בפר' כיצד מברכין סימן ל"ה מביאו ג"כ - ומביא בשם הר' יונה ז"ל להתיר מטעם דאעפ"י שמתחילה הי' דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואעפ"י שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש. כמו דבש דיינינן לי' ומותר, ה"נ אעפ"י שמתחילה היתה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן יעוי"ש.

נב והנה לכאורה דברי הרבינו יונה צריכין ביאור דהלא מה מהני הא דבתר השתא, הלא עכ"פ הוי יוצא מן הטמא מאיסור דם, ואנן קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא והלא גם הביצים של העוף הטמא נשתנה מבשר העוף לביצים. ומכל זה אסרה תורה מטעם כל היוצא מטמא. - וע"כ דזה הוי סברתו של הרמ"ה שאוסר משום דם, והיינו מטעם יוצא מדם. וגם הא דאסרה תורה חלב מטמא ע"כ איכא שינוי גדול בין למ"ד דם נעכר ונעשה חלב, ובין למ"ד אבריה מתפרקין ונעשה מאבריה חלב, ומכל זה אסרה תורה מטעם יוצא מטמא. - ואעפ"י שהתירה תורה חלב מטהורה, אעפ"י שג"כ בא מאיסור דם או מאיסור אבמה"ח. - הנה זה ניחא אם החיה היא טהורה. - אבל אם היא טמאה, הלא לא מצינו היתר זה מאיסור טמא, - וא"כ אית לן למילף טמא מטמא. - והנה ראיתי במג"א סימן קט"ז סק"ג שהקשה ג"כ על הרבינו יונה מהא דקאמר הש"ס בכורות ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הו"ל לאוסרו, א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן, וכי תימא נילף מחלב הא קיי"ל דמחידוש לא ילפינן, יעוי"ש. והנה מדברי המג"א משמע שמין חיה טהורה היא, דאל"כ הי' לו להקשות דהלא יש ללמוד מחלב טמא לאיסור וטמא מטמא ילפינן. - והנה הקושיא חזקה מאד דהלא גם הני תנאי דלא סברי דם נעכר, אבל עכ"פ בעצם הסברא לא פליגי דבתר מעיקרא אזלינן. וגם מה שכתב הח"י בסימן תס"ז סט"ז ביישוב הקושיא אינו נותן מרגוע. - והיינו שכתב לחלק בין אם האיסור עצמו נשתנה לבין אם ההיתר פועל השינוי כמו הדבש שפועל על הנבילה והדבש הוא היתר. אבל דוחק הוא כי הלא מכש"כ אם האיסור עצמו נשתנה והרי הוא כדליתא אם אזלינן בתר השתא. - וביותר התמיה עצומה מדוע לא נחתו הראשונים להסוגיא דבכורות שזהו המקור לעצם הדין דהיוצא מטמא.

נג ונראה לחלק - דסברי הני ראשונים דיש הבדל בין השינוי שהוא מתולדה, ומצד הטבע שהוטבע מהאבר בראשית אשר מהדם שבבהמה נעשה חלב, ומהדם והבשר שבתרנגולת נעשה ביצים, הנה כל הני לא נקרא שינוי כיון שזהו סדר ההולדה בטבע הבריאה, וע"כ שאין לדון בזה תורת דם או תורת אבר ובשר מן החי. - אלא דין יוצא מהטמא יש כאן. - ובטהורים מותר ובטמאים אסור, אבל אין דנין בזה בתורת השתנות כלל. - וכל עיקר סברת הרבינו יונה הוא מכח הסברא דהשינוי גורם ביטול לזה שהיה עד השתא, ועתה פנים חדשות באו לכאן. - ולא שייך בזה לדון כל היוצא מטמא טמא. - כיון שאין בזה משום יוצא מטמא מטעם שאין זה היוצא לאחר שנעשה פנים חדשות והדבר המהפך להנבלה לדבש, הרי זה עתה דבש ממש. - ואין זה ענין למה שהיתה נבלה מקודם, ומטעם זה לא נחתו רבותינו לסוגיא דבכורות. - ולזה גם הרמ"ה מודה להרבינו יונה שמותרת הנבלה הנהפכה לדבש.

נד אמנם בדבר המוש"ק הוא ענין אחר. והיינו דכיון דהמוש"ק נעשה מדם, וזהו טבע יצירתו. - וא"כ הרי"ז דומה לחלב למ"ד שבא מדם, ואם התירה התורה לחלב הבא מטהורה, אין ראיה להתיר הבא מן הדם שבחיה, ולא מיבעי' אם מין טמא החיה, אלא אפילו אם החיה ממין טהור אכתי אין ללמוד להמש"ק מפני שיש לומר דדוקא הבא בסדר התולדה התירה התורה, שההשתנות לא באה על ידי דם בעין בהתהפכות הדם לחלב רק במקום יצירת הדם נוצר חלב, משא"כ במוש"ק שמדם ממש נעשה המוש"ק. - בזה שפיר דן הרמ"ה לחוש לאיסור דם.

נה אבל לכאורה נראה שזה תליא בפלוגתא דרבותינו בעלי התוס' עם הרמב"ם והר"ן שכתבנו לעיל דלשיטת התוס' שהתירו ביצת השרץ מטעם דילפינן מביצי עוף טהור אעפ"י שהוא טמא מ"מ ילפינן גם טמא מטהור. - וא"כ גם הכא יש להתיר אעפ"י שהוא יוצא מטמא, ולהרמב"ם והר"ן אסור.

נו אמנם לפי מה שביארנו לחלק בין השינוים שיש הבדל להבא בתולדה טרם יצירת האיסור לבין אם האיסור נולד ממש מקודם כמו הא דדם טרם שנעשה מוש"ק, ומהאיסור נעשה היתר על ידי ההתהפכות, זה אינו בדמיון לביצת השרץ, ואפשר שגם לשיטת התוס' אין להתיר.

נז אמנם נראה להעיר בדבר המוש"ק והיינו כי יש סברא להיפך, והיינו כי קלקלתו, תקנתו.- והיינו כי מפני שהאיסור נעשה מקודם והיינו שהי' דם ממש מקודם. - ובאופן זה כשנתעפש נעשה סרוח ונעשה היתר מטעם שנעשה עפרא בעלמא. - ואח"כ כשנעשה מהעפר מוש"ק הרי זה כיצירה חדשה, והרי"ז בדמיון כדאיתא בתמורה ל"א באפרוח של ביצת טרפה דמותר מטעם דאימת הגדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא יעוי"ש. - והנה לכאורה גם בביצת עוף טמא מדוע לא אמרינן כן, וגם למ"ל קראי להתיר ביצת עוף טהור ולא אמרינן דהגדיל מעפרא כמו דאמרינן בביצת טרפה. - וע"כ צריך לומר דשאני הני שנולדו כפי הסדר של הבריאה, ועל זה אמרה תורה הדין דכל היוצא מטמא טמא. - אבל באופן שאינו בתורת הולדה, והיינו שיש איסור חדש כמו ביצה שנולדה מטרפה. - הנה לגבי איסור זה דטריפה אמרינן דלאחר שנעשה עפרא נתבטל האיסור טריפה כיון שאיסור זה אינו מצד ההולדה דהטבע רק נתהווה איסור חדש, והרי"ז כאילו נתערבה טריפות, בזה יש להתיר מטעם הביטול האיסור מפני שנעשה עפרא, ולהכי ליתא כלל האי כללא דכל היוצא וכו'.

נח והנה גם כן בהא דמוש"ק כיון שאינו מטעם ההולדה, אין בזה הכלל דכל היוצא מאיסור, וכיון שנעשה עפרא מקודם שנעשה מוש"ק יש להתירו, זהו מה שנראה לדעתי בסברת המתירין. - והאוסרין סברי דגם זה איתא בכלל דכל היוצא, ולא משגיחין על זה שנעשה עפרא מקודם.

נט והנה ראיתי אח"כ בביאור הגר"א ז"ל שמביא ראיה מדברי הר"ן שלהי פר"ב דע"ז שכתב לענין תערובות איסור בדבש להתיר מטעם לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרינן גבי אפרוח מביצת טרפה עכת"ד, וכנראה מדברי רבינו אשר לדעתו יש בזה היתר גם להמוש"ק. - אבל לפי מה שכתבנו יש לחלק דשאני בין דבר המתערב לבין דבר שהוא בטבע, והיינו דדבר שהוא בטבע הבריאה כן, שייך בו דכל היוצא מטמא, וצ"ע.

ס והנה בעיקר הא דקאמר הש"ס סד"א הואיל דחלב דבהמה טהורה נמי חידוש הוא וכו' בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. - וקשה הא מצינו דפליגי תנאי אם גמרינן מהחידוש ור' יהודה סבר במוע"ק ז' ע"ב דמחידוש לא גמרינן, וא"כ תקשה לר' יהודה למ"ל גמל יתירה לאסור חלבו.

סא ונראה דהנה בעיקר הפירכא דפריך הש"ס למ"ל קרא מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן וכו' הלא איכא למימר דאם ילפינן מהטמאים האמור בשרצים הוי אסרינן במשהו שזהו כמו בשרצים, וכמו כן משני הש"ס בחולין ק"כ דפריך שם למ"ל לרבות שותה בשארי איסורים דהוי כאוכל הא יש ללמוד מהטמאים ומשני שם דאז הוי אמרינן דאיסורן במשהו, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס הכא ג"כ דאי מהטמאים הוי אמרינן דאיסורן במשהו. - אמנם ע"כ צריך לומר דהסוגיא אזלא הכא לר' שמעון ג"כ דיליף הכא מאת הגמל לאסור חלבו. ור' שמעון סבר דכל שהוא למכות. - ולהכי משני הש"ס הואיל וחידוש הוא וצריך לומר דר"ש סבר דילפינן גם לקולא. - אבל לר' יהודה דסבר דמחידוש לא ילפינן, א"כ אין ללמוד לאיסור היוצא מן הטמא להתיר מטעם דמחידוש לא ילפינן.

סב ובזה יש ליישב הא דכתב המג"א שם דאין ללמוד להתיר המוש"ק מהא דחלב טהור מטעם דמחידוש לא ילפינן יעוי"ש, ולכאורה תמוה טובא הלא הש"ס קאמר בהדיא דלולא שכתבה תורה לאסור חלבו של גמל הוי ילפינן מחלב טהור שגם הוא מותר, והרי מבואר דילפינן מחידוש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר והיינו דאיברא דע"כ סוגיא דבכורות סבר כן, אבל כיון דר' יהודה סבר דמחידוש לא גמרינן, אית לן לומר להלכה דלא גמרינן מחידוש. - אמנם הראשונים שכתבו להתיר גם ביצים של עוף טמא לולא שכתבה תורה בת היענה, והוי ילפינן מהא דהתירה התורה ביצי עוף טהור מטעם דחידוש הוא.- ולכאורה תמוה, ואפשר לומר דסבר דרק אם החידוש הוא לחומרא לא ילפינן מיניה אפילו קולא, עי' תוס' במוע"ק ח' ד"ה נפקא ליה, ועוד יש לעיין בזה.

סג והנה יש לעיין בסוגיא דחולין ק"כ דמרבה שם חלב וחמץ ונבלה בשהמחן ועשאן משקה. - וקשה למ"ל קראי והא בלא"ה קיי"ל כל היוצא מטמא טמא. - והו"ה היוצא מאיסור אסור, ובשלמא לשיטת הרמב"ם דסבר דאינו לוקה על היוצא מטמא אתי שפיר דהקראי מלמדנו שדינן בזה כהאוסר ממש, אבל לשיטת התוס' דסברי דלוקה על היוצא מטמא ודין יוצא כדין מי שיצא ממנו. - וא"כ קראי למ"ל לרבות שותה.

סד ואפשר לומר דלא רבתה תורה כל היוצא אלא באופן שהוא בא בטבע. - בלא מעשה ידי אדם. - משא"כ באופן שיצא על ידו פעולת אדם ששינה ממה שהי' עומד, והיינו שעשה מאוכל משקה, זה לא נלמד מהא דכל היוצא האמור בזה שהטבע בעצמותה עשתה.

סה והנה איתא שם חמץ לא אתי מיני' שכן לא היתה לו שעה"כ, והקשו בתוס' וא"ת חלב נמי הי' לו שעה"כ כשהי' במעי אמו וכו' יעוי"ש, וקשה דאפילו את"ל דליכא איסור חלב כשהוא במעי אמו, וביותר בבן ח'. - אבל אכתי אסור משום יוצא מן החי, וא"כ לא היתה לחלב שעת היתר מעולם, דהרי אם תולש מהנפל חלב בשעה שהבהמה בחיותה. הרי"ז יוצא מאיסור אבמה"ח. - ואפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, אבל עכ"פ באיסור אינה זבוחה עומדת, וכמו שכתבנו לעיל. וכן כתבו התוס' בחולין שם ד"ה מה, וא"כ אינו דומה לחמץ שהי' מותר קודם הפסח וחלב הי' באיסור יוצא מן הטמא. ואפשר לומר דכוונת התוס' שהי' לו שעה"כ באיסור כרת, דכיון שאין לו דין חלב, ואין לו חיוב כרת. - וכוונת התוס' בזה שקאמר הש"ס שם נבלה לא אתי מיני' שכן ענוש כרת והיינו שיש כרת בחמץ ובחלב. - ובזה הקשו התוס' דלענין כרת הי' לו שעת הכושר במעי אמו. -

סו תוס' שם ד"ה אלא וכו' אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו יעוי"ש. וכוונת התוס' להקשות דלמ"ל קרא לרבות שותה, דהלא כיון דחמץ אסור בהנאה, והשתייה בכלל הנאה, ועל זה כתבו דליכא כרת על הנאה, והקרא מרבה לשותה שחייב כרת. - והנה המל"מ הקשה על התוס' פסחים כ"א דהקשו וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו'. - דלפי זה תקשה למ"ל קרא לרבות שותה לכרת. - הלא בלא"ה איכא כרת מטעם ההנאה עכת"ד.

סז ונראה דשאני הנאה דשותה מההנאה מהחמץ גופי', והיינו דההנאה מעצם החמץ שלא נשתנה מכמו שהיה דבזה אפשר דאיכא כרת עבור ההנאה ג"כ, משא"כ בשעשה שינוי מהאוכל למשקה, וזהו שרבתה לאיסור יוצא מן האיסור אף באופן שבא היציאה ע"י מעשה אדם. - אבל אכתי יש לומר דלא רבתה תורה אלא לאיסור שתייה, אבל לא להנאה. - והיינו כמו שכתבנו לעיל דליכא איסור יוצא מאיסור הנאה לאסור גם היוצא בהנאה, - וא"כ אפילו אם אמרינן דנהנה מחמץ בעין חייב כרת, אכתי לא נלמד חיוב כרת לנהנה מהיוצא ממנו, וזהו כוונת התוס' בחולין דהנאת חמץ לית בה כרת, היינו הנאה כזו הבאה מאיסור יוצא.

סח ובזה יש להבין הא דאיתא שם ואלא הא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן מנלן וכי תימא ליגמר מהנך וכו' מה להנך שכן איסור הבא מאיליו וכו', ופירש"י אבל הקדש לא אתי מינייהו יעוי"ש. - וקשה הא איכא איסור הנאה, וא"כ קשה הלא סו"ס נהנה מן ההקדש ולמ"ל קרא, והרי"ז כמו שהקשו התוס' לעיל גבי חמץ, - ובספר דברי בינה בסוגיא דחמץ עמד בזה בקושיא יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו בסברת התוס' דאין לדון איסור הנאה הבא מיוצא מאיסור, ולכן אעפ"י שהקדש הוי באיסור הנאה, אמנם כל זה דוקא בנהנה מעצם הדבר שהוא בעין אבל לא נשמע באופן שהוא רק יוצא מאיסור.

סט והנה יש לומר דכוונת הש"ס לענין מלקות, ואינו לוקה על הנאה לחודיא אפילו בשיש בו שו"פ רק אם אוכל ג"כ בשיעור כזית כמו"ש המל"מ בפר"א דמעילה, וממילא בעינן שתהי' בהאכילה תורת אוכל, ועל המשקה היוצא מן ההקדש בעינן שתהי' עליהן תורת אוכל דהשותה דינו כאוכל באכילה דהשיעור. - ולזה בעינן קרא. ועל זה פריך הש"ס דהמשקה דינו כמותו.

ע שם בגמ', ודלמא לסחורה, הקשה בתוסיו"ט בפר"ז דשביעית מ"ג אם איסור סחורה בהדברים האסורים אסור מדאורייתא א"כ היאך קאמר הש"ס ודלמא לסחורה, יעוי"ש. - וע"כ הכוונה על עשרת חריצי החלב ששלח ישי עבור שר האלף דאצלו לא הוי נזדמנו. -

עא אבל נראה דאפשר לומר דאפילו אם איסור סחורה בדברים האסורים הוי דאורייתא, זהו רק בעצם האיסור, אבל לא בהיוצאים מן האיסור, וזהו כיון דקילא משארי איסורים שאין בהם מלקות לשיטת הרמב"ם והר"ן, והרי"ז כמו שכתבו גדולי האחרונים שאין ללמוד טעכ"ע באלו איסורים. - כן אפשר לומר דבאלו לא נאסרה סחורה מדאורייתא. - עוד נראה דע"כ אין להחמיר יותר בהיוצא דהיינו בהחלב יותר ממי שיצאת ממנה. - והיינו דהפרה מותרת בסחורה כדין בעלי חיים טהורים, ואיך נאמר שהחלב שיצאת מפרה אסור.

עב גרסינן בכתובות ס' ע"א יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל את הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל, ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל ת"ל הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור, ע"כ הסוגיא. והנה משמע דאם לאו הק"ו הייתי אומר דחלב מהלכי שתים טהור גם בלא הקרא דממעט מהוא, והיינו ע"כ שהייתי דן בבנין אב מחלב בהמה טהורה דהוא הדין חלב מהלכי שתים דטהור, אמנם מפני הק"ו שמלמדנו להיות טמא להכי כתבה תורה הוא למעט חלב מהלכי שתים דטהור, - אבל קשה הלא יש בנין אב המלמדנו דטמא, והיינו מהא דאסרה תורה חלב טמא. - וא"כ יש ללמוד דגם חלב מהלכי שתים טמא, וכיון דאיכא בנין אב משני הצדדין הלא מדה בתורה דאזלינן לחומרא. - ובשלמא לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דליכא שום איסור בבשר אדם אתי שפיר דיש ללמוד מבהמה טהורה להיתר, ולא מחלב טמא. - אמנם להני ראשונים דהיינו הרא"ה והריטב"א הובא בשיט"מ בכתובות שם דסברי דאיכא בבשר אדם גם משום אבמה"ח קשה הלא שפיר יש ללמוד מבנין אב מחלב טמא וא"כ למאי איצטרך לק"ו אשר בשביל זה כתבה תורה קרא מיוחד להתיר.

עג ונראה דכיון דכל עיקר ההיתר דחלב טהור הוי חידוש לקולא ומחידוש דלקולא ילפינן לעלמא כמו שכתבנו לעיל, להכי הוי ילפינן מחלב טהור להתיר אבל הק"ו מלמדנו לאיסור ולהכי כתבה תורה למעט שחלב מהלכי שתים ליתא באיסורא דחלב טמא. - ובזה מיושב גם כן מה שיש להקשות למה לן ק"ו הלא אם בשר אדם אסור משום אבמה"ח א"כ למה לן ק"ו. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר מטעם דהוי ילפינן מחלב טהור, וכמו שקאמר הש"ס דלהכי איצטרך לאסור חלב גמל מה"ט.

עד אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דבשר אדם ליכא איסורא כלל. - א"כ יש להבין הא דתנא התנא הק"ו לאסור חלב מהלכי שתים מהא דחלב טמא. - הלא איכא למיפרך מה לחלב טמא שכן הוא יוצא מן הטמא, משא"כ חלב מהלכי שתים שהוא יוצא מן הטהור. - והנה ראיתי בשיט"מ שהביא שכן הקשה הרא"ה על שיטה זו דסברי דבשר אדם מותר, וע"כ סברי דהגירסא בהספרא אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל, והרשב"א בחידושיו כתב שכן גרס רש"י ז"ל והר"ח ז"ל יעוי"ש ומזה שגם הבשר מהלכי שתים מותר. - וע"כ מפרשים דברי התנא דמעיקרא יליף בק"ו לאסור חלב מהלכי שתים והיינו טרם שממעט בשר מהלכי שתים. - ועל זה קאמר דממועט חלב מהלכי שתים מהוא. - אבל תקשה לפי"ז שהוא נגד הכלל דהיוצא מטמא טמא. - על זה מסיים התנא דגם בשר מהלכי שתים טהור ומותר. - וממילא החלב שלו מותר.

עה והנה דעת הרמב"ם דבשר אדם הוא באיסור עשה, ופירש זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, והרשב"א הקשה על זה שאין לנו לדרוש מה שלא דרשוהו בעלי הגמרא, וכתב עוד ויודע אני שאמר כך מפני שאמרו בספרי יכול אף בשר מהלכי שתים מהא בלא תעשה על אכילתו, הוא סבר בלא תעשה הוא דליתא, אבל בעשה איתא, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה ואפילו מצות פרוש אין בו אף כאן כן וכו' ואילו הי' בעשה הי' דמו ג"כ בעשה וכלל גדול הוא כל היוצא מן הטמא טמא עכת"ד, והנה לכאורה יש לומר דאעפ"י שבשרו אסור מ"מ אין זה פלא שהתורה התירה להיוצא כמו שחזינן שהתירה התורה לחלב בהמה טהורה אף שיוצא מאיסור, וה"ג כתבה תורה הוא לומר שאעפ"י שיוצא מטמא מ"מ החלב מותר-אבל ע"כ כוונת הרשב"א דבשביל הק"ו אין ללמוד מחלב טהור, וא"כ שוב מהדרינן להכלל דכל היוצא מטמא. - והא דכתבה תורה הוא למעט דם מהלכי שתים אתא, ואין למעט חלב, נגד הכלל דכל היוצא מטמא. - והמיעוט לדם לא אתא אלא למעט מאיסור דם אבל איסור טמא נשאר באיסורו, וכמו שהדין גבי שרץ דממעט מאיסור דם, אבל דמו כבשרו. - אמנם הר"ן שעל הרי"ף מבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דרשת הכתובים, ולדבריו יש מיעוט בתורה להתיר חלב מהלכי שתים כמבואר שם.

עו והנה הה"מ בפר"ב ממ"א כתב בשיטת הרמב"ם דכלל כל היוצא מן הטמא טמא באיסור לאו נאמרה, משא"כ בשר אדם שהוא רק בעשה יעוי"ש. - ולכאורה מ"ש איסור לאו מאיסור עשה. - ויש להסביר הדברים דהרמב"ם לשיטתו דסובר דכל היוצא אינו אלא באיסור גרידא. - וא"כ כיון דהיוצא מן הטמא אעפ"י שהוא טמא, אבל קיל ליה איסורו מהאב שלו, וממילא בהאב שהוא בל"ת הוי היוצא באיסור גרידא, וממילא אם האב שלו הוא רק בעשה, ממילא היוצא קיל ממנו ומותר לגמרי ומטעם זה חלב היוצא מבשר אדם לגמרי מותר.

עז והנה קשה טובא לאחר שרבתה תורה דחלב מהלכי שתים מותר. ממילא אנו יודעים דחלב טמא אסור דאל"כ אלא גם חלב טמא מותר א"כ ליכא ק"ו לאסור חלב מהלכי שתים, וממילא לא איצטרך קרא להתיר חלב מהלכי שתים, וכיון דאמרה תורה להתיר חלב מהלכי שתים ממילא מובן דחלב טמא אסור. - ומצאתי בשיט"מ לכתובות שם שהקשה בזה. - אבל נראה דיש לומר לאידך גיסא להתיר חלב טמא מק"ו, והיינו דמה אדם שהחמרת במגעו חלבו טהור בהמה שהקלת במגעה פשיטא שחלבו טהור, ולהכי שפיר כתבה תורה לאסור חלב טמא. - אבל זה לא אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבר בשר אדם בעשה. - וא"כ איכא למיפרך מה לחלב מהלכי שתים שהוא רק איסור עשה משא"כ חלב טמא שבא מאיסור לאו. - ומזה משמע כשיטת הראשונים דסברי דיש איסור לאו בבשר אדם.

עח אמנם לשיטתם ג"כ תקשה מהסוגיא בהא דפריך הש"ס למ"ל קרא נילף מהטמאים וכו', וקשה הא כיון דאיכא למילף מק"ו מחלב מהלכי שתים דמותר גם חלב טמא מכח כש"כ, וא"כ שפיר איצטרך קרא לאסור חלבו דגמל. - וקושיא זו בתרייתא מצאתי בריטב"א. - אבל נראה דזה יש לתרץ, והיינו דהוי אמרינן דחלב טמא נכלל בוהטמאים. - ואין הבדל בין ציר ורוטב לחלב, אבל זהו לפי הס"ד קודם שקאמר הש"ס דיש מקום לומר ללמוד מחלב טהור. - אבל לפי מה שמשני הש"ס דיש ללמוד מחלב טהור. - בזה אנו יודעין דשאני חלב, ואינו בכלל דהטמאים, והוא מטעם שזהו דבר הנפרש ונפרד מהגוף. - ולהכי לא קשה מהסוגיא. - אמנם לפי האמת שאנו יודעים דשאני חלב מהא דהטמאים שפיר מיושב הא דאיצטרך לאסור חלב טמא בכדי שלא נלמוד מק"ו מחלב מהלכי שתים, וכמוש"נ.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

דבר הבא ממעלי גרה. כגון האי טמא שנולד מן הטהורה: גמל טמא הוא. וסתם גמלים נולדים מן הגמלה וכתב הוא דמשמע שהוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה: גמל גמל. אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה: לאסור חלבה. של גמלה: את הגמל. משמע את הטפל לגמל והיינו חלבו: פירש. מכל דרשות שדרש דכל אתין באין לרבות וזה אין מה לרבות בו: הטמאים. אלה הטמאים לכם בכל השרץ ה''א יתירא: לאסור צירן. שומן הדג: קיפה. ריסוקי בשר וקפלוטות שבשולי קדירה: דאמר מר. במסכת נדה (דף ט.) דם נדות נעכר מחמת הלידה ונעשה חלב הלכך חידוש הוא דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת והשתא מישתרי: אבריה מתפרקין. מחמת הלידה: ואין נפשה. אין דמה חוזר עליה עד עשרים וארבעה חדש ולפיכך מניקה אינה רואה דם נדה ולאו משום דדם נעשה חלב והשתא כיון דלאו מחמת דם קאתי לאו חידוש הוא: ולר''ש נמי דשרי בהנאה. לקמן בפירקין (דף י.) ר''ש אומר כו' משכחת לה דאיצטריך למיכתב בשר בחלב ואע''ג דחלב גרידא אסור נמי איצטריך למיכתב ביה ללקות על בישולו: תזבח. רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר: חריצי. גבינים וקא''ל ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף: יין וחלב. וכתיב לעיל מיניה לכו שברו ואכלו: אלא מעתה. בין לרבנן בין לר' שמעון דדרשי לעיל גמל גמל שפן שפן מאי דריש ביה: למה נשנו בבהמה. טמאים וטהורים: מפני השסועה. בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות ולא נאמר בתורת כהנים: לאכילה. כגון פרה שילדה מין סוס דקאסר רבי שמעון כדקתני גמל גמל שני פעמים: מי בעי רבי שמעון. דלא מישתרי באכילה במקצת סימנין עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו או לא:
הטמאים לאסור צירן ורוטבן. אי מהטמאים דריש קשה דבהעור והרוטב (חולין קכב:) מוקמינן ליה לעורו כבשרו ובת''כ לא דריש ליה גבי שרצים אלא גבי בהמה טמאה דכתי' טמאים הם לכם ומיהו ע''כ מהטמאים דשרצים דריש כדמוכח פ' העור והרוטב (שם קכ. ושם) בשמעתין דהמחה חלב וגמעו דמייתי על הך דרשא דהטמאים ופריך לכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מיניה משמע דמינה דריש וצ''ל דמה''א יתירא דהטמא . דריש עורות שלהם כבשרם שלהן תדע דגבי בהמה דכתב טמא ולא כתב הטמא דריש בת''כ לאסור צירן ורוטבן ומיהו אכתי דריש מן הטמאים פרק העור והרוטב (שם קכו:) לאסור ביצת השרץ ולשם פ''ה ה' יתירא נדרשת לאסור צירו ורוטבו ולעורו כבשרו ולביצת השרץ: לאסור צירן ורוטבן. משמע הכא דציר דאורייתא מדפריך מינה מאי שנא חלב מציר ש''מ דרשה גמורה היא ובפרק העור והרוטב (שם קכ.) נמי אמר צריכי וקשה דבפרק אין מעמידין (ע''ז מ.) גבי דג טמא מפליג בין מטבל בצירו לגופו ופרק גיד הנשה (חולין צט:) א''ר יהודה ציר דגים רביעית בסאתים ופריך והא א''ר יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמא הוא משמע שהוא מדרבנן וי''ל ציר דגים דרבנן ציר שרצים דאורייתא ואע''ג דבתורת כהנים נמי דרשי' שקץ הוא לכם גבי דגים אסמכתא בעלמא הוא וא''ת בפרק כל הבשר (חולין קיב:) גבי רב מרי דאמלח בשר שחוטה בהדי טריפה ואסר ליה רבא מהטמאים ופריך ליה מדג טהור שמלחו עם דג טמא היכי פריך מדג לבשר וי''ל דקים ליה דאסור ציר מדרבנן ובמס' תרומות (פ''י מ''ח) נמי תנן ובפ' גיד הנשה (חולין צט:) מייתי לה דג טמא צירו אסור ש''מ הא דשרינן לה משום דלא בלעו ומה שכתוב בספרים ש''מ ציר מותר לא גרס ליה וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה ודגים דליכא קרא לא אסר מדאורייתא היכי מייתי רבא ראיה התם מהטמאים לאסור ציר טריפה: רוטב וקיפה שלהן. וא''ת תיפוק לי' ממשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה פסחים (ד' מד.) י''ל עיקר קרא לצירן ואורחא דהש''ס בהכי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ועיקר קרא לזקן ואינו לפי כבודו (ב''מ ד' ל ברכות ד' יט:) ובפ''ק דחגיגה (דף ד.) נמי אמר רגלים פרט לבעלי קבין ואמר פרט לחגר וסומא ולא עיקר קרא לבעלי קבין דמפעמים דריש ליה התם. ומיהו כאן אין צריך לומר כך דאיצטריך לרוטב וקיפה לאשמועי' דהוי כממש אם המחה השרץ דהוי כשתיה ואינו בכלל אכילה ואכילה כתיב בהון קמ''ל בכלל אכילתו והתם (חולין קכ.) מייתי לה גבי המחה חלב חמץ ונבלת עוף טהור וגמעו מיהו קשה דמשמע הכא דאיצטריך לציר לאשמועינן דחשיב כגוף השרץ דפריך מינה אחלב דיתסר כמו ציר וצ''ל דשקולים הן ומיהו מציר לחודיה לא הוה שמעינן דליהוי שתיה כאכילה דהוה מצי לאוקמא כשהקפהו ואכלו: קיפה שלהן. בפ' העור והרוטב (חולין קכ.) אמר מאי קיפה פרמא ופריך הוא עצמו לטמא טומאת אוכלים אלא מאי קיפה תבלין אבל הכא יכול לקרות בין פרמא בין תבלין דלא אתא לאשמועינן אלא שתיהן כאכילה וכן משמע בפ''ה שפירש רסוקי בשר וקפלוט שבשולי קדירה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד