דף יט - ב
אי למעוטי היכא דיצתה נקבה לפניו, מ"פטר רחם" נפקא -
אלא שמע מינה: "בכור" למעוטי היכא דיצא אחר יוצא דופן.
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:
אי סלקא דעתך כדבריך דבכור לדבר אחד הוי בכור והיוצא אחר יוצא דופן נלמד מיתורא ד"בכור" שבא למעט את היוצא אחר יוצא דופן -
תינח היכא דיצא זכר דרך דופן ויצא זכר אחריו דרך רחם דלא קדוש, דזה שפיר אימעוט ליה מ"בכור", משום דבכור לרחמים איכא [אכן בכור הוא לרחמים], אבל בכור לזכרים ובכור לולדות ליכא [אינו בכור לשני אלו]. כלומר, משום שאינו בכור אלא לדבר אחד ולשנים אינו בכור -
אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם ליקדש, כי אין לנו הכרח למעט מיתור לשון "בכור" אף את זה, דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחם. כלומר, שהרי בכור הוא לשני דברים, ושמא לא מיעטה התורה אלא את הבכור לדבר אחד!?
אלא מחוורתא כדאביי דעד שאינו בכור לכל דבר אינו בכור, ד"בכור" לכל משמע, וממילא אימעיט כל מי שאינו בכור לכל, ואפילו יצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם. [1]
הדרן עלך פרק הלוקח עובר פרתו
הערות
[1] נסתפק מהרי"ט אלגאזי [כד ג], לפי מסקנת הגמרא שהעיקר כסברת אביי, והבא אחר יוצא דופן אינו בכור אפילו כשנקיבה היא זו שיצתה ראשונה דרך דופן, כיצד יהא הדין "בנפל [שגם הוא פוטר] נקיבה שיצתה דרך דופן, ואחר כך זכר בן קיימא דרך רחם אי הוןה בכור או לא? דאפשר לומר: דקרא ד"בכור" לא ממעט אלא בבא אחר יוצא דופן שיצא בן קיימא, דבכי האי גוונא לא קרינן ביה "בכור" לבא אחריו, כיון דאינו אלא בכור לרחמים ולזכרים, אבל לולדות - לא. אבל כשיצאת הנקבה נפל דרך דופן, דכי האי גוונא הבא אחריו הוי ראשון לזכרים ולרחמים ולולדות, דהולד שיצא דרך דופן לא חשיב ולד כיון דנפל היה, אפשר דקרינן ביה "בכור", או דילמא לא שנא". ובעיקר ספיקו של מהרי"ט אלגאזי ראה בהערות שם שהביאו בשם רבי עקיבא איגר ללמוד מדברי הט"ז - המובאים בהערות בעמוד א, ראה שם - ש"אם הולד בדרך דופן הוא נפל, השני הוא בכור לכהן, דהא הוא גם כן בכור לנחלה כיון דהראשון נפל", כמבואר במשנה מו א שהבא אחר הנפלים אף שאינו בכור לכהן מכל מקום בכור הוא לנחלה, כיון שאין לב אביו דוה על הראשון ולא מיקרי "ראשית אונו". וכן כתב מסברא דנפשיה בסדרי טהרה בחידושיו לנדה דף כו, ושוב הביא ללמוד כן מדברי הט"ז, והדברים שם הם לגבי בכור אדם. ובשו"ת מנחת יצחק [חלק ד סימן נ] כתב על דברי הט"ז שצריך למצוא מקור לדבריו, דלא משמע כן בכל מקום, וגם הביא ממהרי"ט אלגאזי הנזכר שאינו סובר כהט"ז שהרי בא על ענין זה ממקום אחר.
פרק שלישי - הלוקח בהמה
מתניתין:
הלוקח בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה כבר ביד הגוי אם לא ביכרה:
רבי ישמעאל אומר:
עז שילדה בת שנתה [תוך שנה הראשונה ללידתה], הרי הולד ודאי לכהן, כי ודאי לא ילדה קודם ולד נוסף. [1]
ואם מכאן ואילך [לאחר שנתה הראשונה] ילדה, הרי הולד ספק בכור, כי שמא ילדה אצל הגוי בשנתה הראשונה.
רחל שילדה בת שתים [תוך שתי שנים ללידתה], הרי הולד ודאי לכהן, כי אי אפשר שתלד קודם, ואם ילדה מכאן ואילך [לאחר שתי שנים], הרי הוא ספק בכור.
פרה וחמור שילדו בנות שלש, הרי הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך - ספק. [2]
אמר לו רבי עקיבא לרבי ישמעאל:
אילו היה הדין שבוולד גמור בלבד הבהמה נפטרת, ועד שלא ילדה ולד גמור הבא אחריו בכור הוא, כי אז אכן הדין היה כדבריך!
אבל אין הדבר כן, אלא אמרו: סימן הוולד בבהמה דקה: טינוף [שהפילה דם מרחמה, ואותו דם הוה ולד אלא שהפילה, ונקרא "טינוף"] [3] ואף שאין כאן ולד גמור, ובבהמה גסה סימן לולד: שיליא, ובאשה: שפיר [עור שיש בו צורת הולד] ושיליא. ושמא טינפה תחילה ושוב ילדה בהתוך שנתה, ואין זה בכור, וכן בכולם. ולפיכך:
זה הכלל: כל שידוע שביכרה אצל הגוי, אין כאן לכהן כלום, וכל שידוע שלא ביכרה אצל הגוי, הרי זה הולד שנולד - לכהן. ואם ספק אם ביכרה: יאכל הולד שנולד אצל הישראל במומו לבעלים, ואין להקריבו שמא חולין הוא בעזרה.
גמרא:
שנינו במשנה: עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק:
ומקשינן: מיכן ואילך ספק!? ואמאי!? זיל בתר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, והא ודאי מילד אוליד [והרי רובן מתעברות ויולדות בתוך שנתן, ואם כן, ודאי שאף זו ילדה ביד הגוי] והולד שנולד ביד הישראל לאחר שנתה אינו בכור!? [4]
וכי לימא רבי ישמעאל כרבי מאיר - המובא בהמשך הסוגיא - סבירא ליה, דחייש למיעוטא. [5]
ומשנינן: אפילו תימא כרבנן סבירא ליה לרבי ישמעאל, ומכל מקום לא קשיא:
ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דאיתיה קמן [רוב שנמצא לפנינו] כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ותשע מוכרות בשר נבילה ונמצא בשר שאין אנו יודעים מאיזה חנות יצא, וכן סנהדרין שרובם מכריעים את הדין -
אבל רובא דליתא קמן [רוב שאינו לפנינו] וכרוב זה שאנו אומרים רוב בהמות מתעברות ויולדות ואף זו כמותם, לא אזלי רבנן בתר רובא. [6]
ומקשינן עלה: והא קטן וקטנה שאנו מסופקים עליהם אם סריס הוא הקטן או איילונית היא, ורוב העולם אינם סריסים דרובא דליתיה קמן היא, ומכל מקום קאזלי רבנן בתר רובא, הרי שלדעת חכמים אזלינן גם אחר רובא דליתא קמן!? דתניא:
קטן שנפלה אשת אחיו לפניו ליבום, וקטנה שנפלה ליבום, לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר, כדמפרש טעמא ואזיל.
אמרו לו חכמים לרבי מאיר:
יפה אמרת שקטן וקטנה אין חולצין, ומשום ש"איש" ["ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה" - דברים כה ז] כתוב בפרשה למעט את הקטן מן החליצה, ומקשינן אשה לאיש, שהרי הוקשה לו "יבמתו". [7]
אלא מה טעם קטן וקטנה אין מייבמין!?
אמר להם רבי מאיר:
קטן אינו מייבם שמא יימצא סריס שאינו במצות יבום, וקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית שאינה בת יבום, ונמצאו פוגעין בערוה [אשת אח שלא במקום מצוה].
ורבנן סברי: זיל בתר רוב קטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו. וכן זיל בתר רוב קטנות, ורוב קטנות לאו איילונית נינהו. ולפיכך אף הקטן והקטנה מייבמין.
הרי מבואר שאף ברוב שאינו לפנינו הולכים חכמים אחר הרוב, ולשיטתם אף במשנתנו יש לילך אחר רוב בהמות שמתעברות ויולדות בתוך שנתן, ולפטור את היולדת לאחר שנתה!?
אלא אמר רבא:
הערות
[1] לשון רבינו גרשום הוא: אם עז בת שנתה לקח, וילדה סוף שנתה, ודאי לכהן, דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא. ועוד משמע כן בגמרא עבודה זרה כד ב לענין פרה ששנינו במשנתנו שעד בת שלש אינו חושש שילדה אצל הגוי, ומביאה הגמרא שם את משנתנו להוכיח שאין פרה יולדת פחותה מבת שלש [ראה שם את לשון הגמרא], ומשמע שאינה יולדת אלא בסוף שנתה השלישית. וראה עוד בלשון רש"י כ ב ד"ה מאי איכא: דבבציר מהכי [מעז בת שנתה] מי ילדה, ראה שם. והנה לכאורה דבריו מוכרחים, שאם יולדת היא אפילו בתחילת שנתה אם כן, מנין שלא ילדה אצל הגוי. אך ראה בשיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות שכתב: עז בת שנתה ודאי לכהן, פירוש: אם ילדה ברשות ישראל תוך שנתה ודאי לא ילדה ברשות הגוי, דשתי פעמים אינה יולדת בשנה, ואף על פי שהגדולות יולדות שתי פעמים, מכל מקום שנה ראשונה אינה יולדת רק פעם אחת, אבל אם ילדה מיכן ואילך יום אחד בשנה שניה, מכל מקום פטורה מספק, דשמא ילדה ברשות הגוי בשנה ראשונה, וכן צריך לומר גבי רחל בת שתים, דאינה יולדת שתי פעמים בשתי שנים ראשונות, והכי מוכח בגמרא. אבל גבי פרה וחמור על כרחך אינך יכול לפרש כן שיולדת לפעמים בתוך שלש, והוכיח כן מן הגמרא בעבודה זרה, וראה שם. וראה עוד בתוספות ד"ה פרה וחמור ובחזון איש בכורות כ ו בביאור דבריהם. וראה עוד בהערות לקמן כ א דמדברי התוספות שם מוכח שיולדות קודם סוף שנתן.
[2] [בהערה 1 מתבאר, שמלשון הגמרא בעבודה זרה כד ב משמע, שאינה יולדת פחותה מבת שלש, ואם כן, צריך ביאור: אפילו ילדה עד חמש חדשים בשנתה הרביעית ודאי לכהן, שהרי אצל הגוי לא ילדה אלא בסוף שלש וזמן הריונה הלוא הוא חמש חדשים, וצריך תלמוד].
[3] על פי רבינו גרשום. וראה לקמן כא ב "היכי דמי טינוף".
[4] כתב החזון איש בכורות כ ה: נראה, דאף בילדה יום ראשון של שנה שניה איכא רובא, ואף אם תמצי לומר דליכא רובא יולדות בת ששה חדשים, [פירוש, דלכאורה יש להקשות: כיון שרוב בהמות יולדות בתוך שנתן ואין לנו רוב להקדים הלידה מסוף שנתן, אם כן, כשעבר רק יום אחד שבו ילדה, איך נאמר שודאי ילדה אצל הגוי, והרי נמצא שאתה אומר: רוב בהמות יולדות לששה חדשים, כי אחר שילדה אצל הגוי לא קיבלה זכר שלשים יום, ועוד חמשה חדשים של הריון ללידה שאצל הישראל נמצא שילדה לששה חדשים], מכל מקום כיון דאם איתא דזה הולד שילדה קמן הוא ראשון, אשתכח דלא ילדה תוך שנתה, וכיון דרובן יולדות תוך שנתן, יש לומר שזה הנולד קמן הוא בנה השני. ומיהו למה שכתבו התוספות לקמן כ א דרוב בהמות מתעברות כשראויות להתעבר, אם כן, על כרחך רוב יולדות בנות ששה חדשים, שאחר שלשים יום הן ראויות להתעבר, אבל לדעת רמב"ן אין הכרח לדבריהם. [וראה בהערות שם].
[5] הוא הדין דלרבי עקיבא מצי למידק כן, דהא לא פליג ארבי ישמעאל דמיכן ואילך הוי ספק בכור, וכמבואר בהלכות הרמב"ן, אלא דרבי עקיבא באמת חייש למיעוטא, וכמבואר במסקנת הגמרא לקמן כ ב, וראה רש"ש.
[6] בפשוטו רובא דאיתיה קמן, הוא רוב שאנו מיחסים את הנמצא לפנינו לרוב, שאנו אומרים הנמצא לפנינו הוא אחד מהרוב, ואילו רובא דליתא קמן הוא שאנו מיחסים את הנמצא לפנינו שהוא כמו הרוב ולא אחד מהרוב. וקצת יש מקום עיון לפי זה בלשונות רש"י ורבינו גרשום.
[7] על פי רש"י יבמות קה ב.
אי למעוטי יצתה נקבה לפניו דרך רחם מפטר רחם נפקא:
אלא ש"מ בכור למעוטי יצא אחר יוצא דופן. זכר דלא קדיש דבעינן בכור לרחמים ולזכרים. אבל אי יצתה נקבה לפניו דרך דופן אפי' הכי הוי בכור אע"ג דלא הוי בכור ללידה. אלמא דבכור לדבר אחד דמחוסר דבר אחד בלבד הוי בכור:
א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תינח. כלומר בשלמא מאי דאמרת דהיכא דיצא זכר דרך דופן וזכר הבכור דרך רחם דלא קדיש דקא ממעטת לי' מבכור האי ניחא לי דאנן בעינן בכור לכל דבר:
אלא. מאי דאמרת דהיכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר בכור דרך רחם דליקדוש משום דהא איכא בכור לזכרים ובכור לרחמים אמאי ליקדוש (הא כתב רחמנא כל הבכור אשר יולד אלמא דבעי נמי בכור ללידה):
אלא מחוורתא כדאביי. כדתריץ לעולם בכור לדבר אחד לא הוי בכור ורישא הכי [קאמר כו'] וכלל הכי גמרינן:
(א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תינח היכא דיצא זכר דרך דופן וזכר דרך רחם דלא קדוש דאימעוט ליה מבכור דבכור לרחמים איכא בכור לזכר ליכא אלא איכא דיצתה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם בתמיהא ליקדוש דהא איכא בכור לזכר ובכור לרחמים אלא מחוורתא כדאביי):
סליק פירקא
(אם) עז בת שנתה לקח וילדה בסוף שנתה:
ודאי לכהן. דבכור הוא דבתוך שנתה לא ילדה קודם השתא:
מיכן ואילך. אם קנאה יתירה מבת שנה וילדה:
ספק. הוא אם ילדה קודם אי לא וספק הוי בכור וירעה ויאכל במומו:
וכן רחל בת שתים ודאי לכהן. דקודם אינה יולדת:
ופרה וחמור בני שלשה ודאי לכהן מיכן ואילך ספק. וספק דחמור במקום רעייה דבהמה טהורה יפריש טלה תחת זה ספק פטר חמור והוא לעצמו:
אילו בולד. ממש דבהמה נפטרה מן הבכורה היה כדבריך דעז בת שנתה ודאי לכהן וכו':
אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טינוף. אם הפילה דם מרחמה אותו דם הוה ולד אלא שהפילה ולההיא דם קרי טינוף ובמקום ולד הוא ונפטר מן הבכורה:
וכן בהמה גסה. אם בהמה הפילה שיליא בלבד היינו סימן ולד דאין שיליא (מן) בלא ולד ונפטרה מן הבכורה:
וסימן ולד באשה שפיר ושיליא. ושפיר היינו דם שבתוך השיליא ואיכא למיחש שמא טינפה בתוך שנתה ואח"כ ילדה לסוף ה' חדשים משום הכי הכל ספק אפי' בת שנתה:
כל שידוע שביכרה. או בטינוף או בלידה אין כאן לכהן:
ושידוע שלא ביכרה ודאי לא בטינוף ולא בלידה:
ואם ספק. היינו הלוקח ואפילו בתוך שנתה:
ששפעה חררת דם קשה דחררה היינו נמי סימן וולד ותיקבר כדין בכור ונפטר שוב מן הבכורה:
ואמאי ספק. כלומר דאינו נאכל אלא במומו:
לימא הלך אחר וכו' והא ודאי מילד אוליד. בתוך שנתה והאי דקא ילדה השתא אחר שנתה ליהוי חולין גמורין ויאכילנו בלא מום:
כרבי מאיר. דחייש למיעוט כדאמר לקמן איכא נמי מיעוט בהמה דלא ילדה בתוך שנתה הילכך הוי ספק:
אפי' תימא. ר' ישמעאל כרבנן ס"ל דאזלי בתר רובא:
וכי אזלי בתר רובא ברובא דאיתיה לקמן כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה כו'. דכיון דאיכא ט' חנויות לקמן אמרי' כל דפריש מרובא פריש וסנהדרין דאזלי בתר רוב:
אבל רובא דליתיה לקמן. (לא ילוד לקמן) [כמו רובא דבהמה] אזלי נמי בתר מיעוט דלא ילדי הילכך ספק:
קטן וקטנה דרובא דליתיה לקמן. דלא חזינא רובא דעלמא אי הוי סריסים אי איילונית אי לא. ואפי' הכי אזלי בתר רובא:
דתנן כו' איש כתיב גבי חליצה ולא גבי יבום דכתיב אם לא יחפוץ האיש:
ונמצא פוגע בערוה ולא מיקיימא מצות יבום:
ורבנן. סברי מייבמין דזיל בתר רוב קטנים (כלל) ואף על גב דליתא קמן:
בפרש"י בד"ה דאי למעוטי כו' יוצא אחר יוצא דרך דופן כו' ובד"ה אי ס"ד כו' היכא דיצא זכר תחלה כו' דההוא אימעיט כו' ובד"ה אלא כו' לרחמים ולזכרים ומריבויא כו' הד"א וכצ"ל:
בפרש"י בד"ה ספק ירעה ויאכל במומו כו' ובד"ה טנוף כו' שמא טנפה כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה פרה כו' אין לפרש דיולדת תוך כו' אע"ג דגדולה יולדת בכל שנה כו' ואת בניהם כלו כו' ודאי לכהן ש"מ תוך כו' ובד"ה ובגסה כו' מקצתה אסורה באכילה ובד"ה ברובא כו' מי פליג ר"מ כו' ובד"ה איש כו' דחליצה קטנה פסולה דאורייתא כו' ספרים שלנו וקאמר בגמרא כו' דקתני בבבא דלעיל כו' וליתני הכי החרש כו' ועוד דמ"ש דגבי קטנה כו' בעלמא היא וטעמא משום כו' הזקנים מ"מ רבי מנא אמר לה סתם רבי יצחק כו' דר"מ היא דאמר אין כו' יפה אמרת שאין חולצין כו' ואין מיבמין כו' ודירושלמי אין מזכיר כו' אם הוא מדרבנן הוי כו' אבל למ"ד כשרה אפי' לכתחלה כו' ופוסלת על האחים וש"מ אינה כו' ובד"ה קטן שמא כו' וי"ל דהיכא דלא הביא סימנין עד רוב כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל היכי דלא הביא סימנין דהיינו שתי שערות עד רוב שנותיו חשיב סריס אף שלא נולדו בו סימני סריס דהיינו עושה כיפה ואחריני דחשיב התם וק"ל:
גמרא דאימעוט ליה מבכור. כצ"ל:
רש"י ד"ה אי ס"ד. דמסתברא כו'. למעוטי הא דבכור כו'. בכור לזכרים כו'. כצ"ל:
גמרא לימא רי"ש כר"מ ס"ל כו'. וכן אסיק רבא מחוורתא רי"ש כר"מ ס"ל. נראה דה"ה דבר"ע מצי למידק כן. דהא משמע דל"פ על רי"ש במכאן ואילך. ולקמן (כ ב) דבעי למימר דר"ע לא חייש למיעוטא ה"מ למיפרך מדרבא. אלא דלא רצה להאריך כמש"כ התוספות שם אהא דל"פ מההיא דמכות:
בסה"ע ורוב קטנות לאו אילוניות נינהו. כצ"ל:
תד"ה ובגסה. ותימה דהרי תנן כו'. כצ"ל:
מתני' בנות שלש ודאי לכהן. עי' תוס' חולין מז ע"א ד"ה כל:
גמרא זיל בתר רוב קטנים כו' כצ"ל:
שם זיל בתר רוב קטנות כו' כצ"ל:
רש״י ד"ה אי ס"ד בכור לד"א הוי בכור כו' כצ״ל:
בא"ד למעוטי דהא בכור לרחמים הוא דאיכא בכור לזכרים ליכא הס"ד וכצ״ל:
ד"ה אלא היכא כו' אלא חד ומסתברא כו' כצ״ל:
הדרן עלך הלוקח עובר פרתו.
הלוקח בהמה פרק שלישי.
רש״י ד"ה פוגעי׳ בערוה כו' באיסור אשת אח הס"ד וכצ"ל:
תוס׳ ד"ה פרה וחמור כו' אלא דאם איתא שילדה כו' כצ"ל:
בא"ד דבהדי׳ אמרינן כו'. אין לדקדק דתוספת מביאים ראי׳ מסוגי׳ דהתם והתם דמביא ראי' ממתני' דהכא דתוך שנים לא ילדה מנ"ל דילמא ילדה וטעמ׳ דתני׳ דאם איתא שילדה בשנה שניה לא היתה חוזרת ויולדת בשלישי ומ"ה ודאי לכהן. אפשר ליישב דסוגיא דהתם סבירא ליה דגדולה ילדה בכל שנה כמו שפירש רש"י וע"כ טעמא דמתניתין דתוך שנים לא ילדה:
ד"ה ובגסה שליא כו' ותימא דהא תנן כו' כצ"ל:
ד"ה איש כתב כו' אבל קשה דאם כן לערבינהו וליתנהו בהדי אינך כו' כצ״ל:
בא"ד דרבי חייא מטי בה בשם רבי יונה דרבי מאיר כו' כצ"ל:
בא״ד משמע דכולה חד טעמא היא כו'. פי' גזרה חליצה אטו יבום:
בא״ד יפה אמרת שאין חולצין כו' ולירושלמי אין מזכיר כי אם טעם יבום ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית אבל טעמא דאין חולצין כו' כצ״ל. פי׳ כיון דרבנן אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתב בפרשה ע"כ לאו חד טעמא הוא דגזרינן חליצה אטו יבום אלא משום איש:
בא״ד אטו איש כו'. פי' ושפיר אמרו רבנן לרבי מאיר איש כתב בפרשה וגזרינן אשה אטו איש:
בא״ד דהנהו ככולי עלמא כו' כצ״ל:
בא"ד והא דתנא תחלוץ כו'. פי' כיון דנקט פסולה אמאי תני תחלוץ משתגדיל ועיין בתוספת יבמות (דק"ה ע"ב) דמתרצו בע"א:
בא״ד קטן ואנפיליא כו' כצ"ל:
ד"ה קטן שמא ימצא כו' אי משתין ועושה כיפה כו׳ כצ״ל. פי' משתין ואין עושה כיפה זה א׳ מסימני סריס וכיון דלא הוי סריס עד שיהא בכולו דחשיב התם והשתא דמשתין ועושה כיפה לא הוי סריס ויחלוץ וייבם:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הלוקח בהמה פרק שלישי.
תו׳ ד"ה ובגסה כו' ותימא כו׳. פי׳ דקשיא להו דהכא ר"ע אמר אבל אמרו סימן ולד כו' משמע דחכמי׳ שהיו קודם ר"ע הי׳ זה בידם דאף בבהמה שליא סימן ולד ואיך תלי סתם משנה בסימן ולד באשה כו׳ משמע דבהמה נלמד מאשה ותנא דמתניתן מתנאי בתראי הוא כמו דאמרינן סתם משנה ר׳ מאיר והלא מקודם ר"ע היה מסור בידם שהשליא סי׳ ולד בבהמה:
ד״ה איש כו׳ ותימא כו׳. עיקר קושיתם דהתם מוקי למתניתן כר"מ ומשמע דלר״מ כשר בדיעבד דאי רבנן אף לכתחלה כשר והכא אמרינן לר"מ דפסול מדאורייתא. אבל הא לא קשיא דהכא משמע דרבנן מודים לר"מ מדאמרת יפה אמרת כו׳ די"ל דרבנן טעמא דר״מ מפרשי ולדידהו לא סבירא להו. ובזה יהיה נכון גם כן תירוצם:
בא״ד ועוד יש לומר כו' ומש"ה אינה מתיבמת הס"ד פי' דמתניתן אתי לאשמעינן דתחלוץ דוקא ולא תתיבם משום דפוסלת על האחים ואף דלכאורה קטנה ג"כ מדאורייתא אינה פוסלת כיון דמקשינן אשה לאיש מ"מ י"ל דמדרבנן פוסלת כיון דקטנה לא כתיב בהדיא גזרי׳ בה טפי אבל יש לתמוה טובא על ר"ת דביבמות איתא בהדיא אמתניתן דהתם אמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ועיין בתוס׳ ריש כל הגט שכתבו דלמ״ד קטן אינו פוסל ס"ל דמתניתן דהתם כרבנן אתיא דר"מ ודאי ס"ל דקטן פוסל כדאמר עשו חליצת בן ט׳ כמאמר כו׳ ומאן דס"ל דפוסל ס"ל דאתיא כר"מ וא"כ תירוץ תו' דהכא אינו נכון דממ"נ אי אתי גם בבא דקטנה כר"מ הא ר"מ ס״ל אף בקטן דפוסל ולמה ליה לאשמעינן בקטנה דתחלץ וכרבנן לא אתי׳ דהא רבנן מכשרי בקטנה לגמרי וא"כ הך בבא כמאן:
בא״ד דדוקא למ"ד פסולה כו'. יש להבין דהא לא תני במתניתן דהתם פלוגתי' דרבנן עלי׳ דר"מ דנימא דאשמעינן רבותא דרבנן פליגי גם ארישא דאמר תחלוץ משתגדיל ואמרו דאין צריכה לחלוץ אף לכתחלה. ויש לדחוק דסמכו עצמם אהא דכתבו לעיל דמש"ה תני להו בבא בפ"ע משום דבהך בבא פליגי רבנן ומיניה מוכח דרבנן פליגי עליה דר"מ ואשמעינן שפיר רבותא לרבנן ודוחק:
ד״ה קטן וי״ל חשיב כו'. יש להקשות דהתם מקשי מהא דאמר עיין בר"נ אי בשרו מעלה הבל כו' אמ"ד אף באחת מהם משמע דלמ"ד עד שיהא כלם ניחא הא מ"מ לא יצא מספק סריס אף שיש לו סימן אחד שמא לא יהיה לו שתי שערות עד שיעברו רוב שנותיו. וי"ל דבאמת לא הוי מחזקינן ליה כסריס דאזלינן בתר רובא רק למיחש מיהא בעי לכתחלה היכא דאפשר לברורי כיון שלא היה לו זקן והוה ריעותא ומקשי למ"ד אף באחת מהם דלמה לא ציוה לבודקו אף בשאר סימנים אבל להא דליכא לברורי עד רוב שנותיו ודאי לא היה חש:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
פרק שלישי
א ע"ב. משנה, הלוקח בהמה מן העכו"ם וכו' פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן. - והנה הא דבנות שלש ודאי לכהן יש לפרש בשני אופנים אופן אחד שהוא מטעם שודאי אינן יולדות קודם שהם בני שלש. - וזה הנולד הוא בכור ודאי, עוד יש לומר דאף דלפעמים יש שמולידות גם קודם שלש, אבל אם ילדה מקודם לא היתה חוזרת ויולדת בשנת שלש. - והתוס' הוכיח דע"כ אין לומר אשר לפעמים יולדות קודם שלש והוא דאיתא בע"ז כ"ד בפחותה מבת שלש מי קא ילדה והתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, ומוכח מזה דקודם שלש לא ילדה כלל, יעוי"ש.
ב אבל יש לעיין על עצם הסוגיא דשם דהלא יש לומר בפירושא דהתנא שהוא מטעם רובא, והיינו דהוי ודאי לכהן מטעם דרוב בהמות אינן יולדות קודם שלש אבל מיעוט בהמות יש שמולידות גם בשנה שניי'. - והא דהוי ודאי לכהן הוא מטעם דאזלינן בתר רובא.
ג ועוד קשה הלא יש לפרש הטעם דהוי ודאי לכהן מטעם דאם איתא דילדה מקודם לא היתה חוזרת ויולדת בשלישית. - וא"כ מדוע פסיקא להש"ס שהוא מטעם שאינה יולדת מקודם כלל.
ד ונראה דסבר הש"ס דאין לפרש הא דפרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן שהוא מטעם רובא או מטעם חזקה דאם איתא דילדה מקודם לא היתה חוזרת ויולדת בשלישית, שזה לא מהני לאפוקי ממונא מטעם דאין הולכין בממון אחרי הרוב, ופשיטא דלא אזלינן בתר חזקה, וכמו שכתבו התוס' לקמן כ' ד"ה ורבי יהושע דבמתנות כהונה שהוא ממון שאין לו תובעין פשיטא דלא אזלינן בתר רובא אפילו לרב, יעוי"ש. ולהכי סבר הש"ס דע"כ הא דתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן משום דלא ילדה כלל מקודם.- ומזה מוכח דלא כהקונטרס הספיקות בקצה"ח כלל ו' שכתב להשיג על הצ"צ דסבר דגם במתנות כהונה הדין דאזלינן בתר רובא, ובעל הקונטרס סבר דשאני מתנות כהונה דאזלינן בתר רובא מטעם עני ורש הצדיקו, והוא עפ"י הסוגיא דחולין קל"ד יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו מבואר דסבר הש"ס דגם במתנות כהונה אין מוציאין ממונא ברובא. - וע"כ דאין זה שייכות לסוגיא דחולין דשאני התם דמיירי בחזקת חיוב דמעיקרא. ולעיל כתבנו מזה.
ה גמרא, שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעין בערוה, ופירש"י דכיון דאינה בת יבום פוגע באיסור אשת אח. - והנה התוס' ביבמות הקשו הלא אין כאן איסור מכח ממנפ"ש אם אינה איילונית שפיר מייבם, ואם היא איילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו מטעם מקח טעות בקדושין יעוי"ש. והנה אפשר לומר דנפק"מ במקום דאיכא צרות דלא נפטרו ביבום דאיילונית, ובתוסי"ש שם תירצו כן, יעוי"ש.- אמנם רש"י פירש הכא משום שזה עצמו דפוגע באיסור אשת אחיו, משמע לרש"י דר"מ אוסר אפילו במקום שאין צרות, והוכרח רש"י לפרש כן מדקאמר נמצאו פוגעין בערוה דמשמע איסור עריות שהוא אשת אח שהוא בכרת, ואילו לחששא דהצרות שנישאו לשוק ע"י יבום דאיילונית אין זה איסור ערוה אלא לאו גרידא. -
ו והנה התוס' תירצו שם ביבמות שני תירוצים היינו מה שמתרץ הר"ת דמיירי ר"מ בדקביל עלי'. ובשם ר' אברהם מבורגיילה תירצו דלאחר מיתה דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד יעוי"ש. - והנה בדו"ח למרן רע"א הקשה דלשיטת ר"ת קשה מהא דאיתא ביבמות ס"א דפריך שם בהא דאמר ר"א כהן לא ישא את הקטנה וכו' ומי סבר לה כר' מאיר והא תניא קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר"א. - ומאי קושיא דלמא ר"א מיירי בלא קבל עלי'. ומטעם זה נראה לי עיקר תירוץ ר' אברהם עכת"ד יעוי"ש. - ולכאורה יש להבין הלא גם על תירוצו של ר' אברהם יש להקשות מאי פריך הש"ס דר"א לא סבר כר"מ מדאמר קטנה מתיבמת, דלמא מיירי באופן שאמר שמקפיד באיילונית, וביותר דרובא מקפידין, וכמו"ש שם מרן בעצמו דרוב מקפידין. ולהכי מותר לייבם מכח ממנפ"ש, - וגם על תירוצם של התוסי"ש דר"מ חייש לצרות, לישני הש"ס דמיירי ר"א דליכא עוד נשים לייבם ובזה גם ר"מ מודה.
ז וע"ד הקושיא נראה לומר דאם אמרינן דר"א מיירי בדלא קבל עלי'. - א"כ מה משמיע לנו דקטנה מתייבמת דהלא איכא ממנפ"ש, וע"כ דמיירי ר"א אף באופן דאיכא למיחש שמא תמצא איילונית, ומכל זה סבר ר"א דלא חיישינן, ובא לאפוקי מדברי ר"מ. - ולזה פשיטא להש"ס דר"א לא סבר כר"מ. - ובזה מיושב לכל הפירושים.
ח שם, אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה אלא מ"ט אין מייבמין וכו'. - וקשה הא כיון דאין חולצין ממילא אין מייבמין מטעם ההיקש יבום לחליצה כמו שדרשו רבותינו כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וממילא ע"כ גם לאידך גיסא כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. - וכמו כן הקשו התוס' ביבמות מ"ד וא"ת והרי חרש וחרשת שאינו עולים לחליצה ועולים ליבום, ותירצו דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו יעוי"ש. אבל הכא שאינו עולה לחליצה מטעם גזירה"כ דאיש כתוב בפרשה שפיר יש למעט גם מיבום.- וכן כתבו התוס' יבמות י' ע"ב ד"ה איהו דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום. - וא"כ קשה הכא מדוע לא נמעט מיבום מטעם זה שאינו עולה לחליצה מטעם דכתיב איש.
ט והנה אפשר לומר דפליגי בזה תנאי בתוספתא פר"ו דיבמות דתניא שם מעשה בחיפה באחד שהלך למדינת הים והיה לו שומרת יבם והיה לו אח קטן משום ראבר"צ אמרו תחלוץ שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן, וחכ"א כשם שאין אומרים לו ליבם כן אין אומרים לו לחלוץ. - ויש להבין במאי פליגי הני תנאי. - ואפשר לומר דחכמים סברי דאעפ"י שאין הקטן חולץ אבל מייבם. - ולא סברי האי היקשא לומר כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, אלא אעפ"י שאינו עולה לחליצה אבל יכול לייבם כיון שראוי ליבום. - דדוקא אם אינו ראוי ליבום אינו ראוי לחליצה מטעם שזהו עיקר המצוה אבל לא מידרש להיפך כל שאינו ראוי לחליצה. מטעם דהחליצה לא הוי עיקר המצוה. - ובזה אתי שפיר דסברי רבנן דלא יחלוץ בתוך ג' חדשים ואם יארע איזו סיבה ייבם הקטן. - וראבר"צ סבר דהקטן אינו בר יבום. וממילא תהי' זקוקה ליבום לקטן ועל זה מתיר ראבר"צ לחלוץ בתוך ג' חדשים, וראיתי בעיטור סופרים שמרמז לזה ג"כ. - ולפי"ז אתי שפיר הסוגיא דידן הכא משום דאזלא סתמא דש"ס אליבא דחכמים דראבר"צ דלא סברי כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, ולהכי פריך מה טעם אין מייבמין. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דאי למעוטי יצתה נקבה לפניו. דרך רחם מפטר רחם נפקא אלא למעוטי יוצא אחר יוצא דרך דופן בין אביי [לרבינא] (לרבא) ליכא מידי אלא במשמעותיה דקרא פליגי: אי ס''ד בכור לדבר אחד. (משמע) בכור ויוצא אחר יוצא דופן לא ממשמעותא אימעיט אלא מריבויא תינח היכא דיצא זכר תחלה דרך דופן והדר נפק זכר אחרינא דרך רחם דההוא אימעיט מריבויא דקרא דמסתברא דקרא אתא למעוטי דהא דבכור לרחמים הוא דאיכא לבכור לזכרים וללידה ליכא: אלא היכא דיצתה נקבה דרך דופן. והדר נפק זכר דרך רחם ליקדוש דהא הוי בכור לתרי מילי לרחמים ולזכרים ומריבויא דקרא לא מצית למעוטי אלא חד מסתברא דיוצא אחר יוצא דופן זכר קממעט ולא יוצא אחר יוצא דופן נקבה ואמאי קתני בברייתא סתם אפילו יוצא אחר יוצא דופן ולא פליגי בין זכר לנקבה: אלא מחוורתא כדאביי. דמשמעותיה הוי בכור לכל מילי משום הכי מימעיט כולהו: הדרן עלך הלוקח עובר פרתו מתני' הלוקח בהמה: עז בת שנתה. שילדה בתוך שנתה: ודאי אותו הולד לכהן. דקודם לכן לא ילדה: ספק. ירעה ויאכל במומו לבעלים. ספק של פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו: טינוף. מפרש בגמ' שמא טנפה בתוך שנתה והוי סימן ולד ונפטרה מן הבכורה הלכך אפי' עז בת שנתה ספק היא: שפיר. עור צורת הולד: גמ' ר' מאיר חייש למיעוטא. כדקתני לקמן קטן וקטנה: תשע חנויות. כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ונמצאת חתיכת בשר לשם בקרקע כשרה דכל דפריש מרובא פריש והיינו רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות לפנינו: וסנהדרין. כגון שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי: רובא דליתיה קמן. כגון הכא דאמרת הלך אחר רוב בהמות שבכל העולם: פוגעין בערוה. דכיון דאינה ראויה להוליד לא קרינן בהו והיה הבכור אשר תלד ופקעה מהן תורת ייבום וקיימו באיסור (בייבום) אשת אח:
מתני' פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן. אין לפרש דיולדת תוך שתי שנים אלא דאם איתא שילדה בשנה שניה לא היתה חוזרת ויולדת בשלישית אע''ג דגדולה יולדת בכל שנה כענין שפי' רש''י בגמ' גבי גדייה דאמר יולדת אינה חוזרת ויולדת תוך שנתה ופירש בקונטרס אע''ג שהגדולות חוזרות ויולדות בתוך שנתן הקטנות היולדות אין חוזרות ויולדות בתוך שנתן אין לפרש כן דבהדיא אמרי' בריש אין מעמידין (ע''ז דף כד:) גבי ואת בניהם כלו בבית אי בפחותה מבת שלש מי קילדה והתנן פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן ש''מ תוך שתים לא ילדה כלל: ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) תנן שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה משמע שפשוט באשה יותר מבהמה ותימה דהכי תנן הכא בהמה כמו אשה ואית ספרים דלא גרסי התם כן אלא גרסי סימן וולד באשה סימן וולד בבהמה ורבי אומר שיש ליישב הגירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה נקט כי האי לישנא דמ''מ שליא היא סימן ולד בבהמה כמו באשה: ברובא דאיתיה קמן כמו תשע חנויות. היי מצי למימר וליטעמיך מי פליג ר' מאיר התם אחרי רבים להטות כתיב (שמות כג) ומהתם ילפינן תשע חנויות בפ''ק דחולין (דף יא.): איש כתב רחמנא ומקשינן אשה לאיש. משמע הכא דחליצת קטנה פסולה דאורייתא כמו קטן ותימה דבמתני' בפרק מצות חליצה (יבמות קד:) בירושלמי גרסינן החולצת מן הקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה וכן יש במקצת ספרים שלנו וקאמר בגמ' זו דברי ר' מאיר דקאמר איש כתב בפרשה ומקשינן אשה לאיש משמע דמודה ר' מאיר דחליצתה כשרה דיעבד אלא לכתחלה אינה חולצת ולרבנן חולצת אפי' לכתחלה ובירושלמי נמי מוקים לה כר' מאיר וברוב ספרים שלנו גרסינן חליצתה פסולה אבל קשה דא''כ ילמדנה בהדי אינך דקתני בבבא דלעיל חרש וחרשת וקטן וליתני הכי החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן וקטנה שחלצה חליצתן פסולה ועוד דמאי שנא דגבי קטנה קתני תחלוץ משתגדל וגבי קטן לא תני הכי ועוד דפשיטא כיון דחליצתה פסולה דתחלוץ משתגדיל לכן נראה דגרסי כשרה כמו בירושלמי וצ''ל דדרשא דהכא דמקשינן אשה לאיש אסמכתא בעלמא היא וטעמא משום דגזרינן אשה אטו איש אי נמי גזרינן חליצה אטו יבום וכן משמע בירושלמי דקאמר בגמרא דההיא משנה דגרסי' התם חליצתה כשרה רבי שמעון ברבי יוסי בעא קומי רבי מה בין קטן מה בין קטנה אמר ליה איש כתב בפרשה ברם הכא ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מ''מ ר' מנא אמר לה סתם רבי יצחק בריה דרבי חייא כהנא בשם ר' יוחנן דרבי מאיר היא דאמר אין חולצין ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית משמע דכולה חד טעמא היא ומיהו אין נראה דהא רבנן אמרי ליה יפה אמרת שאין חולצין כו' ואין מיבמין את הקטנה שמא תמצא איילונית ובירושלמי אין מזכיר כי אם טעם יבום אבל טעמא דאין חולצין אם הוא מדרבנן הוי גזירה אשה אטו איש ולמאי דגרסינן בספרים שלנו פסולה יש לפרש דלא עריב ליה בהדי חרש וחרשת וקטן משום דהנהו ככו''ע ובקטנה איכא פלוגתא והא דתנא תחלוץ משתגדיל לאשמועינן דדוקא למ''ד פסולה תחלוץ משתגדיל אבל למ''ד כשרה אפי' לכתחלה לא תחזור ותחלוץ ועוד י''ל דלמ''ד בריש כל הגט (גיטין כה.) קטן ואנפליא פסולין ואין פוסלין איצטריך לאשמועינן גבי קטנה תחלוץ לאשמועינן דחליצה פסולה ופוסלת על האחים וש''מ אינה מתייבמת: קטן שמא ימצא סריס. וא''ת למ''ד בפרק הערל (יבמות דף פ:) סימני סריס עד שיהא בכולן ניחזי אי משתין עושה כיפה וי''ל דהיכא דלא הביא סימנין עד רוב שנותיו חשיב סריס בלא סימני סריס כדאמרינן בפ' הערל (שם:) ובנדה (דף מז:) וכי לא עלו סימני סריס עד כמה עד רוב שנותיו: