דף יג - א
רב ששת אמר ליישב באופן אחר את הסתירה ממה ששנינו בברייתא ראשונה "ופדיון פטר חמור לאלתר", למה ששנינו בברייתא השניה "אין בפטר חמור פחות משלשים":
הא דקתני "אין בפטר חמור פחות משלשים", לא בא התנא לומר שמצות פדיון פטר חמור אינה קודם לשלשים יום, אלא לעולם מצות הפדיון היא לאלתר, וכפי ששנינו בברייתא הראשונה, אלא לומר שאם לא פדה אינו עובר עליו עד שלשים, ומכאן ואילך עובר; ומכל מקום יכול אפילו לכתחילה לקיים מצות הפדיון לאלתר, וכמו ששנינו: "ופדיון פטר חמור לאלתר". [1]
מתיב רמי בר חמא לרב ששת הסובר שמצות פדיון פטר חמור היא לאלתר, ממה ששנינו בברייתא:
מצותו של פטר חמור כל שלשים יום ומפרש לה ואזיל, מכאן ואילך, או פודהו או עורפו.
מאי לאו, האם אין כוונת מה ששנינו "מצוותו כל שלשים יום", לומר שמצוה לשהותו כל שלשים יום, ותיקשי לרב ששת האומר שזמן מצות פדיון פטר חמור היא לאלתר, רק שאינו עובר עליו עד שלשים!? [2]
ומשנינן: לא כאשר פירשת את מה ששנינו "מצותו כל שלשים יום", אלא הכי קאמר: מצוה לפדותו כל שלשים יום, כלומר זמן מצותו הוא לאלתר ועד שלשים יום, ואם איחר זמן זה הרי זה עובר. [3]
ומקשינן עלה: אי הכי מה הוא זה ששנינו "מכאן ואילך או פודהו או עורפו", והרי אף לפני שלשים כך הוא דינו, ולדבריך: "מכאן ואילך עובר עליו" [4] מיבעי ליה למימר, שזה הוא עיקר הדין שהברייתא באה לומר.
אלא אמר רבא: לעולם מה ששנינו "מצותו כל שלשים יום" היינו מצוה לשהותו, כדמוכח לשון הברייתא, וזה הוא גם מה ששנינו "אין בפטר חמור פחות משלשים", ודלא כרב ששת; ומכל מקום לא קשיא מהברייתא ששנינו "פדיון פטר חמור לאלתר": [5] הא דשנינו "אין בפטר חמור פחות משלשים", וכן מה ששנינו "מצותו כל שלשים יום", רבי אליעזר דמשנתנו היא, דמקשי [מקיש] בכור בהמה טמאה לבכור אדם, והוא הדין דלענין זמן הפדיון מקשינן. [6]
הא הברייתא ששנינו בה "פדיון פטר חמור לאלתר", רבנן היא דלא מקשי בכור בהמה טמאה לבכור אדם. [7]
מתניתין:
לא רצה לפדותו לפטר החמור, הרי זה עורפו מאחוריו - שהרי אמרה תורה "ואם לא תפדה וערפתו" - וקוברו, שהרי אסור הוא בהנאה. [8]
מצוות הפדייה של פטר חמור קודמת למצות עריפה, שנאמר "ואם לא תפדה, וערפתו".
מצות היעידה שמיעד האדון את אמתו העבריה לאשה - לו או לבנו, קודמת למצות הפדייה שפודין את האמה העבריה על ידי שמשלמים את ערך השנים הנותרות ["גרעון כסף"], [9] שנאמר בפרשת אמה העבריה [שמות כא ח]: "אשר לא יעדה, והפדה", ומשמע: אבל אם יעדה - מוטב.
מצות היבום של אשת אחיו שמת ואין לו בנים קודמת למצות חליצה שחולצת אשת אחיו לו את נעלו.
ומצות היבום קודמת רק בראשונה, שהיו מתכוונין המייבמים לשם מצוה -
ואילו עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אלא לשם בעילה, אמרו חכמים: מצות חליצה קודמת למצות יבום.
מצות הגאולה של בהמה שהקדשה לבדק הבית - היא באדון [במקדיש], שיפדנה המקדיש מיד ההקדש, ללמד שהוא [המקדיש] קודם לכל אדם, שנאמר [ויקרא כז כז]: "ואם בבהמה הטמאה [ואם יקדיש איש בהמה טמאה לבדק הבית] ופדה בערכך [כפי מה שיעריכנה הכהן], ויסף חמישיתו עליו [שהבעלים מוסיפים חומש כשפודים את הקדשם], ואם לא יגאל [על ידי הבעלים], ונמכר [לאחרים] בערכך".
הדרן עלך פרק הלוקח עובר חמורו
הערות
[1] נתבאר על פי רש"י. וביאר בחזון איש בכורות יז ט: דכל מצוה שאין לה זמן אינו עובר עליו אם דעתו לקיימה, וכדדרשינן: "ושמרתם את המצות", מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, ומשמע דאינו עובר אלא משום חימוץ, והכא קבעו חכמים זמן שלשים יום, ומכאן ואילך עובר עליו מדרבנן. אי נמי: כיון שאמרה תורה "ואם לא תפדה וערפתו", הדבר מסור לחכמים לקבוע זמן. וכפירושו הראשון מבואר בשיטה מקובצת אות א, ראה שם שהוקשה לו: כיון דמצוה לפדותו לאלתר, אלמא לא יליף כלל מפדיון הבן [שזמנו לאחר שלשים], אם כן מנא לן להא דמשלשים יום עובר, ומה הוא שיעור דשלשים יום! ? וצריך לומר דמרבנן בעלמא. ורבינו גרשום מפרש את הגמרא באופן אחר: רב ששת בא לחדש ביאור אחר במה ששנינו "ופדיון פטר חמור לאלתר", כי לא באה הברייתא לומר שזמן המצוה הוא לאלתר, אלא באמת זמן המצוה הוא לאחר שלשים, אך מכל מקום אם פדאו לאלתר אינו עובר, ואף על גב שפדאו קודם למצותו. [ולפירושו דומה תירוצו של רב ששת לזה של רב נחמן, אלא שרב נחמן אמר שבתוך שלשים פדיונו פדוי, ואילו רב ששת אמר שאינו עובר אם פדאו בתוך שלשים, וצריך ביאור החילוק ביניהם].
[2] נתבאר על פי רש"י. ורבינו גרשום על פי דרכו פירש: לאו מצוה לשהותו כל שלשים יום, אלמא דאם פדאו קודם עובר עליו.
[3] נתבאר על פי רש"י, וכן פירש רבינו גרשום.
[4] נכתב על פי הגהת החזון איש בכורות יז י. אך רבינו גרשום גרס: "או עורפו או עובר עליו מיבעי ליה למימר". [ומבואר מדברי רבינו גרשום, ד"או פודהו" קשיא לגמרא, אבל "או עורפו" לא קשיא לגמרא. והביאור לכאורה הוא, דמצות עריפה אינה אלא כשהיה צריך לפדות ולא פדה, וכמאמר הכתוב "ואם לא תפדה וערפתו", (וכאשר נראה גם מדברי החזון איש בהערה 1), אבל אם יכול לכתחילה להמתין עם הפדייה אינו מתחייב בעריפה, ואם כן מה ששנינו "או עורפו" לא קשיא, דרק מכאן ואילך (לאחר שלשים) הוא דמחויב לעורפו].
[5] כתב רש"י: אלא אמר רבא: לעולם [כוונת הברייתא ששנינו בה "מצותו כל שלשים יום", היינו] מצוה לשהותו, [ואם כן אי אפשר ליישב את סתירת הברייתות כרב ששת], ואפילו הכי [דרק על תירוצו של רב ששת הוקשה לנו, אבל על תירוצו של רב נחמן לא הוקשה כלום, מכל מקום] כרב נחמן לא מתריצנא [כלומר, לא ניחא לי לתרץ כדבריו, ואין רש"י נותן טעם], ולא קשיא: הא דקתני שלשים יום מצוה לשהותו, [ואין כוונת רש"י שרבא בא ליישב רק את הקושיא מהברייתא דמצוה לשהותו, אלא ליישב הוא בא את סתירת הברייתות הראשונות שהובאו בגמרא, אלא שברייתא זו דמצוה לשהותו היא זו שמוכיחה דמה ששנינו "אין בפטר חמור פחות משלשים" הכוונה היא שמצוה לאחר את הפדיון ולא כפירושו של רב ששת, ומכח זה קשה סתירת הברייתות, ולכן נקט רש"י ברייתא זו. כן נראה לכאורה, ועל פי זה מתבאר בפנים. וראה שיטה מקובצת אות ב].
[6] [וקשה: אם מקשינן בכור בהמה טמאה לבכור אדם, האיך שנינו "מצותו כל שלשים יום", דעל כל פנים משמע שיכול לפדותו בתוך שלשים יום, והרי רבא עצמו אמר בסוף העמוד הקודם: "דכולי עלמא מעכשיו אין בנו פדוי"! ?].
[7] ראה תוספת ביאור בחזון איש בכורות יז ט.
[8] ראה סוגיית הגמרא לעיל ט' וי', אם מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור או לא.
[9] מהרי"ט אלגאזי [טו ג] הביא בשם תוספות חיצוניות כתב יד: כלומר, מצוה ליעד, דודאי בפדייה אינו עושה כלום, דבעל כרחיה דאדון הוא. והוא תמה עליהם, שהפדיון מצות עשה היא, כמו שהביא שם מהרמב"ם והסמ"ג, ומשום דכתיב "והפדה", ראה שם.
פרק שני - הלוקח עובר פרתו
הפרק הקודם עסק בפטר חמור ופירש את דיניו; ופרק זה והפרקים שלאחריו עוסקים בבכור בהמה טהורה; ודיני משנה זו - עד "הכהנים והלויים" - בבכור בהמה טהורה, הן כדיני המשנה הראשונה שבפרק הקודם בפטר חמור.
מתניתין:
הלוקח עובר פרתו המבכרת של גוי, והמוכר לו את עובר פרתו המבכרת אף על פי שאינו רשאי למכור לו את עובר פרתו, שכן אין מוכרין בהמה גסה לגוי -
והמשתתף לו [עם הגוי] בין באם ובין בבכור.
והמקבל ממנו, שנותן לו הגוי את האם ליטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.
והנותן לו בקבלה, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.
בכל אלו: פטור מן הבכורה; שנאמר [במדבר ג]:
"הקדשתי לי כל בכור בישראל", ולמדנו: שיהא הבכור בישראל אבל לא באחרים היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.
הכהנים והלויים - ששנינו בפרק הקודם [ג ב] לענין פטר חמור שהם פטורים - חייבים הם בבכור בהמה טהורה.
לא נפטרו הכהנים והלויים מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ומפטר חמור.
גמרא:
הנה הפרק הראשון המתחיל ב"הלוקח עובר חמורו של גוי" עוסק בדיני פטר חמור, ופרק זה - המתחיל ב"הלוקח עובר פרתו של גוי" - והפרקים שלאחריו עוסקים בדיני בכור בהמה טהורה; ומקשינן:
מאי איריא דתני "הלוקח עובר חמורו [וכל שאר דיני הפרק הקודם העוסקים בפטר חמור] ברישא [בתחילה], והדר תני "הלוקח עובר פרתו [וכל שאר דיניו של בכור בהמה טהורה השנויים בכמה פרקים שלפנינו], כלומר, למה נשנו דיני פטר חמור תחילה קודם לדיני בכור בהמה טהורה -
ליתני ברישא "הלוקח עובר פרתו" וכל דיניו של בכור בהמה טהורה, דהרי בכור בהמה טהורה קדושת הגוף היא, והדר ליתני "הלוקח עובר חמורו" [וכל שאר דיניו], דהרי פטר חמור קדושת דמים בלבד הוא, שהרי פודהו ופקעה קדושתו.
אמרי במערבא, תירצו בארץ ישראל בשני אופנים:
איבעית אימא: איידי דחביבא ליה [היות וחביב לתנא] פטר חמור, כדרבי חנינא ששאל [לעיל ה ב]: מפני מה נשתנו פטרי חמורים שהם קדושים, מפטרי סוסים וגמלים שאינם קדושים, וענהו רבי אלעזר: שסייעו את ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, ולכן הקדימו.
ואי בעית אימא:
איידי דזוטרן מיליה דבהמה טמאה [היות וכלל דיני פטר חמור מעטים הם מדיני בכור בהמה טהורה], שהרי פרק אחד בלבד עוסק בו, ובבכור בהמה טהורה שנינו במסכתין כמה פרקים, לפיכך פסיק ושדי לה, כלומר, העדיף התנא לסיימם תחילה:
אמר רבי יצחק בר נחמני אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא:
א. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בבבא מציעא מז ב בדין מכירת מטלטלין מישראל לישראל: דעת רבי יוחנן: מן התורה קונים את המטלטלים במעות ולא במשיכה, ורק מדרבנן קונה רק לכשימשוך [ואפילו לא נתן מעות], ומשום גזירה, כמבואר שם.
וריש לקיש סובר: מן התורה אין מעות קונות את המטלטלין, אלא משיכה היא שקונה.
ב. הסוגיא שלפנינו דנה בדין מכירת מטלטלין ישראל לגוי או גוי לישראל, אם הקנין במעות או במשיכה. [1]
ג. סוגייתנו סוברת שישראל מישראל קונה מטלטלין במשיכה ולא במעות. [2]
ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו המבכרת:
בדיניהם של גויים אנו דנים אותו שקנינם בכסף, [ומפרש לה ואזיל]! [3] ולפיכך: אף על פי שלא משך, מכל מקום קנה הישראל את הבהמה במעות שנתן, וחייבת בבכורה. [4] וכן גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו המבכרת: בדיניהם של גויים דנים אותו, שקנינם בכסף! ואף על פי שלא משך - קנה הגוי את הבהמה במעות שנתן, ופטור מן הבכורה. [5]
אמר מר: ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו, בדיניהם! ואף על פי שלא משך - קנה, וחייבת בבכורה.
ומפרשינן: מאי בדיניהם?
אינימא: דנים אנו את קניית בהמתו של גוי - דהיינו מטלטליו - בדיניהם דגופיה [בדיני הקניה שקונה ישראל את הגוי לעבד] -
ומשום דאתי קנית מטלטלין מקנית גופו בקל וחומר:
אם גופיה קני ליה ישראל בכסף, דכתיב [ויקרא כה מו]: "והתנחלתם אותם - את עבדיכם הכנענים - את בניכם אחריכם לרשת אחוזה", הקישו הכתוב - לעבד גוי הקנוי לישראל - לאחוזה [לקרקע], כדי ללמד: מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, אף עבד כנעני לישראל נקנה בכסף [ובשטר ובחזקה] -
ממונו לא כל שכן הוא שייקנה בכסף; כך אי אפשר לומר, שהרי:
אם כן - דילפינן קנית מטלטלי הגוי מקנית גופו - אפילו בשטר ובחזקה נמי יקנה הישראל את מטלטלי הגוי, וכשם שהוא קונה את גופו אף בקנינים אלו.
ועוד קשה על קל וחומר זה: ישראל הקונה מטלטלין מישראל יוכיחו, דאת גופיה קני ליה בכסף, ומכל מקום את ממונו קונה הוא במשיכה ולא בכסף.
אלא אמר אביי לפרש מה שאמרו "בדיניהם":
בדיניהם שפסקה להם [לגויים] התורה, שנאמר [ויקרא כה יד, בפרשת אונאה]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", ומשמע שאתה קונה מעמיתך "מיד ליד" דהיינו משיכה, ומיעטה התורה: מיד עמיתך הישראל הוא דאתה קונה במשיכה, הא מיד גוי אתה קונה בכסף.
ומקשינן: ואימא לפרש את מיעוט הכתוב "מיד עמיתך" שהוא בא למעט: מיד גוי כלל כלל לא, כלומר, אינו קונה הישראל מן הגוי לא בכסף ולא במשיכה עד שיבוא החפץ לרשותו. [6] אמרי בני הישיבה: לא סלקא דעתך, שהרי קל וחומר הוא: אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. [7]
ואכתי מקשינן: אימא, בא הכתוב "מיד עמיתך" ללמד: מיד גוי, עד דאיכא תרתי [עד שיהיו שניהם] כסף ומשיכה!?
אמרי: ולאו קל וחומר הוא שיקנה הישראל את מטלטלי הגוי בקנין אחד!? וכי נאמר שאת גופו של הגוי קונה ישראל באחת, ואילו את ממונו בשתים!?
ואכתי מקשינן: מנין לפרש שהישראל קונה מן הגוי בכסף דוקא ולא במשיכה, והרי: אימא "מיד עמיתך" במשיכה ולא בכסף, ואילו מיד הגוי או בהא או בהא [או בכסף או במשיכה]!? [8]
ומשנינן: משמע גוי דומיא דעמיתך:
מה מיד עמיתך בחדא [בקנין אחד בלבד הוא קונה], אף מגוי נמי בחדא [בקנין אחד הוא קונה], ובהכרח בא הכתוב לומר שמישראל קונה דוקא במשיכה, ומן הגוי דוקא בכסף.
אמר מר:
וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו, בדיניהן! ואף על פי שלא משך, קנה, ופטור מן הבכורה.
שואלת הגמרא: מאי "בדיניהן"?
אילימא בדיניהן דגופיה [בדין שקונה הגוי את גופו של הישראל לעבד], ומשום דאתי קניית הגוי את מטלטלי הישראל בקל וחומר מקניית הגוי את גופו של הישראל:
אם גופו של ישראל קני ליה בכסף, דכתיב [ויקרא כה נא] גבי ישראל הנמכר לגוי לעבד: "ישיב גאולתו מכסף מקנתו", ולמדנו שנקנה לו בכסף, ממונו של ישראל לא כל שכן שיקנה הגוי בכסף; כך הרי אי אפשר לפרש, שהרי:
ישראל מישראל יוכיחו, דאת גופו של הישראל קני ישראל אחר בכסף, ואילו את ממונו אין קונה ישראל מישראל אלא במשיכה.
אלא אמר אביי: בדיניהם שפסקה להם תורה, שנאמר בפרשת אונאה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו", ולכך אמר הכתוב "לעמיתך" כדי ללמד: לעמיתך אתה מוכר את מטלטליך במשיכה, הא לגוי אתה מוכר בכסף.
ומקשינן: ואימא בא הכתוב לומר: לעמיתך אתה מוכר במשיכה, ואילו לגוי כלל כלל לא ואפילו בכסף אין יכול למכור לגוי. [9]
אמרי בני הישיבה ליישב:
וכי לאו קל וחומר הוא, אם גופו של הישראל קנה הגוי, ממונו של ישראל לא כל שכן שיקנה הגוי.
ואכתי מקשינן: אימא, והרי שמא בא הכתוב לומר: כי תמכור ממכר לגוי, עד דאיכא תרתי כסף ומשיכה, אבל כסף לבד אינו קונה.
ומשנינן: וכי לאו קל וחומר הוא שיהא די לגוי בקנין אחד, שהרי אם גופו של ישראל קונה הגוי בקנין אחד, אטו נאמר שממונו אינו קונה אלא בשתים.
ואכתי מקשינן: ואימא, בא הכתוב לומר: כי תמכור ממכר לגוי תמכור לו או בהא או בהא [או בכסף או במשיכה], ואין צריך דוקא שיקנה בכסף.
ומשנינן: ממכר לגוי דומיא דממכר דעמיתך:
הערות
[1] ובענין זה נחלקו אמוראים גם בעבודה זרה עא, ואף שם האריכה הגמרא בענין זה, ראה שם.
[2] הנידון בכל מקום אם מעות קונות או משיכה קונה היינו במכר, ולא במציאה או במתנה, כן מבואר בתוספות עבודה זרה עא א ד"ה פרדשני. וראה רמב"ן בבבא מציעא מז ב שלכאורה חלוק על דבריהם, וראה בדברי יחזקאל סימן ס, שאף הרמב"ן לא נחלק לגמרי על דברי התוספות. ולכן הדגשנו בפנים שהנידון הוא על מכר מטלטלין.
[3] כן מפרש רש"י את לשונו של רבי אושעיא, וכן ביאר רבינו גרשום. ומהרי"ט אלגאזי [יז ח] כתב, דהלשון לא משמע כן, אלא: תנאי הישראל הקונה הוא, שהתנה כן שקניינו יהיה בדיניהם שמעות קונות, והא קא משמע לן שאם התנה בהיפוך שקניינו בדיני ישראל לא קנה ופטור מן הבכורה, שהרי מבואר בהמשך הסוגיא, שאם קיבל הגוי לדון בדיני ישראל לא קנה עד שימשוך. ואכן הביא כן מדברי התוספות בבבא בתרא נד ב, דמתבאר מדבריהם, שהם דברי הלוקח שהתנה שקניינו יהיה בדיניהם דמעות קונות. [ולכאורה נראה גם מלשון הרמב"ם [בכורות ד ה] שאינו מפרש כרש"י, שהרי כתב: ישראל שנתן מעות לגוי וקנה לו בהן בהמה מגוי בדיניהן אף על פי שלא משך קנה. אך מהר"י קורקוס נראה שמפרש את דברי הרמב"ם כדברי רש"י].
[4] ביארו התוספות: לכך הוסיף לומר "וחייבת בבכורה", ואף שאם קנה ודאי חייבת בבכורה. משום שהייתי אומר לא קנה אלא מספק:. קא משמע לן שקנה קנין גמור. [ובפשוטו נראה בכוונתם, שאילו היה זה קנין רק מספק, אם כן לא היה אפשר להקריבו על גבי המזבח, שהרי ספק חולין בעזרה הוא]. והקשה מהרי"ט אלגאזי [טז א]: איך היה אפשר לומר דקנה מספק, הא כיון דספיקא דדינא הוא, אי מעות קונות בגוי או לא, הא שורת הדין הוי דאוקמינן ממונא בחזקת מאריה קמא, כדקיימא לן בכל ספיקא דדינא ובעיא דלא איפשיטא, דלא אמרינן דקנה מספק, אלא דינא הוא דהמוציא מחבירו עליו הראיה! ? ויישב דבריהם על פי מה שנראה מכמה ראשונים המובאים שם, דגבי גוי לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה. והוסיף: ואף על גב דהישראל שנתן מעות ולא משך, לית ליה נמי שום חזקה, וחשיב כממון המוטל בספק כשאין לאחד מהם שום חזקה דקיימא לן דשורת הדין שיחלוקו, מכל מקום יש לומר, דהוה אמינא ד"קנה" דקאמר היינו דקנה חלק בבהמה כיון דשורת הדין שיחלוקו, ואם כן הוה אמינא דאינה חייבת בבכורה, דכל דיש חלק לגוי פטור מן הבכורה. [ולפי זה אין צריך למבואר לעיל במוסגר]. והביא עוד שם מתוספות חיצוניות כתב יד, [ראה שיטה מקובצת אות ה], דאילו היינו אומרים שקנה רק מספק, לא היתה חייבת בבכורה, משום שהכהן לא היה יכול להוציא מיד הישראל. וראה מה שכתב לפי זה במהרי"ט אלגאזי שם. [ולכאורה קשה, וכי בבעל מום אנו עוסקים שהוא ניתן לכהן, והרי בפשוטו מיירי בבכור בהמה טהורה שמקריבים אותו על גבי המזבח, רק הבשר נאכל לכהנים, ואם כן בעיקר דין בכורה הרי היא חייבת אפילו אם היה זה ספק! ? ולכאורה כוונתו, דלא מיבעיא בבכור שאינו בעל מום דאיצטריך לאשמועינן שבתורת ודאי הוא חייב בבכורה, כי אילו היה זה מספק לא היה אפשר להקריבו, אלא אפילו בבכור בעל מום שהוא ניתן לכהן צריך להשמיענו שהוא חייב ליתנו, שלא תאמר רק מספק קנה, וכשם שהגוי אין מוציא מספק, גם הכהן לא יוציא מספק]. ב. עוד כתבו התוספות: הייתי אומר דלא קנה אלא מספק או מדרבנן. וכתב על זה מהרי"ט אלגאזי שם: צריך לומר דסבירא להו להתוספות הכא כמאן דאמר, דקנין מדרבנן אף בממון דאיכא למימר הפקר בית דין הפקר, לא חשיב כקנין מן התורה, ולא מהני לענין דבר מן התורה, דלא כמאן דאמר, דכיון דהפקר בית דין הפקר מהני קנין דרבנן אפילו לדאורייתא, וכמו שעמד במחלוקת זו המחנה אפרים בהלכות משיכה סימן ב. [ובקהלות יעקב סימן יד האריך בזה]. אך הקשה: כיון דחז"ל תיקנו שקנה הישראל, אם כן מן הראוי להחמיר גם כן מפני תקנתם להחשיב בהמה זו כבהמת ישראל לענין קדושת בכור, הן דחייב ליתן הבכור לכהן, והן שיהיה לו דין בכור לכל דבר לאוסרו באכילה בלי מום, ולאסור בגיזה ועבודה להחמיר, דאף דלענין הקרבה אם הוא תם, אפשר דאינו ראוי להקרבה, כיון דאינו בכור אלא מדרבנן ואיכא משום חולין בעזרה, מכל מקום לשאר עניני קדושת בכור אמאי לא נחמיר מדרבנן. ראה שם שהאריך בזה. [וצריך ביאור, למה לא ניחא ליה לפרש, דכוונת התוספות, שלכך אמר "וחייבת בבכורה" לומר שהוא בכור גמור אפילו להקריבו על גבי המזבח. וראה בהערות למהריט"א הנדמ"ח]. וראה מה שכתב בזה בקהלות יעקב שם.
[5] הנה גם כאן יש לדקדק למה הצרך להוסיף שפטור מן הבכורה, ולא די שנאמר דקנה הגוי. וכתב מהרי"ט אלגאזי [שם, טז א], דבזה אי אפשר לומר - כמו שכתבו התוספות על הרישא - שלא נאמר: אין קנין הגוי אלא מספק, שהרי אם היה זה ספק לא היה קונה כלל, דהמוציא מישראל ודאי עליו הראיה [ראה עוד שם], ואולי באמת בסיפא לא הצרך לומר ש"פטור מן הבכורה", אלא כדי שלא נאמר: אין קנינו של הגוי אלא מדרבנן, ואם כן לא העמידו חכמים דבריהם אדין תורה לעקור מצות עשה של בכורה, וקא משמע לן שפטורה מן הבכורה, וראה עוד שם. אך הקשה, דבתוספות חיצוניות מכתב יד [ראה שיטה מקובצת אות ה], הוסיף אחר ישובו את הרישא שהייתי אומר אין קנינו אלא מספק [ולא הזכיר כלל שקנינו מדרבנן]: ולהכי - משום שהייתי אומר אין הקנין אלא מספק - תנא נמי בתר הכי, ואף על גב שלא משך קנה ופטור מן הבכורה. ותמה מהריט"א על זה, שהרי המוציא מישראל עליו הראיה, ואיך אפשר שיקנה הגוי מספק. וראה שם שצידד לומר, דזה אינו ספק אחד אלא ספק ספיקא, ובספק ספיקא מוציאים ממון, ראה שם.
[6] נתבאר על פי רש"י, שכתב: עד שתבוא לרשותו של ישראל לא קני, והיינו בפשוטו שיקנה בחצר, וכמו שכתב מהרי"ט אלגאזי יז א. אך ראה בחידושי חתם סופר לעבודה זרה עא א, שפירש דאין כוונת רש"י לקנין חצר, ראה שם, והובא בהערות על מהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח הערה 24. ואולם בתוספות חיצוניות [ראה שיטה מקובצת אות ד] הביאם גם מהרי"ט אלגאזי שם, מבואר, שהוא מפרש כפשוטו, שאין הישראל קונה מטלטלין מן הגוי. והטעם שהכריח את רש"י לפרש שלא כפשוטו, הוא משום שהרי כך אמרו בני ישראל במדבר לסיחון מלך חשבון: "אוכל בכסף תשבירני" [דברים ב כח], וכמו שכתב המשנה למלך הביאו בקהלות יעקב סימן טו. [אך קשה: היכן משמע מן הכתוב "מיד עמיתך" למעט קנין כסף יותר מקנין חצר! ?] וראה עוד בכל זה בהערות שבהמשך הענין.
[7] תמה מהרי"ט אלגאזי [יז א], על שיטת רש"י שפירש את קושיית הגמרא שלא יקנה בכסף ובמשיכה אלא בקנין חצר: מאי קל וחומר איכא, והרי אף דבאלו הקנינים אינו קונה, הרי קונה הוא את ממונו בקנין חצר - לפירוש רש"י - וכל דאיכא מציאות לקנות ממונו הרי ליכא קל וחומר, שהרי הקל וחומר לא בא ללמד שיקנה בכסף כשם שהוא קונה את גופו בכסף, שהרי כבר נתבאר שאין זה קל וחומר משום שיש לפרוך: ישראל מישראל יוכיח, אלא עיקר הקל וחומר הוא, דאי אפשר שלא יהא מציאות לקנות ממונו של גוי מקל וחומר מגופו! ? וכן מבואר באמת בתוספות חיצוניות שהביא שם, שהקשו: אמאי לא קאמר כסף דישראל יוכיח, דגופו של ישראל קנוי בו ואין ממונו דישראל קנוי בו, וכדקאמר לעיל! ? ויש לומר, דאין זה סברא שלא יהיה שום קנין בממונו דגוי, דלגבי זה אין לומר יוכיח, דדוקא לעיל דבעי למילף קנין כסף שיועיל במטלטלין שייך לומר ישראל מישראל יוכיח. והיינו שהתו"ח מפרשים את קושית הגמרא כפשוטה וכפי שנתבאר בהערה לעיל, אבל לשיטת רש"י בביאור קושיית הגמרא - קשה. [ולכאורה יש לדון בכוונת רש"י, דחצר אינו "מעשה קנין", שהרי היא קונה אפילו שלא מדעתו, והיינו דאמרינן "כלל כלל לא", כלומר, אינו קונה בשום מעשה קנין, אלא כשיבוא לרשותו, דשוב אין צריך מעשה קנין, שחצירו קונה לו. והיינו נמי דאמרינן: אם גופו קונה במעשה קנין, ממונו לא כל שכן. ובזה יתיישב, היכן משמע למעט קנין כסף יותר מקנין חצר. כי הכתוב ממעט את הגוי ממעשה קנין, דומיא ד"מיד עמיתך" דמשמע משיכה כמו שכתב רש"י, אבל אינו ממעטו מחצר שהיא קונה לבעליה, אך אינה מעשה קנין]. וראה מה שכתב בישוב הקושיא בדברי יחזקאל סימן ס אות ב. ומתוך דבריו מתישב מה שיש עוד לתמוה: הרי בסוגיא בעבודה זרה עא מוכח, שאם כשיטת סוגייתנו דמעות קונות בגוי ומשיכה אינה קונה, כי אז גם בקנין יד וחצר אינו קונה, [ראה תוכן הראיה באות א שם בד"ה גרסינן], וכיון שדין יד וחצר כמו משיכה הויא, אם כן לפי מה שרצתה הגמרא לומר דמגוי אינו קונה לא במעות ולא במשיכה, אם כן גם בחצר לא יקנה. גם מתיישב בדבריו לשון הגמרא "כלל כלל לא", ומה שנרשם לעיל להעיר, איך משמע מן הכתוב למעט קנין כסף יותר מאשר קנין חצר. וכל זה מתבאר על פי ביאורו של הדברי יחזקאל, ראה שם.
[8] [וקשה: מנין שבאמת אינו כן, והרי רב נחמן לא אמר אלא שהישראל קונה מן הגוי בכסף בלי משיכה, ואפשר דאין הכי נמי, וקונה הוא גם במשיכה ולא בכסף! ?].
[9] הנה רש"י לעיל גבי ישראל שקנה מגוי, מפרש "כלל כלל לא", שאין הכוונה לומר שאינו קונה כלל, אלא בחצר יקנה, אבל כאן לא הזכיר רש"י כן. ומכל מקום נקט מהרי"ט אלגאזי [יז ג] דלפי פירוש רש"י שפירש לעיל "כלל כלל לא" דמכל מקום בחצר קונה, הרי שלשיטתו, הוא הדין הכא הכוונה היא שהגוי קונה מן הישראל בחצר. ותמה על זה, שהרי גוי אין לו דין קנין חצר, ומשום דחצר משום שליחות איתרבאי [ראה סוגיית הגמרא בבבא מציעא י ב, וראה במהריט"א שם בארוכה], והרי אין שליחות לגוי, וכסברת הגמרא בבא מציעא שם לענין קטן, דכיון שאין לו שליחות אינו קונה בקנין חצר! ? והאריך שם בענין קנין חצר לגוי, וכן האריך בזה בקצות החושן קצד ג, והביאו שם את דברי הרא"ש בתחילת המסכת סימן ב, דכשבא להקנות לגוי כדי ליפטר מן הבכורה "שיקבל מן הגוי פרוטה, ויקנה לו מקום שהבהמה עומדת שם, ויקנה לו אוזן הבהמה". וראה בדבריהם, דבדברי הרא"ש היה אפשר לפרש שאין כוונתו לקנין חצר אלא לקנין אגב, כמו שהביאו שם משם בעל "ברכת הזבח", או שמא כוונתו היא לקנין משיכה, כמו שהעיר בקצות החושן שם [ראה שם]. אלא שכבר הוכיחו שניהם מסוגיית הגמרא בעבודה זרה עא ב, שהגוי קונה בחצר, שהרי מבואר שם דקונה הוא בכליו, ראה דבריהם. ומהרי"ט אלגאזי הסיק בישוב הענין, דגוי קונה בחצר, משום שאם כי אין שליחות לגוי מכל מקום גוי משלח את הגוי, והוא הדין את חצירו. ובקצות החושן מבואר באופן אחר הטעם שיכול גוי לשלח את חצירו, ראה שם, ומה שכתב על דבריו בנתיבות המשפט בתחילת סימן ר'. ובקהלות יעקב סימן טו כתב, דמן הגמרא עצמה מוכח כאן שהגוי קונה בחצר, שהרי אי אפשר לפרש דמה שאמרו "כלל כלל לא" היינו שאין הישראל מוכר מטלטלין לגוי כלל, שהרי מקרא מלא הוא גבי נבילה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי", הרי ששייך מכירת מטלטלין מישראל לגוי, ובהכרח לפרש שמכל מקום בקנין חצר יכול הוא למכור. [ויש להעיר בדבריו: א. מנין שבחצר ימכרנו לו, שמא ימכור לו באגב (אם אגב דאורייתא הוא, ראה קצות החושן שם), או יתננו בידו. ב. לפי התוספות חיצוניות המפרשים לעיל "כלל כלל לא" דהיינו כפשוטו, משמע ודאי דגם כאן מפרשים הם כפשוטו, שאין יכול למכור כלל לגוי, שהרי כך מפרשים הם את מה שמיישבת הגמרא "גופו קני ממונו לא כל שכן", דהיינו: שאי אפשר שלא יוכל למכור את ממונו לגוי כלל, ולכן אין לומר "ישראל מישראל יוכיח", וכמבואר כל זה בהערות לעיל]. ובעיקר הקושיא שהקשו האחרונים: הרי אין שליחות לגוי, כתב שם לפרש, שאם כי הגוי אינו בתורת שליחות, היינו דוקא שאינו יכול למנות או להתמנות לשליח, אבל חצר יש לו לגוי, שאין החצר צריכה מינוי, ראה שם ביתר ביאור. וכעין סברא זו בדרוש וחדוש בכתובות יא, שרבי עקיבא איגר כתב שם: מה דקיימא לן דאין שליחות לקטן, לא משום דקליש כחו דקטן, אלא משום דמעשה קטן אינו כלום, והעשיה שעשה שליח לית ביה מששא, ומיהו זה דוקא במקום דצריך דעתו ועשייתו כגון בתרומה, אבל היכא דאין צריך דעתו שיעשה לשליח, גם לקטן יש שליחות [ולכן זכין אף לקטן, ראה שם]. ובמוסגר שם הובא בשם רבי שלמה איגר שאמר לפקפק בדברי אביו, מחצר דקטן, דקטן לית ליה חצר משום שחצר משום שליחות איתרבי, והרי בחצר אין צריך לא מחשבה ולא מעשה. וראה מה שכתב בענין זה בקהלות יעקב בסוף דבריו.
ב שם, רב ששת אמר לומר שאינו עובר עליו. והיינו דמצות פדיון הוא לאלתר לכתחילה. והיינו דע"כ כיון דרבתה תורה מתפדה שהוא לאלתר כתנא דברייתא לעיל זהו המצוה. - אבל אינו עובר עליו עד שלשים יום, וזהו ג"כ ע"כ מטעם ההיקש, וזהו ג"כ אליבא דכו"ע והיינו אפילו לר"א דסבר לגמרי ההיקש לבכור אדם. - אמנם כיון דעכ"פ רבתה תורה מתפדה שהכוונה לאלתר, ע"כ זהו המצוה לכתחילה.
ג שם, אלא אמר רבא לא קשיא הא ר"א דמקשי הא רבנן דלא מקשי. - ביאור הדברים דמאן דסבר ההיקש לבכור אדם לגמרי הוקש. - ולא דרשי מתפדה לאלתר. - אלא המצוה אחר שלשים יום כפדיון הבן, ולרבנן דלא סברי ההיקש המצוה דפדיון פט"ח מיד כדדרשינן מתפדה.
ד והרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"ו פוסק כרב ששת וכתב מרן מטעם דהלכה כרב ששת באיסורי יעוי"ש, ולכאורה הלא זהו רק לגבי דרב נחמן, אבל הכא איכא גם אוקימתא דרבא. - ורבא הלא סבר דאליבא דרבנן דלא מקשי החיוב פדייה דפט"ח הוא לאלתר דוקא. - וא"כ מה מהני דהלכה כרב ששת באיסורי שזהו רק לגבי דרב נחמן אבל אליבא דרבא הלא סבר דלרבנן אסור להמתין עד שלשים יום.
ה והנה אתי שפיר פסק הרמב"ם לפי מה שכתבנו לעיל דגם רבנן סברי להאי היקשא היינו לעצם הפדיי', ורק בזה שנוגע לענין אחריות וכדומה לזה לא סברי רבנן להאי היקשא. - ורבא דאמר דמדכתיב אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר, אעפ"י שאמר זה לר"א אבל ע"כ גם רבנן סברי כן. ורבא שחידש בזה לענין זמן הפדייה דתליא ג"כ בהיקשא סבר דזמן הפדיון סבר ר"א דגם זה בכלל ההיקש, ורבנן סברי דזה ליתא בכלל ההיקש, וזהו מפני שאין זה בעצם הפדייה. - ובזה פליג על רב ששת. דסבר דגם בזה סברי רבנן לההיקש. - אמנם כיון דרב נחמן ורב ששת ע"כ סברי דלא כרבא בזה אלא סברי דגם זה בכלל ההיקש. - ורק פליגי לענין קיום המצוה בשעתה דרב נחמן סבר דהקיום המצוה אחר שלשים בדוקא, ובדיעבד מהני מקודם שלשים יום, ורב ששת סבר דגם לכתחילה איכא מצוה. - נמצא דלשניהם סברי רבנן להאי היקשא, וא"כ הוי רבא יחיד לגבייהו, וממילא פסק כרב ששת לגבי רב נחמן. ובזה מיושב דברי מרן שכתב דהרמב"ם פוסק כרב ששת מטעם דהלכה כמותו באיסורי, לגבי רב נחמן, ולא חש לאוקימתא דרבא מטעם דנדחה מכח שניהם.
ו והנה זה ודאי אפילו לר"א דסבר דההיקש פדיון פט"ח לבכור אדם לגמרי הוקש. - מ"מ אם מת הפט"ח ליכא חיוב פדיון. - אעפ"י דבכור אדם בשמת לאחר שלשים יום חייב בפדיון. - משום דשאני פדיון פט"ח שאין החוב ברור דהרי אם ירצו הבעלים היו עורפין, וכן מצאתי בריט"א מביא כן בשם התוס' כת"י. - והנה מקשה שם הריט"א מהספרי בפ' קרח דדריש למעט פדיון במת הבכור, והיינו שדרשו שם מאך פדה תפדה דאך ממעט מתה, ומפרש דכוונת הספרי למעט בכור שמת שאינו בפדייה, ומתמה על התוס' יעוי"ש. - אבל דבריו תמוהים דע"כ הספרי שם בבכור בהמה טהורה שאינו בפדייה מטעם דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אמנם בכור בהמה טמאה שמת אסור בהנאה. - וא"כ לא שייך גבי' פדיון כיון דאסור בהנאה, וא"כ לא שייך לומר לפדותו ולהאכילו לכלבים. - וע"כ דמיירי הספרי בבכור בהמה טהורה. - והא דכתבו התוס' לומר דליכא חיוב פדיון בפט"ח שמת, הכוונה חיוב דמים גרידא, אבל לא שמותר הפט"ח בהנאה, דהרי איסורי הנאה אינו תופס דמים, ואין בחליפין. - אבל מפני ההיקש לבכור אדם לכאורה יש לומר דיש חיוב דמים כמו גבי בכור אדם. - על זה כתבו התוס' דמעולם לא נתחייב בזה מטעם דבידו לערפו. - ואין זה שייכות להדרשא דהספרי דבא למעט שלא לפדות הבכור להאכילו לכלבים, שזה בודאי מיירי בבכור בהמה טהורה, וכן מפרש ג"כ בהתוה"מ.
ז ואין לומר דכוונת הספרי גם על פט"ח, והיינו דאם ישנו בפדייה ממילא יהי מותר בהנאה ג"כ ויכול להאכילו לכלבים. - וממילא כשמיעטה התורה מפדיון במת הבכור גם פט"ח בכלל. - דע"כ זה ליתא. דהרי אם נאמר דיש חיוב פדיון כשמת לאחר שלשים מטעם ההיקש לבכור אדם. - א"כ יש לומר דיש חיוב פדיון מטעם החיוב דמים כמו בפדיון הבן לאחר שלשים דאעפ"י דלא שייך להתירו בהנאה מ"מ חיוב תשלומין דדמים יש כאן. - וא"כ מדוע לא תהי כן גם בפט"ח שמת לאחר שלשים. ובזה לא שייך המיעוט שמיעטה התורה מפדיון כשמת הבכור, דבזה הכוונה שהמיעוט מורה שאין בכחו להתיר הנאה להאכיל לכלבים, אבל אין בזה המיעוט בשמת לאחר שלשים שהוא רק מטעם חיוב דמים, ומוכח דכוונת הספרי רק למעט דין פדיון מבכור בהמה טהורה, להתירו בהנאה להאכיל לכלבים.
ח והנה יש לעיין להני תנאי דסברי תפדה מיד בין לענין דיעבד ובין למצוה לכתחילה. - אבל אכתי יש לחוש לספק נפל. - עי' בריט"א שמאריך בזה טובא. - ולכאורה הוא דקדוק עצום. - אבל נראה מזה ראיה לשיטת הרמב"ן שסבר דבן שמונה דינו כחי כל זמן שהוא חי כאשר מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות ס"ד וביארנו שזהו שיטת רבי יוסי בפר"ו דמכשירין, וכן איתא בתוספתא דשבת פרט"ז דיש בו משום אבמה"ח. - והנה לפי"ז דגם אם הוא נפל דינו כחי ובר פדייה הוא כל זמן שהוא חי. - וחידשה תורה דכמו שדינו כחי לענין כל מילי, הנה הוא כחי גם לענין זה שהוא בר פדייה. ואינו דומה לבכור אדם שאינו בר פדייה כל זמן שלא בא השיעור המברר שהוא ספק נפל. - והיינו שגזירת הכתוב הוא שזהו השיעור המברר להוציאו מידי ספק נפל, וזהו לאחר שלשים יום שזה מחייבו בפדיון. - ובפט"ח השיעור הוא בחיותו. - אם רק בחיים ואפילו חיות כזה שיש לבן שמונה. - אבל חידוש דין הוא שיהי' חיוב פדייה לבן שמונה, ובודאי לא כן הדבר מדלא הזכיר זה אחד מן הפוסקים.
ט לכן נראה דהתורה אמרה דין זה דתפדה מיד היינו על דין הרוב. - דכיון דאזלינן בתר רובא. - ועל זה אמרה תורה בזה ג"כ דין פדיון. - ואין זה פלא דהרבה דינים נאמרו בתורה על סמך ארובא. -
י ויש לעיין לשיטת ר"א דסבר דמצות פדיון פט"ח דוקא לאחר שלשים יום כמו בפדיון בכור אדם, הנה בשמת הפט"ח לאחר שלשים מדוע לא יתחייב בפדיון כמו בפדיון הבן. - ובזה לא יספיק תירוץ התוס' מטעם דמעולם לא נתחייב בדמים. משום דכל עיקר הסברא הוא מטעם דליכא חיוב דמים, משום דבידו של הבעלים לקיים מצוה דעריפה. אמנם כל זה כשהוא חי. משא"כ בשמת ששוב ליתא בעריפה ממילא תסוב חיוב דמים כמו בפדיון הבן.
יא ואפשר לומר דכיון דאין חיוב דמים ברור. - כי מעולם לא נתחייב בחיוב דמים בודאי. דהרי החיוב כן הוא או שיפדה או שיערפנו. - ולא דמי לפדיון הבן שחיוב דמים אצלו ברור, וזה לא נפקע על ידי מיתה דהבן. - ולא מיבעי' לשיטת הרמב"ם דעריפה מצוה היא. - א"כ יש בזה אחד משני חיובים או פדייה או עריפה. - אלא אפילו לשיטת הראב"ד דעריפה לאו מצוה, והתורה אינה חפצה בעריפה. - אבל כיון שעכ"פ יש יכולת בידו להפקיע זכותו דהכהן, ממילא אין כאן חיוב דמים, וכמוש"נ. -
יב והנה המחנא"פ ה' זכיי' ומתנה סי' ז' כתב והשתא איכא לספוקי בפדיון הבן אי ס"ל ג"כ דלא בעינן שליחות דאתקשו זו לזו בכור אדם לבכור בהמה, או"ד בבכור אדם חשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב יעוי"ש, ולכאורה קשה היאך פסיקא לי' להמחנא"פ בדבר ההיקש דבכור אדם לבכור בהמה. - והלא הכא בסוגיא מסיק דרבנן דר"א לא ס"ל להאי היקשא, ומדוע לא נחית לזה.- ועוד קשה דאם אמרינן האי היקשא. א"כ היאך אפשר לומר דפדיון הבן בעינן שליחות מטעם דכתיב בעלים, וזהו מדכתיב בכור בניך. - א"כ לילף אח"כ פדיון פט"ח מפדיון בכור אדם דליבעי שליחות ודעת בעלים, מטעם ההיקש דאיתקשו להדדי. - ומדחזינן דפדיון פט"ח לא בעי שליחות, ופודין פט"ח גם בלא דעת בעלים, א"כ ע"כ מוכח דכן הדין גם בבכור אדם דלא בעינן שליחות בפדיון בכור אדם.
יג והנה לפי מה שביארנו דלעצם הפדיי' לכו"ע הוקשו להדדי. - ועיקר הפלוגתא למילי אוחרי כגון לענין אחריות וכדומה. והנה לענין אם בעינן שליחות לפדייה, נראה שזה אינו בעצם הפדייה אלא הוא דבר אחר. - ואפשר שזה נקרא דבר אחר גם אליבא דר"א דסבר דאחריות הוא ג"כ בעצם הפדיי' כמו שאמר רבא בסוגיין לפדיי' הקשתיו, ובא לאפוקי הנאה, וכמו שפירש"י. - אפשר שענין שליחות הוא ג"כ כמו הנאה, ואינו בעצם הפדייה, וזה לא נכלל בההיקשא. - ולהכי אעפ"י שפדיון פט"ח לא בעי שליחות, אבל פדיון הבן שפיר יש מקום לומר דבעינן שליחות מטעם דהמצוה מוטלת על האב ומצוה דילי' היא. - והנה הר"ן בפר"ק דפסחים כתב דמילה ופדיון הבן מברכין בעל כיון שיכול לפטור ממנה על ידי אחר.- ולא דמי' לתרומה דשאני תרומה שהשליח אינו נכנס לתרום אלא מדעת בעלים דהא קיי"ל אתם גם אתם לדעתכם. - אבל מילה ופדיון הבן שאחר יכול לעשותו עכת"ד יעוי"ש. מבואר דפסיקא לי' להר"ן דפדיון הבן ג"כ לא בעינן שליחות ויכול אחר לפדות בלא דעת האב. - ואפשר דסבר הר"ן דזה נלמד מפדיון פט"ח, והוא מטעם ההיקש דאיתקשו להדדי, אבל זה תמוה דמה ענין זה לההיקש כיון שאין זה בעצם הפדייה. - אלא הוא מילתא אחריתי.- ואפשר דדן בזה הר"ן מצד הסברא דפדיון הבן. - והוא מטעם דאין זה אלא חוב גרידא. והיינו דאין בזה משום התפסת איסור או קדושה, ואינו דומה לפדיון פט"ח שהוא לאפקועי איסורא, או לפדיון הקדש. - ודמיא לפורע חובו של חבירו דלא בעינן דעתו, ובאופן שהכהן מקבל חובו מה שמגיע מפלוני עבור בנו הבכור הרי"ז פרעון מעליא. - ובעיקר הענין אם בעינן שליחות לפדיון הבן כבר האריכו בזה הפוסקים, ועי בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן קכ"ג.
א דף י"ג משנה, לא רצה לפדותו עורפו מאחוריו וקוברו. - כתב הרמב"ם בפיה"מ ומה שאמר קוברו להודיעך שהוא אסור בהנאה אחר העריפה יעוי"ש, ותמוה דהלא שיטת הרמב"ם כר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה גם מחיים ופשיטא לאחר העריפה שגם לר' שמעון אסור בהנאה. - ודוחק לומר דהרמב"ם בא לפרש המשנה כר' שמעון. - ובתוסיו"ט מצא בנא"י דקודם עריפה אסור רק הנאת דמיו ולא הנאת גופו יעוי"ש. - אבל קשה הא דפריך לעיל ט' ע"ב והרי בכור אדם שצריך פדייה ומותר, ופירש"י היינו למעשה ידיו יעוי"ש, וקשה הא מעשה ידיו זהו הנאת גופו. - הרי מבואר דפט"ח גם הנאת גופו בכלל האיסור, ומצאתי בחדושי אור גדול שם במשנה שהקשה בזה, ומפרש דהכוונה שימכר בעבד עברי יעוי"ש. - אמנם בעיקר הדבר אין להעמיס כן בכוונת הרמב"ם מטעם דמשמע דהרמב"ם סבר דגם הנאת גופו אסור מחיים, וזהו מדכתב בפרי"ב מבכורים ה"ד וז"ל לפיכך לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן, אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה יעוי"ש, ומדכתב להשתמש בו לשון זה מורה הנאת גופו. - ועוד דהלא מבואר בסוגיא ט' שם רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו, ופירש"י כגון גיזה ועבודה. - הרי מבואר דלר' יהודה מחיים גם הנאת גופו אסור. - ועוד הא דתנן המקדש בפט"ח אינה מקודשת, ומשמע בסוגיא בקדושין נ"ז דלר' יהודה לא בעינן לאוקמי' לאחר עריפה, אלא גם מחיים אינה מקודשת.- וקשה אם אמרינן דהנאת גופו מותר מחיים הלא יכולה להתקדש מטעם השיווי דהנאת גופו. - וברור שהגירסא השניי' שמביא התוסיו"ט עיקר דלר' יהודה הנאת גופו אסור בין קודם עריפה ולאחר עריפה. - ולפי"ז תמוה טובא מדוע פירש הרמב"ם דהמשנה בא להודיענו דלאחר עריפה אסור בהנאה דזהו רק לר' שמעון. - ועיין לעיל בסוגיא ט' ע"ב מה שכתבנו בביאור דברי הרמב"ם.
ב שם, במשנה, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה. והנה הרמב"ם חשב עריפה למצוה. וכן מורה לשון המשנה שקורא לזה מצוה. - אבל הראב"ד השיג עליו וכתב דעריפה לאו מצוה היא אלא היא מעשה רצח בעלמא הוא. - וכתב דהתנא שנה בלשון מצוה מטעם דכתב דהפדיי' מצוה שנה בלשון מצוה יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם בהא דיבום וחליצה ששנה התנא דמצות יבום קודמת למצות חליצה, דלהרמב"ם חליצה ג"כ מצוה. אבל להראב"ד אינו ראיה שחליצה היא בגדר מצוה. - ונפק"מ אם יש מצוה לעשות חליצה באופן שאינה רוצה להנשא אם יש חובה לחליצה עבור קיום המצוה גרידא, ותליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד.
ג והנה בריט"א מביא בשם התוס' בהא דתנן מצות ייעוד קודמת למצות פדייה. - כתבו דהפדייה לאו מצוה היא דבעל כרחי' דאדון הוא, יעוי"ש. - ולפי"ז ע"כ סבר ג"כ כהראב"ד דכל הני דחשיב התנא הכא באם לא רצה שאינן בגדר מצוה אעפ"י שהתנא קורא לה מצוה. - ומסתמא כמו שהדין בייעוד ופדייה שהפדייה לאו מצוה היא, ומ''מ קורא לה התנא מצוה, וע"כ משום איידי, וכמו שכתב הראב"ד לפדייה ועריפה דפט"ח. הנה ע"כ כן הוא הדין בחליצה דלאו מצוה היא.
פרק שני
א משנה, הלוקח עובר וכו' שנאמר בישראל. - חזינן דסבר התנא דהמיעוט בישראל בא למעט שותפות עכו"ם מבכור בהמה טהורה. ולעיל בפר"ק ממעט התנא שותפות עכו"ם ג"כ מדכתיב בישראל, וזהו מה שנאמר במדבר ג' הקדשתי לי כל בכור בישראל כמו שפירש"י שם. - ולכאורה מדוע לא נאמר דהמיעוט בישראל האמור במדבר שם ממעט שותפות עכו"ם בפט"ח. - ולא בבכור בהמה טהורה, וזה מסתבר מטעם דבפט"ח כהנים ולוים פטורים.- משא"כ בכור בהמה טהורה שגם כהנים והלוים חייבים כדתנן הכא במשנה, א"כ יש לומר דשותפות עכו"ם אינו פוטר. - ועל זה דרשו רבותינו למעט שותפות עכו"ם מדכתיב בקרך וצאנך כדאיתא בחולין קל"ה ע"ב ומטעם זה יש מקום ליישב הא דאיצטרך תרי קראי למעט שותפות עכו"ם, והיינו דאי לא כתבה תורה אלא חד קרא למעט שותפות עכו"ם הוי מוקמינן לי' לפט"ח מטעם שאינו נוהג בכהנים ולוים. - אמנם מדחזינן דהתנא דרש למעט שותפות עכו"ם מבישראל, ע"כ סבר התנא דהמיעוט ממעט בישראל ממעט שניהם. - וע"כ צריך לומר דמדכתיב הקדשתי לי כל בכור בישראל. - הנה כל מרבה בין בכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה, ועל זה אמרה תורה בישראל, לכן פסיקא להתנא דישנו בהמיעוט גם בהמה טהורה. - והנה הרמב"ם כתב ג"כ האי מיעוט דבישראל לשניהם, והיינו דלענין פט"ח כתב להאי מיעוט בפרי"ב מבכורים, ולענין בכור בהמה טהורה כתב האי מיעוטא ג"כ מבישראל. - אבל לפי"ז תקשה דהרי בסוגיא לעיל דף ג' מבואר דרבנן דרשי למעט מכל עד דאיכא כולו, משום דסתם בכור משמע מקצת בכור, ועל זה כתב רחמנא כל עד דאיכא כולו. - וא"כ תקשה דלמא אתא קרא למעט שותפות עכו"ם רק בפט"ח, ולא בבהמה טהורה. - והנה אפשר לומר מדכתבה תורה סתם בהמה כדכתיב באדם ובבהמה, ואיכא בזה גם בהמה טהורה, וכן ראיתי בקרית ספר בפרי"ב מבכורים מדייק מדכתיב בהמה סתם. - אבל דוחק הוא לומר כן. - והיינו דהרי מדכתיב תרי קראי למעט שותפות עכו"ם נלמד מזה למעט דגם בשיש חלק להעכו"ם בהאם פוטר מן הבכורה כמו"ש התוס' לעיל. - וע"כ אין לחדש דין כזה רק אם זה דבר ברור שגם בהמה טהורה בכלל, אבל אין ללמוד חידוש דין מכח זה דכתיב בהמה סתם, במקום שיש סברא לומר שרק בפט"ח דיבר הכתוב. ד והנה במכילתא פ' בא אות ק"כ דרשו אשר יהיה לך להוציא את המוכר בהמתו לנכרי, מוצא אני את המוכר בהמתו לנכרי ומביא אני את הלוקח עובר בהמתו של נכרי ת"ל אשר יולד בבקרך ובצאנך, להוציא את הלוקח עובר בהמתו של נכרי. - מבואר מזה דאיכא תרי מיעוטי חד לאם וחד לעובר. - וזה מיירי בבהמה טהורה. - אבל דרשא זו אינה אלא באופן או שהבהמה דהיינו האם היא של עכו"ם או שהולד כולו לעכו"ם אבל טרם ידענו מזה למעט שותפות. - והנה אם אמרינן דנלמד מהא דכתיב בישראל למעט שותפות עכו"ם בין באם ובין בהעובר, א"כ פשיטא דאם הוא כולו לעכו"ם דפטור מבכורה, וא"כ למאי איצטרך קרא למעט אם הוא כולו של עכו"ם- וע"כ דהתנא דהמכילתא לא דריש מבישראל למעט שותפות עכו"ם, בין באם בין בולד. - אבל אפשר לומר לאידך גיסא דהתנא דמשנתינו סבר ג"כ הדרשא דהמכילתא דנלמד מקראי אחריתא למעט בין אם האם היא של עכו"ם ובין אם העובר הוא של עכו"ם ממילא נדרש מבישראל למעט גם שותפות עכו"ם, ולולא הקראי הממעטים בהמה של עכו"ם דאז הוי דרשינן מבישראל למעט אם האם הוא של עכו"ם או העובר הוא של עכו"ם. - אבל עכשיו שזה אנו יודעים מקראי אחרינא ממילא ממעטין מבישראל גם שותפות בין בהאם בין בהולד. - אבל אכתי יש לומר דמבישראל ממעט דוקא פט"ח בשותפות של עכו"ם, וטרם ידענו שגם בבהמה טהורה שותפות עכו"ם פוטר היינו שותפות במקצת האם או במקצת העובר. - משום דאכתי יש לומר דדוקא בפט"ח שפטורים כהנים ולוים כן הדין. ולא בבהמה טהורה שכהנים ולוים חייבים.
ג לכן נראה דעיקר הלימוד הוא מדכתיב בכל בכור שכולל כל בכור וגם בהמה טהורה בכלל זה בהמיעוט מבישראל. - וכמו שכתבנו לעיל, ואין להקשות דהרי בעינן כל בכור לאורויי דבעינן כולו בכור לאפוקי ממשמעות בכור, דמשמע אפילו מקצת בכור כמו שקאמר הש"ס משום דלפי דרשת המכילתא דמיעטה התורה אפילו אם האם של נכרי והולד הוא כולו של ישראל פטור מבכורה, א"כ כש"כ אם יש לעכו"ם חלק בהעובר עצמו דפשיטא דפטור מבכורה. וע"כ אתא כל להיות כולל בהמה טהורה ביחד עם הפט"ח בכלל המיעוט דבישראל. - וע"כ הא דקאמר הש"ס דכל בא להורות דבעינן כולי' בכור לא סבר דרשא דהמכילתא.
ד ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בפר"ד מה' בכורות ה"ג כתב למעט שותפות עכו"ם מהא שנאמר כל פטר רחם בבני ישראל. - ולא הביא הלימוד מהא דכתיב כל דבעינן למיהוי כולי' בכור, והלח"מ הקשה בזה יעוי"ש. ולפי מה שביארנו סבר הרמב"ם דעיקר הלימוד מבישראל וכמו ששנינו במשנתינו.
ה והנה הקשו התוס' בריש מכילתין למ"ל קרא בישראל למעט שותפות עכו"ם הלא בחולין נפקא לן מבקרך ולא שותפות נכרי יעוי"ש. - ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דמבקרך ממעטינן בהמה טהורה, ובזה מסתבר למעט עכו"ם מפני שאינו בקדושת בכור ובכור בהמה קדוש בקדושת קרבן, ונכרי ליתא בזה. - אבל לא נלמד מזה למעט פט"ח, להכי בעינן קרא בישראל. - ולאידך גיסא אין למעט מבישראל בהמה טהורה דאפשר לומר דדוקא בפט"ח שפטרה תורה כהנים ולוים בזה מיעטה התורה גם שותפות נכרי, - משא"כ בהמה טהורה שכהנים ולוים חייבים בה. - ועוד אתי שפיר בלאו הכי כמו"ש לעיל.
ו וגם בזה שהקשו התוס' שם למ"ל קרא לחייב שותפות ישראל דהלא בלא"ה אנו יודעין דמדפטרה תורה שותפות נכרי, ממילא אנו יודעין דשותפות ישראל חייב בבכורה. - ונראה לפי דאיתא לעיל ט' ע"ב דאיתא שם דלר' יהודה איצטרך הא דלא תעבוד בבכור שורך למישרי שותפות עכו"ם בגיזה ועבודה יעוי"ש. - והנה גם לדידן אליבא דרבנן אי לאו דכתבה תורה לחייב שותפות ישראל בבכורה הוי אמרינן דשותפות ישראל ג"כ פטור. - אבל ההבדל שבין שותפות ישראל לשותפות עכו"ם דבשותפות עכו"ם מותר גם בגיזה ועבודה ושותפות ישראל אעפ"י שפטור מבכורה אבל עכ"פ איסור גיזה ועבודה נוהג בהן. - ותו לא. - להכי אמרה תורה דשותפות חייב בבכורה לגמרי גם בקדושת קרבן. -
ז בגמרא, אמרי במערבא איידי דחביבא לי' כדר' חנינא, ופירש"י הא דקאמר לעיל מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים. - כוונת רש"י דבכל מקום דקאמר איידי דחביבא לי' הכוונה משום דאתיא מדרשא כדאיתא ריש יבמות ועו"מ. - אבל הכא הלא פט"ח כתיב בהדיא בתורה ומה שייך חביבא לי', ואטו מפני שסייעו להביא כסף וזהב. - אבל לזה פירש"י דהנה בזה איתא דרשא דדרשו למעט פטרי סוסים וגמלים, וזהו דפריך שם הש"ס ואימא דגם פטרי סוסים וגמלים ישנן בבכורה ורק ההבדל ביניהם שזה פדיונו בשה, וזה פדיונם בכל דבר, ומשני שם משום דכתיב פטר פטר תרי זימני יעוי"ש, נמצא דיש בזה דרשא דחביבא להו לחז"ל לדרוש דדוקא פט"ח ולא שארי בהמות טמאים. - בזה שייך חביבא ליה. - ולזה מביא רש"י הא דמה נשתנו וכו'.
א שם, אלא אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה וכו' וקשה מזה לשיטת המשאת בנימין סימן נ"ט שכתב וכל דבר שנהגו בזה הסוחרים לקנות הוי קנין גמור א"כ מדוע לא מתרץ הש"ס דבדיניהם הכוונה לפי מה שנהגו לקנות, ועי' במג"א סי' תמ"ח סק"ד שהקשה בזה. (והנה מרן הגרע"א מציין לעיין בשו"ת ושב הכהן סימן ד'. ולא מצאתי שם יישוב לזה). - ונראה דאם הכוונה בדיניהם לפי מה שנהגו למה אשמעינן שנתן מעות והו"ל לאשמעינן בסתם קנין בדיניהם כפי מה שנהגו, וע"כ מדאמר רבי אושעיא שנתן מעות שזהו קנין שמצינו בתורה, ולהכי מוקים בדיניהם שפסקה להם תורה, וסבר דמעות קונה בנכרי. - וע"כ מיירי דלא נהגו לקנות בכסף. - דלפי דברי המ"ב אם עשו קנין לפי מה שנהגו הוי קנין מעליא. - ורבי אושעיא בא להודיענו דכסף הוי קנין בנכרי אעפ"י שלא נהגו בזה, וזהו מטעם שפסקה להם תורה.
ב שם ואימא מיד עכו"ם כלל כלל לא. - הנה פשטות הדברים משמע דס"ד דליתא שום קנין בעכו"ם במטלטלין. - ותמוה דלפי"ז למה כתבה תורה למעט עכו"ם מדין אונאה במטלטלין כדאיתא לקמן לעמיתך למ"ל אמרי לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לעכו"ם. - ואם אמרינן דליתא קנין במטלטלין לעכו"ם א"כ הוי תמיד ביטול מקח. - ופסוק זה מיירי במטלטלין. - ולא בקרקע. - דבקרקע אנו יודעין דיש קנין לעכו"ם בשדה עפרון דכתיב ויקם השדה לאברהם למקנה. - אבל אין לומר דהתורה מיעטה לעכו"ם באונאה בקרקע משום דקרא זה דלעמיתך מיירי במטלטלין.- ועוד דבקרקע גם בישראל ליתא אונאה. - להרבה שיטות אפילו ביותר מפלגא. - והנה כנראה דזה הוקשה לרש"י ופירש"י בהא דקאמר הש"ס לעכו"ם כלל כלל לא, עד שתבוא לרשותו של ישראל לא קני יעוי"ש. וע"כ הכוונה שהוא קנין חצר. - וסבר רש"י שחצר קונה לעכו"ם. - אמנם מדברי התוס' ד"ה אימא משמע דמפרשי בכוונת הש"ס דליתא שום קנין לעכו"ם מדהקשו וא"ת דלמא בחליפין ותירצו דאי לא אשכחן כסף או משיכה בעכו"ם לא הוי מוקמינן לי' בחליפין יעוי"ש, ומדוע לא הקשו דלמא בחצר, וע"כ דסברי התוס' דחצר אינו קונה בעכו"ם והיינו דחצר הוי מתורת שליחות ואין שליחות לעכו"ם. וכבר פליגי בזה הפוסקים.- ולפי"ז תצא מזה דפליגי בזה גם רש"י ותוס'. - והפוסקים האחרונים לא העירו בזה. - אבל נראה כמו שכתבנו.
ג תוס' ד"ה קנה וחייבת בבכורה, ואע"ג דשמעינן קנה איצטרך לאשמעינן דחייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק. - או מדרבנן. קמ"ל דקנה קנין גמור עכ"ל, והנה הריט"א הקשה היאך אפשר לומר קנה מספק הא קיי"ל דבכל ספיקא מוקמינן ממונא בחזקת מרי' קמא יעוי"ש. - ונראה דהכא לא שייך לאוקמי' אחזקה דכיון שיש למוכר הנכרי המעות ונכרי כשמקבל מעות איסתלק מן הפרה. - כמו שאיתא ב"ב נ"ד ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן, מ"ט עכו"ם מכי מטא זוזי לידיה איסתלק לי' ישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידי' הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן, ועי' שם ברשב"ם. - נמצא לפי"ז גם בנידון דידן כשקבל הנכרי המעות אסתלק מן הפרה. - ולא שייך בזה עוד חזקת מרי' קמא. - ובספק קנין של ישראל. - היינו שספק הוי אם קנה הישראל, או לא קנה, והרי הוא כהפקר, והפקר פטורה מבכורה, ובספק כזה חייב בבכורה מספיקא. וזהו שכתבו התוס' דהכוונה קנה יש לפרש שקנה מספיקא וממילא חיוב בכורה הוי מספיקא לחודיא מטעם דהוי ספק הפקר.
ד איברא דזה ניחא ברישא כשלקח ישראל מן הנכרי בכסף. - אבל בסיפא כשלקח נכרי מישראל בכסף דבזה לא מתפרשא באופן זה דהרי ישראל לא מסלק נפשי' בשביל הכסף שקבל אם אין זה קנין גמור, וממילא בספיקא אית לן לאוקמי' בחזקת מרי' קמא והפרה ברשות ישראל וחייב בבכורה מצד ודאי. - וכמו שהקשה בריט"א. - אבל גם בזה אפשר לומר דכיון דאי תפיס עכו"ם הפרה בשביל הזוזי שנתן הוי תפיסה מעליא. - קרינן לזה יד עכו"ם באמצע. - אבל מספקא להו להתוס' אם באופן זה תפיסה באופן שיש חזקת מר"ק אם זה נקרא יד עכו"ם באמצע, וממילא יש כאן חיוב בכורה מספיקא. - כן נראה בביאור דברי התוס' שכתבו שיש לפרש קנה מספק.
ה עוד נראה דכיון דאפילו אם טעות אינו קונה אלא מספיקא. - והיינו דכיון דלא הוי אלא ספק קנין ויכול המוכר לחזור, ומצד חזקת מר"ק הוי הפרה שלו כדמעיקרא, אבל כל זמן שלא חזר בו הוי ספק ברשות מי עומדת. - וביותר יש לומר דסלקא דעתי' דש"ס דגם בדברים יש בזה משום מחוסר אמנה. - וקאי על זה במי שפרע. - וראיה לזה דאפילו לר"ל דסבר דמעות אינן קונות מ"מ איכא מי שפרע להחוזר, עי' ב"מ מ"ח ובפנ"י בד"ח בפי' רש"י. - ובשביל איסור חזרה לחודיא די להיות בזה תורת ספק. - שפיר שייך לומר בזה קנה. - ועל זה מסיים ואמר ברישא וחייבת בבכורה לומר שמעות קונה קנין גמור, ובסיפא אמר פטור מן הבכורה בתורת ודאי.
ו תוס' ד"ה מיד עמיתך וכו' וא"ת דלמא הא מיד נכרי בשטר ובחזקה. - וקשה הא כתבו התוס' לעיל דלא שייך קנין שטר בעכו"ם כדאיתא ב"ב נ"ד. - ובברכת הזבח מגיה בזה שטר יעוי"ש. והנה לכאורה למה קאמר הש"ס שטר דפריך אי הכי אפילו בשטר ובחזקה נמי, והיינו ג"כ כשיקנה ישראל מן הנכרי מקנה בשטר, וקשה הא לא שייך שטר גבי עכו"ם. - והנה אפשר לדחוק דכוונת הש"ס דפריך א"ה אפילו שטר נמי היינו דכמו שליכא ק"ו גבי שטר מטעם דלא שייך קנין שטר אצלו, וא"כ ממילא ליכא למידן ק"ו גבי כסף ג"כ, מטעם דאיכא למימר שטר יוכיח שקונה בגופו אם קנה אותו מישראל, ואם הישראל קונה מן העכו"ם אינו קונה בשטר משום דלא שייך קנין שטר אצלו. כן יש לפרש בכוונת הפירכא. - אבל התוס' שהקשו דבאמת תקנה שטר כשקונים מן העכו"ם תמוה הא לא שייך אצלו קנין שטר. - ולזה הגיה הברכת הזבח שטר בדברי התוס'.
ז וגם אין לפרש כוונת התוס' דהא דאמרינן אין קנין שטר בעכו"ם זהו כל זמן שאין התורה מלמדת אותנו שיש קנין. - אבל אם אמרינן דמן התורה למדנו שיש קנין שטר בעכו"ם ע"כ יועיל שטר גם אצלו, וזהו שהקשו התוס' דלימא דהתורה מלמדת שיש קנין שטר אצל העכו"ם. - אבל זה ליתא דהלא עיקר הסברא שאין שטר בעכו"ם הוא מטעם כמבואר בב"ב שם משום דלאחר שקבל המעות אסתלק מן החפץ. - ושוב אין דעתו עלי'. - וא"כ אין סברא לומר שעל זה מורה הכתוב שזה יהי' נקרא קנין באופן שאין דעת המקנה עוד על זה ונפק מזה זכות בעלות.
ח אבל נראה לפרש דהלא כל עיקר הא דאיתא שם ב"ב דלא הוי קנין שטר אצל עכו"ם הוא מטעם דלאחר שקבל הכסף אסתלק מזה. - כל זה שייך באופן שקבל כסף. - אמנם אם העכו"ם נותן מתנה פשיטא דלא שייך האי טעמא. - ובאופן זה מסתבר שיועיל שטר גם אצל עכו"ם, וכדומה לזה כשמוכר בהקפה או שמקבל רק פרוטה אחת לכוונת הקנין פשיטא שלא אסתלק מזה עד שיתן שטר, ובזה אתי שפיר הא דפריך הש"ס א"כ אפילו בשטר ובחזקה נמי. - ובאופן זה שפיר מתפרשין גם דברי התוס' שהקשו וא"ת דלמא הא מיד עכו"ם בשטר. - איברא דזה לא יספיק לשיטת הר"ת הובא שם ב"ב בתוס' ד"ה עכו"ם וז"ל ושטר ודאי לא קנה בעכו"ם, משום דישראל גופי' לא קנה בשטרא אלא מספר המקנה דירמיהו והתם ישראל הוי עכ"ל יעוי"ש, ולפי"ז שטר לא מהני בעכו"ם מצד הדין. - והנה אם אמרינן דכוונת התוס' לשיטת ר"ת דלא מהני קנין שטר בעכו"ם מצד הדין לפי"ז מדוע כתבו הכא דלמא ביד עכו"ם בשטר. - אבל לפי"ז יש להקשות גם על חזקה דהרי לשיטת הר"ת אין לנו לומר חזקה ג"כ בעכו"ם דהרי הלימוד חזקה ילפינן מוירשתם אותה וישבתם בה, וזה מיירי בישראל, וליכא למילף עכו"ם. ואין להקשות דלפי"ז במה קנה סיחון ארץ בני עמון שאמרו רבותינו עמון ומואב טיהרו בסיחון. - אבל ע"כ שאני התם דהוי כיבוש מלחמה. - וזה עצמו נחשב לקנין. - אבל חזקה לא ידענו מן התורה לשיטת הר"ת. - אבל לפי"ז ע"כ יש לפרש דכוונת התוס' דאם אמרינן דכוונת התורה על שטר וחזקה ממילא יחודש הדין דעכו"ם קונה בשטר ובחזקה. וגם הש"ס שפריך א"כ שטר וחזקה נמי, ג"כ הכוונה דיחודש מזה הדין דעכו"ם קונה בשטר ובחזקה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0