דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

"שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", "שהיוצא מטמא" שמשמעותו יוצא מגופו של הטמא - לא קאמר התנא, אלא "שהיוצא מן  הטמא", וכאילו אמר התנא "מין טמא", וכלול בזה גם מי רגלים של חמור ואפילו אם תמצי לומר שמיא עול ומיא נפוק, [1] ומשום דהני - מי רגלים של חמור - נמי מינא דטמא הוא, כלומר, כיון שעכורים הם וכמו החלב הם הרי הם "מין טמא" שהחלב טמא הוא. [2] ואיכא דאמרי מה שלא נסתפקו בני הישיבה במי רגלים של סוסים וגמלים, אינו משום שיש חילוק בגוף האיסור בין מי רגלים של חמור לשל סוסים וגמלים, אלא דסוסים וגמלין לא קא מיבעיא להו, משום דלא שתו אינשי [אין בני אדם שותים אותם] - [3]

כי קמיבעיא להו רק במי רגלים דחמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא [שדרך לשתותם, ומועילים הם למחלה המתבטאת בירקון הגוף], ובזה הוא שנסתפקו מאי?

וגם פשיטות הספק לפי האיכא דאמרי הוא באופן אחר:

אמר להו רב ששת: תניתוה במשנתנו:

"היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", והני נמי - מי רגלים - מטמא קאתי [מטמא הם באים ואסורים]. [4]

מיתיבי מברייתא למה דאמר רב ששת לפי שתי הלשונות, שהיוצא מן הטמא אסור, אף כשאינו מתמצה מגופה: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, ואף שהדבורה טמאה היא? מפני שמכניסות אותו לגופן מצוף הפרחים ומוציאם אותו, ואין ממצות אותו מגופן -

הרי מבואר שאם אין ממצות אותם מגופן אין לאסור, ואילו רב ששת לפי שתי הלשונות [5] סובר, שמי רגלים אסורים אף שאין ממצות אותו מגופן!?

ומשנינן: הוא - רב ששת - דאמר כרבי יעקב, דאמר: דובשא [6] מעיקר הדין היה לנו לאוסרו - ואף שאין ממצות אותו מגופן - אלא רחמנא שרייה [התורה התירתו], כדמפרש ואזיל.

דתניא: רבי יעקב אומר:

כתיב [ויקרא יא כא]: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע, אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ", זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא.

מקשה הגמרא: והרי שרץ עוף טמא [היינו ולד של עוף טמא] בהדיא כתיב [מפורש הוא בתורה] לאיסור, ולמה לנו ללומדו מדרשה!?

אלא כך היא הדרשה: שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה, זה דבש דבורים, והיינו דדיקינן מן הכתוב שאי אתה אוכל שרץ עוף טמא, ולא לגופו הצרך הדיוק אלא ללמד, ששרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל דבש שהם משריצות. [7]

יכול אף דבש הגזין והצירעין [מין ארבה] יהא מותר?

אמרת: לא מותר דבש זה.

ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא דבש הגזין והצירעין?

מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, שהוא נקרא "דבש" סתם ואינו נקרא על שם עוף טמא, [8] ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי, שהם נקראים "דבש הגזין" ו"דבש הצירעין".

הרי מבואר לשיטת רבי יעקב, שהדבש מן הדין שיהא אסור, אלא שריבתהו התורה. [9]

מבארת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי היא הברייתא]: דבש הגזין והצירעין הרי הוא טהור מליטמא טומאת אוכלין [כדמפרש טעמא ואזיל], ומותר באכילה - דלא כרבי יעקב, שהרי רבי יעקב אוסר דבש הגזין והצירעין באכילה.

ומפרשת הגמרא את אשר שנינו בברייתא: "דבש הגזין והצירעין טהור" אלמא דבש זה בעי [צריך] מחשבה לאוכלו כדי שייטמא, אבל כל זמן שלא חישבו עליו לאוכלו אינו עומד לאכילה, ואינו מיטמא טומאת אוכלין.

מדייקת הגמרא: מכלל, [10] דדבש דבורים - שלא כדבש הגזין והצירעין - לא בעי מחשבה כדי שיקבל טומאת אוכלין!

תניא נמי הכי: דבש בכוורתו, היינו דבש דבורים [שרק הוא מונח בכוורת], מטמא טומאת אוכלין אף שלא במחשבה.

הני חלי דיחמורתא [כעין ביצי זכר, שהיחמורה - שהיא בהמה טהורה - [11] מוציאה מרחמה], סבור רבנן קמיה דרב ספרא למימר: ביעי נינהו ואסירן [סבורים היו התלמידים, וכך אמרו לרב ספרא: ביצים הם ואסורים], כלומר, ביצי זכר הם שנעקרו מן הזכר ונכנסו ברחמה של היחמורה, ואסורים משום אבר מן החי.

אמר להם רב ספרא: לא כן, אלא מותרים הם, כי זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ליה, ואזיל בתר יחמורתא, ונתרי [אין זה אלא זרע של האיל שהיה רוצה להיזקק לאילה, אלא שרחמה צר ופעמים שאינו יכול להיזקק לה, והוא הולך אל היחמורה, ושופך שם זרע הרבה והוא נקרש]. [12]

אמר רב הונא:

עור הבא כנגד פניו של חמור, כעין שליא שהחמור נולד בה - מותר.

ומפרשינן: מאי טעמא? כי פירשא בעלמא הוא. [13]

אמר ליה רב חסדא לרב הונא: תניא דמסייע לך:

עור הבא כנגד פניו של אדם, בין חי בין מת [מפרש לה ואזיל], הרי הוא טהור מלטמא טומאת מת.

מאי לאו כוונת הברייתא היא: בין הוא [הולד] חי ואמו חיה, בין אם הוא מת ואף אמו מתה, הרי מבואר שפירשא בעלמא הוא, ולכן אינו מטמא כמת.

אמר ליה רב הונא לרב חסדא: מכאן לא תסייעני, כי יש לפרש לא כאשר פירשת, אלא: בין הוא חי ואמו חיה [14] בין הוא מת ואמו חיה, כלומר כיון שאמו חיה הרי הוא טהור ואפילו אם הולד מת, כי אותו עור מגוף האם הוא, וכיון שהיא חיה אינו מטמא כמת, ואם כן לא תלמד מזה לענין אכילה, כי אף אם מגוף האם הוא יש לאוסרו משום אכילת בהמה טמאה.

אמר ליה רב חסדא לרב הונא: והתניא בפירוש כאשר פירשתי: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת, ואמו מתה.

אמר ליה רב הונא: אי תניא - תניא.

מתניתין:

אף שנתבאר במשנה הקודמת שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור, מכל מקום:

דג טמא שבלע דג טהור הרי אותו הדג מותר באכילה; [15] ודג טהור שבלע דג טמא, הרי הוא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו אלא נבלע בקרבו, ואינו בכלל יוצא מן הטמא ויוצא מן הטהור.

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור", דמשמע: ראינו בעינינו שבלעו:

טעמא שהבלוע טהור משום דחזיניה דבלע [ראינו שבלעו], הא לא חזיניה דבלע אמרינן מסתמא אשרוצי אשריץ, כלומר, עוברו הוא, ואסור הוא כמו פרה שילדה מין חמור שהוא אסור, כי היוצא מן הטמא - טמא.

דתניא: דג טמא משריץ [משריץ את עוברו בגופו, כשאר בהמה וחיה], ואילו דג טהור מטיל ביצים ומהם פוקעים הדגים, והיות ודג טמא משריץ, תולים אנו שהשריץ כמין דג טהור -

וקשה: אי הכי - דבסתמא אין אנו תולים לומר שדג בלוע הוא - אף כי חזינא דבלע אמרינן [אף כשראינו אותו בולע דג טהור, נאמר]: האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ, [הדג שנבלע נתעכל במעיו, והדג שנמצא הוא עוברו של הדג הטמא], וייאסר!?

אמר רב ששת: מה ששנינו "דג טמא שבלע דג טהור" אין הכוונה שראינו את הבליעה, אלא כגון שמצאו דרך בית הרעי, ומכאן יודעים אנו שבלע וזה הוא הדג שנבלע בו, כי אילו היה זה עובר היה נמצא ברחמה.

רב פפא אמר: כגון שמצאו דרך בית הבליעה.

רב נחמן בר יצחק אמר: כגון שמצאו שלם, כלומר, נגמרה כל צורתו וגדול הוא, ואילו היה זה עובר לא היה משתהה לאחר שנשלם ברחם אמו. [16]

רב אשי אמר: לעולם אף בסתמא אנו תולים שהדג בלוע, וממילא לא קשיא; ודקשיא לך: הרי במשנתנו שנינו "דג שבלע", ומשמע שלא התירה המשנה אלא כשראינו בליעה, לא כן הוא, אלא: רוב דגים במינן [מין כמותם] משריצין, והיות ונמצא מין שונה, כמי שבלע לפנינו דמי, והיינו דנקטה המשנה "דג טמא שבלע דג טהור".

תנו רבנן:

דג טמא משריץ [דרכו בהשרצה], היינו, שהעובר הוא במעיו כמו חיה ובהמה.

דג טהור מטיל ביצים ואינו משריץ במעיו.

כל המוליד עובר חי, הרי הוא מניק את ולדותיו; וכל המטיל ביצים אינו מניק אלא מלקט להם אוכל; חוץ מעטלף, [17] שאף על פי שמטיל ביצים, הרי הוא מניק.


הערות

[1] א. נתבאר על פי רש"י, וכן מבואר ברבינו גרשום. ונמצא, שהפשיטות אינה כפי צד הספק לאסור, כי צד הספק לאסור היה דוקא משום דעכירי ודמו לחלב ומגופיה קא מימצו, ולפי הפשיטות לא איכפת לן אלא בעכירותו ודמיונו לחלב. ב. הנה לעיל ו א מקשה הגמרא למה לי למיתני "שהיוצא מן הטמא - טמא", ולכאורה מאי קשיא לגמרא, כיון שלמדנו מזה למי רגלים של חמור! ? וביארו התוספות לעיל ו א ד"ה למה: לקמן דייק מינה מי רגלים של חמור, והכא דייק מדקתני "שהיוצא", שנותן טעם לדבר, והוה ליה למיתני "והיוצא". [ומדברי תוספות אלו יש ללמוד לכאורה, שאיסור טהור שנולד מן הטמאה אינו מטעם יוצא, שאם כן, יותר נכון לומר "שהיוצא" מאשר לומר "והיוצא"].

[2] כן משמע הפירוש לפי גירסת הצאן קדשים ברש"י. ובראשית ביכורים הביא בשם ספר הישר לרבינו תם, שפירש: "מריבויא דמתניתין שמעינן, דכל דבר שהוא מין הטמא אפילו נאסף לתוכו מעלמא, הואיל ונשתנה קצת ממראיתו וטעמו על ידי שהיה בגופו, אסור, דחשיב מינו.

[3] לשון רבינו גרשום: דלא שתו להו אינשי לשם רפואה, ולא כלום הוי, ולא אסיר דלא חשיבי למידי.

[4] ואפילו של סוס וגמל היה אסור - אם לא שאינו ראוי לכלום - ואף שהוא אינו עכור, וודאי מיא עייל ומיא נפיק. כן היא הפשטות, וכן הביא בראשית בכורים בשם ספר הישר לרבינו תם, [וכן מפורש בתוספות בעמוד זה בד"ה רוב דגים, וכתבו שם את הטעם משום דמים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם]. והוסיף בראשית בכורים: אך בפירוש רבינו גרשום כאן תפש, דשל סוסים וגמלים אף ללישנא אחרינא - שרי, וראה עוד שם.

[5] נתבאר על פי רבינו גרשום.

[6] נכתב על פי הספרים שלפנינו, וראה גירסת השיטה מקובצת.

[7] נתבאר על פי לשונו הראשון של רש"י, ולפירוש זה הסכימו התוספות חיצוניות בשיטה מקובצת. ובפירוש שני פירש [על פי גירסת הצאן קדשים], שהלימוד הוא מהפסוק "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם", וראה גירסת השיטה מקובצת, ופירוש רבינו גרשום.

[8] נתבאר על פי רבינו גרשום.

[9] מתבאר מן הסוגיא: לשיטת רב ששת שהיא כשיטת רבי יעקב: מי רגלים אסורים ואף על פי שאין הם מתמצים מגופם, ודבש הדבורים מן הדין שיהא אסור אלא שהתורה התירתו, ואילו דבש הצירעין אסור, שאינו בכלל היתר התורה. לדעת חכמים החולקים על רבי יעקב: דבש הדבורים מותר מפני שאין הוא מתמצה מגופם, ולפי זה בפשוטו במי רגלים של חמור תלוי דינו בספק הגמרא אם מגופו הם מתמצים, ואילו מי רגלים של סוסים וגמלים בפשוטו אינם מתמצים מגופם, והם מותרים. ובפשוטו אף דבש הצירעין מותר, כי מסתמא גם הוא אינו מתמצה מגופם כמו דבש הדבורים. ולהלכה נחלקו ראשונים: הרמב"ם [מאכלות אסורות ד כ] הזכיר בדרך אגב שמי רגלים מותרים, ומשמע כל מי רגלים ואפילו של חמור. וכן פסק [מאכלות אסורות ג ג], שדבש הדבורים ודבש הצירעין מותר משום שאינו מתמצה מגופם. הראב"ד על דברי הרמב"ם גבי מי רגלים, השיג וכתב: רב ששת פשט להו לאיסורא. ומיהו גבי דבש הדבורים והצירעין לא השיג על הרמב"ם, אף על פי שלכאורה כיון שסובר הראב"ד כרב ששת, הרי אין צריך שיתמצה מגופן. הרמב"ן בהלכותיו נוטה לפסוק כרב ששת במי רגלים שהם אסורים ואפילו של סוסים וגמלים אם לא משום דלא שתו אינשי [כלישנא בתרא], וכן בדבש הצירעין שהוא אסור, ומשום שרב ששת כרב יעקב. והביא עוד מי שכתב דהלכתא כרבנן ודחי לה לרבי יעקב ולרב ששת דקאי כוותיה.

[10] נכתב על פי גירסת השיטה מקובצת. וראה גירסת רש"י.

[11] בשיטה מקובצת גרס בדברי רש"י שהחמורה מוציאה מרחמה.

[12] כתב הבית יוסף אחר שהביא דברי רש"י: ומשמע, דטעמא דשרי, משום דהוא פירשא בעלמא.

[13] לשון הרמב"ן בהלכותיו הוא: מאי טעמא פירשא בעלמא, ואף על גב דמגופיה ממש קא ממצי שרי, דעפרא בעלמא הוא. והרמב"ם [מאכלות אסורות ד כ] כתב: "מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהם מותרים". וראה עוד בלשון המגיד משנה שם: דפרש בעלמא הוא, ולאו אוכלא הוא כלל. וראה עוד שם שתמה על פסקי הרמב"ן שהתיר עור פניו של חמור, ואילו מי רגלים פסק שהוא אסור, וראה מה שכתב בזה בבית יוסף סימן פא.

[14] נכתב על פי גירסת רש"י, וביאורו. אבל התוספות גורסים כפי שהוא לפנינו: בין הוא חי ואמו מתה ובין הוא מת ואמו חיה, והיינו, שאין העור מטמא עד שימותו הן האם והן הולד כי העור בא משניהם.

[15] הנה לעיל בתחילת עמוד זה מבואר לפי לישנא בתרא, שמי רגלים אסורים אף אם מיא עול ומיא נפוק, ומכל מקום מבואר כאן בדג טמא שבלע דג טהור שהוא מותר באכילה. וכתבו בזה התוספות: אין להקשות ממתניתין - דשרייא דג טמא שבלע דג טהור - לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור, דאפילו ללישנא בתרא דרב ששת דאסר אף של סוסים וגמלים לא דמי, חדא: דמתניתין לא איירי אלא בנמצא בתוכו דג טהור [שלא יצא עדיין כדי שייאסר משום יוצא מן הטמא]. ואפילו יצאו, הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק, אבל מים שהבהמה שותה, לחלוחית הגוף מתערב עמהם. וראה עוד בדבריהם מה שהביאו בשם התורת כהנים, ומה שביארו בזה.

[16] [הנה רש"י פירש את קושיית הגמרא על מה שהתירה המשנה דג טהור שבמעי טמא, ועל זה מקשה הגמרא: שמא אשרוצי אשריץ. ויש להסתפק, כיצד יהא הדין בסיפא כשבלע הטהור דג טמא, האם האיסור הוא דוקא כשמצאו דרך בית הרעי [או דרך בית הבליעה או שמצאו שלם], או שאפילו בלי זה יהא אסור מספק שמא זה שנמצא הוא הבלוע].

[17] פירש רש"י: דומה לעכבר ויש לו כנפים.

הטמא", וכוונת התנא לרבות כל שהוא ממין הטמא, והני נמי מינא דטמא [ואלה גם כן, מי רגלים של חמור, מין של הטמא] הוא, שהרי הם נראים כחלב החמור, ואסורים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת את הדיון בענין מי רגלים של חמור: לגבי מי רגלים של סוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו [לא נשאלה להם] השאלה, לתלמידי רב ששת, משום דלא שתו אינשי [שאין אנשים שותים אותם]. כי קמיבעיא להו [כאשר נשאלה להם] הרי זה בשל חמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא [ששותים אותם אנשים והם טובים למחלת הירקון], מאי [מה הדין]?

אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו: היוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור, והני נמי [ואלה גם כן] מחמור שהוא טמא קאתי [הם באים], ולכן הם אסורים.

מיתיבי [מקשים] עליו ממה ששנינו במשנה: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שהן רק מכניסות אותו, את צוף הפרחים, לגופן, ואולם אין הן ממצות (מפיקות) אותו מגופן. ואף מי רגלים, שאינם מתמצים מגופו של החמור, אלא מים שנכנסו הם מים שיצאו, מפני מה ייאסרו?

ומשיבים: הוא, רב ששת, שאמר כדעת ר' יעקב, שאומר: דובשא רחמנא שרייה [הדבש, התורה התירה אותו] באופן מיוחד, אף שבעיקרו של דבר, כל היוצא מן הטמא — טמא.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יעקב אומר: נאמר לגבי שרץ העוף הטהור "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" (ויקרא יא, כא), והלשון "זה" באה להדגיש: זה אתה אוכל, ואי (ואין) אתה אוכל שרץ עוף טמא.

ותוהים: איסורו של שרץ עוף טמא בהדיא כתיב [במפורש כתוב]: "וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" (ויקרא יא כ), ומדוע צריך למיעוט זה! אלא כך יש לדייק: שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, כלומר, מוציא מתוכו, ואיזה זה? זה דבש דבורים.

יכול אף דבש של שרצי עוף אחרים, כגון הגזין והצירעין, יהיה מותר? אמרת (אומר אתה): לא. ושואלים: ומה ראית לרבות דבש דבורים, ולהתירו באכילה, ולהוציא דבש הגזין והצירעין לאיסור? ומשיבים: מרבה אני דבש דבורים להיתר, מפני שאין לו שם לווי, שסתם דבש הוא דבש דבורים. ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת הלכה זו ששנויה בברייתא]: דבש הגזין והצירעין טהור (אינו ראוי לקבל טומאה) ומותר באכילה — שלא כשיטת ר' יעקב.

ומדייקים בלשונה של הלכה זו: מה ששנינו שדבש גזין וצירעין טהור — אלמא בעי [מכאן שהוא צריך] מחשבה מפורשת לאוכלו, ורק אז יהא ראוי לקבל טומאה כדין אוכל. ומכאן שדבש דבורים, שהוזכר אף הוא באותה משנה, ולא נאמר בו שהוא טהור — אינו צריך מחשבה מפורשת לאוכלו, כדי לקבל טומאה, משום שבסתמו הוא עומד לאכילה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דבש (דבורים) כשהוא עדיין בכוורתו, קודם שרדו אותו — מטמא טומאת אוכלין אף שלא במחשבה.

א ועוד בענין דברים היוצאים מן החי. חלי דיחמורתא [גושים של יחמורה, שהיא פולטת מרחמה], סבור רבנן למימר [חשבו חכמים לומר]: ביעי נינהו ואסירן [ביצים הן, חלק מגופה, ואסורות], כדין איבר מן החי. אמר רב ספרא: זרעא דאילא [זרע של אייל] הוא, דאזיל בתר אילתא [שהולך האייל אחרי האיילה] כדי להזדווג עמה, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא [ומתוך שרחמה צר אינה מזדקקת לו], ואזיל בתר יחמורתא [והולך אחר היחמורה], ונזקק לה, ומעין גושים של שכבת זרעו הם, שנתקשתה — ונתרי [והם הנושרים] מגופה.

ב אמר רב הונא: עור הבא כנגד פניו של חמור כשהוא נולד, כלומר, כעין עור העוטף אותו — מותר, מאי טעמא? פירשא בעלמא [פרש בלבד] הוא, ואינו חלק מגוף האם או הולד.

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניא דמסיע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך: עור הבא כנגד פניו של (ולד) אדם, בין חי בין מת — טהור מלטמא טומאת מת. מאי לאו [האם אין] הכוונה: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה, שאינו נחשב חלק מגוף העובר, ולא חלק מגוף האם, אלא כפרש בלבד, ולכן, גם כששניהם מתים אינו מטמא?

השיב לו רב הונא: לא, אין מברייתא זו ראיה, שכן יש לפרש: בין הוא חי ואמו מתה, בין הוא מת ואמו חיה, כלומר, רק אם אחד מהם חי — עור זה טהור, אבל אם שניהם מתים — אסור. אמר לו רב חסדא: והתניא [והרי שנויה ברייתא] כך: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה! אמר לו: אי תניא, תניא [אם שנויה, שנויה].

ג משנה דג טמא שבלע דג טהור, ונמצא בתוכו — מותר הטהור באכילה. וטהור שבלע דג טמא — הדג הטמא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו, לא גדל ממנו.

ד גמרא ומדייקים בלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור": טעמא דחזיניה דבלע [הטעם, דווקא משום שראינו אותו, את הטמא, שהוא בולע] את הדג הטהור, מותר הטהור באכילה. הא לא חזיניה דבלע [אבל אם לא ראינו אותו שהוא בולע] — אמרי: אשרוצי אשריץ [אומרים אנו: שמא הדג הטמא השריץ אותו] במעיו, והוא אסור.

מנלן [מנין לנו] חשש זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: דג טמא משריץ את ולדותיו, דג טהור מטיל ביצים ומהם יוצאים הולדות. ומקשים: אי הכי, כי חזינא דבלע אמרינן [אם כך, גם כאשר רואים אנו אותו שהוא בולע דג טהור, צריכים אנו לומר]: האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ [זה שבלע התעכל, ואת זה שמצאנו במעיו השריץ, וייאסר]!

אמר רב ששת: מדובר כגון שמצאו את הדג הטהור דרך הריעי, כלומר, במערכת העיכול, ולא במקום שבו משריץ הדג הטמא את ולדותיו. רב פפא אמר בדומה לכך: כגון שמצאו את הטהור דרך בית הבליעה. רב נחמן אמר: כגון שמצאו שלם שצורתו שלמה וגמורה, שלא כעובר.

רב אשי אמר: אין לדייק מלשון המשנה שמדובר דווקא כשראינוהו שבלע דג טהור. אלא מסתמכים על כך שרוב הדגים במינן (בני מינם) הם משריצין, ולפיכך, כשמוצאים דג טהור במעי דג טמא — כמי שבלע אותו לפנינו דמי [נחשב] הדבר.

ה ומביאים את הברייתא שחלק ממנה נזכר קודם לכן. תנו רבנן [שנו חכמים]: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד ולדות — מניק אותם, וכל המטיל ביצים — מלקט אוכל, ומאכיל בו את ולדותיו, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים — מניק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the non-kosher animal [min hattamei], one can infer that any type [min] of non-kosher substance is included. And these fluids, i.e., the urine of a donkey, are also a type of non-kosher substance, as they resemble the milk of a donkey, which is forbidden.

And there are those who say there is a different version of the discussion about the urine of a donkey: With regard to the urine of horses and camels, the students of Rav Sheshet did not raise the dilemma, because people do not drink it. When they raised the dilemma it was with regard to the urine of a donkey, which people drink and which is beneficial for curing jaundice. What, then, is the halakha?

Rav Sheshet said to them: You learned the answer to your dilemma in the mishna: That which emerges from the non-kosher animal is non-kosher and that which emerges from the kosher animal is kosher, and these fluids also come from a donkey, which is non-kosher. Therefore, they are forbidden.

The Gemara raises an objection from a baraita: For what reason did the Sages say that the honey of bees is permitted? It is because they bring the nectar from the flowers into their body, but they do not excrete it from their body as a bodily excretion. So too, the urine of a donkey is not an excretion produced by the body itself. Rather, it is simply ejected in the same form that it entered the body. Why, then, should it be forbidden?

The Gemara answers: Rav Sheshet stated his answer in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who says that with regard to honey, the Merciful One permits it as an exception to the principle that a substance that emerges from a non-kosher animal is non-kosher.

This is as it is taught in a baraita: Rabbi Ya’akov says that it is stated: “Yet these may you eat of all winged creatures” (Leviticus 11:21). The word “these” indicates that you may eat these, but you may not eat a non-kosher winged creature.

The Gemara asks: Why is this inference necessary? The prohibition against eating a non-kosher winged creature is written explicitly: “All winged creatures that go upon all fours are a repugnance to you” (Leviticus 11:20). Rather, the inference must be understood as follows: You may not eat a non-kosher winged creature, but you may eat that which a non-kosher winged creature discharges from its body, and what is that? That is the honey of bees.

The Gemara cites the continuation of the baraita: One might have thought that even the honey of gizzin and wasps should be permitted. Nevertheless, you should say no. The baraita asks: And what did you see to include the honey of bees as being permitted to eat and to exclude the honey of gizzin and wasps as being forbidden? The baraita answers: I include the honey of bees, as its name does not have a modifier, i.e., the word honey alone always refers to the honey of bees. And I exclude the honey of gizzin and wasps, which have a modifier, i.e., one must always add the word gizzin or wasp to specify these particular types of honey.

The Gemara comments: In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita: The honey of gizzin and wasps is not susceptible to ritual impurity and is permitted for consumption? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov.

The Gemara infers from the expression: Is not susceptible to ritual impurity, that apparently, in order for the honey of gizzin and wasps to become susceptible to ritual impurity it requires specific intention to eat it, which renders it food. Furthermore, the baraita indicates that honey from bees does not require specific intention to eat it in order for it to become susceptible, because it is normally used for food. This is also taught in a baraita: The honey of bees that is still in its hive is susceptible to ritual impurity as food even without intent.

§ The Gemara discusses additional cases of animal secretions. With regard to chunks that are discharged from the womb of a female fallow deer, the Sages thought to say that they are its egg cells, and therefore are forbidden as a limb severed from a living animal. Rav Safra said: It is the semen of a hart, which pursues the hind, but since the hind’s womb is narrow it does not mate with the hart, and instead the hart pursues the female fallow deer and mates with it, and chunks of its semen that have hardened fall out of the fallow deer’s body.

Rav Huna says: The skin that emerges opposite the face of a donkey when it is born, i.e., the fetal sac that envelopes it during birth, is permitted to be consumed. What is the reason? It is merely a secretion, and is not an integral part of the mother or the offspring.

Rav Ḥisda said to him: That which is taught in a baraita supports your opinion: The skin that emerges opposite the face of a person, i.e., a newborn baby, whether the newborn is alive or dead, is ritually pure and does not transmit ritual impurity imparted by a corpse. What, is it not the case that whether it is alive and its mother is alive or whether it is dead and its mother is dead, it is not considered a part of the body of the fetus or the mother, but merely a secretion, and therefore even when they are both dead it does not transmit impurity?

Rav Huna answered him: No, there is no proof from this baraita, as it may mean that whether it is alive and its mother is dead or whether it is dead and its mother is alive, meaning only one is alive, the skin is ritually pure. But if both are dead it is impure. Rav Ḥisda said to him: But isn’t it taught in a baraita that whether it is alive and its mother is alive or whether it is dead and its mother is dead, the skin is pure? Rav Huna said to Rav Ḥisda: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot dispute it.

MISHNA: In the case of a non-kosher fish that swallowed a kosher fish, consumption of the kosher fish is permitted. And in the case of a kosher fish that swallowed a non-kosher fish, consumption of the non-kosher fish is prohibited due to the fact that the host fish is not the place of its development.

GEMARA: The Gemara infers from the language of the mishna: In the case of a non-kosher fish that swallowed a kosher fish: The reason consumption of the kosher fish is permitted is that we saw that the non-kosher fish swallowed the kosher fish. But if we did not see it swallow the kosher fish we say that perhaps the non-kosher fish spawned the kosher fish, and it is forbidden.

From where do we derive that we must have this concern? As it is taught in a baraita: A non-kosher fish spawns offspring, while a kosher fish lays eggs from which the offspring hatch. The Gemara challenges: If so, even when we saw it swallowing a kosher fish we should say that that fish that it swallowed was digested, and this one, which was found inside of the non-kosher fish, it spawned, and should be forbidden.

Rav Sheshet says: It is referring to a case where one found the kosher fish in the digestive tract, which is not where the non-kosher fish normally spawns its offspring. Rav Pappa says similarly: It is referring to a case where one found the kosher fish in the passageway of the gullet. Rav Naḥman says: It is referring to a case where one found it whole and in complete form, and not as a newly hatched fish.

Rav Ashi says: Do not infer from the mishna that it is referring to a case where the non-kosher fish was seen swallowing the kosher fish. Rather, the reason it is permitted to consume the swallowed fish is that the majority of fish spawn offspring of their own species, and therefore the case of a kosher fish discovered inside a non-kosher fish is considered as if the non-kosher fish had swallowed the kosher fish in our presence.

§ The Gemara cites the entirety of the previously mentioned baraita. The Sages taught that a non-kosher fish spawns its offspring, while a kosher fish lays eggs. Any animal that gives birth to its offspring nurses them, and any animal that lays eggs gathers food and feeds it to its young. This applies to all animals except for a bat [atallef ], as although it lays eggs, it nurses its young.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיכא דאמרי דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו דלא שתו להו אינשי. לשום רפואה ולא כלום הוי ולא אסיר דלא חשיבי למידי:

כי קא מבעי' דחמור וכו' והני נמי מי רגלים של חמור מטמא קא אתו ואסירי. להאי לישנא בתרא בין עכירי בין לא עכירי אסירי:

שמכניסות אותו לגופן. שיונקין אותו מעשבי ההרים:

ואין ממצות אותן מגופן. כשמוציאין אותן אלא כי היכי דעל הכי נפיק וקשיא לתרוייהו לישני ללישנא בתרא קשיא דהאי דבש דמטמא נפיק ושרי. וללישנא קמא קשיא דאילו התם קאמר כי עכירי אע"ג דלאו מגופיה ממיצצי אסירי והכא בדבש כיון דאין ממצות אותו מגופן שרי ורב ששת אמר לך בדבש שאני דאע"ג דמפיק ליה מגופיה שרי דהוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא כו':

שרץ עוף טמא בהדיא כתיב איסוריה אלא מאידך קרא מפיק ליה דכתיב את זה לא תאכלו שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ מוציא מגופו:

הגזין. מין ארבה:

שאין לו שם לווי. תולה שמו על שם שרץ האסור אלא דבש סתמא איקרי כדכתיב ביערת הדבש. מדאמרינן טהור אלמא בעי מחשבה דשאר דבש מטמא טומאת אוכלין אפי' שלא במחשבה והאי לא מטמא אי לא חישב עליו.א)עי' ערוך השלם ערך חלי ג'. הני חלי דיחמורתא שנמצאין ברעי שלה כעין ביצים סבור רבנן קמיה דרב ספרא למימר ביצי נינהו ואסירי באכילה דהוו כאבר מן החי דלא התירה [תורה] שום ביצים אלא דעוף [אבל אלו דומין] כביצים של בהמה שפורשין ממנה בחייה:

אמר להו רב ספרא לאו ביצים נינהו אלא זרעא דאיילא הוא דאזיל בתר אילתא למיזקיק לה ולא מקבלא ליה אילתא משום דרחמה צר וכיון דחזיא דלא מקבלא ליהב)בערוך הגי' אזיל בתר יחמורתא שדומה לאילתא. אזיל בתר שדומה לאיילא יחמורתא ועד שהוא הולך אחריה סובל בגופו שכבת זרעו ומתבשל בגופו הרבה וכשבא על היחמורה אגב דנתקרש הזרע הרבה אינו נבלע בגופה ומוציאתו לחוץ עם הריעי שלה ואותו זרע כיון שנתבשל נראה כעין ביצים ואינן ביצים ושרו דלאו כאבר מן החי נינהו:

עור הבא כנגד פניו של חמור מותרין באכילה שכשנולד החמור יש לו עור דק על פניו כעין שליא ולאו שליא הוא ואינו דבוק נמי לפניו אלא כך הוא בריה בפני עצמו ופירשא בעלמא הוא:

תניא דמסייעא לך. דפירשא בעלמא הוא:

עור הבא כנגד פניו של אדם. דהכי נמי יש לאדם עור דק על פניו כשנולד ואותו עור אינו לא מן האם ולא מן הולד וטהור הוא משום טומאת מת:

לא בין הוא חי ואמו מתה. דשדינן ליה בתר חי הא לאו הכי מטמא:

והתניא בין הוא מת ואמו מתה טהור אי תניא תניא:

טעמא דחזיניה לדג טמא דבלע דג טהור. משום הכי מותר באכילה הא לא חזיניה דבלע אמרינן אשרוצי אשריץ כלומר דהא דג טמא איעבר להאי דג טהור במעיו:

דתניא דג טמא משריץ. מתעבר ומוליד וולדותיו:

דג טהור מטיל ביצים ומחממן עד שיש בהן צורה ובוקען ויוצאין:

האיך דבלע איעכלא במעיו והאי דנמצא במיעיו אשרוצי אשרוציה וליתסר:

כגון שמצאו. להאי דג טהור דרך בית הרעי דטמא דאם איתא דאשרצי לא משתכח בבית הרעי אלא בשילייתו. או שמצא בבית הבליעה שאין דרכו של וולד להיות שם. או שמצאו שלם דאם איתא דהוי דולד לא הוה שלם גמור אלא ודאי בלעו:

רב אשי אמר כיון דרוב דגים טמאין במינן משריצין מולידין ולא מין אחר והאי כיון דטהור הוא שנמצא בבטנו כמי שבלע בפנינו דוודאי דג טמא אינו משריץ אלא מינו:

כל המוליד מניק ולדותיו וכל המטיל ביצים מלקט ביצים ויושב עליהן ומחממן ובכך פרה ורבה. ואיכא דאמר מלקט שאינו מניק אלא מלקט המאכל בפיו וזרקו לפני ולדותיו ובכך מפרנסן:

גמ' ומעלי לירקונה כו' אך את זה תאכלו מכל שרץ וגו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מטמא הוי משמע כו' ובד"ה שמכניסין כו' אותו דובשנו מגופו וקשיא כו' ובד"ה שרץ כו' מן העוף הס"ד ואח"כ מ"ה אלא שרץ כו' ואי אתה כו' דתיהדר ותידוק מיניה אבל כו' ובד"ה מאי לאו כו' דאמר שיליא לא מן הולד כו' בעלמא עכ"ל הס"ד ובד"ה דג טהור כו' בעופות הס"ד ואח"כ מ"ה אי הכי כו' דבלע אי עכ"ל והוי כו' ובד"ה דרך כו' לאשכוחי הס"ד ואח"כ מ"ה שמצאו כו' כולי האי הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה הגזין כו' ול"ג חגבים שזהו עוף כו' עכ"ל מתוס' ישנים שזהו עוף קאי אגזין דהכא וק"ל:

בד"ה עור הבא כו' פי' כדלעיל עכ"ל כצ"ל ור"ל שהוא מותר מטעם דלעיל גבי יאלי דאינו אלא מזרע שנקרש כמ"ש ג"כ לקמן ודו"ק:

בד"ה לא בין כו' דאין לו סייעתא אלא כו' אין כאן סייעתא עכ"ל כצ"ל:

בד"ה דג טהור כו' שאכל בשר המת כו' ראיה עוד פר"ח כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה רוב דגים כו' הלכתא כרב אסי כו' דדגים עול דגים נפיק אבל מים כו' טמא שבמעי אמו כו' ואין לאסור משום דג טמא כו' עכ"ל כל מה שחסר כאן בתוס' עיין ברא"ש:

גמרא תנ"ה דבש בכוורתו מטמא ט"א כו'. פירוש מדתני בכוורתו ע"כ למעוטי דגזין וצרעין דאין להם כוורת:

שם אר"ה עור הבא כנגד פניו ש"ח מותר כו'. עד סופו. ופרש"י כעין שליא. ובטוש"ע איתא שליא. וכתב הש"ך וכש"כ של שאר בהמות טמאות. נראה דמדמה לה למ"ר דלעיל דלל"ק דר"ש של חמור חמיר אבל לא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא כמובן. אמנם מ"מ מוכח דה"ה בשארי שליות מדמסייעו ר"ח מלאדם. ולכאורה ה"ל לסייעו ממתניתין דס"פ בהמה המקשה שליא כו'. וא"מ לא ט"א ולא טומאת נבלות ע"ש בפרש"י. ואולי דיש לדחות דמיירי שאחד מהן חי האם או הולד. אבל ק"ל מהא דאר"א בזבחים (לה) פיגל בזבח נתפגל השליל. ומהרמב"ם פי"ד מהלכות פהמ"ק הכ"ג משמע דהיה גורס ג"כ שליא וכ"מ מהמשנה שם דלא קתני וא"ח עליהן משום פיגול כו' כדקתני שם גבי ביצים ועמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה מכניסות אותן לגופן. ואין ממצין אותו דובשנן מגופן. כצ"ל:

רש"י ד"ה שרץ העוף טמא. בהדיא כתיב את אלה תשקצו מן העוף. תימה דהכא איירינן בשרץ העוף. ועיין בפירושו עה"ת שהן חלוקין במיניהם וה"ל לאתויי קרא דכל שרץ העוף ההולך על ארבע:

גמרא וכמי שבלע לפנינו דמי. נראה דזה חוזר על כל התירוצים. ומפרש"י ל"מ כן:

רש"י ד"ה דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן כו'. והטבעיים כתבו שהשמש מחממן:

תד"ה דג. ואם באנו לומר כו'. צ"ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול. ולכאורה משמע דר"ל לת"ק כדא"ל בדלא שהה בכדי שתפול לאור כו'. ולריב"ב כדא"ל מעל"ע וכן פירש הצ"ק. אבל התוי"ט הבין דאתיא כריב"ב דוקא. וכדבריו משמע בתוספות מנחות (סט):

גמ' וכו' תני דיחמורתא. נ"ב בהמה טהורה היא נקבת מחמור ועין מגדל:

שם כגון שמצאו דרך הרעי כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא שרץ עוף טמא אין אתה אוכל כצ"ל:

תוס' ד"ה דג טהור וכו' תימה במסכת אהלות שנו כלב וכו' כמה ישהה במעיו כצ"ל:

בא"ד כי חזינן דבלע כצ"ל:

ד"ה רוב דגים וכו' חזינן דבלע כצ"ל:

דָּג טָהוֹר מֵטִיל בֵּיצִים. נראה לי בס"ד 'בֵּיצָה בֵּיצָה' [214] עולה מספר טָהֹר [214] פירוש אם תראהו מטיל ביצה ביצה תטהר אותו כי הוא דג טהור.

דתניא ר' יעקב אומר וכו' כמאן אזלא וכו'. אנכי עפר דל עמדתי בסוגיא זו והבאתי דברי ר"ת בספר הישר כ"י והנפתי ידי על דברי הראשונים והאחרונים כמ"ש אנכי הצעיר בספרי הקטן מחב"ר י"ד סימן פ"א בס"ד ע"ש באורך:

(ז ב) עור הבא כנגד פניו של חמור.—פי' רש"י: "כעין שליא שהחמור נולד בו". וכ"מ מהראב"ד (הל' מאכלות אסורות פ"ה הי"ג) ובאשכול ח"ג סי' כד. אבל בפי' ר"ג כתב: "שכשנולד החמור יש לו עור דק על פניו כעין שליא ולאו שליא הוא ואינו דבוק נמי לפניו אלא כך הוא בריה בפני עצמו ופירשא בעלמא הוא". וכ"ה בערוך ע' פרוש ב' (וידוע שהערוך שאב מפי' ר"ג). וכ"ה דעת הרמב"ם שכתב (הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"כ): "עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה". ובהי"ח שם משמע, דשיליא של בהמה טמאה אסורה באכילה. וכ"ה דעת הרשב"א (במיוחסות סי' קס).

ודע שבאשכול שם כתב "מדנקט חמור ש"מ שיליא של שאר בהמות לאו פירשא גמור הוא". ומדברי הרמב"ם בפ"ד הי"ח שם משמע שאוסר כל השליות מבהמות טמאות, ובפ"ה הי"ג משמע, שאוסר גם השיליות הנולדות מבהמות טהורות (ע"ש במ"מ). והראב"ד השיג עליו שם וכתב: "קיי"ל דשליא אינו אוכל דפירשא בעלמא היא וכו' אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה"*והיינו ממה דקיי"ל דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר, ולדעת הראב"ד הוא שליא, וכמו שנתבאר למעלה. והרב מ"מ לא עמד על כוונת דברי הראב"ד (ע"ש).. ומ"מ אף להראב"ד אם יצאה מקצת שיליא מבהמה מעוברת ושחטה ולא היתה השיליא קשורה בולד הרי זו אסורה, כמבואר שם מפני שחוששין שמא נימוח הולד בשיליא ודבוק בה וכשהוא אוכל אוכל את השיליא עם הולד (ע"ש).

(שם תוספות) ד"ה הגזין וכו' שזה עוף וכו'.—עי' מהרש"א שביאר דהגזין הן עוף. ואם נאמר שהתוס' נתכוונו לשרץ העוף ניחא מה שדחו גירסת "חגבים", שכפי הנודע אין החגבים מוציאים דבש. ועי' נדה יז א, שכתבו התוס' שם, שלר"ת הגזין הן זבובים. ונראה דלא זבובים ממש, שהרי אלו אין מוציאין דבש אלא מין שרץ העוף. וכ"כ בערוך ע' גז ח': "גזי פי' ממיני דבורין וצרעין הן". וכן משמע בשבת (קו ב) דגזין הן מין שרץ העוף. ובאמת שנמצא בחולין (מב א): "דרוסת הגז" (לגירסת הערוך ע' גז א'), שהוא עוף ממש, אבל לא נודע לנו שום מין עוף שיהא מוציא דבש.

גמרא הטמא והני כו' כצ״ל:

רש״י ד"ה מטמא כו' של טמא הס"ד ואח"כ ד"ה והני מילי מינא דטמא הן שבתוך הטמא היו ודמי לחלב ואף ע"ג דלאו כו׳ כצ"ל:

ד"ה שמכניסי׳ אותן כו' מגופייהו מימצי ושרי ור"ש אמר כל שהיה בתוך הטמא טמא הס"ד והד״א וכצ״ל ואח"כ ד"ה הוא דאמר כר"י דטעמא כו׳ כצ״ל:

ד"ה שרץ העוף טמא משמע הולד ממש בהדיא כו' כצ"ל:

ד"ה אלא שרץ עוף טמא שאי אתה אוכל להכי דייקא כו' כצ"ל:

ד"ה דבש דבורים דבש סתמא קרי ליה כו' כצ"ל:

ד"ה דאזיל בתר כו' לה הס״ד:

תוס׳ ד"ה תניתוה כו' הא דמשמע לעיל דלסימן נקטיה לא קשה מידי ופירשתי לעיל הס״ד וכצ״ל. ועיין לעיל (ד"ו ע"א):

ד"ה עור הבא כו'. פי׳ שליא הס"ד וכצ"ל. ומ"ו מהרש"א מיישב גירסא שלפנינו והוא דוחק ע"ש:

ד"ה לא בין כו' ואמו חיה אבל אמו חיה כו' כצ"ל:

ד"ה דג טהור כו׳ אהלות תנן כלב כו׳ כצ"ל:

בא"ד כמה תשהה כו׳ כצ"ל:

בא"ד משנה זו חטה כו' כצ״ל:

בא"ד דשמעתי׳ אתיא כו' כצ"ל. פי׳ לר״י מע"ל ולת"ק קודם שיעור שרפה וע' בתו' במנחות (דס"ט ע"א):

ד"ה רוב דגים פי׳ שקורין הרנג"ש כו' כצ"ל:

בא"ד דגים נפיק אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם ובת"כ תניא גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת"ל אותם ומה ראית׳ לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאין גדולין ואין ראיה משם לאסור דג טמא שבלע דג טהור אחר שיצא משום דנקט שבמעי הטמא דלאו דוק׳ אלא משום טמא שבמעי טהור נקטיה דהא שרינן ביצא לחוץ משום דחשיב עכול וחשיב כעפרא הס"ד וכצ"ל ועיין באשר"י:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ' ואיכא דאמרי כו׳. החילוק שבין הלשונות דללישנא קמא לא אסר רק דחמור דמין טמא מקרי הואיל ועכיר ודומה לחלב וללישנא בתרא אף דסוסים אסר אלא דלא מיבעי׳ ליה משום דלא שתי אינשי וכן הוא בתוס׳ ד"ה רוב דגים:

רש״י ד"ה דבש בכוורתו כו׳ דאין כורת אלא לדבורים עכ"ל. פי' דתנ"ה דדבש צרעין בעי מחשבה מדאמר דבש בכוורתו מטמא שלא במחשבה למה תני שלא במחשב׳ דהא בכוורתו ממילא הוא שלא במחשבה אלא דאתי למידק דוקא בכוורתו היינו של דבורים מטמא שלא במחשבה אבל לא צרעין ואי לא תני שלא במחשב׳ ה"א דכוורתו לאו למעוטי צרעין אתי אלא משום דבכוורתו הוא שלא במחשבה לכך תני בהדיא שלא במחשבה לאירויי דאתי למעט צרעין:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

פה שם חלי דיחמורתא סבור רבנן למימר ביעי נינהו ואסורין, אמר רב ספרא זרעא דאילא וכו'. ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה.

פו ונראה דכיון דכל עיקר הא דסבור רבנן למיסר הוא מטעם שזהו כעין ביצי זכר ויש בזה משום אבמה"ח וכמו שפירש"י, והנה פליגי תנאי אם נוהג אבמה"ח בטמאים כדאיתא בחולין ק"א ע"ב. - וע"כ הני רבנן סברי כשיטת התנאים דאבמה"ח נוהג גם בטמאים, אמנם הרמב"ם דפוסק דאבמה"ח אינו נוהג אלא בטהורים דוקא ולא בטמאים כדאיתא בפר"ה ממ"א ה"א יעוי"ש, וא"כ אין כאן איסור משום אבר מה"ח בלא"ה. - ולהכי שפיר השמיט לזה. - ואם בשביל איסור יוצא. - הנה כאשר פוסק הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ דמי רגלים של חמור מותר, וא"כ כש"כ חלי דיחמורתא שבא מעלמא. - ולהכי לא הביא הרמב"ם להאי דינא.

פז שם. אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של אדם מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא, אמר רב חסדא תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם וכו' יעוי"ש. והנה הרמב"ם בפר"ב ממ"א ה"כ כתב וז"ל עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין עכ"ל. והנה בפר"ה ממ"א הי"ג כתב וז"ל השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי"ז מותר באכילה, ואפילו שליא מותרת באכילה ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה, אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל מכדי קיי"ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא, וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש ולד נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה עכ"ל, אבל מבואר דעת הרמב"ם דמחלק בין חמור לבהמה טהורה, דבשליא של חמור פסק דהוי כפרש, ובשליא של בהמה טהורה פוסק דאסורה באכילה, וזה תמוה טובא מ"ש זה מזה.

פח והנה אפשר לומר דבאמת לאו בשר הוא ואין בזה לא משום טומאה ולא משום נבלות. - אבל יש לדון בזה משום אבמה"ח. - ובזה יובדל בין טמאה לטהורה דבטמאה לית בה משום אבמה"ח, ובטהורה יש בה משום בשר מן החי, וכמו שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם גבי יאלא דיחמורתא, - והנה ראיתי בפליתי סימן פ"א סי' ו' שנחית בזה יעוי"ש, אבל אין זה מספיק, משום דאכתי תקשה הלא גם בטמאה אעפ"י שאין בזה משום בשר מן החי אבל אכתי יש בזה משום יוצא מן הטמא. - ועוד תמוה דלמה כתב הרמב"ם הטעם משום דהוי פירשא הלא אין בזה איסור מטעם שאין בשר מה"ח נוהג בו.

פט ונראה לפרש כוונת הרמב"ם בזה שכתב בחמור מפני שהוא כפרש דלא הוי הכוונה מפני שהוא פרש וכמו שהבין הראב"ד בהשגה, משום דאם כן מדוע כתב שהוא כפרש בכ"ף הדמיון. אלא היה להרמב"ם לומר מפני שהוא פירשא. - או פרש. לכן נראה דכוונת הרמב"ם להתיר מפני שאין זה בא ממיצוי הגוף, ודינו כמו פרש שמותר מטעם שאינו ממיצוי הגוף וכמו מי רגלים שמותרין מטעם זה, הנה כמו כן דין השליא, ולזה מביא הרמב"ם הדמיון לפרש ולמי רגלים שכתב, אבל ע"כ השליא בעצמותה לאו פרש הוא, אלא הוא בשר אלא שחסר לה שחיטה. - והנה יען שהתורה רבתה לשחיטה. - וזהו מהא דדרשו רבותינו בחולין ע"ז מקרא שכתוב כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא שניתרת בשחיטת האם יעוי"ש, מזה יש ללמוד דהשליא טעונה היתר שחיטה, וממילא כשיצאת מקצתה אין אותו מקצת בכלל השחיטה אז השליא נאסרת מטעם חסרון שחיטה. - ואעפ"י שאינה כגוף הבהמה, עי' זבחים ל"ה, אבל כיון שהתורה רבתה לשחיטה, חזינן מזה שאסורה באכילה בלא היתר שחיטה.

צ איברא דעדיין יש להקשות בהא דכתב הרמב"ם שם בפר"ד ממ"א הי"ח וז"ל האוכל מנבלה וטרפה וכו' ומן השליא שלהן אעפ"י שהוא אסור הרי"ז פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה, ומשמע דבראוי לאכילה אסור. - וקשה דהלא זה סותר מה שכתב דשליא דינה כפרש וכמי רגלים, ודוחק לומר דשאני בין השליות דהיינו דרק בחמור כן הדין, והפר"ח רוצה לפרש שכן דעת הטור לחלק בין חמור לשארי טמאים יעוי"ש, אבל דוחק הוא, ועוד דהלא מהסוגיא משמע דאין הבדל מדמביא הש"ס ראיה משליא דאדם לחמור, ובפליתי שם הקשה ג"כ על הפר"ח יעוי"ש.

צא אמנם נראה דשאני בין אם יצאת השליא מן הבטן דאז דינה כפרש וכמי רגלים ואין בה איסור משום יוצא מן הטמא, אמנם מה שכתב הרמב"ם בהי"ח מיירי שהשליא בבטן פנימה דאז אין דינה כפרש, אלא כבשר הבהמה אעפ"י שאין זה בשר ממש להיות נידון משום נבלה כיון דלאו בשר נבלה הוא. - אבל עכ"פ איסור יוצא מנבלה איכא בזה, ולהכי אסורה השליא באכילה. - וחילוק זה שיש הבדל בין אם מונח בבטן פנימה לבין אם יצאה לאויר העולם, מבואר זה בביצים של עופות שכתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ז וז"ל יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלוים באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעיים שלהן עכ"ל, מבואר דאעפ"י שסבר הרמב"ם דביצי עוף הטמא לאחר שנולדו שאין בזה מלקות מן התורה, מ"מ כל זמן שהם בבטן פנימה הרי הם כבשר האם, לכן נראה בזה ג"כ בהא דשליא דאעפ"י דהשליא לאחר שפירשה שדינה כדבר המופרש ומיותרת, - אמנם אם השליא בפנים דינה כבשר אם היא ראוי לאכילה. - ובזה יש להצדיק שיטת הש"ך שם שכתב בהא דכתב המחבר שליא שהחמור נוצר בו מותר. כתב הש"ך בסקי"א וכש"כ בשליא של שאר בהמות טמאות, יעוי"ש. - ולא קשה מזה שכתב הרמב"ם דשליא יש בה איסור אכילה, דשם הכוונה בשלא יצאת לחוץ, וכמוש"נ.

צב והנה בולד טרפה פליגי ר"א ור"י אם כשר לקרבן דר"א אוסר מטעם דסבר זו"ז גורם אסור ור"י מתיר דסבר זו"ז גורם מותר. - ומשמע אבל להדיוט לכו"ע שרי. - וכן פירש"י בתמורה ל' ע"ב במשנה ופירש שם הטעם הא דלא הוי יוצא מטמא משום דלאו מגופה קא רבי יעוי"ש. - ושם בסוגיא ל"א איתא מחלק הש"ס בין ולד מטריפה לאפרוח מביצת טריפה משום דולד טריפה מאוירא קא רבי, וכמו שפירש"י ותוס' שם שני פירושים יעוי"ש. - ולכאורה איזה הבדל יש בין טהור שנולד מן הטמא לולד שנולד מן הטרפה, ואם אמרינן לולד טרפה שמותר מטעם דמאוירא קא רבי, א"כ גם לטהור שנולד מן הטמא הלא הוא מאוירא קא רבי. - וע"כ צריך לומר דבטהור הנולד מהטמא התורה עשאה להנולד למין טמא ממש, משא"כ בולד טרפה שאין לומר דהתורה עשאה אותו לטרפה כיון שבאמת לא הוי טרפה, - אלא יש בזה משום יוצא מן הטרפה. - וכיון שמאוירא קא רבי לא הוי יוצא מן הטרפה אלא יוצא מהאויר.

צג והנה לכאורה יש לעיין דהלא עכ"פ הטרפה יש בה משום גורם, והגורם שלה ע"כ לא נתבטלה, וגם קרינן לה גורם כמו שאמר ר"י זו"ז גורם, נמצא דאף אם אמרינן מאוירא קא רבי ע"כ הכוונה ג"כ כעין זו"ז גורם דהיינו הפרה והאויר, וא"כ מדוע מודה ר"א לר"י דלהדיוט מותר, וקשה הא איהו סבר זו"ז אסור, וא"כ מה לי לגבוה או להדיוט כיון דסבר זו"ז גורם אסור, (וזה ודאי דדוחק לומר דהגורם נתבטל בגידולו של ולד ולהכי להדיוט מותר, ובהקדש לא מהני ביטול, אבל זה ליתא דא"כ יתבטל כל עיקר הדין דזו"ז גורם כמובן).

צד ונראה דזה הטעם דולד טריפה מותר להדיוט לכו"ע. - הוא מפני שמצינו דהתירה תורה להגורם באופן שאין היוצא מתמצה מהגוף כגון הא דחלב טהור, וגם דבש דבורים, ולהרבה פוסקים גם דבש הגזין וצירעין אעפ"י שהגורמים הם איסור, ומכל זה התורה התירה אותו, ולהכי גם בולד טריפה אעפ"י שנתעברה בטרפותה ויש גורם איסור, אבל התורה התירה אותם. - והנה מטעם זה יש להתיר גם ולד טריפה אעפ"י שהגורם הוא האיסור, אבל מפני שהולד נוצר בלא מיצוי מהגוף. - הרי זה בדמיון לחלב מבהמה טהורה ולדבש דבורים וכדומה. - והא דאוסר ר"א ולד טריפה לקרבן מטעם הגורם דהאיסור ולא מהני גם הא דישנו גם גורם דהיתר מטעם דסבר זו"ז גורם אסור בכל התורה. - להכי סבר דכיון דכל זה ההיתר דגורם שהתירה תורה להדיוט חידוש הוא, להכי אין לך בו אלא חידושו דהיינו להדיוט אבל לגבוה אסור, וזהו טעמו של ר"א דאוסר ולד טריפה לקרבן. - ור"י דמתיר דקרבן הוא רק מפני שסובר דזו"ז גורם מותר בכל התורה להכי לא הוי פסול גם בהקדש, והביאור בזה דלר"א דסבר זו"ז גורם אסור בכל התורה ממילא יש בזה משום מאוס לקרבן, ולר"י דסבר זו"ז גורם מותר בכל התורה להכי אין זה מאוס גם לקרבן. - ולשיטת התוס' אתי שפיר דברי ר"א מטעם

שאוסר גם להדיוט כמו"ש שם ד"ה ר"א.

צה ואין להקשות מדוע לא נילף מחלב של גמל דאסרה תורה להגורם. - וא"כ גם בולד טריפה שאסור מטעם הגורם דהאיסור. - אמנם ע"כ סברי רבותינו דמתירים ולד טריפה משום דסברי דאין ללמוד טהור מטמא לאיסור, ועוד דמצינו הרבה דברים שהתירה התורה גם בטמא כמו הא דדבש דבורים ודבש הגזין והצירעין. - אבל העיקר בזה דשאני ולד טריפה משום דאין זה מיצוי הגוף וכמו שאמרו בתמורה משום דמאוירא קא רבי, ואין זה בדמיון לחלב טמא שמתמצה מגוף, - וזה נלמד מק"ו מדבש דבורים וכדומה אעפ"י שמין טמא הוא, אמנם מפני שאין זה מתמצה מהגוף מותר, וכזה הוי הא דולד טריפה.

צו ובזה יובן הא דחלב טריפה אסור, אשר לכאורה מ"ש חלב טריפה מולד טריפה, אבל כפי מה שביארנו אתי שפיר והוא יען כי החלב מתמצה מן הגוף והרי זה כחלב גמל.

צז והנה יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דליכא מלקות בהא דכל היוצא מטמא והיינו חלב טמא או ביצי עוף טמא, והנה בהא דחלב טריפה לכאורה כיון שהאיסור הוא ג"כ מהא דכל היוצא דינו כחלב טמא שאין בו מלקות. - או"ד דדין חלב טריפה נכלל בהלימוד דהטמאים, ובזה יש מלקות גם כן כמו שכתבנו לעיל. - ויש מקום לומר כן מהא דקאמר הש"ס דפריך למ"ל לרבות חלב טמא מאת הגמל והלא נלמד זה מהא דהטמאים, ומשני דהוי אמרינן דנלמד מחלב טהור, כמבואר בסוגיא. - וא"כ חלב טריפה דלא נלמד מחלב טהור, ממילא הוא בכלל דוהטמאים. - וזהו ע"כ שיטת התוס' דסברי דיש מלקות בהא דכל היוצא, אמנם הרמב"ם אפשר דסבר דלא נכנס חלב טריפה בכלל דוהטמאים ודינו כחלב טמא ולא יותר. - והנה ברמב"ם ליכא משמעות לזה משום דלא הזכיר הרמב"ם שם אודות חלב טריפה, אולם מדברי הב"י בסיפא דחשיב גם חלב טריפה, ומביא שדעת הרמב"ם דאין בזה מלקות, ומשמע שדעתו דחלב טריפה דינו כחלב טמא שאין בזה מלקות, ונפק"מ לדינא ג"כ לענין טעכ"ע לפי מה שכתב הגאון נוב"ת חאו"ח סימן ס"ו דחלב טמא מפני שקל איסורו ליכא למילף מגע"נ להיות טעכ"ע אסור מן התורה יעוי"ש, ולפי"ז גם בחלב טריפה כן הדין, ותצא מזה דלשיטת הרמב"ם לא הוי בחלב טריפה רק איסוד"ר בטעמו ולא ממשו. - ולשיטת התוס' הוי גם בזה טעכ"ע אסור מדאורייתא צז

תוס' ד"ה והא איפכא וכו' ומיהו קשה כיון דאין חוששין לזרע האב מאיזה טעם תחשב ולד טריפה זו"ז גורם לא יחשב שור גורם וליתסר יעוי"ש, וקשה מה זה ענין לאין חוששין לזרע האב, דזה שייך להמין. - והיינו דמ"ד אין חוששין לזרע האב היינו דלא אזלינן בתר האב להיות עמו במין, אלא אמרינן דהולד הוא המין של האם. - אבל היאך שייך לומר דבשביל זה לא הוי גורם לההולדה, דע"כ מידי גורם להולדה לא יצא. והנה בחולין נ"ח תוד"ה מכאן ואילך כתבו דענין חוששין לזרע האב היינו במילתא דשרי כל חד וחד באפי נפשי' ולא שייך זה וזה גורם אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי ליה זו"ז גורם יעוי"ש, ואפשר דכוונתם לזה שכתבנו.

צח והנה ראיתי אח"כ במהרש"א חולין ס"ט בתוס' ד"ה דאתא שכתב וז"ל ואע"ג דהזכר גורם ההיתר ואליבי' אין חוששין לזרע האב, מ"מ שרי כיון דחד צד היתר הו"ל זו"ז גורם ושרי לכו"ע כמו"ש התוס' בהדיא שם בד"ה מכאן ואילך עכ"ל יעוי"ש, מבואר דנחית לפרש כוונת התוס' כמו שכתבנו, אבל לפלא שלא הביא דברי התוס' דסוגיא זו אבל הביאור ע"כ כמו שכתבנו.

צט כתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין וכו' יעוי"ש. וכתב הראב"ד רב ששת פשט להו לאיסורא במס' בכורות ממתניתין עכ"ל ביאור דברי הראב"ד דמשיג על הרמב"ם דמתיר מי רגלים של חמור ורב ששת פשט זה לאיסורא מהא דתנן כל היוצא מן הטמא טמא.- - והנה הפליתי בסימן פ"א כתב ליישב דברי הרמב"ם דהמ"ר של חמור אינו ראוי לשתיית אדם. - ובאיסור נבלה בעינן ראוי לגר, ורב ששת דפשט לאיסורא ממתניתין דכל היוצא מטמא טמא דמשמע אף מ"ר של חמור, זהו משום דסתם משנה ר' מאיר דסבר דאף בלא חזי לגר, אלא סגי גם בחזי לכלב. - אבל הרמב"ם דסבר דראוי לגר בעינן שפיר פסק דמ"ר של חמור מותר עכת"ד. - אבל דבריו תמוהין דהלא אם אמרינן דהמ"ר לא חזיא לגר א"כ הוי זה סרוחה מעיקרא, ובזה גם ר"מ מודה דאין בזה איסור כלל, כדאיתא בע"ז ס"ח ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא יעוי"ש. מבואר דבסרוחה מעיקרא ר"מ מודה, וע"כ הני מ"ר של חמור כיון דשתי אינשי ומעלי לירוקנא קרינן בזה ראויה לגר

ק ונראה דיש להוכיח מהסוגיא זו עצמה דמ"ר של חמור מותר מהא דפריך שם למ"ל את הגמל לרבות חלבו של חמור תיפ"ל מהטמאין שמרבה צירן ורוטבן. - וקשה לישני דקרא אתי לאסור מ"ר של הגמל אעפ"י דמיא עול ומיא נפיק. - וזה לא נלמד מהטמאין, דזה גרע מציר ורוטב. - וע"כ צ"ל דסתמא דהסוגיא סוברת דמ"ר של טמא ליתא בכלל דכל היוצא ודלא כרב ששת. - להאי לישנא דאסר. - ובזה יש ליישב שיטת הר"ת דפסק כהלישנא קמא דמ"ר דגמל מותר, והקשה הרא"ש דהלא בשל תורה ראוי להחמיר, יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו דסתמא דש"ס סוברת דמותר להכי פסק הר"ת להיתר.

קא משנה, דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גידולו. - והנה הביאור לפי שאינו גידולו קאי בין ארישא ובין אסיפא, וזהו כי בא התנא להודיענו דלא שייך גבי דגים הכלל היוצא מן הטמא או היוצא מן הטהור, מטעם שאינו בא ביצירה אלא בא על ידי בליעה. - ובגמ' פריך טעמא דחזיני' דבלע הא לא חזיני' דבלע אמרי אשרוצי אשריץ וכו' והנה הש"ס מדייק מדנקט התנא שבלע. והיינו דאם סבר התנא דלא יצוייר תולדה. א"כ למה נקט שבלע, דמשמע דאנו יודעים מהבליעה. - ועל זה מביא הש"ס דאה"נ דדג טמא משריץ. - ועל זה פריך הש"ס דלפי"ז מה מהני דראינו דבלע דלמא האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ, ועל זה איכא שתי אוקימתות דר"ש אמר דמיירי שמצאו בבית הרעי, ור"פ משני דמיירי שמצאו בביה"ב. - והנה לפי"ז אכתי תקשה למה שנה התנא שבלע דמשמע דחזיני' דבלע. - ואפילו לא חזינן דבלע, הנה המקום הוי סימן שבא על ידי בליעה. - וע"כ צריך לומר דמפרשים דברי התנא שאמר שבלע היינו לא שראינו הבליעה אלא מה שראינו מקום הנחתו זה מעיד לנו שבלע, והרי"ז כאילו אנו רואים הבליעה ממש. - והנה לפי האוקימתא זו אם נמצא הדג טהור בבית הרחם של דג טמא, ולא ראינו הבליעה להדיא. - או אפילו אם ראינו הבליעה מ"מ אסור מטעם דחיישינן לאשרוצי אשרוץ, ומטעם ספיקא אסור.

קב והנה רב נחמן מוקי להמשנה כגון שמצאו שלם, והיינו דבאופן שנמצא שלם בצורתו, זה מעיד דלא הוי עוברו וכמו שפירש"י.- וגם באוקימתא הלזו הרי"ז כמו שראינו הבליעה להדיא. - והנה אם ליכא להאי סימנא ודאי אסור מטעם ספק.

קג והנה רב אשי אמר שם רוב דגים במינן משריצין וכמי שבלע לפנינו דמי. - ופירש"י מתניתן לאו כדחזיני' דבלע אלא שנמצא בתוכו, והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים וכו' כמו שבלע בפנינו דמי יעוי"ש, ולכאורה מדוע לא פירש"י לאוקימתא קמאי דהפירוש בהמשנה שבלע לאו כדחזיני' דבלע. - והלא גם לאוקימתא קמאי ע"כ צריך לפרש כן כמו שכתבנו. - אבל ע"כ הביאור בזה משום דלפי אוקימתא קמאי כיון דאיכא סימנים על הבליעה הרי"ז ממש בליעה בפנינו.- משא"כ לרב אשי שאין סימנים להדיא, ורק מכח רובא אנו דנין על זה פירש"י דהרובא ג"כ כחו גדול כל כך אשר ג"כ מעיד על הבליעה, והרי הוא כמו שבלע בפנינו. - וביותר אשר רב אשי ג"כ מסיים וכמי שבלע בפנינו דמי.- אבל יש לעיין מדוע באמת מסיים רב אשי כן וכי אין אנו יודעין דאיכא תורת רוב ואזלינן בתרי'. - וגם תמהני טובא על האוקימתא קמאי מדוע לא נחתו לדון מכח רובא וגם איכא נפק"מ רבתי לדינא דלפי אוקימתא קמאי אם ליכא כל הני סימנים, והיינו או שנמצא בבית הרחם או שנמצא בגידול שוה להרחם דאסור. - ולרב אשי דאזלינן בתר רובא בכל אופן מותר. - ומדוע לא אזלי רבנן באוקימתא קמאי בתר רובא.

קד ונראה דהנה הכא איכא חזקה דכאן נמצא כאן הי' המנגד להרובא. - ואעפ"י שרובא עדיף מחזקה אמנם שאני חזקה זו דכאן נמצא כאן הי' כיון דאיכא למימר שזהו מקומו שכאן נולד עדיף גם מרובא, או לכהפ"ח ספיקא הוי. - וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לב"ב כ"ד בההיא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה דשרי רבינא ובעי הש"ס לסייע לר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאל"כ אסור כיון דפרדיסא דערלה הוא ודחי הש"ס דש"ה וכו' אבל עינבא יש לומר דבגוה מיצנעי וכתב הרמב"ן דהא דקאמר הש"ס אבל עינבי מצנעי, פירש עבידי דודאי מצנעי ואפילו לר' חנינא ג"כ אסור דלאו קרוב בלחוד איכא הכא אלא במקומו ממש, וכאן נמצא וכאן הי' עכ"ל, מבואר דכש"כ הכא דאיכא למימר דמקומו ממש הכא שנוצר בכאן הר"ז חזקה מעליא, ולא אמרינן בזה רובא עדיף. ויש לומר דזהו סברת הני אוקימתא קמאי דלא סברי להאי רובא, ובאופן דליכא הוכחה עפ"י סימן מקום או איזה הוכחה אחריתא, וביותר אם נמצא בבית הרחם של הדג דאסור. - אמנם רב אשי לא סבר להאי חזקה, דכאן נמצא כאן היה כדאיתא בכתובות ע"ה דרבא משני שם עפ"י החזקה דכ"נ כאן היה. - ורב אשי לא סבר לה אעפ"י שאיכא שם גם חזקת הגוף המסייע לה. - ורב אשי משני שם שינויא אחרינא, וכיון דלא סבר להאי חזקה להכי סבר הכא דאזלינן בתר רובא.

קה נמצא דלהני דסברי חזקה זו דכ"נ כאן היה אם נמצא בבית הרחם אסור, ולרב אשי דלא סבר חזקה זו דכאן נמצא כאן היה אם נמצא בבית הרחם ג"כ מותר.

קו והנה הטור והמחבר בשו"ע יו"ד סימן פ"ג כתבו וז"ל דג טהור שנמצא במעי דג טמא בין שנמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך ביה"ב בין שיצא לחוץ טהור עכ"ל, והנה השמיטו בית הרחם. - וכתב הש"ך דה"ה בנמצא בבית הרחם ולא אמרינן כיון דבבית הרחם הוא אשרוצי אשרוץ, משום דרוב דגים במינן משריצין וכו' יעוי"ש, מבואר דנחית הש"ך לאוקימתא דרב אשי. - אבל לפלא שלא נחית לאוקימתא דאמוראי קמאי דלא סברי כרב אשי. - וביותר כפי מה שביארנו דלדידהו בנמצא בבית הרחם אסור מטעם החזקה דכאן נמצא כאן היה. - וע"כ דדעת הש"ך דחזקה דכאן נמצא כאן היה לא עדיף משארי חזקות, ורוב עדיף מינה, וכן דעת המ"ב בתשובה סימן ס"ט והובא במג"א סימן תס"ז סקי"ח. אבל לפלא שלא נחית רבינו הש"ך לדון בזה מכח חזקה זו. - ולפי מה שביארנו הנה הטור והמחבר דייקו להשמיט בית הרחם מכח הני אמוראי דסברי חזקה זו דכ"נ כאן הי', ואע"ג שרב אשי בתרא הוא, מ"מ כיון דגם סתמא דסוגיא דב"ב סוברת כן, וזהו שיטת הרמב"ן, להכי השמיטו בית הרחם.

קז והנה הפר"ח הקשה על הש"ך דמתיר אפילו בבית הרחם מטעם הרובא דזה מוכיח שבלעו. והקשה דאי בלעו מי הביאו לבית הרחם, ושמעתתא כולה לא מיירי אלא כשאין ידוע היכן הי' ובאופן זה הוא דאמרינן דכיון דרוב דגים משריצין במינן א"כ מסתמא בלעו, ולהכי מותר עכת"ד, יעוי"ש, - אמנם נראה דזה לא קשה כאשר יבואר.

קח כתב הרמב"ם בפר"א ממ"א ה"ה וז"ל דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר לפי שאין גידוליו אלא בלעו עכ"ל, והנה שינה הרמב"ם מלשון המשנה ששנה שבלע, והרמב"ם כתב שנמצא, וכתב הה"מ משום דהרמב"ם סובר כרב אשי דרוב דגים במינן משריצים כמו שבלע לפנינו דמי יעוי"ש, ביאור דבריו דלשון שבלע משמע שבלע בפנינו דהיינו דראינו שבלע. - אבל כיון שבאמת לא בעינן ראיה דהבליעה, והוא מטעם דאזלינן בתר רובא, להכי שינה הרמב"ם בלשונו וכתב שנמצא, וכן כתב רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד בלשון המחבר יעוי"ש.

קט והנה אם אמרינן דאין מציאות להיות נמצא בבית הרחם על ידי בליעה. - אלא ע"כ נמצא בשארי מקומות כגון בבית הרעי או בבית הבליעה. - שזה מעיד שלא בא בשירוץ. - אלא נבלע ע"י בליעה, וא"כ דינא דרב אשי הא דקאמר וחידש הא דרובא, לא חידש מאומה, - כיון דגם בלעדי רובא אין כאן בית מיחוש. - וגם להני אמוראי ע"כ הפירוש בהמשנה דלא בעינן ראיה דהבליעה מטעם דהסימן מקום לחודיא מעיד שבא על ידי בליעה, וא"כ לא הוי הוכחה דהרמב"ם פוסק כרב אשי, מטעם זה שכתב נמצא, דהרי גם לכולהו אמוראי הכוונה דהנמצא הרי הוא כמו שבלע לפנינו, ולדידהו בלע בהמשנה כפשוטו כמו שכתבנו לעיל. - וע"כ דסבר הה"מ ורבינו הגר"א דאיכא חידוש בדינא דרב אשי. והיינו דלהני אמוראי שמפרשים שנמצא בבית הרעי או בבית הבליעה או שנמצא גדול יותר מדאי, כאוקימתא דרב נחמן. דבשביל זה ג"כ לא הוי הכרח לשנות לשון המשנה, וגם אם הי' כתב הרמב"ם כלשון המשנה ג"כ דלא בעינן ראיה שבלע, מטעם דהסימן מקום מעיד לנו. - אבל לרב אשי דלא בעינן לסימן מקום, מטעם דהרוב מעיד לנו. - בזה יש לטעות ולומר דבעינן ראיה. - והחידוש דרב אשי דלא אמרינן האי איעכולי איעכול, והאי אחר הוא, ועל זה מעיד הרובא. - אמנם אם אמרינן כהפרי חדש דליכא אפשרות על ידי בליעה לבוא למקום שמשריץ דהיינו בית הרחם. וא"כ אין מקום להסתפק ולחוש לאישרוצי אשרוץ. - ובאופן שנמצא בשארי מקומות היינו או בבית הרעי או בביה"ב וא"כ אין ראיה לדינא דרב אשי כלל. - וע"כ צריך לומר דיש מקום לומר דעל ידי הבליעה יכול לבוא להמקום דמשריץ. - ורב אשי ע"כ סבר דגם אם נמצא במקום הזה אמרינן דבא על ידי בליעה מטעם הרוב.

קי ובעיקר מה שכתב הפר"ח דעל ידי בליעה לא יכול לבוא לבית הרחם. - נראה דיצוייר שבא לבית הרחם מלמטה, כאשר יסופר הרבה עובדות האלה. וא"כ יצוייר בליעה בבית הרחם. - וביותר כאשר ביארנו דע"כ מוכח כן, דיצוייר בליעה, מדברי רב אשי, וכפירושו של הה"מ בדברי הרמב"ם, וכן כתב גם הקרית ספר בדברי הרמב"ם, ובביאור הגר"א ז"ל, אשר לדבריהם, מוכח דיש בליעה בבית הרחם.- - ונמצא לפי"ז דיש מקום לפסקו של הש"ך ז"ל, וכמוש"נ.

קיא תניא בע"ז מ"ט, שדה שנזדבלה בזבל ע"ז, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז תני חדא שדה תזרע, פרה תשחט, ותניא אידך שדה תבור, ופרה תרעה וכו' ומסקנא דפליגי בזו"ז גורם, ולמ"ד זו"ז גורם מותר, והכא הוי זו"ז גורם והשדה עם הזבל גורמים להצמיחה. - וגם פרה הוי זה וזה גורם כדפירש"י שם מטעם שהיא היתה גדולה קודם לכן על ידי שאר אכילות יעוי"ש, והנה לפי"ז בנידון דידן הוי זו"ז גורם, מטעם אכילות דמעיקרא.

קיב אמנם יש להעיר לפי מה שכתב המג"א בסימן תמ"ה סק"ה דבמקום שאסור במשהו גם זו"ז גורם אסור אף בדיעבד, וזהו מטעם של הפוסקים דבע"ז אפילו בישל על גבי גחלים או בחומו של תנור אסור, והטור אזיל לטעמי' שכתב בשם הרמ"ה דבע"ז אפילו זו"ז גורם והוא הדין בחמץ דאסור בהנאה והוא במשהו, גם זו"ז גורם אסור עכת"ד יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם בנידו"ד אסור הבשר באכילה.

קיג אבל נראה דדברי המג"א תמוה טובא דע"כ אין ראיה מדברי הטור שהביא בשם הרמ"ה והרא"ש בהא דגחלים דשאני התם שהוא מטעם דיש שבח עצים בפת, והרי"ז מינכר איסורא כמו"ש הר"ן ברפ"ב דפסחים שם בסוגיא. - ובע"כ צריך לומר כן דאל"כ תקשה על הרמ"ה והרא"ש ממשנה שלימה שכתבנו לעיל, והב"י שם בטור הקשה כן. - אבל ע"כ ההבדל ביניהם משום דשאני התם גבי פת משום דיש שבח עצים בפת. - והש"ך ביו"ד סי' קמ"ב אות י' מאריך בזה ביישוב הקושיא יעוי"ש, ורבינו הגר"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ה קלסי' להש"ך בזה ודלא כהמג"א יעוי"ש. - נמצא לפי"ז אין מקור לדין זה לומר דבאיסורי הנאה לא אמרינן זו"ז גורם, וממילא בנידו"ד הוי הדין המשנה בהא דפרה שאכלה כרשיני ע"ז דמותרת באכילה מטעם זו"ז גורם ובנידו"ד ג"כ מותר הבשר מטעם זו"ז גורם כמו שכתבנו.

קיד כתב הרמ"א ביו"ד סימן ס' בהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת, אבל אי לא נתפטמה כל ימיה אלא בהדברים אסורים אסורה. - וביאור הדברים דבנתפטמה כל ימיה אסורה, משום דליכא אלא חד גורם, משא"כ אם נתפטמה גם בדברים מותרים הרי"ז זו"ז גורם ומותר, וכן אף אם לבסוף נתפטמה מאיסור לחודיא, אבל גידולה מקודם היתה בדברים מותרים ג"כ הוי זה וזה גורם ומותרת. - והנה מקור לדין זה מהמשנה דתמורה ל' רחב"א אומר כשרה שינקה מטרפה אסורה ומבואר שם ל"א סו"פ דנתפטמה לגמרי מאיסור, והתוס' כתבו שם ולפום רהיטא אפילו להדיוט יעוי"ש. - אבל המרדכי בפר' אלמנה לכה"ג כתב בהא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילוה כרשיני תרומה מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומה יעוי"ש, וע"כ הביאור בזה דהישראל האוכלה אח"כ כשהכהן מחזירה לבעליו, והוא זר אסור לאוכלה, ומזה מוכח דבהמה שאכלה איסורים אסור לאוכלה, וע"כ שזהו כוונת הרמ"א שמציין להמרדכי הזה אעפ"י שיש להעיר דהתם אפילו אם אוכלת תרומה אצל הכהן כל זמן השכירות. - אכתי לא יאכל הזר איסור, והיינו מפני שגידולה מכבר נתגדלה מחולין וא"כ הוי זו"ז גורם. - ומשמע מדברי המרדכי שגם בזה אסור, וא"כ אין ראיה לדינו של הרמ"א דבעינן כל ימיה. - ואפשר לומר דהרמ"א מפרש דברי המרדכי דהתם הדין בלכתחילה שלא תבוא פטום הבהמה במקצת מפני חששא דלא תאכל כל ימיה שבזה יש איסור. קטו והנה הפליתי יצא לדון מזה לחמץ בפסח שאם אכלה חמץ בפסח מותרת מטעם דהוי שלא כדרך הנאתן יעוי"ש, ומשמע מדבריו דבלא זה אסור, ותמוה הא הוי זו"ז גורם ממש, מטעם שכל השנה וגידולה היתה בדברים מותרים. - וכהא דתניא בפרה שאכלה כרשיני ע"ז דהפרה מותרת. - ואפשר לומר דכוונת הפליתי לפי שיטת המג"א דבאיסוה"נ גם זו"ז גורם אסור. - אבל הלא ביארנו דהכרעה שלא כהמג"א. קטז והנה יש לעיין בהא דחלב טריפה שמוסכם דאסור כדאיתא בחולין קט"ז ובפוסקים, וקשה מדוע לא אמרינן בזה זו"ז גורם, היינו המזון שהבהמה אוכלת, ומזה נעשה חלב, וא"כ הוי זו"ז גורם, היינו הבהמה והמזון. - דע"כ בלא מזון אין חלב, וא"כ אין לך גורם גדול מזה, והוי זו"ז גורם מעליא, ושום אחד מהפוסקים לא העירו בזה, ומ"ש חלב טריפה מולד טריפה, דלשיטת רש"י בתמורה שם לכו"ע מותר אפילו למ"ד זו"ז גורם אסור, להדיוט מותר, ואפילו לשיטת התוס' דמ"ד זו"ז גורם אסור אסור הולד גם להדיוט, אבל עכ"פ למ"ד זו"ז גורם מותר, מותר הולד להדיוט, א"כ מדוע נשתנה החלב דאסור לכו"ע. - ובאמת כן מוכח גם מהמשנה מהא דכשרה שינקה מן הטריפה דסברי התוס' דגם להדיוט אסור, וזהו משום דינקה מחלב איסור, וקשה מדוע החליטו כן דהחלב אסור, ולא נחתו להא דזו"ז גורם. קיז איברא דהפסקי תוס' לתמורה שם כתבו בהמה שינקה מן הטרפה פסולה למזבח וכשרה להדיוט עכ"ל, ויש לפרש בכוונת דבריהם שני טעמים או דסברי התוס' דאין לאסור הבהמה בשביל מאכל איסור. - או דסברי דהחלב טריפה אין איסור מטעם זו"ז גורם, אבל ע"כ הטעם השני ליתא דהרי מוסכם זה דהחלב טריפה אסור כמבואר בחולין קט"ז וע"כ דסברי הפסקי תוס' כטעם הראשון, ולפלא על הפוסקים שלא העירו מזה. קיח והנה לכאורה אפשר לומר דנלמד חלב טריפה מחלב טמא שרבתה תורה לאיסור בהא דחלבו של גמל אעפ"י דגם שם שייך זו"ז גורם דהגמל ג"כ אוכל דברים מותרים, ומזה ילפינן דהיוצא מן הטמא אסור אעפ"י שיש בזה האי טעמא דזו"ז גורם. ומזה נלמד גם לחלב טריפה. - אבל תמוה מדוע לא ילפינן מחלב בהמה טהורה להיתר. - וביותר לשיטת התוס' דסברי דביצת השרץ מותר מטעם דילפינן מחלב בהמה טהורה. - ועוד קשה אם ילפינן מחלב בהמה טמאה לאיסור מטעם דרבתה תורה דלא אמרינן זו"ז גורם, א"כ נילף לעלמא דזו"ז גורם אסור. קיט ונראה דבענין זו"ז גורם מבואר בע"ז מ"ט דבעינן שיהיו שני הגורמים בבת אחת, אבל בזה אחר זה אם הגמר בא באיסור אסור יעוי"ש. ומטעם זה הבהמה שאוכלת המזון דהיתר מתהפך המזון לבשר ודם ונעשה הכל איסור, משום דכל מה שבא למין טמא הכל נעשה טמא. - וכן כשבא המזון לבהמה טריפה מתהפך המזון לבשר ודם. ונעשה הכל טריפה, והחלב בא אח"כ מאיסור. - נמצא דהגורם דההיתר בא בראשונה והגורם דהאיסור בא באחרונה, ואזלינן בתר האחרון, - להכי לא שייך זה לזו"ז גורם. קכ והנה לפי"ז בהא דבהמה שאכלה חמץ בפסח יש לדון בזה הדין דזו"ז גורם מטעם דע"כ הגורמים באו בבת אחת. והיינו דבשעה שאכלה החמץ בפסח הנה המזון והגוף הבהמה שנתגדלה עד היום באו שניהם בבת אחת, דהמזון עם הבהמה מהפכים המזון לבשר ודם, וזהו הדין הבהמה שאכלה כרשיני ע"ז, והוי זו"ז גורם ממש. - ואין להחמיר גם באיסוה"נ כמו שביארנו לעיל. קכא וכיון שמבואר דבשר הבהמה מותר לאכול בפסח. מעתה יש לדון על החלב היוצא שמותר, כיון דאין בזה הדין של יוצא מטמא. - ואין בזה גם משום זו"ז גורם, והיינו דכיון דהגורם דהאיסור בא בראשונה ונתהפך להיות בשר ודם, וממילא החלב שבא מהם, והם הגורמים דהיתר הבאים באחרונה, ובזה מותר אפילו למ"ד זו"ז גורם אסור, כיון דהגורם ההיתר בא באחרונה והגורם דהאיסור נתבטל מקודם. וכשם שאנו אוסרים חלב טריפה. שהוא מטעם הביטול המזון שבא בראשונה כאשר כתבנו. - הנה סברא זו שייכה גם הכא להתיר החלב אעפ"י שהבהמה אכלה איסור כדלעיל. קכב והנה ראיתי אח"כ בפר"ח ליו"ד שם שכתב להשוות התוס' בתמורה שם עם הפסקי תוס'. - והיינו דהא דכתבו התוס' דאף להדיוט אסור הכוונה לכרשיני ע"ז שאסור בהנאה, והפת"ו הכוונה לאיסור אכילה גרידא. - ותצא מזה דאם נתפטמה מאיסוה"נ אסורה באכילה, ומאיסורי אכילה מותר באכילה, - ומאיסור הנאה אינו אסור רק אם עיקר גדילתה מאיסוה"נ עכת"ד. - ולמדנו מדבריו שתים. א) דבעינן דוקא איסוה"נ. ב) ובעינן כל ימיה שעיקר גידולה בכך. - והנה לפי"ז בבהמה שאכלה חמץ בפסח, א"כ עיקר גידולה בהיתר וגם הא דחמץ הוי איסוה"נ, הנה אכלה חמץ של נכרי, אע"ג דגם חמץ של נכרי אסור בהנאה לישראל כמו"ש הריב"ש סימן ת' ומבואר באו"ח סימן תמ"ו, מ"מ כיון שאצל העכו"ם המאכילה לא שייך איסוה"נ, נמצא דבשעת אכילתה אכלה היתרא, וא"כ נתפטמה בפסח בדבר המותר, באותה שעה, - כי האיסור חמץ שייך רק אצל ישראל, משא"כ בשעה שהיתה אצל הנכרי היתר היתה, ואעפ"י שאצל הישראל החמץ של עכו"ם ג"כ נאסר בהנאה, אמנם כל זה אם בא החמץ של עכו"ם בהיותו חמץ, אבל אם באה הבהמה לרשות ישראל אחר שנעשה מן החמץ בשר ודם, אין זה תוצאה מן איסור, והרי"ז כחרכו קודם זמנו, - דמותר, והנה מה שנשתנה החמץ קודם שבא לרשותו של ישראל הרי"ז כאילו עשאו אפר קודם זמן איסור דמותר. - ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סימן ל"ה יצא להתיר מכח זה החלב של עכו"ם החולב מהבהמות שמאכילם חמץ בפסח, יעוי"ש. קכג והנה לכאורה יש לחלק מהא דחרכו קודם זמנו דהתם בשעת איסור לא הוי חמץ אלא אפר והתורה אסרה חמץ אבל לא אפר, משא"כ הכא שנעשה ההשתנות לאחר שנאסרה בהנאה לישראל אף חמץ של עכו"ם, והוי כחרכו אחר זמן איסור. - אבל נראה להצדיק את דבריו, דהעיקר מה שהחמץ אפרן אסור, זהו מטעם המצוה דתשביתו, וכל זמן שישנה במציאות אפילו אפרן עדיין מחויב הוא בהשבתה, וממילא אסור בהנאה, משא"כ חמץ של נכרים שאין עליו חיוב השבתה ממילא לא שייך לומר דאח"כ שנעשה אפר יהי' עליו דין איסור הנאה, ולהכי כשנשתנה אצל העכו"ם הרי זה שפיר כחרכו קודם זמן איסור. קכד והנה הגאון שם מביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בפסחים כ"ט בד"ה אין פודין שהקשו באוכל חמץ של הקדש דלימעלל דהא האפר שרי. - והקשה בפנ"י דהא לרבנן חמץ הוא מהנקברין ואפרן אסור. - ומתרץ שם דכיון דעל הקדש אינו עובר בב"י, א"כ כשהגזבר שורפן מותר האפר בהנאה דהוי כחרכו קודם זמנו יעוי"ש. - והנה מדבר הקושיא דהפנ"י אין הכרח לזה דאפשר לפרש כוונת התוס' דכיון דלר' יהודה אפרן מותר, א"כ אפשר להש"ס לאוקמי' דפליגי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן אם ביעור חמץ בשרפה דמ"ד מעל סבר כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא בשריפה, וממילא יש מעילה באפרן- אבל בעצם הסברא היא נכונה דכיון דאין על הגזבר דין השבתה מטעם דליכא גבי' איסור ב"י וב"י וממילא האפר מותר. - ולזה הקשו התוס' שפיר דלכו"ע אפילו לרבנן אין לאסור האפר דהוי כחרכו קודם זמנו ומותר. - קכה שוב בינותי בספרי ההוראה ומצאתי בנשמת אדם שאלה ט' אודות אם יש חומרא שלא לאכול חלב מהבהמות שאוכלין חמץ. - כתב שלא שמע מעולם חומרא זו. אך שמע שמקום חומרא זו ממג"א סימן תמ"ה שחידש בזו"ז גורם אסור בפסח וחלב בכלל זה. - אבל מסיים דזה רק לענין שבח עצים כמו"ש הט"ז ביו"ד סימן קמ"ב, אבל לכו"ע בזו"ז גורם מותר בדברים שאינו בעין עכת"ד, הנה דבריו נכונים מאד ולפלא שלא הביא דברי הש"ך שמבאר כן להלכה. - ודברי הגר"א ז"ל עוד לא הי' נדפס בזמנו, שכתב להדיא דלא כהמג"א. קכו אך מה שראיתי כתב להתיר החלב מטעם דהואיל וחלב טהור חידוש הוא מטעם דהוי כאבר מה"ח, להכי יש לומר הואיל ואישתרי אישתרי כדאיתא ביבמות ז' יעוי"ש, זה ליתא דא"כ מדוע אסור חלב טריפה, וע"כ דלאחר שרבתה תורה לאסור חלב טמא. - אמרינן דגם בחלב משארי איסורים אסור. - והטעם בזה כמו שביארנו לעיל. - אבל עיקרן של הדברים כמו שכתבנו, והכלל בזה לדינא דהבשר מותר, ופשיטא שהחלב מותר, וכמוש"נ. יש לעיין שהרבה נישואין נעשות, ואינן יודעות אם אביהן כהן או לוי. - מה דינן אודות הבכור אם מחויבין לפדותן.

א הנה שאלה כזו נשאלה בשו"ת צמח צדק סימן קכ"ה באשה אחת שבקטנותה נמלטה מחרב רעה בארץ רוסיא ויודעת מקום מולדתה ושמות אביה ואמה, רק שאינה יודעת אם אביה היה כהן או לוי או ישראל ונישאת לאיש והמליטה זכר שהוא פטר רחם לה אם חייבין לפדותו וכו' ופסק דליכא חיוב פדיון מטעם הא דתנן ספק בכורות אחד בכור אדם וכו' המע"ה, ואע"ג דרובא ישראלים נינהו, אבל לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא עכת"ד, ובקונטרס הספיקות אשר בקצה"ח כלל ו' אות ה' משיג עליו בטענה דשאני מתנו"כ דליתא בזה האי כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב, ורובא מהני בזה גם לאפוקי ממונא מפני החיוב מצוה של פדיון יעוי"ש.

ב אמנם נראה להוכיח ממשנה ערוכה לקמן ט' חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. - והנה מבואר בסוגיא דזה הוי דלא כריוה"ג דסבר אפשר לצמצם, וגם יליף בהמה טמאה מבהמה טהורה דשנים שיצאו כאחד שניהם קדושים, אלא המשנה כרבנן דסברי דלא ילפינן בהמה טמאה מטהורה ואם יצאו שניהם כאחד שניהם פטורים, אבל סברי דאי אפשר לצמצם שיצאו כאחד, וע"כ אחד יצא ראשון. - וא"כ אחד קדוש ואחד אינו קדוש, לכן נותן טלה אחד לכהן ממנפ"ש, וכמו שפירש"י במשנה. - אבל קשה הלא אעפ"י שסברי רבנן אי אפשר לצמצם, אבל ע"כ ישנו במציאות גם הצמצום כמו שכתבו התוס' לקמן י"ז ועו"מ. - וא"כ מדוע לא ניחוש גם לספק הצמצום. - וממילא הוי המע"ה ולא יתן לכהן כלום רק יהיה מפריש טלה אחד והוא לעצמו. - וע"כ סבר האי תנא דכיון דעפ"י רוב ליכא צמצום, והצמצום הוא רק בגדר מיעוט, ואזלינן בתר רובא ומפקיעין ממונא, ולהכי שנה התנא נותן טלה אחד לכהן. - וא"כ מוכח להדיא דאזלינן בתר רובא לאפוקי מתנות כהונה.

ג אמנם לפי"ז תמוה טובא הא דאיתא לקמן כ' פלוגתא דר' ישמעאל ור' יהושע אם חיישינן לטינוף, ור"י סבר דחיישינן לטינוף, והקשו התוס' הא ר"י לא חייש למיעוט וכו' וי"ל מ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמע"ה ואפילו לרב דאזיל בתר רובא בממונא וכו' היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב, א"נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין לממון שיש לו תובעין יעוי"ש. - הרי דסברי התוס' דלא מהני רובא במתנו"כ וחיישינן למיעוט, וא"כ קשה טובא ממשנה דהכא דמוכח דמוציאין ממון של מתנו"כ. ולא אזלינן בתר רובא.

ד ונראה דשאני בין אם איכא חזקת חיוב לדליכא חזקת חיוב. - והיינו דבמשנה דידן איכא חזקת חיוב, וזהו דהחמורה שהיא לפנינו בחזקת שלא ביכרה וכמו שמדייק התנא ושנה חמורה שלא ביכרה, היינו שידענו ברור שלא ביכרה, וא"כ איכא חזקת חיוב. - ולהכי אזלינן בתר רובא לחיוב ולא חיישינן למיעוט אעפ"י דאיכא חזקת ממון. - משא"כ בהא דר' יהושע לקמן כיון דחיישינן לטינוף א"כ הוי ספק בעצם החיוב בזה לא אזלינן בתר רובא, ומוקמינן אחזקת ממונא.

ה והנה לפי"ז בנידון הצ"צ דהספק הוי בחיוב, והיינו דאם היא בת כהן או בת לוי פטורה מן הבכורה. - א"כ הוי ספק בחיוב. - ורק מכח רובא באנו לחייבה. - על זה אנו דנין חזקת ממונא לפטור. - וזה מוכח מסוגיא דבכורות כ' וכמו שכתבנו בשם התוס', - אמנם באופן דאיכא חזקה לחיובא כמו הא דתנן הכא בחמורה שלא ביכרה אזלינן בתר רובא לחיובא.

ו והנה באופן שיש חזקת חיוב בלא סיוע הרוב מבואר בחולין קל"ד דאיתא שם קמה בחזקת חיובא קיימא יעוי"ש, מבואר דאעפ"י דליכא רובא המסייע לחייב ג"כ חייב, מבואר שם שהוא מטעם דכתיב עני ורש הצדיקו, שהכוונה צדק משלך וזה שייך גם במתנו"כ כמבואר שם בסוגיא. - אבל כל זה באופן שאיכא חזקת חיוב. - משא"כ באופן דליכא חזקת חיוב. - אין לנו לדון לחיוב לא מכח חזקה, וגם לא מכח רובא. - ובזה סרה מה שהקשה בקונטרס הספיקות שם מהא דחולין שם. -

ז ובזה מדויק רש"י ב"מ ו' ע"ב ספק בכורות, ופירש"י כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם ביכרה כבר או לא יעוי"ש, - ומדוע פירש"י דהספק אם ביכרה, אטו לא ידענא מה זה ספק בכור והלא גם באופן זה דתנן במשנתינו הוי ספק בכור. - אבל הכוונה בזה דפירש"י באופן דהוי ספק אם ביכרה שהוא ספק אם היא בחיוב, וכיון שהספק בחיוב להכי הוי הממע"ה משא"כ בחזקת חיוב דבזה לא אמרינן המע"ה אלא יש בזה חיוב נתינה לכהן והוי בכור מעליא. - ומכש"כ באופן זה דאיכא חזקת חיוב וגם רובא דפשיטא דיש דין נתינה לכהן, וזהו הדין במשנתינו. -

ח אמנם באופן שיש רוב לפטור אף במקום דאיכא חזקת חיוב אז אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף, - ולא מהני גם הא דאמרה תורה צדק משלך ותן לו. - ויש להוכיח זה מהא דהקשו התוס' הכא בד"ה מאן תנא פ"ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן, וקשה לפירושו דהכא אפילו לריוה"ג מדלא קתני ויצאו שני ראשיהן כאחד, וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחד מספק לא אמרינן בבת אחת יצאו יעוי"ש, הרי חזינן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן ליציאה דבת אחת. - אעפ"י שאיכא חזקת חיוב, אבל רובא עדיף.

ט אבל קשה מהא דתנן פאה פר"ד חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב וכו' ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממתנ"ע ה"ט. - והמרדכי הקשה הא יש כאן רובא דרובא דקמה דבעה"ב, ותירץ דזהו משום הטעם דעני ורש הצדיקו יעוי"ש, הרי חזינן דאעפ"י דאיכא רובא לפטור, מ"מ אזלינן בתר חזקה דחיוב, והיינו דכיון דהקמה נתחייבה בלקט, דבשביל זה כל מה שיש להסתפק אזלינן לחומרא.

י ויש לומר דשאני האי רובא דהכא המורה שלא נתחייב בבכורה, והיינו כיון דעפ"י רוב לא יצא בצמצום, ובאופן זה לא נתקדש רק אחד מהם.- משא"כ התם בלקט דע"כ היה שם לקט אלא שהספק אם הנמלים לקחו משל עניים דהיינו מהלקט המונח על הארץ, או שלקחו מהקמה של בעה"ב. - והנה אף שהקמה של הבעה"ב הוי רובא, אבל אין זה מורה שלא הי' לקט, וכיון דהרוב ג"כ מעיד שהי' לקט. - בזה סבר המרדכי דשייך ברוב כזה צדק משלך ותן לו. - והביאור בזה דהתם גבי לקט הרוב אינו סותר לחזקה. - ולא אמרינן בזה רובא עדיף מחזקה. - וכדומה לזה כתב המחנא"פ בה' יבום. - משא"כ במשנתינו שהרוב מבטל להחזקה ובזה רובא עדיף.

יא והנה תירצו התוס' וצריך לפרש דנהי דמספק מודה ריוה"ג דאינו ניתן לכהן אלא חד טלה, מ"מ בספק מועט טוב להחמיר ולהפריש טלה שני לעצמו עכ"ל, וביאור דבריהם דזהו כוונת הש"ס דקאמר דהמשנה דלא כריוה"ג. - וקשה אם בשביל זה הלא יש לומר דכוונת התנא דאותו הטלה מפריש מקודם מספק והוא לעצמו. - ואח"כ נותן הטלה הזה להכהן עבור הודאי, דהרי קיי"ל דפודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל כמו שכתבו התוס' לעיל ד' ע"ב. - וקשה לפי"ז אמאי לא משני הש"ס דהמשנה אתיא כריוה"ג ג"כ והכוונה נותן טלה אחד לכהן היינו אחרי שהפריש לעצמו עבור הספק, חוזר ונותן להכהן עבור הודאי.

יב אמנם אתי שפיר לפי מה שכתבנו לעיל דהכא הוי חזקת חיוב, והחזקה מורה שיצאו שניהם כאחד. - אלא שהרוב מכריע דלא היתה בצמצום. ובזה הולכים בתר רובא, והיינו דהרובא מסייע להמוחזק. - אמנם כשנותן הטלה להכהן יכול הכהן לומר שמקבל הטלה עבור הספק. - והמיעוט דהצמצום מצורף להחזקת חיוב, וחזקת ממונא ליכא הכא, ואדרבה החזקה דממונא עתה ביד הכהן, ובאופן הזה בחזקת חיוב שפיר יכול הכהן לומר דנטל זה בשביל הספק. - והבעלים מחויבים ליתן עוד טלה עבור הודאי. - וא"כ ע"כ לריוה"ג מחויב ליתן שני טלאים, ומזה מוכח דהמשנה דלא כריוה"ג.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מטמא. הוי משמע מגופיה דטמא מן הטמא משמע מינו של טמא הן דדמו לחלב: והני נמי. מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע''ג דלאו מגופיה מימצן אסירי: שמכניסות אותן לגופן. שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן: ואין ממצים אותו. דובשנו מגופו וקשיא לרב ששת דהא הכא כיון דלאו מגופייהו מימצו שרי: רב ששת אמר כל שהיה בתוך הטמא דאמר כר' יעקב בטעמא דדבש לאו משום שמכניסות אותן לגופן הוא אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב היא: שרץ העוף טמא. הוולד ממש בהדיא כתיב בו (ויקרא יא) את אלה תשקצו מן העוף: אלא שרץ עוף טמא שאתה אין אוכל. דלהכי דייקא ואי אתה דתיהדר ותידוק מיניה אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ שאינו ולד דוגמתו כגון דבש ל''א אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף וגו': הגזין והצירעין. מין ארבה: דבש דבורים. דבש סתמא (הוו) קרו ליה דבש הגזין הכי הוא דמיקרו: טהור. מלקבל טומאת אוכלין דסתמיה לאו לאכילה עד שיחשב עליו: טהור. אלמא בעי מחשבה בניחותא: דבש בכוורתו. ואכתי לא חשיב עליה שהרי הוא בכוורתו ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים: חלי דיחמורתא. כעין ביצי זכר שהיחמורו' מוציאות מרחמן: ואסורין. משום אבר מן החי שנעקרו מן הזכר ברחם: דאזיל בתר איילתא. להיזקק לה: ונתרי. שופך זרע הרבה ונקרש: עור הבא כנגד פני חמור. כעין שליא שהחמור נולד בו: טהור. מלטמא במגע ובמשא: מאי לאו. אפילו הולד והאם מתים אפ''ה העור אין מטמא אלמא דאמר שליא לא מן הולד ולא מן האם אלא פירשא בעלמא היא: ה''ג לא בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה. שמגוף האם הוא והרי היא חיה אבל לגבי אכילה כי שדית ליה בתר אם נמי אסור: מתני' שבלע. משמע דידעי ודאי שבלעו: לפי שאינו גידוליו. אלא כשהוא חי בלעו אבל גידוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור: גמ' אשרוצי אשריץ. דג טהור זה שנמצא בתוך הטמא נשרץ בגופו ועוברו הוא ואסור: דג טמא משריץ. בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה: דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות: אי הכי. דדג טמא משריץ האי דבלע איעכל והוי ריעי וזה שנמצא בתוכו אשרוצי אשריציה ועוברו הוא וליתסר: דרך בית הריעי. ואי עוברו הוא בבית הרחם מיבעי ליה לאישתכוחי: שמצאו שלם. שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי: רב אשי אמר. מתני' לאו כדחזיניה דבלע אלא שנמצא בתוכו והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים במינן משריצים וזה השריץ מין אחר כמו שבלע בפנינו דמי: כל המוליד. שיולד עובר ממש: מניק. שיש לו דדים וכל המטיל ביצים אין לו דדים ומלקט פירורים ומפרנס בניו. עטלף קלב''א שורי''ץ דומה לעכבר ויש לו כנפים:

תניתוה היוצא מן הטמא טמא. הא דמשמע לסימן נקטיה לא קשה מידי כדפרישי' לעיל (דף ו. ד''ה למה): הגזין וצרעין גרסינן ולא גרסינן חגבים שזה עוף כמו גזי דכלתא דנדה (דף יז.) לפי' ר''ת: עור הבא נגד פניו של חמור. פי' כדלעיל: מאי לאו בין הוא ואמו מתה. פי אלמא לא הוי העור לא מן הולד ולא מן האם אלא הזרע שנתקדש: לא בין הוא חי ואמו מתה בין הוא מת ואמו חיה. שהעור בא בין שניהם מן האם ומן הולד ולפיכך טהור עד שימותו שניהם ובקונטרס פירש כך בין הוא ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה [אבל] אמו חיה לעולם בעינן וכמו שפיר' נראה דמדנקט רב חסדא בין הוא מת ואמו מתה משמע דאין לו סייעתא אלא מהא דמטהרינן בשניהם מתים אבל אם האחד חי אין כאן סייעתא: דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימה במסכת אהלות (פי''א מ''ז) תנו כלב שאכל בשר המת כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיב עכול והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר דמדמייתי עלה במסכת שבת פרק השואל (דף קנה:) יודע הקב''ה בכלב שמזונותיו מועטות לפיכך משהה אכילתו במעיו שלשה ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זה ראיה עוד פירש ר''ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צ''ל דשמעתא אתיא בלא שהה כדי עיכול וא''ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמ' כי חזינא דבלע נימא האי איעכל והאי אשרוצי אשריץ י''ל פעם ממהר להתעכל קודם ולא הוי ככלב דלעולם ג' ימים: רוב דגים במינם משריצים. הלכתא כרב אשי דהוא בתראה ויש להתיר אותן דגים שקורין מרנ''ש הנמצא תוך דג בלינ''א ואע''ג דלא חזינן דבלע ואין להקשות ממתני' דשריא דג טמא שבלע דג טהור לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור דאפי' ללישנא בתרא דרב ששת דאסר אף של סוסים וגמל לא דמי חדא דמתני' לא איירי אלא נמצא תוכו דג טהור ואפילו יצאו הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם ובת''כ תני גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת''ל אותם מה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור (מטמא שבמעי הטהור טהור) ובדגים אינו כן לפי שאין גדוליו ואין ראיה משם לאסור דג טמא שבלע דג טהור אחר שיצא משום דנקט שבמעי הטמא דלאו דוקא אלא משום טמא שבמעי טהור דדילמא ההיא דשרינן ביצא לחוץ משום דחשיב עיכול: דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים. בע''ז פרק אין מעמידין (דף מ.) מפרש תרוייהו מטילי ביצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד