דף יז - א
ואם כן, היינו [דאמר ליה] [דקאמר] [1] רבן שמעון בן גמליאל "אפילו עד עשרה דורות פטורים", שלא כתנא קמא שפטר דור אחד בלבד אחר הולדות שיצאו מגוף הבהמה.
אלא לרב הונא דאמר לא נחית תא קמא למיפטר דרי. כלומר, לא פטר תנא קמא אלא את הולדות שיצאו מגוף בהמתו של גוי ולא את דורותיו כלל, מאי "אפילו עד עשרה דורות". כלומר, למה לו לומר בלשון זו, לא היה לו אלא לומר "אפילו ולדי ולדות פטורים", וממילא ידענו שעד דור עשירי ואפילו לעולם הם פטורים. [2] אמר לך רב הונא: רבן שמעון בן גמליאל א"העמיד ולדותיהן במקום אמותיהן" קאי [נחלק], דאף תנא קמא נחית למיפטר דרי, [מחלוקתו של רבן שמעון בן גמליאל היא על אופן שהעמיד ולדות במקום אמותיהן, ובזה הרי אף תנא קמא פוטר דור אחד מעבר לבהמות עצמן וולדותיהן שיצאו מהן], ואם כן, הוצרך רבן שמעון בן גמליאל לפרש את מחלוקתו, שהוא פוטר עד עשרה דורות.
גירסת המשך הגמרא ופירושה, נכתבה על פי דברי הרא"ש המובאים בשיטה מקובצת. [3]
תא שמע ממה ששנינו בברייתא:
המקבל צאן ברזל מן הגוי: הן ולדותיהן - כלומר, הולדות עצמן - פטוריןמלתת את בנם בבכורה, וולדי ולדות - לא, ואם כן, תיובתא דרב יהודה, שהרי הברייתא מדגישה שרק הולדות עצמן פטורים.
אמר לך רב יהודה: אימא בברייתא: "הן וולדותיהן [שני ווים]", וכך הוא פירושו: "הן" היינו הולדות, וגם ולדותיהן דהיינו, ולדי הולדות שביכרו וילדו דור רביעי פטורים.
איכא דאמרי: כך שנינו בברייתא "הן וולדותיהן" פטורין, ותיובתא דרב הונא!
אמר לך רב הונא: אימא בברייתא "הן ולדותיהן [בוי"ו אחד] " פטורים, ולדי ולדות חייבין.
שנינו במשנה: רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה:
אתא רב אושעיא מנהרדעא, ואייתי מתניתא בידיה [בא רב אושעיה מנהרדעא, והביא עמו ברייתא] השנויה כך:
רחל בת עז, ועז בת רחל, רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. אך לא נתפרש בברייתא לענין מה נחלקו.
אמר ליה רב הושעיא לרבה: כי עיילת לקמיה דרב הונא, בעי מיניה: "רבי מאיר מחייב" למאי [כשתבוא אצל רב הונא שאלהו, לענין מה חייב רבי מאיר]? שהרי:
אילימא לענין בכורה, [4] כך הרי אי אפשר לומר, שהרי:
וכי לית ליה לרבי מאיר המחייב, מה שדרשו חכמים מן הכתוב "אך בכור שור": עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולמעט את הנדמה!?
אלא תאמר לענין ראשית הגז. אף כך אי אפשר לומר, שהרי:
וכי לית ליה לרבי מאיר הא דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה, פטורין מראשית הגז, שנאמר [איוב לא] "ומגז כבשי יתחמם", הרי למדנו שאין גז אלא הראוי לחימום -
ואם כן, אף שמשום "נדמה" אינו פטור, מכל מקום כיון שמין עז הוא, הרי צמרו קשה, ופטור מראשית הגז.
אמר ליה רבה לרב הושעיא: ניחזי אנן [נתבונן בדבר בעצמנו]!
הכא במאי עסקינן: ברחל שילדה מין עז, ואביו אף הוא תייש כמינו של הולד, או עז שילדה מין רחל ואביו אף הוא כבש כמינו של הולד, וב"חוששין לזרע האב" לענין אותו ואת בנו - קמיפלגי.
דרבי מאיר סבר: חוששין לזרע האב ואסור לשחוט את התייש עם העז.
ורבנן סברי: אין חוששין לזרע האב, ומותר לשחוט את התייש עם העז.
כלומר, מחלוקתם היא, אם מותר לשחוט אב ובן ביום אחד, או שלא אסרה תורה אלא אם ובנה, ודין זה ביסודו תלוי בנידון אם "חוששין לזרע האב", ומשמיעתנו הברייתא שחכמים אינם חוששים לזרעו של האב, אף על גב שהועיל זרע האב לשנות את הולד למינו שלו. [5]
ומקשינן עלה: אי הכי, ליפלגו בחוששין לזרע האב בעלמא, ובפלוגתא דחנניה ורבנן, שנחלקו בזה לענין אותו ואת בנו, חנניה מחייב וחכמים פוטרין.
אלא לעולם לבכורה הוא שנחלקו, וכולי עלמא מודו שאם אין הולד דומה לאמו, נדמה הוא ופטור מן הבכורה, והכא - ששנינו "רחל בת עז" - במאי עסקינן:
ברחל [זכר ממין רחל] בת רחל כמותו אלא שאמו היתה בת עז. וכן מה ששנינו "עז בת רחל" היינו: עז בן עז כמותו והיא היתה בת רחל. ונחלקו רבי מאיר וחכמים אם הולד חשיב "נדמה":
מר רבי מאיר סבר: זיל בתר אימיה [הלך אחר אמו] שהוא דומה לה, ואם כן, האי לאו "נדמה" הוא.
ומר חכמים סבר: זיל בתר אימיה דאימיה [הלך אחר אם אמו] שאינו דומה לה, ואם כן, האי "נדמה" הוא. [6]
ואיבעית אימא לפרש מה ששנינו "רחל בת עז ועז בת רחל", שלא נחלקו בשני בכורים, אלא: ברחל [זכר ממין רחל] בת עז שהיא היתה בת רחל:
מר רבי מאיר סבר: אמרינן חזרה שיות [רחלות] [7] למקומן, כי אף שאינו דומה לאמו, כיון שאמו היא זו שנשתנתה ממינה, ואילו הוא חזר למינו, לאו נדמה הוא.
ומר חכמים סבר: לא אמרינן "חזרה שיות למקומן". כלומר, כיון שביחס לאמו נדמה הוא שם נדמה עליו. [8]
רב אשי אמר:
הכא במאי עסקינן בכגון שיש בו ברחל בן העז או בעז בן הרחל מקצת סימנין שהוא דומה בהם לאמו, ולכן מחייב רבי מאיר וכמבואר במשנתנו, שדי במקצת סימנין כדי להוציאו מדין "נדמה".
