דף יב - ב
אפילו לרבי שמעון - המתיר פטר חמור בהנאה, ואין שייך לדון בפדיונו משום איסור חל על איסור - נמי אין פודין בפסולי המוקדשין, ומשום דצבי ואיל כתיב בהו. [1]
איבעיא להו: מהו לפדות פטר חמור בבהמת שביעית, כלומר, בבהמה שניקחה בפירות שביעית, שאף היא נתפסת בקדושת שביעית.
ומפרשת הגמרא את הספק:
פטר חמור ודאי [שאין ספק בחיוב פדיונו] לא תיבעי לך שאין פודין אותו בבהמת שביעית, שהרי "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" אמר רחמנא [ויקרא כה ו], ולא נועדו פירות שביעית לסחורה, וזה שפודה פטר חמור וצריך ליתנו לכהן, הרי נמצא שקונה בהם חמור שאינו ראוי לאכילה. [2]
כי תיבעי לך, האיבעיא אינה אלא כשפודה בה פטר חמור ספק, כגון שילדה אמו זכר ונקיבה, ואין ידוע מי קודם, ואשר נתבאר במשנתנו, שמפריש טלה כדי להפקיע את איסורו, והרי הוא לעצמו.
מוסיפה הגמרא לפרש:
ואליבא דרבי שמעון הסובר פטר חמור מותר בהנאה לא תיבעי לך, דהרי לית ליה כלל חיוב פדיון בספק, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל ט ב.
כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה, המחייב פדיון מספק להפקיע את האיסור, בזה הוא דתיבעי לך: מאי הוא הדין אם יכול לפדותו בה או לא? וצדדי הספק הם:
האם נאמר: כיון דמפריש טלה ואינו נותנו לכהן אלא הוא לעצמו, אם כן "לאכלה" קרינא ביה.
או דילמא: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה לא מישתרי [היות וזקוק הוא לפדיון כדי להפקיע את האיסור], כסחורה דמי ואסור. [3] תא שמע: דאמר רב חסדא:
בהמת שביעית אין פודין בה את הודאי, אבל פודין בה את הספק. [4]
ואמר עוד רב חסדא:
בהמת שביעית טהורה פטורה מן הבכורה, וחייבת במתנות זרוע לחיים וקיבה לכהן כשאר בהמות.
ומפרשינן: פטורה מן הבכורה משום ש"לאכלה" אמר רחמנא בפירות שביעית ולא לשריפה, והרי אימורי הבכור נשרפים על גבי המזבח. [5] וחייבת במתנות משום ד"לאכלה" קרינא בה, שהמתנות ניתנים לכהן לאכילה.
מיתיבי ממה ששנינו במסכת שביעית ט ט: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה ככל אוכל מעיסה שלא הורמה חלתה.
ואמאי חייבת עיסת שביעית בחלה, והרי נאמר: כיון דאילו מטמיא [אם תיטמא החלה] בת שריפה היא, [6] אם כן "לאכלה" אמר רחמנא ולא לשריפה, ותיפטר עיסת השביעית מן החלה!? [7]
ומשנינן: שאני הכא גבי חלה דכתיב בה [במדבר טו כא]: "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם", [8] ולמדנו שאף עיסת השביעית חייבת בחלה.
תניא נמי הכי:
מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה, שנאמר "לדורותיכם".
ומקשינן: ולגמר מינה [נלמד בכורה בשביעית מחלה בשביעית] לחייב בבכורה כשם שהיא חייבת בחלה!? [9]
ומשנינן: התם גבי חלה עיקר החלה לאכילה עומד, ורק אם תיטמא עומדת היא לשריפה, ולכן אין זו סיבה שלא לחייב את העיסה מעיקרה בחלה, אבל הכא גבי בכורה הרי עיקר הבכור לשריפה הוא עומד, ולכן פטורה בהמת שביעית בעיקרה מן הבכורה.
שנינו במשנה: נתנו לכהן, אין הכהן רשאי לקיימו, עד שיפריש שה תחתיו:
תנינא במשנתנו להא דתנו רבנן:
ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן "תנהו לי, ואני אפדהו", הרי זה לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו הכהן בפניו של ישראל, ומשום שחשודים הכהנים להשתמש בהם בלי פדיון, והרי עד שלא נפדה פטר החמור אסור הוא בהנאה. [10] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
זאת אומרת, ממה ששנינו במשנתנו ובברייתא יש ללמוד, שנחשדו הכהנים על פטרי חמורים לעבוד בהם בלי פדיון. ומקשינן: והרי פשיטא שנשמע כן ממשנתנו ומן הברייתא; ומה בא רב נחמן ללמדנו!?
ומשנינן: מהו דתימא: הני מילי שאין ליתן לו את פטר החמור, אלא היכא דמוחזק לן דמיקרי, כלומר, מוחזק לנו הכהן שהוא נקרא חשוד, כי ראינוהו שנחשד בדבר - [11]
אבל בסתמא, לא -
וקא משמע לן רב נחמן דמורי בה כל כהן היתירא, [מורה הוא היתר להשתמש בו בלי פדיון, כי סבור הוא למה אפדנו, והרי הפדיון יהא שלי שכהן אני], ולכן כל כהן אסור לתת לו פטר חמור. [12]
מתניתין:
המפריש פדיון פטר חמור, וקודם שנתנו לכהן מת שה הפדיון:
רבי אליעזר אומר:
הרי הישראל חייב באחריותו לפדותו בשה אחר כדי שיתננו ליד כהן, כי דין פדיון פטר חמור כחמש סלעים של בן בכור, שנתבאר במשנה לקמן [נא א]: המפריש פדיון בנו ואבד, חייב באחריותו, ויליף לה שם ממקרא.
וחכמים אומרים: אין חייב באחריותו, כי דין פדיון פטר חמור כדין פדיון מעשר שני, וכשם שבמעשר שני, אינו חייב באחריותו אם נאבדו לאחר הפרשה וקודם שהעלה את הפדיון לירושלים כמצותו, כך גם בפדיון פטר חמור, אם מת הפדיון קודם שבא ליד כהן כמצותו, אינו חייב באחריותו.
העיד רבי יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת קודם שבא ליד כהן, שאין כאן לכהן כלום, כלומר, אין הישראל חייב לפדותו עוד כדי ליתן לכהן, וכדעת חכמים שאינו חייב באחריותו.
מת פטר החמור עצמו אחר הפדיון וקודם שנתן את הפדיון לכהן:
רבי אליעזר אומר: יקבר פטר החמור, כי הואיל ולרבי אליעזר הרי הוא חייב באחריות הטלה, הרי זה כאילו לא הפרישו ולא נפקע איסור הנאת פטר החמור; והישראל מותר בהנאתו של טלה, כלומר, מותר הוא להשתמש בטלה, שהרי זה כמי שלא הפרישו.
וחכמים אומרים: פטר החמור אין צריך להקבר, כי משעת הפרשה זכו בו כהנים, וכבר נפדה בשה, ונפקע איסורו; והטלה ינתן לכהן, שכבר זכו בו שבט הכהנים משעת פדיון. [13]
גמרא:
שנינו במשנה: המפריש פדיון פטר חמור ומת, רבי אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן:
אמר פירש רב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר? משום דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", הקיש הכתוב פדיון בכור בהמה טמאה לפדיון בכור אדם, כדי ללמד:
מה בכור אדם חייב באחריותו אף לאחר שהפריש חמש סלעים לפדיונו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, אף לאחר שהפריש שה לפדיונו.
אמר הקשה ליה אביי:
כיון שאתה מקישם, נאמר: אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה, אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה קודם פדייה, והרי רבי יהודה סובר שבכור בהמה טמאה אסור בהנאה קודם פדייה!?
וכי תימא הכי נמי, דרבי אליעזר לא סבר כרבי יהודה, אלא כרבי שמעון המתיר פטר חמור קודם פדיון בהנאה; כך אי אפשר לומר, שהרי:
והתנן במשנתנו מת פטר חמור קודם שבא הפדיון ליד כהן: רבי אליעזר אומר יקבר, ומאי "יקבר"? וכי לאו למימרא דאסור בהנאה ולכן יקבר; הרי שקודם הפדיון - דהיינו לרבי אליעזר קודם שבא ליד כהן - פטר החמור אסור בהנאה!? הרי מבואר שאף רבי אליעזר כרבי יהודה סבירא ליה האוסר בהנאה, ואם כן נאסור אף בכור אדם בהנאה מן ההיקש.
ומשנינן: לעולם רבי אליעזר כרבי שמעון סבירא ליה המתיר פטר חמור בהנאה, ומה ששנינו במשנתנו "יקבר", לא תפרש שהוא משום איסור ההנאה, אלא יקבר כבכור אדם, כי הועיל ההיקש שהקישה תורה בהמה טמאה לבכור אדם, ללמד שפטר חמור - קודם פדיון - טעון קבורה כבכור אדם שהוא טעון קבורה.
ומקשינן עלה: האיך אפשר ללמוד מההיקש לבכור אדם שיהא פטר חמור טעון קבורה!? אלא [וכי] אדם בכור הוא דבעי קבורה, ואילו אדם פשוט לא בעי קבורה, עד שאתה אומר: הקישתו התורה לבכור אדם כדי ללמוד דין קבורה מבכור אדם, והרי דין הקבורה אינו שייך בבכורתו כלל!?
ועוד תניא בהדיא שרבי אליעזר אוסר פטר חמור בהנאה קודם פדיון, ושוב קשה: למה לא נקישנו לבכור אדם לענין זה.
דתניא: מודה רבי אליעזר, בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו, שמפריש טלה עליו כדי להפקיע את איסורו - וכדעת רבי יהודה לעיל ט ב, שצריך פדיון כדי להפקיע את האיסור - והוא שלו, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה; הרי מבואר שלרבי אליעזר פטר חמור אסור בהנאה, שאם לא כן, כיון שהוא שלו, אינו צריך להפריש וכמבואר לעיל ט ב. [14] אלא אמר רבא: לעולם רבי אליעזר אוסר בהנאה ולכן יקבר, ודקשיא לך: למה לא מקשינן בכור בהמה טמאה לבכור אדם להתירו בהנאה קודם פדיון: [15]
משום דאמר קרא "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ובא "אך" למעט: לפדייה הקשתיו, ולא לדבר אחר כגון להתיר פטר חמור בהנאה.
תנן התם: [16]
הערכין נערכים בשעתן, כלומר, מי שקיבל על עצמו ערכו של אדם ["ערכו עלי"], הרי תשלום הערך הוא כפי הקצבה שקצבה תורה [ויקרא כז] לנערך בשעת הערך, שאם העריך מי שהיה בן חודש עד חמש שנים בשעת הערך, וקצבתו שקצבה לו תורה היא חמש סלעים, והמתין מלשלם את ערכו אחר שכבר נעשה בן שש וקצבה שקצבה תורה למעריך אותו היא עשרים שקלים, מכל מקום המעריך אינו משלם אלא כפי ערכו של הנערך בשעת הערך.
ופדיון הבן זמנו הוא אחר שלשים יום, שהרי אמרה תורה [במדבר יח טז]: "ופדויו מבן חדש תפדה".
וזמן פדיון פטר חמור הוא לאלתר משנולד. [17]
ומקשינן: וכי זמן פדיון פטר חמור הוא לאלתר!? ורמינהי ממה ששנינו בברייתא:
אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים, כלומר, אין מעריכין כלל מי שהוא פחות משלשים יום, [18] ואין פודין את הבן קודם שיהיה בן שלשים יום, ואין יכול אדם לקבל עליו נזירות פחות משלשים יום, [19] ואין פודין את פטר החמור קודם הגיעו לשלשים יום -
ומוסיפין בכל אלו עד עולם, כלומר, מעריכין כל אדם בכל גיל שיהא, ופודין את הבן משלשים יום ועד עולם ואף שמאחר זמן הפדיון אינו צריך להוסיף יותר, ויכול אדם לקבל עליו נזירות כמה שירצה, ופודה את פטר חמורו בשה אפילו אם איחר פדיונו הרבה, ואין צריך להוסיף בפדיונו - [20]
הרי למדנו שאין פדיון לפטר חמור קודם שלשים יום, שלא כמבואר בברייתא דלעיל שפדיון פטר חמור הוא לאלתר!?
אמר תירץ רב נחמן:
זו ששנינו בברייתא הראשונה: "ופדיון פטר חמור לאלתר", אין הכוונה שחייב הוא בפדיון מיד, אלא לומר שאם פדאו בתוך שלשים יום הרי הוא פדוי, אבל עיקר מצות פדייה לא קיים. [21]
ומקשינן על פירוש זה: מכלל, אם כן נלמד מכאן דבנו אם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי, שהרי שנינו: פדיון הבן אחר שלשים ופדיון פטר חמור לאלתר, והיות ולאלתר דפטר חמור היינו שפדיונו פדוי בדיעבד לאלתר, ממילא משמע שבפדיון הבן אינו פדוי אפילו בדיעבד עד אחר שלשים יום -
והאיתמר לקמן מט א:
הפודה את בנו בתוך שלשים יום, רב אמר: בנו פדוי [ונחלק בזה על שמואל שאמר: אין בנו פדוי], ואם כדבריך, תיקשי לרב האומר בנו פדוי!?
ומשנינן: לאו איתמר עלה, האם לא למדנו בענין אותה מחלוקת דרב ושמואל: אמר רבא: דכולי עלמא - בין לרב ובין לשמואל - אם אמר אבי הבכור "מעכשיו יחול הפדיון" אין בנו פדוי, ולא נחלקו אלא כשאמר "לאחר שלשים יום יחול הפדיון", ונתעכלו המעות ואינם בעין ברשות כהן כשהגיע זמן הפדיון -
ואם כן לא קשה על רב מהברייתא שמבואר בה דאין בנו פדוי לאלתר אפילו בדיעבד, שאף רב מודה בזה.
הערות
[1] ביארו האחרונים, שחילוק יש בין ספק הגמרא בפסולי המוקדשין, לבין ספיקות הגמרא בבן פקועה ובנדמה, שהרי בבן פקועה ובנדמה הספק הוא אם יש להם דין שה לפדות עליו, אבל אם שוים הם כערך החמור ודאי שפדיונו פדוי, שהרי לא גרע משילקי שפודין בו בשויו, וכרש"י בעמוד א. מה שאין כן בפסולי המוקדשין, הספק הוא אפילו בשויו, כיון שאין איסור חל על איסור. אך הקשה בראשית בכורים: איך פושטת הגמרא את הספק מצבי ואיל, והרי צבי ואיל עצמם אם היו שוים כערך החמור היו פודין בהם, ואכתי יש מקום להסתפק אם פודים בפסולי המוקדשין השוים כערך החמור, ומשום שיש לומר אין איסור חל על איסור. וראה בזה שם ובחזון איש בכורות יז יב. ובשפת אמת כתב, שצריך עיון גדול ליישב את זה.
[2] א. לשון רש"י הוא: ודאי לא תיבעי לך, דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן - לא פריק ליה, ד"לאכלה" אמר רחמנא, ולא לסחורה, ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה. ופשטות כוונתו היא, שבפדיון של פטר חמור ודאי הרי זה קונה את החמור קנין ממוני שלא היה לו בו מתחילה, וזו היא הסחורה שאסורה בפירות שביעית. והיינו דמחלקינן בין ודאי לספק, כי בספק פקע זכות הכהן, ואין הפדיון אלא הפקעת איסור. וראה מה שיתבאר בזה בהמשך הענין בהערות. ב. [וקשה, למה לא פירש רש"י דחשוב סחורה משום שנמצא פורע חובו לכהן בפירות שביעית, שהוא אסור משום "לאכלה ולא לסחורה", ראה רמב"ם שמיטה ויובל ו י, ובמהר"י קורקוס שם].
[3] א. בפשוטו, ספק הגמרא הוא: האם רק פדיון המזכה זכות ממונית, הוא חשוב סחורה, אבל כשפטר החמור הוא שלו, אלא שלא היה לו בו היתר הנאה, ובפדיון ניתר לו בהנאה, זה לא מיקרי סחורה, או שמא אף זה סחורה מיקרי, וכלשון רבינו גרשום "וכסחורה דמי, שקונה הנאתו בהאי שה, ואסור". אך יש לתמוה: דבמהרי"ט אלגאזי [ח ז ד"ה וצריך לומר] כתב: דאין שום זכות לכהן בגוף הפטר חמור אפילו בשיעור השה, כמו שאין זכות לכהן בשיעור חמש סלעים בבכור אדם, אלא חיוב הוא שחייבה תורה לבעלים שיפדנו בשה, והנכסים משועבדים לפדיון הפטר חמור, אבל בגופו אין שום זכות. ולפי זה בפשוטו אין מקום לכל מה שנתבאר בביאור סוגייתנו. ואכן בקהלות יעקב סימן יב כתב, שמלשון הגמרא נראה, שהספק הוא: מה הוא גדר איסור "לאכלה" ולא לסחורה, אם הקפידא הוא עשיית הסחורה, אף על פי שבסחורה זו אינו מפקיע מגברא זה את ה"לאכלה", כגון הכא שבתר פדיונו אכתי נשאר הטלה אצלו ויכול לקיים בו לאכלה כמקודם, או דילמא איסור לאכלה ולא לסחורה הוא, רק סחורה כזו שמחמתה נדחה ממנו ה"לאכלה" כגון פדיון ודאי שמפאת זה צריך ליתנו לכהן, ולא יכול גברא זה לקיים בו "לאכלה". ומבואר מדבריו, שהחילוק בין ודאי לספק הוא משום שזה ניתן לכהן, וזה אינו ניתן. ולפי פירושו יתכן, דגם בודאי הטעם דחשיב סחורה אינו משום שקונה איזה קנין ממוני בחמור, אלא משום שמפקיע ממנו את איסור ההנאה, וכמו בספק. [ומיהו, ממה שהצרך רבינו גרשום לפרש את סברתו רק לפי הצד שאף בספק אסור, משמע שבפדיון פטר חמור ודאי הוי סחורה שלא מטעם זה]. ב. נתקשו האחרונים: למה הצרכה הגמרא לתלות את ספיקה בפודה בבהמת שביעית, דהיינו שמכר פירות שביעית וקנה בהמה, ולא נסתפקה במי שפודה פטר חמור בשויו בפירות שביעית עצמם, שהרי כשפודה בשויו אין צריך שיפדה דוקא בשה! ? וראה באהל משה בשם ספר שי למורא. [וראה מה שנרשם במוסגר בהערה הבאה].
[4] כתב המנחת חינוך [מצוה כב אות ז]: שאף אם פדה פטר חמור ודאי בבהמת שביעית פדיונו פדוי, וכמו דאסור לקדש אשה מדמי שביעית כמבואר בירושלמי ומובא בר"ש, ומכל מקום בדיעבד מקודשת, עיין רמב"ם אישות ה ג, ומשנה למלך שם. ועיין קידושין נב א תוספות ד"ה המקדש, כתבו בהדיא, אף על גב דלאכלה ולא לסחורה, מכל מקום בדיעבד המקח קיים, ועיין תוספות עבודה זרה סב א ד"ה נמצא. [מיהו מלשון הרמב"ם (ביכורים פרק יב) שכתב בהלכה ט גבי נדמה: אין פודין בשה הדומה לאחר, ואם פדה פדוי. ואילו בהלכה יא כתב: שה שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי, ולא הזכיר שאם פדה - פדוי, יש לדקדק קצת שלא כהמנ"ח. [ויתכן, שהטעם בזה הוא, דמשום "לאכלה ולא לסחורה" הוי פסול שאין ראוי לפדיון. וכעין המשך דברי רב חסדא, דמשום "לאכלה ולא לשריפה" הוי פטור מעיקר דין בכורה (והרמב"ם כתב משום לאכלה ולא לסחורה), וגבי חלה הוי פטור מעיקר דין חלה, כיון שאם ייטמא יהא טעון שריפה, והתורה אמרה לאכלה ולא לשריפה. ולפי זה יש ליישב, למה נסתפקה הגמרא בבהמת שביעית דוקא ולא בפדייה בפירות שביעית בשויו של החמור, (ראה הערה לעיל), כי בשויו, אף שלכתחילה יש להסתפק, מכל מקום בדיעבד יהא פדוי, שאין שייך פסולים בפדיון בשויו שהכל כשר בו, וכמו שאין שייך בקידושי אשה. מה שאין כן כשפודה מדין שה, בזה שייך פסולים, שאפילו בדיעבד אינו פדוי. אחרונים].
[5] א. מהרי"ט אלגאזי [הלכות חלה ב יג] נתקשה: אפילו אם תמצי לומר ד"לאכלה" ולא לסחורה מצות עשה היא, מכל מקום הרי עשה של הקטרת אימורין הוא עשה אלים, כיון דכל שהבכור הוא תם וראוי להקרבה, אם שחטו בחוץ חייב כרת כדין שחוטי חוץ, ואיך אנו מתירין לשחוט אותו בחוץ בלי מום מפני עשה ד"לאכלה" ולא לשריפה, ולא אמרינן דליתי עשה דבכור דאלים הוא, ולידחי עשה ד"לאכלה" דשביעית. וכעין קושיא זו הקשה בטורי אבן ראש השנה דף ל, על המבואר במנחות פד א, שאי אפשר להקריב עומר מפירות שביעית, משום ש"לאכלה" אמר רחמנא ולא לשריפה, והקשה: יבוא עשה דרבים, וידחה לאו הבא מכלל עשה ד"לאכלה" ולא לשריפה. ובקהלות יעקב ביצה סימן ה, כתב ליישב קושיית הטורי אבן: דינא ד"לאכלה" ולא לשריפה, אין זה בגדר איסור בלבד על שריפת הקרבן, אלא הוא בגדר פסול, שהדבר שאסור בשריפה להדיוט פסול לגבוה, ואולי הוא כענין "ממשקה ישראל", דכל שאסור באכילה להדיוט פסול להקרבה לגבוה, הכי נמי כל שאסור לשריפה להדיוט פסול להקרבה לגבוה, ואין קדושה נתפסת בו כלל, שהרי אם לא כן, אלא איסור הוא האוסרו, אם כן למה פטור מן הבכורה, יקדש וירעה עד שיסתאב, ועוד, שהרי גם על בעל מום חלה קדושת בכורה אף על פי שאינו ראוי להקרבה, [ראה הגהות המהרש"ם שהקשה כן], ובהכרח, דמה שאינו ראוי לשריפה להדיוט, זה מעכבו מעצם חלות קדושת בכורה. והיות והוא פסול ולא איסור, לא שייך לומר בזה עשה דוחה לא תעשה, כמו שכתבו התוספות במנחות מט ב ד"ה ת"ל. וראה עוד מה שכתבו אחרונים אחרים - המובאים בהערות על מהריט"א הנדפס מחדש - בישוב קושיית מהרי"ט אלגאזי. [ויש להוסיף ביאור, דודאי גם מהרי"ט אלגאזי סובר שהוא בגדר פטור, וכאשר מוכרח מהא דפטרינן ליה מחלה, כיון שאם ייטמא יהא טעון שריפה. אלא שלשיטתו הפטור הוא משום שיהא אסור לקיים בו שריפת אימורין, או שריפת חלה שנטמאה, ואם כן, אם יהיה הדין שעשה דוחה לא תעשה אין סיבה לפטור, ולהקהלות יעקב טעם הפטור אינו משום האיסור, אלא משום שהוא כעין פסול ממשקה ישראל. ו. בביאורו, כיצד יבאר טעם הפטור בחלה. ומאידך מתישב בביאורו מה שהעיר הרש"ש: הרי אכילת מזבח שמה אכילה. אלא שבהמשך דבריו כתב הרש"ש דאפילו אכילת אש דהדיוט מיקר אכילה, ראה שם]. ב. לשון הרמב"ם [בכורות ה ט]: הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה, לפי שאינו רשאי לסחור בפירות שביעית, שהרי נאמר בה:. לאכלה, ולא לסחורה. ואם תהיה חייבת בבכורה, הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית. וכבר השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם, שטעמו הוא שלא כמבואר בסוגיייתנו. וכתבו המפרשים, שגירסת הרמב"ם בגמרא היתה כדבריו. ופירש הכסף משנה את מה שכתב הרמב"ם שהוא משתכר בבכור: היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור, ונותנו לכהן ויש לו טובת הנאה. והוסיף ביאור במהרי"ט אלגאזי [הלכות חלה ב יא]: דכיון דסבירא ליה להרמב"ם, דבזמן הביעור אם לא מצא אוכלין שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן בכל דבר שמאבד, וכמו שכתב הרמב"ם שמיטה ויובל ז ג, ואם נאמר שיהיה לו קדושת בכור, אם עבר ולא הקריבו קודם הביעור, הרי שאחר הביעור לא יוכל להקריבו וצריך שריפה או לאבדו, וזה אי אפשר, דאסור לשרוף ולהפסיד קדשים כשירים שעדיין לא נפסלו.
[6] כתב רש"י: חלה טמאה אין לה תקנה אלא שריפה, דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה. [וראה הערת רבי עקיבא איגר על מה שכתב שהוא במיתה]. ומתבאר מלשון רש"י שאין חיוב לשורפה, אלא שבהכרח תלך לשריפה כיון שאין לה תקנה. ולפי זה כוונת הגמרא היא, דכל שאין מתקיים "לאכלה" יש לפטור מן החלה.
[7] לפי גירסת הרמב"ם - הובאה בהערה לעיל - שפטורה מן הבכורה משום שמשתכר בפירות שביעית ואסור משום סחורה, תמה בלחם משנה: מה מקשה הגמרא מחלה, וראה מה שכתב שם. וראה מה שכתב עוד מהרי"ט אלגאזי בהלכות חלה ב יא.
[8] לשון רש"י הוא: לדורותיכם כתיב בחלה, משמע אפילו בשביעית, וכתיב "מראשית עריסותיכם". ובמהרי"ט אלגאזי הלכות חלה ב יא, כתב: ראיתי לרש"י:. ולכאורה אינו מובן למה הביא רש"י קרא ד"מראשית עריסותיכם" נמי, כיון דאינו ענין לדרשה זאת, וכבר הקשה כן הרב תוספות יום טוב גבי מתניתין דשביעת ט ט. וראה מה שפלפל בדברי רש"י.
[9] הנה בפשוטו היה נראה לפרש את הקושיא: נילף מחלה, שעל אף שאמרה תורה לאכלה ולא לשריפה, מכל מקום אין זו סיבת פטור מעיקר דין בכורה כשם שאינה סיבת פטור מעיקר דין חלה. ורש"י כתב: וליגמר מינה דלא אמר לאכלה ולא לשריפה, ותתחייב בהמת שביעית בבכורה, ויש להעמיס בדבריו גם הפירוש הנזכר.
[10] בהערה שעל משנתנו הובאה מחלוקת הראשונים בביאור מה ששנינו "אסור לקיימו", שלדעת רש"י אסור לכהן לקיימו ברשותו אפילו שעה אחת, והרמב"ם והרע"ב מפרשים שאסור להשתמש בו עד שיפדנו. והקשה באור גדול על המשניות: לפי שיטת הרמב"ם, האיך למדנו ממשנתנו שחשודים הם להשתמש בלי פדיון, והרי לא אמרה המשנה אלא שלא ישתמש בו! ? וכתב לפי שיטתם, שאין הם גורסים "תנינא להא דתנו רבנן", אלא "תנו רבנן", ובאמת הברייתא באה להוסיף דין שלא למדנו ממשנתנו. [וגירסא זו נוחה יותר לכאורה, שהרי במשנה אינו מבואר שאין ליתנו לו, ואילו בברייתא מבואר שאסור ליתן לו].
[11] כן פירש רש"י בפירוש אחד. ובפירוש אחר פירש "דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור". ורבינו גרשום פירש: דמוחזק לן בההוא [כהן] דלא הוי חכם כל כך, ומיקרי ועביד ביה עבודה קודם שיפדנו.
[12] הקשה בשיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות: קשיא לי, ישראל נמי כי מפריש טלה והוא לעצמו [כגון בספיקות] מורה בה היתירא. וראה תירוצם החסר, ומה שכתב בביאור כוונתם במהרי"ט אלגאזי [יג א], ומה שכתב הוא לחלק בין ודאי לספק. [ויש לדון ולפרש, שהכהן מורה היתירא, שבעצם נתינת הישראל לו את פטר החמור נתקיימה מצות נתינה, וסובר, שנתינת פטר החמור עצמו לכהן מפקעת את האיסור כמו נתינת הפדיון לכהן. והיתר זה אינו שייך בישראל. אחרונים].
[13] א. נתבאר על פי לשון רש"י. ובפשוטו, כל משנתנו מחלוקת אחת היא, אם זכו הכהנים בפדיון משעת הפרשה. שלחכמים זכה שבט הכהונה מיד בהפרשה, וכיון שכן אינו חייב באחריות, כי כבר נתקיימה מצות הפדיון בזכיית שבט הכהונה בו, וגם הפקעת איסור ההנאה תלויה בזכיית שבט הכהונה בפדיון, [או בנוסח אחר: בקיום מצות הפדיון], וכיון שלחכמים זכו כבר כהנים, נפקע איסור ההנאה, והטלה של כהן הוא. ואילו רבי אליעזר סובר, שלא זכו הכהנים כלום על ידי הפרשה, וממילא חייב הוא באחריות, שמצות הפדיון לא נתקיימה כי לא עשה ולא כלום, ואיסור ההנאה לא נפקע משום שהוא תלוי בזכיית הכהנים [או בנוסח אחר: בקיום מצות הפדיון, ראה שיטה מקובצת אות ג], ומשתמש הישראל בו כי שלו הוא. ומיהו קשה: הרי ודאי מצות נתינה לכהן פרטי יש בפדיון פטר חמור, ולמה אינו חייב באחריותו כדי לקיים מצות הנתינה! ? ולכאורה צריך לפרש, שמצות הנתינה תחילת דינה מה שיש פדיון בידו, אבל מה שיש לו בביתו פטר חמור, אינו מחייבו אלא בהפרשה ולא בנתינה. [אך צריך עיון בזה מדברי החזון איש בכורות יז יא, שכתב: חיוב הנתינה לכהן בפטר חמור אינה דבר המתחדש לאחר הפרשה, אלא פטר חמור מחייב נתינת שה לכהן, כמו חמש סלעים דפדיון הבן, אבל תרומות ומעשרות הוא ענין המתחדש אחר הפרשה, וקודם שהפריש עדיין אין חובה עליו לגבי הכהן כלום, שחוב הנתינה הוא תרומה, ועדיין אין תרומה בעולם קודם הפרשה]. ב. מתבאר ממשנתנו לדעת רבי אליעזר, שבהפרשת פדיון פטר חמור אין הפדיון נעשה של שבט הכהונה, ומשום שלמד כן מפדיון הבן. ואם כן למדנו שבפדיון הבן אין ההפרשה עושה ולא כלום. אך הנה במהרי"ט אלגאזי בפרק יש בכור [סז ג] כתב בדעת רש"י והרא"ש, דפדיון הבן חשיב כשאר מתנות כהונה, דמשעה שהפרישם הוי ממון כהן, ואין לבעלים בהם כי אם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה, והוא הדין בפדיון, דכיון דהפריש חמש סלעים נעשה ממון כהן, ואין לו אלא טובת הנאה. וצריך תלמוד.
[14] פירש רש"י: מודה רבי אליעזר, אף על גב דבודאי פטר חמור סבירא ליה דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק, מודה הוא בספק שאין צריך לתת פדיון לכהן אלא מפריש טלה והוא שלו. ובהערות לעיל ט ב הובא להקשות: אם איסור ההנאה פוקע על ידי זכיית הכהנים - וכאשר צידד בקהלות יעקב, ופשיטא ליה לשערי ישר - אם כן בספק פטר חמור שלא זכו הכהנים, כי המוציא מחבירו עליו הראיה, במה נפקע האיסור. וביאר בשערי ישר ה ז ד"ה אמנם, ובקהלות יעקב סימן ג - כל אחד לפי דרכו - דמשום שאנו פוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה, אין זו הפקעת דין הכהנים לגמרי, ולכן נפקע איסור ההנאה, ראה דבריהם. וקשה: הניחא לרבנן, דבזכיית השבט על ידי ההפרשה נפקע האיסור, אבל לשיטת רבי אליעזר הסובר שלא נפקע האיסור אלא בנתינה ממש ליד כהן, הדרא קושיא לדוכתיה, הרי לא ניתן לשום כהן! ? ומוכרח מכאן לכאורה, דרק במקום שמחוייב הוא ליתן לכהן בזה הדין הוא שאיסור ההנאה לא נפקע עד שיתן לרבי אליעזר או עד שיזכה בו שבט הכהונה לרבנן, אבל כשאין דין נתינה לכהנים, פוקע האיסור בהפרשה בעלמא, ואף שאינה עושה שום דין [דלא כסברת השערי ישר שם, דכיון דלא נעשה שום דין על הפדיון, במה ייפקע]. ואולם העירו האחרונים, שמכל מקום צריכים אנו גם לדבריהם, שהרי מדאמרינן "ומודה רבי אליעזר" משמע, שמסברא היינו אומרים כן רק לרבנן. ובהכרח דהוא משום דלחכמים חשיב שיש כאן זכיית הכהנים שתפקיע את האיסור, אף שאין זוכים בפועל, ורק לרבי אליעזר שאין זכיה לכהנים אפילו בהפרשת ודאי, לא הייתי יודע שבהפרשה בעלמא נפקע האיסור, וקא משמע לן שפקע.
[15] נתבאר על פי הרש"ש. שלא כמסורת הש"ס שתמה על תיבת "אלא".
[16] נרשם בהערה על הגליון: במשנה לא מצאתי, ודע, דבכסף משנה (בכורות) [ביכורים] יב ו העתיק "תניא".
[17] בפשוטו, בבא ד"הערכין נערכין בשעתן" אינה מתפרשת באופן שוה עם שאר בבות הברייתא, הבאות לקבוע את זמן המצוה. [ואולם יתכן לפרש, דהנה בברייתא דבסמוך מבואר גבי פדיון הבן "ומוסיפין - אחר שלשים - עד עולם", וביאר רש"י, שאף אם איחר תשלומיו אינו מוסיף יותר משום איחורו. ולפי זה יש לומר שכוונת הברייתא כאן היא: תשלום פדיון הבן לעולם הוא כפי התשלום שהיה לו לשלם בפדיון הבן לאחר שלשים שהוא תחילת זמן הפדיון, ובפטר חמור לאלתר שהוא זמן הפדיון, ואיחור הזמן אין מוסיף בתשלום, ולפי זה ענין אחד הוא עם "הערכין נערכין בשעתן"].
[18] שהרי בפרשת ערכין לא נתנה תורה קצבה לפחות מבן חודש.
[19] סתם נזירות שלשים יום, כדכתיב [במדבר ו ה]: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", "יהיה" בגימטריא שלשים הוו, רש"י.
[20] נתבאר על פי רש"י. [וצריך ביאור מה הוא לשון "ומוסיפין", גבי פדיון הבן ופטר חמור! ?].
[21] הנה לעיל [י ב] תניא: "תפדה תפדה" תפדה מיד, ואילו כאן מבואר שלכתחילה צריך להשהותו עד שלשים יום. וראה בזה בחזון איש בכורות יז ט.
בבהמת שביעית בשה שקנוי מפירות שביעית:
ודאי פטר חמור לא לך דאין פודין בבהמת שביעית דלאכלה אמר רחמנא והבהמה יש לה מן הפירות ולא לסחורה. דהיינו סחורה שפודה הפטר חמור בהאי שה:
כי תבעי לך ספק. אם יכול לפדות בה ספק פטר חמור:
ואליבא דר' שמעון דלית ליה ספק ברישא דשמעתין וכיון דלעצמו הוא למה לי לאפרושי וכו'. ואמרינן [לעיל] מתניתין ר' יהודה היא דתני כו'. ור"ש מתיר קס"ד דר' שמעון מתיר דלא צריך לאפרושי כלל הואיל וספק הוא:
לא תבעי לך. דמותר לפדות דהא לאו סחורה היא דבלא פדיון נמי הוה מותר:
כי תבעי לך אליבא דר' יהודה. דמצריך לאפרושי לאפקועיה איסוריה:
מאי כיון דמפריש טלה והוא לעצמו לאכלה קרינן ביה הואיל ולעצמו הוא:
או דלמא כיון דכמה דלא מפקע לאיסור בהאי שה מי שרי ליה האי פטר חמור בהנאה וכסחורה דמי שקונה הנאתו בהאי שה ואסור:
אין פודין בה את הודאי. פטר חמור דהיינו סחורה:
אבל פודין בו את הספק. דלא כסחורה גמורה הוא דלא הוי [אלא] ספק:
ואמר רב חסדא. פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה ואלו אמורין דבכור לשרפה קיימי וחייבת במתנות בזרוע ולחיים דלאכילה קיימי קמ"ל מיהא ברייתא דרב חסדא דפודין בו את הספק:
עד שלא הורמה החלה חייב מיתה. דכתיב ולא תשא עליו חטא וגו':
ואמאי. חייב מיתה כיון דאילו מיטמיא החלה בשרפה קיימא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה והא חלה לא ליחייב עלה כיון דיש בה דין שרפה כי היכי דפטרת לה מן הבכורה הואיל ואימורין לשרפה קיימי:
הא לא קשיא דאמאי חייב מיתה בשביעית דכתיב גבי חלה לדורותיכם דכתיב תתנו לה' תרומה לדורותיכם. דלעולם נוהגת איסורה אפילו בשביעית:
ולגמר מינה מחלה לבכורה שתהא נמי חייבת בבכורה:
לא דמי התם נמי משום הכי חייב עלה מיתה משום דעיקר חלה לאכילה קאי לכהן ולא לטמאה לשרפה:
הכא. גבי בכור עיקר אימורין לשרפה קיימי ולא לאכילה הלכך פטור מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה:
תנינא לה. במתניתי' נמי להא ברייתא דת"ר משום דעיקר היא:
אלא אם כן פדאו. הכהן בפניו:
זאת אומרת. מדקאמר אא"כ פדאו בפניו ש"מ דנחשדו הכהנים על פיטרי חמורים שלא יהו פודין אותן:
פשיטא. דבברייתא חזינן בפירוש דנחשדו ומאי קמ"ל רב נחמן:
מהו דתימא. אי לאו דרב נחמן הוה אמינא הני מילי דלא יתנו לו אא"כ פדאו בפניו היכא דמחזק לן בההוא דלא הוי חכם כ"כ ומיקרי ועביד ביה עבודה קודם שיפדנו:
אבל בסתמא. היכא דלא מוחזק לן אימא אין צריך לפדותו בפניו דלא נחשדו קמ"ל דכולן נחשדו:
משום דמורו ביה היתירא דאמר מה צורך לי לפדותי והלא כשאפדנו יהיה השה שלי ועכשיו הוא שלי ולא משגח לפדותו הלכך לא יתננו לו אא"כ פדאו בפניו:
המפריש פדיון פטר חמור ומת. קודם שבא ליד כהן חייב ישראל באחריותו ליתן לו פדיון אחר כחמש סלעים של בן. כדתנן בפרק יש בכור לנחלה המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריות שנאמר אך פדה תפדה:
וחכ"א אין חייב באחריותו כפדיון מעשר שני מה מעשר שני אם אבד פדיונו אין חייב באחריותו דשלו הוא אלא שצריך להעלותו ולאוכלו בירושלים בשיש לו מעלה ואם לאו פטור אף פדיון בכור אין חייב באחריותו העיד ר' יהושע וכולה כחכמים:
מת פטר חמור. קודם שבא טלה ליד כהן:
רבי אליעזר אומר יקבר. דאסור בהנאה כמתחילה:
ומותר. ישראל בהנאה של טלה:
וחכ"א אינו צריך ליקבר. ומותר בהנאת עורו ונבילתו:
וטלה לכהן. דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי:
א"ל אביי. הואיל ומקיש לבכור אדם לקיש נמי לכולה מילתא. ולימא אי מה בכור אדם מותר בהנאת מלאכתו אף בכור בהמה טמאה נמי:
וכי תימא הכי נמי והתנן מת וכו'. לא לעולם מותר נמי בהנאה מאי יקבר דקאמר לאו משום דאסור בהנאה אלא הואיל ומקישו לבכור אדם יקבר נמי כבכור אדם:
אלא מעתה בכור אדם הוא דבעי קבורה כלומר אי משום הכי אמר יקבר דלא אסור בהנאה הוא אלא דבעי קבורה לימא יקבר כאדם אלא מדאמר יקבר ש"מ דאסור בהנאה:
ועוד תניא מודה רבי אליעזר. שמפריש עליו טלה והוא שלו אלמא דאי לא מפריש אסור בהנאה וכ"ש פטר חמור ודאי. ומדלא אקשי להנאה לא תקיש נמי לאחריות:
אמר רבא. לעולם לפדיה לאחריות אקשינן ליה ולא להנאה וגופיה קא דשמעינן לה דכתיב אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו לבכור אדם ולא לדבר אחר להנאה:
הערכין בשעתן. שאם העריך קטן ואח"כ הגדיל אין חייב ליתן אלא כשעה שהעריכו ופדיון הבן אינו חייב ליתנו אלא אחר שלשים דעד שלשים חיישינן שלא יהא נפל:
ופטר חמור לאלתר פודין אותו אפי' בתוך שלשים. ורמינהי אין בערכין דפחות מחודש אין לו ערך. ואין נזירות פחות מל' דכתיב קדוש יהיה בגימטריא ל' ופדיון הבן ופדיון פטר חמור אין פחות משלשים יום:
ומוסיפין עד עולם. דלאחר ל' ולמעלה יכול להעריכו עד עולם ויש בו תוספת ערך כשהוא גדול:
ובנזירות. דאם רצה להוסיף על ל' כמה שירצה עד עולם שרי. ופדיון הבן ופטר חמור משלשים ולמעלה יכול לפדותן עד עולם. והיינו ומוסיפין עלהן. אבל בפדיונן אין תוספת דמים דכמה שיתן כשהן מן שלשים יום כך יתן בכל זמן שרוצה לפדותן. אלמא דאין פודין פטר חמור פחות משלשים יום:
אמר רב נחמן אמר רב מאי לאלתר דקאמר לומר שאם פדאו לאלתר פטור דאיעבד:
מכלל. דרבנן דברייתא דאין בערכין סברי דאם פדאו קודם אינו פדוי דיעבד. והא איתמר כו' א"כ מאי בינייהו וליכא לתרוצי כדקאמרת לומר שאם פדאו פדוי לעולם כדתרצינן ודקא קשיא והא איתמר הפודה כו' הא איתמר עלה דההוא דכולי עלמא מעכשיו כלומר אמר בתוך שלשים הרי זה פדיונו שיהא פדוי מעכשיו קודם שלשים אין בנו פדוי אפי' דיעבד משום דכי אמר מעכשיו דמי כמאן דהשתא נמי ליהוי מצותיה ולא הוה עד שלשים אלמא דרבנן סברי אם פדאו אינו פדוי:
א ע''ב, איבעיא להו מהו לפדות בבהמת שביעית ודאי לא תבעי לך לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה, - ביאור הדברים כי השה הניקח בפירות שביעית אסור לעשות ממנו סחורה דהיינו שעל ידי הפדיון ניתר הפט"ח להבעלים, והרי"ז כמו שלוקח חמור בשה של שביעית. - והקשו בתוס' מדוע אסור לקנות בהמה טהורה מדמי שביעית כיון שהנאתו וביעורו שוה דהיינו בזה שנהנה ממלאכתו הוי הנאתו וביעורו שוה יעוי"ש. - ולכאורה יש לומר דשאני בין הקדושה הראשונה שהוא עצם שביעית. - משא"כ להיות לוקח מדמי שביעית זה נקרא סחורה. - אבל ע"כ סברי התוס' דאין לחלק ביניהם, וכמו"ש התוס' ב"ק ק"ב דלר' יוסי אין הבדל בין פירות שביעית עצמן לבין לחול קדושת שביעית על כל דבר שהוא לכם יעוי"ש. - וכמו כן לרבנן בעינן הנאתו וביעורו שוה בין בפירות שביעית עצמן ובין דמי שביעית. - וכשם שזה מותר גם זה מותר, ולא נתמעט מלאכלה.
ב אבל נראה דהנה כשיבוא זמן הביעור מה יעשה בהחמור דכיון שנתפס בקדושת שביעית וחייב בביעור. - וביותר לשיטת הרמב"ם בפר"ז משביעית ה"ג דאם לא מצא אוכלין משעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן יעוי"ש. וא"כ אין סברא שיעשה כן להחמור. - והנה יש עצה ע"י חילול על איזה דבר. ויצא החמור לחולין ויותפס על החליפין קדושת שביעית, ובטח יחליף על הפחות משויו כדין כל הפודה דיכול לפדות גם בפחות. - וא"כ איכא בזה מסחר בפירות שביעית, ויש לפרש דזהו כוונת הש"ס לאכלה ולא לסחורה דהיינו שע"כ יעשה מסחר בהחמור בשיגיע זמן הביעור, ואפילו לשיטת הראב"ד הובא שם בהשגה דהביעור הוא רק הפקר, וזהו גם שיטת התוס' הובא בתוס' יו"ט פר"ט שביעית מ"ב שסוברים כשיטת הראב"ד הנה בודאי לא יפקיר החמור. - ובטח יחליפנו באיזה דבר בכדי שירויח. - וא"כ איכא סחורה. - ואפשר שזהו סברת רב חסדא דאמר בהמת שביעית אין פודין בו את הודאי. -
ג והנה מהא דתניא ב"ק ק"א בגד שצבעו בקליפי שביעית ודלק יעוי"ש. מבואר דדין ביעור הוא בשרפה, ומבואר כשיטת הרמב"ם. - אבל לפלא שלא כתב הרמב"ם בפר"ו ה"ב בדין בגד שצבעו מקליפי שביעית שידלק. - ואפשר שסמך על מה שכתב בפר"ז שכל דמי שביעית דינן בשריפה לאחר הביעור. שם, ואמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וכו' האוכל מעיסת שביעית וכו'.
א כתב הרמב"ם בפר"ח מבכורות ה"ט וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני חייבת בבכורה, אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית שהרי נאמר בה לאכלה, לאכלה ולא לסחורה, ואם תהי' חייבת בבכורה הרי"ז משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית וכו' יעוי"ש, וכתב הראב"ד בהשגות וז"ל א"א בגמרא מפרש משום דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה וקא בעי לאקטורי מאימורין עכ"ל, וכתב מרן ונראה שנוסחת רבינו היה כתוב ולא לסחורה יעוי"ש, והנה בדבר החיוב דבכורה יש שני אופנים. א) הקרב ע"ג המזבח. ב) הנאכל במומו, כמו בזה"ז.- והנה מדכתב רבינו הרמב"ם סתם משמע שכל דין בכורה עליו, וא"כ כוונת הרמב"ם שכתב חייב בבכורה, היינו ג"כ הקטרה, ועל זה הקשה הראב"ד דיש כאן לאכלה ולא לשרפה, מטעם הקטרת האימורין, ועל זה אמרו בגמרא דממועט מבכורה מטעם לאכלה ולא לשרפה, ובזה כתב מרן שגירסת הרמב"ם בגמ' דממועט מבכורה מטעם סחורה, והנה לגירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, תקשה בהא דפריך הש"ס שם דעיסת שביעית פטורה מן החלה מטעם לאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, ומזה לכאורה ראיה לגירסת הראב"ד, שגם בבכור הוי הטעם משום לאכלה ולא לשרפה, והלח"מ שם דחק בזה וכתב דלגירסת הרמב"ם אע"ג דלא אמר רב חסדא אלא לאכלה ולא לסחורה, פריך לי' דכי היכי דדריש הכא, ה"נ נדרוש גבי חלה לאכלה ולא לשרפה יעוי"ש, אמנם לדעתנו לפי מה שביארנו יש ליישב גם בהא דחלה לפי גירסת הרמב"ם שהוא מטעם לאכלה ולא לסחורה, וכאשר יבואר.
ב כתבו התוספות בד"ה כיון דאילו מיטמא וכו', ואף על גב דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוא כמו מן החיוב על הפטור עכ"ל. כוונת התוס' ע"כ כמו שביארנו לעיל דכיון דפירות שביעית לאכילה דוקא, ממילא שללה התורה עיסת שביעית ממצוה דחלה לגמרי, והרי"ז כעיסה שפטורה מן החלה, וממילא הוי כמפריש מחיוב על הפטור, וזהו כמו שכתבנו לעיל, אבל דברי התוס' לכאורה תמוה טובא בהא דהקשו דיפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית, דהלא א"כ הוי משנה על חבירתה, והדין גם בחלה דבעינן שנה שנה ואין מפרישין משנה על חבירתה כמבואר בפר"ד דחלה, וכן מבואר להלכה בשו"ע סי' שכ"ד, ומצאתי שעמד בזה ברי"ט אלגזי, אמנם אפשר לומר דכוונת התוספות בעיסת שביעית היינו עיסה הבאה מחליפי פירות שביעית שכל דין שביעית נוהג בו גם בחליפין, וא"כ יכול להפריש מפירות שנה זו עצמה שהעיסה נעשית.
ג והנה לפי"ז ע"כ סברי התוס' דדין הוא בשביעית התופס החליפין אשר תחול על החליפין כל דין שביעית גם לענין זה דלאכלה ולא לשרפה, ואינה בת הפרשה מצד עצמותה, וגם לא מעיסה אחרת מטעם דנחשבת כעיסה ממין אחר של פטור, אעפ"י שבעצמותן של הפירות אינן מפירות של שביעית עצמה, ותצא דין חדש דהמחליף פירות שביעית בפירות של שנה ששית המחויבת במעשר שתחול עליהן תורת שביעית לפוטרן מן המעשר כדין פירות שביעית עצמן.
ד אמנם הרמב"ם לא סבר בזה כסברת התוס' והיינו דהרמב"ם מפרש ענין שביעית שהוא אפקעתא דמלכא, והיינו שהתורה שללה שנה שביעית מכל החיובים שהפירות נתחייבו בכל השנים, וזה נכלל בהא דאמרה תורה לאכלה, והנה לפי"ז הפירות שביעית יש בהן אחת שהיא שתים, היינו שהתורה עשאה לפירות שביעית למין פטור, והיינו שמלבד הדין פטור, הרי הוא גם מין אחר מפני שגדלו בשנה של פטור, נמצא שיש בה שתים, א) מצד הדין. ב) מצד גידולם בשנה של פטור, ונפק"מ לענין חילופי פירות שביעית, שג"כ דינם כפירות שביעית, אבל התפסה זו לא חיילה קולא מצד דין שביעית, אבל ע"כ לא נעשה החליפין עצם פירות שביעית שגדלו בשביעית, כיון שבאמת גדלו בששית, והנה לפי"ז תקשה הא דהקשו התוס' דהלא בחילופי פירות שביעית שפיר משכחת חלה, מטעם דיכול להפריש מעיסה אחרת של שנה ששית ויפטור גם החילופין שנתחלפו בפירות שביעית, אבל לפי הגירסא שהוא מטעם סחורה אתי שפיר, והוא דכיון דצריך להפריש לפי חשבון על עיסה זו דהחליפי שביעית, והרי זה גם כן בכלל סחורה יחשב.
ה עכ"פ מבואר בין לשיטת התוס' ובין לשיטת הרמב"ם דדין שביעית הוא ששללה תורה פירות שביעית, ועשאן הכתוב כאילו הן מין אחר ממש, ורק בחילופן פליגי התוס' והרמב"ם, דהתוס' סברי דגם החילופין בכלל זה, והרמב"ם סבר דאין החילופין מין פירות שביעית ממש, אבל עכ"פ הפירות שביעית בעצמותן נחשבין כמין אחר לגמרי, וממילא פריך הכא הש"ס שפיר דאם לא מצינו בהדיא דהתורה רבתה לדין עומר בשביעית, א"כ הרי"ז מין אחר ממש, ומין פטור הוא, וכמו שנתבאר.
ו והנה בעצם הדין בפירות שביעית לענין התפסה יש לעיין אם התפיסן בפירות אחרים משנה אחרת שהדין דנתפסים בקדושת שביעית, היאך הדין בשהתפיס בפירות של שנה ששית. והם טבל, אם נפטרים מתרומות ומעשרות, כדין שביעית, והספק בזה אם אמרינן דכיון דחל שביעית עליהם, וכיון דשביעית ליתא בחיובים של תרומות ומעשרות, כן גם הנתפסים ליתא בהו חיוב תרו"מ, או דלמא שאני פירות שביעית שהפקר הם, משא"כ באופן זה שכבר זכה אחד בפירות שביעית, ונעשה שלו גם לקדש את האשה, וא"כ כשמתפיס אח"כ בפירות ששית שהם שלו ממש, א"כ ליתא בהו דררא דהפקר, ורק תורת שביעית עליהם, היינו קדושת שביעית לאיסור סחורה, והפסד, וכדומה, וא"כ היאך הדין לענין תרו"מ.
ז ואם כנים אנחנו בזה בהחלטה שנפקע מחיוב תרו"מ מטעם התפסת שביעית, והיינו כי שביעית מצד עצמה פוטרת מתרו"מ. מיושב הא דהקשה בטו"א ר"ה ט"ו. בהא דדרשו במכילתא לפטור שביעית מן המעשר מדכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיות השדה, מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור, תיפ"ל דשביעית הפקר הוא ופטור מן המעשר מטעם הפקר, אבל בדברינו אתי שפיר דאתא קרא להנתפס בפירות שביעית שזה אינו הפקר, אמנם כיון שקדושת שביעית חלה עליהם, וחייב ג"כ בביעור כשכלה לחיה מן השדה ונפטר מן המעשר.
ח והנה אפילו אם אמרינן דלא מהני תפיסת פירות שביעית על טבל שנגמר לחיוב תרו"מ, משום דגם הפקר לא מהני בזה לאפקועי החיוב שנתחייב קודם ההפקר, אמנם בשהתפיס קודם מירוח בזה שפיר אפשר לומר דנקבע בשביעית, לא מהני עוד המירוח דשביעית לחייבו במעשר.
ט ובזה מיושב גם כן הא דהקשה שם בטו"א למ"ל קרא לפטור פירות שביעית מן המעשר, כמבואר במכילתא והובא ברש"י שם, מדכתיב ואכלו אביוני עמך וגו', תיפ"ל דבלאו הכי שביעית פטור מהמעשר מטעם דכיון שליתא בתרומה משום כיון דאילו מיטמא בת שרפה היא להכי לאו בת תרומה היא כמו שאיתא בבכורות דף י"ב, וכיון שליתא בתרומה ליתא גם במעשר, וממילא קשה לדורותיכם למ"ל לרבות עיסת שביעית לחיוב חלה, תיפ"ל דאם באמת פטור מחלה, ממילא ליתא נמי במעשר, עכת"ד, ובדברינו שפיר יש לומר דבעינן קרא לענין התפסה, והיינו דבאופן שהתפיס פירות בפירות שביעית, ואחר כך התפיס פירות האלו בפירות אחרות, שהדין בזה דהאחרון נתפס, והאמצעי נעשה היתר, ואם כן אם התפיס אח"כ אותן פירות באחרים נתפסין האחרים, והם נעשים היתר, ומ"מ פטורים מתרו"מ כדין הפקר, אם היו הפקר קודם מירוח, שוב נפטר אפילו אם זכה אחר בהן ובשעת מירוח הי' של בעלים מיוחדים וזה מבואר מהא דהמפקיר את כרמו והשכים לשחר ובצרו חייב בפרט וכו' ופטור ממעשר.
י איברא דבזה יש לעיין דאף אם שביעית פטור מן המעשרות, אבל אפשר לומר שדינם כהקדש דאם נפדו קודם מירוח, ובשעת מירוח היו חולין דחיוב תרו"מ נוהג בזה כדתנן פ"ד דפאה, דמקדיש פירותיו וכו' וא"כ איכא לאיסתפוקי אם דין שביעית כהקדש או כהפקר בזה.
יא וגם במה שכתבנו לעיל דלא מהני הפקר אחר המירוח שנתחייב בתרו"מ, איברא דכן כתב הר"ש פר"ק דפאה מ"ו יעוי"ש אמנם יש לעיין בזה בדברי הר"ש פר"ג דמעשר שני מ"ו וז"ל תניא בתוספתא כך אמר להם בי"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתם שיכול להפקיר להוציא מידי תרו"מ, ובירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם בי"ה אף פירות שנגמרו מלאכתן יכול להפקירן ולפוטרן מן המעשרות יעוי"ש, והנה לפי"ז יש לעיין היאך הדין בפירות שביעית שע"י התפסה, ובכלל יש לעיין בדין פירות שביעית שע"י התפסה, ולא מצאתי למי שהעיר בזה.
יב אמנם לפי מה שביארנו בביאור דברי התוס' דע"כ כוונתם על חלופי פירות שביעית שדין שביעית עליהם, והרמב"ם ע"כ מפרש גם כן הכי בכדי שלא תקשה מדוע לא משני הש"ס דמשכחת חלה בעיסת שביעית באופן שמפריש ממקום אחר עליהם, והיינו בעיסה כזו שהותפסה בפירות שביעית, וע"כ התירוץ התוס' מטעם דהוי מחיוב על הפטור, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ מבואר להדיא דיותפס דין פירות שביעית גם לפטור מחיוב חלה, ומסתמא כן הדין גם במעשר, אבל יש לדון דשאני חלה דהחיוב בא בשעת גלגול, ובשעה זו דין שביעית על העיסה, אבל אין מזה ראיה על טבל פירות שכבר נתחייבו שההתפסה יפקיעם, לעשותם פטור, ואם כן עדיין יש לעיין בזה. שם, אמר רבה בר אבוה ואת אומרת נחשדו כהנים על פטרי חמורים וכו' קמ"ל דמורה בה היתרא. - והביאור בזה דהחשד בזה משום דמורה בה היתרא. - ולא קשה מה שהקשה בריט"א מהא דאמר רבא בחולין ד' דגם במומר לתיאבון נאמן בטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. - דשאני התם דיודע האיסור, משא"כ הכא דמורה היתרא, וסובר דלא עביד איסורא.
א משנה, המפריש פדיון פט"ח ומת ר"א אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכ"א אין חייבין באחריותו כפדיון מעש"ש, ובגמ' אמר רב יוסף מ"ט דר"א דכתיב אך פדה תפדה וגו' מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו. - ומבואר שם במסקנא דרבנן לא מקשי יעוי"ש. - ויש לעיין מ"ט דרבנן דלא מקשי, והלא אפילו אם לא קבלו רבנן להאי היקשא הלא קיי"ל דאדם דן היקש מעצמו, ודוקא גז"ש בעינן קבלה מרבו כמו"ש התוס' בסוכה ל"א ד"ה ורבי יהודה. - ואע"ג דרש"י כתב שם דהיקש הוי כמו גז"ש. - אבל ע"כ סברת רש"י דזהו דוקא לרבי יהודה אבל לרבנן דקיי"ל כוותייהו ע"כ סברי דאדם דן היקש גם מעצמו. - ואם כן קשה טובא מדוע לא דרשו רבנן להאי היקשא. - עוד קשה דהלא ע"כ הלימוד ממעש"ש לא הוי אלא בנין אב.- וא"כ הלא גם בהא דבכור אדם לא גרע מבנין אב. וביותר דהוי לחומרא וקיי"ל דכל היכא דאיכא למילף לקולא ולחומרא ילפינן לחומרא מטעם שזהו מדה בתורה וכמו"ש התוס' ב"ק ג', וכיון דהילפותא מבכור אדם הוא לחומרא מדוע שבקו רבנן הלימוד מבכור אדם וילפי ממעש"ש.
ב ועוד דע"כ סברי רבנן להאי היקשא לענין לפטור בהמת כהנים ולוים מבכור בהמה טמאה כדאיתא לעיל ד' אשכחן אדם בהמה טמאה מנלן, ומשני אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם, אינו בבכור בהמה טמאה יעוי"ש, מבואר מזה דכל עיקר הלימוד לפטור בהמה טמאה מבכורה בבהמת כהנים ולוים הוא רק מהאי היקשא.
ג ובזה מיושב דברי הרמב"ם בפירוש המשנה וכן כתב הברטנורא וז"ל וטעמא דר"א שכן מצינו שהקיש הכתוב פט"ח לבכור אדם שנאמר ופט"ח תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה וחכ"א אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר עכ"ל. ולכאורה תמוה טובא כמו שכתב התוסיו"ט דלרבנן למאי הוקש כלל, דלפדייה גופה בהדיא כתיבא, ובגמ' לא אמרו לפדייה הקשתיו אלא לר"א ובהדיא אמרינן בגמ' אלא אמר רבא הא ר"א דמקשי הא רבנן דלא מקשי, הרי מבואר דרבנן לא סברי להאי היקשא, יעוי"ש. - אבל נראה כמו שכתבנו דע"כ גם רבנן סברי להאי היקשא לענין פדייה לומר דנלמד מזה לפטור בהמת הכהנים והלוים מבכור בהמה טמאה, ובספרי פ' במדבר נדרש האי היקשא להרבה דברים. נמצא דע"כ הא דקאמר הש"ס לפדייה הקשתיו גם רבנן סברי. - וע"כ הא דקאמר רבא דרבנן לא מקשי לא הוי הכוונה דלא סברי להאי היקשא דע"כ רבא בעצמו סבר לעיל ד' דילפינן לפטור בהמה טמאה של כהנים ולוים מהאי היקשא, וע"כ הא דאמר רבא הכא דרבנן לא מקשי הכוונה לא מקשי לדין זה כזמן הפדייה. וזהו ג"כ מפני שאינו עצם הפדייה, ועל זה לא מקשי - וכיון שמבואר דגם רבנן סברי להאי היקשא. וא"כ קשה טובא מדוע לא ילפי מהאי היקשא לענין חיוב אחריות.
ד ונראה לומר דע"כ לא סברי רבנן דעצם הדין דחיוב אחריות בבכור אדם. - אלא סברי דדין חמש סלעים של פדיון בכור לאחר הפרשה דינו כשאר מתנות כהונה דאין להן חיוב אחריות. - איברא דקשה טובא דהלא משנה ערוכה לקמן נ"א דתנן המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהיה לך ופדה תפדה, והביאור כשיהי' לך הפדיון אז יהא פדוי, וכפירש"י. - ומבואר שם בסוגיא ע"ב דהוי לימוד מעליא ומדאורייתא. - וא"כ היאך אפשר דרבנן דר"א לא סברי להאי לימוד. אבל ע"כ צריך לומר כן דלא סברי רבנן להאי דרשא דיהי' לך מורה על חיוב אחריות, וע"כ דסברי רבנן דהקרא מלמדנו דכל זמן שלא נפדה הבכור, שייך הבכור להכהנים בשעבוד הגוף ובשעבוד נכסים. - אבל לא בא קרא ללמדנו לענין חיוב אחריות, אלא סברי דבהפרשת החמש סלעים עבור הכהן סגי. - ולאחרי ההפרשה הרי זה כדין מתנות כהונה דעלמא. וזהו הביאור הא דקאמרי רבנן אין חייבין באחריותו כפדיון מעש"ש. - והיינו דכיון דסברי דגם בבכור אדם ליכא חיוב אחריות. - ומצינו גם פדיון במעש"ש שאין בו חיוב אחריות אעפ"י שיש דין הבאה לירושלים, ומכש"כ פדיון פט"ח שאין בו דין הבאה לירושלים כמבואר בספרי פ' קרח ל"ב. - ופשיטא שאין בזה חיוב אחריות. - ואפשר לומר ביותר דלא פסיקא להו לרבנן דבכור אדם אינו חייב באחריות מטעם דאפשר לפרש יהי' לך מורה על חיוב אחריות, אבל כיון שאין זה ברור, ממילא אין ללמוד פט"ח מבכור אדם, והבנין אב מורה שאין בו חיוב אחריות מהלימוד דפדיון מעש"ש וממילא אח"כ כשאנו יודעים דפדיון פט"ח אין בו חיוב אחריות, ממילא מורה ההיקש לבכור אדם שאין בו ג"כ חיוב אחריות, ומפרשינן הקרא דיהיה לך על שעבוד הגוף ושעבוד נכסים. - ואין זה דמיון להא דכתב הרמב"ם בפר"ב מבכורים ה"ח דמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותן, והקשה המל"מ מ"ש משאר מתנות כהונה יעוי"ש. - אבל נראה דשאני התם שאין ההפרשה בתורת פדיון. משא"כ באופן שבא בתורת פדיון כמו הא דפט"ח ופדיון מעש"ש, והיינו דהכוונה פדיון שהוא חילול. שיוצא זה, ונכנס אחר במקומו. - הנה גם פדיון בכור אדם הכוונה שנפדה מקדושת בכור על ידי החמש סלעים בזה מסתבר שאין בזה חיוב אחריות.
ה ובזה יש לפרש טעמו של הרמב"ם שהשמיט דין המשנה של חיוב אחריות, והתוסיו"ט תמה בזה בצ"ע, ולפי מה שכתבנו אפשר שיסודו של הרמב"ם מסוגיא זו והיינו רבנן דר"א דלא סברי היקשא לחיוב של אחריות. - וע"כ דמפרש הרמב"ם דדין המשנה יחידאה היא ואליבא דר"א, וכמוש"נ.
ו שם דתניא מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פט"ח בתוך ביתו שמפריש עליו טלה והוא לעצמו. והנה הקשו גדולי האחרונים דכיון דלר"א פט"ח אסור בהנאה. וסבר ג"כ דבהפרשה לחודיא לא נפקע האיסור עד שיגיע הפדיון ליד הכהן. - א"כ בספק פט"ח שג"כ אסור בהנאה מספק א"כ בהפרשת טלה לחודיא אכתי באיסורי' קאי.
ז ונראה דכיון דכל עיקר הא דבעי ר"א נתינה לכהן לאפקועי איסורי' נלמד מההיקש לבכור אדם, ובכור אדם נלמד מהא דאמרה תורה יהיה לך כדאיתא לקמן נ"א. - וכיון דבספיקא ליכא חיוב נתינה כדין הממע"ה, וא"כ ע"כ גם בבכור אדם כן הדין דסגי בהפרשה ופט"ח לא עדיף מיני'. - וזהו ג"כ הא דאיתא בירושלמי תרומות פר"ו ה"א וז"ל שם ואין יסבור רשב"ל כרבי ובלבד בדבר שזקוק ליתן לכהן, אבל בדבר שאין זקוק ליתן לכהן אף רבי מודה דהיא מתניתין המפריש פדיון פט"ח ומת ר"א מחייב באחריות וכו' ומודה ר"א בפט"ח שנפל לו מבית אבי אמו כהן יעוי"ש. מבואר להדיא דבאופן שאינו זקוק ליתן לכהן סגי בהפרשה, וע"כ הביאור בזה משום דלא קרינן בזה יהיה לך. - וא"כ ה"נ בספק פדיון פט"ח כיון שאינו זקוק ליתן לכהן סגי בהפרשה לחודיא. - ולדעתי גם הפדיון בכור אדם בספיקא סגי בהפרשה לחודיא.
ח והנה לענין חיוב אחריות בפדיון בכור אדם נקטו הפוסקים דחייב באחריות כסתם משנה דלקמן. - ויש לעיין היאך הדין במזכה לכהן על ידי אחר ואח"כ נאבד אם חייב באחריות. - וראיתי שנחלקו בזה המחנא"פ והריט"א בפר"ח לקמן. - דהנה המחנא"פ בה' זכייה סי' ל"ג סובר דכיון דחייב באחריות עד שתבוא הנתינה ליד כהן לא מהני זיכוי על ידי אחר, והריט"א סובר דזכייה ע"י אחר הרי"ז כאילו בא לידו ממש. - ונראה כי זה מבואר בירושלמי פר"ו דתרומות שם רבי בון בר חייא אמר קומי ר"ש בן לקיש אתיא כמ"ד הפרשתו מקדשתו, ברם כמ"ד מתנתו מקדשתו בלא כן אינו צריך זכייה אמר להן במזכה ע"י אחר יעוי"ש. - מבואר דגם באופן שיש חיוב אחריות כמו התם דמתנתו מקדשתו. ומ"מ מהני גם בזיכוי על ידי אחר, וזה נחשב בא ליד כהן ממש.
א שם תנן התם הערכין בשעתן ופדיון הבן אחר ל' יום פדיון פט"ח לאלתר ורמינהו אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפט"ח פחות משלשים יום, אמר רב נחמן לומר שאם פדאו פדוי ביאור הדברים דשני דינים איכא בפדיון פט"ח דמצוה לכתחילה להיות פודה לאחר שלשים יום. - אבל בדיעבד אם פדאו מקודם הוי פדיון מעליא. - והטעם בזה לפי מה דתניא לעיל י' ע"ב דרבתה תורה מתפדה שהוא לאלתר. - אבל מפני ההיקש לבכור אדם הכוונה להמתין עד שלשים יום. - ומקוים בזה תרתי הריבוי דתפדה - המורה על דיעבד, וההיקש המורה על המצוה דלכתחילה. - ולפי"ז ע"כ לא סבר רב נחמן דפלוגתא הני תנאי אם מקשי פדיון פט"ח או לא מקשי וכמו שמתרץ רבא. - אלא גם אליבא דרבנן דלא מקשי פדיון פט"ח לפדיון בכור אדם. - היינו דלא מקשי לענין חיוב אחריות שזהו דין חדש בפדיון, אבל לענין קיום המצוה בשעתה שפיר נלמד מההיקש לבכור אדם. - ונראה דזהו הביאור בתוס' כת"י הובא בריט"א שכתבו וז"ל ושמא כרבנן נמי אתי ולענין הא גמרי שפיר למצוה פט"ח מפדיון הבן עכ"ל, והיינו אפילו לרבנן דלא מקשי, - אבל לענין מצוה בלכתחילה שפיר סברי להאי היקשא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0