דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

מתניתין:

אין פודין את פטר החמור:

לא בעגל, ולא בחיה כגון צבי ואיל, אלא בשה, דהיינו ממין העיזים או ממין הכבשים, ששני מינים אלו קרויים "שה". [1] לא בשחוטה ואפילו שה -

ולא בטריפה - [2]

ולא בכלאים, היינו שה הבא משני מינים, ואפילו מתיש הבא על הרחל, שהן האב והן האם קרויים שה.

ולא בכוי. [3] ורבי אלעזר [4] מתיר בכלאים - הבאים מן השה - מפני שהוא שה, ואוסר בכוי מפני שהוא ספק שה. [5] נתנו הישראל לפטר החמור לכהן, אין הכהן רשאי לקיימו ברשותו אפילו שעה אחת, [6] עד שיפריש שה תחתיו, ובגמרא יתבאר הטעם. [7]

גמרא:

שנינו במשנה: אין פודין לא בעגל ולא בחיה, לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי:

מתניתין מני [כשיטת מי היא משנתנו]? בן בג בג היא, דתניא:

בן בג בג אומר: נאמר כאן - בפדיון פטר חמור - "שה" ["ופטר חמור תפדה בשה"], ונאמר להלן - גבי קרבן פסח, שמות יב ה - "שה" ["שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו"], ולמדנו:

מה להלן בקרבן פסח פרט לכל השמות הללו שנזכרו במשנתנו, שהרי אמרה תורה "מן הכבשים ומן העזים תקחו", ושחוטה אינה ראויה לקרבן פסח, שהרי צריך שחיטה לשם פסח, וכלאים אינם קרבים כלל לגבי מזבח. [8]

אף כאן - בפדיון פטר חמור - פרט לכל השמות הללו שנזכרו במשנתנו.

אי מה להלן בקרבן פסח צריך שיהא השה זכר תמים ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור נאמר שיהא השה זכר תמים ובן שנה?

תלמוד לומר: תפדה תפדה ריבה. [9]

אי "תפדה תפדה - ריבה" אפילו כל הני שמות שנזכרו במשנתנו - שפסולים לקרבן פסח - נמי יהיו כשרים לפדיון פטר חמור? אם כן "שה שה" [גזירה שוה פדיון פטר חמור מקרבן פסח], מאי אהני ליה [מה הועיל לו], ובהכרח למעט את כל אלו הוא בא. [10]

איבעיא להו:

מהו לפדות פטר חמור בבן פקועה [שה שנמצא חי במעי אמו השחוטה]? [11]

ומפרשת הגמרא את הספק:

אליבא דרבי מאיר לא תיבעי לך [אין מקום ספק בזה] שפודין בו, דכיון דאמר רבי מאיר: בן פקועה טעון שחיטה, אם כן שה מעליא הוא.

אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן, דאמרי: שחיטת אמו מטהרתו; וצדדי הספק הם:

האם היות וכשחוט הוא, אם כן כבישרא בדיקולא דמי [כבשר בקלחת הוא], כלומר, כשחוט הוא, והרי אין פודין בשחוטה. [12]

או דילמא: כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל [כיון שעכשיו מתרוצץ הוא] "שה" קרינא ביה?

ונחלקו אמוראים בדין פדיון בבן פקועה:

מר זוטרא אמר: אין פודין בו, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ורב אשי אמר: פודין בו.

אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מאי דעתיך, דילפת מפסח [מה הוא טעמך, הרי ודאי משום שאתה לומד מקרבן פסח], ובקרבן פסח בן פקועה אינו כשר, שהרי יוצא דופן הוא, ויוצא דופן אינו קרב לגבי מזבח, [13] אי [אם כן נלמד גם]: מה להלן בקרבן פסח זכר תמים ובן שנה, אף כאן זכר תמים ובן שנה!? ומשנינן: [14] "תפדה תפדה" ריבה.

אי "תפדה תפדה - ריבה", אפילו בן פקועה נמי יהא כשר.

אם כן "שה שה" מאי אהני ליה. [15] איבעיא להו: מהו לפדות בנדמה [כגון רחל שילדה מין עז, שהוא בן רחל הדומה לעז]? [16]

ומפרשת הגמרא את הספק:

אליבא דרבי אלעזר לא תיבעי לך שפודין בו, כי השתא בכלאים פרקינן [אם בכלאים פודים, כשיטת רבי אלעזר], בנדמה מיבעיא [ודאי שפודין בו]. [17]

כי תיבעי לך אליבא דרבנן: האם בכלאים הוא דלא פרקינן לחכמים, אבל בנדמה פרקינן, או דילמא: לא שנא?

תא שמע שפודין בנדמה, ממה ששנינו בברייתא:

פרה שילדה מין עז, אין פודין בו, ומשמע: דוקא כשאמו פרה אין פודין בו, כי אינו שה אלא עגל כמינה של אמו, אף שדומה הוא לשה, הא רחל - שמין שה הוא - שילדה מין עז - פודין בו; והרי:

מני היא ברייתא זו?

אילימא רבי אלעזר היא, כך אי אפשר לומר, דהא בכלאים נמי פרקינן לרבי אלעזר וכל שכן בנדמה, ולא היה צריך התנא להשמיענו שפודין בנדמה.

אלא לאו רבנן היא, הרי למדנו שפודין בנדמה לרבנן שלא כמו בכלאים.

ודחינן: לא כאשר הכרחת שברייתא זו רבנן היא, אלא לעולם רבי אלעזר היא, ודקשיא לך: והרי לרבי אלעזר פשיטא שפודין בנדמה, לא תיקשי, כי חידוש הברייתא אינו הדיוק שבעז הנולד מן הרחל פודין בו, אלא היא גופה - עיקר דין הברייתא - קא משמע לן, דפרה שילדה מין עז אין פודין, ומשום שעגל הוא ולא שה; והחידוש הוא:

לא תימא: זיל אבתריה דידיה והאי עז מעליא הוא [בל נאמר: נלך אחר הולד עצמו, ונחשיבנו כעז לפדות בו]

אלא זיל בתר אימיה [לך אחר אמו] והאי עגל הוא ולא עז, ופסול לפדיון. [18] תא שמע שאין פודין בנדמה, מהא דתני רבה בר שמואל:

איזהו כלאים, רחל שילדה מין עז, ואביו שה.

ואשר לכאורה אין מובנת הברייתא, כי אם אביו שה, וכי כלאים הוא, והרי נדמה הוא!? [19]

אלא בהכרח שכך היא כוונת הברייתא:

איזהו דמי לכלאים דשויוה רבנן כי כלאים, כלומר איזהו "נדמה" שהוא דומה לכלאים ואמרו חכמים שהוא פסול כמו כלאים: רחל שילדה מין עז, ואביו שה.

והרי למאי לענין מה שנינו בברייתא זו שהנדמה פסול:

אי לקדשים לפוסלו לקרבנות, כך אי אפשר לומר, שהרי: מהיכא דממעט כלאים מהתם ממעט נדמה, כלומר, למה לי לדמות נדמה לכלאים, והרי כשם שיש כתוב למעט כלאים, כך יש כתוב למעט נדמה; דהרי תניא:

כתיב [ויקרא כב כז] "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן:

"שור או כשב" פרט לכלאים.

"או עז" פרט לנדמה; הרי שהכתוב ממעט את הנדמה לענין קדשים בפירוש, ואין צריך לדמותו לכלאים.

אי לבכור, שמא תאמר שהברייתא עוסקת בפטור מדין בכור בהמה טהורה בנדמה; אף כך אי אפשר לומר, שהרי אין צורך לדמותו לכלאים, [20] כי "אך בכור שור" אמר רחמנא, ללמדנו: עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולמעט את הנדמה מן הבכורה.

אלא תאמר שהברייתא באה למעשר בהמה, למעט את הנדמה מחיוב מעשר בהמה כמו את הכלאים; אף כך אי אפשר לומר, שהרי "תחת" ["כל אשר יעבור תחת השבט"] תחת ["והיה שבעת ימים תחת אמו"] מקדשים גמר, ומגזירה שוה זו למדנו למעט הן את הכלאים ואת הנדמה מחיוב מעשר בהמה כמו שהם פסולים לקרבנות, ואם כן למה לנו להשוותו לכלאים, מאחר שמאותו מקור של כלאים אנו ממעטים נדמה.

אלא ודאי שלפטר חמור, כלומר, לפסול באה הברייתא את הנדמה מלפדות בו את פטר החמור, כמו כלאים - הרי למדנו שאין פודין בנדמה.

ודחינן: לא כאשר הכרחת ופירשת שהברייתא עוסקת בפדיון פטר חמור, אלא לעולם למעשר לפטור את הנדמה מחיוב מעשר בהמה, והברייתא עוסקת בכגון שיש בו מקצת סימנין שהוא דומה לאמו, וללמדנו שמכל מקום פטור הוא מן המעשר, ובזה לא תיקשי לך: הרי תחת תחת מקדשים גמר, ולקרבן הרי פסול הנדמה אפילו אם יש בו מקצת סימנין; הא לא קשיא:

כי מהו דתימא: אדרבה "העברה" ["כל אשר יעבור תחת השבט"] העברה ["והעברת כל פטר רחם לה'"] מבכור גמר, ובבכור הרי שנינו לקמן טז ב [והובא לעיל ג ב]: רחל שילדה מין עז... פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב; והייתי מחייב במעשר את הנדמה שיש בו מקצת סימנין בהם הוא דומה לאמו, וכמו שחייב הוא בבכורה - קא משמע לן הברייתא: תחת תחת מקדשים גמר, ולא העברה העברה מבכור, וכשם שהנדמה פסול לקרבן, אפילו אם יש בו מקצת סימנין כאמו, [21] כך הוא פטור ממעשר בהמה. [22]

איבעיא להו:

מהו לפדות פטר חמור בפסולי המוקדשין [כגון קדשים שהוממו] שנפדו ויצאו לחולין?

ומפרשת הגמרא את הספק: אליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך שודאי פודין בהן, שהרי כיון דאמר פטר חמור מותר בהנאה, אם כן חולין הוא פטר החמור, ובודאי יכול לפדותו בפסולי המוקדשין.

כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה, דאמר פטר חמור קודם פדיון אסור בהנאה - ולדעתו יש להסתפק מאי יהא דין הפדיון בפסולי המוקדשין? וצדדי הספק הם: האם נאמר, כיון דאסור פטר החמור בהנאה, אם כן אין איסור פטר חמור חל על איסור של פסולי המוקדשין, שהרי אף לאחר פדיונן יש בהן איסור גיזה ועבודה.

או דילמא: כיון דלא תפיס פדיונו ואין הפדיון נאסר כמו פטר החמור עצמו, אם כן אפקועי איסורא בעלמא הוא, ואין כאן איסור שחל על איסור. [23]

אמר רב מרי בריה דרב כהנא:

מי זוטר מאי דכתיב בהו "כצבי וכאיל" [וכי מילתא זוטרתא היא מה שדימתה התורה את פסולי המוקדשין לצבי ואיל, וכמאמר הכתוב - דברים יב, גבי פסולי המוקדשין - "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל"]!? ולמדנו: מה צבי ואיל אין פודין בהם, אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם.

מוסיפה הגמרא: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאנו לידי המידה הזאת] ללמוד שאין פודין בפסולי המוקדשין משום שדימתה אותם התורה לצבי ואיל]; אם כן:


הערות

[1] כתב רש"י [בגמרא ד"ה או דילמא]: כל הנך "אין פודין" דאמר במתניתין, שלא בשוין קאמרינן, דאי בשוין אפילו בשילקי שרי, [כמבואר לעיל יא א].

[2] כתב רש"י: כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, וכן כתב הרע"ב; וכתב בתוספות יום טוב שם: פשיטא לי מילתא, דנקטו הכי, לפי שהוא טרפות הנראה והניכר, אבל ודאי אי הוה טרפות אחרת, נמי הפדיה שפדה בו אינו כלום. ובראשית בכורים ד"ה והא, וד"ה בנוגע, צידד לפרש שהוא בדוקא, ראה שם.

[3] בחולין עט ב נחלקו רבי אליעזר וחכמים בכוי לענין אותו ואת בנו שאינו נוהג אלא בבהמות, ומבואר שם בגמרא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים, זה הבא מן התייש ומן הצביה, [ולא בריה בפני עצמה, רש"י] ; ושם מתבארת יסוד מחלוקתם שהיא תלויה בדין חוששין לזרע האב, וב"שה" ואפילו מקצת שה, ראה שם. ושם דף פ א, אמר רב יהודה: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; ופירש שם רש"י, דרב יהודה נמי מודה שלא זה כוי שנחלקו שם רבי אליעזר וחכמים לענין אותו ואת בנו, וסייע עצמו רש"י מסוגיית הגמרא לעיל ז א "לעולם אין מתעברת:. בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה, חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה", והיינו מה שנחלקו לענין אותו ואת בנו בכוי שהוא בא מחיה ובהמה. והכוי שנחלקו כאן רבי אלעזר [כגירסת התוספות] וחכמים: הנה רש"י פירש כאן, דהיינו ספק חיה ספק בהמה, ומשמע, שהכוונה לכוי שהיא בריה בפני עצמה. ואילו בבבא קמא עח א ד"ה כוי פירש את משנתנו, דהיינו: הבא מבהמה וחיה, וכן פירש רבינו גרשום כאן, דהיינו הבא מן התיש ומן הצביה, וכן פירש רש"י את משנתנו ביומא מט ב. ובמהרי"ט אלגאזי [יב ג] פירש לדעת רבינו גרשום ורש"י ביומא את מה שאמר רבי אלעזר בסיפא "מפני שהוא ספק": דבכוי הבא מן הצבי והתיישה, מספקינן - ראה חולין עט ב דספק הוא - אם חוששין לזרע האב שאינו שה, ואם כן הולד מקצת "שה" הוא, ואין פודין בו, או שמא אין חוששין לזרע האב ושה גמור הוא, ראה שם ביתר אריכות. ובאהל משה הביא, שמדברי רבי אלעזר מדוקדק שכוי האמור כאן היינו הבא מן התייש ומן הצביה [או להיפך], שהרי לשונו של רבי אלעזר הוא: מתיר בכלאים ואוסר בכוי, ואם לאו שאף כוי כלאים הוא, אין שייך לקשר בין כלאים לכוי; [ויש להעיר עוד, דאם משנתנו עוסקת בכוי שהוא בריה בפני עצמה ואינו בא מתיש ומצביה, למה צריך להזכיר כלל שאין פודין בכוי, והרי אין בו צד ספק שהוא שה, כי אפילו אם מין בהמה הוא, מכל מקום מין אחר הוא].