ומאן חכמים הפוטרים, רבי שמעון היא, דחלק על משנתנו ואמר: אין הנדמה חייב בבכורה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.
אמר רבי יוחנן: מודה רבי מאיר - שנחלק על חכמים לענין בכורה בברייתא שנזכרה לעיל - [9] בשעיר של ראש חודש וכן בשעירי הרגלים, [10] דבעינן שעיר בן שעירה ושתהא אותה שעירה אף היא בת שעירה עד ששת ימי בראשית.
שואלת הגמרא: מאי טעמא?
ומפרשת: משום דאמר קרא [במדבר כח טו]: "ושעיר עזים אחד לחטאת", ומשמע: המיוחד ובא מששת ימי בראשית.
ומקשינן: וכי הא [פסול נדמה] מהכא נפקא? והרי מהתם נפקא [משם, ממקום אחר] הוא נלמד, שנאמר [ויקרא כב]: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן: "שור או כשב" פרט לנולד מן הכלאים, "או עז" פרט לנדמה!? [11] ומשנינן: צריכא, יש צורך בשני המקראות:
דאי מהתם, אם מ"או עז" לחוד, הוה אמינא: הני מילי היכא דלא נחת לדרי, אבל היכא דנחת לדרי -
כלומר, אין פסול נדמה אלא כשאינו דומה לאמו, אבל אם דומה הוא לאמו, ואינו דומה לאם אמו, דהיינו, עז בת עז בת רחל אימא לא יפסל אפילו בשעירי ראש חודש ושעירי הרגלים שנאמר בהם "שעיר אחד" -
קא משמע לן "אחד", שבאלו פסול אפילו עז בת עז בת רחל. [12]
ואי מהכא, אם לא היה כתוב אלא "שעיר אחד" הוה אמינא: הני מילי לגבי קרבן חובה פסלה תורה את הנדמה, [13] אבל בקרבן נדבה - לא ייפסל אפילו נדמה ממש שאינו דומה לאמו -
צריכא.
אמר רבי אחא בר יעקב: הכל, רבי מאיר וחכמים, מודים, שאין לוקין על צמרו של כבש שנשתנה מששת ימי בראשית [14] משום כלאים [שעטנז], שנאמר [דברים כב יא]: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", הקיש הכתוב צמר לפשתים ללמד: מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה. [15] אמר רב פפא: הכל מודים שצמרו של כבש שנשתנה מששת ימי בראשית, [16] פסול לתכלת של ציצית, [17] שנאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, גדילים [ציצית] תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", הקיש הכתוב מצות ציצית לפשתים, כדי ללמד: מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר של ציצית שלא נשתנה.
אמר רב נחמן בר יצחק:
הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים, שנאמר [ויקרא יג] גבי נגעים: "בבגד צמר או בבגד פשתים", מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה.
אמר רב אשי:
אף אנו נאמר: הדלה הגפן על גבי תאינה יינו פסול לנסכים, מאי טעמא? משום שנאמר "זבח ונסכים", הקיש הכתוב נסכים לזבח כדי ללמד: מה זבח שלא נשתנה, שהרי הנדמה פסול לקרבן, אף נסכים שלא נשתנו.
מתקיף לה רבינא לרב אשי הסובר שאם הדלה גפן על גבי תאינה חשיב שינוי:
והרי הדלה פשתן על גבי היגא, שיח קוץ, הכי נמי דלישתני, והרי גם בפשתן מוצא אתה שדינו כעין זה כשהדלהו על דבר אחר, ואם כן, לא מצית אמרת: מה פשתן שלא נשתנה דהא פשתן נמי משתני, ולא מצאנו שפסלה אותו התורה.
אמר ליה רב אשי לרבינא:
זה - גפן המודלה על גבי תאינה - נשתנה ריחו ולכן חשיב שינוי, ואילו זה - פשתן על גבי היגא - לא נשתנה ריחו מחמת כן, ואין זה שינוי.
מתניתין:
רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת:
רבי יוסי הגלילי אומר: כיון שיצאו כאחד הרי שניהן לכהן כי תורת בכור לשניהם, שנאמר "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים [לשון רבים] לה'", הרי למדנו שאף שנים מתקדשים בבכורה.
וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחילה ואנו אין יודעים מי הוא זה שיצא תחילה. [18] אלא: אחד לו, ואחד לכהן. ומפרש ואזיל איזה לו ואיזה לכהן.
רבי טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה, כי סברא היא שהבריא הוא זה שיצא תחילה. [19]
רבי עקיבא אומר:
משמנין ביניהן, היינו שהכהן נוטל את הכחוש, [20] ומשום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
והשני [21] שנטל הישראל - שהוא ספק בכור - ירעה עד שיסתאב [יפול בו מום] ויאכלנו הישראל. [22]
הערות
[1] כן נראית הגירסא מדברי רש"י.
[2] נתבאר על פי רש"י. ולשונו הוא: אלא לרב הונא:. דלא פטר אלא ולדות של צאן ברזל הואיל ויצאו מבהמותיו ממש של גוי. ולמדנו מדבריו, שזה הוא טעם משנתנו לרב הונא הפוטרת את הולדות. וצריך לפרש, דמטעם זה שעבד לו הישראל את הולדות ולא את ולדי הולדות, שהרי העיקר תלוי במה שנתכוונו לשעבד, וצריך תלמוד.
[3] והתוספות לעיל ד"ה טעמא גורסים ומפרשים באופן אחר, וראה עוד גירסת הב"ח ברש"י.
[4] ולפי זה "רחל" היינו מין רחל, כי רחל היא הכשבה, ונקבה אינה חייבת בבכורה.
[5] נתבאר על פי התוספות. אלא שלשון רש"י לא משמע כן, שכתב: חוששין לזרע האב, אם שוחט האב והבן ביום אחד. רבי מאיר מחייב, והילכך אם שחטה ואת אביה חייב הואיל וזה דומה לו. ומשמע שלפי פירוש הגמרא, לא חייב רבי מאיר אלא דוקא משום שהועיל זרע האב לשנותו למינו.
[6] נראה, שלפי פירוש זה, לאו דוקא אימיה דאימיה, אלא שאינו חייב בבכורה אלא מי שלא נשתנה מינו מששת ימי בראשית. ראה כעין דין זה לקמן גבי שעיר של ראש חודש, וראה שם בהערות. וכן מתבאר מלשון החזון איש בכורות סימן יט אות ט ד"ה ולענין, ראה שם.
[7] לאו דוקא "שיות" שהן מין רחל והן מין עז קרויים שה, והכוונה שחזרה רחלות למקומה, וכפי שנתבאר בפנים.
