דף יא - א
ומפרשינן טעמם של רבנן שלא למדו משם לשה שיהא שוה שקל: כי ההוא קרא בהשג יד של מעריך הוא דכתיב, והיינו שאמרה תורה "על פי אשר תשיג יד הנודר - שאמר "ערכי עלי" - יעריכנו הכהן", וללמד שאם לא השיגה ידו כדי הערך שקצבה התורה, אינו נותן אלא כפי הישג ידו, והוסיפה תורה: "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש", ללמד, שאם לא השיגה ידו אפילו כדי שקל אחד מכל מקום לא יעריכנו פחות משקל. [1]
אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים שפודין בשה כל שהוא.
וכמה?
אמר רב יוסף: אפילו פטרוזא [שה כחוש] בר דנקא [שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר].
אמר רבא: אף אנן נמי תנינא שפודין אפילו בפטרוזא בר דנקא, שהרי שנינו במשנתנו שפודין "בשה מן הכבשים... גדול וקטן".
ומקשינן: והרי פשיטא שלחכמים פודין אפילו בפטרוזא בר דנקא, שהרי אמרו שפודין בשה כל שהוא!?
ומשנינן: מהו דתימא כולי האי [שה כל כך זול, שאינו שוה אלא מעה] לא פודין בו; אי נמי הייתי אומר: פטרוזא [שה כחוש] לא פודין בו -
קא משמע לן שלחכמים פודים אפילו בפטרוזא בר דנקא.
מעשה ברבי יהודה נשיאה דהוה ליה פטר חמור, שדריה לקמיה דרבי טרפון, אמר ליה, [שלח רבי יהודה לשאול את רבי טרפון]: כמה בעינא למיתב לכהן, כלומר, מה יהא ערך השה שאני צריך לפדות בו וליתנו לכהן?
אמר ליה רבי טרפון לרבי יהודה הנשיא: הרי אמרו חכמים: עין יפה פודה בשה שוה סלע, עין רעה בשקל [שני דינרים מחצית הסלע], בינונית ברגיא [מפרש לה ואזיל דהיינו שלשה דינרים].
אמר רבא: הלכתא, פודין ברגיא.
ומפרשינן: וכמה הוא רגיא: תלתא זוזי, ולכך נקרא "רגיא, כי רגיל הכא ורגיל הכא, כלומר, פחות הוא מסלע ויותר משקל. [2]
ומקשינן: קשיא הלכתא אהלכתא, שהרי רב נחמן אמר שהלכה כדברי חכמים שפודים בכל שהוא, ורבא אמר שפודין ברגיא!?
ומשנינן: לא קשיא:
כאן - מה שאמרו הלכתא ברגיא - בבא לימלך כמה יהא שוה השה, ואומרים לו שיהא שוה רגיא.
כאן - פודים בכל שהוא - בעושה מעצמו, אם אינו שואל אותנו, ונותן מעצמו אפילו פטרוזא בר דנקא, אין כופין אותו לפדות בשה השוה יותר.
אמר ריש לקיש:
מי שיש לו פטר חמור, ואין לו שה לפדותו, הרי זה פודהו בשויו בכל מה שירצה.
ומקשינן עלה: למאן [לשיטת מי אמר כן ריש לקיש]!?
אילימא לרבי יהודה, הא אמר - עולא לעיל ט ב בטעמו של רבי יהודה האוסר פטר חמור בהנאה - "יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה, ומותר", הרי שלדעת רבי יהודה הקפידה התורה דוקא בשה, ולא בשויו.
אלא, דברי ריש לקיש הם לפי שיטת רבי שמעון, המתיר פטר חמור בהנאה, משום שבאמת לדעתו לא הקפידה תורה בשה דוקא, ולכן אין להכריח מזה שאסור פטר החמור בהנאה.
רב אחא מתני הכי, מפרש את דברי ריש לקיש כאשר נתבאר.
אבל רבינא קשיא ליה על ריש לקיש כפי שפירשה רב אחא שכדברי רבי שמעון הם, שהרי קיימא לן בכל מקום שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון, דהלכה כרבי יהודה -
ועוד, הרי סתם לן תנא של משנתנו כרבי יהודה - שהרי הצריכה משנתנו להפריש טלה לפדיונו של ספק פטר חמור, וזה הוא דוקא לרבי יהודה, אבל לרבי שמעון אינו צריך להפריש, כמבואר בסוגיא לעיל ט ב - ואת אמרת הלכה כרבי שמעון!?
אלא אפילו תימא שדברי ריש לקיש כרבי יהודה הם, ומכל מקום בשויו פודים אפילו בדבר אחר מלבד שה, ומשום שלא יהא פטר חמור חמור מן ההקדש שהוא נפדה בשויו -
ולא אמרה תורה לפדות בשה כדי להחמיר עליו שלא יפדה בזולתו כלל, אלא להקל עליו שיוכל לפדות אפילו בשה שאינו שוה כמו החמור, אבל אם רוצה לפדות בשויו בדבר אחר - יפדה.
רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי [פדה את פטר חמורו בעשבים שלוקים] בשויו.
אמר רבי שיזבי אמר רב הונא:
הפודה פטר חמור של חבירו אפילו שלא מדעתו פדיונו פדוי. [3]
איבעיא להו:
אם פדה אחר את פטר חמורו של חבירו האם פדיונו [כלומר, פטר החמור שנפדה] לפודה הוא. [4]
או דילמא: פדיונו לבעלים.
ומפרשינן: אליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך [לשיטת רבי שמעון אין מקום להסתפק], כי כיון דאמר רבי שמעון: פטר חמור מותר בהנאה, אם כן ממונא דבעלים הוא. [5]
כי תיבעי אליבא דרבי יהודה, דאמר: אסור בהנאה; וצדדי הספק הם:
האם להקדש מדמי ליה, ורחמנא הרי אמר גבי הקדש "ונתן הכסף וקם לו" ולמדנו שההקדש הוא של הפודה אותו, וכן יהא הדין גם בפודה פטר חמור של חבירו. [6]
או דילמא: כיון דקני ליה בעלים לפטר החמור להך דביני ביני [להפרש שבין חמור לשה כל שהוא שיפדה בו] אם כן לא דמי להקדש, ופדיונו פדוי לבעלים. [7]
אמר רב נחמן:
תא שמע דלא מדמינן ליה להקדש מהא דתניא: הגונב פטר חמור של חבירו הרי זה משלם תשלומי כפל לבעלים, שהרי ואף על פי שאין לו לבעלים רשות בו עכשיו כיון שאסור הוא בהנאה, הרי יש לו לאחר מכאן [לאחר פדיון], ולכן הרי זה כאילו עכשיו הוא שלו.
והרי מני ברייתא זו, אילימא רבי שמעון היא, כך אי אפשר לומר, שהרי: אמאי שנינו בברייתא "אין לו עכשיו", והרי מותר הוא בהנאה.
אלא פשיטא דברייתא זו רבי יהודה היא, ואם כן נפשט הספק, שהרי: ואי סלקא דעתך להקדש מדמינן ליה לפטר חמור, למה חייב הוא כפל, והרי "וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים" אמר רחמנא [שמות כב ז], ולמדנו: ולא מבית הקדש, והיה לנו לפטור מכפל גם את הגונב פטר חמור, אלא ודאי שאין מדמים אותו להקדש, ואם כן פדיונו פדוי לבעלים.
ותו לא מידי. [8]
שנינו במשנה: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו, שנאמר...; נכנס לדיר להתעשר:
תנו רבנן: כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר, כלומר, על איזה שה אמרו שהוא נכנס לדיר להתעשר? אי אתה יכול לומר בבא שה הפדיון ליד כהן, ועליו אמרו שהכהן או ישראל שלקח ממנו מעשרן, שהרי שנינו: הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, וגבי כהן לקוח הוא. [9]
כלומר, הסיפא של המשנה עוסקת בכגון שילדו זכר ונקבה וכיוצא בזה, שהן מן הספיקות שמפריש טלה אחד לעצמו, ועל אותם טלאים - אם היו עשרה - אמרו, שמעשרן הישראל והן שלו.
אלא זו ששנינו ונכנס לדיר להתעשר, עסקינן בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו, שמפריש עליהן עשרה שיין [10] כדי להפקיע איסורם, ומעשרן לאותם עשרה שיין, והן שלו, היינו שהתשעה שלו הם, כי מספק אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ואף זה שהפרש למעשר, נאכל לו בתורת שלמים הנאכלים לבעלים.
ומסייע ליה לרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים, מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן והן שלו.
ואמר עוד רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן - שלא היה צריך ליתן את שה הפדיון לכהן אחר כי הרי הוא עצמו כהן -
ואותו אבי אמו כהן לא נולדו ברשותו פטרי החמורים שייפטרו לגמרי מדין הבכורה, [11] אלא נפלו לו פטרי החמורים מבית אבי אמו ישראל וכבר חלה עליהם קדושה בביתו, ואף כהן היורשו צריך להפקיע את קדושתם על ידי פדיון אלא שאינם נותנם לכהן -
הרי בעל פטרי החמורים מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן והן שלו, כי מאחר שירשו מכהן, והוא היה נוטל את השיין לעצמו ואין צריך לחזר אחר כהן אחר, כך יורשו עושה, שהרי זה כאילו הורישו הכהן את השיים. [12]
ואמר עוד רב נחמן אמר רבה בר אבוה כעין דין זה לענין תרומות ומעשרות:
ישראל שהיו לו טבלים ממורחין [החלקת פני הכרי נקראת מירוח, והוא גמר מלאכת התבואה להתחייב במעשר] בתוך ביתו, שנפלו מבית אבי אמו כהן שלא היה צריך אלא להפריש את התרומה וליטלה לעצמו שכהן הוא, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו הטבלים מבית אבי אמו ישראל, [13] מעשרן בעל הטבלים והן שלו כמו שהיה עושה אבי אמו הכהן.
וצריכא רב נחמן להשמיענו הן בפדיון פטר חמור והן בהפרשת תרומות ומעשרות שדין הישראל כדין אבי אמו הכהן שמפריש ואינו נותן:
דאי אשמועינן רב נחמן רק בקמייתא דהינו בפדיון פטר חמור שהישראל נוטל את הפדיון לעצמו, הייתי אומר משום דקא מופרש וקאי, כלומר, שהשה מין אחד והחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה, הילכך הרי זה כמי שנפלו לו מבית הכהן הטלאים לעצמם והחמורים לעצמם.
אבל הכא גבי תרומה יש לנו לומר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין, ואימא לא; כלומר, גבי תבואה שמחוסרת הפרשה, הייתי אומר שאין זה כמי שכבר הפרשה התרומה בבית הכהן [שיזכה בה בן בתו], אלא יתן את התרומה לכהן.
ואי אשמועינן רק הכא גבי תרומה, דאפשר לעשורי מיניה וביה דהא מנח, אפשר ליטול תרומה מן התבואה בעצמה המונחת לפנינו, אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי [כיון שצריך להביא שה ממקום אחר] "מופרש וקאי" לא אמרינן -
לכן צריכא. [14]
אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: הלוקח טבלים
הערות
[1] נתבאר על פי רש"י; וראה פירוש התוספות בערכין ז ב על מה ששנינו שם: אין נערכין פחות מסלע, והוא הדין המבואר כאן.
[2] נתבאר על פי רש"י. והרש"ש כתב: עיין במוסף ערך רגיא, שהביא, דתרגום פלס הוא "רגיא", וביאר, דהכא רצה לומר: אם תשים בכף אחת של מאזנים סלע ובאחרת שקל, יכריע לצד הסלע, ואם תרצה להשוותם תסיר זוז מהסלע ותתנו בכף השנית, ואז יהא המשקל ברגיא ופלס; ועל פי זה אמר חד מחברייא להגיה פה: רגי להכא ורגי להכא.
[3] הקשו התוספות: מאי שנא מן התורם משלו על של חבירו שנסתפקו בנדרים לו א אם צריך דעת בעלים, [ראה שם, דפשיטא לגמרא שאינו יכול לתרום שלא מדעת בעלים אם לא מדין זכין לאדם שלא בפניו, ומסתפקת הגמרא, אם יש בזה זכות, או שמא ניחא ליה לאיניש ליעבד מצוה בממוניה, ולזה כיונו התוספות]! ? והיינו, דהתוספות מפרשים שפדיונו פדוי אפילו שלא מדעת בעלים, ולכן הקשו מתרומה שלא מדעת בעלים. ותירצו, דהתם כתיב "אתם גם אתם" לרבות שלוחכם, ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל הכא לא כתיב בעלים. ובמהרי"ט אלגאזי [ז א] הביא גירסא בדברי התוספות משיטה מקובצת כתב יד: דהתם כתיב "אתם גם אתם" לרבות שלוחכם שהם כמו הבעלים, ולכך בעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל הכא לא אתרבי שליח בכלל בעלים. ומיהו דעת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א בקדושין כג ב - הובא במהרי"ט אלגאזי שם - דבאמת נפשט ספק הגמרא בתרומה מסוגייתנו, כי אין לחלק בין תרומה לפטר חמור, ובמשנה למלך תרומות ד ב, כתב כן אף בדעת הרמב"ם ראה שם. ובמהרי"ט אלגאזי שם האריך בכל זה, והסיק, שלגירסתנו בתוספות משמע, דפטר חמור אין צריך בעלים כלל, ופדיונו של חבירו מועיל שלא מדין זכין לאדם שלא בפניו; אך לפי גירסת השיטה מקובצת, מועילה פדייתו של אחר מדין זכיה; וכאשר מוכח מן הראשונים שפשטו את ספק הגמרא גבי תרומה מסוגייתנו, הרי מבואר שפדיון פטר חמור מועיל מדין זכיה, והיינו דנפשט מכאן דלא אמרינן ניחא ליה לאיניש ליעבד מצוה במממוניה; [ובהערות על המהרי"ט אלגאזי הביאו לתמוה, איך אפשר לפרש שמדין זכיה הוא, והרי הגמרא מסתפקת שפדיונו פדוי לפודה, ומה זכיה יש כאן]. ובתוספות בבבא קמא סח ב, הקשו: מאי שנא פטר חמור מכרם רבעי שאי אפשר לחלל שלא מדעת בעלים, [ושם הוסיפו לבאר, דבהכרח סוגייתנו עוסקת בפדיון שלא מדעת בעלים, ממה שנסתפקה הגמרא אם פדיונו פדוי לפודה או לבעלים, ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים]. ותירצו: פטר חמור לא דמי לכרם רבעי, דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו, ולא ממש הוי כהקדש, דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה, ובפטר חמור מסקינן בסוגייתנו דפדוי לבעלים; ובדבריהם שם הבין מהרי"ט אלגאזי, דפטר חמור אינו תלוי בבעלים כלל, ואין צריך בזה לדין זכיה; וראה עוד בזה בחזון איש בכורות יז ח. [ויש לעיין בתירוצם בבבא קמא: שהרי אם כן נמצא, דלרבי שמעון המתיר בהנאה אין פדיונו פדוי, ואילו מהמשך הסוגיא נראה, דלרבי שמעון לא תיבעי לך אם פדיונו פדוי לפודה או לבעלים, אבל עיקר הדין שפדיונו פדוי, הוא אף אליבא דרבי שמעון].
[4] לפי המבואר בהערה לעיל שפדיונו של אחר מועיל בלי דעת בעלים, אם כן, מי שנולד לו פטר חמור בעדרו, יבוא מי שירצה ויתן לכהן שה כל שהו ויקח את החמור! ? וראה תוספות במנחות עא ב ד"ה ומתירין, שכתבו "דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו" ; וראה באהל משה כאן.
[5] ראה מה שכתב רש"י והגהת הב"ח ; והנראה מדברי רש"י, דכוונת הגמרא באומרה "ממונא דבעלים הוא", היינו שפדיונו פדוי לבעלים, וזה הוא דלא כפשוטו, שהכוונה היא לכל פטר חמור שהוא ממונו של בעלים, ולהוציא משיטת רבי יהודה, דמאחר שהוא אסור בהנאה אינו ממונו של בעלים אלא דומה להקדש, אם לא דביני ביני.
[6] כתבו האחרונים, שדמיון הגמרא הוא לקדשי מזבח, ועל פי מה שאמר הגר"ח דקדשי מזבח ממונם של בעלים הוא [וכדאמרינן בבבא קמא :. "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן"], ומבואר מזה שפדיון האיסור מזכה את הפודה בגוף הדבר, והוא הדין שיש לומר כן בפטר חמור; אבל בקדשי בדק הבית, מה שקונה את הדבר הוא משום ששילם להקדש שהוא הבעלים, ואין שייך ללמוד מזה לפדיון פטר חמור שיזכה על ידי מה שפדה את האיסור בגוף פטר החמור, וראה בזה בכתבים המיוחסים להגרי"ז; [ויש לעיין בזה, שהרי מה שהביאה הגמרא "ונתן הכסף וקם לו" אינו נזכר בשום מקום, והכוונה היא להא דכתיב [ויקרא כז יט]: "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו", הרי שהגמרא מדמה פדיון פטר חמור לפדיון שדה ולא לקדשי מזבח; ומיהו בלא דבריהם יש לעיין, איך מביאה הגמרא פסוק זה שהוא עוסק בבעלים הפודים, ללמוד לאחר הפודה! ? וצריך לומר לכאורה בזה, שלגבי הקדש אין הבדל בין בעלים הפודים לאחר הפודה שכבר יצא מרשות הבעלים, ומכל מקום נכנסת לרשותו על ידי פדיון, והוא הדין שבפדיון פטר חמור יועיל הפדיון להכניסו לרשותו, וכל זה צריך תלמוד].
[7] א. רש"י כתב: אף על גב דכוליה לא קני ליה כל זמן שלא פדאו, אפילו הכי ממונא דידיה הוא. ולשון רבינו גרשום הוא: או דילמא אף על גב דאסור בהנאה כהקדש, כיון דקנו בעליו להך דביני ביני שיכול לפדות חמור שוה סלע בשה דנקא, לא דמי להקדש, דהקדש אין נפדה פחות משויו, והך דביני ביני הוי ממונא דבעלים, הילכך הוי כוליה דבעלים. ב. מה שכתב רבינו גרשום דהקדש אין נפדה פחות משויו, תמוה לכאורה, שהרי קיימא לן [בבא מציעא נז א]: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל! ? ובשיטה מקובצת השלם [והובא במהרי"ט אלגאזי ח א], הקשה כן על דברי הגמרא, שהרי כל הקדש נמי איכא דביני ביני, דהא אמרינן בעלמא דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, ומכל מקום אחר מצי פריק ליה! ? ותירץ, דדוקא בעלים יכולים לחללו על שוה פרוטה ולא אחר; ובלשון רבינו גרשום קשה להעמיס כן ; [גם לא נתבאר, דמה בכך, הרי הבעלים יכולים לפדותו וקנוי הוא להם להך דביני ביני] ; ובמהרי"ט אלגאזי שם כתב ליישב קושיית השיטמ"ק, דרק בדיעבד יכול לחלל על שוה פרוטה ולא לכתחילה, וראה מה שכתב עוד בזה. [ג. לכאורה נראה מפשטות הגמרא שאיסורי הנאה אינם שלו, וצריך תלמוד].
[8] פשטות כוונת הגמרא היא, שראיה זו מכרחת ואין לערער עליה; אך רבינו גרשום כתב: ואי סלקא דעתך להקדש מדמינן ליה אמאי משלם תשלומי כפל לבעלים, וגונב מבית האיש אמר רחמנא ישלם שנים, ולא וגונב מבית הקדש, והאי פטר חמור כהקדש דמי, וקרנא לישלם ותו לא מידי [כלומר, אבל כפל לא ישלם].
[9] א. כתב רש"י: אם נתנו ישראל לכהן שוב אינו נכנס להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל, ואפילו חזר ישראל [שהיה בעל השה] ולקחו הימנו או הכהן נתנו לו, שהרי שנינו:. ; והיינו שדקדק רש"י את הלשון "אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן" ולא אמרו בשה ביד כהן, ומזה משמע שכל שה שכבר בא ליד כהן שוב אינו בדין מעשר בהמה, ואפילו חזר הישראל ולקח הימנו. ובעיקר מה שכתב רש"י, דאפילו חזר ישראל ולקחו הימנו הרי הוא פטור ממעשר בהמה, ראה בהערות לקמן נו א, שלגבי תבואת דגן שיטת התוספות והר"ש שאם חזר ולקחו הרי הוא חייב במעשר, ושם הובאה ראיה כדברי רש"י כאן, שבמעשר בהמה אם חזר ולקחו אינו חייב במעשר בהמה, ושם נתבאר חילוק בין מעשר דגן למעשר בהמה, ראה שם, וראה עוד בהגהות בעל החשק שלמה כאן. ב. הקשה בכתבים המיוחסים להגרי"ז: הרי שה שנלקח קודם יום השמיני שעדיין אינו ראוי למעשר בהמה, אין הלקיחה פוטרתו, וכמבואר לקמן נו א, ואם כן משכחת לה מעשר בהמה בבא ליד כהן אם פדה בשה מחוסר זמן; וראה מה שיישב שם.
[10] הקשו התוספות בד"ה שהיו לו: לפי שיטת רבינו תם המפרש מה ששנינו לעיל ט "ופודה בו פעמים הרבה", דהיינו שבספיקות אין צריך להפריש יותר משה אחד, אם כן למה אמרו כאן שצריך עשרה שיין! ? והניחא לשיטת רש"י, הסובר שאין פודין בשה אחד כמה פעמים אפילו ספיקות - כמובא כל זה בהערות שעל המשנה דלעיל ט א - אלא אם כן נתנו לכהן, ניחא, אבל לפירוש רבינו תם קשה! ? ותירצו: ונראה דנקט עשרה לרבותא, דאף על גב שכולן פדיון פטר חמור, כולן נכנסין לדיר להתעשר.
[11] [כמבואר לקמן יג א, והובא לעיל ד א, שהכהנים פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור].
[12] א. הקשו התוספות בד"ה שהיו לו: למה לי עשרה, בחד סגי, דכיון שמן הדין הם שלו אף על פי שהן ודאין, אם כן בכל פעם ופעם חשוב כאילו נתנו לכהן וחזר ולקחו, כיון דמכח אביו הוא יורש; [ואם כן אפילו לשיטת רש"י המפרש את מה ששנינו לעיל ט א "ופודה בו פעמים הרבה" דהיינו אחר שנתנו לכהן בכל פעם, תיקשי: למה לי עשרה פטרי חמורים]! ? ותירצו: נקט עשרה לרבותא, דאף על גב שכולן פדיון פטר חמור, כולן נכנסים לדיר להתעשר. ב. [הנה בקהלות יעקב סימן ג - הובא בהערות לעיל ט ב - כתב לחקור, מהו ענין הפדיון שעל ידי זה נפקע איסור ההנאה מפטר החמור, אם במה שהוא נעשה ממון כהן הוא נפקע, או שאינו תלוי בזה; והובא שם בשם השערי ישר, דפשיטא ליה שהפקעת האיסור הוא על ידי מה שנעשה ממון כהן. ולכאורה מוכח מכאן לא כן - וראה קהלות יעקב שם ד"ה אך עדיין - שהרי לפי זה אף אבי האם הכהן היה צריך להפריש שה לשבט הכהונה, ובזה היה פוקע איסור פטר החמור, ורק שהיה יכול ליטול את השה לעצמו, כי כהן הוא, אך מכל מקום צריך היה בתחילה להפרישו לשבט הכהונה, כדי להפקיע את איסורו; ואם כן, הרי כל זה אינו שייך אלא בכהן עצמו, אבל כשיורשו הישראל הוא זה שמפריש, היאך יחזור ויזכה בו, הרי אין הישראל יכול לזכות מתנות כהונה; אך ראה בהערות שם, שנרשם להוכיח לכאורה, שאם אין מצות נתינה פוקע האיסור אף בלא זה, ואף שאם יש מצות נתינה אינו פוקע האיסור עד שיזכה בו שבט הכהונה, שהרי כן מבואר לקמן יב ב לדעת רבי אליעזר, שאם כי אין איסור ההנאה פוקע לדעתו עד שיתננו לכהן פרטי, מכל מקום בספיקות מפריש והוא שלו ופקע האיסור; ואם כן ניחא גם ההערה הנזכרת].
[13] הנה גבי פטר חמור מבואר שפיר מה שנקט רב נחמן שירש הכהן את פטרי החמורים מישראל, וכדפירש רש"י, שאם לא כן אין בהם דין פדיון כלל, שהכהנים פטורים מדין פטר חמור; אך גבי טבלים שאין הכהנים פטורים מהפרשת תרומה, ופטורים רק מנתינה, צריך ביאור, למה לי שנפלו לכהן מבית אבי אמו ישראל, שהרי כך הוא הדין גם כשגדלו ברשותו! ? וביאר רש"י [נדפס בעמוד ב ד"ה ואותו]: רבותא קא משמע לן, דאף על גב דמכח ישראל קאתי, דאיכא למימר ניתבינהו השתא לתרומה לכהן כי היכי דהוה עביד ישראל קמא, אפילו הכי כיון דיד כהן באמצע הוי כאילו הפריש הכהן האמצעי מהן התרומה והוריש לישראל זה כל אחד בפני עצמו, ומעשרן והכל שלו, ומוכר התרומה לכהנים, והוא הדין נמי אם לא נפלו לאותו כהן מישראל, דתבואת כהן חייבת בתרומה, אלא שאינו נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה.
[14] דברי הגמרא נתבארו על פי לשונו של רש"י; וראה גם בקדושין נח א, שבן הבת אינו חייב ליתן את התרומות והמעשרות, משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. והרש"ש הקשה על פירושו של רש"י במה שאמרו "דמופרש וקאי"; והוא פירש: דפטר חמור מופרש ועומד לבדו, מה שאין כן התרומה עדיין היא מעורבת בטבלים. ובחזון איש בכורות יז יא כתב בביאור דברי הגמרא "משום דקא מופרש וקאי": רצה לומר, דחיוב הנתינה לכהן בפטר חמור אינה דבר המתחדש לאחר הפרשה, אלא פטר חמור מחייב נתינת שה לכהן, כמו חמש סלעים דפדיון הבן, אבל תרומות ומעשרות הוא ענין המתחדש אחר הפרשה, וקודם שהפריש עדיין אין חובה עליו לגבי הכהן כלום, שחוב הנתינה הוא תרומה, ועדיין אין תרומה בעולם קודם הפרשה, ואף על גב דגם בפטר חמור עדיין אין שה בעולם, תריץ: אילו היה השה מוקדש אין הכי נמי, אבל כיון דהשה חולין, חשיב כמתחייב כבר ליתן שה או שויו לכהן, ויש סברא בזה, דכל שיש כבר חוב הכהן, מצי ירית זכות אביו הכהן, שכבר היה לכהן זכות בפטר חמור, שהחוב המוטל על פטר החמור ליתן בעדו שה לכהן זכה הכהן בעצמו ומורישו לבנו, אבל בטבל, אין בטבל שום זכות לכהן, והוא ענין מתחדש בשעת הפרשה, וכיון דבשעת הפרשה הטבל ביד ישראל, מתחייב גם בנתינה - ומסקינן, דמכל מקום חשיב זכות הכהן בהאי טבל שבידו, שיש על טבל שיעבוד הכהן וזכותו, שהרי הטבל רמי להפרשה ונתינה. ואמרינן עוד, דבחד צד טבל עדיף, דזכות התרומה הוא בגופו של הטבל, וכשירש הטבל ירש זכות אביו הכהן שבטבל, שנשתחרר מנתינה לכהן, אבל כשיורש פטר חמור אין פדיונו בו, אלא חוץ ממנו, ולא הורישו אלא את החמור - ומכל מקום מסקינן, דזה מיקרי זכות הכהן בהאי פטר חמור שהוא הסיבה הראשונה המחייבו בשה, ושפיר ירית זכות הכהן.
ה דף י''א אלא אפילו תימא ר' יהודה לא יהא חמור מן ההקדש, ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו, ופירש"י דאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא. - והנה משמע דליכא בפדיון פט"ח חומרא יותר מפדיון דהקדש, וקשה הא תנן לקמן באלו דאין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה וכו' וע"כ הביאור דגם בדיעבד אינו פדוי והפט"ח באיסורו קאי. - והיינו שאינן באין בתורת פדייה בפחות משווי' דהרי בשוויו פודין אפילו בשילקי. - ואילו גבי הקדש קיי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. - נמצא דפדיון פט"ח חמור מהקדש. וכיון דחזינן דהחמירה תורה הרבה בהא דפדיון פט"ח דבעינן שווי' דוקא. - א"כ אפשר לומר דגם בשוויו בעינן שה דוקא. - ומצאתי שהקשה בזה הגאון בטו"א למגילה כ"ג ומוכיח מזה דגבי הקדש כל עיקר האי דינא דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל הוא דוקא גבי בעלים וכמו"ש התוס' במנחות ע"א.- והטעם בזה משום דבא הקדש על פיו. - וזה ליתא בפט"ח שהוא קדוש מאיליו מרחם. - ובעלים בזה כאחד דמי. - ממילא אין כאן חומר בפדיון פט"ח יותר מהקדש עכת"ד יעוי"ש.
ו אמנם נראה דהנה זה ודאי דהא דאמרה תורה תפדה בשה חומרא היא דהכוונה דוקא בשה ולא בדבר אחר, וגזירה"כ הוא. - ואי לא דרבתה תורה תפדה המורה על כל שהוא, דאז בודאי היתה הקפידה שתהי' הפדייה בשה דוקא ולא בדבר אחר אפילו בשווי'. - אבל לאחר שרבתה תורה תפדה לרבות כל שהוא. - ולפי"ז מחויבים אנחנו לדרוש את שניהם היינו הקפידא דשה, והריבוי דכל שהוא. ועל זה דרשו רבותינו שיתקיימו שני המקראות דאם הפדייה בשה אז סגי גם בפטרוזא. - אבל אם הפדייה בדבר אחר בעינן שווי'. - ולכאורה קשה הלא אפשר לומר דהמקראות יתקיימו רק בשה, ומנלן לרבות דפודין בכל דבר אף אם הוא בשוויו. - ועל זה אמרו רבותינו דע"כ אין לדרוש משה למעט הפדיון מכל דבר חוץ משה, משום דאין סברא לומר שהחמירה תורה בזה יותר מהקדש לומר דלא מהני פדיון גם בכסף לשוה כסף. - ומטעם זה מוקמינן המיעוט דשה דבא למעט דבר אחר שהוא חוץ משה באופן שבא בתור פדיון שהוא פחות משווי'. - ומעתה שוב לא קשה הלא מצינו שהחמירה תורה בפט"ח יותר בזה דבעינן שוויו דוקא. - משום דחומרא זו ע"כ ישנה בפט"ח דאל"כ למה כתבה תורה שה כל עיקר. - והלא אם כתבה תורה סתם תפדה, הוי אמרינן שדין פדיון פט"ח כדין פדיון דהקדש ולא חמור מיני'. - נמצא דלא קשה כלל מהחומרא דאין פודין לא בעגל וכו' משום דחומרא זה ע"כ איכא מדאמרה תורה בשה. - אבל מלבד חומרא זו אין לנו להחמיר יותר מהקדש לומר דבעינן גם בשה שווי' דוקא, דא"כ מה נעשה הא דאמרה תורה תפדה לרבות כל שהוא. - וע"כ דכוונת התורה מהא דתפדה לרבות כל שהוא שהוא רק גבי שה דוקא. - והמיעוט למעט שארי דברים שאין פודין בהם ממילא ממועט מדכתיב תפדה בשה דבא למעט שאר מילי.
ז וממילא שאין להוכיח מזה דהדין דשוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל גבי הקדש ומעשר שני שהוא רק בבעלים. - ולעיל כתבנו שע"כ דעת התוס' בקדושין דגם שלא בבעלים ג"כ הוי מחולל. - וגם התוס' שם במנחות התירוץ של האי נמי ג"כ סברי דגם באחרים שפיר דמי. - ולא קשה עליהם מסוגיא זו, וכמוש"נ.
ח שם אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים ופירש"י דפדיונו בשה כל דהוא, אמר רב יוסף אפילו פטרוזא בר דנקא וכו' אמר רבא הלכתא ברגיא קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו, ופירש"י הלכתא היינו מה שאמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים דאפילו בר דנקא יעוי"ש, מבואר מפירש"י דכל הסוגיא מיירי בשבא לפדות בשה דבזה דברו חכמים בשה בר דנקא. והכא אמר רבא הלכתא ברגיא. - ועל זה משני בין בא לימלך לבין עושה מעצמו. - וכן פירשו בתוס' ד"ה והלכתא ברגיא בבא לימלך מוקמי ליה שמורים לפדותו בשה שוה ג' זוזים וכו' יעוי"ש. - מפורש יוצא מסוגיא זו דגם בפדייה דשה יש הבדל בין ההוראה כשבא לשאול לבין פודה מעצמו. - ולכאורה מדוע פירשו רש"י ותוס' דמיירי כל הסוגיא בפדייה דשה, והלא יש לפרש דהא דאמרו רבנן ההבדל שבין עין יפה וגם הא דאמר רבא הלכתא ברגיא מיירי בפדיון בדבר אחר שלא בשה, אלא בכסף וכדומה בשוה כסף ואיזה הכרח היה לרבותינו לפרש דכל הסוגיא מיירי בפדייה בשה. - נראה משום דאל"כ א"כ מאי פריך הש"ס הלכתא אהלכתא הלא יש לומר דהא דפסק רב נחמן הלכה מיירי בפדייה דשה, ובזה שפיר דמי אפילו בשה בר דנקא. - אבל בשפודה בכסף ההלכתא ברגיא. - ומזה הוכיחו רש"י ותוס' דכל הסוגיא מיירי בפדייה דשה, וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא, ועל זה משני הש"ס לחלק בין בא לימלך לפודה מעצמו. וממילא תצא לדינא דגם בפדייה דשה דבא לימלך מורין לו שיתן שה ברגיא.
ט עוד נראה לומר דההכרח לפרש הסוגיא דע"כ מיירי בפדייה דשה. - משום דבפדייה בכסף או בשוה כסף בעינן שוויו ממש, ואין בזה מקום לעין יפה וגם לא לברגיא. - וע"כ דמיירי הסוגיא בפדייה דשה, ומכל זה גם בשה בעינן לכהפ"ח שיתן שה ברגיא. - ואפשר ומסתברא שהוא מדרבנן שנתנו שיעור לפדיון דבשה.- משום דלחכמים דסברי דרבתה תורה מתפדה שמורה כל שהוא שה לא בעינן שיעור כלל ואפילו פטרוזא בר דנקא. - אבל חכמים נתנו לזה שיעור והוא ברגיא.
י כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים הי"א וז"ל אם אין לו שה לפדותו פודהו בשוויו ונותן דמי' לכהן. לא אמרה תורה שה להחמיר אלא להקל עליו. שאם היה לו פט"ח ששוה עשר סלעים יש לו לפדותו בשה שוה דינר, ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשוויו, בד"א כשהיו דמי פט"ח משלשה זוזים ולמעלה, אבל אם היו דמי' פחות מג' זוזים אין פודין אלא בשה או בג' זוזים, ועין יפה לא יפחות מסלע ועין רעה בחצי סלע ובינונית בג' זוזים עכ"ל מבואר יוצא מדברי הרמב"ם דכל הני שיעורים נאמרים בשלא בא הפדייה בשה, וע"כ מפרש הרמב"ם דהא דאמר רבא הלכתא ברגיא הוא רק בשבא לפדות בתורת דמים. - אבל בפדייה דשה סגי כמו שהוא והיינו אפילו בפטרוזא בר דנקא, ותמוה טובא שזה הוי היפך הסוגיא המורה שזה הדין נאמרה גם בפדייה דבשה, ואדרבה דבפדייה דבדמים דלא בעינן שוויו ממש, גם תמוה דהשמיט הרמב"ם האוקימתא בין בשבא לימלך לבין פודה מעצמו. - וזהו הביאור בדברי הראב"ד בהשגה שכתב וז"ל א"א והשה עצמו צריך שישוה ג' זוזים בבא לימלך, ואם עושה מעצמו אפילו בפטרוזא בר דנקא עכ"ל, וזהו שמפרש הראב"ד הסוגיא כמו שפירשו רש"י ותוס', וזהו לפי ההכרח בהסוגיא, ודברי הרמב"ם תמוה טובא. - כאשר ביארנו. - ומרן כתב שהי' לו גירסא אחרת בהסוגיא, וצ"ע.
יא ויש לתמוה על הטור והמחבר והרמ"א בסימן שכ"א סע"ה שכתבו להלכה כשיטת הרמב"ם ולא נחתו לפירש"י ותוס' והראב"ד שחולקים על הרמב"ם עפ"י הסוגיא שע"כ כדבריהם, - ולדברי מרן שכתב שגירסא אחרת הי' להרמב"ם. - וא"כ תמוה ביותר היאך לא נחתו הפוסקים לזה לגירסא דש"ס דידן אשר רש"י ותוס' והראב"ד סברי כגירסא שלנו. - ונחתו לדברי הרמב"ם שזהו עיקר לפי הגירסא שאין בידנו וצע"ג.
יב ונראה לבאר. - ובהקדם הסוגיא דשם דהנה איתא רב אחא מתני הכי (היינו כדלעיל) רבינא קשיא ליה רבי יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה וסתם לן תנא כר' יהודה ואת אמרת הלכה כר' שמעון אלא אפילו תימא ר' יהודה לא יהא חמור מן ההקדש ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו יעוי"ש, והנה בס"ד סבר הש"ס דהיינו רבינא דקשיא ליה נמי הלכתא אהלכתא זהו משום דסבר דלר' יהודה ליתא לפדיון פט"ח בדמים כלל אלא פדיונו בשה דוקא. - והפדיון בדמים לא הוי אלא לר' שמעון ולהכי קשיא ליה הלכתא אהלכתא. ומשני הש"ס דגם ר' יהודה מודה דיש פדיון לפט"ח בדמים בתורת שוויו. -
יג ונראה דהרמב"ם מפרש דגם רב אחא דמקשה הלכתא אהלכתא הכוונה דהלא כיון דהלכתא כר' יהודה ולדידי' דסבר דהקפידה תורה בשה, ומטעם זה אמר דפט"ח אסור בהנאה כדלעיל ט' ע"ב. - וא"כ ליתא לפט"ח פדייה בדמים, וא"כ היאך אמר רבא הלכתא ברגיא. - והיינו דלר' יהודה ליתא כלל פדייה בדמים. - ולא משני הש"ס לחלק שיש הבדל בין פדייה דשה לפדייה דדמים, דהרי השתא קיימא הש"ס דלר' יהודה ליתא כלל הא דפדייה בדמים, ועל זה משני הש"ס דיש הבדל בין פודה מעצמו, בין בא לימלך, והיינו דגם בפדייה דבשה כשבא לימלך מורין לו לעשות הפדייה בשה ברגיא. - ולפי פירוש זה הנה הפירכא דרב אחא זהו כמו הקושיא דרבינא וזהו דלא כפירש"י שפירש דפירכא דרב אחא דפריך מזה שפסק כחכמים.
יד נמצא לפי"ז דלאחר שחידש הש"ס לתרץ קושיא דרבינא דגם ר' יהודה סבר דיש פדייה לפט"ח בדמים, ולא אמרה תורה שה להחמיר אלא להקל דסגי בשה כל דהוא. - וכל השיעורין שנתנו חכמים לעין יפה ולבינוני זהו הכל בשנעשה הפדייה בדמים. - לא בעינן שוב לחלק בין פודה מעצמו לבא לימלך, ונפל האי חילוקא בבירא. - אלא החילוק מבורר שאם בא לפדות בשה סגי בשה כל דהוא אפילו פטרוזא, ובשבא לפדות בדמים בזה נתנו חכמים שיעור. - וא"כ מבואר דלפי המסקנא בש"ס ליתא כלל להאי דינא דבא לימלך, ומטעם זה השמיטה הרמב"ם מהלכה. - וע"כ דכן הבינו הפוסקים בשיטת הרמב"ם, ושפיר מתיישב זה גם לשיטת רש"י ותוס' דגם הם סוברים דלפי המסקנא יתיישבו הפסקים בלא האי חילוקא בין בא לימלך לפודה מעצמו, ולזה כתבו כן לדינא, ולא הביאו שיטת החולקים משום דרוב פוסקים סברי כן, דהיינו דשפיר מתפרשא דגם רש"י ותוס' סברי כן לדינא, והראב"ד יחיד הוא. וסתמו כן להלכה כמו שכתב הרמב"ם וכמוש"נ בס"ד.
א שם, אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי. - וכתבו התוס' לא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעיא לן פרק אין בין המודר אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם, אבל הכא לא כתיב בעלים. - והנה לכאורה דברי התוס' תמוהין טובא דהלא שליחות דכל התורה מתרומה ילפינן, וא"כ כמו שהדין בתרומה כן הדין גם הכא דבעינן לדעת הבעלים, ובמל"מ בפר"ד מתרומות הקשה בזה יעוי"ש, - והנה נראה לכאורה לפרש כוונת התוס' דשאני פט"ח שכיון שהוא אסור בהנאה לא חשיבה בעלותו לבעלים, ולהכי לא בעינן דעתו. - אבל אי אפשר לפרש כן מטעם דיש לומר דזה נכלל בהא דבעי הש"ס אם הפדיון להפודה או להבעלים. - היינו דאם הפדיון להפודה הוא מטעם דלא נחשבו הבעלים לבעלים, אבל אם הפדיון לבעלים, וכן הוא המסקנא, וא"כ מבואר דנחשב לבעלים, וא"כ הרי"ז דומה לתרומה ממש. - וא"כ תמוה בזה שכתבו התוס' לחלק זה מהא דתורם משלו על של חבירו, וגם לפרש כוונת התוס' מצד שהוא זכות גמור ולא בעינן דעת בעלים. כמו שפרש הריט"א דוחק גדול הוא לפרש כן בכוונת התוס'.
ב ונראה בביאור דברי התוספות בזה הוא משום דשאני פט"ח מתרומה. - והיינו דבאמת פט"ח מחויב ליתן לכהן כי זהו ממתנות כהונה או שיתן הפט"ח בעצמו לכהן, או שיתן לו הפדיון. - וכל זמן שלא פדה הנה עצם הפט"ח שייך להכהן. ורק זכות יש להם להבעלים שיכול לעשות ריוח הא דביני וביני. - אבל עצם הפט"ח קודם הפדייה הוא של הכהן, וא"כ אין זה דמיון לתרומה שכל הפירות הם של בעלים ממש, והוא הבעלים גם על עצם הפירות גם קודם ההרמה. - ומזה הטעם כתבו התוס' הכא דלא בעינן דעת בעלים.
ג כתב הרמב"ם בפר"ד מה' תרומות ה"ב וז"ל אבל התורם משלו על של אחרים הרי זה תרומה ותיקן פירותיהם, וטובה"נ שלו שנותנה לכל כהן שירצה עכ"ל, והרי זה מתאים לדברי רב הונא לענין פדיון פט"ח, הרי דסבר הרמב"ם דדינם שוה. - וזהו גם דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין כ"ג שכתבו דהבעי' דנדרים נפשטה מהא דר"ה דהכא יעוי"ש. - וע"כ דסברי דאין הבדל בין פדיון פט"ח להרמה דתרומה. - והיינו דע"כ סברי דגם פט"ח נחשב לבעלים גמורים מטעם הזכות דביני וביני. - וזהו שלא כדעת התוס' דהכא. - והנה המל"מ כתב כן מדעת עצמו בשיטת הרמב"ם, ותמוה שלא הביא דעת הראשונים בזה.
ד והנה מרן הכס"מ כתב בדעת הרמב"ם דסבר דבעי' דתרומה נפשטה בזה שנפשטה שם בנדרים הבעי' דטובה"נ של התורם, ותמה המל"מ מה זה ענין זה לזה יעוי"ש. - ונראה דסברת מרן דאם בעינן דעתו של בעל הכרי, ובלא דעתו לא הוי תרומה דאז שייכה הטובה"נ לבעל הכרי. - משום דכיון דיכול לעכב על ההרמה אמרינן דכל הזכות של ההרמה שייכה לו. אבל כיון דפשיט הש"ס דהטובה"נ להתורם, מובן מזה דלא תליא ההרמה בו, ומזה נפשט דלא בעינן דעת בעל הכרי. - וכן משמע בירושלמי נדרים פר"ד ה"ג דבעי שם המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הנאת מעשרותיו של מי יעוי"ש. הרי חזינן דעיקר הבעי' בתורם שלא מדעתו, משמע מזה דאם בעינן מדעתו, והיינו אם זה הוי לעיכובא דבעינן דעתו של בעה"ב דאז הדין לכו"ע דהוי של בעל הכרי. - וע"כ רבי אבהו דאמר שם בירושלמי דהטובה"נ של מתקן. זהו ע"כ משום דהוי תרומה גם שלא מדעת הבעל הכרי. - וזהו סברת מרן הכס"מ שכתב דכיון דנפשטה הבעי' דהטובה"נ שלו להתורם, מבואר דלא בעינן דעת בעלים, וכמשו"נ.
ה והנה בביאור דברי התוס' דסברי דלא דמי הא דפדיון פט"ח להרמה דתרומה מטעם דהכא לא כתיב בעלים. - נראה דבזה יובדל תיקון הטבל מפדיון פט"ח דבפדיון פט"ח אמרה תפדה מיד. - ואם אין הבעלים פודין מיד. - אז החוב על כל ישראל לפדות. - משא"כ בתיקון הטבל להרים תרומה שאין חיוב הרמה רק אם ירצה לאכול כמו שפירש"י בגיטין מ"ז ד"ה מדאורייתא יעוי"ש. וכיון שכל זמן שאין הבעלים רוצים לאכול אין בזה חיוב הרמה. - להכי מיבעי' שם הש"ס אם בעינן דעת. - אבל בפט"ח שאינו תלוי המצוה בתנאי. - וא"כ תיכף בשעבר איזה זמן ולא פדה, הרשות ביד כל אדם לפדות, וגם בלא דעת בעלים.
ו עוד יש לומר דגבי תרומה המצוה העיקרית היא ההרמה. - משא"כ בפט"ח שיש מצוה דעריפה ג"כ אם לא פדייה.- ואם הבעלים לא פדאוהו יש לחשוב דרוצה בעריפה. - ועריפה אעפ"י שמצוה היא לשיטת הרמב"ם, אבל כיון שעיקר המצוה פדייה. לכן רשות ביד כל אדם, לעשות פדייה. ואין הבעלים יכולים לעכב. - דהרי מה מפסידו דהרי על ידי עריפה יופסד ממונו של כהן, ויש בזה כעין השבת אבדה, וביותר אם סברי התוס' דעריפה לאו מצוה היא כלל אלא מעשה רציחה גרידא כשיטת הראב"ד, א"כ פשיטא שאם אין הבעלים פודין אותו שיש רשות לכל אדם לפדותו בלא דעתו, מטעם כיון דחזינן שעבר על מצוה דפדייה שאמרה תורה תפדה מיד. - וזהו סברת התוס' דלא נפשטה הבעי' דתרומה מהא דפדיון דפט"ח. - וביותר לפי המסקנא דהפדיון הוא להבעלים פשיטא דהוי זכות גמור, ויכול לפדות גם שלא מדעתו ואינו דומה לתרומה דהטובה"נ להתורם.
ז שם, ואי ס"ד להקדש מדמינן לי' וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש. - והתוס' כתבו שבפר' מרובה איתא הך דרשא מרעהו יעוי"ש. - והנה התנא משמיע לן דפט"ח ישנו בכלל רעהו. - והיינו מפני שיכול להרויח בהא דביני וביני. והנה בזה נראה ליישב קושיות התוס' ב"ק נ"ג ע"ב ד"ה איפוך אנא, וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא למ"ל לאפוקי הקדש יעוי"ש. אבל לפי המבואר הכא, בסוגיא דפט"ח הוי בכלל רעהו. - אמנם כל זה כשאנו דורשים מרעהו למעט הקדש ממש. - אבל אם הוי ידעינן למעט הקדש מן והמת יהיה לו ומיותר רעהו דאז הוי דרשינן רעהו למעט פט"ח כיון שהוא דומה להקדש כמו שסבר הש"ס בהס"ד ואז הי' פטור אפילו כשהוזק הפט"ח כיון שממעט מרעהו. - אבל לפי האמת דלא כתיב והמת יהיה לו בשור. - מידרש רעהו למעט הקדש ממש, וממילא הוי פט"ח בכלל רעהו. - מטעם שאין זה הקדש ממש. - ונקרא ממונו של הבעלים. - ומי שהזיקו או המית אותו חייב בתשלומין.
ח ונפק"מ תצא לדינא דלשיטת התוס' דהפדייה לא באה בתור בעלים ולא בעינן שליחותם, מהני פדיון גם על ידי נכרי, וכן כתב הריט"א והמנח"ח.
ט והנה לדעתי תמוה זה הדבר לומר שגם נכרי שייך בדין פדייה דפט"ח. ואפילו אם אמרינן דשייך נכרי בפדייה דהקדש, זהו משום דהפדייה דהקדש לא באה בתור מצוה. - משא"כ פדייה דהפט"ח שהוא בתור מצוה. - ונכרי אינו בר מצוה. - ובאופן שהפדייה לא באה בתור מצוה, הרי זה כאינו פדוי. - והרי זה בגדר מכירה גרידא. - ומבואר דשיטת הרמב"ם דמכירה ליתא בתור פדייה, ואדרבה הדמים נאסרים, - ונראה עוד דאפילו אם פדה הנכרי בשה כיון דלאו בר פדיון הוא, הוי השה רק בתור דמים לחודיא, וצ"ע.
י עוד נראה דעיקר מצוה דפדייה חלה על הבעלים. ואחר שפודה אעפ"י שפדוי הוא אבל התייחסות המצוה שייכה להבעלים. - ולא מבעי' לשיטת הרמב"ם ועוד ראשונים שהיא בגדר שליחות פשיטא דהמצוה נחשבת להבעלים. - אלא אפילו לשיטת התוס' דלא הוי בגדר שליחות, מ"מ זכות בעלים לא נפקע מזה. - ואפשר שמטעם זה נחשב לבעלים והיינו דהזכות דביני וביני הוא ג"כ זכות עבור המצוה המוטלת עליו.
יא ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא דהנה הכא בפט"ח תניא דהגנב משלם כפל לבעלים מפני הזכות דביני וביני שיכול לפדות בשה כל דהוא ומטעם זה נקרא רעהו, - וקשה הא לפי"ז גם בגונב מן ההקדש ממש משל המקדיש טרם נתן ההקדש להגזבר, והיינו קדשי בדה"ב שיש להבעלים הזכות של פדייה דביני וביני היינו דיכול לפדות שוה מנה בשו"פ. - וא"כ הוי רעהו. - ואמרינן בזה ג"כ אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן, וכמו שאמרינן בפט"ח אשר על ידי זכות זה דלאחר זמן נקרא רעהו, ועיין בריט"א ד"ה והנה יש לעמוד וכו' יעוי"ש. אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר דדוקא בפדייה דפט"ח שהוא מטעם זכות המצוה דהפדייה, בזה הוי זכותו עדיף ונחשב לבעלים, וזכות זה לא ניתן לאחר והיינו אם איש אחר פודהו פדיונו ג"כ לבעלים, משא"כ בפדיון הקדש שזכות זה שייך לכל העולם ואין זה מצוה המוטלת על הבעלים דוקא. - ומטעם זה הפדיון להפודה. - וכיון שזכות זה אינו מיוחד להבעלים לחודיא להכי לא נקרא רעהו.
יב והנה יש לעיין בהא דתנן בקדושין נ"ו המקדש בפט"ח אינה מקודשת. - אמאי לא תתקדש בהא דביני וביני. וכמו שפריך הש"ס לעיל דלא מצי אתיא כר' יהודה מטעם דתתקדש בהא דביני וביני, ומשני שם דסבר כריובר"י דסבר אין פדיי' פחות משקל יעוי"ש, והנה זה אתי שפיר לשיטת רש"י ותוס' דמפרשים שם בסוגיא דבבא לימלך מורין לו דבעינן שה ששוה ברגיא. - וביותר אם הבא לימלך הוא עין יפה שהוא בשה ששוה סלע, וא"כ ליכא הא דביני וביני. - אמנם הרמב"ם דסבר להלכה דבשה כל דהוא פודין. - א"כ תקשה הלא לא אתיא המשנה כר' יהודה. - וקשה על הרמב"ם דפוסק כר' יהודה ופוסק דהמקדש באיסוה"נ אינה מקודשת, בפר"ה מאישות, וע"כ דכולל הרמב"ם כל איסוה"נ מדלא פרט איזה מהאיסורי הנאה, וע"כ דגם פט"ח בכלל, וא"כ קשה מדוע לא תתקדש בהא דביני וביני.
יג והנה התוס' רי"ד בפר' האיש מקדש כתב וז"ל פט"ח, ואעפ"י שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו אעפי"כ כל זמן שלא פדאותו הוי איסוה"נ ונמצא שלא נתן לה כלום, וה"ה בהקדש דאמרינן במזיד לא קידש מפני שלא נתחלל, וההקדש כדקאי קאי, ואעפ"י שהאשה יכולה לחללו על שו"פ כדקיי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, אפי"ה כל זמן שלא חללו, אינה מקודשת דבשעת קדושין לאו מידי יהיב לה, וה"נ הכא, עכ"ל. - ולכאורה דבריו תמוהין טובא דהרי זה היפך הסוגיא דפריך ותתקדש בהך דביני וביני, - והש"ס משני דסבר ר' יהודה כריובר"י דאמר דבעינן סלע. - ומצאתי בריט"א ד"ה אולם שמביא קושיא מספר חזון נחום בצ"ע.
יד ונראה ליישב דברי התוס' רי"ד דכוונתם כמו שכתבתי דהש"ס פריך ומשני דאתיא כריובר"י דאמר דבעינן סלע. - אבל לפי המסקנא סברי התוס' רי"ד כשיטת הרמב"ם דבשה כל דהוא שפיר דמי, וא"כ שוב הדרא הפירכא דלא אתיא סתם משנה גם לר' יהודה, מהטעם דהרי יכולה להתקדש בהך דביני וביני.
טו אמנם בזה שתירץ דאזלינן בתר השתא וכיון דעכשיו הוי איסור הנאה לאו מידי יהיב לה. - הנה בזה קשה טובא דא"כ מאי פריך הש"ס דתתקדש בהא דביני וביני, דהלא עכשיו לא נתן לה מאומה, ומדחזינן דהש"ס לא נחית לזה. - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי'.
טז ונראה דהסוגיא סוברת דבפודה אחר, הפדיון להפודה. - ולהכי סבר הש"ס דיש בפט"ח שיווי פרוטה גם עכשיו דהרי בידה לעשות מזה דמים. ולהכי פריך הש"ס דתתקדש בהא דביני וביני. אבל לפי המסקנא דהפדיון לבעלים, וממילא כשקידשה בהפט"ח דעכשיו אינו שוה מידי מטעם דאסור בהנאה. ואם תפדה בשה כל דהוא דאיכא ביני וביני שייך זה הביני וביני להמקדש שהוא הבעלים מטעם דע"כ כשהיא המתקדשת תעשה הפדיון אין זה אלא שליחות של המקדש מטעם דהמצוה על הבעלים הוא, והיא שליחותי' דידי' קא עבדה. - ומטעם הפדיון ג"כ שייך לו, ואעפ"י שהוא נתן לה הפט"ח לשם קדושין, וע"כ גם הביני וביני ישנה בכלל הנתינה. - אמנם ע"כ כיון שהפדיי' בעצמותה שייכה לו עם הביני וביני. - הרי זה כאילו נתן לה נתינה חדשה שבאה לו אח"כ אחרי הפדייה. - והרי"ז כאילו היא נתנה לו אח"כ כשתפדה את הפט"ח והוא החזיר לה. - נמצא דהחזרה דהפט"ח שבא אח"כ באה על ידה שהיא שלוחו, והביני וביני היא של המקדש. - ואח"כ זכתה מכח שאמר לה מקודם שנותנה. - נמצא דצריכה לזכייה חדשה שבא אחר הפדיון, והזכייה דעתה לא באה מכח הנותן. - והרי זה כטלי קדושיך מעל גבי קרקע דלא הוי קדושין. - ונתינה קמייתא לאו כלום הוא כיון דהוי איסור הנאה, ולית בה שו"פ. - והיינו דהביני וביני לא שייך לה. - דהרי היא מחויבת לעשות מקודם שליחותי דהמקדש, ואז הוא זוכה הביני וביני, ואח"כ תזכה היא ממנו. - וחסר בזה נתינה. ואפשר שזהו כוונת התוס' רי"ד בתירוצם. - ומזה יש להביא ראיה דלא מהני בקדושין טלי קדושיך מע"ג קרקע, ועי' בב"ש סימן ל' ובאב"מ שם מה שמביא מתשובת מוהרי"ל ולדברינו מוכח כן משיטת הרמב"ם והתוס' רי"ד.
יז ואפשר לומר עוד דהכא עוד גריעא מטלי קדושיך מע"ג קרקע. - משום דהרי יש בזה משום כי תקח. - והיינו כי בשליחותה שפדה את הפט"ח ואיכא ביני וביני. - עבור המקדש, נמצא דהיא נתנה לו כסף לא במתנה. - אלא היא השתדלה שירויח כסף וזהו כסף קדושיה, וא"כ הרי זה כנתנה היא. וא"כ לפי מה שמבואר יש בזה שתי חסרונות דהיינו חוסר הנתינה, וגם בעינן כי יקח. - והכא הוי כי תקח בזה שהיא נתנה לו הכסף דהביני וביני. - ואם היתה שלה דהיינו אם הוי אמרינן דהביני וביני שייך להפודה, א"כ הוי אמרינן דהאשה נתנה לו משלה בתור מתנה, ונעשה הביני וביני של המקדש, וממילא יכולה להתקדש לו. - וממילא יש לדון כי הפט"ח בעצמו יש בו שו"פ גם עכשיו, כיון שיש בזה ממון לאחר זמן. - וממילא יש כאן גם נתינה מצד המקדש, וזהו שיטת הש"ס לעיל בהא דפריך הש"ס ותתקדש בביני וביני. - אבל לפי המסקנא דהביני וביני הוי של המקדש וצריכה אח"כ לזכייה חדשה א"כ ליכא עכשיו נתינה, והוי זה כטלי קדושיך מע"ג קרקע וגם קרינן בזה כי תקח, ולא כי יקח, - ולהכי המקדש בפט"ח לא הוי קדושין.
יח גרסינן בירושלמי קדושין פר"ב ה' ח' פטר חמור ר' לעזר אמר מקדשין בו את האשה רבי יוחנן אמר אין מקדשין בו את האשה וכו' מה נפיק מן ביניהון עבד ופדיי' שלא מדעת הבעלים, ר' לעזר אמר אינו פדוי רבי יוחנן אמר פדוי יעוי"ש, והביאור בזה דר' לעזר סבר דהוי ממון בעלים לקדש בו את האשה. - להכי אינו פדוי כשפדאו אחר שלא מדעת הבעלים, ור"י סבר דאינו ממון בעלים לקדש בו את האשה, וממילא כיון שאינו בעלים על זה הפט"ח יכול גם אחר לפדותו. - וקשה הא גבי הפרשת תרומה דפשיטא דהוי בעלים על הטבל, ומ"מ סבר הש"ס דיש לומר דגם אחר יכול לפדות משלו על של בעל הכרי דהיינו דבעי הש"ס בזה. - ומדוע סבר ר' לעזר בפשיטות דאינו פדוי.
יט ונראה דסבר ר' לעזר דכיון שאמרה תורה דהברירה ביד הבעלים או לעשות פדייה או עריפה. - וסבר דעריפה ג"כ מצוה כשיטת הרמב"ם, וא"כ ביד הבעלים להפקיע זכות ממון לגמרי מהפט"ח. להכי אין רשות ביד אחר לעשות פדייה, ומטעם דאולי רוצה הבעלים לקיים מצוה דעריפה. - ואין זה דמיון לתרומה שהפירות עומדות להרמה, ומה"ט הוי ממון גמור אצלו לקדש בו את האשה. - והיינו דמטעם זה שבידו של הבעלים להפקיע את הממון, א"כ כל הזכות ממון שלו. - וממילא הפדיון שייך להבעלים. וממילא כשמקדש בו את האשה, ויש לה הזכות דביני וביני מטעם דשלה הן, וזהו כי תיכף בשנתן לה הפט"ח זכתה בהזכות דביני וביני. - אבל ר' יוחנן סבר דאחר יכול לפדות שלא מדעתו, והפדיון להפודה, ממילא כשהאשה פודה הפט"ח הוי הזכות שלה, וצריכה היא ליתן להמקדש, ואח"כ היא זוכה ממילא, ובאופן זה לא הוי קדושין כמו שכתבנו לעיל.
כ והנה חזינן מסוגיא זו דיכול אדם לפדות פט"ח של חבירו שלא מדעתו, והפדיון הוא שלו של הפודה. - ולפי שיטת הרמב"ם והרבה מן הראשונים סברי שזה הדין גם בתרומה בתורם משלו על של חבירו. - וע"כ הוא מטעם זכות שמחויב לעשות המצוה דפדייה. - וזה עושה עבורו המצוה, וא"כ חזינן דשייך זכייה אף בשאינו זוכה בהחפץ אלא זכות מצוה וזהו דלא כגדולי האחרונים שסברי דזכין לאדם אמרינן זכין מאדם לא אמרינן דהכוונה דבעינן זיכוי חפץ, עי' בקצה"ח סימן רמ"ג. והרי חזינן דפודין פט"ח שלא מדעתו דזהו ממש זכין מאדם דהרי הפדייה הוא להפודה.- והבעלים מפסידין הביני וביני ומ"מ יכול אחר לעשות כן לזכות להפלוני זכות המצוה אעפ"י שעל ידי זה מפסיד הריוח שיש בזה דהיינו הביני וביני.
כא והנה בעיקר הסברא שנחית לזה הקצה"ח לחלק שיש הבדל בזכות בין אם זכין לאדם ואינו מפקיע ממנו מאומה. - לבין אם מפקיע ממנו, והיינו דרק זכין לאדם אמרינן אבל זכין מאדם לא אמרינן. היינו במקום שיש הפקעה דממון אין זה נחשב לזכות. - הנה מצאתי באו"ז בהלכות פסחים סימן רכ"ד כתב עפ"י הירושלמי דקדושין פר"ב הא אמר ר' זעירא אמר ר' אלעזר אדם שוחט פסח של חבירו שלא מדעתו, ואינו מפריש שלא מדעתו, ומבאר שם דלהכי אינו מפריש שלא מדעתו משום שאין בידו להוציא ממון חבירו מרשותו שלא מדעתו אבל היכא שכבר הופרש לשם פסח מצי למישחט שלא מדעתו שאינו מפקיע ממוני' בכך אלא זכות הוא לו ושפיר דמי עכת"ד יעוי"ש. - מבואר להדיא דעת רבינו או"ז זה החילוק שיש הבדל בזכות ואם יש בזה הפקעה דממון אינו יכול שלא מדעת הבעלים. - אבל לפי"ז תקשה היאך יכול לפדות פט"ח של חבירו שלא מדעתו דהרי הכא איכא ג"כ הפקעת ממון היינו הריוח דביני וביני. - וע"כ צריך לומר דסבר רבינו דהפדייה דפט"ח אינו בתורת שליחות וזיכוי. - אלא הוא מטעם דלא בעינן הכא בעלים כלל, וכמו שכתבו התוס', ואפשר ששיטת התוס' כשיטת האו"ז דלא שייך הכא זכייה כיון שאיכא הפקעת ממון. - ולהכי פירשו שאין זה שייכות להא דתורם משלו על של בעל הכרי דהתם הוא מדין זכות ושליחות. - משא"כ הכא בפדייה דפט"ח דלא בעינן בעלים. והיינו שהוא מצוה דלא רמיא דוקא על הבעלים, וכל אדם יכול לזכות בזה כמו גבי הקדש, וזהו מטעם האיסור הנאה שיש על הפט"ח, אבל הרמב"ם ועוד ראשונים דסברי דנפשטה בעי' דתורם משלו על של חבירו לתרום שלא מדעתו מכח סוגיא זו דיכול לפדות פט"ח של חברו שלא מדעתו, ע"כ סברי דאמרינן זכין לו לאדם גם באופן שיש הפקעה דממונא. - וסברי ג"כ דכל עיקר המצוה דפדייה דפט"ח הוטל על הבעלים, וכשפודה אחר עושה שליחותי' דהבעלים, ויש זכות, היינו זכות המצוה ואעפ"י שמפסיד על ידי זה ממונא ג"כ מ"מ לא נגרע הזכות בשביל זה. - ומזה מוכח דע"כ נכרי ליתא במצוה זו דפדייה מטעם שזכייה הוא מטעם שליחות, ונכרי ליתא בשליחות. - וזהו דלא כהריט"א ומנח"ח שרוצים לומר דגם נכרי ישנו בזה. - וגם כמו שכתבנו לעיל דאף אם אמרינן כשיטת התוס' והאו"ז דזה אינו מטעם שליחות מ"מ כיון שיש מצוה, ונכרי ליתא בזה, ולא מהני הפדייה ע"י נכרי כלל.
כב ודינו של התה"ד שם שהביא הקצה"ח בסימן רמ"ג אם המשרתת יכולה להפריש חלה בלא רשותה של בעלת הבית תליא בפלוגתא דרבוותא. והיינו דלשיטת התוס' והאו"ז אינה יכולה להפריש בלא רשות מטעם דאיכא הפקעה והפסד בזה שנאסרה העיסה הנעשית חלה, וזהו זכין מאדם לא אמרינן. - אבל לשיטת הרמב"ם והראשונים דסברי דגם באופן דאיכא הפקעה דממונא אמרינן זכות הוא לאדם, ויכולה שפיר להפריש חלה גם בלא רשות, וכמוש"נ.
כג הנה יש לעיין אם מהני פדיון הבן שלא מדעתו של האב. - ולכאורה כשם שמהני פדיי' דפט"ח שלא מדעתו, א"כ תיהני גם בפדיון הבן. - וביותר דאיתקשו בכור אדם לבכור בהמה טמאה כהא דבכורות ד'. - ולקמן י"ב אמר רבא לפדייה הקשתיו. ולשיטת הרמב"ם והראשונים דסברי שזהו מטעם זכות שהוא מטעם שליחות, הנה הכא ג"כ הדין כן, ודמיא לתורם משלו על חבירו דהוי תרומה. וא"כ הוא הדין הכא. - אמנם לשיטת התוס' והאו"ז דסברי דהכא בפדיון פט"ח שהוא מטעם דלא בעינן בעלים. - והמצוה מוטלת על כל ישראל ויד כולם שווים בזה. א"כ אינו דומה לפדיון הבן שהמצוה מוטלת על האב כדכתיב וכל בכור בניך תפדה, נמצא דהאב מחויב בזה. - והרי"ז כדין תורם משלו על של בעל הכרי דלשיטת התוס' לא נפשטה הבעי' והוי ספיקא דדינא.
כד איברא דיש להעיר לפי מה שכתב הר"ן בפר"ק דפסחים דמילה ופדיון הבן מברכין בעל כיון שיכול לפטור ממנה על ידי אחר, ואח"כ הקשה מתרומה שאפשר לעשותה על ידי שליח ואפ"ה לא מברכין בעל וכתב דשאני תרומה שהשליח אינו תורם אלא מדעת בעלים וכו' ולא דמי למילה ופדיון הבן שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו יעוי"ש. - מבואר מדברי הר"ן דפדיון הבן יכול אדם לפדות שלא מדעתו, ולא בעי שליחות מאבי הבן.
כה ולכאורה קשה מדוע פשיטא לי' להר"ן כל כך דיכול אדם לפדות פדיון הבן שלא מדעתו, ומדוע משונה זה מהא דתורם משלו על של בעל הכרי דהוי בעי' דלא איפשטא דע"כ סבר הר"ן דלא איפשטא בעי' זו מדכתב בפשיטות דגבי תרומה בעינן דעת בעלים. - ומדוע בפדיון הבן כתב דיכול לפדות שלא מדעתו. - וע"כ דסבר הר"ן דזה נלמד מהא דפדייה דפט"ח. - וסבר כשיטת התוס' דזה לא הוי מטעם שליחות אלא מצוה זו רמיא גם על כל ישראל, ולא בעלים, וכל מי שירצה זוכה בהמצוה, וסבר הר"ן שזהו גם כן בפדיון הבן מטעם ההיקש דבכור אדם לבכור בהמה.
כו ומזה יש לתמוה על הריב"ש הובא ברמ"א סימן ש"ה דאין האב יכול לפדות על ידי שליח. - וזה תמוה דהלא מבואר דלשיטת התוס' והאו"ז והר"ן יכול לפדות אחר גם שלא מדעתו. - דלהרמב"ם ושאר הפוסקים הראשונים מהני מטעם זכייה שהוא מטעם שליחות. - וראיתי בביאור הגר"א שם שכתב ג"כ דיכול אדם לפדות בלא דעתו של אב כמו במעש"ש ובנטע רבעי ובהקדש. - וביותר שהוא רק חוב בעלמא ויכול אדם אחר לפרוע חובו אלא דלכתחילה יותר מצוה גבי אב עכת"ד יעוי"ש. והנה לא הביא מהא דפט"ח וגם ההוכחות שכתבנו. - אבל עכ"פ לדינא שפיר יכול אדם אחר לפדות בכור שלא מדעת האב. - אבל מהיות טוב יש לזכות המעות הפדיון להאב, ועי' בספרנו שאילות משה בחיו"ד סימן קכ"ג.
כז והנה בעיקר הבעי' דבעי הש"ס אם הפדיון להפודה. - הריט"א מביא בשם תוספות כת"י שהקשו וא"ת כל הקדש נמי איכא דביני וביני דהא אמרינן בעלמא הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, ומ"מ אחר מצי פריק, וי"ל דוקא בעלים יכולים לחללו על שו"פ, ולא אחר, עכ"ל. והנה תירוצם תמוה טובא הא מ"מ הקושיא במקומה דהא הבעלים יכולים לחלל שוה מנה על שו"פ, ויש להם דביני וביני. והנה מחותני הגאון ר' צבי פסח שליט"א אב"ד דירושלים ת"ו כתב לי בזה דבר נאה, והוא, דמפרש, דכוונת התוס' דסברת הגמ' הוא דאחר אינו יכול ליטול זכות הבעלים שיש להם דביני וביני, ולכן בהקדש דאחר אינו יכול לחלל אלא בשווי' שוב לא נגרע דביני וביני דזכות הבעלים דלעולם הבעלים יכולים לחלל שוה מנה על שו"פ כי גם לאחר הפדיון יש זכות המקדיש על אותו דבר שחל ההקדש על ידי הפדיון כי לעולם שם המקדיש על אותו דבר שחל ההקדש בכל מקום שהוא, וגם החליפין שבא על ידי הפדיון יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה עכת"ד.
כח והנה לדעתי הוא חידוש אשר לא נגרע זכות הבעלים גם על ההקדש שני. - ואדרבה לכאורה יש מקום לומר דנתבטל זכות בעלים בהקדש שני כמו שמצינו לענין חומש דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, שזהו דוקא בפדיון הבעלים, ועל הקדש שני אינו מוסיף חומש כמו שמבואר בב"מ נ"ה יעוי"ש. וע"כ דהבעלים נחשבים כאחר לענין הקדש שני. וביותר אם אמרינן דסברת התוס' בהא דיש להבעלים זכות זה דשוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל שהוא מטעם דיש להבעלים זכות שאלה כמו"ש הטו"א במגילה כ"ג. - וריט"א שם הביא שכן דעת התוס', ויש לחקור אם יכולים הבעלים למישאל על הקדש שני ומסתברא דשוב אין הבעלים יכולים לישאל על ההקדש, כיון שכבר בא ההקדש להגזבר בפעם ראשון וגם בפעם השני.
כט ובעיקר כוונת התוס' נראה דבזה ישונה הקדש מהא דפדיון פט"ח בהא דביני וביני. והיינו דבפדיון פט"ח הפודה פט"ח של חבירו הפדיון הוא להפודה, ומשתכר הביני וביני והוא לעצמו. - וזה ליתא בהקדש, והיינו דכיון דאחר אינו יכול לחלל רק בשוויו. - וא"כ אינו משתכר האחר מאומה, - ואעפ"י שמפסיד להבעלים הזכות דביני וביני. - אבל עכ"פ מרויח הוא להקדש. - וע"כ דזה לא נקרא הפסד להבעלים כיון שהקדיש היתה כוונתו שתהי' כל השווי' להקדש. - וא"כ כל מה שהקדש מוציא דמים מהדבר המוקדש כל זה הוא בניחותא דהבעלים מעיקרא, ולפי"ז כשבא אחר ופדה מן ההקדש בשוויו. הרי"ז כאילו בא כל הדמים ליד המקדיש. - משא"כ בפדיון פט"ח דכיון דהביני וביני הוא להפודה. נמצא דמשתכר האחר בממון של חבירו. - וזהו שבעי הש"ס אם באופן זה שמפסיד להבעלים הביני וביני לא דמי להקדש. - וזה ברור בכוונת התוס' וכמוש"נ.
א שם, ת"ר כיצד אמרו וכו' עשרה שיין וכו' וכתבו התוס' לפיר"ת דמפרש לעיל וכו' קשה למ"ל עשרה שיין בשה אחד סגי, אבל לפירוש הקונטרס דאינו חוזר ופודה אלא א"כ נותנו לכהן וחוזר ולקחן ניחא וכו' יעוי"ש. - והנה אעפ"י שפשטות דברי התנא מורה כפירש"י מדנקט עשרה שיין. - דמזה משמע דטרם שנתנו להכהן וחזר ונתנו לו לישראל אז דוקא יכול לפדות באותו טלה. - וגם באופן שיש הרבה ספקות ג"כ אינו יכול לפדות באותו טלה עצמו, וכן מבואר להדיא ברש"י בהא דתנן שתי חמורות שלא בכרו וכו' או ב' זכרים וב' נקבות אין לכהן כלום אלא מפריש עליהם ב' טלאים לאפקועי איסוריהן, והן לעצמן יעוי"ש, מבואר דאע"פ שיש ספקות מ"מ לא סגי בטלה אחד לצאת מספיקא אלא בעינן לאפרושי טלה אחד על כל ספק וספק, ולא סגי שיפריש טלה אחד, היינו להפריש פעם אחת ואח"כ להפריש אותו טלה על הספק השני. - אבל יש לעיין בטעמו של דבר דלכאורה כיון דלאחר הפרשה ראשונה זוכה בהטלה והוא לעצמו, וא"כ הרי הוי הטלה שלו, וא"כ מדוע לא יכול להפריש אותו טלה עצמו עוד פעם, וזהו באמת שיטת הר"ת בתוס'. ודברי רש"י ושיטתו בזה לכאורה תמוה טובא.
ב והנה לכאורה אפשר לומר דסברת רש"י דכיון דהטלה הבא בהפרשה לצאת מידי ספיקא לאפקועי איסורא, והטלה הוי לעצמו הוא רק מספיקא דהמע"ה. והנה כל זה הוא רק לענין ספיקא דממונא אבל לענין איסורא אין כאן בירור. - ונקרא עדיין ממון של כהן, וא"כ כשבא להפריש עוד פעם באותו טלה. הרי זה כאילו פוטר עצמו בממונו של כהן. אבל זה ליתא מכח הסוגיא בב"מ ו' דאיתא שם דמייתי הש"ס סייעתא דתקפו כהן דמוציאין מידו מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר, ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי נכנסין לדיר להתעשר דהרי נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן יעוי"ש, נמצא דאם לא מהני תפיסה, לא חשיב ממונו של כהן אלא הוא ממונו של בעלים, וכיון דמסקנא שם בסוגיא דתקפו כהן מוציאין מידו, א"כ מדוע לא מהני זה הטלה עצמו להפרישו עוד פעם לצאת מידי ספיקא ובזה הוי פשטות המשנה ופודה בו פעמים הרבה וצ"ע, ובריט"א מצאתי שהעיר ג"כ בזה.
ג והנה הרמב"ם בספק בכור פסק דתקפו כהן אין מוציאין מידו. - והקשו עליו דהרי מהא דהספיקות נכנסין להתעשר מבואר דתקפו כהן מוציאין מידו דאל"כ נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן, וזהו ע"כ מסקנת הש"ס. - אמנם הרשב"א בח"א סימן שי"א כתב לחלק בין ספק פט"ח עצמו לספק פדיון פט"ח. - והיינו דבספק פט"ח עצמו כיון דלא איתחזק ישראל בו יותר מהכהן, ולא הוי איתחזק הכהן יתר מהישראל והוי ספק השקול לשניהם, ולשניהם איכא דררא דממונא. - הלכך מאן דתפיס תפיס. - משא"כ בספק פדיון פט"ח דהיינו השה שהוא הפדיון יש לישראל חזקה דממונא, ואלימא חזקה טובא יותר מהפט"ח עצמו שאסור בהנאה ואין לו בעלים. - וכיון דהשה הפודה עומד ע"כ בחזקת הבעלים הנה בזה ע"כ סבר הרמב"ם ג"כ דבתקפו כהן מוציאין מידו. - וא"כ הא דמביא הש"ס סייעתא מהא דהספקות נכנסין לדיר להתעשר. - לאו סיוע הוי, ורבה דאמר שם לרב המנונא לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין מידי דחייה בעלמא הוא עכת"ד יעוי"ש.- -
ד והנה לשיטה זו ודאי דתקשה לרש"י דכיון דהאי שה יש לבעלים חזקה ואפילו אם תפס הכהן מוציאין מידו, א"כ אמאי אינו יכול לחזור ולפדות ספק פט"ח אחר.
ה ונראה בסברת רש"י דהא דאמרינן תקפו כהן מוציאין מידו היינו בהשיווי הדמים. - אבל אם יחזיר הכהן הדמים שוב יכול לעכב השה לעצמו. - והיינו דכל עיקר הדבר הוא משום דהדין בספק ממונא המע"ה ואין מוציאין ממון מספיקא. וגם תפיסה לא מהני מחמת שכן הדין דספק ממונא מוקמינן בחזקת מרי' קמא. - אבל כל זה מה ששייך להדמים, אבל בזה שנוגע להשה עצמו הבא בתורת פדיון להספק פט"ח שהוא אינו בא בתורת שיווי ודמים דהרי פודין בשה כל דהוא מדאורייתא ואפילו אינו שוה מאומה, והוא בא בתורת פדייה ולא בתורת חליפין ומכירה. - בזה לא נאמרה ההלכה דמוקמינן בחזקת מרא קמא. - ובזה הדין דהוי בתורת ספק השקול. - ואם תקפו כהן אין מוציאין מידו. - וע"כ הא דמוכיח הש"ס דתקפו כהן מוציאין מידו דאל"כ נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן, היינו הכוונה על הדמים דמי כולו שה שהוא ממונו של כהן אם אמרינן תקפו כהן אין מוציאין מידו. - אבל באופן שאין בזה דררא דממונא והוא באופן שנתן להכהן דמי כולו שה, והשה ביד הבעלים, דאז אפילו אם אמרינן תקפו כהן אין מוציאין, אתי שפיר מטעם דאין בזה ממון כהן ושפיר נכנסין לדיר להתעשר, דלא בעינן גבי מעשר שיווי הדמים, וסגי בעצם השה כמו שהוא אפילו בלעדי השיווי. - ולפי"ז הוי מצי הש"ס לשנויי הכי. - וזהו שיטת הרמב"ם דסבר דהוכחת הש"ס יש לדחות דהכוונה באופן שאין לו לכהן דין ודברים על הדמים, והשה כשהוא לעצמו, אין לו שייכות עם הדמים.
ו ובזה יש ליישב פירש"י הכא, והוא דסברת רש"י דכיון דהשה בא בתור פדיון להספק פט"ח נתפס בהשה הא דמפקיע איסורי' דהספק פט"ח. - ואעפ"י שהדמים שלו היינו שוויו, הרי הוא של הבעלים מצד דין התורה מטעם חזקת ממונא. - אבל השה לבדו בלעדי הממון. - אין לו להבעלים שום זכות מכח תפיסה, ואין זה נקרא עוד שה שלו, - מלבד חלק הדמים. - וכיון שהפדייה דשה לא בא בתורת שוויו שהוא בתורת דמים, אלא בא בתורת פדייה דהיינו בעצמותו. - ובזה הדין דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו. - נמצא דאם יפדה באותו שה עצמו הרי הוא פודה בדבר שאינו שלו, ולהכי פירש"י דעל שני ספיקי פטרי חמורים מפריש שני טלאים לאפקועי איסורייהו, זה נראה בביאור כוונת רש"י וכמוש"נ.
ז תוס' ד"ה שהיו לו וכו' אך קשה וכו' ומיהו לפירושו נמי קשה ההיא דלקמן ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין וכו' התם למ"ל עשרה בחד סגי שמן הדין הן שלו אעפ"י שהן ודאין א"כ בכל פעם ופעם חשוב כאילו נתנו לכהן וחזר ולקחן וכו' יעוי"ש.
ח ונראה דהנה חזינן שסברי התוס' דגם באופן שפטור מליתן לכהן כמו הכא שירש מאבי אמו כהן הרי"ז כאילו נתנן לכהן וחזר ולקחן. - וא"כ שפיר הקשו דלפירש"י בהא דפודה וחוזר ופודה זהו דוקא בשנתנו לכהן וחזר ולקחו ממנו. - ובאופן זה שסגי בהפרשה גרידא ג"כ אנו חושבין כן כאילו קבלן הכהן וחזר ולקחן ממנו. - ומטעם זה הקשו לפירש"י דמדוע בעינן עשרה שיין דהרי בזה אח"ז בחד סגי. - אבל לכאורה קשה טובא דלפי"ז היאך יתחייבו במעשר כיון דדינן כאילו לקחן מיד הכהן ולקוח פטור ממעשר בהמה. - וע"כ סברת התוס' דשאני לקוח זה כיון דהנתינה להכהן לא הוי אלא רק בשביל לאפקועי איסורא. - להכי לא נחשב ללקוח אעפ"י שחשבינן כאילו קבלן הכהן וחזר ולקחן. וזהו מטעם דלא היתה ברשותו של הכהן ממש, וסגי בזה להיות נקרא אשר יולד. - ואין זה לקוח ממש שפטור ממעשר בהמה. - אבל יש לומר דרש"י סבר דאין אנו חושבין לזה כאילו בא ליד כהן וחזר ולקחן דאז הי' פטור ממעשר בהמה מטעם לקוח. - וע"כ דשיטת רש"י דבאופן שפטור מליתן לכהן, לא קרינן בזה כאילו בא לידו, והנה הכא בשבאו הפטרי חמורים לידו של כהן והוא פטור מליתן לכהן, וממילא היורש בא מכחו פטור מליתן לכהן, אין כאן יד כהן כלל, ולא זכה בזה מאומה. - והפרשה בעצמותה הרי"ז נחשב לפדייה. וממילא בעינן פדייה חדשה לכל פטר חמור בפני עצמו. - ולא סגי בטלה אחד. - מטעם שחסר בזה זכייה דכהן, ולהכי בעינן עשרה שיין, כן נראה ביישוב שיטת רש"י. -
א ת''ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלקוח ושנותן לו במתנה פטור ממעשר בהמה. - והנה משמע מזה דכהנים חייבים במעשר בהמה, וזהו כמו שפסק הרמב"ם בפר"ו מה' בכורות ה"ג הכל חייבים במעשר בהמה כהנים לוים וישראלים, ומרן לא הראה המקור. - והנה מסוגיא זו מוכח להדיא דכהנים חייבים במעשר בהמה, מדלא פריך הש"ס דכהן פטור ממע"ב. - וע"כ דכהנים חייבים במע"ב. - ולהכי פריך הש"ס דהוי לקוח בהטלה שניתן לו עבור פדיון פט"ח. ויש לתמוה לשי' הר"ח הובא בחידושי הרשב"א בפר' ראשית הגז שכתב דכהנים פטורים ממע"ב. - איברא דהרשב"א הקשה עליו מהא דשבת נ"ד דראב"ע הוי מעשר תריסר אלפי עגלא בכל שנה ושנה יעוי"ש. והנה בשביל זה אפשר לומר דהר"ח יפרש כמו שפירשו התוס' בשם רבינו אלחנן דלא הוי הכוונה מעש"ב אלא הכוונה דהוי מעשר בהמת ארנונא למלך יעוי"ש. אבל מסוגיא דנא קשה טובא.
ב והנה המל"מ שם הקשה מהא דאיתא ב"ק בפרק הגוזל דמיבעי' שם אם כהנים בגזל הגר יורשים הוי וחייבים במעש"ב או מקבלי מתנות הוי ופטורים יעוי"ש, הרי מבואר דאי יורשים הוי חייבים במעש"ב ומסיים בצ"ע אבל אפשר לומר דשאני התם דכיון דהיו עשר בהמות אצל הגר ונתחייבו במעשר.- שוב לא פקע החיוב גם אצל הכהנים אי יורשים הוי. והרי זה דומה לכהן שירש מאבי אמו ישראל עשרה בהמות שמחויב לעשר כיון שנתחייבו ביד ישראל המוריש, ואינו דומה ללוקח ושנותן לו במתנה דפטור אעפ"י שנתחייבו ביד המוכר או הנותן, שאני התם דלא קרינן בהלוקח והמקבל אשר יולדו לו. - משא"כ יורש דברא כרעי' דאבוה, ומטעם זה רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי לענין שינוי רשות, ומה"ט אם אמרינן דכהנים בגזל הגר הזכות שלהם כזכיות יורש חייבים במעש"ב. - משא"כ הבהמות שנולדו ברשות הכהן סבר הר"ח דאין בהם חיוב מעש"ב כלל, אבל מסוגיא זו דהכהן שמגיע לו טלה אחד עבור פדיון פט"ח שפיר יצוייר דלא בא מעולם לכלל חיוב מעש"ב כגון שלא היו לה בעלים עדיין עשרה טלאים. ממילא אם הכהנים פטורים ממעש"ב, לא שייך אצלו נכנס לדיר להתעשר, ומדחזינן דלא פריך הש"ס מזה, מוכח דכהנים חייבים במעש"ב, וזהו כפסקו של הרמב"ם, וקשה טובא לשיטת הר"ח דסבר דכהנים פטורים ממעש"ב וצ"ע.
ג והנה לכאורה אפשר לפרש דכוונת הש"ס בהא דתנן נכנס לדיר להתעשר הכוונה באופן שנותן להכהן עשרה טלאים עבור עשרה פטרי חמורים. ואלו עשרה טלאים נתחייבו במעשר.- ואז לא נפטרו מטעם שבאו אצל הכהן. - ולזה פריך הש"ס שיש לפטרם מטעם לקוח או שנותן לו במתנה. - והיינו דיש לומר דרבינו הר"ח יפרש כן בכוונת הש"ס.
ד וגם איכא קצת הוכחה לזה, והוא מדלא משני הש"ס דמיירי שנתן להכהן טלה שהוא עדיין מחוסר זמן. - שאינו נכנס לדיר להתעשר כמבואר לקמן נ"ו, ומבואר שם דאמר רבי אסי אמר ר' יוחנן לקח עשרה עוברין וכו' וכתבו התוס' דה"ה נולדו כיון דהוי מחוסר זמן יעוי"ש. מבואר דלא מיעטה התורה מחוסר זמן מטעם לקוח וא"כ אם קבל הכהן הטלה במחוסר זמן שפיר יש עליו חיוב מעשר. ומדלא משני הש"ס כן יש לומר דסבר הש"ס דזה לא מהני גבי כהן, כיון שבלא"ה פטור ממעש"ב, והא דפריך הש"ס דליפטרו מטעם לקוח. - הוא משום דסבר בזה לפרש הא דתנן נכנס לדיר להתעשר מיירי שבא לידו של כהן עשרה טלאים ונתחייבו במעשר, ולזה פריך הש"ס דפטורים מטעם לקוח, - והנה הריט"א הקשה ג"כ מהא דמחוסר זמן ומיישב דהסוגיא אזלא אליבא דר' שמעון בן יהודה דסבר מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר יעוי"ש. - אבל לשיטת הר"ח אתי שפיר גם אליבא דרבנן, וכמו שפירשנו.
ה שם, אלא בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו שמפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן והן שלו. - וקשה מדוע לא מוקים התנא שהיה לו עשרה פטרי חמורים ודאין וכאידך דרב נחמן. - ואפשר דבא התנא להורות דגם בספק בעינן עשרה שיין. - ולא סגי בשה אחד להיות פודה בו פעמים רבות, וזהו כשיטת רש"י דאינו חוזר ופודה אלא אם כן נתנו לכהן וחזר ולקחן. - עוד יש לומר דבא להשמיענו דתקפו כהן מוציאין מידו כדמוכיח מזה הש"ס בב"מ, וזה מוכח מספק פט"ח וזה לא שייך באידך דרב נחמן דליתא שם שייכות לתקפו כהן דודאין הן שלו ממש. - ובזה מיושב הא דהקשה שם בהגהות ר' יהודה בכרך מדוע לא מביא מהמשנה מהא דתנן נכנס לדיר להתעשר יעוי"ש דלא קשה דהמשנה שפיר מתפרשא בודאין, וכאידך דרב נחמן, ואין מזה ראיה לתקפו כהן דמוציאין מידו.
ו ובעיקר הדבר הא דמפריש עשרה שיין שהקשו בתוס' למ"ל עשרה, הנה בשיט"מ לב"מ שם מביא וז"ל הקשו בתוס' דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים ותו קשה דמאי אתא רב נחמן לאשמעינן מתניתין היא, וי"ל דחדא מיתרצא בחבירתה דס"ד לא יוכל להפריש עשרה שיין מפני שמפסיד לכהן המעשר של אלו העשרה שיין שהוא מפריש כיון דבחד הוי סגי, קמ"ל רב נחמן דהרשות בידו להפריש עשרה והם שלו אעפ"י שפוטר את אלו העשרה מן המעשר, והיינו דקאמר והם שלו כל העשרה ואין צריך ליתן כלום לכהן מ"ה נר"ו עכ"ל. - ולכאורה דברים תמוהים הם מה שייכות יש לכהן במעשר בהמה, והלא אין בזה משום מתנות כהונה ודין מעשר בהמה שהוא נאכל לבעלים, ומצאתי בריט"א שהרעיש טובא בזה יעוי"ש.
ז ונראה דהנה יש לומר דיש בזה הפסד בהקרבת הקרבן. ואעפ"י שאין לכהן המקריב מאומה, וגם עור הבהמה של המעש"ב הוא לבעלים כמו"ש הרמב"ם בפר"ה ממעה"ק הי"ט, מ"מ יש בזה הפסד בדבר עצם ההקרבה, ויש בזה כעין גזל השבט היינו ההקרבה השייכה לכהנים. - ויש בזה גם שיווי ממון כמבואר לקמן נ"ג ע"ב אבל מקדישין אותן הקדש עילוי וכפירש"י יעוי"ש, ואתי שפיר גם דברי השיט"מ שם מה שהביא בשם הריטב"א דיש בזה גזל השבט, והריט"א הרעיש בזה יעוי"ש, אבל אתי שפיר כמו שכתבנו. - עוד נראה דאם אמרינן תקפו כהן אין מוציאין מידו יש בזה הפסד בזה שמעשרן שאינו יכול עוד לתפוס לאחר שנעשה מעשר. - אבל ההפסד בזה הוא רק על טלה אחד שהוא נעשה מעשר, אמנם הדברים נכונים כמו שכתבנו לעיל.
א שם, אמר ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן אלימא דמרחינהו עכו"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו"ם, אלא דמרחינהו ישראל מרשות עכו"ם מעשרן דאין קנין לעכו"ם באר"י להפקיע מיד מעשר והן שלו דא"ל קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה. - ויש לעיין מה זה סברא דליפטר מלמיתב המעשר מטעם דקנה מנכרי שהוא בר פטור, והלא כיון דעכ"פ כיון שקנה קודם מירוח, ומרחינהו ישראל, וא"כ יש עתה חיוב מעליא. ועוד הא דאיתא לקמן דמחלק הש"ס בין תרומה גדולה. והיינו דמחויב ליתן תרומה גדולה לכהן. - וקשה מדוע לא אמרינן בתרומה גדולה שיהי' שלו, וימכור לכהן. - ומה הבדל יש בין תרומה גדולה למעשר.
ב ונראה דיש הבדל בין אם הענין הוא מטעם האיסור לבין אם הענין הוא מטעם דררא דממונא. - והיינו כי בטבל הטבול לתרומה גדולה יש בזה איסור מצד עצמו, והנתינה לכהן לא הוי מצד דררא דממונא אלא רק מפני הקדושה דהפרשת תרומה דורשת הנתינה להכהן. וזהו כעין הפרשה דהקרבן, ואכילה דהכהן הרי"ז נחשב לגדר עבודה כמבואר בפסחים ע"ב ע"ב דרחמנא קריא עבודה. - משא"כ מעשר השייך ללוי זהו מצד הממון שאמרה תורה שזה שייך להלוי. - ואעפ"י שגם זה נקרא טבל ואסור באכילה. - אבל עיקר האיסור הוא מפני הנתינה להלוי. - נמצא דזהו ההבדל שיש בין תרו"ג למעשר. דבתרומה גדולה הנתינה להכהן מסתעף מהאיסור. - ובמעשר הדבר להיפך דהנתינה הוא העיקר, והאיסור מסתעף מכח חיוב הנתינה. - ולהכי הדין בתרו"ג שלא יכול הישראל לומר להכהן שלא ליתן התרומה מטעם דיכול לומר דאתי מכח גברא דלא מצי לאישתעי' דינא בהדיה. - משום דהאיסור נולד אצל הישראל. - ובזה שנוגע לאיסורא אין בזה שייכות לבעלים הראשונים. - והכח האיסור מביא לידי חיוב נתינה להכהן. - משא"כ מעשר שהעיקר בזה הכח הממון וזה בא בראשונה. - ומה ששייך לממון בזה יכול לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעי' דינא בהדיה. - ומפני הטבל מעשרן והן שלו. - וזהו שמחלק הש"ס בין תרו"ג למעשר.
ג אמנם בתרומת מעשר אשר מחויב הלוי להפריש וליתן לכהן. - הנה בזה ג"כ בא האיסור מצד עצמו והנתינה להכהן מסתעפת מהאיסור ממילא יש כאן חיוב נתינה כמו גבי תרו"ג. - אבל בזה חידשה תורה דין מחודש מה שאמרה תורה ללוים כי הניקחין מן הנכרי אין בזה חיוב נתינה להכהן כמבואר בהסוגיא. - ובקרית ספר כתב ומעשר ראשון דאינו טובל מצי אמר לי' קאתינא מכח גברא וכו'. ולכאורה דבריו אינם מובנים במה שכתב דמעשר ראשון אינו טובל דע"כ טבל הוא. - ואפשר שכוונתו ג"כ לזה שכתבנו דהכוונה דאינו טובל כמו שטובל לתרו"ג דהתם הטבל בא מכח דררא דאיסורא, ובמעשר ראשון הטבל בא מכח דררא דממונא מכח החיוב דהנתינה.
ד והנה הרמב"ם בפר"א מתרומות הי"א כתב דהישראל הקונה מן הנכרי קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל מפריש תרו"ג ונותנן לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן יעוי"ש. - וזהו דכיון שאמרה תורה להלוים דאינן חייבין ליתן התרומת מעשר להכהן בהפירות שנלקח מן הנכרי ומשמע שהלוי הוא עצמו הוא הקונה מן הנכרי, אמנם ע"כ גם בישראל הקונה כן הדין ג"כ דכיון דפטור מליתן להלוי המעשר. - להכי גם זכות הלוי יש לו ג"כ להישראל דאין צריך ליתן התרומת מעשר להכהן אלא מוכרה לו בדמים. - וזהו ההבדל שבין תרו"ג לתרומת מעשר. - וכן פסק הרמב"ם. והביאור בזה כמוש"נ.
ה ובעיקר הדבר אין להקשות בדבר ההבדל שבין תרו"ג לתרומת מעשר. מטעם דשני דינים הן דהא תרו"ג הדין של הבעה"ב הקונה שהוא זר, ולו לא פטרה תורה, משא"כ תרו"מ שהדין על הלוים ולהם פטרה תורה מתרו"מ בהפירות שלקח מן הנכרי וכמו שנאמר בקרא ואל הלוים וגו'. - והא דגם הבעלים הזרים פטורים מתרו"מ הוא מפני שכיון שפטורים מליתן המעשר ראשון ללוי. ממילא זוכה גם הזכות של הלוי, ופטור מליתן תרו"מ לכהן כמו שהלוי פטור אם הוא הקונה. - הנה כן פטור גם אם הקונה הוא זר, וכמו שכתבנו לעיל שזהו סברת הרמב"ם שכתב להאי דינא בישראל הקונה מהנכרי.
ו תוס' ד"ה טבלים וכו' אלא בעכו"ם התורם משלו על של ישראל וכו' יעוי"ש, וקשה טובא הלא כל ענין הא דתורם משלו על של חבירו דמהני הוא מטעם דזכות הוא לו, וזכיי' מטעם שליחות, ועכו"ם לישראל לא הוי בשליחות. - וחכ"א העיר בזה. - ונראה בכוונת התוס' לומר דההפרשה נעשית משל נכרי על של ישראל היינו מתבואת נכרי. אבל עצם ההרמה ופעולתה אין הכרח לומר דמיירי שהי' הנכרי התורם ממש, אלא הכוונה שישראל הי' עושה מעשה ההרמה בהסכם הנכרי. - והא דמסיימו התוס' הא דעכו"ם וכותי שתרמו וכו' אין כוונתם אלא לומר דשייך דין תרומה בתבואת נכרי, וממילא ישראל התורם הוי הרמה ג"כ לצורך עכו"ם כיון דיש עכו"ם במצוה זו דתרומה ואין להקשות כיון דאין שליחות לעכו"ם היאך מהני ישראל התורם בעד הנכרי. - דליתא דע"כ זה לא נלמד מדין תרומה, דע"כ דוקא בהא דתרומת ישראל הקפידה תורה שיהי' השליח דומיא דאתם, אבל ע"כ לא הקפידה תורה בתרומת נכרי שתהי' דוקא ע"י הנכרי ממש, ופשיטא דישראל יכול לתרום עבור הנכרי, דלא גרע מהנכרי עצמו, וכמו שהנכרי אעפ"י שע"כ אינו במצות הפרשה דהרי אינו במצוה זו דהפרשה, ומ"מ מהני הפרשה שלו.- וע"כ הטעם בזה דהחיוב מוטל על הפירות וקדושתה, והרמת הנכרי אינה אלא מעשה הרמה בעלמא, ואין דין זה מיוחד על הבעלים, רק הדין מוטל על הפירות, וממילא לא גרע ישראל התורם בהסכם הנכרי מההרמה דהנכרי בעצמו. - ולדעתי הדמיון הא דפירות הנכרי לענין תרומה כדין פדיית הקדש דלא בעי בעלים, וכל אדם יכול לפדות. - והנה הראשונים כתבו כן גם בפדיית פטר חמור דלא בעי בעלים, ותרומת עכו"ם אין בזה תורת בעלים, ובזה אתי שפיר כוונת התוס' בתירוצם, וכמוש"נ,
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0