דף י - ב
אלא מחלוקת רבי שמעון ורבנן היא בפטר חמור ששחטו ולא ערפו, וכיון ששחטו ישראל, שחיטתו מחשיבה אותו לאוכל [וכמבואר במשנה בחולין קיז ב], [1] וזה הוא טעמם של חכמים -
וגם רבי שמעון לא היה מטהרו מטומאת אוכלין בשחיטה גמורה של ישראל, אלא שהכא, בברייתא שנחלקו רבנן ורבי שמעון בפטר חמור אם מטמא הוא טומאת אוכלין, במאי עסקינן: בכגון ששחטו ישראל לפטר החמור כדי להתלמד בו הלכות שחיטה ולא שחיטה גמורה היא, ונחלקו רבי שמעון וחכמים בפלוגתא דנימוס ורבי אלעזר כפי שיתבאר, וסובר רבי שמעון שאין זו שחיטה גמורה להחשיבו לאוכל, ולכן אינו מודה בפטר חמור שמטמא טומאת אוכלין, ואילו לרבנן אף שחיטה זו מחשבתו לפטר החמור לאוכל, ומטמא טומאת אוכלין.
דתניא: אמר רבי יוסי: סח לי נימוס אחיו של יהושע הגרסי, שהשוחט את העורב להתלמד בו, הרי דמו שנפל על הזרעים מכשיר אותם לקבל טומאה, כדין דם שחיטה שהוא מכשיר.
רבי אלעזר אומר: דם שחיטה לעולם מכשיר.
והרי קשה: רבי אלעזר היינו תנא קמא!?
אלא לאו איסורו חישובו איכא בינייהו, כלומר, מחלוקתם אכן אינה בדין ההכשר, אלא בדין העורב השחוט אם אוכל הוא לקבל טומאה, ונחלקו בשחיטה שאינה אלא להתלמד ולא לשם אכילה אם מועילה היא להחשיב אוכל: [2]
תנא קמא סבר: דמו מכשיר לעלמא [אם נפל על זרעים אחרים], אבל לגופיה [את עצמו] אינו מכשיר, כי מאחר ששחטו רק להתלמד בו בעי מחשבה לאכילה כדי שיטמא.
ואתא רבי אלעזר למימר: דם שחיטה לעולם מכשיר, ואפילו לגופיה [לעורב עצמו] נמי לא בעי מחשבה. [3]
הרי שנחלקו תנאים אלו בשחיטה על מנת להתלמד בה אם די בה כדי לקבל טומאת אוכלין, או צריך מחשבה מפורשת לאכילה, ובמחלוקת זו נחלקו רבי שמעון וחכמים בפטר חמור.
ומקשינן עלה: ממאי שטעמו של רבי אלעזר המחשיבו אוכל לטומאת עצמו, הוא משום שהשחיטה מועילה אפילו כשהיא להתלמד? והרי דילמא טעמא דרבי אלעזר התם, דשאני עורב, הואיל ויש בו חלק מסימני טהרה של עופות, ולכן דינו לענין זה כנבלת עוף טהור שאינה צריכה מחשבה. [4]
מוסיפה הגמרא לפרש: ומנלן דסימני טהרה מילתא היא [מנין שמשום שיש לו סימני טהרה, אף שאינו טהור דינו כטהור לענין טומאת אוכלין]?
ומפרשינן: דהא קתני עלה דההיא ברייתא דלעיל גבי שפן וחזיר [והובא בגמרא בעמוד א]: אמר רבי שמעון, מה טעם מטמאים אלו טומאת אוכלים אף שטמאים הם, הואיל ויש [בו] [בהן] מקצת סימני טהרה.
וכי תימא לדחות, אי טעמא דרבי אלעזר משום סימני טהרה הוא, אם כן מאי איריא "שוחט את העורב להתלמד" שהוא מקבל טומאת אוכלין, והרי אפילו אם שחטו להתעסק - שהיא שחיטה פחותה משחיטה להתלמד - נמי מקבל העורב טומאת אוכלין, כיון שמטעם סימני טהרה מקבל הוא טומאה!?
ומשנינן: אין הכי נמי שלרבי אלעזר מקבל העורב טומאת אוכלין אף כששחטו להתעסק, ומיהו משום נימוס נקטה הברייתא שחטו להתלמד, ללמדנו שלשיטתו אף שחיטה להתלמד שהיא טובה מן המתעסק, אינה מועילה להחשיבו אוכל לקבל טומאת אוכלין.
כאן שבה הגמרא לעיקר דברי רבה, שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור:
איתיביה אביי ממה ששנינו: לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ [סכין ארוכה] מאחוריו, וקוברו ואסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.
הרי מפורש שמתיר רבי שמעון בהנאה אפילו לאחר עריפה, ודלא כרבה!?
ומשנינן: אימא בברייתא: ומחיים אסור פטר החמור בהנאה, ורבי שמעון מתיר; אבל לאחר עריפה גם רבי שמעון מודה שהוא אסור בהנאה.
ומקשינן עלה: והא מדסיפא מחיים הוי, רישא לאו מחיים היא, דקתני סיפא:
לא ימיתנו לפטר החמור לא בקנה, ולא במגל, ולא בקרדום, ולא במגירה [משור], ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת לפניו בשביל שימות מרעב, אלא עורפו בקופיץ מאחוריו -
ואסור פטר החמור בגיזה ועבודה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר בגיזה ועבודה שהיא הנאה מחיים.
הרי מבואר, שהסיפא היא שעוסקת בהנאת פטר חמור מחיים, ואם כן משמע שהרישא עוסקת בהנאת פטר החמור לאחר עריפה, ומכל מקום רבי שמעון מתיר, הרי דלא כרבה!?
ומשנינן: לא כאשר דקדקת, אלא רישא וסיפא של הברייתא עוסקות בהנאת פטר החמור מחיים, אלא שבשני ענינים של הנאה מחיים נחלקו:
רישא נחלקו בהנאת דמיו, שאם השכירה לאחרים דמיו אסורים. [5]
ואילו סיפא בהנאת גופו וכמו ששנינו "ואסור בגיזה ועבודה".
וצריכא להשמיענו את מחלוקתם בין בהנאת גופו ובין בהנאת דמיו, משום, דאי תנא הנאת דמיו לבד, הייתי אומר: בההיא בלבד הוא דקא שרי רבי שמעון, אבל בהנאת גופו אימא מודה ליה לרבי יהודה שהוא אסור בהנאה, ולכך שנינו בסיפא שרבי שמעון מתיר אף בגיזה ועבודה, דהיינו הנאה מחיים.
ואי תנא את מחלוקתם בהנאת גופו בלבד, הייתי אומר: בההיא הוא דקאסר רבי יהודה, אבל בהנאת דמיו אימא מודה לרבי שמעון שהם מותרים -
ולפיכך צריכא מחלוקתם הן בהנאת גופו והן בהנאת דמיו. [6]
וכן - כמו רבה - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.
ואמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה: מנא אמינא לה [מנין למדתי כן]:
דתניא: כתיב: גבי פטר חמור: "ואם לא תפדה וערפתו", נאמר כאן בפטר חמור לשון עריפה, ונאמר להלן בעגלה ערופה לשון עריפה ["וערפו שם את העגלה בנחל"], מה להלן גבי עגלה ערופה אסור בהנאה לאחר עריפה, אף כאן בפטר חמור אסור הוא בהנאה לאחר עריפה; והרי:
מני היא ברייתא זו? אילימא רבי יהודה היא, כך אי אפשר לומר, שהרי: אף מחיים מיסר אסור, ואילו הברייתא אינה אוסרתו אלא לאחר עריפה; אלא לאו בהכרח רבי שמעון היא; הרי למדנו שלאחר עריפה אף רבי שמעון מודה שהוא אסור בהנאה.
אמר ליה רב ששת לרב נחמן:
ספרא חברך [חבירך רב ספרא] תרגומה [פירשה] לאותה ברייתא באופן אחר, ולא תשמע ממנה שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה, וכך פירשה:
לעולם רבי יהודה היא, ודקשיא לך: הרי אף מחיים אסור, לא תיקשי, שהברייתא באה לחדש שאף לאחר עריפה הוא אסור בהנאה, ואיצטריך להשמיענו כן, כי סלקא דעתך אמינא, אף שכבר נאסר בהנאה, מכל מקום: הואיל ועריפה במקום פדייה עומדת, מה פדייה מתרת את פטר החמור בהנאה, אף עריפה מתרת אותו בהנאה -
קא משמע לן הברייתא שאין העריפה מפקעת מן פטר החמור את איסור ההנאה שלו; ואם כן לא תלמד מכאן שרבי שמעון המתיר מחיים אוסר לאחר עריפה.
אמר רב נחמן, מנא אמינא לה [7] שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שפטר החמור אסור בהנאה, מדתני דבי לוי בטעם שאמרה תורה לערוף את פטר החמור שלא פדאו בשה: הוא הפסיד ממונו של כהן שלא פדאו, לפיכך יופסד ממונו שיערפנו ויאסר בהנאה. [8]
והרי: מני ברייתא זו? אילימא רבי יהודה היא, כך אי אפשר לומר, שהרי: הא מיפסד וקאי [הרי כבר מופסד פטר החמור אף קודם שיערפנו], שכבר נאסר מהנאה מחיים -
אלא לאו בהכרח רבי שמעון היא; הרי מבואר, שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.
ודוחה הגמרא את הראיה:
איבעית אימא רבי יהודה היא, ובודאי לא תוכיח שרבי שמעון מודה לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה; ואיבעית אימא רבי שמעון היא, ומכל מקום לא תוכיח שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור.
ומפרשת הגמרא:
איבעית אימא רבי שמעון היא, ומיהו ההפסד אינו מה שנאסר בהנאה, כי באמת מותרת הנבילה בהנאה, והפסד הממון הוא לפחת מיתה, שהפסיד פטר החמור מערכו על ידי העריפה, שקודם חמור ועכשיו נבילה.
ואיבעית אימא רבי יהודה היא, ודקשיא לך: מה הפסיד זה, והרי כבר מחיים אסור הוא בהנאה, אימא לך: אפסידא דביני ביני, כלומר, הפסיד בעליו בעריפה את ההפרש שבין ערך חמור לערך שה כל שהוא, כי קודם העריפה היה יכול לפדותו בשה כל שהוא, והיה נשאר לו ההפרש, ועכשיו שערף הפסיד הכל.
וכן אמר ריש לקיש - כרבה, וכרב נחמן בשם רבה בר אבוה:
מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.
ורבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אמר: עדיין - אף לאחר עריפה - היא מחלוקת, שלרבי יהודה אסור הוא בהנאה, ורבי שמעון מתיר בהנאה אף לאחר עריפה.
איכא דמתני להא דרב נחמן, יש ששנו את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה - שפטר חמור לאחר עריפה אסור הוא בהנאה אפילו לרבי שמעון - לא כמימרא בפני עצמה אלא אהא, ביחס למשנה בקדושין נו ב ששנינו שם:
המקדש בפטר חמור שהוא אסור בהנאה אינה מקודשת; ואמרו בני הישיבה: לימא מתניתין דלא כרבי שמעון, שהרי לרבי שמעון מותר פטר החמור בהנאה, ולמה אינה מקודשת, [9] ועל זה אמר [פירש] רב נחמן אמר רבה בר אבוה, משנה זו כשקידשה בפטר חמור לאחר עריפה, ודברי הכל היא, שאפילו רבי שמעון מודה שהוא אסור בהנאה.
איכא דאמרי: משנה זו קודם עריפה משמע, [10] ואם כן קשה יותר: הא מני משנה זו לא רבי יהודה ולא רבי שמעון, שהרי:
אי רבי שמעון שמתיר את פטר החמור בהנאה תיקדש האשה בכוליה חמור, שהרי מותר הוא בהנאה.
אי רבי יהודה היא - שהוא באמת אוסר את פטר החמור בהנאה - תיקשי: מכל מקום תיקדש בהך דביני ביני [בהפרש שבין ערך חמור לערך שה], שהרי יכולה היא לפדותו בשה כל שהוא, והפרש הערך שלה הוא. [11] אמר רבה בר אבוה אמר רב ליישב את המשנה בקדושין, לעולם רבי יהודה היא, ודקשיא לך: מכל מקום תתקדש בהפרש הערך שבין חמור לשה, לא תיקשי, ואותה משנה עוסקת בכגון שאינו שוה פטר החמור אלא שקל, וסבר לה התנא של המשנה בקדושין כרבי יוסי ברבי יהודה, שאף השה צריך שיהיה שוה לכל הפחות שקל, ואם כן לא תרויח האשה בפדיון ולא כלום. [12]
דתניא:
כתיב בפרשת פטר חמור "תפדה" "תפדה" שני פעמים, [13] וכדי ללמד: "תפדה" מיד ואפילו בתוך שלשים ללידת פטר החמור, "תפדה" ואפילו בשה שהוא שוה כל שהוא.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פדייה פחותה משקל, וצריך שיהא השה שוה על כל פנים שקל; ולשיטתו, אם מקדש הוא בפטר חמור שאינו שוה אלא שקל אין לה ריוח בפדיון.
אמר מר: "תפדה תפדה", תפדה מיד, תפדה, ואפילו בשה כל שהוא:
ומקשינן: הרי פשיטא שפודה מיד, וגם שאין שיעור לשה, שהרי אמרה תורה "ופטר חמור תפדה בשה", וכל הנקרא שמו "שה", ראוי הוא לפדיון!? [14]
ומשנינן: איצטריך להשמיענו שפודה אף קודם שלשים יום, ולהשמיענו גם שאין שיעור לשה, כי סלקא דעתך אמינא:
הואיל ואיתקש פטר חמור לבכור אדם, וכמאמר הכתוב "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", מה בבכור אדם - אחר שלשים יום הוא שנפדה, שהרי נאמר בו "ופדויין מבן חודש תפדה", ובחמש סלעים הוא שנפדה -
האי - פטר חמור - נמי, נפדה רק אחר שלשים, ובחמש סלעים הוא נפדה, אבל אם היה השה שוה פחות מחמש סלעים אין פודין בו - קא משמע לן: "תפדה" ואפילו מיד, "תפדה", ואפילו בשה כל שהוא.
שנינו בברייתא: רבי יוסי בר יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל:
ומקשינן עליו: ממה נפשך, אי מקיש רבי יוסי ברבי יהודה פטר חמור לבכור אדם, אם כן חמש סלעים ליבעי שיהא שוה שה הפדיון -
ואי לא מקיש רבי יוסי פטר חמור לבכור אדם, אם כן שקל מנא ליה [מנין למד שיעור שקל לשה]!?
ומשנינן: לעולם אף רבי יוסי ברבי יהודה לא מקיש, ולכן אינו צריך חמש סלעים, ומיהו שקל בעי, כדאמר רבא:
אמר קרא [ויקרא כז כה]: "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש", ללמדנו: כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל, ובכלל זה שה הפדיון של פטר החמור.
הערות
[1] בפשוטו מבואר גם מכאן שסיבת נבלת בהמה טמאה שאינה מטמאה טומאת אוכלין הוא משום האיסור (ראה בזה בהערה בעמוד א), ולכן יש מקום לחלק בין שחיטת ישראל לעריפה או שחיטת גוי.
[2] לשון רבינו גרשום: האי "איסורו חישובו" לא הוי כאיסורו חישובו דלעיל, אלא האי "איסורו חישובו", שחיטה להתלמד דלאו שחיטה מעליא היא לשום אכילה, קרי "איסורו". [ורבינו גרשום הכריח כן, משום ד"דאם כן דהיינו הוא, קשיא לרבא דאמר דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חישובו". וצריך ביאור למה הצרך להכריח מזה, והרי כל הענין מוכיח שאין כוונת הגמרא לאיסורו חישובו דלעיל, אלא שנחלקו בשחיטה על מנת להתלמד בה אם מועילה היא להחשיב אוכל].
[3] בספר מים קדושים ביאר את לשון הברייתא לפי ביאור הגמרא, דהנה נבלת העורב שהוא עוף טמא צריכה הכשר וכמבואר בטהרות א ג, מפני שאין סופה לטמא טומאה חמורה. והיינו דשנינו בברייתא לדעת תנא קמא, שדמו מכשיר רק לעלמא, אבל אינו מכשיר את עצמו, כיון שעדיין לא חשב עליו ואינו אוכל שיוכשר על ידי דם השחיטה, ואתא רבי אלעזר למימר "דם שחיטה לעולם מכשיר", כלומר, אינה צריכה מחשבה כיון ששחטה, ואם כן דם השחיטה מכשיר אף את עצמו.
[4] ראה בחולין דף סא, מה הם סימני הטהרה של עופות, ושם מבואר שהעורב יש לו חלק מסימני הטהרה.
[5] כן פירש רש"י, ולא כפשוטו שאם מכר את פטר החמור וקיבל דמים, הרי דמיו אסורים. והרמב"ם [בכורים יב ד] פירש כפשוטו. ובמהר"י קורקוס שם ביאר את שיטת רש"י, דאותם דמים בלבד הם שאסרנו בהנאה, שהם באים מחמת הנאה שנהנה שוכר בגופו דהוי בכור בידו, ואסור בכל הנאה הבאה לו מגופו כהנאת גופו. אבל אם מכרו, הדמים אין בהם איסור הנאה, שאין תופסין את דמיהם, ופטר החמור בכל מקום שהוא של כהן הוא, עד יפדה אותו מיד הכהן ואין דמיו תופסין, שאינן דברים הבאים מחמת הנאת גופו. [ומקור לסברא זו, שהרי תמהו המפרשים - הובאו בליקוטים מרעק"א שעל גליון הרמב"ם שם במהדורת פרנקל - ממשנה מפורשת בקדושין נו ב גבי פטר חמור "מכרן וקידש בדמיהן מקודשת", הרי שאין הדמים אסורים בהנאה, ולפי רש"י שאין סוגייתנו עוסקת אלא בהשכירה לאחרים, ניחא. ויש לפרש עוד את סברת החילוק בין השכירה לאחרים למכירה, דבאמת תמה רבי עקיבא איגר שם על פסקא דהרמב"ם, הא קיימא לן דפודין פטר חמור בשה כל שהוא ובכל מילי בשויו, ולכאורה אין חילוק אם מזכיר שם פדיון או שם מכר, כמו קודש שהוא מתחלל בין דרך פדיון בין דרך מקח, [עיין סוכה מ ב], ואם כן במכר פטר חמור, הדמים שנתן הלוקח בעד פטר החמור ליהוי פדיון, והפטר חמור עצמו ודמיו מותרין. וכתב שם בדעת הרמב"ם, וצריך לומר שהרמב"ם מיירי היכא דליכא למיתי עלה מדין פדיון, וכגון שמכרן בפחות משויין, גם יש לומר, דבהקדש מהני רק היכא שהלוקח יודע שהוא הקדש ונתן את זה בעד הקדש, אז הוי ענין חילול, אבל בלא ידע, לא. ויש לומר, שמכח קושיא זו הצרך רש"י לפרש שהסוגיא עוסקת כשהשכירה לאחרים, ולא כשמכרו]. וכל זה לגירסא שלפנינו ברש"י, אך גירסת השיטה מקובצת ברש"י "אם השכירה ומכרו לאחרים".
[6] מתבאר מן הסוגיא, שלדעת רבי יהודה אסורים דמי פטר חמור בהנאה. וכן פסק הרמב"ם [בכורים יב ד]: פטר חמור אסור בהנייה עד שייפדה, ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים. והראב"ד השיג עליו: אם דמיו אסורים, למה [לא, ראה שינויי נוסחאות במהדורת פרנקל] יתנם לכהן ויהנה בהן, שהרי פודין פטר חמור בשוייו, וכי מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהם הוא זה. [וראה ביאור לשונו בהמשך ההערה]. ומהר"י קורקוס וכסף משנה תמהו על הראב"ד שהשיג על דין שמבואר בהדיא בסוגייתנו! ? ובכסף משנה צידד לומר, שבאמת קושייתו היא על הגמרא. ומהר"י קורקוס כתב: ואפשר, שדעת הראב"ד לפרש "הנאת דמיו", דהיינו אם השכירה לאחרים דוקא, וכשיטת רש"י. אך כתב שאין זה במשמע דברי הראב"ד, גם אינם מתיישבים בזה, ואי קשיא גם בזה קשיא. ב. בביאור עיקר השגת הראב"ד, כתב בקהלות יעקב בכורות סימן ז, שהראב"ד מודה שלמחליף עצמו הדמים אסורים בהנאה, אם משום שסובר כשיטת רש"י בכל מקום שדמי איסורי הנאה אסורים על כל פנים למחליף, או שדין מסוים הוא בפטר חמור שדמיו אסורים למחליף [ראה שם הטעם], אלא שאף על פי שהישראל אסור ליהנות מדמיו, מכל מקום מותר לו לעשות פדיון בדמים אלו וליתנם לכהן, דהא אינו נהנה מאומה מחלות הפדיון, כיון שפטר החמור כבר מכור, דכיון שאין פטר החמור נשאר אצלו, אם כן אין הבעלים מרויח ממה שנפדה בדמים אלו, ושפיר רשאי לעשות בהן פדיון. והכהן רשאי ליהנות מהן, כיון שרק למחליף עצמו נאסרו, ואינו מאיסורי הנאה שתופסין דמיהן לאוסרן לכל העולם. והיינו שהשיג למה לא יתנם לכהן, שהרי לכהן לא נאסרו. [ולפי זה יתכן שהגירסא בראב"ד היא: "אם דמיו אסורים לזה", ולא "למה". ומיהו מקושיית מהר"י קורקוס והכסף משנה על הראב"ד, יש לפקפק בהבנה זו לכאורה. וראה עוד בביאור ההשגה בכתבים המיוחסים להגרי"ז כאן].
[7] אפשר, שדברי רב נחמן אלו נאמרו לאחר שדחה רב ששת את ראייתו הראשונה.
[8] כתב רש"י: יכפוהו בית דין לעורפו לאחר שלשים יום כדמפרש בפרקא, ויאסר בהנאה. וכתב עליו מהרי"ט אלגאזי [ה ד]: לא ידעתי היכן מצא רש"י דמפורש בפירקין דאם שהה שלשים יום ולא פדאו בשה, דקונסין אותו לעורפו. וראה מה שביאר שם כוונת רש"י.
[9] וקשה, הרי לעיל בגמרא ט ב מבואר, שהמקדש בפטר חמור הרי היא מקודשת אף על פי שהוא אסור בהנאה, כיון שיכולה לפדותו ומרויחה את ההפרש שבין ערך חמור לערך שה. ולפי זה אם נפרש משנה זו קודם עריפה, תיקשי אפילו לרבי יהודה אמאי אינה מקודשת, ובהכרח שהמשנה מיירי לאחר עריפה, ואם כן אפילו כרבי שמעון אתיא! ? ובאהל משה בשם ספר נאם יהודה כתב בזה, שהגמרא סוברת עכשיו כדברי הגמרא באיכא דאמרי, שכרבי יהודה שפיר אתיא ואינה מקודשת אף שיכולה לפדותו, משום דמיירי שאין החמור שוה אלא שקל וכרבי יוסי ברבי יהודה הסובר שאין פדיה פחותה משקל. וראה עוד בחזון איש בכורות יז ה.
[10] דמשמע להו לפרש לשון "המקדש בפטר חמור" דהיינו כפשוטו שהוא מחיים ולא לאחר עריפה. חזון איש בכורות יז ה.
[11] וכדלעיל ט ב.
[12] הקשה החזון איש [בכורות יז ה]: אם כן למה מוקמינן לה כרבי יהודה דוקא, והרי אף לרבי שמעון אינה מקודשת, כיון שאינו נותן לה כלום, שהרי אין כאן שוה פרוטה כיון שצריכה ליתן כל שויה לכהן, ואילו בא למכור בשוק את פטר החמור אין לו דמים! ? [ועוד קשה, הרי פטר חמור נשנה במשנה שם עם שאר איסורי הנאה, ואם כן משמע שאינה מקודשת משום שאיסורי הנאה הוא ולא משום שאין לו בה שום ערך בגלל חיוב הפדיון! ?]. וכתב ליישב: ואפשר, דמכל מקום שוה פרוטה, שיעבוד בו ואחר כך יפדנו, [סתם ולא ביאר, למה לא תיקדש בהך דביני ביני]. מיהו לאחר שלשים יום אינו רשאי להחמיץ פדיונו. ויש שתירצו, על פי מה שכתב מהרי"ט אלגאזי [ח ז ד"ה וצריך לומר]: דאין שום זכות לכהן בגוף הפטר חמור אפילו בשיעור השה, כמו שאין זכות לכהן בשיעור חמש סלעים בבכור אדם, אלא חיוב הוא שחייבה תורה לבעלים שיפדנו בשה, והנכסים משועבדים לפדיון הפטר חמור, אבל בגופו אין שום זכות, דלא חייבה התורה כי אם בפדיונו ולא בנתינת גופו, אלא שאם רצה ליתנו יוצא ידי נתינה והכהן פודהו, אבל כל שלא רצה, אין לו אלא חיוב פדיון שחל על נכסיו לפדותו. ולפי זה יש לומר, שאם נתן הישראל את פטר החמור לאחר, אף שלרבי יהודה האוסר בהנאה יתכן שחיוב הפדיון הוא על המקבל שחמורו הוא האסור בהנאה, מכל מקום לרבי שמעון שחיוב הפדיון מתנות כהונה בעלמא הוא, ואף אין זה חילוף פטר החמור, שהרי לפי מה שכתב מהריט"א אין לכהן בפטר החמור שום זכות, אם כן חיוב מתנות הכהונה בשה נותרה על הנותן ועל המקדש ולא על האשה, וניחא שפיר קושיית החזון איש.
[13] ביאר רש"י על פי מהרי"ט אלגאזי [ה ד]: דכתיב שני פעמים "ופטר חמור תפדה בשה", האחד בפרשת בא, והאחד בפרשת כי תשא, והאחד מיותר כדי להשמיענו דרשות אלו. ומיהו הקשה עליו מדלעיל ו א דדרשינן את הכפילות לענין אחר. ותמה על רש"י שלא ביאר, דבפרשת קורח כתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ו"תפדה" שני מיותר, שכבר שמענו כן מ"אך פדה תפדה", וכן הביא מספרי פרשת קורח.
[14] לכאורה תמוה: מה שייך לומר "פשיטא" בדבר שנחלק בו תנא אחר בברייתא! ? ובחזון איש בכורות יז ה כתב בזה: דהאי "פשיטא" לאו דוקא, אלא הוי כשאלה, מה טעם יש לומר שאינו פודהו מיד, ומפרש משום היקש, ראה עוד שם.
אלא הכא במאי עסקינן. דאמאי לא מטמא טומאת אוכלין לרבי שמעון ששחטו להאי פטר חמור להתלמד בו הלכות שחיטה ולא לשם אכילה דהשתא האי שחיטה להתלמד גריעה היא מעריפה ומשחיטה סתם הלכך קסבר רבי שמעון דאינו מטמא טומאת אוכלין ורבנן סברי דחישבתו כיון לשום שחיטה בעלמא איכוון:
ובפלוגתא. דסומכוס ורבי אלעזר קא מיפלגי ר' שמעון ורבנן דתניא אמר רבי יוסי וכו' הא ר' אלעזר היינו תנא קמא אלא לאו איסורו חישובו איכא בינייהו. האי איסורו חישובו לא הוי כאיסורו חישובו דלעיל דא"כ דהיינו הוא קשיא לרבא דאמר דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חישובו אלא האי איסורו חישובו שחיטה להתלמד דלאו שחיטה מעליא היא לשום אכילה קרי איסורו:
תנא קמא סבר דמו מכשיר לעלמא. לשאר כל אוכלין דאי נגע בהו שרץ מוכשרין הן לטמא אפילו בלא מחשבה אבל לגופיה לבשר עורב אע"ג דודאי הוי מוכשר מדמו לא מטמא אלא במחשבה דלא אמרינן דשחיטה דאיסורו חישובו:
ואתא ר' אליעזר למימר דם שחיטה בין דשחיטה גמורה בין דשחיטה להתלמד לעולם מכשיר דאפילו לגופו לא בעי מחשבה אחריתי אלא אסורו שחיטה להתלמד נמי חישבו ורבנן דסברי בפטר חמור (לא) מטמא סברי לה כר' אליעזר ור' שמעון דאמר דפטר חמור לא מטמא סבר לה כתנא קמא דשחיטה להתלמד לא חישבו לטומאה והיינו בפלוגתא:
ממאי דלמא לעולם לא מצינן למימר דרבנן כר' אליעזר דטעמא דר' אליעזר אמאי קאמר לעולם דם שחיטה מכשיר דאפי' דלהתלמד דלמא שאני עורב דבעורב קסבר הכי משום דיש בו סימן טהור כדאמרינן בשחיטת חולין לרבות עורב עמקי דיש לו זפק אבל בפטר חמור דלית ליה סימן טהרה לעולם לא סבירא ליה דשחיטה להתלמד חישבו ואכתי רבנן כמאן סבירא להו לא כר' אליעזר ולא כנימוס:
ומנלן דסימן טהורה מילתא היא. דקאמרינן דלמא טעמא דר' אליעזר דשאני עורב וכו' דקתני עלה דההיא ברייתא. א"ר שמעון כו'. וכי תימא אי טעמא משום סימן טהורה מאי אריא לר' אליעזר דנקט שוחט להתלמד לימא אפילו שוחט להתעסק דלהתעסק גריע טפי מלהתלמד ולהתעסק היינו כגון שנתכוון לחתוך שום דבר אחר ושחט העור בלא מתכוון ואפילו הכי משמע לן דדם שחיטה מכל מקום לעולם מכשיר הואיל דיש בו סימן טהור ואמאי נקט להתלמד:
אין הכי נמי. כלומר לר' אליעזר הוא הדין דשחיטה להתעסק נמי לעולם מכשיר הואיל ויש בו סימן טהרה ואמאי נקט להתלמד משום נימוס דלנימוס אי שחט להתלמד דמיו מכשיר אבל להתעסק אין דמיו מכשיר דלא חשיב לה שחיטה ואכתי לא מצית לאקומי טעמא דר' שמעון ורבנן בפלוגתא דנימוס ור' אליעזר דאמרינן דלמא שאני עורב כו' אלא בעל כרחך איבעי לך לאוקומיה דבעריפה ממש פליגי ולעולם כדרבה דאמר מודה ר' שמעון דלאחר עריפה אסור וטעמייהו דרבנן דאמרי מטמא טומאת אוכלין משום דעריפתו חישבו ור' שמעון סבר אע"ג דעריפתו חישבו כיון דקסבר דלאחר עריפה אסורה בהנאה אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחר הוא הלכך לא מטמא טומאת אוכלין:
איתיביה אביי לרבא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו בערפו:
אימא. כלומר תריץ לברייתא הכי ואימא וקוברו. ומחיים של פטר חמור אסור בהנאה ור' שמעון מתיר. אבל לאחר עריפה מודה דאסור כדאמינא:
והא מדסיפא מחיים כו'. ואסור בגיזה ועבודה והיינו מחיים:
אין רישא וסיפא מחיים ורישא דקתני ואסור בהנאה בהנאת דמיו קאמר דאם מכרו או שכרו דמיו אסורין וסיפא דאמר אסור בגיזה ועבודה דהנאת גופו:
וצריכי למיתני תרוייהו דאי תנא כו' ולעולם לאחר עריפה מודה ר' שמעון דאסור כדרבה:
מה פדייה מתרת. לפטר חמור בהנאה אף עריפה נמי מתרת בהנאה ולישתרי לאחר עריפה אפילו לר' יהודה קמ"ל דלא:
הוא הפסיד ממונו של כהן. שלא רצה ליתן לו שה בפדיונו מה שיזכה לו המקום לפיכך יופסד ממונו שיערפנו ולא יהנה ממנו:
מני. הא אילימא לר' יהודה מפסד וקאי דאפילו מחיים אסר ליה בהנאה קודם פדייה:
אלא לאו ר' שמעון היא. אלמא דקסבר דלאחר עריפה אסור בהנאה לא לעולם מהא ליכא למשמע מיניה. ואפילו הכי הא דתני לוי יכלת לתרוצי איבעית תימא ר' שמעון ואי בעית תימא ר' יהודה. ואי בעית אימא ר' שמעון דשרי ליה בהנאה בין מחיים בין לאחר עריפה. ומאי יופסד ממונו דקאמר לאו לאוסרו בהנאה אלא לפחת מיתה קאמר דעכשיו כשערפו נפחתו דמיו הרבה ממה שהיה שוה כשהוא חי והיינו יופסד ממונו. אבל מ"מ שרי בהנאה לאחר עריפה:
ואי בעית אימא ר' יהודה מאי יופסד ממונו דקאמר להפסידא דביני ביני כלומר דבשה שווה דנקא היה יכול לפדות פטר חמור שוה סלע והיה מרויח ההוא דביני ביני מה שהחמור שוה יותר מן השה ולאחר פדייה יהא מותר בהנאה ועכשיו כשעורפו הוא מפסידו:
איכא דמתני לה להא דרב נחמן אהא. כלומר דלא אמרה רב נחמן מימרא בעלמא וכן אמר רב נחמן אלא אהא אמרה רב נחמן המקדש בפטר חמור לאחר עריפה ודברי הכל דאפילו ר' שמעון מודה דאסור בהנאה ואינה מקודשת:
אי ר' שמעון תיקדשא בכוליה. פטר חמור דהא שרי ליה בהנאה:
ואי ר' יהודה תקדש בהך דביני ביני כלומר שיכולה לפדות חמור ששוה שקל בשה שוה דנקא ובהך דביני ביני תיקדש:
אמר רבה לעולם ר' יהודה ואמאי תני אינה מקודשת כגון שאינו שוה הפטר חמור אלא שקל וסבר לה ר' יהודה כר' יוסי בר יהודה דתניא תפדה בשה תפדה מיד אפילו קודם ל' תפדה כל שהוא כלומר אפילו בשה כל דהוא שאינו שוה אלא זוז:
ר' יוסי בר יהודה אמר אין פדייה פחותה משקל. ומפרש לקמן מ"ט. וכיון דאין פדיה פחות משקל ופטר חמור אינו שוה אלא שקל ליכא דביני ביני ואינה מקודשת:
אמר מר תפדה וכו' פשיטא דלא כתיב ביה לא מבן חדש ולא כתיב דמים בשה:
איצטריך. לתנא למימר הואיל ואיתקש לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה:
מה בכור אדם אחר שלשים. דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה וחמש שקלים הוי פדיונו:
כל ערכין. כלו' כל פדיון שאתה פודה:
ורבנן ההוא וכל ערכך יהיה בשקל בהשג יד הוא דכתיב כלומר עני שאמר ערך פלוני עלי אם יש לו השג יד ליתן שקל חייב ליתנו לכהן דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר ואם אין לו השג יד ליתן שקל פטור משום שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל ולעולם גבי פטר חמור תפדה בכל שהוא:
ז ע"ב הכא במאי עסקינן כגון ששחטו להתלמד בו ובפלוגתא דנימוס ורבי אליעזר דתניא אמר רבי יוסי סח לי נימוס אחיו של ר' יהושע הגרסי שהשוחט את העורב להתלמד בו דמו מכשיר, רבי אליעזר אומר דם שחיטה לעולם מכשיר וכו' ת"ק סבר דמו מכשיר לעלמא אבל לגופי' בעי מחשבה, ואתא רבי אליעזר למימר דם שחיטה לעולם מכשיר, ואפילו לגופה נמי לא בעי מחשבה, ע"כ הסוגיא. והנה ההבדל שבין לעלמא ובין לגופה. - הביאור בזה דעלמא בעינן שתהי' הדם דם משקה וכיון שדם שחיטה נקרא משקה להכי מכשיר אבל לענין זה דהשחיטה תהי' פועלת על הגוף שתהי' נקראת אוכל בעינן מחשבה לשווי' אוכלא. והשחיטה לחודיא לא סגי בזה, והיינו דכיון דלא הוי שחיטה המתרת לאכילה. - אבל כיון שעכ"פ נעשה מעשה השחיטה, פועלת המעשה הזו להיות הדם דם שחיטה, כיון שמציאותה על ידי פעולת שחיטה.
ח והנה לפי"ז אם עשה מעשה נחירה בסימנים, וא"כ חסר מעשה שחיטה, אין על הדם להיות נקרא דם שחיטה, ואין בהדם תורת מכשיר כלל. - ומטעם זה הכא ששחטו להתלמד צריך לומר דמיירי שלא עשה שום קלקול בשחיטה שלא שהה ושלא דרס. - והיינו דלענין הדם שתהא על הדם תורת משקה להכשיר בעינן שתהי' מציאות של הדם על ידי מעשה שחיטה דוקא. ובאופן שחסר מעשה שחיטה אז אפילו בטהורה לא הוי על הדם תורת מכשיר. -
ט והנה רש"י בד"ה דמו מכשיר פירש ואי נחרו ולא שחטו לא הוי פליג בה רבי אליעזר דודאי לעלמא הוא דמו יעוי"ש. ותמוה דהלא כיון דלא נעשה בו מעשה שחיטה היאך תהי' נקראת דם שחיטה. - וזהו שהקשו התוס' הכא ד"ה שהשוחט וז"ל ותימה פי' דדם נחירה מכשיר לעלמא דמה טעם מכשיר כיון דלא הוי דם שחיטה, ודם חללים לא שייך בבהמה אלא באדם עכ"ל. והנה הרמב"ם השמיט לגמרי להאי דינא דהשוחט עורב להתלמד בו. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. -
י ונראה דהנה תנן בפר"ו דמכשירין מ"ז דם שחיטה בבהמה, בחיה, ובעופות הטמאים, דם הקזה לרפואה ר"א מטמא באלו, ופירשו שם המפרשים דמשקין הן חשובין ומטמאין ומכשירין, וכתב הר"ש שם וז"ל פירש רבי אליעזר דסבר כל דם שחיטה מכשיר בפר"ק דבכורות פריך ר' אליעזר היינו ת"ק ומשני איסורו חישובו איכא בינייהו ת"ק סבר דמו מכשיר לעלמא, אבל לגופיה בעי מחשבה, ואתא רבי אליעזר למימר דם שחיטה לעולם מכשיר וכו' יעוי"ש, מבואר מדברי הר"ש דסבר דר' אליעזר דמכשירין זהו ר' אליעזר דבכורות. - וזהו דלא כהמלאכת שלמה שגריס אלעזר בלא יוד יעוי"ש. והיינו ר' אלעזר בן שמוע אלא הוא ר' אליעזר דסוגיא דידן דסבר דדם שחיטה בטמאים מטמאין ומכשירין. והנה הרמב"ם שם בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר' אליעזר יעוי"ש, וכן כתב בפר"י מטו"א ה"ג דדם שחיטה בטמאים, אין מתטמאין ולא מכשירין אלא הרי הם כשארי מי פירות יעוי"ש. - ובזה אתי שפיר הא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דשחט עורב להתלמד כיון דסבר דדם שחיטה בטמאין ליתא בהכשר.
יא והנה שיטת רש"י נראה שסבר רש"י דעיקר הפלוגתא דר"א ונימוס בהא דשחט עורב להתלמד מדוע פליגי דוקא בעורב ולא בבהמה טמאה, והש"ס קאמר משום דאיכא בעורב סימני טהרה, ולכאורה הלא איכא גם בבהמה טמאה שיש לה סימן טהרה. - וסבר רש"י לפרש דהני תנאי סברי אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירה זהו שחיטתו. - וממילא דם נחירה הרי היא כדם שחיטה. - ויש להדם תורת מטמא ומכשיר. - וזהו שיטת רש"י שפירש דדם נחירה מכשיר, היינו עוף דהנחירה זהו שחיטתו גם בעוף טהור מדאורייתא ולהכי גם בעורב הוי הנחירה כשחיטה. - וזה עדיף מהא דנחירה של עכו"ם לישראל כמבואר בחולין קכ"א דאינו מטמא טו"א, וכן כתב הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ג יעוי"ש, דשאני התם דע"כ הנחירה לית בה ממשא של כלום. - משא"כ בעורב דהנחירה בעוף זהו שחיטתו גם בעוף טהור. - וממילא גם בעוף כמו עורב הנה הנחירה דם שחיטה ממש ויש להדם תורת מכשיר, כן נראה ביישוב פירש"י בס"ד.
יב שם, רישא בהנאת דמיו. - ופירש"י אם השכירה לאחרים יעוי"ש. - ולכאורה מדוע לא פירש"י שמכר הפט"ח וזהו פשטות הביאור בהנאת דמיו שקבל הדמים עבורו ואסור בהנאה. - והנה מזה משמע שסבר רש"י כהראב"ד בהשגה שהשיג על הרמב"ם שכתב דהדמי פט"ח תופס דמים ואסור בהנאה, והשיג הראב"ד מדוע לא נחשב זה לפדיון. ולהכי פירש"י דהכוונה הנאת דמיו שהשכיר את הפט"ח, וממילא לא הוי בגדר פדיון כיון שלא קבל את השווי' ולא הוי פדיון. - אבל לעיל ביארנו ביישוב שיטת הרמב"ם.
יג והנה יש לעיין מדוע לא הביא הש"ס ראיה דע"כ מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור מהא דתנן שלהי תמורה דחשיב באלו הנקברין גם פט"ח ור"ש פליג על חושב"ע, ולא פליג על פט"ח, וא"כ מוכח דסבר פט"ח לאחר עריפה שאסור, ועי' בריט"א שהקשה בזה.
יד והנה יש לעיין היאך הדין לר' שמעון במת הפט"ח קודם שנפדה אם אסור בהנאה. - והנה יש להסתפק בין אם אמרינן דמודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור ובין אם אמרינן דלאחר עריפה ג"כ מותר. - והיינו דאם אמרינן דלאחר עריפה אסור, אכתי יש לומר שהוא מטעם הלימוד מעגלה ערופה. - אבל בשמת קודם עריפה וקודם פדייה שאינו ענין לעגלה ערופה הרי הוא מותר. - או"ד דיש לומר דעיקר סברת ר"ש דמתיר פט"ח בהנאה הוא משום הזכות פדיון שיש לו, אבל בשמת שאין לו עוד זכות פדיון הרי הוא אסור בהנאה. - וגם אם אמרינן דלאחר עריפה ג"כ מותר בהנאה, יש לומר דזהו משום דנעשית מצותו, ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ולא יליף מעגלה ערופה לאיסור, אלא הוא לפי הכלל שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. - משא"כ בשמת קודם עריפה שלא נעשית מצותו, ואין לו זכות פדיון, ממילא הרי הוא אסור בהנאה. - זהו מה שיש להסתפק.
טו והנה יש לעיין בזה גופא אם אין פדיון לפט"ח כשמת. - דהנה לכאורה יש לדון דמהני פדיון לפט"ח גם לאחר שמת. - והוא דהנה בפדיון בכור אדם כשמת לאחר שלשים יום תנן במשנה לקמן מ"ט מת הבן לאחר ל' יום אעפ"י שלא נתן יתן יעוי"ש, מבואר דלאחר שנתחייב בפדיון נשאר החיוב אף לאחר שמת. - וכיון שכן גם בפדיון פט"ח צריך להיות כן מטעם ההיקש דאיתקש בכור בהמה טמאה לבכור אדם כמבואר לעיל ד' ולקמן י"ב ע"ב. - וכיון דבבכור אדם יש חיוב פדיון גם לאחר שמת הבכור מטעם דהמיתה אינה מפקיעתו מחיוב שנתחייב בחיים, הנה כמו כן בפט"ח יש חיוב פדייה גם לאחר שמת הפט"ח.
טז אמנם תניא בתוספתא פר"א דבכורות וז"ל כשם שאין פודין בשחוטה, כך אין פודין בפט"ח שמת יעוי"ש. וע"כ הביאור דפט"ח שמת אין לו פדיון. וכן פירש המפרש. - דע"כ אין לפרש דאין פודין פט"ח בפט"ח שמת, דהיאך ס"ד דיש פדיון לפט"ח בפט"ח אחר, דהרי בלא"ה לא הוי פדיון אלא בשה. - וביותר דלר' יהודה אסור בהנאה, ואין לו שום שיווי. - וגם לר' שמעון דמתיר בהנאה ע"כ בא בתורת שיווי כשאר חפץ דעלמא, וממילא לא שייך לומר דבא בתורת פדיון אלא בא בתורת שיווי להשלים השיווי דהפט"ח החי, וא"כ מדוע לא בא בתורת שיווי כשאר חפץ דעלמא, ועוד דבאופן שבא להשלים השיווי לא נקרא פדיון. - וע"כ הפירוש דאין פדיון לפט"ח שמת, וע"כ זה הוי לכו"ע בין לר' יהודה ובין לר' שמעון, והיינו דלא אמרה תורה דין פדייה בפט"ח שמת קודם שהופרש עליו השה. - ובזה מודה ר' שמעון. - ובזה אתי שפיר דלא הביא הש"ס ראיה דר' שמעון סבר דלאחר עריפה אסור מהמשנה דשלהי תמורה מדלא פליג על פט"ח. - משום דסבר דשפיר מתפרשא בפט"ח שמת קודם שהופרש עליו השה. - משא"כ לאחר עריפה שפיר מצי סבר ר' שמעון דמותר בהנאה מטעם שנעשה מצותו, וכמו שכתבנו לעיל.
יז והנה בדין בכור אדם שמת לאחר שלשים יום דסבר התנא דיש חיוב פדיון. לא מצאתי ברמב"ם שהביא להאי דינא. - והנה הטור בסימן ש"ה כתב וז"ל אם מת לאחר ל' יום כבר נתחייב בפדיונו וצריך ליתן לכהן המעות יעוי"ש, והרמ"א בסימן ש"ה סעי"ב כתב וז"ל מת לאחר שלשים חייב לפדותו, ולברך על הפדיון. אבל לא יברך שהחיינו, ומקורו מהטור יעוי"ש. - וכן פשיטא לי' להמהרי"ק שורש פ"ט. - והנה נפלאתי טובא מדוע השמיט הרמב"ם להדין המשנה שהיא בלא פלוגתא. - והנה בספר הרמב"ם שבידינו כתוב להאי דינא במוקף להורות שאח"כ נכתב זה, אבל ע"כ לא הי' כתוב בספר מקודם, וראיה לזה מדלא הביא הטור בשמו, וגם הב"י לא הזכיר זה בשם הרמב"ם, וביותר הרמ"א שמציין להטור ולא כתב רמב"ם, וע"כ דלא כתב הרמב"ם זה בספרו, ותמוה.
יח ולולא דמסתפינא אמינא כיון דמקור להאי דינא דהמשנה מבואר בגמ' שם דנלמד מגז"ש ערך ערך מערכין דבבכור כתיב תפדה בערכך מה ערך אם אמר ערך פלוני עלי ומת אותו פלוני (כדתנן ערכין פר"ה מ"ד). ה"נ במת הבן חייב יעוי"ש. - והנה לפי מה שמבואר בתוספתא דפט"ח כשמת אין עליו דין פדיון. - וא"כ כיון דאיתקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה, א"כ איכא היקשא דאין פדיון לבכור אדם כשמת אף לאחר שנתחייב. - והנה אעפ"י שאיכא גז"ש המורה לחיוב. - אמנם איכא פלוגתא אם גז"ש עדיפא מהיקשא או היקשא עדיף ושתי סוגיות הסותרות הן היינו סוגיא דגיטין מ"א ע"ב מסיק הש"ס דכו"ע גז"ש עדיפא. - ובזבחים מ"ח ע"א מסיק הש"ס דכו"ע היקשא עדיפא. - והתוס' הקשו בזה יעוי"ש. - והתוס' בגיטין שם מסקי דרק שם בשטר שפחה אמרינן גז"ש עדיפא, וכן כתבו התוס' שם בזבחים בתירוץ השני. - אבל בעלמא היקשא עדיפא. וכיון שהכא איכא גז"ש והיקשא הסותרות סבר הרמב"ם דההיקש עדיף. - וזהו עפ"י התוספתא, והנה התוספתא בפר"ו דבכורות לא שנה להאי דינא דהמשנה, ואפשר שזהו ג"כ מהאי טעמא משום דההיקש מורה שאין פדיון לבכור אדם לאחר שמת.
יט אמנם בעיקר הדברים שכתבנו דגם ר' שמעון סבר דבשמת הפט"ח קודם פדייה וקודם עריפה אסור. - הנה לא כן מבואר בירושלמי פר"ב דקדושין ה"ח דאיתא שם רבי חנינה בשם רבי יודן תיפתר שמת ורבי שמעון מתיר יעוי"ש. מבואר דע"כ שיטת הירושלמי אליבא דר' שמעון דקודם עריפה מותר בהנאה לא מטעם זכות הפדיון. אלא סבר דרק עריפה אוסרו, וכדין עגלה ערופה ממש דסבר ר' שמעון דעריפתה אוסרתה, וממילא ע"כ לא סבר להאי דינא דהתוספתא דבמת קודם עריפה אסור בהנאה. - והרי הוא עתה כשמת כמו קודם המיתה כל זמן שלא נעשה מצותו. - ולשיטת הירושלמי שפיר יש להוכיח דר' שמעון מודה לאחר עריפה שהוא אסור מהא דשלהי תמורה מדלא פליג על פט"ח כמו שפליג שם על חושב"ע. - ובזה אין סברא לומר דסבר שטעון קבורה מדרבנן בכדי שלא יבוא לידי תקלה כמו שכתבנו בבשר בחלב שלא יבוא לאכול. - כי זה לא שייך בפט"ח, וא"כ תמוה שלא הוכיחו בירושלמי מהמשנה דתמורה. -
כ אמנם אפשר לומר דבעי קבורה גם לר' שמעון לא מצד איסור הנאה. - אלא מפני צד הקדושה שישנו בהפט"ח דעכ"פ איכא בו צד קדושה כמו שכתבו הטור והפרישה בסימן שכ"א דהוי כעין קדושת בדה"ב. - לכן יש לנהוג בו דין קבורה מצד שלא יבוא לידי בזיון, והיינו מפני הקדושה שיש בפט"ח. והיינו דהתורה קראה לזה קדושה שהרי אמרה תורה קדש לי כל בכור באדם ובבהמה.
כא והנה בעיקר הא דשקלו וטרו בשמעתתא טובא אם מודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור. - ולכאורה תמוה טובא כיון דע"כ לית הלכתא כר' שמעון דהרי קיי"ל כר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה, ועוד דהא סתם לן תנא כוותי' דר' יהודה כמו שכתב הרמב"ן בהלכות. - ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים כמבואר לקמן ע"ב במשנה בהא דמת פט"ח דר"א אומר יקבר, ומבואר דר"א סבר כר' יהודה, ומשמע דרבנן נמי סברי כוותי' אלא סברי דבהפרשה לחודיא פקע איסורו יעוי"ש. מבואר דר"א ורבנן סברי כר' יהודה, וא"כ פשיטא דהלכה כר' יהודה.- וא"כ מדוע מפלפל הסוגיא כל כך אם מודה ר"ש לאחר עריפה אם לא. - למאי נפק"מ לדינא.
כב אמנם לפי מה שביארנו לעיל בשיטת הרמב"ם דבמכר הפט"ח כתב הרמב"ם דדמיו נתפסים באיסור. - והפט"ח מותר בהנאה אבל עדיין מצות פדייה ועריפה עליו, ובזה הוי לר' יהודה כמו לר' שמעון תמיד. - ובזה יש לשאול לר' יהודה היאך יהי' לאחר עריפה. - וממילא מדר' שמעון נשמע לר' יהודה. - ואם ר' שמעון מודה לאחר עריפה שהוא אסור הנה כן עתה לר' יהודה תהי' להפט"ח שמכר וקבל דמים עבורו. - ואפשר שבזה סבר גם ר' יהודה הגז"ש עריפה עריפה. - כן נראה בביאור הסוגיא בס"ד.
א שם, דתניא תפדה תפדה תפדה מיד ופירש"י אפילו בתוך שלשים. - וכן תניא לקמן י"ב ע"ב הערכין בשעתן, ופדיון הבן אחר שלשים יום פדיון פט"ח לאלתר ורמינהו אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפט"ח פחות משלשים יום וכו' ומסקנא הא ר' אליעזר דמקשי הא רבנן דלא מקשו יעוי"ש. מבואר דלרבנן דלא מקשו לבכור אדם הוי פדיון פט"ח לאלתר דהיינו תיכף כשנולד וכן פסקו הפוסקים. ויש לעיין אם בעינן שאנו יודעים דכלו לו חדשיו שיצא מספק נפל, או דלמא דגם בדלא ידעינן דכלו לו חדשיו חייב בפדיון. - דהנה בפדיון בכור אדם כיון דחייב אחר שלשים הרי"ז בירור דכלו לו חדשיו כדאיתא בשבת קל"ו כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, וכן בבהמה בעינן שמנה ימים כמבואר שם, ואם הדין דבעינן בפט"ח שיצא מספק נפל הלא בעינן להמתין ח' ימים ומדחזינן ששנה התנא תפדה מיד, משמע דלא בעינן להמתין כלל. - אבל אפשר לומר דהתנא שונה מתפדה דכוונת התורה מיד. - אבל יש לומר דבעינן שיצא מספק נפל. - והתורה דברה מבן קיימא ובאה להודות לנו דלא בעינן ל' יום כמו גבי אדם דאפילו אם אנו יודעין דכלו לו חדשיו, ומ"מ בעינן ל' יום כמו שכתבו התוס' ב"ק י"א ד"ה בכור.
ב והנה את"ל דבעינן כלו לו חדשיו. - יש לעיין היאך הדין בשנעשה טריפה אם מחויב לפדותו. - ובזה יש להסתפק בין לר"א דמקיש לבכור אדם ובין לרבנן דלא מקשי. - והיינו דהרי גבי בכור אדם בשנטרף ליכא חיוב פדיון כדאיתא ב"ק שם לשיטת התוס', וכן נקטו הפוסקים, ולר"א דמקיש פט"ח לבכור אדם מסתבר דבשנטרף ליכא חיוב לפדותו. - וגם לרבנן דלא מקשו. - אמנם מבואר שם אמר רבא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר יעוי"ש. נמצא דלעצם דין פדייה גם רבנן סברי להאי היקשא. - וא"כ כיון דליכא בבכור אדם דין פדיון, א"כ גם בפט"ח כן הדין. - ומטעם זה פשיטא דליכא חיוב פדייה טרם שנודע לנו דכלו לו חדשיו. מטעם דליכא בנפל חיוב פדיון באדם, ומסתמא כן הדין בפט"ח. - אבל תמהני טובא שלא ראיתי בשום פוסק אודות זה, וצ"ע.
ג והנה לכאורה יש לדייק מהא דתניא בתוספתא פר"א דבכורות דבמת הפט"ח אין לו פדיון וכמו שכתבנו לעיל דזהו הפירוש בהתוספתא. - ואם אמרינן דליתא בדין פדייה גם בשנטרף. א"כ היה להתנא למיתני רבותא יותר חשובה דגם בשנעשה טריפה אינו בדין פדי' ומכש"כ בשמת. - וא"כ משמע מזה דבנטרף יש לו דין פדייה. - וגם זה לא נלמד מההיקשא. - ואם נחליט בזה, א"כ שוב יש מקום לומר דגם בנפל כן הדין אם רק בחיים לפי שעה. - וביותר להני דסברי דב"ח חי דינו כחי לענין אבמה"ח, ובמקו"א ביארנו בזה. - והנה לפי"ז תצא דין חדש בדין פדיון פט"ח דנוהג בלא כלו לו חדשיו, וגם בשנעשה טריפה, או שנולד טריפה. - ואפשר דגם במת יש לו דין פדייה דמה לי קטלא פלגא למה לי קטלה כולה. - וזהו שלא כדין התוספתא. והיינו דהתנא דסבר ולמד מתפדה דהכוונה מיד ולא חייש לספק נפל לא סבר כהתנא דהתוספתא. והרמב"ם והפוסקים לא הביאו דין התוספתא דאין פדייה במת, וצ"ע.
ד שם, תפדה כל שהוא, פשיטא. - ויש לעיין מאי פריך פשיטא הלא סתם פדיון בעינן שלא תהי' באופן אונאה. - וסתמא פדייה הוא בשוויה.- וכיון שהתורה רבתה מתפדה יתירא לרבות כל שהוא הלא הוא חידוש גדול, ולא שייך בזה לפרוך פשיטא. וביותר לריבר"י דאמר אין פדייה פחותה משקל. וא"כ לא שייך על זה לומר פשיטא. - ואפשר לומר דסבר הש"ס דהכא בפדיון פט"ח כיון שאם לא יפדה יקיים עריפה, נמצא דלא שוה מידי, וא"כ לא שייך בזה שום אונאה גם להכהן משום דבידו לערפו ולא שוה מידי. - ולא דמי להקדש ומעשר שני דאיכא מ"ד בתמורה כ"ז דדינא דשמואל דאמר הקדש ומעש"ש ששוה מנה וחיללו על שו"פ שזהו רק בדיעבד, אבל לכתחילה אסור, שאני התם דהרי איכא אונאה להקדש או למעשר שני. - משא"כ בפדיון פט"ח דלא שוה מידי מטעם דבידו לערפו. - ועל זה פריך הש"ס פשיטא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0