[8] הרמב"ם [בכורות ב ו] לא הזכיר פטור בבכורה אלא ברחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל, אבל בשני האופנים שנזכרו כאן בסוגייתנו לא הזכיר הרמב"ם מה דינם. ועמדו על זה נושאי כליו.
[9] א. מדברי רש"י כאן בד"ה מודה רבי מאיר, מתבאר שלפי רבי יוחנן ביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים שבברייתא דלעיל היא, שנחלקו בעז בת רחל בת עז, ורבי מאיר מחייב משום שחזרה שיות למקומה, וכן משמע הלשון "דבעינן בן שעירה". ואילו מדברי רש"י בהמשך הסוגיא נראה שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בעז בת עז בת רחל, וכפי שיתבאר בהערה לקמן. וראה בזה באהל משה על רש"י בשם דברי פנחס. וראה עוד מה שכתב החזון איש בכורות סימן יט אות ו. ב. בפשוטו משמע מדאמר "מודה רבי מאיר", שלחכמים אף לענין בכורה בעינן שלא ישתנה מששת ימי בראשית, וזה מסייע את המבואר בהערה לעיל בשם החזון איש, דעז בת עז בת עז בת רחל חשוב נדמה, כיון שאינו דומה לאם אם אמו, וכן הלאה עד ששת ימי בראשית.
[10] והטעם שנקט התנא שעיר של ראש חודש הוא משום שהוא הראשון בתורה. רש"י ותוספות. ומבואר מדבריהם, שאין דין זה אמור בכל מקום שנאמר "שעיר" אלא בקרבנות ראש חודש והרגלים שנאמר בהם "שעיר אחד". וראה מה שיתבאר בהערות דלקמן.
[11] יש להסתפק האם גדר "שעיר אחד" לרבי מאיר הוא משום דין "נדמה", כיון שאינו דומה לאחד מאמותיו, או הגדר הוא דלא מיקרי "שעיר" אלא מי שהוא "שעיר" מששת ימי בראשית. ומכך שמקשה הגמרא ד"נדמה" ילפינן ממקום אחר, משמע, דמשום "נדמה" הוא דפסלינן מי שאינו שעיר מששת ימי בראשית. וכן משמע בפשוטו מלשון "מודה רבי מאיר" שדין "נדמה" לרבי מאיר בשעיר ראש חודש הוא כדין נדמה לענין בכורה לדעת חכמים.
[12] נתבאר על פי רש"י. ומפירושו נראה, שרבי יוחנן מפרש את מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים לענין בכורה בעז בת עז בת רחל, וזה שלא כדברי רש"י לעיל. וראה באהל משה בשם דברי פנחס. אך רבינו גרשום מפרש באופן אחר: היכא דלא נחית לדרי: למשפחתו, שלא חזר מינו למקומו, שהוא כשב בן בן עז לעולם, משום הכי הוי נדמה. אבל היכא דנחת לדרי: שהוא כשב בן עז בן כשב, אימא לא ליהוי נדמה וליתכשר לשעיר ראש חודש. ופירוש זה מתאים עם דברי רש"י בתחילת הענין. ומלשונו למדנו שדין "נדמה" הוא בשעיר ראש חודש.
[13] בפשוטו היה נראה מלשון הגמרא ד"שעיר אחד" מלמד על כל קרבנות החובה, [והגדר בזה היה נראה דבמקום שציותה התורה להביא "שעיר", אז בעינן שעיר מששת ימי בראשית, שהוא בלבד נקרא שעיר, אבל בשאר קרבנות שיכול להביא מה שירצה, ואין פסולו אלא משום "נדמה", בזה לא בעינן שעיר מששת ימי בראשית]. אך כבר נתבאר דברש"י ותוספות מבואר לא כן.
[14] נתבאר על פי רש"י. אך לשון הרמב"ם [כלאים י ב]: "רחל בת עז צמר שלה אין לוקין עליו משום כלאים", [וראה כסף משנה שם]. וראה בזה בספר המפתח.
[15] כתב החזון איש [בכורות ט ח]: תרתי שמעינן מכאן: א. דצמר של נדמה לא הוי צמר, ואף רחל בת עז בת רחל לא הוי צמר. ב. דצמר לא במהותו תליא אלא באמו, דכיון דסתם צמר הוא של רחלים וכמו שכתבו התוספות בשבת כז א ד"ה מנין, כשאמרה תורה "צמר" הוי כמו דכתיב "רחלים", ומהיקשא דפשתים ילפינן, דבעינן שלא נשתנה. ומשמע אף כשלא נשתנה צמרו, דאי דוקא כשנשתנה צמרו, וכי בשביל שנשתנה צמרה של אמו יצא הוא מכלל רחל וצמרו מכלל צמר, אלא צמר של נדמה אימעיט, דהוי כצמר גמלים ושאר מינים, ואם לא נשתנה ונשתנה צמרו הוי בכלל צמר, [ראה שם שלמד כן מחולין קלז א].
[16] נתבאר על פי רש"י. אבל לשון הרמב"ם [ציצית ב א] "רחל בת עז צמרה פסול לציצית".
[17] משמע דרק לתכלת של ציצית הוא פסול, אבל ללבן של ציצית אינו פסול. [ובפשוטו הגדר הוא, שאין זה פסול נדמה, אלא דכל מקום דכתיב צמר הוא כמו שכתוב רחלים - וכמו שכתב החזון איש, הובא בהערה לעיל - ואין זה רחל, וכיון דתכלת צמר הוא הרי הוא בכלל, אבל הלבן שאינו צריך להיות מצמר, כשר אפילו מן הנדמה]. אך לשון הרמב"ם (ציצית ב א) "רחל בת עז צמרה פסול לציצית". וראה בזה בדברי חמודות - על הרא"ש - אות ז, ובמה שנרשם בשאר ההערות שבסוגייתנו. ב. כתב המנחת חינוך מצוה תקח, דלענין בגדי כהונה לא נתבאר ברמב"ם אם הוא כשר, וכיון דאינו מבואר, אפשר דכשר. והעיר, דלפי זה קשה לכאורה, איך אמרו כמה פעמים בגמרא ששעטנז הותר בבגדי כהונה, והרי בצמר של כבש שאינו כבש לדורותיו משכחת לה בגדי כהונה שאינם שעטנז, וראה מה שכתב שם. אבל החזון איש [בכורות ט ח] כתב: מסתבר, דכי היכי דפסול לציצית הכי נמי פסול לבגדי כהונה, דהא "בגד" כתיב, וילפינן דבעינן צמר או פשתים, וכדאמר יבמות ה ב.
[18] א. כן ביאר רש"י את ענין "אי אפשר לצמצם", והיינו שבמציאות לא יצאו שני ראשים כאחת, אלא האחד קדם לחבירו. וכן נראה מלשון הרמב"ם [בכורות ה א]: רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים אפילו יצאו שני ראשיהם כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד. וראה גם בספר המפתח שם. אבל שיטת התוספות - יובאו דבריהם בהערות שעל הגמרא - שהכוונה היא שאי אפשר לידע שיצאו כאחד, כי אף שנראה לנו כן, מכל מקום יתכן שלא יצאו כאחת. ויתבאר יותר בהערות לקמן בסוגיית הגמרא. ב. כתבו התוספות לעיל ט א ד"ה אמר: לרבנן אין שתיהם קדושים מטעם "הזכרים" כמו לרבי יוסי הגלילי, דלא אפשר להו למידרש "הזכרים", כיון דסבירא להו אי אפשר לצמצם. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז העיר, דלכאורה לפי שיטת התוספות שבאות א, יש נפקא מינה בדרשה זו, אם יבוא נביא ויאמר שיצאו שני זכרים כאחד, ראה שם.
[19] וכפי שנתבאר בגמרא. ובחזון איש בכורות יט יא צידד לומר, שאין זה רוב גמור [ראה שם הכרחו], אלא דמהני האי סברא למיהב לכהן את היפה משום "עני ורש הצדיקו", ראה שם.
[20] וכמבואר בגמרא.
[21] כתב החזון איש [בכורות יט יא], דמשמע, שזה הוא לכולי עלמא, ואפילו לרבי טרפון דסברא הוא שהבריא הוא הבכור. ואולם נתקשה בטעם הדבר: אי הוי רוב גמור [שהבריא יוצא ראשון], אמאי השני ירעה, וראה מה שצידד לפרש בזה. אבל הרש"ש דקדק מלשון רש"י, שדין זה הוא לרבי עקיבא בלבד, אבל לרבי טרפון הרי הוא חולין, וכתב, דכן משמע בתוספות יום טוב, וראה עוד שם.
[22] הוא הדין שאף הראשון ירעה עד שיסתאב ויאכלנו הכהן שהרי אף הוא ספק בכור. וכתב רש"י, דהאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב, הוא משום דבעי למימר "וחייב במתנות" גבי ישראל, דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי, הילכך תנא כולה מתניתין בישראל, מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב. [ויש מקום עיון בלשון הרמב"ם - בכורות ה א - הכהן נוטל את הכחוש והשני ספק בכור, שהרי לפי מה שנתבאר, שניהם ספיקי בכורות].
אלא לרב הונא דאמר. דלא פטר תנא קמא אלא חד דור ושני לאלתר חייב למה ליה למימר עד עשרה לימא שני נמי פטור:
אהעמיד ולדות קאי. דנחית לדרי ושני דורות פוטר הילכך אמר הוא עד עשרה דורות נמי פטור:
תיובתא דרב הונא. דהכא משמע כדרב יהודה:
אימא הן ולדות פטורות. כלומר הן ולדות ראשונות ולא יותר:
רחל שילדה מין עז פטורה דנדמה הוא:
עד שיהא שור ובכורו שור פרט לנדמה:
כבשים שצימרן קשה כגון רחל (כתנא) שצימרה דומה לצמר עז שהוא קשה וכל שכן עז בת רחל שפטור דלאו בר חימום הוא:
ניחזי אנן במאי הילכתא מחייב ר' מאיר:
ואביו תייש. ושחטו עם אביו ביום אחד:
ר' מאיר מחייב דחייש לזרע האב וחשיב נמי אותו ואת בנו אע"ג דאין בנו כרוך אחריו הואיל ודומה לאביו:
ורבנן. פטרי דבתר אמו שדי ליה ולא דמי לאמו:
אי הכי. דבהכי פליגי בחוששין לזרע האב ליפלגו נמי בעלמא (נפיק) בפרק אותו ואת בנו היכא דפליגי חנניא ורבנן בהא מילתא:
ואיבעית אימא. לעולם לבכורה וברחל בת עז ואותה עז בת רחל. ר' מאיר מחייב סבר אע"ג דרחל בת עז נדמה היא כיון דזקינתה רחל הויא חזרו שיות למקומן ובטל האמצעי וחשיב כמו הוא כבש ובכורו כבש וחייב בבכורה. ורבנן סברי כיון דהוי נדמה לא אמרינן חזרו שיות למקומן:
כגון שיש בו מקצת סימנין. דומה לאמו ר' מאיר דמחייב כסתם מתניתין וחכמים דפטרו ר' שמעון היא דבעי ראשו ורובו:
שעיר בן שעירה לעולם דכתיב אחד כלומר המיוחד ובא מששת ימי בראשית שלא היה לו מעולם אם ממין אחר:
צריכי. תרוייהו דאי מהתם מאו עז פרט לנדמה הני מילי דפסול היכא דלא נחית לדרי למשפחתו שלא חזר מינו למקומו שהוא כשב בן עז בן עז לעולם משום הכי הוי נדמה:
אבל היכא דנחית לדרי. שהוא כשב בן עז בן כשב אימא לא ליהוי נדמה וליתכשר לשעיר ר"ח קמ"ל אחד המיוחד:
ואי. אשמעינן אחד הני מילי דפסול נדמה כגון בקרבן חובה דומיא דשעיר ר"ח דהוי חובה אבל בנדר ונדבה לא קמ"ל שור או כשב דמיירי בנדר או נדבה:
הכל מודים. אפילו לר' מאיר דמחייב דאין לוקה על צמרו משום כלאים אי לביש ליה בהדי פשתן:
אף נסכים שלא נשתנו והני יש להן ריח תאינה. אלא מעתה אי ע"י דלויי קא חשיב שינוי בפשתן נמי יכיל למיהוי שינוי ע"י הידלה ומפרכי כל הני שמעתתא דרב אחא ורב פפא ורב דהא אשכחן דפשתן נמי נשתנה אלא ש"מ דדילוי לא הוי שנוי:
לעולם דילוי הוי שינוי ודלמא דיין הוי שינוי שנשתנה ריחו ושינוי ריח פסול לנסכים אבל דלוי דפשתן לא הוי שינוי דלא איכפת לו בשינוי ריחו:
שניהם לכהן. דאפשר לצמצם דיצאו שניהם כאחת:
ר' טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. כדמפרש בגמ' דההוא דבריא נפיק ברישא:
ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן. פי' איזה מהן שנוטל המוטב יפרע לחברו חצי מה ששוה יותר מחברו:
והשני. שביד ישראל ספק בכור הוי ירעה עד שיסתאב כלומר שאין נאכל לישראל תם אלא במומו וחייב במתנות כדמפרש בגמרא משום דכהן בא עליו משני צדדין:
בורר לו את היפה. כדאי' בגמ' דהך דילד חד שביח טפי:
ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן. כדמפרש בגמ' דשומן יהא ביניהן דישראל שקיל המוטב:
א דף י"ז, אמר ר' יוחנן מודה ר' מאיר בשעיר של ראש חדש דבעינן בן שעירה מ"ט אמר קרא אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית. - ופירשו רש"י ותוס' דהוא הדין שעירי הרגלים דכתיב בהן אחד יעוי"ש. - וקשה מדוע לא ילפינן משעיר דר"ח דהרי הוקשו כל המועדים זה לזה כדאיתא בשבועות י' יעוי"ש. - וא"כ למה כתבה תורה אחד בשעיר דר"ח ובשעירי הרגלים. - עוד קשה הא בעינן אחד למידרש דבעינן מיוחד שבעדרו כדדרשינן ביומא ל"ד יעוי"ש, וע"כ צריך לומר דזה ילפינן מתמיד דכתיב אחד. - אבל לפי"ז מדוע לא ילפינן ג"כ לענין מיוחד מששת ימי בראשית שעירי הרגלים משעיר דר"ח.- והנה כמו כן מה שדרשו מאחד דכתיב גבי תמיד דבעינן מיוחד שבעדרו, וקשה מדוע לא דרשו לומר דבעינן מיוחד מששת ימי בראשית, וע"כ דסבר הש"ס דזה נלמד משעיר דר"ח או משעירי הרגלים, וא"כ קשה למה בעינן אחד בשעיר דר"ח ובשעיר הרגלים.
ב והנה לרבנן דר"מ דפטרי ברחל בת עז ועז בת רחל. - א"כ בלא"ה סברי דאין זה שה ועז האמורים בתורה מאי דרשי הא דכתיב אחד, בכל הקרבנות האלה, ואם למידרש למיוחד שבעדרו כמו שדרשו רבנן דרבי שם ביומא לגבי תמיד. - קשה מדוע לא ילפינן זה מזה והנה שם עביד הש"ס צריכותא בנדר ובחובה. - אבל שעירי הרגלים ושעיר דר"ח הלא הוקשו זה לזה ולמה אמרה תורה אחד בכל אחד ואחד.
ג והנה אפשר דרבנן סברי ג"כ להאי דרשא דאחד המורה המיוחד, המיוחד ובא מששת ימי בראשית שזה לא נלמד מהא דמיעטה התורה נדמה, משום דשאני זה דנחית לדרי, וכמו שקאמר הש"ס. - וחידשה תורה שזה גם כן, בתורת נדמה הוא. וילפי מזה שכן הדין גם כן לענין בכורה שפטור מבכורה, וזה לא ידעינן מהא דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור. - משום דמזה אין אנו יודעין רק אם אזלינן בתר אימיה. - ומאחד המיוחד ילפינן דאזלינן גם בתר אימי' דאימי', דפסולין לשעיר ר"ח ושעירי הרגלים, וזה הוי אליבא דכו"ע דהרי חזינן דר"מ מודה בזה לרבנן, וא"כ מבואר דזה הוי לכו"ע, וא"כ שפיר איכא למימר דרבנן דיומא ג"כ דרשי להאי אחד להורות להמיוחד דמששת ימי בראשית.
ד אמנם לפי"ז יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דבעינן בשעיר של ר"ח ושעירי הרגלים שיהי' דוקא בן שעירה אפילו היכא דנחית לדרי וצע"ג.
ה שם, אמר רבי אחא בר יעקב הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה יעוי"ש. - והנה מדאמר הכל מודים משמע דקאי אפלוגתא דר"מ ורבנן דמיירי באופן דנחית לדרי. - ומ"מ נקרא נשתנה, אעפ"י שדומה לאימיה, אלא שאינו דומה לגבי אם אימי', והוא מטעם שאינו שה המיוחד מששת ימי בראשית. - וכן משמע מפירש"י שפירש וז"ל על צמרו של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו עכ"ל.
ו ולפי''ז תמוה לי מה שכתב הרמב"ם בפר"י מכלאים ה"ב וז"ל רחל בת עז צמרה אין לוקין עליו משום כלאים עכ"ל, מבואר דכתב רק בנדמה שאינו דומה לאמו. - אבל טרם ידענו היאך הדין בשדומה לאמו ואינו דומה לאם אמו. - ומשמע דסבר הרמב"ם דרק דאינו דומה לאמו כן הדין. - אבל בשדומה לאמו ואינו דומה לאם אמו, דאז לא נחשב לשינוי.- ותמוה דזה הוי היפוך הסוגיא, וכמו כן בפר"ב מציצית ה"א כתב רחל בת עז פסול לציצית יעוי"ש, וזהו השינוי שאינו דומה לאם, אבל לא כתב השינוי שאינו דומה לאם אמו. - ומשמע דסבר דזה לא נקרא נשתנה, וזה הוי היפוך הסוגיא הא דאמר רב פפא הכל מודים שצמרו פסול לתכלת יעוי"ש. וע"כ דקאי גם על אופן דנחית לדרי, כמבואר, וצע"ג.
ז והנה אפשר דסבר הרמב"ם דלרבנן דר' שמעון לעיל ו' ע"ב דסבר דטמא שנולד מן הטהור טהור. - והיינו דתמיד משגיחין על האם. - ואפשר שנחשב גם למין טהור לכל מילי. - ומטעם זה לרחל שנולד מן העז דין עז עליו, מלבד דלקרבן פסול מטעם נדמה אבל בשם ומין עז הוי האי רחל. - וא"כ לא בעינן לזה לבטל צמרה מטעם שנשתנה, אלא כיון שדין עז יש על הצמר, וממילא אין זה צמר האמור בתורה. - ולהכי גם בהולד הנולד מהאי רחל שנולדה מן עז תורת עז עלי' מצד הדין ג"כ. - ויש לעיין היאך הדין לענין הרבעה. - ובספרנו נזר הקודש למסכת כריתות בפר"ק מבואר אודות זה. - והנה בהחלטה הלזו שפיר נכון מה שלא נחית הרמב"ם לדרי. - וע"כ מפרש הרמב"ם הסוגיא דנחית לדרי. היינו אם אמרינן כר' שמעון דפליג שם על רבנן וסבר דגמל הנולד מן הפרה טמא מטעם דאזלינן בתר המראה ולא משגיחין על האם. - ולהכי ברחל שנולד מן העז תורת רחל עלי'. - ובזה הוי הפסול רק מטעם השינוי.-ומטעם זה גם אם השינוי באופן דנחית לדרי, ג"כ נקרא שינוי. מטעם שאין זה רחל המיוחד מששת ימי בראשית. - אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר כתב רחל בת עז אין בצמרו משום כלאים, וצמרו פסול לציצית, וזהו מטעם דאין זה רחל אלא עז. - וצמר עז אינו בכלל צמר.
ח ובזה יש ליישב הא דהקשה מרן בפר"י מכלאים בזה שכתב הרמב"ם דצמר של רחל בת עז לענין כלאים אינו אסור אלא מדרבנן משום מראית עין. - והקשה הלא בסוגיא מבואר רק דאין לוקין, ומשמע דאבל אסור מדאורייתא, יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דהנה הסוגיא מיירי אליבא דהאי תנא דסבר בטמא היוצא מן הטהור טמא, וזהו מפני דאזלינן בתר המראה וחזותא. - וכיון דלמראה עינינו היא רחל. - להכי יש בצמרה איסור דאורייתא משום כלאים, כיון דצמרה הוי צמר, ורק אין לוקין על שעטנז כזה מפני השינוי. - אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר דאזלינן בתר האם, וכיון שהאם היא עז לא הוי הצמר של הרחל הנולד מן עז דין צמר כלל, וליתא בזה איסור מדאורייתא, ורק מפני מראית עין אסור, זה נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד.
א שם, משנה, רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחת, ריוה"ג אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לד', וחכ"א אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן. - ויש להבין טעמייהו דרבנן, דהלא שפיר קאמר ריוה"ג דע"כ הקרא מרבה שני בכורים. - מדכתיב הזכרים. - וע"כ או דאפשר לצמצם שיצאו כאחת, או דכוונת התורה שאם יתראה לפנינו שהיציאה היתה כאחת דין בכורה לשניהם, ואין לומר דסברי רבנן דכוונת התורה זכרים דכל ישראל דהיינו זכרים דעלמא כמו שמצינו בחולין קל"ו בהא דכתיב בקרכם וצאנכם דכולהו ישראל, ולא דרשינן לרבות שותפין, יעוי"ש. א"כ מדוע לא השיבו כן רבנן לריוה"ג. - ומדוע השיבו שהוא מפני שאי אפשר לצמצם, דלכאורה אין זה מספיק להוציא מפשטות הכתוב שנאמר הזכרים בלשון רבים, ואם מפני שבאמת אי אפשר לצמצם, הלא יש לומר דגם על זה אמרה תורה שקדושים בבכורה. - והיינו מפני שלמראה עינינו נראה שהיציאה היתה בצמצום. וגם מלבד זה קשה לומר דפליגי במציאות אם אפשר לצמצם או לא אפשר לצמצם, ובכל זה צ"ע.
ב ונראה לבאר דבאמת סברי גם חכמים הדרשא דהזכרים דמרבה הצמצום דשני בכורים שיצאו כאחת, דלשניהם יש קדושת בכור. - וכו"ע סברי דאי אפשר לאדם לצמצם שתהי' במכוון יציאת שניהן כאחת. - אמנם כיון שיצויר הצמצום. - וגם התורה אמרה שיש לשניהן קדושת בכורה ביציאה דצמצום. - להכי יש תמיד ספ"ס על כל אחד ואחד. והיינו כי על כל אחד ואחד יש לדון שמא יצא ראשון, ואפילו אם לא יצא ראשון, אבל אפשר שיצאו שניהן כאחת. - וכן יש לדון על השני כמו כן, וכמו"ש התוס' בשם הרב ר' שמעון מיינבלא. - ואילו באו לשאול על כל אחד בפני עצמו ע"כ יש לנו לדון שהוא בכור מכח הספ"ס. - ובזה פליגי ריוה"ג וחכמים דריוה"ג סבר שאנו דנין בהוראה דבת אחת כאילו באו לשאול בזה אחר זה, וחכמים סברי דכיון דהשאלה הוא בבת אחת אין לנו לעשות שניהם לודאי בכור, אלא יש להורות דאחד הוא ודאי בכור ואחד ספק. - והיינו ספק השקול, וזהו כי מפני שראו שהיתה היציאה דשניהם כאחת, ויש בזה ספק הצמצום. - וספק שמא יצא ראשון וכיון דשניהם סתרי אהדדי להכי הוי ספק. ויתן אחד לכהן ואחד לעצמו.
ג אמנם כל זה אם כו"ע סברי הדרשא דהזכרים לרבות, אם יצאו שניהם כאחת דיש לשניהם קדושת בכור. - משא"כ אם אמרינן דאין להם קדושת בכור דאז איכא ספ"ס לכל אחד לומר שהוא אינו בכור, והיינו ספק שמא יצא אחרון, ואפילו אם יצאו כאחת ג"כ אין להם קדושה, וממילא שניהם אין להם קדושת בכור. - ומזה מוכח דכו"ע סברי להדרשא דהזכרים לרבות שנים ופליגי בזה אם דנים לשניהם בבת אחת דאילו באו לשאול בזה אחר זה, וכמו שמצינו דפליגי תנאי בזה בהא דשני שבילין בכתובות כ"ז.
ד וראיתי בריט"א שנחית ג"כ לפרש הטעם דחכמים מדוע לא נחתו בהא דאמרה תורה הזכרים, ומפרש דכוונת התורה אם יבא אליהו ויאמר שיצאו שניהם בצמצום, וכמו שכתבו התוס' בעירובין ט"ו ד"ה פרוץ כעומד, דהא דתחת אמו דממעט יתום דזה פירש למיתה וזה פירש לחיים דשבקינן לקרא דאיהו דחיק אנפשי' ואיצטרך לשאם יבא אליהו ויאמר דהיה בצמצום, והוא הדין הכא לרבנן יפרשו הקרא כשיתברר על ידי אליהו יעוי"ש. - והנה מה שכתב שלא יצוייר הידיעה דיצאו כאחת רק על ידי אליהו. - זה לא דייקה, דהרי יצוייר באופן שאדם הוציא שני ראשין כאחת, והרי זה בידי אדם, ובידי אדם אפשר לצמצם, ואינו דומה להא דיתום, דהתם ליכא בירור רק על ידי אליהו. - אבל הכא יצוייר גם בלא אליהו.
ה אבל עיקר דבריו תמוהין. משום דלפי"ז לעולם מידי ספק לא נפיק שמא יצאו שני ראשיהן כאחת. - וממילא שניהם בספק בכור. - ומדברי חכמים שאמרו אחד לו ואחד לכהן משמע דזהו על צד הודאי ואין לכהן זכות תפיסה על שניהם. - והנה כנראה הרגיש בזה הריט"א מדכתב שאין לחוש להספק דצמצום משום דהוי מילתא דלא שכיחא יעוי"ש. - אבל זה תמוה דלא שייך הכא לומר מילתא דלא שכיחא. - יען כיון דלפי הנראה ראו שיצאו שני ראשיהן כאחת. - ורק אנו אומרים שאין לסמוך על הראי' דכאחת, מטעם דאי אפשר לצמצם. - אמנם כיון דעכ"פ ראו היציאה דכאחת עכ"פ אין לדון בזה מילתא דלא שכיחא. - והיינו דזה גופי' שתהי' הראי' דיציאה כאחת הוא ג"כ מילתא דלא שכיחא, אבל כיון שעכ"פ היציאה היתה כאחת לפי מראה עיני אדם, ושפיר יש לדון דראיי' זו הוי ראי' מעליא ונכונה. ועכ"פ מספיקא לא נפיק, ואין לדון בזה מילתא דלא שכיחא כי זה הי' שייך אם לא ראה אדם היציאה, דאז יש לדון דעפ"י רובא לא היתה היציאה כאחת, משא"כ באופן שראה אדם היציאה דכאחת, פשיטא דהוי ספק השקול על שניהם. - ועל זה אין לדון אחד לו בתורת ודאי.
ו אבל לפי מה שכתבנו דסברי חכמים ופליגי על ריוה"ג דסבר דשניהם בכורים מצד דכיון דעל כל אחד ואחד יש לדון ספ"ס שהוא בכור, ונידון כל אחד כאילו בא לשאול בזה אחר זה. - וחכמים סברי דנידון הענין כאילו באו בבת אחת. - וע"כ אחד בכור ודאי. - והשני חולין ודאי, משום דע"כ אם זה יצא ראשון הוי השני יצא אחריו. - וספק הצמצום שהוא רק ספק אחד בטל לגבי השני דאיכא שני ספקות, ולהכי שפיר קאמרי חכמים אחד לכהן ואחד לו.
ז איברא דלפי"ז יש לעיין היאך הדין להקריבו על המזבח. - היינו לא בבת אחת, אלא בזה אחר זה, והיינו דכיון דבשאנו דנין על אחד יש לדון בתורת ספ"ס שהוא בכור מעליא, והרי זה כעין רובא, כמו"ש הפוסקים דאזלינן בתר ספ"ס.- ואפשר דיש בזה הפקעת ממונא בזה שמחייבין אותו להקריבו לקרבן בתורת בכור, ואין מוציאין ממון בספ"ס, וצ"ע. אם שייך בזה אפוקי ממונא בזה שיקריבנו לקרבן כדין בכור.
ח והנה בפיה"מ להרמב"ם מפרש אי אפשר לצמצם היינו שלא יצוייר צמצום שכתב וז"ל אי אפשר רוצה לומר שאי אפשר לצאת שני ראשים כאחת אלא האחד קודש עכ"ל. - והנה לדבריו קשה טובא דהש"ס מדייק מדברי רבנן דסבר דבידי שמים אי אפשר לצמצם כמבואר בסוגיא, ולדברי הרמב"ם מאי ראיה מזה לשארי דברים שהוא בידי שמים, דהלא שאני הכא שאין זה בטבע, ועוד מה נעשה מהא דאמרה תורה הזכרים לרבות שנים.
ט והנה משום זה לא איריא דיש ליישב דהקרא בא להורות אשר אחד קדוש. - והיינו דלא הוי חציצה. - והוא מטעם או דלא בעינן כולי' רחם מקדש, או מטעם דמב"מ אינו חוצץ וכמו שקאמר הש"ס לעיל ט' ע"ב יעוי"ש, וזה ילפינן מדאמרה תורה הזכרים דאעפ"י שנולדו שנים מ"מ זה שיצא ראשון הוי בכור, - אבל קשה מהסוגיא דמבואר דיש מציאות להצמצום, ועיקר חסרון מטעם חסרון בירור.- ועוד דאין סברא לומר דריוה"ג ורבנן פליגי במציאות. ואולי יש לדחוק בדברי הרמב"ם דכוונתו אי אפשר לצאת היינו לפי ראות העין אין לכוון הצמצום, והרי זה כאילו לא אפשר, מטעם שאין לסמוך ולדינא יש לדון כאילו אין זה במציאות, והכוונה שלא לעשות מזה אפילו ספק לצרף לספ"ס. - וכוונתו לשלול קדושת בכורה משניהם. - וזה דלא כמו שפירשנו לעיל. - ומבואר דלא סבר כר' שמעון בתוס' שחשיב מציאות הצמצום לספק.- וא"כ תקשה כדלעיל באיזה סברא פליגי ריוה"ג ורבנן.
י ונראה דריוה"ג סבר דרבתה תורה ביצאו שני ראשיהם כאחת, אם רק למראה העין מורה הצמצום לא איכפת לן מה שאי אפשר לצמצם. והיינו מפני שזה עצמו זהו הצמצום. - וכמו שקאמר הש"ס הכא במדת כלים וממדת המזבח, ורוצה הש"ס לדייק מזה דבידי אדם אפשר לצמצם, ומשני שאני התם דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא לי', ופירש"י אף שלא צמצמו יפה יעוי"ש. - וה"נ סבר ריוה"ג דכיון דאמרה תורה הזכרים ריבה הכתוב אף אם לא הי' בצמצום ממש אם רק למראה עין מצומצם. - ורבנן סברי דכיון דרק הרחם מקדש. לא חלה הקדושה רק על מי שיצא ראשון, וכיון שזה בלתי אפשר לידע, הרי אנו דנין תמיד דהצמצום כמאן דליתא דמיא, כיון דלא נתנה לאדם לברר. - וממילא אנו אומרים דהתורה לא קידשה רק לאחד. - וחידוש התורה דאחד קדוש, ולא הוי חסרון מצד חציצה. - ועל הצמצום דבאמת לא נחתה לזה התורה, כיון דבן אדם לא ישיג הבירור.
יא וכן יש להוכיח דלא חשיב הא דספק צמצום להיות נחשב לספק. - והוא כהא דאיתא בב"ק י"א אמר עולא אמר ר"א שליא שיצאתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון, ופריך מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד, ופירש"י דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוי חיישינן לטמא טהרות יעוי"ש, והביאור דאיכא ספ"ס דלמא אין בו ולד, ואף אם יש בו ולד דלמא לא יצא רוב. - תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. - והביאור בזה דמזה מוכח דע"כ אין מקצת שליא בלא ולד דאם יש מקצת שליא בלא ולד יש להתיר באכילה מכח ספ"ס, וכמו שפירשו רש"י ותוס' יעוי"ש. וקשה הא אפילו אם יש מקצת בודאי, אכתי איכא ספ"ס שמא יצא רק מיעוט, ושמא יצא מחצה בצמצום דגם כן מותר באכילה. - ואין לומר דשאני התם דהוי ספ"ס בחזקת איסור. - משום דהוי ספק אם השחיטה מתירה. - דלפי"ז תקשה היאך מוכיח הש"ס מזה דאין מקצת שליא בלא ולד משום דאל"כ הוי ספ"ס להיתר, והא שאני הכא דהוי ספ"ס בחזקת איסור ולהכי גבי בהמה אסורה באכילה מטעם החזקת איסור, וא"כ אין ללמוד מזה לדינא דעולא לענין טומאה דשם ליכא חזקת איסור. ואע"ג דסימן ולד באשה סימן ולד בבהמה, התם לא מיירי בשליא שיצאה מקצתה, - וע"כ מוכח מזה דספ"ס מהני גם בחזקת איסור. - ובש"ש שמעתתא א' פר"כ מוכיח מזה דספ"ס מהני בחזקת איסור, יעוי"ש. - וא"כ תקשה לפי"ז דהלא גם אם יש מקצת שליא בולד, ג"כ איכא ספ"ס שמא מחצה בצמצום, ושמא מיעוט ולד איכא. - ומשמע מזה דלא כהר"ש שבתוס' שכתבנו לעיל. - ואפשר שמזה למד הרמב"ם ג"כ דלא מצרפין ספק הצמצום לספק ספיקא כמו שכתבנו לעיל.
יב איברא דההוכחה של הש"ש יש לשדות נרגא, והוא דיש לומר דשאני ספ"ס הכא מספ"ס דעלמא בחזקת איסור. - והוא דיש לומר דסברת הפוסקים דסברי ספ"ס בחזקת איסור לא מהני הוי הטעם משום דכיון דשני הספקות אינם באים בבת אחת. - וא"כ בספק הבא ראשון החזקה מכריע לאיסור וממילא כשבא הספק השני לא יצורף לספק הראשון מפני שמקודם הוכרע לאיסור. - וממילא החזקה תפריע הצירוף דהספיקות להיותם יחד מצומד. משא"כ בהא דאין שליא בלא ולד דהני הספיקות באים בבת אחת בזמן אחד. - והרי זה רובא להיתר. - וכמו כן אם נאחוז ספק הצמצום לספק ג"כ שני הספיקות כאחת הן. - ומוכח מזה הצמצום לא מצטרף לספ"ס, וכמוש"נ.
יג והנה התוס' הקשו הכא ובעירובין ט"ו ד"ה פרוץ בהא דאיתא בחולין ע' גבי בעיא דהלכו באיברים אחר הרוב דמוקי לה כגון שיצא חציו ברוב אבר, ואם אי אפשר לצמצם מאי קמיבעי' לי' ממנפ"ש טעון קבורה שמא יצא רובו יעוי"ש.- והקשה בריט"א דהלא אף אם אמרינן אי אפשר לצמצם עכ"פ יותר מספיקא לא הוי שמא יצא רובו, אבל אינו על צד הודאי, וקא מיבעי' לי' דאם אזלינן באברים אחר הרוב ושדינן מיעוט אבר דבפנים בתר רובא, וא"כ הוא בודאי יצא רובו, ואסור על צד הודאי, ונפק"מ לענין אם איכא עוד ספק עכת"ד יעוי"ש. - אבל דבריו תמוהין טובא. - דהלא אף אם שדינן מיעוט אבר דבפנים בתר רובא אכתי לא הוי ודאי. - מטעם דאי אפשר לצמצם האי חציו. - דהאי חציו תמיד בספק אם רובא בפנים או רובא בחוץ, מטעם דאין לסמוך על הצמצום שהוא למראה עין. - וכיון דבלא"ה ספק הוי אם אי אפשר לצמצם, וא"כ למאי נפק"מ בהא בעיא. - וזהו כוונת התוס'.
יד כתב הרמב"ם בפר"ד מבכורות הט"ז וז"ל יצא מיעוט אבר גדול והרי זה היוצא רובו של עובר נפטר מן הבכורה ויקבר היוצא, יצא חצי העובר והוא רובו של אבר היוצא הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה או לא נפטרה לפיכך הבא אחריו ספק בכור עכ"ל. - ומקור לזה סוגיא דחולין, עי' בכס"מ. - אבל יש לעיין מדוע לא כתב רבינו בדין השני דהיוצא טעון קבורה מספק וכמו שמשמע שם בסוגיא דהספק גם לענין קבורה. ומדוע כתב הרמב"ם דהבא אחריו הוי ספק בכור ולא כתב דהיוצא טעון קבורה מספיקא. עוד קשה דהנה משמע מדברי רבינו דאם אנו תופסין דאזלינן בתר רוב אבר דאז הדין דהרי זה כילוד, והוא עצמו קדוש בבכורה. וגם פוטר את הבא אחריו. - וקשה הא כיון שאי אפשר לצמצם. - וא"כ אכתי איכא ספק על החציו, אם הוא באמת חציו, דהלא כיון שאי אפשר לצמצם, א"כ אכתי איכא ספק שמא אין זה חציו, וממילא אפילו אם אנו תופסין דאזלינן בתר רובא, אבל החצי שיצא ספק הוי דלמא הוא רק מיעוט.
טו ונראה דסבר הרמב"ם דהכא מיירי שהיתה החציו שיצא על ידי מדידה, וא"כ הוי בידי אדם, והרמב"ם לשיטתו דבידי אדם אפשר לצמצם. - וגם התוס' הכא ובעירובין שהקשו למ"ד אי אפשר לצמצם ע"כ הכוונה למ"ד דגם בידי אדם אי אפשר לצמצם, והרמב"ם סבר דבידי אדם אפשר לצמצם, להכי אם אזלינן בתר רוב אבר הוי רובא מעליא. ורק מפני שספק הוי, להכי הבא אחריו ספק בכור
טז והנה בדבר הקבורה שלא כתב הכא יקבר כדין ספק בכור. - נראה דסבר הרמב"ם דמספיקא מוקמינן אחזקה חזקת עובר שאינו בכור.- ויש להוכיח כן מהסוגיא דשם דאיתא ת"ש יצא רובו הרי זה יקבר וכו' אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר וכו'. - וקשה מאי ראיה דלמא האי תנא סבר ג"כ דספיקא הוי ומספק יקבר. - וע"כ דסבר הש"ס דאין לספק דין קבורה, מטעם דמוקמינן אחזקה דמעיקרא. - ומזה יש לדון דשיטת הרמב"ם דגם בספד"ד מוקמינן אחזקה.
יז ומזה יש לעיין בדברי התוס' הכא ובעירובין שם דסברי התוס' דטעון קבורה גם בספק צמצום. ואפשר דסברי התוס' דספק צמצום הוי ג"כ ספד"ד.- ולא מוקמינן אחזקה. - אבל הרמב"ם ע"כ סבר כמו שכתבנו, ומוכח כן מהסוגיא, כמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0