[4] כן גרסו תוספות, ראה שם.

[5] ראה מה שנתבאר בזה בהערה לעיל על דברי חכמים.

[6] נתבאר על פי רש"י בעמוד ב ד"ה לקיימו, וחלוק הוא מישראל שאין צריך להקדים את הפדיון אלא משום זריזין מקדימין למצוות. אבל הרע"ב מפרש: אין הכהן רשאי להשתמש בו, וכן משמע ברמב"ם ביכורים יב יד שכתב: ואסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו, והיינו משנתנו ומפרשה כן, וכן הוא בטור ושולחן ערוך סימן שכא; אור גדול על המשניות, ויתבאר טעם החילוק בין כהן לישראל בגמרא, וראה בהערות שם מה שיש להוסיף ולבאר בזה. ובשו"ת הרדב"ז [חלק א סימן תצו] כתב על ספיקו של התרומת הדשן [פסקים סימן רלה], אם ישראל שיש לו פטר חמור ורוצה ליתנו לכהן אם יצא, או דילמא צריך לפדות אותו בשה על כל פנים: מי שנסתפק בזה לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל שכתב "לפיכך אם לא פדאו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן אסור לכהן שישתמש בו עד שיפדנו בשה ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר" ; הרי לך בהדיא שאם נתן לכהן הפטר חמור בעצמו יצא ידי נתינה, אלא שמוטל על הכהן לפדות לפי שהוא אסור בהנאה קודם פדייה, דאם לא יצא ידי נתינה אמאי מוטל על הכהן לפדותו, על הישראל מוטל, ויחזור ויקח הפטר חמור, ופשוט הוא; [וראה מה שכתב על דבריו בברכי יוסף בגליון השולחן ערוך סימן שכא]. [ולפי דרכו למדנו עוד לפשוט את הספק שהובא בהערות לעיל ט א בשם הקהלות יעקב סימן ג, אם הפדיון שמפקיע את האיסור הוא במה שנעשה ממון השבט, או שבפדיון נפקע האיסור בלי קשר לדין מתנות הכהונה; ומכאן מוכח כצד השני, שהרי משנתן הישראל לכהן את פטר החמור כבר נתקיימה מצות הנתינה, ומכל מקום צריך הכהן לפדותו כדי להפקיע את איסור ההנאה; ומיהו כבר נתבאר בהערות שם להוכיח לכאורה, שאם כי האיסור נפקע רק בזכיית ממון השבט, מכל מקום היינו דוקא כשיש דין ליתנו לכהן].

[7] ברמב"ם הנזכר בהערה לעיל הוסיף: או יערפנו ויקבר; ולפי דברי הרדב"ז - בהערה 6 - שבנתינת פטר החמור לכהן נתקיימה מצות הנתינה, חידוש יש בדברי הרמב"ם, כי יש לומר, שלא אמרה תורה אלא "ואם לא תפדה וערפתו", אבל אם נתן את פטר החמור לכהן הרי זה כמי שפדהו ונתן את הפדיון לכהן, ואין בו דין עריפה; ודומה לסברא זו ראה בהערות לעיל ט ב בשם השערי ישר, דאין שייך מצות עריפה בספיקות, אף שיש לומר: ספק עריפה לחומרא, כיון שאין בהם מצות פדיה, והתורה אמרה "ואם לא תפדה וערפתו", ובספיקות שאינו חייב בפדיון משום שהממע"ה, גם מצות עריפה אין בהם.

[8] נתבאר על פי רש"י; וראה מה שיתבאר בענין שחוטה בהמשך הסוגיא בהערות. והנה רש"י לא הזכיר מה פסולו של כוי למזבח ; והנה אם בא הוא מן הבהמה והחיה - ראה בזה בהערה על משנתנו - אם כן כלאים הוא, אך אם כפירושו של רש"י במשנתנו דמשמע שהוא מפרש שהכוי בריה בפני עצמה היא, צריך ביאור למה פשיטא לן בפסח שהוא פסול יותר מלענין פדיון! ?

[9] רש"י סתם ולא פירש את כוונת הדרשה; והנה מצינו לעיל י ב "תפדה תפדה", ופירש שם רש"י ששתי פעמים נאמר "ופטר חמור תפדה בשה"; וראה בהערה שם בשם מהרי"ט אלגאזי.

[10] כאן סתם רש"י ולא פירש, למה מסתבר להעמיד את הגזירה שוה לזה ואת הריבוי לזה; אך בהמשך הסוגיא דאמרינן כעין זה לענין בן פקועה, דמסתבר להעמיד את הגזירה שוה כדי למעטו, נתן רש"י טעם בזה, ראה שם.

[11] פירוש: כשלא היה שוה בן הפקועה כשויו של החמור, שאם שוה הוא כערך החמור, הרי בשויו פודין בכל דבר, כמבואר לעיל יא א; על פי רש"י בד"ה או דילמא.

[12] ראה בהערה בהמשך הענין, אם הכוונה היא ללומדו מפסח, או משום שאין שם שה עליו, [וכאשר משמע הלשון "כבישרא בדיקולא"].

[13] א. כן פירשו רש"י ורבינו גרשום; אך התוספות בחולין עד ב ד"ה תמהו על זה, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו, דאמר לעיל דאליבא דרבי מאיר לא תיבעי לך, דשה מעליא הוא; ולכן פירשו "אלא מיפסיל משום שחוטה, דאין פודין בשחוטה"; פירוש: בפסח פסול הוא משום שחוטה, וילפינן מפסח לפוסלו לפדיון. ומה דפשיטא לן דלענין פסח חשוב בן הפקועה כשחוטה, הוא על פי מה שכתב רש"י לעיל בפסול שחוטה ממש לפסח, שהוא משום שצריך שחיטה לשם פסח, והוא הדין בן פקועה שאין שייך בו שחיטה כלל. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז כאן, כתב, שרש"י ותוספות הולכים בזה לשיטתם: דרש"י בחולין עה ב ד"ה ארבע סימנין אכשר ביה רחמנא, כתב: דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו, ולא אמרינן דשחוט ועומד הוא, ואם כן לשיטתו בן פקועה אין לפוסלו לקרבן פסח מטעם שחוט, שהרי יכול לעשות שחיטה לשם פסח, דגם שחיטת בן פקועה שחיטה היא; ואם כן אי אפשר לפרש דילפינן מפסח לפוסלו משום ששחוט הוא. ואילו התוספות סוברים שם, שאם נשחטה האם שחיטה כשירה לגמרי, שוב אין שייך שחיטה בעובר, ואם כן פסול הוא לפסח מטעם דכשחוט הוא. ב. במהרי"ט אלגאזי [י ב]: הביא מחידושי הרשב"א שם בשם הרמב"ן ליישב קושיית התוספות על רש"י, דלעולם כפירוש רש"י, וקודם דמסיק אדעתיה לגמור גזירה שוה מפסח, היה סבור דלרבי מאיר לא מיבעיא לן דשה מעליא הוא, אבל השתא דיליף גזירה שוה, לרבי מאיר נמי אין פודין. ומבואר מדברי הרמב"ן, שספק הגמרא לפוסלו משום דכבישרא בדיקולא הוא, אין הכוונה ללומדו מפסח שהשחוטה פסולה לו, אלא שאין שם שה עליו ואין צריך ללומדו מפסח, ומר זוטרא הוא שפסלו משום דילפינן מפסח; וראה רש"י בבבא קמא עח א ד"ה ולא בשה שחוטה, שפירש את טעם משנתנו בשחוטה, שהוא משום "דלאו שה קרינא ביה"; אך ראה בתוספות בבא קמא עז ב ד"ה זה, שכתבו: וכי תימא דטריפה ושחוטה [שאין פודין בו פטר חמור] ממשמעותיה ד"שה" נפקא - כמו עגל וחיה, [אי אפשר לומר כן], דהא אמר ביומא מט ב דפר אפילו שחוט קרוי פר, וכן שה דפסח אי לאו דכתיב "מהיות משה" [דמשמע] מחיותיה דשה; [ראה בסוגיא שם שנחלקו אמוראים לענין פר שחוט אי מיקרי פר, ומקשינן משה דפסח דמשמע דלא מיקרי שה לאחר שנשחט, ולכן אין נמנין ומושכין ידיהן ממנו אחר שנשחט, ודוחה הגמרא דכתיב "מהיות משה" מחיותיה דשה, ושוב מקשה מר זוטרא ממשנתנו שאין פודין בשחוטה, ומשמע ששה שחוט לא מיקרי שה, ודוחה הגמרא ששחוטה פסול לפדיון מגזירה שוה דפסח ; וראה גם במהרי"ט אלגאזי יב ב]. [ויש לעיין לשיטת הרמב"ן: מנין לרב אשי שמר זוטרא חידש סברא חדשה שלא נזכרה בצדדי הספק, והרי שמא סובר הוא דכבישרא בדיקולא הוא, ואכן לרבי מאיר כשר הוא; וצריך לומר ששמע כן מפיו]. ג. בעיקר הקושיא על רש"י, הנה רש"י כתב כאן במה שביאר מר זוטרא את טעמו שהוא משום "שה שה מאי אהני ליה": ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי; ואם כן, הרי באמת לא מצינו למילף מפסח אלא דוקא אם כשחוט דמי, אבל אליבא דרבי מאיר שאינו כשחוט, אין לחלק בינו לבין זכר תמים ובן שנה שאינו נלמד מפסח.

[14] מסתבר שמר זוטרא הוא שיישב כן.

[15] א. פירש רש"י: ומסתברא למעוטי בן פקועה, דכשחוט דמי ולא שה הוא, ו"תפדה" מרבינן בעל מום ונקבה ובן שתי שנים דשה נינהו; והנה רש"י עצמו מפרש שהלימוד הוא משום שיוצא דופן פסול לפסח, ומכל מקום כתב רש"י דהסברא ללמוד פסול זה הוא מטעם אחר ומשום דכשחוט דמי, וצריך תלמוד. ב. בראשית בכורים הבין, שמחלוקתם היא על כל המשנה, שלדעת רב אשי כל השמות הללו אינן פסולין משום דילפינן מפסח, ואילו לדעת מר זוטרא פסולם הוא משום דילפינן מפסח; והביא כן גם מלשון הרמב"ם בכורים יב ח שמנה טריפה כלאים ושחוט, ומסיק דלא נקרא שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד, ומשמע דמלשון שה ממעט לכל הני, ולא משום גזירה שוה דשה שה מפסח, וכנראה טעמו משום שפסק כרב אשי דהוא בתרא; [וראה גם ברש"י בבבא קמא עח א ד"ה ולא בשה שחוטה, שכתב את הטעם משום "דלאו שה קרינא ביה", אך ראה תוספות בבבא קמא עז ב ד"ה זה שהכריחו שלא כפירוש זה מן הסוגיא ביומא מט ב לענין פר שחוט ביום הכפורים ושה שחוט בפסח, אך ראה בהערה לעיל שמחלוקת אמוראים היא שם לענין פר שחוט ביום הכפורים, ושם מדמה הגמרא שה שחוט לענין פדיון לפר שחוט; אלא שיש להעיר, דמר זוטרא הוא זה שהוכיח שם ממשנתנו דשה שחוט לא מיקרי שה, ואילו כאן סובר הוא שהפסול הוא משום דילפינן מפסח; ויש לעיין עוד: אם כן למה אמרו לעיל דמתניתין בן בג בג היא הלומד לפסול את כל השמות הללו מפסח, והרי שמא כרב אשי הפוסלם מטעם אחר]. ומיהו הקשה: אמאי אין פודין בכלאים ובטריפה, שהרי שה הוא! ? וכתב שם לחדש דכלאים הבא מרחל ומעז, אף דכל אחד הוא שה בפני עצמו, מכל מקום התולדה משניהם אינו חשוב שה, כיון דפתיך ביה צד רחל וצד עז לא נקרא שה אלא בריה בפני עצמה, ראה מה שנתבאר עוד שם; וראה עוד שם, מה שצידד לפרש בטעם טריפה שאין פודין בו.

[16] נתבאר על פי הכסף משנה ביכורים יב ט; ולשון הרמב"ם הוא "שה הדומה לאחר" ולשונו צריך ביאור.

[17] כעין זה בבבא קמא עח א בענין אחר "השתא כלאים אירבי ליה, נדמה מיבעיא"; וראה עוד בגמרא לקמן בעמוד זה, שנדמה נקרא "דמי לכלאים".

[18] א. הנה לעיל ה ב שנינו: שהיוצא מן הטמא טמא הוא; ולכן חמור שילדה מין פרה הרי היא אסורה באכילה. והביא בקהלות יעקב סימן ד בשם תשובת יד אליהו שנסתפק: אם הולד חשוב בהמה טמאה לכל דבר, וחלבה מותר כחלב הטמאה, ואין נוהג בה איסור אבר מן החי כבהמה טמאה, או שמא: כיון שיש לה סימני טהרה הרי היא בהמה טהורה, ולענין אכילה בלבד אסרתו תורה, כדילפינן לה התם מן הכתובים גבי איסור אכילת בהמת טמאה. ובקהלות יעקב שם פשט ספיקו מסוגייתנו, שהרי מבואר כאן, דפרה שילדה כמין עז אזלינן בתר אימיה ועגל הוא, ואם כן חמור שילדה כמין פרה חמור הוא, ודין בהמה טמאה לו לכל דבר; ולפי דבריו נמצא, דהמבואר כאן שאזלינן בתר אימיה הוא נלמד מן הכתוב המבואר לעיל שיוצא מן הטמא טמא; [וראה לשון הגמרא לעיל גבי יוצא מן הטמא: לא תימא זיל בתריה דידיה:. אלא זיל בתר אימיה, ומביאה על זה הגמרא שם את הכתובים האוסרים אותו באכילה]. אך ראה לעיל בהערות שם, שנתבאר ביאור אחר בכוונת ספיקו של היד אליהו, והוא, שאינו מסתפק אם אזלינן בתר אימיה וחמור הוא וזה הוא טעם איסורו, או אזלינן בתר דידיה ופרה היא, אלא שאסרתו תורה באכילה משום יוצא מן הטמא; אלא ספיקו הוא, דאפילו אם חמור שילדה מין פרה חמור הוא - וכדמוכח מסוגייתנו - מכל מקום לענין שם בהמה טהורה ובהמה טמאה מעיקר הדין אין לנו לילך אחר המין, אלא אחר מציאות סימני טהרה, ואפילו חמור שיש לו סימני טהרה טהור הוא, ולפיכך יש לדון, שאם כי גילתה התורה לענין אכילה שהיוצא מן הטמא טמא ואף על פי שיש לו סימני טהרה, מכל מקום לענין שאר הדינים התלויים בדין בהמה טהורה, אזלינן בתר סימני הטהרה. ולפי זה נמצא, דמה שנתבאר כאן דאזלינן בתר אימיה, אינו שייך למה שלימדה תורה שהיוצא מן הטמא טמא הוא, כי אף שמן הסברא ידעינן דפרה שילדה מין חמור חמור הוא, והיינו סוגייתנו, עדיין לא למדנו שהוא אסור באכילה, כי הרי סוף סוף יש לו סימני טהרה, ולזה בא הכתוב הנזכר לעיל ללמד שאסור הוא באכילה [או אפשר אף לענין שאר הדינים התלויים בדין בהמה טהורה וטמאה, דין טמאה לולד, וכצד זה בספיקו של היד אליהו]. ב. הרש"ש תמה על הרמב"ם והפוסקים שהשמיטו דין זה, דפרה שילדה מין עז אין פודין בו אפילו אם פודין בנדמה; ומיהו הרמב"ן בהלכותיו לא השמיטו, וכתבו. ג. מהרי"ט אלגאזי [יא א], נסתפק בעז שילדה מין חיה להצד שפודין בנדמה, אם כשר הוא לפדיון, ומשום שיש לומר: כיון דאמרינן בגמרא דבתר אימיה אזלינן בפרה שילדה מין עז, הוא הדין ברחל או עז שילדה חיה, דבתר אימיה אזלינן, והאי צבי שה הוא, [פירוש: אם לא משום נדמה], דומה למאי דאמרינן לעיל [ה ב] לענין איסור, דפרה שילדה מין טמא, מותר, דבתר אמו אזלינן, והיוצא מן הטהור טהור, ואפשר, דהוא הדין בזה, דכאמו חשבינן ליה לענין פדיון; וראה עוד שם.

[19] לכאורה צריך לפרש את קושיית הגמרא: אם אביו שה דהיינו או כבש או עז, הרי אין זה מכריח שיהא כלאים, כי אם מין כבש הוא אינו כלאים עם הרחל, ואם כן בהכרח שעיקר פסולו הוא משום שהוא עז ואמו רחל, ואם כן נדמה הוא; [ויש להעיר, שלכאורה אף בלי קושיית הגמרא אי אפשר לפרש את הברייתא כפשוטה שהכוונה לכלאים ממש, כי אם כן, מה לי להזכיר כאן אם הילוד היה מין עז, כיון שפסולו הוא משום שבא משני מינים].

[20] ראה ברש"י את המקור לפטור כלאים מן הבכורה.

[21] ביאר רש"י דלקדשים ודאי הוא פסול, שהרי מבואר לעיל ג ב, בבכור שיש לו מקצת סימנים, שמום קבוע הוי לשחוט עליו את הבכור, ואם כן פסול הוא לקדשים. ותמה הרש"ש: אם כן איך נפטרנו ממעשר בהמה, והרי בעל מום חייב במעשר בהמה, [וכמבואר לקמן נז א: והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא, דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע"]! ? ולא יישב. ובחזון איש בכורות יז יב לא הביא דברי רש"י, וכתב: שמעינן מכאן דנדמה שיש לו מקצת סימנים אימעיט בקדשים מחמת נדמה:. דאי בקדשים הוי פסול בעל מום, אם כן במעשר תיקדיש, דהא בעל מום נכנס לדיר להתעשר; וראה שם נפקא מינה לדינא, אם פסולו הוא משום נדמה, או משום בעל מום.

[22] הנה ספק הגמרא בנדמה אם פודין בו לא נפשט, ובפשוטו, אם פדה בנדמה הרי פטר החמור אסור בהנאה, שהרי הפדיון הוא שמפקיעו מאיסור ההנאה וספק איסור לחומרא, וכאשר מבואר במשנה לעיל ט א, דלרבי יהודה בספק פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו כדי להפקיע איסורו, והוא הדין בספק אם נפדה, וכן מתבאר בהלכות הרמב"ן והביאו הרא"ש. ובטורי אבן במגילה כג, הקשה: איך אפשר שבדיעבד לא יהא פדיונו פדוי, והרי באמת פודין בשויו בכל דבר, וכמבואר בגמרא לעיל יא א, ומשום שלא יהא חמור מן ההקדש, וכיון שמהקדש למדנו, אפילו שלא בשויו פדיונו פדוי בדיעבד וכדי שלא יהא חמור מן ההקדש שהמחללו אפילו שוה מנה על שוה פרוטה הרי הוא מחולל בדיעבד, ואם כן בהכרח, שכל אלו ששנינו שאין פודין בהן, היינו דוקא לכתחילה וכגון שאינם שוים כדי החמור, אבל בדיעבד הפודה בכל אלו הרי הוא פדוי! ? והוכיח מזה כדברי התוספות בתמורה כז, שאף בהקדש לא אמרו כן אלא בבעלים ולא באחר; וטעם החילוק - לדעת הטורי אבן - משום דהבעלים כיון שההקדש חל על פיהם, קל הוא, ויכול לפדותו אפילו בפחות משויו, או משום שיכולים להישאל על הקדשם; ואם כן הרי אין שייך דין זה אלא בקדושה שאינה באה מאליה, ולא בפטר חמור שקדושתו מרחם, שהוא אינו מתחלל בפחות משויו אפילו על ידי הבעלים. ובדבר אברהם בסופו בקונטרס מהגאון ר' זלמן סענדר ז"ל [הביאו בקהלות יעקב סימן יא] כתב טעם אחר, דבפדיון פטר חמור אינו מחולל שלא בשויו אפילו בדיעבד, ומשום שעיקר הטעם שמועיל חילול על שוה פרוטה, הוא משום שאין אונאה להקדש, כדמשמע בבבא מציעא דף נו, וכמו שכתב רש"י בקדושין יא ד"ה שחללו; ואם כן אין דין זה אלא בחילול הקדש שהפדיון הולך להקדש, אבל בפדיון פטר חמור שהפדיון שייך לכהן שהוא הדיוט, שפיר אית ביה אונאה; ובקהלות יעקב הביא שם, שסברא זו כתבה גם האור שמח בפרק יב מבכורות; וראה מה שכתב הקה"י בזה. והנה לעיל ט ב בהערות הובא לחקור אם פדיון האיסור הוא על ידי זכיית שבט הכהונה, או שאינו קשור בדין זה; ולכאורה, אם הפדיון אינו קשור בדין זכיית הכהנים, אם כן, אף דמדין אונאת הכהן אין החילול חל על פחות משויו, מכל מקום יהיה די בחילול פחות משויו כדי להפקיע את איסור ההנאה; ואכן ראה במנחת חינוך מצוה כב אות ד ד"ה ולפי מה שכתבנו, שכתב כסברת הטורי אבן בקושיתו, שדין פדיון כדין הקדש שאם חיללו על שוה פרוטה מחולל, ומיהו כתב שם, דכל זה הוא לענין האיסור, אך מכל מקום צריך הוא להשלים לכהן את כל שויו, כיון שאין שייך גבי כהן לומר "אין אונאה להקדש". ב. הרמב"ם [ביכורים יב ט] כתב דלא כהרמב"ן, אלא: "אין פודין בנדמה, ואם פדה פדוי"; ונלאו המפרשים לבאר את טעמו, ראה נושאי כליו וספר המפתח. ובפשוטו אי אפשר ליישב את דעת הרמב"ם על פי סברת הטורי אבן בקושייתו, שהרי אם כן בכל אלו שנשנו במשנתנו היה לו לרמב"ם לומר, שאם פדה בהם פדיונו פדוי; אך המנחת חינוך מצוה כב יישב את דעת הרמב"ם על פי סברת הטורי אבן בקושייתו, והוסיף להוכיח שם שהרמב"ם אינו מחלק גבי הקדש בין בעלים לאחר, ואם כן ניחא שיטתו; וראה שם למה לא כתב הרמב"ם על כל אופני משנתנו שאם פדה פדוי. ויש לומר עוד בביאור דעת הרמב"ם, דבכל אופני משנתנו כיון שלענין הנתינה לכהן צריך הוא להשלים את כל שויו - כפי שכתב המנחת חינוך המובא באות א, אם כן גם האיסור בעינו עומד, שהרי יש לצדד, שהאיסור אינו פוקע אלא על ידי זכיית הכהנים בו, ועד שיושלם כל חלקם ; אבל כשפדה בנדמה, כיון שאין הוא חייב ליתן לכהן את כל שויו, שהרי שמא נדמה ראוי לפדיון והמוציא מחבירו עליו הראיה, שוב ממילא מועיל הפדיון מדין שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה; וראה בקהלות יעקב שם אות ב.

[23] האחרונים תמהו על ספק הגמרא, כי היות ואין הפדיון נתפס בקדושתו של פטר החמור, הרי פשוט הוא שאין כאן משום איסור חל על איסור! ? ובאהל משה כתב בשם הרב אלחנן וסרמן זצ"ל, דאף על פי שאין חל שום איסור על השה, מכל מקום כל מעשה פדיון צריך להיעשות באופן שיוכל לחול איסור ההנאה על הפדיון, ואם אין איסור חל על איסור אין כאן מעשה פדיון כלל; והביא בשם הגרי"ז שהסכים עם זה, וראה עוד שם; [ולא הובא שם לבאר מה הם צדדי הגמרא בספק זה; ויש להעיר עוד, דכל זה ניחא דוקא אם פדיון האיסור אינו קשור בדין זכיית הכהנים, אבל אם קשור הוא בדין זכיית הכהנים - וכבר הובאה חקירה זו מספר פעמים בהערות - אם כן באמת אין זה פדיון ככל הפדיונות, אלא שאיסורו של פטר החמור נפקע כאשר מתקיימת מצות הנתינה, ואין צריך שיהא שייך חלות איסור על הפדיון]. ובראשית בכורים ביאר, שספק הגמרא הוא: האם שה הפדיון מותר משום שלא חל עליו האיסור, או שמא אכן חל עליו האיסור אלא שנפקע האיסור מיד וכעין שמצינו בנדרים עה "מיחל חלין ובטלין", ראה עוד שם.

א משנה אין פודין פטר חמור אלא בשה, מן הכבשים או מן העיזים, אבל לא בעגל ולא בחיה. ואין פודים אלא בשה חי, אבל לא בשחוטה, וגם לא בטריפה, שיש לה מכה או מחלה, והיא עתידה למות כתוצאה מכך. ולא פודים בכלאים, בשה שהוא הכלאה של כבש ועז, ולא בכוי, בעל חיים שהוא ספק בהמה ספק חיה. ור' אליעזר מתיר לפדותו בכלאים — מפני שהוא שה, ואוסר בכוי — מפני שהוא ספק. אם נתנו, את פטר החמור עצמו, לכהן — אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו לפדיון.

ב גמרא בענין ששנינו שאין פודים בעגל וכו', אומרים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת בן בג בג היא. דתניא [ששנויה ברייתא], בן בג בג אומר: נאמר כאן בפדיון פטר חמור: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, ג), ונאמר להלן לגבי קרבן הפסח: "שה" (שמות יב, ג), מה להלן — פרט לכל השמות הללו, עגל וכו', שהם פסולים לקרבן הפסח, אף כאן, לגבי פדיון פטר חמור — פרט לכל השמות הללו.

ויש לשאול: אי (אם) מן הפסח אתה למד, אמור גם: מה להלן, בפסח, אינו אלא זכר תמים ובן שנה (שמות יב, ה), אף כאן צריך השה להיות דווקא זכר תמים ובן שנה! תלמוד לומר: "תפדה" "תפדה", שפעמיים חזר הכתוב על הציווי "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, ג. שמות לד, כ), ובכך ריבה גם נקיבה, בעל מום, וגדול מבן שנה.

ושואלים: אי [אם] לשון "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל הני [אלה] ששנינו שאין פודים בהם נמי [גם כן]! ומשיבים: אם כן, הלימוד "שה" "שה" מן הפסח, שבא למעט דבר אחר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]?

ג איבעיא להו [נשאלה להם שאלה לחכמים]: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, כלומר, בולד חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה? ומפרטים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שכיון שאמר ר' מאיר: בן פקועה טעון שחיטה, אם כן שה מעליא [מעולה, גמור] הוא, ופודים בו. אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן [כאשר תישאל לך השאלה הרי זה לפי שיטת חכמים], דאמרי [שאומרים] ששחיטת אמו מטהרתו ואינו צריך שחיטה, לפי שהוא נחשב כחלק מגופה של אמו.

וכך יש לשאול: האם כבישרא בדיקולא דמי [כבשר המונח בקלחת הוא נחשב], כאילו נשחט, ואם כן הרי זה בכלל האיסור לפדות בשחוטה. או דלמא [שמא]: כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל [שעכשיו על כל פנים הוא רץ והולך] "שה" קרינא ביה [אנחנו קוראים לו]?

ונחלקו חכמים בדבר זה, מר זוטרא אמר: אין פודין בבן פקועה, ורב אשי אמר: פודין.

אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה אומר שאין פודים בבן פקועה — משום דילפת [שאתה לומד] מפסח, ובן פקועה פסול לקרבן פסח. אי [אם כן] שמפסח אתה למד, אמור גם: מה להלן בפסח אינו אלא זכר תמים ובן שנה, אף כאן יצטרכו לפדות בזכר תמים ובן שנה! אמר לו: הציווי הכפול "תפדה" "תפדה" (שמות יג, יג. שמות לד, כ) ריבה גם מה שאינו זכר תמים ובן שנה.

אמר לו: אי [אם] "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו בן פקועה נמי [גם כן]! אמר לו: אם כן, "שה" "שה" מאי אהני ליה [מה הועיל לו]?

ד איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא נדמה לבעל חיים אחר, כגון ברחל שילדה ולד הנראה כמין עז (למרות שגם אביו כבש)? ומוסיפים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' אליעזר במשנתינו לא תיבעי [תסתפק] לך, שכן השתא [עכשיו, הרי] בכלאים, שאביו תיש ואמו רחל,

פרקינן [אנחנו פודים], אם כן בכבש שאינו כלאיים, אלא רק נדמה לעז, מיבעיא [נצרכה לומר] שפודים?

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] הסבורים שאין פודים פטר חמור בכלאיים. וכך יש לשאול: האם דווקא בכלאים הוא דלא פרקינן [שאין אנו פודים], אבל בנדמה פרקינן [פודים אנו]. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: פרה שילדה מין עז — אין פודין בו. ונדייק מכאן: דווקא כשנולד לפרה אין פודים בו, הא [אבל] רחל שילדה מין עז — פודין. ויש לשאול: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שיטת ר' אליעזר — לשם מה הוא זקוק לומר זאת? הא [הרי] לשיטתו, אפילו בכלאים של רחל ותיש נמי פרקינן [גם כן אנחנו פודים], וכל שכן כשאינו ממש כלאיים! אלא לאו רבנן [האם לא שיטת חכמים] היא? ומכאן שאף לדעתם פודים בנדמה!

ודוחים: לא, לעולם אמור כי ברייתא זו שיטת ר' אליעזר היא, ולא באה ללמדנו שפודים ברחל שילדה כמין עז, אלא היא גופה קא משמע לן [הלכה זו עצמה משמיע לנו] שפרה שילדה מין עז — אין פודין בו. שלא תימא [תאמר]: זיל אבתריה דידיה [לך אחריו עצמו], אחרי הולד — והאי [וזה] עז מעליא [מעולה] הוא, וכשר לפדיון. אלא להיפך, זיל בתר אימיה [לך אחרי אמו] — והאי [וזה] עגל הוא ואינו ראוי לפדות בו.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא דתני [ששנה] רבה בר שמואל: איזהו כלאים — רחל שילדה מין עז, ואביו שה, כלומר, ממין הכבשים, ולא ממין העזים. ויש לתמוה: במקרה שאביו שההאם כלאים הוא? הרי נדמה הוא! אלא יש להבין כך: איזהו בעל חיים דמי [הדומה] לכלאים, דשויוה רבנן [שעשו אותו חכמים] כי [כמו] כלאים, שהוא פסול — רחל שילדה מין עז ואביו שה. ומעתה יש לשאול: למאי [למה], לאיזה ענין מדובר?

אי [אם] לקדשים לפוסלו לקרבן — מה מקום לתלות את דינו בכלאיים? והרי מהיכא [מהיכן, מאותו מקום] שממעט הכתוב כלאים מהקרבה — מהתם [משם, מאותו מקום] ממעט גם נדמה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד וכו' ירצה לקרבן לה' " (ויקרא כב, כז), ודרשו חכמים: "שור או כשב" — פרט לכלאים, "או עז" — פרט לנדמה!

אי [אם] תאמר שנשנתה ברייתא זו לעניין בכור, ללמד שנדמה אינו קדוש בבכורה — כבר למדנו דין זה מן הכתוב, שהרי "אך בכור שור" (במדבר יח, יז) אמר רחמנא [אמרה התורה] — עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולא כשהוא נראה כבעל חיים אחר!

אלא תאמר שלענין מעשר בהמה נאמר, שנדמה אינו נכנס לדיר להתעשר — גם לכך לא הוצרכנו, שהרי בגזירה שווה "תחת" "תחת" מקדשים גמר [הוא למד] למעטו! אלא בוודאי מדובר בברייתא זו לענין שה שפודים בו פטר חמור, ללמדנו שנדמה פסול לכך!

ודוחים: לא, לעולם אמור כי מדובר בברייתא זו לענין מעשר, וכגון שיש בו בנדמה מקצת סימנין של אמו. והוצרכה הברייתא להשמיענו שהוא פסול למעשר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: בגזירה שווה של לשונות "העברה" "העברה" מבכור גמר [הוא למד], והרי בכור שיש בו מקצת סימנים של אמו קדוש בבכורה כפי ששנינו להלן (טז,ב) — לכן

קא משמע לן [משמיע לנו] התנא, כי בגזירה שווה "תחת" "תחת" מעשר מקדשים גמר [למד], והוא פסול. ואין להוכיח מכאן, איפוא, לגבי פדיון פטר חמור.

ה ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בשה של פסולי המוקדשין, כלומר, בקדשים שנפסלו להקרבה ונפדו, שיש איסור לגזוז את צמרם ולעבוד בהם? האם יש בכך משום "אין איסור חל על איסור"?

ומפרטים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, כיון דאמר [שהוא אומר] שפטר חמור מותר בהנאה — אם כן חולין הוא, ואין בו איסור שצריך לחול על פדיונו, ומותר הדבר. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה דאמר [שאומר] שפטר חמור אסור בהנאה,

מאי [מה הדין]? האם כיון שפטר החמור אסור בהנאה, נמצא שכשהוא פודה אותו בשה — חל האיסור שבו על השה, ולא ניתן לעשות זאת בשה פסולי המוקדשין, שהרי כלל הוא שאין איסור חל על איסור.

או דלמא [שמא] נאמר: כיון שפטר החמור לא תפיס [תופס] את פדיונו בקדושת הבכורה, אם כן, פדיון פטר חמור אפקועי איסורא בעלמא הוא [הפקעת איסור בלבד היא] מפטר החמור, ואין בזה החלה של איסור על השה?

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מי זוטר מאי דכתיב בהו [האם קטן, לא חשוב, מה שנאמר בהם] בפסולי המוקדשין, שדינם כצבי וכאיל (דברים יב, טו)? ואם כן, מכאן יש ללמוד גם לענייננו: מה צבי ואיל אין פודין בהם פטר חמור, וכפי ששנינו במשנתינו שאין פודים פטר חמור בחיה — אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך], להסבר זה, אם כן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One may not redeem a firstborn donkey, neither with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered animal, nor with a tereifa, nor with a hybrid of a sheep and a goat, nor with a koy, which is an animal with regard to which it is uncertain whether it is domesticated or undomesticated. And Rabbi Eliezer deems it permitted to redeem a firstborn donkey with a hybrid of a sheep and a goat, because it is a lamb, i.e., that hybrid has the status of a lamb, but prohibits redeeming it with a koy, because its status is uncertain. If one gave the firstborn donkey to a priest, the priest may not keep it unless he first designates a lamb in its stead for redemption.

GEMARA: Whose opinion is expressed in the first clause of the mishna? It is the opinion of ben Bag Bag, as it is taught in a baraita that ben Bag Bag says: It is stated here, with regard to the redemption of a firstborn donkey: “And you shall redeem a firstborn donkey with a lamb” (Exodus 13:13), and it is stated there, with regard to the Paschal offering: “In the tenth day of this month they shall take to them every man a lamb” (Exodus 12:3). By inference, just as there, with regard to the Paschal offering, the Torah excludes all of these names, i.e., all of these types of animals listed in the mishna, from being fit for sacrifice as a Paschal offering, so too here, with regard to the redemption of a firstborn donkey, the Torah excludes all of these names.

The Gemara challenges: If this halakha is derived from the Paschal offering, then perhaps just as there, the Paschal offering must be a lamb that is male, unblemished, and in its first year (Exodus 12:5), so too here, the lamb must be male, unblemished, and in its first year. The Gemara explains that the verse states: “You shall redeem” (Exodus 13:13), and: “You shall redeem” (Exodus 34:20). This repetition serves to include female lambs, blemished lambs, and lambs that are beyond their first year.

The Gemara asks: If the repetition of the terms “you shall redeem,” “you shall redeem,” serves to include, then even all of these types of animals that are listed in the mishna should be included. The Gemara answers: If so, what purpose does the verbal analogy of “lamb,” “lamb,” between the firstborn donkey and the Paschal offering serve?

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to redeeming a firstborn donkey with a lamb that was removed alive from its mother’s womb after the mother was ritually slaughtered [ben pekua]? The Gemara explains the question: According to the opinion of Rabbi Meir you should not raise the dilemma, as since Rabbi Meir says that a ben pekua requires ritual slaughter, it is considered a full-fledged lamb. Rather, you should raise the dilemma according to the opinion of the Rabbis, who say that the slaughter of its mother renders the fetus permitted for consumption, as it is considered part of the mother, which was already slaughtered.

Is it considered like meat that is placed in a pot, i.e., as if it had been slaughtered, in which case it is included in the prohibition against redeeming a firstborn donkey with a slaughtered animal? Or perhaps since now, in any event, it runs along, we call it a lamb.

The Gemara cites a dispute with regard to this issue: Mar Zutra said that one may not redeem a firstborn donkey with a ben pekua, and Rav Ashi said that one may redeem with it.

Rav Ashi said to Mar Zutra: What is the reason for your opinion? Is it because you derive the halakhot of redeeming a firstborn donkey from the Paschal offering, and a ben pekua is unfit for sacrifice as a Paschal offering? If so, just as there, with regard to the Paschal offering, it must be male, unblemished, and in its first year, so too here, the lamb must be male, unblemished, and in its first year. Mar Zutra responded: The repetition of the terms “you shall redeem,” “you shall redeem,” included a lamb that is not male, unblemished, or in its first year.

Rav Ashi said to him: If the repetition of the terms “you shall redeem,” “you shall redeem,” included additional types of lambs, even a ben pekua is included. Mar Zutra responded: If so, what purpose does the verbal analogy of “lamb,” “lamb,” between the firstborn donkey and the Paschal offering serve? It must be that the term “you shall redeem” does not serve to include those animals.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to redeeming a firstborn donkey with a lamb whose parents are both sheep but it resembles another animal such as a goat? The Gemara clarifies: According to the opinion of Rabbi Eliezer, do not raise the dilemma, as now that it is established that he holds that one may redeem with a hybrid of a goat and a sheep, with regard to a lamb that resembles a goat but is not from a hybrid, is it necessary to state that one may redeem with it?

Rather, when should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis, who hold that one may not redeem a firstborn donkey with a hybrid of a sheep and a goat. Do they hold that one does not redeem with a hybrid of a goat and a sheep, but one does redeem with a lamb that resembles another animal? Or perhaps there is no difference between them?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: With regard to a cow that gave birth to a goat of sorts, one may not redeem a firstborn donkey with the goat of sorts. The Gemara infers: But it can be inferred that with regard to a ewe that gave birth to a goat of sorts, one may redeem with it. Whose opinion is expressed in the baraita? If we say that it is the opinion of Rabbi Eliezer, he holds that one may redeem even with a hybrid of a sheep and goat, and this ruling would be unnecessary. Rather, is it not the opinion of the Rabbis, indicating that they hold that one may redeem a firstborn donkey with a lamb that resembles another animal?

The Gemara responds: No, actually the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, and it teaches us the halakha itself that one may not redeem using the offspring in a case where a cow gave birth to a goat of sorts, i.e., where the offspring has the appearance of a goat. This is necessary so that you do not say that the halakha should follow the appearance of the offspring itself, and therefore this offspring is a full-fledged goat and should be suitable for redeeming a firstborn donkey. Rather, follow its mother, and this offspring is treated as a calf, which is not suitable for redeeming a firstborn donkey.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita that Rabba bar Shmuel teaches: What is considered an animal that is a hybrid? It is a ewe that gave birth to a goat of sorts and the father of the offspring is a lamb. The Gemara analyzes the baraita: If its father is a lamb, is the offspring a hybrid? It is an animal that resembles an animal of another type. Rather, the baraita means: What animal is similar to a hybrid, and the Rabbis rendered it tantamount to a hybrid, which is unsuitable for redeeming? It is a ewe that gave birth to a goat of sorts and its father is a lamb.

Now, to what halakha is this baraita referring? If it is referring to sacrificial animals, i.e., to the fact that such an animal is unfit for sacrifice as an offering, why does the baraita derive its status from that of a hybrid? From the same verse where one derives that the Torah excludes a hybrid as an offering, one can derive that it also excludes an animal that resembles an animal of another type. As it is taught in a baraita that in the verse: “When a bull, or a lamb, or a goat, is brought forth…it may be accepted as an offering…to the Lord” (Leviticus 22:27), the words “a bull, or a lamb” are interpreted as excluding a hybrid, and the words “or a goat” are interpreted as excluding an animal that resembles an animal of another type.

If the baraita is referring to the halakha of a firstborn and teaches that an animal that resembles an animal of another type does not have firstborn status, this is derived from another verse, as the Merciful One states: “But the firstborn of an ox” (Numbers 18:17), which indicates that there is firstborn status only if it is an ox and its firstborn is an ox, but not when the offspring resembles an animal of another type.

Rather, perhaps it is referring to the mitzva of the animal tithe and teaches that an animal that resembles an animal of another type is not tithed with the other animals. This ruling is also unnecessary, as it is derived via a verbal analogy from the word: “Under” (Leviticus 22:27), which is stated with regard to sacrificial animals, and the word: “Under” (Leviticus 27:32), which is stated in the context of animal tithe. Rather, the baraita must be referring to the lamb that is used to redeem a firstborn donkey, and it teaches that a lamb that resembles an animal of another type is unfit for use as redemption.

The Gemara responds: No, actually the baraita is referring to the halakha of animal tithe in a case where the animal that resembles an animal of another type has some characteristics of the mother. It was necessary for the baraita to teach that such an animal is not included in the animal tithe, lest you say that it is derived via a verbal analogy from the term: Passing, stated with regard to the animal tithe (see Leviticus 27:32), and the term: Passing, stated with regard to a firstborn animal (see Exodus 13:12), that just as an animal with some characteristics of the mother does have firstborn status (see 16b), so too, such an animal should be included in the obligation of animal tithe.

Therefore, the tanna teaches us that it is derived via a verbal analogy from the word “under” that is stated with regard to sacrificial animals and the word “under” that is stated in the context of animal tithe, that an animal with some characteristics of the mother is unfit for animal tithe. The status of such a lamb with regard to redeeming a firstborn donkey may not be proven from the baraita.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to redeeming a firstborn donkey with disqualified consecrated animals that were redeemed? It is forbidden to shear or work such animals. Does the principle of: A prohibition does not take effect where another prohibition already exists, apply here?

The Gemara clarifies: According to the opinion of Rabbi Shimon, you should not raise the dilemma. Since he says that it is permitted to derive benefit from a firstborn donkey, its status is non-sacred, and no forbidden status is transferred to the redemption lamb. When should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of Rabbi Yehuda, who says that it is prohibited to derive benefit from a firstborn donkey.

What is the halakha? It could be reasoned that since it is prohibited to derive benefit from the firstborn donkey, when he redeems it with a lamb, the forbidden status of the donkey must be able to be transferred to the lamb, which cannot occur in the case of a disqualified consecrated lamb, as a prohibition does not take effect where another prohibition already exists.

Or perhaps it could be reasoned that since the actual prohibition against deriving benefit from the donkey is not transferred to its object of redemption, i.e., the lamb, as deriving benefit from the lamb is permitted, the act of redemption should be seen as merely an abrogation of the donkey’s forbidden status. The forbidden status is not transferred to the lamb, and consequently the principle that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists does not apply.

Rav Mari, son of Rav Kahana, says: Is that which is written with regard to disqualified consecrated animals insignificant? The Torah states that their status is: “Like the gazelle and like the hart” (Deuteronomy 12:15), indicating that just as one may not redeem a firstborn donkey with a gazelle or a hart, so too, one may not redeem a firstborn donkey with disqualified consecrated animals.

The Gemara comments: Now that you have arrived at this explanation,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא בטריפה. כגון שנחתכו רגליו מן הארכובה ולמעלה:

ולא בכלאים. בשה הבא מעז ומרחל:

ולא בכוי. הבא מן התיש ומן הצביה:

ור' אלעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה. שאביו ואמו מין בהמה:

נתנו לכהן. הפטר חמור:

אין הכהן רשאי לקיימו. שלא יערפנו עד שיפריש הכהן שה תחתיו והוא שלו מפני גזרת הכתוב ואם לא תפדה וערפתו:

נאמר כאן שה. תפדה בשה ונאמר להלן בפסח שה תמים זכר בן שנה:

מה להלן פרט לכל השמות הללו. משום דפסח קדשים הוא ואמרינן גבי קדשים שור או כשב (לרבות) פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן:

אף כאן. בהאי תפדה בשה פרט לכל השמות הללו:

בן פקועה. שה חי שנמצא בבטן בהמה שחוטה:

כבישרא בדיקולא דמי. וכשחוט הוא ואין פודין בו:

דילפת שה שה מפסח ובפסח אמרינן פרט ליוצא דופן והיינו בן פקועה ומשום הכי אין פודין. אי מה להלן זכר כו':

בנדמה. היינו שאביו איל ואמו רחל אלא שדומה למין אחר:

בנדמה מיבעיא. שהרי אביו ואמו מין אחד:

האי פרה שילדה מין עז אין פודין דאמרינן עגל הוא. הא רחל שילדה מאיל מין עז פודין בו. וש"מ דאית ליה דפודין בנדמהא)אולי צ"ל לא לעולם ר"א היא מי קתני וכו': מיבעיא:

אמר לך רבי אלעזר מי קתני בבריית' רחל שילדה מין עז הא לא קתני לה בהדיא אלא למידק מיניה הכי לרבי אלעזר אע"ג דאיכא למידק הכי הא לא איצטריך לאשמועינן דכיון דבכלאים פודין כ"ש בנדמה אלא האי גופיה ברייתא גופה אצטריך לאשמועי' דפרה שילדה מין עז אין פודין אתי:

לא תימא. דעז מעליא הוא ופודין בו אלא זיל בתר אימיה ועגל הוא ולא איירי בנדמה אלא בהאי גופא:

אי זה כלאים רחל וכו' הכי תריץ ליה איזהו דומה לכלאים דאע"ג דלאו כלאים הוא דשווייה רבנן לאיסוריה ככלאים היינו רחל שילדה כמין עז דהאי לאו כלאים הוא אלא נדמה ואפילו הכי אסור ככלאים:

ולמאי. קאמר דאסור ככלאים אי לקדשים לזבחים מאי קמ"ל דתני רבה בר שמואל (אי לקדשים דמס') הא לא איצטריך לאשמועינן דמהיכא דמההוא קרא דממעט לכלאים מקדשים מהתם נמי אימעוט נדמה מקדשים דתניא שור או כשב וכו':

ואי משום למעוטי נדמה מבכור הא נמי מקרא נפקא דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור פרט לנדמה:

ואי למעוטי ממעשר בהמה תחת תחת מקדשים גמר כתיב במעשר כל אשר יעבור תחת השבט וכתיב בקדשים תחת אמו מה התם פרט לנדמה אף במעשר נמי אלא לאו לפטר חמור איצטריך לאשמועינן דהא דתני רבה בר שמואל דאין פודין בנדמה ותפשוט מהכא:

לא לעולם. לא תפשוט ולמעשר איצטריך למעוטי וכגון דיש בו מקצת סימן דומים לאמו:

מהו דתימא. העברה העברה מבכור גמר כתיב במעשר כל אשר יעבור תחת השבט וכתיב בבכור והעברת כל פטר רחם מה גבי בכור אמרינן כי יש בו מקצת סימנין דומין לאמו חייב בבכורה אף במעשר נמי נימא דכי יש במקצת סימנין דליחייב במעשר:

קמ"ל. דתני רבה בר שמואל דלא משום דתחת תחת מקדשים גמר:

ואכתי לא ידעינן אי פודין אי לא פודין:

פסולי המוקדשין. כגון בעל מום שנפדו כיון דאמר פטר חמור מותר בהנאה קודם פדייה חולין הוא שמותר בהנאה כחולין. ופרקינן בבהמה פסולי המוקדשין דכיון דמותר בהנאה אין כאן איסור חל על איסור דפסולי המוקדשין יש כאן איסור גיזה ועבידה כדאמר בפרק דלקמן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב דהיינו עבודה חולב:

אלא כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה וכו'. אין איסור פטר חמור דאסור בהנאה [חל] על איסור פסולי המוקדשים דאסור בגיזה ובעבודה הילכך אין פודין:

או דילמא. כיון דלא אלים קדושת פטר חמור למיתפס פדיונו שיהא אסור בהנאה. והאי דחייבא רחמנא למיפרקיה אפקועי איסורין בעלמא הוא כדי שיהא ניתר פטר חמור בהנאה ולא שתהא חלה קדושתו על פדיונו. הכי נמי אין איסורו חלה כלל על איסורי פסולי המוקדשים ואין [כאן] איסור חל על איסור ופודין בבהמה פסולי המוקדשין:

ומי זוטר מאי דכתיב בהו. בפסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל והאי הטמא היינו בעל מום. מה צבי ואיל אין פודין בו כדתנן אין פודין לא בחיה:

השתא דאתית להכי אפילו לר' שמעון נמי דשרי בהנאה אפי' הכי אין פודין דצבי ואיל כתי' בהו:

גמרא שור או כשב פרט לכלאים כו' לנדמה אי לבכור כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה מפני כו' דבין רחל ובין עז קרוין שה ובד"ה לכל השמות כו' פסח וכלאים כו' הד"א ובד"ה בכלאים כו' ול"ל למתנייה הס"ד ובד"ה כלאים הוא כו' נדמה הוא הס"ד ובד"ה פשיטא כו' תחת אמו מה התם כו' הד"א ובד"ה מקצת סימנים דאמו הס"ד כצ"ל:

בד"ה ר"א מתיר כו'. רבי אליעזר גרסינן כו' להוציא כלאים למאי הלכתא ומשני כו' לעיל בפרקין אלמא דרבי אליעזר בר פלוגתא דרבי יהושע כצ"ל:

בד"ה קמ"ל כו' בקדושת דמים וה"ה לקדושת כו' בד"ה מה צבי כו' היכי עבדינן כל כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא פרה שילדה מין עז אין פודין כו'. אלא זיל בתר אימי' כו'. תמיהני על הרמב"ם והפוסקים שהשמיטו דין זה ולא כתבו רק דין דנדמה דלהרמב"ם בדיעבד פדיונו פדוי ולהרא"ש הוי ספק פדוי. ובזה מוכח בסוגיין דודאי אינו פדוי:

רש"י ד"ה להלן. בפסח. כצ"ל:

רש"י ד"ה לכל השמות. דכתיב שה מן הכבשים כו'. מצויין בשבוש וצ"ל (שמות יב):

רש"י ד"ה בן פקועה. פסול לפסח כו'. עיין בחולין שם בתוספות:

רש"י ד"ה קמ"ל. דדין כלאים אית ליה כו'. כדאמר בר"פ מום קבוע הוא כו'. צ"ע דלפ"ז לא היה ראוי למילף מעשר מקדשים לפסול כיון דאפי' בע"מ גמור גלי רחמנא דקדוש במעשר:

רש"י ד"ה אין איסור. דאית בה קדושה כו'. כצ"ל:

גמ' אין פודין. נ"ב עי' בב"י סי' שכ"א:

שם מאי אהני ליה כצ"ל:

רש"י ד"ה אי למעטו ממעשר כצ"ל:

מהו לפדות בבן פקועה וכו'. עמ"ש הרא"ש והטור סימן שכ"א ועמ"ש האחרונים ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף שם בי"ד סימן שכ"א בס"ד ע"ש:

רש״י ד"ה מפני שהוא שה דבין רחל ובין תיש כו׳ כצ"ל:

ד״ה או דלמא כו' וכל {צאן קדשים: כו'} שרי הס"ד ואח"כ ד"ה בן פקועה כו' דופן הס״ד ואח״כ ד"ה שה מאי כו׳ נינהו הס"ד ואח"כ ד"ה בכלאים כו' בכלאים הס"ד וכצ"ל:

ד"ה אי לבכורה כו' בכלאים כו׳ כצ"ל:

ד"ה אין איסור כו' ועבודה הס"ד:

תוס' ד"ה ר"א מתיר כו' דאמר לר"א דמתיר בכלאים שה דאינו אלא להוציא כו' כצ"ל:

בא"ד אלמא דר"א פליג על ר׳ אלעזר כו׳. פי׳ כיון דר' אליעזר מתיר לעיל (ד"ז) טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דלא כר"י ע"כ פליג נמי אר"א וס״ל דשה אתי להוציא את הכלאים מ"ה גרסי' הכא ר׳ אלעזר:

ד"ה קמ"ל כו' ~אחת~{צאן קדשים: תחת} מקדשים כו׳ כצ״ל:

בא"ד עד שיהא הוא שור ובכורו כו' כצ"ל. אע״ג דהוי למד מן הלמד דדבר הלמד בג"ש למידין בג"ש כדאמרי׳ בפ' איזהו מקומן (ד"נ ע"א):

ד"ה מה צבי כו' וא״ת הכא עבדינן כל הנך דרשות ובפ' כל הפסולי׳ כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא אמר ליה ר״א למר זוטרא כו'. יש להבין דלכאורה ר"א לא ס"ל האי טעמא דשה שה יליף מפסח וא"כ מ"ט דמתניתן דאין פודין כו׳ וא"ל מסברא דלא מקרי שה א"כ למה אמר לעיל מתניתן בן בג בג ונ"ל דה"פ מאי דעתך דילפית מפסח כו׳ א"כ צ"ל תפדה ריבה א"כ אית לך לרבויי מתפדה בן פקוע דמקרי שה דרהיט ואזיל ובאמת ה"ט דאביי דמרבה לי׳ מתפדה משום דרהיט ואזיל ואמר ליה א"כ שה מאי אהני פי' כי היכא דמעטינן שחוטה ה"נ ממעטינן בן פקועה משום דס"ל כבשר׳ בדיקולא דמי:

תוס׳ ד"ה קמשמע לן כו׳ ומיהו להאי תנא כו' פי׳ דהקשו אגמ׳ דהאי תנא דאי׳ לי פטר פטר ולית לי׳ לימודא דאך א"כ ס"ל דמקצת סימנים לא מהני מאי משני לעולם למעשר וס"ד למילף מבכור דהא בבכור גופו לא מהני מקצת סימנים ע"ז תירצו דאפשר דאית ליה לימודא אחריתא והא ודאי לא קשיא להו דל"ל פטר לילף ממעשר דהא איצטרך לקדושת דמים דהא קדושת דמים לא יליף מקדושת הגוף רק קדושת הגוף יליף מקדושת דמים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף י"ב משנה אין פודין וכו' ולא בטריפה. - ופירש"י שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה עכ"ל, והנה משמע מזה דדוקא טריפה כזו שחסרו רגליה, ואין כאן שה שלם, - אבל שארי טריפות בלא חסרון אבר שפיר דמי מטעם המבואר בסוגיא דאעפ"י דילפינן שה שה מפסח מ"מ תפדה תפדה ריבה. - אבל לפי"ז הי' להתנא למיתני ולא במחוסר אבר. - ומדנקט התנא ולא בטריפה סתם משמע דע"כ כל הטריפות אימעיטו. - והנה בהגהות הב"ח הוסיף כגון. משמע שכוונתו דרש"י נקט טריפות דנחתכו רגליה רק לדוגמא. - אבל תמוה למה לן הדוגמא וכי לא ידענו מה זה טריפה, והברטנורא פירש ג"כ כגון. - אבל גם זה תמוה, והתוסיו"ט כתב דנקטו הכי לפי שהוא טריפות הנראה וניכר, אבל ודאי אי הוי טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינו כלום יעוי"ש, אבל גם זה אינו מובן דכיון דכל הטריפות בכלל זה דאין פודין למה נקטו טריפות זה הנראה וניכר. - אשר יש לטעות שהוא מטעם חסרון אבר גם כן. - והרמב"ם בפרי"ב מבכורים כתב סתם ולא בטריפה כלשון המשנה, וא"כ תמוה מדוע נחתו רש"י והברטנורא לפרש טריפה שנחתכו רגליה.

ב ונראה לומר דרש"י נקט לרבותא בהמה שנחתכו רגליה למעלה מהארכובה. - והיינו דאפשר דרש"י סבר כשיטת הריב"א הובא בהרא"ש פר"ד דחולין סימן ז' להכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי, ואם נחתכו רגליה מהארכובה ולמעלה יש תקנה להכשירה באופן שיחתוך כל הרגל, וכן סבר הרמב"ן לפי האמת שכן הדבר דאם נחתך למעלה מהארכובה שהוא במקום צומת הגידין שטריפה, ואם יחתוך אח"כ כל הרגל תחזור להכשירה כמבואר שם.-ולזה פירש"י הכא דכוונת התנא טריפה שנחתך רגליה מהארכובה ולמעלה שהוא במקום צומת הגידין דיש תקנה להיות חוזר להכשירה, ומ"מ אין פודין בטריפה, ומכש"כ שארי טריפות שאין טריפה חוזרת להיתר, ולפי"ז אין מקום להגיה כגון שהוא הגהות הב"ח. - אלא דוקא כתב רש"י טריפות זו, והוא לרבותא.

ג עוד נראה והוא, דהנה לכאורה מדוע נמעט טריפה מטעם הגזי"ש דשה שה מפסח, ומדוע לא אמרינן דטריפה איתרבאי מתפדה תפדה כמו שמרבה בע"מ ועוד, וע"כ כיון דמצינו גבי מעשר דישנו בבע"מ, ומ"מ נתמעטה טריפה מכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת והיינו הטרפות שהיא מן הארכובה ולמעלה כדאיתא לקמן נ"ז. - להכי מסתברא שאין לרבות טריפה מתפדה תפדה, ולזה נקט רש"י טריפות שהוא מן הארכובה ולמעלה שזהו מקור הלימוד גבי מעשר, - ולהכי הרי הוא ג"כ בכלל המיעוט לענין פדייה דפט"ח.

ד איברא דאין לרבות טריפה מתפדה תפדה משום דאם ילפינן שה שה מפסח. - וגבי פסח כתיב "מהיות משה", מחיותי' דשה, וביומא מ"ט ע"ב דרשו מזה למעט שחוט יעוי"ש, וא"כ ממועט ג"כ טריפה לדידן דקיי"ל טרפה אינה חיה. - ולא בעינן לגילוי מלתא דמעשר. - אמנם כל זה ע"כ הוא למ"ד התם ביומא דסבר בפר ולא בדמו של פר מטעם דשחוט לא נקרא פר. - משא"כ למ"ד שם דגם שחוט נקרא פר. - וגם גבי פסח גופי' בפסחים פ"ט סבר ר' שמעון מהווייתו דשה דהיינו אפילו אחר שנשחט יעוי"ש, וא"כ אין למעט טרפה מהא דגזי"ש דשה שה מפסח. - וא"כ יש לומר דטריפה בכלל תפדה תפדה לרבויי. - להכי אית לן לומר דכיון דחזינן דבמעשר דאעפ"י שישנו בכל הני. - ומ"מ ממעט טריפה, להכי מסתברא דטריפה ליתא בכלל הריבוי. וזהו כוונת רש"י כמו שכתבנו.

ה ויש לעיין מדוע באותו ואת בנו דכתיב שה ומדוע לא ילפינן שה שה מפסח למעט טריפה. - ואנן קיי"ל דאו"ב נוהג בטריפה, ואפילו ר"ש דפוטר הוא רק מטעם שחיטה שאינה ראויה. - והנה התוס' ביומא שם כתבו דטריפה ממעטינן מהלימוד דפסח יעוי"ש, אבל קשה מדוע לא ילפינן גם או"ב מפסח ליפטר טריפה, והוא מכח הגז"ש דשה שה. - אבל יש לומר דמסתבר לומר דהגז"ש מפסח שהוא קרבן בא ללמד בדין פדיון פט"ח שהוא בדומה לו מפני שבא לאפקועי איסורא, אבל אין זה כלל בדמיון לאו"ב וכדומה לזה.

ו והנה לר"ש דסבר מהיות משה מהויתו דשה והיינו דגם לאחר שחיטה נקרא שה. - א"כ אין למילף משה דפסח שאין פודין בשחוטה, וגם אין למעט טרפה. - ועוד לר' שמעון דסבר פט"ח מותר בהנאה א"כ אין זה שייכות לאפקועי מאיסורא. - ותקשה לר' שמעון מדוע לא יליף משה דפסח גם לאו"ב למיפטר טריפה ולא בעי למימר מטעם ששא"ר. - וע"כ צריך לומר דר"ש לא סבר כלל להאי גז"ש. וא"כ אפשר דגם רבנן דר"ש לא סברי להאי גז"ש. - מטעם דלא קבלו גז"ש מרבם. ולדידהו אפשר דפודין בשחוט, וגם בטריפה. ויש לכאורה ליישב הא דהקשו התוס' שם ביומא. - אבל למעט עגל וחיה זה אנו יודעין מפשטות דשה. דע"כ לא לחנם אמרה תורה שה.

ז אמנם נראה דע"כ לא היתה כוונת רש"י לרמז הדין דמעשר אשר בשביל זה ליתא שחוט וטרפה בכלל הריבוי דתפדה תפדה, והוא דהנה רש"י מפרש בד"ה לכל השמות וכו' ולא שחוט, דבעינן שחיטה לשם פסח יעוי"ש. ולכאורה מדוע לא פירש"י כמו שקאמר הש"ס ביומא דלהכי לא אמרינן דשה שחוט נקרא שה אפילו למ"ד בפר אפילו בדמו של פר משום דכתיב מהיות משה מחיותי' דשה. - וע"כ כוונת רש"י להורות לנו דהכא גבי פסח רמזה לנו תורה דשה שחוט לא נקרא שה מטעם חסרון שחיטה דלשמה וממילא יש בכלל זה גם למאן דלא סבר מחיותי' דשה, והיינו לר' שמעון דסבר הויתו דשה, ומ"מ הכא לא נקרא שה לאחר שחיטה מטעם חסרון דשחיטה דלשמה. - וכיון שממועט שחוט, ממילא גם טריפה בכלל המיעוט ואין לרבות מתפדה תפדה כיון שיצא מכלל שה מטעם חסרון חיות דבעינן חיות שלם בשעת שחיטה. - אבל נראה דאם לא היה חסרון טריפה גבי מעשר הוי מרבינן טריפה מתפדה.

ח והנה יש לעיין לפירש"י דלפי זה היאך דנין אפשר משאי אפשר, דהלא שאני גבי פסח דלא יצוייר קרבן פסח שחוט מטעם דבעינן שחיטה לשמה, וזה לא שייך הכא בפדיון פט"ח, וא"כ תליא בפלוגתא אם דנין אפשר משאי אפשר, והנה התוס' ביבמות מ"ו. - כתבו דמטעם הגזי"ש דנין גם משאי אפשר. - עוד יש לומר דעיכוב מצד הדין נקרא אפשר, וצ"ע.

ט והנה הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"ח כתב וז"ל ואין קרוי שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד יעוי"ש. משמע מדבריו דגם בלא הלימוד דהגז"ש אלא משמעות שה הוא דוקא חי, ושחוט לא נקרא שה. ותמוה דהלא הרמב"ם פוסק בפר"ה מיוהכ"פ הי"ג בפר ואפילו בדמו של פר יעוי"ש. וא"כ ע"כ גם שה שחוט נקרא שה. וצ"ע.

י והנה הטור השמיט טרפה. - ומצאתי בתוסיו"ט שעמד בזה יעוי"ש. - והנה לפי מה שביארנו דאפשר דהרבה תנאים לא סברי גז"ש דשה שה מפסח, וא"כ אפשר דלדידהו פודין בטרפה, להכי השמיט הטור הא דטרפה מטעם זה.

יא והנה להלכה ע"כ אין פודין בטריפה מפני שזהו שיטת הרמב"ם והרא"ש, וכן הוא בפסקי הרא"ש וכן פסק המחבר. - ולפי"ז כשפדה בטלה ואח"כ נמצא בו טרפות. - וממילא בעינן עתה פדיי' בשווי'. - ולשיטת הרמב"ם באופן שאין זה פדייה נתפס זה הפחות משוויו באיסור הנאה עד שיפדה בשווי'.

א שם איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר' מאיר לא תיבעי לך כיון דאמר ר"מ ב"פ טעון שחיטה שה מעליא הוא, כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו וכו'. - והנה לכאורה יש להבין הלא ע"כ גם לר"מ ב"פ פסול לקרבן, ואם ילפינן משה דפסח הלא ב"פ פסול לפסח מטעם יוצא דופן. - וא"כ מה מהני הא דטעון שחיטה, וע"כ צריך לומר דפודין גם ביוצ"ד כמו שפודין בבע"מ מטעם דתפדה תפדה מרבה להפסולין. ורק אליבא דרבנן מיבעי' משום דהוי כשחוט, ולא מרבינן שחוט מתפדה. וע"כ משום דשחוט לא נקרא שה, ואפשר לומר דמזה למד הרמב"ם דסתם שה הוא דוקא חי. - והנה גם לרבנן באופן שאמו של הב"פ טריפה דאז טעון הב"פ שחיטה כדקאמר הש"ס ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, וא"כ לא הוי כשחוט, ואעפ"י שפסול לקרבן מטעם יוצ"ד, אבל כיון דעכ"פ נחשב כחי. - ואעפ"י שנטהר בשחיטת אמו מטומאת נבלות, והוי כשחוט לענין שלא מטמא טומאת נבלות, אבל עכ"פ כיון דלענין היתר אכילה טעון שחיטה, עכ"פ נקרא חי, ושפיר פודין בו.

ב וגם במסקנא שהשיב מר זוטרא לרב אשי דע"כ אין לרבות ב"פ מתפדה, דא"כ שה מאי אהני לי' ופירש"י ומסתברא למעוטי ב"פ דכשחוט דמי ולא שה הוא. - הרי ברור להסוגיא דשחוט לאו שה הוא. וזהו כשיטת הרמב"ם דשה מובנו חי. - וזהו משום דבפסח חי בעינן או מטעם דבעינן שחיטה לשמה או מטעם דדרשינן מהיות משה מחיותי' דשה. - והגז"ש מלמדת דבעינן שה חי לפדייה. - וממילא גם טרפה ממועט מטעם דלא נקרא חי. - והנה הא דקאמר הש"ס א"כ שה מאי אהני לי' הכוונה להגז"ש. ובחולין ע"ד איתא להדיא שה שה מאי אהני ליה, והיינו הגז"ש.

ג והנה מבואר בסוגיא זו דלר"מ שפיר פודין בב"פ מטעם דלא הוי כשחוט ואעפ"י שפסול מטעם יוצ"ד, - אבל בשביל פסול דיוצ"ד שפיר איתרבאי מתפדה תפדה.

ד והנה לפי"ז יש לעיין בהא דפירש"י שם בחולין דלהכי אין פודין בב"פ מטעם דפסול לקרבן משום יוצ"ד. - וזה תמוה דלפי"ז גם לר"מ אין פודין. - ומדקאמר הש"ס לר"מ פודין בב"פ ע"כ משום יוצ"ד לא הוי חסרון מטעם דישנו בכלל הריבוי דתפדה. - איברא דהתוס' שם הקשו לרש"י דא"כ לר"מ היאך פודין בו יעוי"ש. - אבל דבריהם ג"כ תמוה דהנה כתבו שם דהפסול הוא מטעם דב"פ דינו כשחוט יעוי"ש. - ומשמע מדבריהם דלר"מ דטעון שחיטה כשר ב"פ לקרבן. - וזה ודאי ליתא דע"כ פסול הוא לקרבן לכו"ע מטעם יוצ"ד. - ועוד דהרי זה יתום הממועט מתחת אמו כמבואר בחולין ל"ח. אבל ע"כ כוונת התוס' דאם רק לא נקרא שחוט דאז מטעם הפסול דיוצ"ד מתרבי שפיר מהא דתפדה, ומזה יש לתמוה על השעה"מ שכתב בפר"ג מאי"מ שכתב בדעת התוס' דיוצ"ד לר"מ כשר לקרבן. דע"כ אין להעמיס כוונה זו בתוס'. - והענין בזה כמו שכתבנו. - ולפי דברי השעה"מ הנה גם לרבנן אפשר לומר משום דב"פ שאמו טריפה הוי ע"כ לרבנן כמו לר"מ, והיעלה על הדעת דגם לרבנן כשר ב"פ לקרבן. - ואח"כ ראיתי בחידושי הר"ן לחולין שהביא שהרמב"ן הקשה כן על התוס' דמ"מ יפסול גם לר"מ משום יוצ"ד וכתב ולדידי לא קשה דפשיטא דפסול יוצ"ד תפדה תפדה מרבי לי' להיתרא, אבל לא פסול שחוטה. - משום דלא נקרא שה יעוי"ש. ושמחתי בזה כי כוונתי לדברי הר"ן.

ה והנה דברי רש"י תמוה טובא. - וביותר דרש"י עצמו מפרש הכא בסוגיא דהטעם דבפסח פסול שחוטה מטעם דבעינן שחיטה לשם פסח. - וא"כ למה פירש"י בחולין משום יוצ"ד.

ו והנה ראיתי בתורת חיים מפרש בכוונת רש"י, והיינו דאעפ"י דברור להסוגיא דאין פודין בשחוטה מטעם דמשנה מפורשת היא, ורק בב"פ בעי מטעם כיון דרהיט ואזיל לאו שחוטה היא. - וא"כ כי קאמר הש"ס דגמר שה שה מפסח ע"כ לא הוי הטעם משום שחוטה, משום דגם גבי פסח עצמו לא קים לן דפסול מטעם חסרון שחיטה דאיכא למימר דשחיטה אינה מעכבת וכו' עכת"ד יעוי"ש. - ודבריו מרפסין איגרי דע"כ שחיטה מעכבת בפסח מטעם דבעינן שחיטה לשם פסח וכמו שפירש"י הכא בסוגיא.

ז ונראה ביישוב דברי רש"י שם בחולין שפירש משום יוצ"ד. - והיינו דלרבנן דסברי ב"פ אין טעון שחיטה מטעם דהוי כשחוט. - והנה בשביל זה לחודיא הוי מרבינן מתפדה תפדה לרבות דפודין בו משום דחדא ריעותא לא גרע מבע"מ דפודין בו. משא"כ שהוא פסול גם משום יוצ"ד, וא"כ איכא תרתי לריעותא חדא שדינו כשחוט, וגם יש בו משום יוצ"ד ואיכא תרתי לריעותא להכי אין לרבות מתפדה תפדה. - ובשלמא לר"מ דסבר דדינו כחי וטעון שחיטה, וליכא אלא חדא לריעותא מה שהוא יוצ"ד לחודיא, הנה בשביל פסול זה יש לרבות מתפדה תפדה. ומיושב קושיות התוס' שהקשו דלר"מ היאך פודין בו. אבל רש"י סבר דלר"מ דלא הוי אלא חדא לריעותא שפיר פודין בו מטעם הריבוי. - ולרבנן אין פודין בו מטעם דהוי תרתי לריעותא, ולפי"ז לפירש"י דחולין לא בעינן למימר דסתם שה הוא חי. - ואפילו אם אמרינן דגם שחוט נקרא חי כמו שקיי"ל התם ביומא דפר אפילו בדמו של פר. - וגם שחוט נקרא פר. - וכמו כן בשה אעפ"י שגם שה שחוט נקרא שה, מ"מ אין פודין בו מטעם דהוי תרתי לריעותא, וליכא בריבוי דתפדה תפדה.

ח בזה שכתבנו מיושב דברי הכנה"ג בסימן שכ"א בהגהות על הטור כתב דלשיטת רבינו אפרים שפוסק כר' מאיר דאינו ניתר בשחיטת אמו, ודאי דפודין בב"פ וכמו דאמרינן בגמ' אליבא דר"מ לא קא מיבעי' לן דהוי שה מעליא ופודין בו. - והקשה בריט"א הא אפשר דרבינו אפרים סובר כרש"י בשמעתין ובפרק בהמה המקשה דגמר שה שה מפסח ופסח פסול ביוצ"ד ואפילו לר"מ פסול לפדיון וכו' יעוי"ש. אמנם לפי מה שכתבנו ע"כ כוונת רש"י דדוקא לרבנן אין פודין בב"פ מטעם דהוי תר"ל. - אבל לר"מ דליכא אלא חדא לריעותא הא דיוצ"ד פשיטא דפודין בו מטעם הריבוי דתפדה תפדה כדלעיל.

ט עוד נראה דכוונת דברי התוס' בחולין שם שכתבו דהפסול הוא בב"פ מטעם שחוטה ואין פודין בשחוטה. - ולא היתה כוונת התוס' דלר"מ דפודין בשחוטה לומר דר"מ סבר יוצא דופן כשר לקרבן, דזה ודאי ליתא כמו שכתבנו לעיל. - אלא כוונתן דלר"מ דסבר דב"פ טעון שחיטה. - הנה הולד שיולד מהב"פ כשר להיות פודין בו. - וזהו כי הולד הנולד כדרכו לא הוי יוצ"ד. - משא"כ לרבנן דב"פ אין טעון שחיטה מטעם דהוי כשחוט, דאז גם הולד הנולד ממנו דינו כשחוט אם אין חוששין לזרע האב, ואפילו למ"ד חוששין לזרע האב הרי הוא בחצאי סימנים כמבואר בחולין ע"ה ע"ב יעוי"ש, והרי הוא פסול לקרבן מטעם דדינו כשחוט אעפ"י שלא הוי יוצ"ד. - וכל זה הוא דוקא לרבנן אבל לר"מ הולד של הב"פ כשר לקרבן ופודין בו, וזהו כוונת התוס' לחלק בין פסול יוצ"ד לפסול שחוטה, דלרבנן יש בולד פסול שחוטה ולר"מ אין בולד פסול שחוטה, וכמוש"נ.

א שם, איבעיא להו מהו לפדות בנדמה וכו' כי תיבעי לך אליבא דרבנן בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה פרקינן, או"ד לא שנא, ולא איפשטא, - וכתב הרמב"ן הלכך אין פודין בו ואם פדה בו ומת פט"ח קודם שיתננו לכהן יהנה ישראל באותו טלה ופט"ח יקבר וכו' יעוי"ש. - וכן הסכים לזה הרא"ש בהלכותיו.

ב אמנם הרמב"ם כתב בפרי"ב מבכורים ה"ט וז"ל אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי יעוי"ש. - מבואר דסבר דרק לכתחילה אין פודין מפני הספק, אבל בדיעבד אם פדה בו פדוי, והפט"ח מותר בהנאה, וקשה טובא הלא מה מהני דיעבד במקום דהוי ספד"א שהוא לחומרא אם מן התורה או מדרבנן, וביותר הכא דאיכא חזקת איסור דהרי הפט"ח הוא ודאי בכור, והפדיון הוא ספק. - ואין ספק מוציא מידי ודאי איסור. - ומרן הכס"מ כתב דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור ולפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף יעוי"ש. - וכוונתו לבאר דבזה שאני פט"ח מספק בכור בהמה טהורה משום דהתם הוי קדושה"ג, וכן מבואר בב"י ביו"ד סימן שכ"א, אבל זה לא יספיק דהלא עכ"פ הוי ספד"א, ומה מהני דיעבד. - ודברי הרדב"ז שם ג"כ שכתב דכיון דהוי ספיקא להכי בדיעבד פדוי. - וכן כתב בקרית ספר דהוי ספד"א ובדיעבד פדוי יעוי"ש. ותמוה טובא כמובן. - ועי' בריט"א מה שהביא בשם המהרי"ק לבאר שלהכי מהני דיעבד כיון דהאיסור תלוי בממון וכיון דלענין ממונא חשבינן לי' כפדוי דאם נתנו לכהן שוב אין מוציאין מידו כמו"ש הרמב"ן מטעם דהוי תפיסה ברשות, להכי גם לענין איסורא כיון דהוי קדושת דמים וכו' יעוי"ש. - והנה גם זה דברים מתמיהים הלא עכ"פ יש לצאת מספיקא לכהפ"ח להפריש טלה והוא לעצמו וכמו דתנן לעיל ט' דגם בספק פט"ח מפריש טלה והוא לעצמו. - ואין בזה הפקעת ממונא,

ג ועוד אם אמרינן דכל שהוא בספק מהני בדיעבד ופדוי. - א"כ גם בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה ליהני בדיעבד להיות פדוי. - וזה ודאי ליתא, דהרי כתב הרמב"ם שם בה"ח ולא בכוי. - והרמב"ם סבר דכוי לא הוי בריה בפני עצמה אלא הוא ספק חיה כמבואר בפרי"ד משחיטה יעוי"ש ואם אמרינן דבספק מהני דיעבד גבי פדיון פט"ח, א"כ מ"ש ספק חיה מספק הא דנדמה.

ד ונראה דהנה חזינן מהסוגיא דבעי' בנדמה תלוי בדין כלאים מדקאמר הש"ס בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה נמי או"ד שאני נדמה. - מבואר מזה דנדמה הוא פועל יוצא מכלאים. - אמנם כן הדבר. - והוא לפי דברי התוס' ביומא נ"ט שכתבו וז"ל וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפר"ק דבכורות לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגז"ש אלא מבנין אב, וא"כ נדמה מהיכי תיתי וי"ל כיון דכלאים הוי מסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי, מהשתא נמעט נמי נדמה מגז"ש ונימא דגז"ש דוקא ולא נרביה מתפדה תפדה עכ"ל, ביאור הדברים דבאמת יש לרבות גם כלאים לפדיון, מטעם דכלאים איקרי שה דע"כ הני כלאים בין דאזלינן בתר אב הוא עז שפודין בו, ובין אזלינן בתר האם שהיא רחל ופודין בו וא"כ הגז"ש המלמדת דבעינן שה דהיינו שה שה מפסח אין למעט כלאים כיון דכלאים איקרו שה. - ורק משום הבנין אב המלמדנו בכוונת התורה שה ודאי בלא תערובות עז. וכן עז בעינן ודאי עז בלא תערובות שה וזהו כלאים. - וכיון שחידשה תורה דבעינן ודאין בלא תערובות היינו אפילו תערובות של המין שפודין בו. והוא מטעם דהתורה אינה קוראה שה אלא מי שהוא בלא תערובות. - ולפי"ז יש לדון על נדמה אעפ"י שהוא כולו שה בלא תערובות זרע. - מ"מ יש לדון דכמו שהקפידה תורה על תערובות אעפ"י שהוא ג"כ ממין הפדייה. - א"כ יש לדון גם על הנדמה אעפ"י שהוא כולו ממין שפודין בו. - אבל שינוי הצורה אפשר שמאבד השם שה שאמרה תורה, וזהו הביאור בהאיבעיא בנדמה שהוא פועל יוצא מכלאים. - וזהו סברת הבעי'. - ומטעם זה אין זה ענין לכוי שהוא ספק חיה שהספק אם הוא שה בעצם, ובזה הוי ספיקא לחומרא ככל הספיקות דעלמא. - ולא מהני דיעבד ג"כ כיון דאיכא חזקת איסור דהפט"ח כמובן.

ה אמנם בהא דנדמה כיון שבאמת הוא שה בעצמותו. ורק הספק אם התורה קורא אותו שה. אבל כיון שבעצמותו הוא שה, וגם עדיף מכלאים שנולד משני מינים, ונדמה הוא ממין אחד ורק השתנות הצורה, בזה מספקא להש"ס אם פודין בו.- וע"כ הספק כמו"ש התוס', והיינו או שהוא בכלל הריבוי דתפדה תפדה, או שהוא בכלל הגז"ש דשה שה למעט גם נדמה. - ובזה לא נפשטה הבעי' והוי ספד"א ולחומרא. - והנה להרמב"ם דסבר ספד"א הוא לחומרא רק מדרבנן הכא ג"כ הוי לחומרא רק מדרבנן ואעפ"י שאיכא חזקה לאיסור דהרי הפט"ח הוא ודאי איסור בהנאה, והפדיון הוא ספק. - אמנם חזקה לא מהני בספיקא דדינא דבשביל החזקה לא תשתנה הדין כמבואר בפוסקים. - וא"כ הוי רק איסור דרבנן, אבל כל זה הוא רק בלכתחילה. שהוא במקום ודאי איסור. - משא"כ בדיעבד אם פדה הנדמה, אית לן לומר דישנו בכלל הריבוי דתפדה תפדה. - והיינו דכשם שאנו אומרים דהריבוי דתפדה תפדה מרבה בעלי מומין אם רק נקראים שה. - הנה יש לומר דגם נדמה כיון שבעצם הוא שה, ורק ספק הוא אם הגז"ש ממעט אותו. - ובמקום ספק בלא חזקה דאיסור ישנו בכלל הריבוי דתפדה תפדה. - וזהו סברת הרמב"ם שכתב דאם פדה פדוי, וזהו שמפני שנשאר בספיקא דש"ס רק אם הוא בשם שה, אבל כיון שהוא בעצמותו שה הנה ישנו בכלל הריבוי בדיעבד, ואהני הבנין אב לענין לכתחילה במקום איסור ודאי, אבל הגז"ש לא מהני לענין דיעבד מטעם הריבוי דתפדה תפדה שע"כ מרבה ספק, כמוש"נ.

ו והנה לשיטת הרמב"ן והרא"ש דסברי דגם בדיעבד אינו פדוי בנדמה, אעפ"י דלא הוי אלא ספק גרידא בלא חזקה דאיסור, ולא סברי דבאופן זה דלא הוי אלא ספק ישנו לנדמה בריבוי דתפדה תפדה. יש לומר דאזלי לשיטתייהו בדבר ספד"א דסברי דבספד"א דין התורה דאזלינן לחומרא. - וממילא נשאר הספק כהבעי' דהש"ס, ולהכי סברי דגם בדיעבד הפדיון בנדמה לא מהני. - וצריך לפדות פעם שני כדין ספק דהיינו שמפריש טלה והוא לעצמו. - אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו בדבר ספד"א בלא חזקה דאיסור דמדין התורה הוא להקל, ורק מדרבנן מחמרינן. ולהכי לאחר שפדה בנדמה דלא הוי אלא ספק לחודיא בלא חזקה דאיסור להכי אין להחמיר מדרבנן גם כן. והוא דבאופן זה אשר מן התורה אזלינן להקל, יש להכריע דנדמה איתרבאי לפדיון מתפדה תפדה כמו שכתבנו לעיל. - ולפי"ז אזיל הרמב"ם לשיטתו והרמב"ן והרא"ש לשיטתייהו, וכמוש"נ.

ז והנה בקרית ספר כתב וז"ל נדמה אין פודין בו, ואם פדה פדוי דהוי ספיקא דאורייתא, יעוי"ש. ולשונו אינו מדוקדק דלפי דבריו משמע דהטעם דהוי ספד"א קאי על דיעבד, וזה לכאורה תמוה דהלא בספד"א לא מהני דיעבד. - והיה לו לכתוב הטעם דספד"א על אין פודין בנדמה ואח"כ לכתוב דבדיעבד פדוי. - ולפי מה שכתבנו דסברת הרמב"ם דבספק אמרינן דישנו בהריבוי דתפדה תפדה אתי שפיר דהטעם דספד"א קאי על דיעבד, כמוש"נ.

ח שם, ת"ש דתני רבה בר שמואל איזהו כלאים רחל שילדה מין עז ואביו שה וכו' אלא לפט"ח שאין פודין בנדמה, ויש לעיין הלא לפי מה שכתבו התוס' ביומא שם דעיקר הא דמספקא להש"ס בנדמה הוא מטעם הבנין אב דאמר רבא דשה האמור בתורה ממועט כלאים דלפי זה יש מקום לומר דנדמה ג"כ ממועט. - וממילא מטעם הספק לחודיא ע"כ אין פודין בנדמה. - מטעם דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי איסור דהפט"ח. - וא"כ קשה למ"ל קרא למעט נדמה שאין פודין בו. - ומצינו כזה שפריך הש"ס בחגיגה ד' איצטרך קרא למעוטי ספיקא, ופירשו התוס' ביומא ע"ד דכוונת הש"ס דכיון דגם מספיקא לא מייתי קרבן, לא בעינן קרא למעט יעוי"ש. וא"כ ה"נ הכא בנדמה כיון דגם מספיקא לחודיא אין פודין בנדמה מטעם דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי איסור.

ט אמנם לשיטת הרמב"ם אתי שפיר. - והוא דיש לומר דאיצטרך קרא למעט נדמה שאין פודין בו בודאי ולא מהני אפילו בדיעבד. - ולפי"ז גם כשדחי הש"ס דהקרא אתי למעשר בכדי שלא נילף מבכור לענין מקצת סימנים, וממילא נשארה הבעי' דנדמה בלא פשיטות. - אבל נשמע מזה לענין דיעבד דלא הוי אלא ספק גרידא ואין כאן ודאי איסור. דמהני הפדיון, ומזה הוי סיוע להרמב"ם דבדיעבד הפודה בנדמה פדוי.

י איברא דיש לדייק בהא דקאמר הש"ס דהקרא מלמדנו לענין מעשר באופן שיש בו מקצת סימנים דלא נילף העברה העברה מבכור כמבואר. וקשה הא גם בלא קרא המלמדנו למילף תחת תחת מקדשים כיון דאיכא שני לימודים היינו גז"ש מבכור וגז"ש מקדשים. - והוי שני לימודים הסותרים זה את זה והוי ספיקא דדינא ממילא פטור ממעשר, מטעם דבעינן עשירי ודאי. - אבל יש לומר דבאופן זה אית לן למיזל לחומרא כמו"ש התוס' ב"ק ג' דמדה היא בתורה. - וא"כ אי לאו האי קרא המלמדנו למילף תחת תחת מקדשים הוי לן למיזל לחומרא למילף העברה העברה מבכור לחייב במעשר במקצת סימנים, ועל זה בעינן קרא דמקדשים ילפינן.

א שם, איבעיא להו מהו לפדות בפסוה"מ וכו' כיון דאסור אין איסור חל על איסור, והיינו דאין איסור פט"ח חל על איסור דפסוה"מ וכדפירש"י. וקשה טובא הלא הטלה הבא בפדיון פט"ח מותר בהנאה, ולא חל עליו איסור הנאה דפט"ח כלל. וא"כ מה שייך הכא הא דאין איסור חל על איסור. - ולא מצאתי למי שהעיר בזה.

ב ונראה דהפדיון פט"ח בשה שמפקיע הקדושה מהחמור בעינן באופן שראוי לקבל האיסוה"נ שחל על הפט"ח. והיינו דאם הוא ראוי לחלות האיסור, אז יש בכחו להפקיע איסור. - אבל אם אין בו חלות האיסור, אין בכחו להפקיע איסור. - ומזה תצא שאין פודין בדבר האסור בהנאה. - ולהכי בפסוה"מ שאסורין בגיזה כדכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. - אינו יכול להפקיע האיסור מהפט"ח. מטעם דבעינן שה שיכול לקבל החלות של איסור מהפט"ח. וזהו הביאור אין איסור חל על איסור, - וזהו הביאור בהבעי' שבעי מהו לפדות בפסוה"מ. - כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור, והיינו דלא אתי איסור גיזה ועבודה ויחול על איסור גיזה ועבודה דפסוה"מ. - וכיון דלא מצי למיתפס. - האיסור מהפט"ח אין זה שה האמור בהגז"ש שה שה מפסח. וליתא ג"כ בכלל הריבוי דתפדה תפדה מטעם דחסר לו זה החלות. - או"ד כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא. - והיינו דכיון דבפועל לא חל על השה האיסור דהפט"ח, להכי אין בזה קפידא מה שאין בו בכח להיות חל עליו איסור גיזה ועבודה, זהו הביאור בהבעיא.

ג ובזה יש מקום להעיר מה שהעיר בהגהות הרש"א מהגמ' כריתות י"ד אקדשה מגו דאיתוסף איסור הנאה.- וזהו דיש בכח לחלות איסור הנאה על הפסוה"מ דמותר בהנאה. - והיינו כי בזה בעינן שיחול האיסור גיזה ועבודה שישנו בפט"ח וכמו שמדייק רש"י גיזה ועבודה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מתני' לא בחיה. צבי ואיל: ולא בשחוטה. ואפי' שה שחוט: טריפה. שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה: כלאים. תייש הבא על הרחל: כוי. ספק חיה ספק בהמה: מפני שהוא שה. דבין רחל ובין עז קרויין שה: נתנו לכהן. הפטר חמור: גמ' להלן. בפסח: לכל השמות. שבמשנתנו הפסח אינו בא עגל וחיה דכתיב (שמות יב) שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דכלאים אין קריבין לגבי מזבח כדקתני לקמן שור וכשב פרט לכלאים: בן פקועה. שנמצא חי בבהמה שחוטה: פלוגתא דר''מ ורבנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.): בדיקולא. קלחת כלומר כשחוטה דמי ואין פודין בשחוטה: או דלמא כו'. וכל הנך אין פודין דאמר במתניתין שלא בשויין קאמרינן דאי בשויין אפי' בשלקי שרי: בן פקועה פסול לפסח דאינו קרב למזבח דתניא בפ' שני דשחיטת חולין (דף לח:) כי יולד פרט ליוצא דופן: שה מאי אהני ליה. ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי ולא שה הוא ותפדה מרבי' בעל מום ונקבה ובן שתי שנים דשה נינהו: בכלאים. דתרי מיני הוא פרקינן דקתני במתניתין ר''א מתיר בכלאים: פרה שילדה מין עז אין פודין. דעגל הוא: בכלאים פרקינן. וכ''ש בנדמה ול''ל למיתנייה: היא גופה איצטריכא ליה. ולא משום דוקיא אתא: כלאים הוא. בתמיה הא נדמה הוא: למאי. קאמר דשוייה רבנן לנדמה כי כלאים: אי לקדשים. שלא יקרב לגבי מזבח ל''ל למתלייה לנדמה בכלאים כי היכי דפשיטא לן בכלאים פשיטא לן בנדמה: אי לבכורה. לאשמועי' דלא קדוש בבכורה ככלאים פשיטא דאך בכור שור כתיב ובהדיא אימעוט: אי למעט ממעשר. דכי היכי דכלאים לא מעשרין אף נדמה לא: פשיטא. תרווייהו מחד קרא נפקי תחת תחת כתיב הכא תחת השבט וכתיב בקדשים תחת אמו מה התם נדמה וכלאים לא כדממעטינן לעיל אף מעשר כלאים ונדמה לא: לפטר חמור. דלא פרקינן ביה פטר חמור כי כלאים: מקצת סימנים. דאמו: העברה העברה. כתיב הכא יעבור תחת השבט וכתיב בבכור והעברת פטר רחם מה בבכורה חייב כדאמרן ואם יש בו מקצת סימנין חייב אף מעשר נמי ליהוי חייב: קמ''ל. דדין כלאים אית ליה דתחת תחת גמר מקדשים כי היכי דלמזבח לא קרב כדאמר בריש פירקין (דף ה:) מום קבוע הוא לישחט עליו במעשר נמי לא קדוש: פסולי המוקדשין. שנפדו ויוצאין לחולין: כיון דאמר. פטר חמור מותר בהנאה קודם פדיון חולין הוא הפטר חמור ויכול לפדותו בה דליכא למימר איסור חל על איסור: אין איסור. פטר חמור חל על איסור דבהמת פסולי המוקדשין אית בה קדושה אפי' לאחר פדיון דאסירי בגיזה ועבודה: דלא תפיס פדיונו. שהשה הניתן תחתיו אין בו משום קדושה: צבי ואיל. כתיב בפסולי המוקדשין דכתיב (דברים יב) רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשין מדבר:

הוא מעורב ברוב אלא כשהאחד נוטה לצד חיוב או לצד פטור יותר מחבירו קרי ליה חיוב על פטור ועוד דכי משני קסבר אין קנין אבתר דקנה מן הממורח מן העובד כוכבים דרוב עמי הארץ מעשרים הן לא שייך אלא אחר מירוח ואין לתמוה לאחר סוגיא דמנחות מנא לן להש''ס דפליגי במירוח העובד כוכבים פוטר דלמא ביש קנין ואין קנין פליגי י''ל א''כ קשה דר''מ דמדקאמר ר''מ תורמין משל כל על של כל א''כ קסבר . אין קנין ובפ''ק דע''ז (דף כא.) דאמרי' יש קנין גבי אין משכירין להם שדות משום דמפקע להו ממעשר והא דמוקי ירושלמי ביש קנין ואין קנין לטעם דלא מפרש טעמא דמתניתין דע''ז משום הפקעת מעשר ועוד יש לדקדק מרבי יהודה דאמר במנחות (דף סו:) תורמין משל כל על של כל ופ' המקבל (ב''מ דף קא.) קסבר יש קנין לפירוש ר''ת בההיא דהמקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים וההיא דע''ז יש לפרש הפקעה בע''א: רבי אליעזר ... מתיר בכלאים. ר' אלעזר גרסינן ולא גרסינן רבי אליעזר וכן מוכח במרובה (ב''ק דף עח.) דאמר ר' אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה דאינו אלא להוציא כלאים למאי הלכתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כבשים ושה עזים נפקא וכל שכן דלא כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין אלמא דרבי אליעזר פליג על רבי אלעזר ור' אליעזר בר פלוגתיה דרבי יהושע: קא משמע לן תחת תחת משלמים גמר. וא''ת למה לי בבכור עד שיהא הוא שור ובכורו שור נילף העברה העברה ממעשר וי''ל משום דכתיב אך לחייב מקצת סימנין דומין לאמו לכך צריך למעט נדמה בהאי קרא דנשמע מינה אמאי קאי אך ומיהו לההוא תנא דממעט לעיל נדמה מפטר חמור תרי זמני וגלי לן בקדושת דמים וה''ה לקדושת הגוף לפי טעם זה לא הוה מצי למדרש מקצת סימנים מאך ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא: מה צבי ואיל אין פודין וכו'. עוד יש דרשא בפ' שני (לקמן דף טו.) מצבי ואיל דפטר להו ממתנות ואי לאו מיעוטא דקרא הוה שרי חלבו ופטר להו מאותו ואת בנו וא''ת היכי עבדינן כל הנך דרשות דפרק כל פסולי (לקמן דף לג.) אמר תלתא צבי ואיל כתיבי ומייתי כל חד למילתיה ולא דרשינן מינייהו הך דרשות כלל:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד