דף ט - א
וכי מטי לבי בליעי שקל מלא כוזא דמיא מבי בליעי, [עד שנכנסו כולם לספינה, לקח עמו רבי יהושע עפר מעפר ארצם; וכשהגיעו למקום שם האוקינוס בולע את כל המימות הנופלים לתוכו ומביאם אל התהום, והתהום פולט אותם, נטל עמו מהמים אשר שם מלוא הדלי מים] -
כד אתו החכמים, אוקמינהו רבי יהושע קמי קיסר, חזנהו המלך לחכמים דהוו מעני, אמר ליה המלך לרבי יהושע, אם כן הני לאו נינהו; שקל רבי יהושע מעפרייהו ושדא עילוייהו, ונזקפה קומתם, שהיו סבורים בארצם הם; ומתוך כך אקשו לאפי מלכא; אמר ליה קיסר לרבי יהושע: כל דבעית עביד בהו.
[כאשר הגיעו למקום אשר שם הקיסר, העמיד רבי יהושע את החכמים לפני הקיסר; אך משראה הקיסר שהם מעונים ושפלים, טען לרבי יהושע שאין אלו החכמים; נטל רבי יהושע מהעפר שהביא מארצם וזרק עליהם, וסבורים היו מתוך כך שבארצם הם, ועל כן העיזו לדבר קשות עם המלך, בהיותם סבורים - בשביל ריח העפר - שקרובים הם לארצם, ואין להם שם מורא מלכות; כעס המלך, ואמר לרבי יהושע: עשה עמהם ככל אשר תחפוץ!].
אייתי רבי יהושע הנהו מיא דאתו מבי בליעי, שדינהו בתיגדא, אמר להו רבי יהושע לחכמים: מליוהו להאי ואיזילו לכו, מלו ושדו ביה, קמאי קמאי ובלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו, ובלו להו ואזול.
[וכך עשה להם רבי יהושע, כדי שיכלו: לקח כלי ושם בו את המים שהם בולעים את כל המימות, וציוה להם למלאות את הכלי במים אחרים עד שיתמלא וייפטרו וילכו להם, אך כל מים ששפכו לשם היו נבלעים, ונזקקו לשאת על כתפיהם עוד ועוד מים, עד שבלו והלכו לאבדון].
מתניתין:
חמורה מעוברת שלא ביכרה:
והשכים ומצא שילדה שני זכרים שהאחד מהם בלבד הוא בדין פטר חמור, הרי זה נותן טלה אחד לכהן, שהרי ודאי יש לו פטר חמור.
ואם ילדה זכר הקדוש בקדושת בכורה, ונקבה שאינה ראויה להיות קדושה, ואין ידוע מי הוא הראשון, הרי זה מפריש טלה אחד כדי להפקיע מן הבכור - אם אכן יש כאן מי שנתקדש בקדושת בכורה - את קדושתו ואיסורו, [1] אבל אינו נותנו לכהן אלא הוא לעצמו, שהרי ספק הוא אם יש כאן דין בכורה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. [2]
מי שהיו לו שתי חמוריות מעוברות שלא ביכרו:
והשכים ומצא שילדו שני זכרים, הרי זה נותן שני טלאים לכהן, כי אנו תולים שכל אחת מהם ילדה זכר אחד, ואם כן הרי נולדו לו שתי בכורות. [3]
ואם ילדו זכר ונקבה, או שילדו שני זכרים ונקבה, ונמצא שיש לו בכור אחד ודאי, הרי זה נותן טלה אחד בלבד לכהן, כי בכור אחד ודאי יש לו, אבל אינו נותן טלה נוסף לכהן, כי שמא השניה ילדה את הנקיבה תחילה. [4] ואם ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, שיתכן ואין כאן אפילו בכור אחד כי הנקבות נולדו תחילה, [5] אין כאן לכהן כלום. [6]
ואם היו לו שתי חמוריות, אחת שכבר ביכרה, ואחת שעדיין לא ביכרה:
וילדו שני זכרים, הרי זה נותן טלה אחד לכהן, שהרי אף זו שלא ביכרה ילדה בכור.
ואם ילדו זכר ונקבה, ואין ידוע אם הזכר מזו שכבר ביכרה ואין כאן בכור, או שמא מזו שלא ביכרה ויש כאן בכור, הרי זה מפריש טלה אחד, אך אינו נותנו לכהן, כי שמא אין כאן בכור ונוטלו לעצמו.
ומנין שפודים בשה? שנאמר: "ופטר חמור תפדה בשה".
ושה זה אפשר שיהיה מן הכבשים ואפשר שיהיה מן העזים, זכר ונקבה [או נקבה] גדול וקטן, תמים ובעל מום.
ופודה בו פעמים הרבה, אם החזירו לו הכהן אחר שנתנו לו. [7] ונכנס לדיר להתעשר, ויתבאר כוונת המשנה בגמרא.
ואם מת הפדיון נהנין בו, ותתבאר כוונת המשנה בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן:
שנינו במשנה לקמן יז א גבי בכור בהמה טהורה: רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת, רבי יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן, שנאמר: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'", ומשמע: שני זכרים; וטעמו משום דאפשר לצמצם שיצאו שניהם כאחד ושניהם בכורות, והרי אמרה תורה שאף שני בכורות קדושים; וחכמים נחלקו עליו שם, משום שאי אפשר לצמצם.
סבורה היתה הגמרא בטעם המשנה שאינו נותן אלא טלה אחד, שהוא משום שאי אפשר לצמצם, ונקטינן שהאחד יצא קודם לשני ואין כאן אלא בכור אחד, ואם כן: מאן תנא, מי הוא התנא ששנה את משנתנו?
אמר רבי ירמיה דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי, האמר גבי בכור בהמה טהורה, שאם יצאו שני ראשיהם כאחד שניהם קדושים משום דאפשר לצמצם, ואם כן אף כאן מן הדין שיהיו שניהם בדין בכורה. [8] אמר אביי: אפילו תימא רבי יוסי הגלילי, שאני התם גבי בכור בהמה טהורה, דכתיב [שמות יג יב]: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים [לשון רבים] לה'", הרי שריבתה תורה שני זכרים לבכורה, אבל גבי פטר חמור אין קדוש בבכורה אלא אחד, וספק הוא מי קדוש.
ומקשינן: וליגמר פטר חמור מיניה [מבכור בהמה טהורה], שיהיו שני זכרים בדין בכורה אף בפטר חמור!?
ומשנינן: הא מיעט רחמנא "הזכרים [תוספת ה"א]", למעט פטר חמור.
איכא דאמרי: לימא מתניתין דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי, האמר דאפשר לצמצם.
אמר אביי: אפילו תימא רבי יוסי הגלילי היא, שאני התם דכתיב "הזכרים לה'".
ומקשינן: בשלמא לרבי ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי הגלילי, ונקטינן שלא יצאו שני ראשיהם כאחד, היינו דלא קתני "ויצאו שני ראשיהן כאחד" כשם ששנינו גבי בכור בהמה טהורה.
אלא לאביי המפרש שאין קדוש אלא אחד אפילו אם באמת יצאו שני ראשיהן כאחד, ליתני "ויצאו שני ראשיהן כאחד", כשם ששנינו גבי בכור בהמה טהורה.
ועוד מקשינן על אביי מהא דתניא: חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר "הזכרים לה'" -
קודם גמר הקושיא מפרשת הגמרא את לשון הברייתא "שנאמר הזכרים לה'", דמשמע: בפטר חמור נאמר "הזכרים לה'", והא כי כתיב האי "הזכרים לה'" בקדושת הגוף - היינו בכור בהמה טהורה שהוא קדוש קדושת הגוף - הוא דכתיב, ולא בפטר חמור!?
ומפרשינן: אלא אימא בברייתא: "משום שנאמר הזכרים לה'", כלומר, היות ונאמר בבכור בהמה טהורה "הזכרים לה'" ילפינן מיניה נמי לפטר חמור -
ועל כל פנים מבואר בהדיא בברייתא שרבי יוסי חלוק על משנתנו, ותיובתא דאביי -
ומסקינן: אכן תיובתא דאביי, ומשנתנו דלא כרבי יוסי הגלילי.
הערות
[1] כמבואר בגמרא, שמשנתנו רבי יהודה היא, הסובר: פטר חמור אסור בהנאה, ולכן צריך לפדותו אף שאינו נותנו לכהן.
[2] הוסיף רש"י: ואיסורא ליכא [במה שמשאיר את הפדיון ברשותו], דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה, אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, כדקתני במתניתין "ואם מת - פדיון פטר החמור - נהנין בו", אלא גזל הוא דאיכא, אם אינו נותן את הטלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא.
[3] נתבאר על פי התוספות, שהמשנה עוסקת באופן שאין אנו יודעים מי ילד מה, ומכל מקום נותן שני טלאים לכהן, ואף שיתכן כי האחת ילדה שני זכרים וולדה של השניה נימוח, כי לזה לא חיישינן.
[4] כן פירש רש"י. וכתב עוד רש"י וכן כתבו התוספות והרא"ש, שאם ילדו שני זכרים ונקבה, הרי זה מפריש עוד טלה אחד, כיון שיש ספק שמא ילדה גם השניה זכר תחילה, אלא שהוא לעצמו, וראה מה שכתב הרא"ש את הטעם שלא הזכירה זאת משנתנו. ובמשנה למלך [בכורים יב כא] כתב, דבפשוטו היה נראה - וכאשר משמע מלשון המשנה שלא הזכירה שמפריש טלה נוסף לעצמו - שאינו צריך להפריש טלה נוסף, כי משנתנו הרי עוסקת באופן שאין אנו יודעים מי ילד מה, ובכלל הספק שמא ילדה האחת שני זכרים והשניה ילדה נקיבה בלבד, ואם כן יש כאן ספק ספיקא, כי שמא לא ילדה זכר כלל, ואף אם ילדה זכר שמא נולדה הנקיבה תחילה. ואף שכתב רש"י בד"ה או שילדו שני זכרים ונקיבה "דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקיבה", שהיה משמע לכאורה שאנו יודעים שכן היה, אין זו כוונת רש"י "כי מי דחקו לזה", וראה שם ביאורו בדברי רש"י. [ולפי זה, מה שכתב רש"י דאינו נותן טלה שני לכהן משום שמא ילדה נקיבה תחילה, הוא הדין שהיה יכול רש"י לומר, שספק הוא שמא לא ילדה זכר כלל]. ומכל מקום לרש"י ותוספות חייב להפריש טלה מספק, כמבואר הטעם ברא"ש [סימן י]: כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה, ולא קמפסיד ולא מידי, שהרי הוא חולין והוא לעצמו, לית ליה למיסמך אהיתירא דתרי ספיקי. וברא"ש שם הוכיח ממשנתנו, שגם על רוב לא סמכינן ליפטר מלהפריש טלה והוא לעצמו, שהרי בילדה זכר ונקיבה יש רוב לפוטרו, כמבואר שם ובתוספות ד"ה זכר, ומכל מקום מפריש טלה והא לעצמו, וכמבואר בתוספות שם "דבספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו", והוכיח עוד כן מדברי הגמרא, ויובא בהערה על הגמרא. ולשון הרמב"ם בזה סתום, שהוא כתב כלשון משנתנו, דבלידת זכר ונקיבה מפריש טלה והוא לעצמו, ובלידת שני זכרים ונקיבה נותן טלה אחד לכהן, ולא פירש הרמב"ם אם מפריש טלה נוסף, ואילו על הבבות שבהמשך המשנה טרח הרמב"ם לבאר שאינו מפריש טלה לעצמו, ואם כן בלידת שני זכרים ונקיבה לא ידענו מה דעתו, וראה כסף משנה ומשנה למלך בדעת הרמב"ם. וראה עוד בספר המפתח.
[5] א. כתב רש"י על מה ששנינו שני זכרים ושתי נקבות: ספק הן, דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבה, ושמא נקבות יצאו תחילה, הילכך אין כאן לכהן כלום. ובפשוטו אין כוונתו לומר דספק ספיקא הוא לפוטרו, שהרי כדי לפוטרו מליתן לכהן אין צריך ספק ספיקא, שאף בספק אחד המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד, דמה ספק ספיקא הוא! ? כי אילו היה אומר רש"י דשמא כל חד וחד ילדה נקיבה, היה כאן ספק ספיקא, דהיינו, שמא לא ילדה זכר כלל, ואפילו ילדה זכר שמא יצאה הנקיבה תחילה [וכעין הספק ספיקא שנזכרה בהערה לעיל], וגם ספק ספיקא זה אינו אלא ביחס לאחת, ואין כאן כדי לפוטרו לגמרי מליתן שה לכהן, אבל מה שכתב רש"י "דשמא ילדה כל חד וחד זכר ונקיבה" אין זה עושה ספק ספיקא כלל. ובהכרח שהכל ספק אחד הוא, שביחס לכל אחת אנו אומרים שמא ילדה עמה נקיבה והיא יצאה תחילה. ועיקר כוונת רש"י, דאף שבודאי האחת ילדה גם נקיבה ויש בה ספק שמא יצאה נקיבתה תחילה, הרי אין ברור לנו שגם השניה ילדה נקיבה עד שנסתפק שמא יצאה היא תחילה, ולזה כתב רש"י, דחיישינן שמא ילדה גם היא נקיבה והיא יצאה תחילה. [אך עדיין צריך ביאור, כי למה צריכים אנו להסתפק שילדה זכר ונקיבה והיא יצאה תחילה כדי לפטור אף את השניה, ולמה לא נסתפק שמא השניה ילדה נקיבה ולא זכר, שהרי מרש"י זה עצמו מוכח שאין אנו יודעים מי ילדה מה]. ב. הקשה המשנה למלך [בכורים יב כא ד"ה וחזות]: הרי בשתי נקבות וזכר איכא ספק ספיקא להחמיר: ספק אם האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות, ואם כן הזכר קדוש, ואם תמצי לומר שהזכר לא נולד לבדו, אימא הזכר נולד תחילה ואחר כך נקיבה, ולפי מה שהשריש מוהריב"ל שבספק ספיקא מוציאין מידי המוחזק, אם כן למה לא יטול הכהן טלה אחד כיון שהכהן זוכה בשני ספיקות. והיינו שיש כאן ספק ספיקא שעל כל פנים בכור אחד יש כאן, כי שמא לא היתה כאן נקיבה שנסתפק עליה שמא היא יצאה תחילה, ואפילו אם היתה כאן נקיבה, שמא מכל מקום יצא הזכר תחילה, ואם כן יטול הכהן טלה אחד! ? ולאו דוקא בשתי נקבות וזכר אחד קשה קושיא זו, אלא אף בשני זכרים ושתי נקבות, כי שמא האחת לא ילדה נקיבה כלל, ושמא יצא הזכר תחילה. וראה מה שצידד שם ליישב דבממון שאין לו תובעין אין הכהן מוציא ממון בספק ספיקא, אך הקשה על זה, ראה שם ובספר המפתח.
[6] א. כתב רש"י: אלא מפריש לכהן שני טלאים לאפקועי איסורייהו והן לעצמו, והיינו משום שספק הוא, ודינו להחמיר לענין הפרשה. ומה שהצריך רש"י שני טלאים ראה בהערה בהמשך המשנה. אבל הרמב"ם [בכורים יב כא] כתב: ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום, ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. לפי שיש כאן ספיקות הרבה, שמא האחת ילדה זכר והשניה שתי נקבות, או שמא זו ילדה נקיבה והאחרת זכר ואחריו נקיבה, או נקיבה ואחריה זכר, וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ובשתי נקבות. ודבריו אינם מובנים, כי מה הוא זה שכתב הרמב"ם שמא האחת ילדה זכר והשניה שתי נקיבות, והרי לפי צד ספק זה חייב הוא להפריש על כל פנים טלה אחד, וכן הספק שכתב הרמב"ם "או שמא זו ילדה נקיבה, והאחרת זכר ואחריו נקיבה" אינו ספק לפטור את שתיהן, אלא האחת חייבת, ורק הספק שמא נקיבה ואחריה זכר הוא ספק לפוטרו. ובמשנה למלך שם הקשה על הרמב"ם: הרי אדרבה יש כאן ספק ספיקא להחמיר, וכמו שנתבאר בהערה לעיל, ואפילו להוציא ממון היה צריך לפי דעת מוהריב"ל, ואילו הרמב"ם הוסיף עוד לפוטרו מלהפריש טלה. [ומבואר מדבריו, דגם לענין פדיון לעצמו יש כאן ספק ספיקא להחמיר, ואף שיש לומר, דכיון דעיקר הפדיון הוא להפקיע את איסורו של הבכור, וכשאנו דנים על האיסור עצמו הרי אין כאן ספק ספיקא, כי אף שמכח הספק ספיקא ידענו שיש כאן אחד שהוא אסור, הרי אין אנו יודעים מי הוא האסור, וספק זה ספק אחד הוא ולא ספק ספיקא, ואינו דומה לחיוב הפדיון לכהן, שהכהן טוען דיש כאן ספק ספיקא שהישראל צריך לפדות אחד מהנולדים לו יהיה איזה שיהיה. וכנראה טעמו של המשנה למלך הוא, שאין חיוב הפדיון בא כדי להתיר לו להשתמש בבכור, אלא שציותה תורה להפקיע את קדושת ואיסור הבכור, ואם כן כיון דמכח ספק ספיקא ידענו שיש לו בעדרו בכור שהוא קדוש ואסור, הרי הוא חייב בפדיון]. וכתב עוד: וראיתי להראב"ד שכתב: יש כאן שיבושין, והספיקות: שמא הזכר יצא אחר הנקיבה. והנראה שכוונתו להשיגו מה שכתבנו, דאיך כתב דאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות הרבה, ואין כאן אלא ספק אחד, והוא שמא הזכר יצא אחר הנקיבה, אבל השני ספיקות האחרים אדרבה להחמיר, וכדכתיבנא. ומיהו הכסף משנה פירש באופן אחר את כוונת הראב"ד, וראה רדב"ז. ובחזון איש [בכורות יז א] כתב בביאור שיטת הרמב"ם שאינו מחייבו להפריש טלה מספק: משום שאנו דנין על כל אם ואם לבד, ובכל אחת אנו צריכין להחליט שהיא לא ילדה בכור מכח ספק ספיקא, דילמא לא ילדה זכר כלל ואם תמצי לומר שילדה זכר דילמא ילדתו אחר נקיבה, וכיון שהחלטנו בכל אחת שלא ילדה בכור, אמרינן דאין כאן בכור, אף על גב דכשאנו דנין על הולד יש בו רק ספק אחד, מכל מקום כיון דהספק מחמת שתי אמהות, ובכל אחת ספק ספיקא להתיר, ספיקו מותר. וראה מה שהוסיף שם במוסגר.
[7] כן פירש רש"י כאן ולעיל ד ב. אבל התוספות שם כתבו, שבאופן זה אין צריך לחדש שפודה בו פעמים הרבה, אלא הסיפא של המשנה עוסקת באופן המבואר ברישא שפודה את הספיקות בטלה והוא לעצמו, ובזה הוא שחידשה המשנה שיכול לפדות בו ספיקות הרבה. וראה בהערה שם, שיש לדון אם יכול לפדות בבת אחת כמה ספיקות, או שפודה וחוזר ופודה. ולשיטת רש"י, אדרבה בספיקות אינו פודה בו פעמים הרבה, וכמבואר מדברי רש"י במשנתנו בד"ה שני זכרים, שכתב "מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסורייהו והן לעצמו". ובקהלות יעקב בכורות סימן ג ביאר את מחלוקתם: דעת רש"י ז"ל, דכל הזוכה ממונא מכח מוחזק, אי נמי מכח חזקת מרא קמא אינו נחשב בעליו בהחלט, דבאמת גוף הדבר ספיקא הוא, אלא שאי אפשר להוציא מתחת ידו מספק, והוא רשאי להשתמש בו כמו בשלו, אבל שם בעלים לא חל עליו להצד שבאמת אינו שלו, ומכירתו והקדשו אינו אלא ספק אי חל, דלעשות מכירה או הקדש צריך שיהיה בעלים, ומהאי טעמא נמי אין יכול להתפיסו לפדיון פטר חמור עוד הפעם בתורת ודאי, דשמא אינו בעליו. ודעת רבינו תם ז"ל היא: דכל שזכה מכח מוחזק, רחמנא זיכה לו בתורת ודאי, ונעשה בעלים גמור ויכול להקדישו ולמוכרו מכירה ודאית והוא הדין דחוזר ופודה בו. ועיין בקונטרס הספיקות כלל א אות ח שנסתפק בזה, ע"ש. וראה עוד שם.
[8] ברא"ש סימן י מבואר, שאפילו לרבי יוסי הגלילי אין השני בדין בכורה ודאי, כי משנתנו עוסקת באופן שאין אנו יודעים אם נולדו בבת אחת, ורק שהיה לנו לחוש שמא ילדו בבת אחת, והיה למשנה לשנות שמפריש טלה נוסף לעצמו. ומכאן הוכיח הרא"ש, דחיישינן אפילו למיעוטא כשהנידון הוא להפריש לעצמו, וכעין שכתבו התוספות ד"ה זכר. ובחזון איש [בכורות יז א] כתב לפרש, [ראה שם מה שהוקשה לו], שדקדוק הגמרא הוא, שאילו היתה סוברת משנתנו כרבי יוסי הגלילי היה לה לשנות שאם ראינו יציאת שניהם בבת אחת הרי שניהם בדין בכורה ודאי, שהרי כל האופנים נשנו במשנה, ולמה לא הזכירה משנתנו גם אופן זה. ולדבריו מתיישבת קושיית רבי עקיבא איגר בשו"ת חלק א סימן קסז [הובאה בליקוטים לקמן יז], שהקשה לשיטת התוספות [כפי שהובאה שם] בביאור "אי אפשר לצמצם", דהיינו שאי אפשר לברר את הדבר, אבל מכל מקום יכול להיות שהוא מצומצם, אם כן הרי כאן שלא היתה הלידה בפנינו, אלא שנמצאו בדיר שני זכרים, איך תלוי הדין במחלוקת רבי יוסי הגלילי וחכמים אם סומכים על השערת ראות עינינו, והרי ממילא לא היתה הלידה בפנינו, ואם לרבי יוסי הגלילי חוששים שהיה מצומצם, הכי נמי ליחוש לרבנן. וסיים בצע"ג. ולביאור החזון איש אין כאן קושיא.
כי מטא לבי בליעי. מקום שיש בים שבולעין מים אחרים ואיכא דאמרי היינו בארה של מרים:
דהוו מעני. כמי שגלה ממקומו ולא היה להם מענה לשון:
אקשו לאפי מלכא. כשהרגישו עפרם גבה לבן על עפרתן ואקשו לאפי מלכא והיו משיבין דברים לפני המלך בגאוה:
א"ל. לר' יהושע כל דבעית עביד בהו:
שרנהו בתיגרא. בכלי בכד גדול:
עד דשמיט כתפיהו. מינייהו וכלו ואזיל:
חמורו שלא בכרה. שמעולם לא ילדה אלא עכשיו וילדה ב' זכרים:
נותן טלה א' לכהן. בשביל פדיון אותו שיצא תחלה:
ואם ילדה זכר ונקבה ואינו יודע איזה יצא ראשון אי הזכר שהוא קדוש בבכורה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושת בכור ספק להפקיע איסורו:
והוא. אותו טלה יהיה לעצמו של ישראל ויהיה חולין גמור ומותר לאוכלו מ"ט משום דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה וכיון שהכהן אינו יכול להביא ראיה שהזכר יצא ראשון הלכך הוא לעצמו של ישראל:
זכר ונקבה. שאחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה נותן טלה אחד לכהן. בשביל אותו שילדה זכר:
שני זכרים ושתי נקבות. שכל אחד ילדה זכר ונקבה ואינו יודע איזה יצא ראשון:
אין כאן לכהן כלום. אבל יפריש ב' טלאים לעצמו:
אחת שבכרה כבר ואחת שלא בכרה מעולם אלא עכשיו וילדו ב' זכרים כו':
שנאמר ופטר חמור וגו'. האי שנאמר לא משמע עלה דמלתא דקאמר אלא בבא לחודה קאמר כלומר האי דכתיב ופטר חמור תפדה בשה לא שנא בשה לחוד אלא אפי' בעז או בזכר או בנקבה או בגדול או בקטן או בתם או בבעל מום כשר לפדות:
ופודה בו פעמים הרבה כלומר אם בא לידו אותו שה שנתנו לכהן בפדיון פטר חמור אחד וחזר הכהן ומכרו לו או נתנו לו יכול לפדות בו באותו שה פטר חמור אחר בכל עת שיבא לידו יכול לחזור ולפדות בו או שאם היה כן שהפרישו לעצמו כדאמרן ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדותו באותו שה עצמו ואותו טלה שהפרישו לעצמו הוי חולין גמורין ונכנס לדיר להתעשר עם שאר כבשיו:
ואם מת נהנה בו ישראל שהפריש שה ליתנו לכהן בשביל פטר חמור ודאי ולא הספיק ליתנו לכהן עד שמת נהנה בו כהן בעורו ובנבילתו דמעידנא דאפרשיה זכה בו כהן וברשותיה קאי:
דאי ריה"ג. הא אמר באידך פירקין דאפשר לצמצם כדאמרי' ריה"ג אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה' הכא נמי אי ר' יוסי הוא נותן ב' טלאים לכהן מיבעי ליה דהא אית ליה אפשר לצמצם דיצאו שניהם כאחת:
שאני התם. גבי בכור בהמה טהורה הזכרים לה' משמע שניהם אבל הכא בפדיון פטר חמור לא כתיב הזכרים:
הא מיעט רחמנא הזכרים. דכתיב הזכרים אחרינא דמייתר כל פטר רחם הזכרים למעט אחריני דהני דקדושת הגוף נינהו הזכרים לה' תרוייהו אבל בקדושת דמים לא:
בשלמא לר' ירמיה. דפסיק ואמר דלא כר' יוסי היינו דלא קתני הכא בחמור שלא בכרה ויצאו ראשיהם כאחד כדתני במתניתין דאידך פירקא דאיירי בה ר' יוסי אלמא דהא מתני' לאו ר' יוסי היא:
אלא לאביי. דבעי לאוקמה כר' יוסי ליתני הכא ויצאו ב' ראשים כאחד ואע"ג דמצומצמין אינהו דאפשר לצמצם חד הוא דקדוש דהא מיעט רחמנא הזכרים. ועוד הא אשכחן בברייתא דתני ויצאו ב' ראשים כאחד ריה"ג אמר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה':
והא כי כתיב האי הזכרים לה' בקדושת הגוף כתיב והיכי מצי למילף לפטר חמור מיניה אלא משום שנאמר הזכרים לה' גבי בכור בהמה טהורה ילפינן נמי מיניה לפטר חמור ואם איתא דמתני' ר' יוסי היא ליתני נמי במתני' ויצאו אלא מדלא קתני ש"מ דלא ר' יוסי היא אלא רבנן ותיובתא לאביי:
תוס' ד"ה בי בליעי כו' היאך יורדים לתהום כו' או חריץ כו' מדאמר שם בי בליעי אית ביה תלתא צלמי חד כו' עד כאן לשונם כצ"ל וכן היה בנוסחות תלמוד שלהן כמ"ש בע"י וק"ל:
בד"ה מאן תנא כו' דהכא אפי' לר' יוסי הגלילי מודה מדלא כו' וצריך לפרש כו' להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו עכ"ל כצ"ל וכן היה בנוסחת ואע"ג דלקמן במתני' בב' זכרים ונקבה נמי צריך להפריש טלה שני לעצמו כמ"ש התוס' לקמן ולא הוזכר במתני' היינו משום דסמך עצמו אבבא קמייתא כמ"ש הרא"ש אבל ברישא דמתני' אי הוי אתי כר"י הגלילי ה"ל למתני דבעי להפריש טלה שני לעצמו וק"ל:
בד"ה אמר רב אשי כו' אחותו הויא אינו מינו טפי כו' דדלמא הוי חציצה כו' פשיטא דלא הוי חציצה כו' אמאי לא אמר כל כו' והא פרישית לא אמר כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה זכר ונקבה מפריש כו' וא"ת לר"י הגלילי אם יצאו שניהם בב"א כו' דקאי איצאו ב' ראשיהם כאחד כו' בכורת רחם וא"כ סמיך כו' וי"ל כדפרישית לעיל כו' להפריש טלה לעצמו עכ"ל כצ"ל וצ"ע אמאי לא קשיא להו הכי בפשיטות גם לרבנן כיון דנקבה חוצצת וקודם שיצא כולו יצאת אחותו וחוצצת וסמיך האי מיעוטא למחצה נקבות קודמין וכן הוא ברא"ש דגם לרבנן הוה רובא לפטור בזכר ונקיבה לר' יוסי הגלילי מרישא נמי מוכח דלא ניזל בתר רובא לפטור דהא בב' זכרים קאמר דלא אתיא כר"י משום דלר"י היה לו להפריש טלה שני לעצמו משום דשמא יצאו בבת א' אע"ג דלא שכיחא והוה מיעוטא ודו"ק:
בד"ה שתי חמוריו כו' כדפי' לעיל בפירקין כו' כה"ג גבי בכורות כו' דלא צריכי כלל עכ"ל ק"ק למאי שכתבו דקמ"ל לקמן דלא נימא שהאחת טינפה ה"נ הכא איכא למימר הכי מה"ט דצריכא ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה ב' זכרים כו' דמוכח משום דקדושת בכור כו' עכ"ל כצ"ל:
במשנה שתי נקבות וזכר כו'. אין לכהן כלום. לכאורה יש כאן ס"ס לכהן ספק נולד הזכר לבד ואת"ל עם נקבה ס' הוא יצא תחלה. ודעת התוספות בכתובות (ט ב) ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון מחזקתיה. וכן הרשב"א הביאו הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ז כתב דס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים יותר מרוב. ועכ"פ יקשה לרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב:
שם אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה והוא לעצמו. אלא גזל הוא כו'. דממוניה הוא. כצ"ל:
רש"י ד"ה נותן טלה אחד לכהן. ואידך כו'. מפריש טלה והוא לעצמו. וכ"ה הלשון בטוש"ע סימן שכ"א סי"ד. לפירוש ר"ת לעיל (ד ב) בתד"ה ופודה וכן פסק הטור והרמ"א שם ס"ה והש"ך כתב שם ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פ"ח. לכאורה היה יכול לפדות בכאן שניהם על טלה אחד ויתנהו אח"כ לכהן. אך גם לשון התוספות בסד"ה מאן ל"מ כן. ואולי דהכא נתפס בתחלה בשביל הודאי וא"כ צריך ליתנו לכהן לכן אינו יכול לחזור ולפדות עליו את הספק וצ"ע בזה. אכן בשני זכרים ושתי נקבות שכתב רש"י דמפריש עליהן שני טלאים וכ"כ הטור והש"ך שם ודאי ל"ד. ועי' לקמן (יא) בתד"ה שהיו:
רש"י ד"ה שני זכרים. אלא מפריש עליהן שני טלאים כו'. הרמב"ם חולק בזה וסובר דאף להפריש א"צ וכמו שהביא הרע"ב בשמו ע"ש. ונ"ל דטעמיה משום דלישנא אין לכהן כלום משמעו דאפילו דין ספק אין לו כדמוכח במשנה רפ"ג כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום כו'. ואם ספק יאכל במומן לבעלים. והא דלקמן (יח ב) גבי רחלים דתני ג"כ בהאי לישנא ושם מודה הרמב"ם שהוא ספק. י"ל דהתם נקט שיגרת לישנא דהכא. וכה"ג כ' התוספות בד"ה שתי חמוריו. וכתב התוי"ט ואע"ג דבזכר ונקבה כו' לא ממעיט מהפרשת טלה כו'. והוא מלשון הכ"מ ע"ש. זו"נ בכדי נקטי דשם אינו אלא ספק אחד. ואין לומר דכוונו למש"כ הרא"ש דשם איכא ג"כ עוד מיעוט דנפקא מקצת נקבה בהדי זכר כו' וה"ל חציצה. דע"ז אינו מועיל תירוץ הכ"מ. אלא ע"כ צ"ל דהאי מיעוטא לא שכיח כלל ואינו נחשב למאומה:
תד"ה אר"א. וא"ת לאביי כו'. אמאי ל"א כל שאינו בזאח"ז כו'. על המשנה לק"מ דמיירי שלא ראינו שיצאו בב"א וזה לא שכיחא כמ"ש לעיל. וקושייתם אינה אלא אהא דפריך הש"ס לאביי ליתני ויצאו ראשיהן כאחד:
תד"ה שתי חמוריו. עיין מהרש"א. וכוונתו פשוטה להקשות על סוף דבריהם במש"כ דבבא דזו"נ נותן אחד (מה שהגיה הצ"ק הזכר הוא לחנם כי פשוט דקאי על מתניתין דהכא) לכהן דל"צ כלל. דלמא אתי לאשמועינן דלא תלינן שהאחת טנפה והשניה ילדה נקבה תחלה. והצ"ק לא ירד לכוונתו. גם מה שהקשה לריה"ג ע"ש. תמוה דאימא דלא בב"א יצאו:
תד"ה שני זכרים. וכן מוכח כו' דמוכח כו'. נראה משום דמשמע שם דוהשני ירעה כו' אתיא אפילו לר"ט ועמש"כ (יז ב) ברש"י ד"ה וחייב במתנות ולחנם הגיה הצ"ק:
גמ' חזינהו דהוו מענו וכו' ושדא עלוייהו כצ"ל:
שם מליוהו למיא וכו' ואזילו לכו כצ"ל:
שם ואחת שלא בכרה וילדה שני זכרים כצ"ל:
שם תניא חמורה שלא בכרה כצ"ל:
רש"י ד"ה אקשו העיזו כצ"ל:
ד"ה זכר ונקבה וכו' או נקבה יצאה תחלה כצ"ל:
ד"ה והוא לעצמו וכו' דאפילו פטר חמור גמור שפדאו כצ"ל:
ד"ה שתי חמורות כצ"ל:
ד"ה זכר ונקבה בין זכר בין נקבה. נ"ב כצ"ל כלומר בשה זכר ונקבה במשמע בין זה בין זו:
תד"ה מאן תנא וכו' פ"ה מאן תנא דאמר שילדה כצ"ל:
(ט רע"א) כי מטו לבי בליעי מלא כוזא דמיא וכו'.—עי' פי' רש"י ותוס'. אבל מצאתי בב"ר (פי"ג ו): "מעשה בר"א ור' יהושע שהיו מפרישין לים הגדול ונכנסה ספינתן לים למקום שאין מים מהלכין. א"ל ר"א לר"י: לא באנו לכאן אלא לנסיון. מלאו משם חבית מים וכו' אמר להם אדריינוס: מי אוקינוס מה הן? אמרו לו: מים בולעין מים. אמר להם: הבו לי מינהון. יהבון ליה מלא לקינייאתא והוו יהבין בגווה מים והיא בלעה להון".
רש״י ד"ה נותן טלה כו' תחלה מפרשי׳ טלה כו' הד״א:
ד"ה זכר ונקבה בין שה זכר בין שה נקבה הס"ד וכצ״ל:
תוס' ד"ה בי בליעי כו' איתא ביה תלתא צלמי כו' כ"ה הגירס׳ בתלמוד ועיין בע"י:
ד"ה מאן תנא כו' מאן תנא דחמורה שילדה כו' כצ"ל:
בא"ד דלא קתני במתני׳ ויצאו כו'. דבריהם אינם מובנים לי דלמא באמת ה"ק דאי ר"י הגלילי ליתני במתני׳ ויצאו שני ראשיהן כא' שניהן בכורות ולאשמעי׳ דר"י הגלילי יליף בכור בהמה טמאה מבהמ' טהורה וצ"ע:
בא"ד להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו הס"ד. פי׳ ואי מתני׳ כר"י הגלילי ליתני ברישא דמפריש טלה שני לעצמו ולא סמכי׳ ארובא שאינם יוצאי׳ בבת אחת ליפטר מדין טלה והוא לעצמו ותו לא איצטרך לאשמעי׳ גבי זכר ונקבה דמפריש טלה א׳ לעצמו כמו בסיפא גבי שני זכרים ונקבה דצריך להפריש טלה א׳ לעצמו כמו שפרש"י ולא הוזכר במתני׳ וסמיך אריש׳ דזכר ונקבה דמפריש טלה א׳ לעצמו ליתני ברישא דמפריש טלה שני לעצמו ולא איצטריך למיתני נמי גבי זכר ונקבה ודו"ק ועיין במהרש"א. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי לפ"ז קשה לאביי וליגמר מיניה קושית הגמרא ואי משום דמיעוט רחמנא הזכרים דילמא המיעוט אתי זו שניהם ל"ה אבל בבהמה טמאה טלה שני לעצמו ויש ליישב בדוחק דעדיפא מיניה פריך לאביי:
ד"ה אמר רב מין במינו כו' כצ״ל ושייך לע"ב:
בא"ד ~ברכתו~{כרכתו} אחותו והוציא כו' זהו גירסת ר"ח בסוגיא דהתם ורש"י גורס גירסא אחריתי ע״ש:
בא״ד הכא מקצת פנוי כו׳. פיר׳ התם ~ברכתו~{כרכתו} אחותו בכולו אבל הכא כיון דאי אפשר לצמצם שיצאו שניהם בבת אחת אותו מקצת שיצא פנוי מאחיו ואינו חוצץ:
בא"ד וא"ת לאביי דמוקי כו' כצ״ל:
ד"ה זכר ונקבה כו' לפי מה שפירשתי לעיל דנקבה חוצצת כו' כצ"ל. פי׳ בשלמא לרבנן אפשר לומר דס״ל דאין חילוק בין אחותו לאחיו והתם ~דברכתו~{דכרכתו} אחותו והוציאו ~דברכתו~{דכרכתו} כולו והכא מקצת פנוי דאי אפשר לצמצם איכא למימר טפי דאינו חוצץ כשנוי׳ קמא דלעיל אבל לר"י הגלילי דאפשר לצמצם ע"כ צריך לחלק בין אחיו לאחותו ונקבה חוצצת הקשו שפיר ובזה שקטה קושית מהרש״א מה שהניחו בצ״ע כנ"ל ברור ודו"ק:
ד"ה ושתי חמוריו כו' כדפרשתי לעיל בפירקין כו' כצ"ל (דף ד׳ ע"ב):
בא"ד לא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה כו'. הקשה מ"ו מהרש״א הכא נמי איכא למימר הכי מהאי טעמא דצריכא ויש ליישב ודו"ק עכ"ל. ונ"ל ליישב דמהכא ליכא למישמע דלא תלינא להעמיד הממון בחזקת הבעלים דאפשר לפרש דמיירי דידעינן בבירור שכל אחת ילדה זכר ואפ"ה איצטריך לאשמעינן דנותן שני טלאים לכהן ואין פודה וחוזר ופודה אבל לקמן דליכא למימר הכי ע"כ הא אתי לאשמעי׳ ואין לדקדק דמסיפא דהכא שמעי׳ דלא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה דהא קתני אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדה ב׳ זכרים נותן טלה אחד לכהן ולא תלינן שהאחת שלא ביכרה טנפה ונימוח הולד ואחת שביכרה ילדה ב׳ זכרים ויש ליישב דאפ"ה ניחא ליה לתנא לאשמעי׳ בבהמה טהורה נמי דלא תלינן בהכי וסיפא דלקמן אחת ביכרה כו' נקט משום פלוגתא דר״ט ור"ע. אבל צ"ע לר"י הגלילי דס"ל דאפי׳ אחת ילדה ב׳ זכרים שניהם לכהן דאפשר לצמצם לפ"ז לקמן מאי אתי לאשמעי׳ דלא חיישי׳ לטנפה ואחת ילדה שניהם דהא אפי' אחת ילדה שנים שניהם לכהן וצ״ע ולתירוץ שני שכתבו דניחא ליה לפרש כל גוונא ניחא נמי לר״י הגלילי ודו"ק:
בא"ד ונקבה נותן הזכר לכהן כו' כצ"ל:
ד"ה שתי זכרים כו' לכאורה מוכח דמפריש טלה א' מספק לעצמו וכן לקמן כו' כצ"ל:
בא"ד ואי לכהן משום דקדושת כו' כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ אלא לאביי לתני כו׳. יש לדקדק דהא לא אמר אביי דאתי דוקא כרי"ה ולא כרבנן אלא דאתיא אף כרי"ה ואי הוי יצאו שני ראשים כאחד לא הוי אתי כרבנן:
תוס׳ ד"ה מאן תנא פ"ה כו׳. מלשון התוס׳ שמקשו על פירוש רש״י דפי׳ דאינו נותן אלא חד טלה לכהן משמע דלרי"ה תרי בעי למיתב לכהן ולזה לא הוי צריכא למימר דב"א לא שכיחא דאפי׳ הוי שכיחא נמי לא בעי למיתב תרי משום דמאן יימר דבב"א נפקי׳ רק הקשו דאפי׳ נימא דלא כפי׳ רש"י רק דהוכיח מדלא מפריש טלה לעצמו ע"ז כתבו דאף זה לא בעי משום דלא שכיח ותירצו דלהפריש טלה לעצמו אף דלא שכיח עבדינן ובצ״ק הקשה דלמא ה"א דהזכרים בעי למעוטי מכהן אבל מ"מ מפריש טלה לעצמו ולק"מ דלא אשכחן דמפריש טלה רק בספיקות ולאפקועי איסורא אבל ביצאו שני ראשים או דתרווייהו לכהן כרי"ה או אחד לכהן ולמה יפריש טלה כיון דליכא ספיקא:
ד"ה אמר ר״א כו׳ וא"ת דמוקי כו׳. אין להקשות דלמא באמת כי יצאו כאחד אינן קדושים כלל רק דאפ"ה בעי למיתב חד לכהן דלא מצי למימר לכהן אייתי ראיה דלא יצאו שניהם כאחד דהא לא שכיח ובודאי יצא אחד תחלה י"ל דא״כ מאי מקשי בגמ׳ דאי ר׳ יוסי הגלילי ליתני יצאו שניהם כאחד דאי הוי תני הכא לא מצי ליתני נותן טלה לכהן דהא בודאי יצאו שניהם כאחד וכל שאינו בזא״ז כו':
ד״ה זכר ועוד כו'. אין זה קושיא אחרת רק ה״פ למ"ש לעיל שהנקבה חוצץ ואפי׳ אי נימא דלרבנן אינה חוצץ מ"מ בב"א לרי"ה ודאי חוצץ כדמשמע לקמן מפ"ב כו׳ וע"ש בתוספ׳ דלריה"ג בב"א נקבה ודאי חוצץ משום דאיהו פטר רחם ג״כ וא"ת כיון דודאי חוצץ נימא סמוך מיעוטא כו׳ זה סיום הקושיא דלעיל ומש"ה לא מקשי לרבנן משום דלא פסיקא להו דאיכא למימר דנקבה נמי אינה חוצץ רק לרי"ה מקשי שפיר דמוכח מפ״ב דנקבה ודאי חוצץ בב"א ובזה מסולק קושית מהרש"א ובצ"ק לא הבין כן ודבריו אינם נכונים. והא ודאי לא תקשי להו לאביי דאמר אפילו תימא ריה"ג אמאי לא אמרינן נמי בב' זכרי׳ שחוצץ כיון ששניהם אינם קדושים נימא שאחד חוצץ דאי הוי קדוש ודאי אינו חוצץ כמ״ש רש"י לקמן אבל לאביי דאמר דאינם קדושים אמאי אינו חוצץ י"ל ניהו דאינם קדושים מ"מ כל חד ראוי לקדוש והוי שפיר מין במינו ואינו חוצץ אבל ~נדבה~{נקבה} אינה ראוי׳ לקדוש ודאי חוצץ:
ד״ה ושתי חמוריו כו׳ דלא צריכין כלל. הקשה מהרש"א דמאי החליטו תו׳ דלא צריכי דהא לתירוץ קמא גם הא צריכה דלא נימא דלמא חד טנפה והשניה ילדה נקבה ואח"כ זכר ואין כאן לכהן כלום ויש לתרץ דמשום האי ספיקא נמי בעינן למיהב חד לכהן דאיכא רובא לכהן דאימור לא טנפה ואת"ל טנפה והאחת ילדה שתיהם דלמא הזכר נולד תחלה ומש"ה הוי הך סברא דנקבה ילדה תחלה מיעוטא ולזה כוון מהרש"א וצ"ק השיא דברי מהרש"א לכוונה אחרת ובחנם טרח והאריך:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
יג שם, במשנה, זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. וזהו מפני שספק הוי דלמא יצאת הנקבה תחילה. - ולא שייך לומר דחזקה דהחיוב תכריע - משום דאם נקבה יצאת תחילה אין כאן חזקת חיוב כלל. - ולא אמרינן בזה צדק משלך ותן לו, כדין ספק לקט לקט, והוא הדין במתנו"כ, - משום דזה שייך דוקא במקום שהיתה החיוב ודאי. - אבל זה קשה טובא מדוע צריך להפריש טלה והוא לעצמו, והלא יש כאן רובא לפטור, והיינו דיש לצרף מיעוט דהצמצום להמחצה דהנקבות- וגם אם היתה היציאה בצמצום אין כאן חיוב בכורה מטעם החציצה דהנקבות, והוי רובא לפטור, וא"כ מדוע צריך להפריש טלה לאפקועי איסורא- וכמו שהקשו התוס' בזה לריוה"ג. - הנה כמו כן תקשה גם לרבנן, והוא דהרי ע"כ רבנן דסברי אי אפשר לצמצם, אבל עכ"פ מודו דע"כ יצוייר צמצום. - והנה ראיתי אח"כ שהמהרש"א לקמן בתוס' הקשה בזה מדוע לא הקשו כן התוס' גם לרבנן. - והנה בחק נתן מתרץ דלרבנן איכא למימר דמקצת רחם מקדש, וגם דא"א לצמצם מ"מ איכא מקצת רחם ולכך מפריש טלה לעצמו דליכא אלא מחצה ומחצה, אבל לריוה"ג דאמר אפשר לצמצם ומשכחת שיצאו שניהם בבת אחת והוי רובא ואין צריך להפריש טלה לעצמו עכת"ד, יעוי"ש. ודבריו תמוהין טובא דהלא פשיטא דאף דסברי רבנן א"א לצמצם אבל עכ"פ מודו דיצוייר צמצום וכמו שכתבו התוס' כן בדוכתי טובא. - וא"כ גם לרבנן תקשה כמו לריוה"ג.
יד ונראה דהנה בהא דפליגי רבנן וריוה"ג הוא לקמן י"ז במשנה רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת, ריוה"ג אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לד' וחכמים אומרים א"א לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן יעוי"ש, והנה נחזה אנן מדוע פליגי חכמים על ריוה"ג שיליף להאי דינא מן הקרא שנאמר הזכרים לד' דמרבה שנים. - וע"כ דרבנן דסברי א"א לצמצם הכוונה דאמרה תורה דאין לסמוך על מראית עין שמעיד על הצמצום, וע"כ מפרשי להקרא דהזכרים לד' דאפילו במקום שנים איכא לד' והיינו דאחד מהן לד'. - וא"כ מפרשי רבנן שהתורה אמרה שלא לסמוך על הצמצום, והיינו דלא נחשב הצמצום למאומה, והיינו דיש לנו לדון תמיד שלא הי' צמצום. - ואף במציאות הצמצום אנו דנין כבזה אחר זה. - ואפשר לומר שהוא מצד רובא שאמרה תורה כיון שעפ"י רוב אחד יצא ראשון אין משגיחין על המיעוט דהצמצום וכמאן דליתא דמיא. - והרי"ז בדמיון שכתבו התוס' בכתובות ט' דלא נחשב המיעוט לספק כיון שהרוב מכחישו. - אמנם לריוה"ג דסבר אפשר לצמצם, והתורה הכירתו להאי מיעוט לחשיבות עד שאמרה תורה על זה הדין דהזכרים לד' ששניהם קדשי. א"כ ע"כ יש לצרף זה למחצה דנקיבות להיות רובא.
טו והנה למאי דמוקים דמתניתין אתיא גם כריוה"ג מטעם דריוה"ג לא אמר דשניהם קדשי אלא בבכור בהמה טהורה ולא בטמאה מטעם המיעוט דהזכרים. - וא"כ לכאורה תקשה ג"כ מדוע נותן טלה אחד לכהן והא כיון דאיכא אחד בר פטור, וא"כ הרי מבטל קדושת בכור של השני וכל אחד ואחד מבטל. - ואין כאן בכור כלל, ולא דמי לבכור בהמה טהורה דשניהם קדושים, משא"כ בבהמה טמאה, וא"כ ליכא בכור כלל, עי' בריט"א, אבל לא קשה מידי מטעם דאזלינן בתר רובא ולא יצאו שניהם כאחד. וממילא אחד יצא ראשון. - וא"כ חזינן דלא חיישינן למיעוט הצמצום ואפילו לריוה"ג דסבר האי מיעוט לחשיבות אשר התורה הכירתו. - ומ"מ לא נחשב לספק להיות אמרינן בזה הממע"ה. - וע"כ כדפירשנו לעיל דבמקום דאיכא חזקה לחיוב לא משגיחין על המיעוט לומר דאין הולכין בממון אחרי הרוב, אלא אזלינן בתר רובא, וכמוש"נ.
טז שם, במשנה שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין לכהן כלום, ופירש"י שני זכרים ושתי נקבות ספק הן דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבות, ושמא נקבות יצאו תחילה, הלכך אין כאן לכהן כלום, אלא מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסוריהן, והן לעצמו. - והנה אע"ג דאיכא הכא ספקי טובא, ומ"מ צריך להפריש טלה אחד, והיינו משום דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן, וכמו שכתבו התוס' בד"ה זכר ונקבה. - וכן כתב הרא"ש בפסקיו דב' חמורות וילדו ב' זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, וגם צריך להפריש טלה אחד לעצמו דשמא ב' זכרים בכורות הם, דאע"ג דהוי להו תרי ספיקי שמא אחת ילדה ב' זכרים ואחת ילדה נקבה, ואת"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה זכר ונקבה שמא יצאת נקבה תחילה, אפ"ה כיון דאפשר לו בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קא מפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין וכו' יעוי"ש. - ולכאורה קשה הא מצינו בחולין י"ב דאמרינן ואליבא דר"מ ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, מבואר דאליבא דרבנן גם היכא דאפשר לא מצריכין לבדיקה. - וביותר גבי בכור דאפשר לומר דמוקמינן הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה כמו"ש התוס' לקמן כ' ד"ה חלב. - וגם אנו נוהגין שאין אנו בודקין אחר י"ח טרפות, וכן כתבו הפוסקים דסמכינן אספ"ס אפילו היכא דאפשר בבדיקה כמ"ש הפוסקים וכן העלה הפר"ח בסי' ק"י בכלליו אות ב'. והנה המהרי"א הק' בזה יעוי"ש. והנה בהא דהקשה מדוע סמכינן ארובא ולא בעינן לברר נראה דשאני רובא המעיד שאין כאן איסור מטעם כל דפריש מרובא פריש. - משא"כ הכא בעינן לאפקועי איסורא לעשות מאיסור היתר.- והא דשאני הכא מספ"ס דעלמא, נראה מפני שאיכא הכא גם קיום המצוה פדיי', נמצא שיש כאן שתים לאפקועי איסורא, וגם קיום המצוה דהפדיי' שהיא קודמת לעריפה. והנה כל זה לשיטת רש"י והתוס' והרא"ש. אבל לא כן שיטת הרמב"ם וכאשר יבואר.
יז כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"כ וז"ל שני חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן, זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, ושם בהכ"א ילדו שתי נקבות וזכר. או שני זכרים ושתי נקבות, אין כאן לכהן כלום, ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספיקות הרבה וכו' יעוי"ש. - והנה דייקו מזה הנו"כ דבה"כ מדלא כתב ואינו צריך להפריש טלה לעצמו ע"כ סבר דצריך להפריש טלה לעצמו, ומזה הקשו מדוע כתב בהלכה זו דאינו צריך להפריש טלה לעצמו, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה.
יח ונראה דסבר הרמב"ם דיש הבדל בין מקום שיש חזקת חיוב, ומספקא לן אם יצא ידי חיוב דאז צריך להפריש טלה לעצמו. - ובאופן זה מיירי שם בהלכה כ' דכיון דיש שם אחד שהוא בכור ודאי ומספקא לן על השני, בזה בעינן לצאת ידי ספיקא גם על דבר השני כדין במקום שהחיוב הוא ודאי והפרעון הוא ספק. - משא"כ בהלכה כ"א דיש ספיקות על עצם החיוב אם יש כאן חיוב בכורה דשמא הנקבות יצאו תחילה נמצא דהחיוב הוא בספק, בזה לא בעינן לצאת מידי ספיקא, והוי בזה הדין כמו בעלמא דמקילינן בספ"ס.- והנה אעפ"י שבתוספתא בסופ"ק דבכורות איתא להדיא גם בזה דמפריש עליו טלה, והוא לעצמו, ובריט"א העיר בזה.- אפשר לומר דהתוספתא אזלא אליבא דהני תנאי דחיישי למיעוט כמו ר"מ ור"ע דסתם תוספתא אזלא אליבייהו ולדידהו לא סמכינן אספ"ס היכא דאפשר לתקוני.
יט איברא דלפי"ז תקשה להרמב"ם סוגיא דידן, והיינו הא דהקשו התוס' לריוה"ג ולאביי דרוצה להעמיד המשנה כוותי'. - וע"כ מוכח דסבר ריוה"ג דמספק אפילו בספ"ס צריך להפריש טלה לעצמו. - והוא מטעם הספק דצמצום, וכמו שהוכיחו התוס' והרא"ש וכמו שכתבנו לעיל.-ונראה דהרמב"ם יפרש דאביי רוצה לאוקמי' המשנה כריוה"ג למאן דסבר דלא סמכינן ארובא וחיישי למיעוט, וה"ה דלא סמכי אספ"ס במקום דאפשר לתקוני. - עוד אפשר לומר דכיון דלריוה"ג דסבר אפשר לצמצם, ועל זה אמרה תורה הזכרים לד', הנה לדידי' חזינן דירדה תורה לחדש דין מיעוט, דע"כ הצמצום הוי רק בגדר מיעוט. - ולשיטתו שפיר יש לחוש למיעוט עכ"פ בדין זה דבכור. - אבל לדידן דקיי"ל אי אפשר לצמצם, וכן סבר הרמב"ם בפר"ה מבכורות, להכי סבר דדין בכור בדין רובא ובספ"ס כבשארי איסורים.
כ והנה המל"מ הקשה בזה קושיא גדולה וחמורה, בהאי דינא דשתי נקבות וזכר, דאמאי פטור ליתן לכהן הא איכא ספ"ס, להחמיר, ספק אם האחת ילדה זכר והשניי' ילדה שתי נקבות וא"כ הזכר קדוש, ואת"ל שהזכר לא נולד לבדו אימא הזכר נולד תחילה ואח"כ נקבה, ובספ"ס מוציאין ממון עכת"ד יעוי"ש.
כא ונראה דמזה ראיה לזה שכתבנו בשם הצ"צ דאין מוציאין ממון מיד המוחזק גם במתנו"כ אפילו בדאיכא רובא לחיובא, והוא הדין בספ"ס שהוא מטעם רובא אין מוציאין ממון, ואפילו אם בעלמא מוציאין ממון בכח ספ"ס אבל בממון שאין לו תובעין אין מוציאין, וזהו טעם המשנה והרמב"ם. - ולא אמרינן לחייבו מטעם צדק משלך ותן לו דבזה לא מהני רובא כמו"ש המרדכי בחולין בשם הרבינו משולם, דשאני התם דאיכא חזקת חיוב, וכמו שכתבנו לעיל. - משא"כ באופן שהספק בהחיוב מטעם שמא הנקבות יצאו תחילה בזה לא מהני רובא וגם ספ"ס לחייבו בבכורה, וא"כ בנידון שאילתין שכתבנו אין לחייבם בפדיון בכור מטעם רובא כיון דליכא חזקה דחיוב, וכמוש"נ.
כב גמרא, מאן תנא אמר ר' ירמיה דלא כריוה"ג דאי ריוה"ג האמר אפשר לצמצם. - והנה קשה טובא הלא כיון שלא ראינו הצמצום, וא"כ ספק הוי ומספיקא לא מפקינן ממונא, והתוס' הקשו בזה.- ותירצו דהכוונה דמ"מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו יעוי"ש, וקשה מדוע לא נימא דהכוונה דהמקשן דכיון דסבר ריוה"ג אפשר לצמצם והתורה חייבה ליתן שניהם לכהן אם היתה הלידה בצמצום, א"כ אעפ"י שמספקא לן על הצמצום, אבל כיון שהבהמה עומדת בחזקת חיוב א"כ נצרף האי ספק צמצום לחזקה. - ואפילו אם הצמצום בגדר מיעוט מ"מ אם נסמוך לחזקה הוי פלגא ופלגא ויש להחמיר בזה מטעם צדק משלך ותן לו. - ואפשר שזהו כוונת רש"י דמפרש דפריך הש"ס מהא דאינו נותן אלא חד טלה לכהן ומשמע דמפרש רש"י דהמקשן פריך דלריוה"ג צריך ליתן שני טלאים. - ולכאורה תמוה, וכמו שהקשו התוס'. - אבל אפשר לומר דסבר רש"י כמו שכתבנו דלריוה"ג צריך ליתן שני טלאים לכהן אחד מצד ודאי והשני מצד ספק. - ומשום צדק משלך ותן לו. - אבל נראה דהתוס' סברי דאין לצרף מיעוט דהצמצום לחזקה דהחיוב מטעם דהוי מיעוט שאינו מצוי, וזהו דדייקו התוס' דלא שכיחא.
כג שם, אמר אביי אפילו תימא ריוה"ג שאני התם דכתיב הזכרים לד' וליגמר מינה הא מיעט רחמנא הזכרים.- והקשה בצאן קדשים דלמא המיעוט אתי לומר זו שניהם לד'. אבל בבהמה טמאה שני לעצמו יעוי"ש. ולכאורה דבריו תמוהין טובא דהרי הא דהשני לעצמו הוא רק לצאת מידי ספק, וע"ז לא שייך לומר דהתורה בא זה למעט, וכמו שמצינו בעלמא דפריך הגמ' ומי איכא ספיקא קמי' שמיא. - ועוד קשה דהלא בספק גם בהא דבהמה טהורה לא קרינן בהו הזכרים לד', והדין בזה דיאכלו שניהן במומן לבעלים.
כד והנה לפי מה שפירשנו לפירש"י דבספק צמצום לריוה"ג מצרפינן לחזקת חיוב. - ומחויב ליתן לכהן מטעם צדק משלך ותן לו. - וזה הדין בבהמה טהורה, - נמצא דיש בבהמה טהורה שני דינים, אחד על הודאי דבנולדו בצמצום שניהם לכהן, ועוד יש דין בספק דג"כ שניהם לכהן מטעם צדק משלך ותן לו. - וא"כ כשאמרה תורה הזכרים למעט בהמה טמאה, יש מקום לומר במסתברא דרק מדין השני ממועט, אבל מדין הראשון דהיינו כשנולדו בצמצום שניהם לכהן. - אבל גם בזה לא קשה דהרי ע"כ אין לומר דהתורה אמרה הזכרים לד' על הספק, משום דזה שנאכלין במומן לבעלים אין זה לד' - וע"כ הכוונה ששניהם בקדושת קרבן מיירי. - וא"כ כשבאו ללמוד בהמה טמאה בכוונה על הודאי, וממילא המיעוט הוא על הודאי. - ואין לומר דגם בספק קרינן בזה לד' מטעם צדק משלך ותן לו. - דזה ליתא דהרי הדין דצדק משלך ותן לו לא שייך אלא בזה שנוגע לנתינה לכהן. - אבל אין זה מביא להיות בקדושת בכור לענין קרבן. וע"כ דהתורה מיירי רק בודאי ולא בספק, וממילא המיעוט דהזכרים על הודאי נאמרה.
כה ויש לדייק בעיקר הפירכא דפריך הש"ס לימא דלא כריוה"ג והיינו מדלא תנא ברישא דמפריש טלה לעצמו כפירושם של התוס'. - וקשה לפי מה שכתב הרא"ש בהא דתנן שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן אם צריך להפריש טלה אחד והוא לעצמו דשמא שני זכרים בכורות הן, ולא חש לאדכורי תנא דמתניתין משום דלא אדכר לי' תנא דמתניתין אלא במקום שאין נתינה לכהן יעוי"ש. - והנה לפי"ז אין לדייק מהא דלא תנא הא דמפריש טלה לעצמו, כיון דתנא נותן טלה אחד לכהן, מובן מזה דמפריש עוד טלה לעצמו, - והנה זה מיושב לפירש"י דמפרש מדלא תנא דנותן שני טלאים לכהן, אבל הרא"ש מפרש כפירוש התוס' שם, וא"כ קשה כדלעיל. - ובדוחק אפשר לומר דכיון דאיכא למיטעי ולומר דהתנא לא תנא מפריש טלה לעצמו מפני שרוצה לסתום כרבנן. - ואם סבר התנא כריוה"ג, הי' לו לשנות מפריש טלה לעצמו בהדיא בכדי להודיענו דסבר התנא כריוה"ג. -
כו אבל עדיין קשה דלדברי הרא"ש תקשה מדוע בהא דתנן שני זכרים ושתי נקבות או שתי נקבות וזכר אין לכהן כלום. - ומדוע לא תנא בזה דמפריש טלה לעצמו דהרי הכא עכ"פ ספק בכור איכא, והכא לא מקבל הכהן, ומ"מ לא תנא מפריש טלה לעצמו איברא דהתנא בתוספתא תנא דמפריש טלה לעצמו וכמו שכתבנו לעיל מזה. - אבל התנא דמשנתינו לא תנא הא דמפריש לעצמו. - והנה אפשר לומר דהרא"ש סבר כהרמב"ם דבזה אין מפריש טלה לעצמו, אבל תקשה מזה על הטור שכתב על הרמב"ם ולא נהירא, ולא כתב דגם דעת אביו כדעת הרמב"ם. -
כז והנה עיקר הסברא שכתב הרא"ש דבמקום ששנה התנא דנותן טלה אחד לכהן. - הכוונה דמפריש עוד טלה לעצמו. - לכאורה אין הכרח לזה לפרש כן כוונת התנא. - ואדרבה יש לדייק להיפך, והוא מדחזינן דלפעמים שונה התנא דמפריש טלה לעצמו, ובזה לא שנה, איכא למימר שהוא בדוקא. - ואפשר להעמיס בכוונתו דכיון דקיי"ל דפודה וחוזר ופודה באופן שלא בא עדיין ליד כהן, - א"כ בכל מקום שצריך ליתן לכהן וגם צריך להפריש לעצמו לצאת מידי ספיקא הרי יכול מקודם להפריש מפני הספק ואח"כ יתן לכהן.- וזהו כוונת הרא"ש דבמקום ששנה התנא דנותן לכהן שוב לא צריך לשנות דיפריש טלה על הספק, דזה מובן לכל דיכול בטלה אחד לצאת את שניהם, ואטו בשופטני עסקינן, אמנם במקום שאינו נותן לכהן כלום בזה שנה התנא דיפריש טלה לעצמו. - והש"ך כתב כן לדינא אם יש לו ספק פטר חמור יכול להפריש מקודם לפטור הספק ואח"כ פודה בו את הודאי. - נמצא לפי"ז דכוונת הרא"ש רק להודיענו דבמקום שיש ודאי בכור וספק בכור דאז לא צריך התנא לומר אודות הפרשה דהספק כיון שפוטר עצמו באותו טלה עצמו. - משא"כ במקום שאין ודאי בכור. - יש לפרש בשני אופנים ולכן אין הכרח דהרא"ש סובר כהרמב"ם בהא דשני זכרים ונקבה, דאין צריך להפריש לעצמו.
כח אמנם לפי"ז תקשה מאי פריך הש"ס לימא דלא כריוה"ג, ולפי פירוש התוס' והרא"ש הוא משום דלא קתני דמפריש עוד טלה לעצמו, וקשה כיון דלדעת הרא"ש זה נכלל בהא דתניא נותן טלה אחד לכהן, בשלמא לפירש"י ניחא כמו שכתבנו לעיל, אבל לפירוש התוס' והרא"ש קשה. - וע"כ הביאור כמו שכתבנו לעיל דהש"ס מדייק דאם סבר התנא כריוה"ג הי' שונה בהדיא שמפריש עוד טלה לעצמו בכדי שלא נטעה דסבר התנא דלא כריוה"ג, וכמוש"נ.
כט והנה אביי דרצה לאוקמי' המש' כריוה"ג איתותב מטעם דריוה"ג גמר בהמה טמאה מטהורה דביצאו שניהם כאחד שניהם בכורים. - והנה מסתבר דגם רבנן לא פליגי בזה. - וממילא הדין דאי אפשר לצמצם נוהג בשניהם. - אבל יש לעיין היאך סברי רבנן גם בבהמה טהורה באופן שיצאו בצמצום. - ונפק"מ אם יבוא אליהו ויאמר שיצאו שניהם בצמצום, ומסתברא דבזה גם רבנן סברי הדרשא דהזכרים לד', וכן כתב הריט"א יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם בבהמה טמאה כן הדין ביצאו שניהם כאחד שניהם לכהן. - אבל לפי"ז תקשה דלא אתיא המשנה גם כרבנן. - והיינו לפי פירוש התוס' והרא"ש דהדיוק מדלא קתני מפריש לעצמו. - וכמו שפריך הש"ס לעיל דלא אתיא כריוה"ג, והנה מזה הטעם עצמו לא מצי אתיא גם כרבנן, דהלא גם לרבנן צריך לצאת מידי ספק צמצום. - אבל לפירש"י אתי שפיר דהדיוק מדלא קתני שצריך ליתן שני טלאים והיינו דיש לצרף מיעוט הצמצום להחזקה דחיוב אבל לפירוש התוס' קשה,
ל ונראה דיש לומר דבאופן דיצאו שניהם בצמצום הוי חציצה. - ואעפ"י דסברי רבנן מב"מ אינו חוצץ כמו שמסיק הש"ס. - אבל יש לומר דכל זה באופן שיצא אחד בראשונה. - דאז אם בעינן כולי רחם לקידוש בכור, אמרינן מב"מ אינו חוצץ, לומר דלא הוי חציצה דשאר הרחם לגרוע את היציאה דהאחד שיצא ראשון. - וביאור הדברים דעיקר הקדושה הוא בהיציאה דבסוף רק בעינן ג"כ יציאה דכולי רחם. דאל"כ הוי הדין כיוצא דופן. - אבל הוא רק בגדר תנאי. - ובזה מהני הא דמב"מ אינו חוצץ. - אבל שיצאו שניהם כאחת בצמצום אז הוי חציצה ממש, ושניהם לא נתקדשו וממילא לא בעינן לצאת בהפרשה דהטלה לצאת ידי ספק הצמצום.
לא ומיושב בזה הא דהקשה בריט"א מהא דזבחים ק"י עלה דמתניתין המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב, ופריך והא איכא חציצה ושני אמר שמואל בשהפכן, רב אמר מב"מ אינו חוצץ, ור"י אמר אפילו תימא וכו' יעוי"ש, הרי חזינן דלאו כו"ע סברי הא דמב"מ אינו חוצץ, וקשה טובא הא הכא ע"כ מוכח דסברי רבנן מב"מ אינו חוצץ עכת"ד יעוי"ש.- - אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דשאני הכא דרק בשביל למלא את התנאי דכולי רחם. - והיינו שלא לגרוע העצם החיוב דהיציאה האחרונה בהגמר כו"ע סברי מב"מ אינו חוצץ. - משא"כ התם דבעינן נגיעה במזבח. -
לב ויש לעיין בהא דפליגי רבה ורבא בסוכה ל"ז בהא דאמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דדלמא נתרי טרפי והוי חציצה, ורבא אמר מב"מ אינו חוצץ יעוי"ש, וקשה לרבה הא הכא מוכח דע"כ סברי רבנן מב"מ אינו חוצץ, ודוחק לומר דרבה מפרש דסברי רבנן דמקצת רחם מקדש. - מדלא קאמר הש"ס דפליגי בזה רבה ורבא בטעמייהו דרבנן. - ונראה דשאני הכא בבכור דהוי מב"מ מעליא, והיינו כי שניהם עומדים לצאת ראשון, וכל מי שיצא ראשון הוא הבכור וכיון שכל אחד ואחד ראוי לזה, לכן לא הוי חציצה לכו"ע. - וסברת רבא התם משום דהתם ג"כ הני טרפי דלולבא באים לגרוע את המצוה, ואין בכח המב"מ לגרוע את המצוה כי הלולב העשוי כדת. אין לפסלו משום החציצה דמב"מ. - ואינו דומה להא דזבחים דשם אנו באים לחדש כי דין מזבח יש גם על הבשר מטעם מב"מ. הנה בזה אין בידינו לחדש מכח מב"מ, ולהכי הוי חציצה לשמואל, וכן למאן דמוקי כר' שמעון, כמבואר שם.
לג אולם יש להעיר משום דאם נחליט דסברי רבנן דגם בבת אחת לא קדשי. - א"כ לפי מה שכתבו התוס' במנחות י"א ע"ב ד"ה כגון דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בב"א אינו, והכא כאן דליתא בבת אחת כל שכן בזה אחר זה יעוי"ש. - והכא בנידון זה דבכור אם סברי רבנן דבצמצום שניהם לא קדשי, א"כ גם בזה אחר זה לא קדשי אפילו אחד מהם. - ואעפ"י שכתבו התוס' הכא בסוגיא דהכא לא אמרינן האי כללא דכל שאינו בזאח"ז אפילו בבת אחת אינו משום דשאני קדושה הבאה מאיליה בלא מעשה אדם. - אמנם אם בקדושה הבאה מאיליה לא מהני בת אחת א"כ לא ליהני גם בזה אחר זה להתקדש אפילו אחד מהם.
לד לכן נראה דע"כ סברי רבנן דבכור בהמה טהורה דאעפ"י דאי אפשר לצמצם מ"מ יש בזה כל עיקר הקדושה בהצמצום. - וכן הדין גם בבהמה טמאה. - ומ"מ לא קשה הא דאתיא המשנה כרבנן אעפ"י שלא תנן דיפריש טלה לעצמו לאפוקי הספק דהצמצום, משום דע"כ גם בטלה הזה דנותן לכהן פוטר הספק ומה ששנה התנא שנותן טלה אחד לכהן יש בזה גם עבור ההפרשה דהטלה שהוא לעצמו. - ורק לריוה"ג אי אפשר לפרש כן כמו שכתבנו לעיל, ולהכי קאמר הש"ס לימא דלא כריוה"ג. - אבל לרבנן שפיר מתפרשא המשנה כן, וכפסקו של הש"ך דמקודם מפריש הטלה והוא לעצמו, ואח"כ נותן הטלה הזה להכהן, וכמוש"נ.
לה איברא דיש להעיר מדברי התוס' ד"ה שתי זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן, לכאורה מפריש טלה אחד מספק לעצמו וכו' וכן פירש בקונטרס מפריש עוד טלה והוא לעצמו יעוי"ש, - משמע דלא סגי בהטלה הזה שנותן לכהן. - אבל יש לפרש דפירשו כן קודם ששנה התנא הדין דפודה בו פעמים הרבה שזה שנה התנא בסוף המשנה. - אבל לאחר ששנה התנא הדין דפודה בו פעמים הרבה סגי גם בהטלה שנותן להכהן.
לו תוס' ד"ה אמר רב אשי מב"מ אינו חוצץ, וא"ת דמוקי מתניתין כריוה"ג דאפשר לצמצם וכו' אמאי לא אמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וכו' יעוי"ש. - ולכאורה מדוע לא הקשו כן גם בבהמה טהורה שאמר ריוה"ג דשניהם בכורים. והלא גם אינו בזה אחר זה ומ"מ בבת אחת קדושים.- וע"כ דסברי התוס' דבאופן שחלה הקדושה על שניהם ששניהם המה כגוף אחד וכמו שפירש"י ליתא בזה הכלל דכל שאינו בזה אחר זה וכו'.- ורק באופן שרק החלות על האחת אז אמרינן הכלל דכל שאינו בזה אחר זה, וכן מוכח בזבחים ל' דבאופן דהוי תמורת עולה ושלמים שפיר חלה על שתיהן ולא אמרינן בזה הכלל דכל שאינו בזה אח"ז וכו' יעוי"ש, וכן מבואר בגיטין מ"ב הא דאמר כולו הא דאמר חצי יעוי"ש בתוס' וכל עיקר האי דינא דרבה אמר במקדש שתי אחיות כאחת שאי אפשר שיהיו שתיהן מקודשות, אלא רק אחת להכי גם אחת אינה מקודשת.- ומצאתי לחובה להעיר מפי' שגגת הקולמוס להגאון ריט"א בפר"ב ד"ה מתניתן רחל וכו' שכתב דאי אמרינן דאפשר לצמצם היה סברא לומר דאפילו אחד מהם אינו בכור דהא קיי"ל כרבה דכל שאינו בזאח"ז וכו' יעוי"ש, וזה ליתא דבאופן שיש חלות הקדושה על שתיהם לא אמר רבה להאי כללא.
לז והנה בהא דאמר רב אשי מב"מ אינו חוצץ כתב הרמב"ן בהלכה בפר"ג וז"ל ומסתברא ספוקי מספקא ליה דלמא טעמא דרבנן התם משום דמקצת רחם מקדש אבל מב"מ חוצץ בבכור דפטר רחם אמר רחמנא וכל דלא נגע ברחם לאו פטר רחם הוא, ורב אשי נמי אפשר דלא בסברא דקושטא מהדר הכי אלא בדרך דחוייה הוא דקאמר הכי לומר דמהא לא תפשוט דלכך קמה לי' בעי' דרבא ולא איפשטא עכ"ל. - ויש לעיין מדוע בחר הרמב"ן לומר כן בדברי רב אשי, ומדוע לא אמרינן דרב אשי אמר לקושטא דמלתא משום דסבר כן, והלא מצינו דכן סבר רבא בסוכה.
לח ונראה בסברת הרמב"ן דסבר דעיקר סברת דמב"מ אינו חוצץ הכוונה שאין לבטל הקדושה או המצוה בשביל החציצה דמב"מ. - אבל אין סברא לומר לעשות חיוב או חלות הקדושה, - דכיון דבעינן יצירה דחלות הקדושה כמו הכא בהא דפטר רחם שבזה תלוי החלות הקדושה בזה בעינן בלא שום חציצה אפילו מב"מ חוצץ. - וראיה לזה דרבא בעצמו סבר בסוכה מב"מ אינו חוצץ. - והכא בעי רבא. - לזה סבר הרמב"ן דע"כ גם רב אשי אינו מדחה בעי' דרבא רק בא בדרך דיחוי. - ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל, וכמוש"נ.
לט תוס' ד"ה שתי חמוריו וכו' קמ"ל לא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טינפה ואחת ילדה שני זכרים יעוי"ש. - ולכאורה פליגי תנאי לקמן כ' אם חיישינן לטינוף ור' יהושע סבר דחיישינן לטינוף, ולא אזלינן בתר רובא להוציא מן המוחזק כמו"ש התוס', וא"כ לא אזיל המשנה כר' יהושע.- ונראה דהכא יש לנו לתלות יותר בלידת השנים מלתלות אחת בטינוף, והיינו דאם אנו תולין שאחת טינפה בממילא מוכרחין אנחנו לומר דהשניי' ילדה שנים, וזהו ג"כ אינו שכיח, להכי אפשר שגם ר' יהושע מודה הכא דלא חיישינן לטינוף אלא אמרינן דשניהם ילדו כל אחת זכר. - ואעפ"י שזה ג"כ רובא ואין הולכין בממון אחרי הרוב, והכא לכו"ע אין הולכין אחרי הרוב כמו"ש התוס', אבל שאני הכא דאיכא תרי רובא היינו רוב אין מטנפין והרוב שאינן יולדות שנים- ובתרי רובא מוציאין ממון גם במתנות כהונה אעפ"י שהוא ממון שאין לו תובעין. - וזהו כוונת התוס' דזהו חידושא דהתנא בהאי דינא.
מ ומה שהקשה בצ"ק דלריוה"ג ליכא חידושא מטעם דבשניהם יצאו כאחד ג"כ שניהם לכהן יעוי"ש, וכוונתו דלימא הש"ס דהמשנה דלא כריוה"ג. - אבל זה ליתא דהלא כשלא ראינו הלידה איכא רובא דלא יצאת כאחת. - וממילא גם לריוה"ג איכא תרי רובא.
מא שם, בא"ד, ואע"ג דלא צריכי כדקתני זכר ונקבה נותן אחד לכהן דלא צריכי כלל יעוי"ש. - והקשה המהרש"א הא הכא נמי צריכא דלא נימא שהאחת טינפה והשניי' ילדה נקבה ואח"כ זכר, יעוי"ש. - והנה לכאורה איכא הכא ספ"ס המורה לחומרא, א) שמא לא טינפה, ואת"ל טינפה, שמא הזכר יצא תחילה, וזה הוי כעין רובא. - אבל זה ליתא דהרי מבואר דלא אזלינן בתר רובא. - אבל באמת איכא גם הכא תרי רובא, רוב אין מטנפין, ורוב אינן מולידין שנים, - ולכן הדין אמת דצריך למיתב לכהן אבל שפיר הקשה המהרש"א דאיכא חידוש דין כמו בדינא דנותן שני טלאים, כמו כן איכא חידושא הכא בדבר הטלה האחד. - וא"כ מדוע כתבו התוס' בזה דלא צריכי כלל. - אבל אפשר דכוונת התוס' שזה נלמד מהדין מהא דתנן שני טלאים שהוא ג"כ לחידוש הזה דלא חיישינן לטינוף וללידת שנים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לבי בליעי. מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותם עד תהום ופולטות אותן והיינו דכתיב (קהלת א) והים איננו מלא: מעני. מעונים ושפלים לפי שלא היו בארצם: איקשו. העיזו ודברו קשות את המלך כשהריחו ריח ארצם סבורים להיות קרובים לארצם: בתיגדא. בכלי ל''א בתינארא חבית: דשמוט כתפייהו. נשמטו שכמם: ובלו ואזול. בלו והלכו לאבדון: מתני' נותן טלה אחד לכהן. בפדיון דממה נפשך חד מינייהו בכור שפטר את הרחם: זכר ונקבה. ואין ידוע אם זכר תחלה והרי הוא בכור או נקבה יצאתה תחלה ואין כאן בכור: מפריש טלה. משום ספק ומפקיע עליו קדושת פטר חמור: והוא לעצמו. שהוא בעצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן דכהן הוי מוציא מחבירו ועליו הראייה להביא עדים שהזכר יצא תחלה ואיסורא ליכא דאפי' פטר חמור גמור שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו כדקתני במתניתין ואם מת נהנה בו אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן את הטלה לכהן דממונא הוא והכא ליכא גזל דספק הוא: שני חמורים כו' זכר ונקבה. נותן טלה לכהן בשביל הזכר: או שני זכרים ונקבה. דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה: נותן טלה אחד לכהן. דהא איכא חד זכר ודאי בכור ואידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאתה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו: שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבה ושמא נקבות יצאו תחלה הילכך אין כאן לכהן כלום אלא מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסוריהן והן לעצמו: אחת ביכרה וכו' זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. דשמא אותה שלא ביכרה ילדה את הנקבה: שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ארישא קאי כלומר מנא לן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה: זכר ונקבה. בין שה זכר בין נקבה: ופודה בו פעמים הרבה. שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים יכול לפדותן בו: נכנס כו'. מפרש בגמ': גמ' מאן תנא. דחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאינו נותן לכהן אלא חד טלה: דלא כר' יוסי הגלילי. דאמרינן לקמן בפ' הלוקח עובר פרתו (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ר' יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן דאפשר לצמצם ששניהן יצאו כאחד ושניהן בכורות: שאני התם דכתיב. גבי רחל: הזכרים לה'. דמשמע שנים אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה הזכרים א''נ אפשר לצמצם לא קדשי: וליגמר מיניה. בכור בהמה טמאה מבהמה טהורה: הא מיעט רחמנא. הזכרים ה''א יתירה משמע זו ולא אחרת: בשלמא לר' ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי. דקמפרש טעמא דמתניתין משום (טעמא) דאי אפשר לצמצם שלא יצא ראש האחד תחלה דהוי פטר רחם היינו דלא קתני במתני' יצאו שני ראשיהן כאחת כי היכי דתני לקמן בפירקין (דף יז.) גבי מילתיה דרבי יוסי הגלילי דהא לא אפשר: אלא לאביי. דאפשר לצמצם וטעמא משום מיעוט דהזכרים ליתני ויצאו ראשיהן כאחת דשמעינן מינה רבותא: ועוד תניא בהדיא. דאפי' בבהמה טמאה אמר נמי רבי יוסי שניהן לכהן: בקדושת הגוף. בבהמה טהורה: אלא משום שנאמר הזכרים. בבכור בהמה טהורה דשמעינן מינה דאפשר לצמצם אמר ה''ה לפטר חמור:
בי בליעי. פ''ה מי אוקיינוס שבולעות כל מימות שבעולם ופולטות אותן דרך תהום דכתיב והים איננו מלא וקשה דבסמוך קאמר שדינהו בתיגרא שם כלי ושוב היאך יורדין לתהום ואי מפרש גומא או חריץ ניחא ויתכן מי בליעי שם מקום מדאמר שם בי בליעי אית ביה תלתא צלמי חד מטי ידי' ארישיה חד אליביה בתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה: מאן תנא א''ר ירמיה דלא כר' יוסי הגלילי. פ''ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן וקשה לפי' דהכא אפי' ר''י הגלילי מודה מדלא קתני במתניתין ויצאו שני ראשיהן כאחד כדקתני בפרק שני (לקמן יז.) וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחת מספק לא אמרי' בבת אחת יצאו אפי' לר''י הגלילי דלא שכיחא וצריך לפרש דנהי דמספק מודה ר' יוסי הגלילי דאין נותן לכהן אלא חד טלה מ''מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו: אמר רב (אשי) מין במינו אינו חוצץ. תימה בפ' בהמה המקשה (חולין ע.) בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י''ל הכא מקצת פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ אי נמי אחותו הויא אינו מינו טפי מאחיו עוד יש לומר דוקא משום דהוציאתו שסייעה אחותו בהוצאתו הוא דמספקא לן דדילמא הויא חציצה אבל אם לא סייעה להוציאו פשיטא דלא הויא חציצה וא''ת [לאביי] דמוקי מתני' כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם ואפ''ה אינו נותן כי אם טלה אחד לכהן משום דכתיב הזכרים אמאי לא אמר כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו ולא קדוש לא זה ולא זה וי''ל דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה כההוא דקדש שתי אחיות ותודה שנשחטה על שמונים חלות אבל קדושה הבאה מאליה לא אמר הכי ואע''ג דשייך למימר הי מינייהו מייתית הי מינייהו מפקת ואם תאמר מדקאמר נהי דא''א לצמצם חציצה מיהא איכא משמע דה''ק נהי דא''א לצמצם ודין הוא שיקדש האחד לרבנן חציצה מיהא איכא ולא היה לו להיות קדוש משמע דאי הוה אפשר לצמצם היה אז קשה לן היאך קדוש בלא טעם חציצה ומה קשה והא (פריך) [פרישית] דלא אמר כל שאינו [כו'] בבת אחת כו' אלא בדבר התלוי בדבור וי''ל דה''פ נהי דא''א לצמצם ולהכי ניחא לרבנן שאין שתיהן קדושין מטעם הזכרים כמו לרבי יוסי הגלילי דלא אפשר למידרש להו הזכרים כיון דסבירא להו אי אפשר מכל מקום ליהוי חציצה: זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו. וא''ת לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם אם יצאו שניהם בבת אחת אין הזכר קדוש לפי מה שפי' לעיל נקבה חוצצת ועוד תנן לקמן בפ' שני (דף יז:) זכר ונקבה אין לכהן כלום משמע דקאי איצאו ב' ראשיהן כאחת דרישא שהנקבה מבטלת בכורת זכר שגם היא פטרה בכורת רחם וא''כ סמוך מיעוט דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות והוו להו זכרים קודמים מיעוטא וי''ל כדפריך לעיל בספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו: שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן. הכא ניחא דאצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא ניתן ליד כהן כדפריך לעיל בפירקא (דף ד:) אבל לקמן פ''ב דקתני כי האי גוונא גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי י''ל קמ''ל לא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הוולד ואחת ילדה שני זכרים ומיהו לקמן פרק יש בכור (דף מח:) קתני כה''ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה וי''ל אגב דתנייה הכא תנייה התם א''נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואע''ג דלא צריכי כדקתני זכר ונקבה נותן אחד לכהן דלא צריכא כלל: שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן. לכאורה מפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לקמן פרק שני (דף יח:) דגבי שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן (דמוכח) משום דקדושת בכור חלה על שתיהם וכן פי' בקונטרס מפריש עוד טלה והוא לעצמו: