דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

לרבי אליעזר, מה תהא עליהן?

והיינו, האם כשם שרבי אלעזר סובר שאותה סאה שהורמה היא הסאה שנפלה, כך הוא גם סובר ששאר התבואה היא בודאי טהורה?

וקאמר: יאכלו נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או יתחלקו לעיסות, ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה.

ואמר על כך עולא: מה טעם יש להזהר שלא יאכל הפירות באופן שיכול לבא לידי טומאה? והרי לרבי אליעזר אמרינן שהסאה שהורמה היא תרומה והשאר חולין, ולא איכפת לן בטומאתם.

ומפרש: גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר, שנטמאו, ורוצה לטהרם, ויקח גם קב חולין ועוד משהו ממין זה, דהיינו, מהתבואה שנפלה לתוכה התרומה הטמאה, ויערבם יחד, כי סבר האי גברא, איבטלינהו ברובא! שהרי הקב מתבטל בקב ועוד תוספת, לפי שהוא רב ממנו.

ואולם, כיון דאיכא האי משהו, היות ובתבואה שנפלה לתוכה התרומה, מעורב חלק קטן שהוא תרומה טמאה שנתערבה בפירות והתבטלה בתוכם, הרי מצא מין את מינו, וניעור!

כי עכשיו, כאשר מתערב כאן קב חולין טמאים, מוצאת התרומה הטמאה את הטומאה האחרת של קב החולין, ומצטרפת עתה אליה, ועל ידי כך היא ניעורה ואינה בטילה ברוב.

ומכאן מביא רב דימי סייעתא, דאמרינן טומאה שבטלה חוזרת וניעורה. ולכן, מצטרפים גם המים שבקדירה אל הציר שמעורבת בו טומאה, והטומאה שהתבטלה ברוב, חוזרת וניעורה.

אמר ליה אביי לרב דימי: וכי אם מצינו שטומאה עוררת טומאה, כדאמרינן הכא, שהתרומה הטמאה שכבר בטלה חוזרת וניעורה ותטמא, על ידי שמצאה טומאה אחרת, האם גם נאמר שטהרה עוררת טומאה!? הרי המים שבקדירה הם טהורים, ומדוע הינך סובר שהמים האלו הטהורים יעוררו את הטומאה שבמים הבלועים בתוך הציר.

איתיביה לרבי ירמיה, שאמר, אף על פי שבטלה הטומאה ברוב, מכל מקום מצא מין את מינו וניעור, ממה ששנינו במסכת פרה [ט ז]:

אם היה אפר פרה אדומה כשר להזיית טמאי מתים שהוא מטמא במגע ובמשא, [1] שנתערב באפר מקלה [סתם אפר] הולכין אחר הרוב לטמא, שאם רובו אפר כשר הרי הוא מטמא, ואם רובו אפר מקלה אינו מטמא -

ומבואר, דאי רובא אפר מקלה לא מטמא, ואי אמרת: טומאה המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי, אלא כמאן דאיתיה דמי, עד שאתה אומר: אם מצא את מינו הרי הוא ניעור, אם כן, תיקשי:

כשנתבטל האפר הכשר ברוב אפר מקלה, נהי דבמגע לא מטמא ומשום שכשנגע אנו אומרים: ברובו נגע שאינו מטמא, מכל מקום לטמא במשא [שאפר פרה מטמא בין במגע ובין במשא], שהרי בהכרח נשא גם את האפר המטמא שבתערובת!? [2] ומשנינן: הא איתמר עלה [אכן שנינו]: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתיה דמי.

ואכתי מקשינן: והאמר רב חסדא: בשר נבילה בטילה בשחוטה, כגון שנתערבה חתיכה אחת של נבילה בשתי חתיכות של שחוטה, הרי הנבילה בטלה, כי מין בשאינו מינו הוא, כיון שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה. [3]

הרי מבואר שנבילה בטלה מלטמא, והרי נבילה מטמא במשא, ואם אתה אומר שטומאה כמאן דאיתיה דמי, נהי דבמגע לא מטמא שאם נגע באחת מן החתיכות הרי הוא טהור בודאי, ומשום שאנו אומרים בשחוטה נגע, מכל מקום לטמא במשא כשנשא כל החתיכות, שהרי בהכרח נשא גם את הנבילה!?

אמר להו: [4] אתון, בדרב חסדא מתניתו לה. כלומר, אתם שונים את דברי רב חסדא כמימרא בפני עצמה, ולכן הוקשה לכם: כיון שאמורא הוא צריך הוא לפרש את דבריו, ואילו רב חסדא לא חילק בין מגע לבין משא, ומשמע, שאף במשא אינו מטמא. ואולם:

אנן, בדרבי חייא מתנינן לה, אנו שונים את דברי רב חסדא על דברי רבי חייא:

תני רבי חייא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, ועל זה אמר רב חסדא: שנבילה היא שבטלה בשחוטה ולא שחוטה בנבילה. ומאחר שתנא אמרה, אין הוא צריך לפרש דבריו, ואיתמר עלה דרבי חייא: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא. [5]

ואכתי מקשינן ממשנתנו: והא תנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה, ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומשום ביטול ברוב וכדאמר רבי יוחנן לעיל -

ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה, אם כן, נהי דבמגע לא מטמא, תטמא במשא!?

אישתיק! [6]

אמר ליה: [7] דילמא שאני הכא, דהויא לה טומאה סרוחה.

אמר ליה: הניחא לבר פדא דאמר: טומאה חמורה [טומאת משא נבילה] עד לגר. כלומר, כל זמן שהיא ראויה לאכילת גר תושב, וטומאה קלה [טומאת מגע נבילה] עד לכלב. כלומר, אפילו נפסלה מאכילת אדם הרי היא מטמאה במגע אבל לא במשא עד שתיפסל אפילו מאכילת כלב -

הא חררת הדם ודאי לא חזיא לגר, ואכן יש לומר שמטעם טומאה סרוחה אינה מטמאה במשא, ואילו במגע אינה מטמאה משום שאנו אומרים שבדם הלידה נגע שהוא הרוב. [8] אלא לרבי יוחנן, דאמר:


הערות

[1] על פי לשון רש"י שכתב בד"ה ואי אמרת: וקיימא לן דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין, ומשמע שאפר לבד אף הוא מטמא. ואולם הרש"ש כתב: במיעוט בקיאותי לא מצאתי שיהא אפר לבד מטמא, וכן נראה מהרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות, שכתב, שאפר פרה אדומה כאשר נתערב במי המעיין, יטמא בהן. וכן דקדקו הרש"ש שם ובשערי ישר שער ג פרק ז מלשון הרמב"ם - פרה טו ד - בעניננו: אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן, אם היה הרוב. ולכן כתב הרמב"ם שקידש בכולן, משום שאפר לבד אינו מטמא.

[2] א. כמו כן מבואר בהמשך הסוגיא לענין נבילה שנתערבה ברוב שחוטה, דבמגע אינה מטמאת ובמשא מטמאת, אם טומאה כמאן דאיתיה דמי. וכן הוא להלכה וכמו שפסק הרמב"ם בפרה טו ד, ובשאר אבות הטומאות א יז. ואולם בפשוטו הדבר צריך ביאור, הרי אף במגע דומיא דמשא שנגע בכל האפר או בכל החתיכות כאחת יש לטמא אם טומאה כמאן דאיתיה, ובמשא דומיא דמגע שלא נשא את כולן כאחת, יש לנו לטהר משום שאת רובו נשא, ואין כאן חילוק לכאורה בין מגע למשא! ? וענין זה רחב מאד, וראה בתוספות בד"ה נבילה, ובשיטה מקובצת השלם בשם תוספות חיצוניות, וברא"ש פרק גיד הנשה סימן לז, ובכסף משנה אבות הטומאות א יז, ובשערי ישר שער ג פרק ז וח, ובראשית בכורים כאן, ובקהלות יעקב כאן. ב. דעת התוספות כאן בד"ה נבילה, שכל זה אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא מועיל ביטול ברוב אפילו בטומאת משא. ובשערי ישר שער ג פרק ז בד"ה ולפי"ז, כתב בתוך דבריו, דמדברי הרא"ש בפרק גיד הנשה סימן לז נראה שהוא מדאורייתא, ראה שם. ג. הקשו התוספות בד"ה נבילה: אם כן, כשנתערב חד בתרי האיך מותר לאכול הכל [כמו שהוכיחו], והרי ממה נפשך אוכל את האיסור, וכשם שבמשא מטמא כך יש לאסור באכילה את כל התערובת! ? ותירצו - על פי הבנת הקהלות יעקב סימן כב - דעל כל פנים בשעת כל מעשה ומעשה אינו ודאי שעכשיו עביד איסורא, וכי האי גוונא דינא הוא דליזיל בתר רובא, אבל במשא כשנושא הכל ביחד, הרי ברור שאותה מעשה מטמאתו. [וראה שם שהקשה: הא תינח תערובת יבש ביבש, אבל תערובת לח בלח דלכולי עלמא "יש בילה", היכי שרי על ידי ביטול, הא כל משהו ומשהו שאוכל ודאי קאכיל חלק איסור שבו, וחצי שיעור אסור מן התורה, וראה שם ישובו. וראה גם בשערי ישר שער ג פרק ז בד"ה והנה]. וראה עוד בענין אכילת כל התערובת כשנתבטל בו איסור, ברא"ש פרק גיד הנשה סימן לז, ובשערי ישר שער ג פרק ז ביאר באריכות כוונת דבריו, וראה עוד בביאור דבריו בקהלות יעקב סימן כד. וראה עוד מחלוקת בזה בשולחן ערוך יורה דעה סימן קט.

[3] אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה, שאם יש שתי חתיכות של נבילה ואחת שחוטה ביניהן, אינה בטילה, ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת, אלא תולין, דשמא זו היא השחוטה, וטעמו, משום דאזיל רב חסדא בתר מבטל, והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי מין בשאינו מינו, ולא אזלינן בתר בטיל, דאף על גב דאפשר למועט להיות כמרובה הוי מין בשאינו מינו. רש"י במנחות כג א.

[4] אולי רבי ירמיה בעל המימרא הוא האומר.

[5] נתבאר על פי מים קדושים.

[6] אולי רבי ירמיה בעל המימרא הוא השותק.

[7] כן גרס הב"ח, אך לא נתבאר מי האומר. ובשיטה מקובצת כתב, דרבינו גרשום לא גריס "אמר ליה".

[8] נתבאר על פי רש"י. והיינו, דאף למאי דאמרינן השתא, צריכים אנו לדברי רבי יוחנן שביאר את הטעם משום ביטול ברוב, כי לטומאה קלה דמגע השיעור הוא עד לכלב, ורק משום ביטול ברוב - דהיינו, שנקטינן שברוב הטהרה נגע - הוא טהור. אך התוספות מפרשים, דכל טומאת נבילה בין למגע ובין למשא מיקרי "טומאה חמורה", ו"טומאה קלה" היא טומאת אוכלין למנות בו ראשון ושני. ולפי שיטתם כתבו, דרבי יוחנן שאמר את הטעם משום ביטול ברוב לשיטתו הוא, שהוא סובר בטומאת נבילה "עד לכלב", אבל לבר פדא הסובר שטומאת נבילה בין למגע ובין למשא הוא עד לגר, באמת אין צריך את הטעם דביטול ברוב.

לשיטת ר' אליעזר מה תהא עליהן — יאכלו נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או תתחלק לעיסות, ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד. ואמר עולא: מה טעם אמרו לנהוג כך בתערובת? והלא היא חולין! גזירה שמא אם ננהג בתערובת זו כחולין טהורים לכל דבר, יביא קב אדם חולין טמאים ממקום אחר, ויערב אותם בקב ועוד משהו (מעט) ממין זה, מתערובת זו, סבר [כסבור הוא]: איבטלינהו ברובא [אבטלנו ברוב] את קב החולין הטמאים. ואולם, כיון דאיכא האי משהו [שיש משהו זה] של תבואה טמאה בתוך התערובת, הרי למרות שנתבטל בתחילה, מכל מקום, כשהוא פוגש את החולין הטמאים — מצא מין את מינו וניעור, ונמצא שאין רוב של חולין טהורים לבטל את הטמאים, ובא אותו אדם לידי מכשול של טומאת אוכלים. ומכאן מוכיח רב דימי כדברי ר' ירמיה, לגבי ציר הנלקח מעם הארץ, שאף שנתבטלו בו המים הטמאים, אם יתן את הציר לקדירה — ימצאו המים הטמאים את המים בקדירה, שהם מינם, ויחזרו לטומאתם הראשונה.

אמר ליה [לו] אביי: אין להוכיח לענייננו מדברי עולא, שכן גם אם אתה אומר שטומאה עוררת טומאה, וכי יכול אתה ללמוד מכאן שטהרה עוררת טומאה? שהרי המים שבקדירה אינם טמאים, ואין כאן טומאה המוצאת טומאה!

ועוד איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: אפר כשר של פרה אדומה, שהוא מטמא את הנושאו ואת הנוגע בו, שנתערב באפר מקלה, סתם אפר — הולכין אחר הרוב לטמא את הנושאו או את הנוגע בו, ואי רובא [ואם הרוב] אפר מקלה הוא — לא מטמא האפר. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שגם כאשר המיעוט בטל ברוב — הטומאה כמאן דאיתיה דמי [כמו שהיא ישנה מצויה, היא נחשבת], נהי [אם אמנם] במגע לא מטמא אפר זה, שהרי כאשר אדם נוגע באפר — ברוב הכשר הוא נוגע, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי כשהוא נושא את התערובת — יש בה אפר פרה שמטמא את הנושא!

השיב רב דימי: אין מכאן קושיה, שכן הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], על משנה זו, כפי שהצעת, אמר ר' יוסי בר' חנינא: האפר המעורב טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

חזר והקשה אביי, והאמר [והרי אמר] רב חסדא: נבילה בטילה בשחוטה, אם נתערב בשר נבילה, שהיא מטמאה במשא ובמגע, ברוב של בשר בהמה שנשחטה כראוי, והיא טהורה — התערובת כולה טהורה, ומדוע? משום שזו תערובת של מין בשאינו מינו, שהולכים בה אחר הרוב. ואין השחוטה נחשבת כמינה של הנבילה, משום שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, כיצד אמר רב חסדא באופן סתמי שהנבילה בטלה בשחוטה? נהי [אם אמנם] שבמגע לא מטמא, שהנוגע בתערובת נוגע ברוב, מכל מקום לטמא [שיטמא] במשא, שהרי הגביה את כל התערובת!

אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: אתון [אתם] בשם רב חסדא מתניתו לה [שונים אתם אותה], הלכה זו, ולפי דבריו אכן יש קושיה. אבל אנן [אנו] בדברי ר' חייא מתנינן לה [שונים אותה], שכך תני [שנה] ר' חייא בברייתא: נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, ואיתמר עלה [ונאמר עליה] על ברייתא זו, אמר ר' יוסי בר' חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא.

חזר והקשה אביי: והא דתנן [וזו ששנינו, במשנתינו], ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת (חתיכת) דם — הרי זו תקבר, בגלל ולד שודאי מצוי בחררה, ונפטרה הבהמה מן הבכורה. ותני [ושנה] על כך ר' חייא בברייתא: חררה זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואם טומאה שבטלה ברוב עדיין נחשבת כמצויה, אמאי [מדוע]? דנהי [שאם אמנם] במגע לא [אינו] מטמא, שהרי הולד אינו אלא מיעוט בחררה כולה, וכשהוא נוגע בה הריהו נוגע ברוב, מכל מקום תטמא במשא! אישתיק [שתק] רב דימי. ושואלים: מדוע שתק? דלמא

ודאי שאני הכא [שמא ודאי שונה כאן] הדין, משום דהויא לה [שהרי היא] טומאה סרוחה, שנבילה שנתקלקלה אינה מטמאת כלל! ואומרים: הניחא [זה אמנם נוח] לדעת בר פדא, דאמר [שאומר]: נבילה מטמאת טומאה חמורה, לטמא אדם הנושא אותה או נוגע בה, עד לגר, כלומר, דכל עוד היא ראויה לאכילה לגר תושב, שמותר באכילת נבילה, ואם אינה ראויה למאכל אדם — שוב אינה מטמאה. ואילו טומאה קלה, כדין אוכל טמא, שמטמא אוכלים ומשקים בלבד, הריהי מטמאה עד שלא תהיה ראויה אפילו למאכל כלב. אם כן, חררה זו, הא [הרי] לא חזיא [אינה ראויה] לגר, אף שהיא ראויה לכלב, ולכן אינה מטמאה במשא. אלא לדעת ר' יוחנן, דאמר [שאומר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

according to Rabbi Eliezer, what will be with them? Let them be eaten dry or roasted, or kneaded with fruit juice, or divided into small batches, provided that there is not an egg-bulk of volume in a single batch. And Ulla says: What is the reason that the mixture may not be allowed to come in contact with water, despite the fact that it is entirely non-sacred? It is a rabbinic decree, lest one bring a kav of non-sacred, impure produce from some other place and take a kav and a little more from this mixture. Then he will think to himself: I will nullify the kav of impure produce with the majority of pure produce from the mixture. But since there is some amount of impure produce in the mixture, the type that was nullified found its own type and is revived in its impure state.

Abaye said to Rav Dimi: That proof is not conclusive. Even if impurity revives impurity, as in the case of teruma where the kav of produce is impure, why should it be assumed that purity revives impurity, as is suggested with regard to the fish brine, where the water in the pot is pure?

Abaye raised an objection to the opinion of Rabbi Yirmeya from a mishna (Para 9:7): If the ashes of a red heifer, which impart ritual impurity to the priests involved in its ritual and are fit for sprinkling on someone impure with impurity imparted by a corpse, became intermingled with regular burned ashes, we follow the majority in order to determine whether or not the mixture is impure. And therefore, if the majority is composed of the regular burned ashes, the mixture does not impart impurity. Abaye explains the objection: And if you say nullified impurity is considered like an item that is nevertheless present in the mixture and can be revived, then although the mixture does not impart impurity through physical contact as it is assumed that one touches the majority, let it impart impurity through carrying due to the ashes of the red heifer.

Rav Dimi responded: In fact, it was stated with regard to that mishna that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: The mixture is pure in the sense that it does not impart impurity through contact, but it does impart impurity through carrying.

Abaye responded: But doesn’t Rav Ḥisda say: If meat from an animal carcass, which imparts ritual impurity, was mixed with the meat of a slaughtered animal, the meat from the carcass is nullified by the meat of the slaughtered animal in the event that the ritually pure meat constitutes a majority. The reason is that it is impossible for a carcass to become a slaughtered animal, i.e., a ritually slaughtered animal can never have the status of a carcass with regard to impurity. Abaye explains the difficulty: Granted that it does not impart impurity through contact, but if the impurity is considered present to some extent let the mixture impart impurity through carrying.

Rav Dimi said to Abaye: You learned the mishna according to the interpretation of Rav Ḥisda, but we learned it according to the interpretation of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya teaches: With regard to meat from an animal carcass and meat from a slaughtered animal, one nullifies the other, depending on the majority. And it was stated with regard to this ruling that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: If the majority is from a slaughtered animal the mixture is pure in the sense that it does not impart impurity through contact, but it does impart impurity through carrying.

Abaye raised another difficulty: And that which we learned in our mishna contradicts your opinion, as Rabbi Eliezer ben Yaakov says: In the case of a large animal that expelled a mass of congealed blood, that mass must be buried, and the animal is exempt from having any future offspring counted a firstborn. And Rabbi Ḥiyya teaches with regard to this ruling: That mass does not impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying. But why? If Rav Dimi is correct, then granted it does not impart impurity through contact, but let it nevertheless impart impurity through carrying. Rav Dimi was silent in response.

The Gemara asks: Why was Rav Dimi silent? Perhaps the halakha is different here, as it is decayed impurity, since an animal carcass that has rotted does not impart impurity at all. The Gemara comments: This works out well according to the opinion of bar Padda, who says: An item with severe ritual impurity, such as that of a nonviable newborn, imparts impurity to substances until it is rotted to the degree that it is no longer fit to be consumed by a gentile who observes certain mitzvot [ger toshav], who is permitted to consume it; but an item with light impurity, which transmits impurity only by contact, imparts impurity to substances until it is no longer fit to be eaten by a dog. And as this congealed mass is not fit to be eaten by a ger toshav it does not impart impurity. But according to Rabbi Yoḥanan, who says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואותה סאה עצמה תיאכל ניקודין. משום דהוא ספק תרומה טמאה ספק חולין. ואית דאמר ניקודין פירורין פירורין פחות מכביצה ואכיל לכולהו סאה שעלתה ולשאר ניקודין. למ"ה:

ואמר עולא מה טעם. דאותן חולין יאכלו ניקודין הואיל ופשי' ליה דהיא [סאה] שנפלה היא שעלתה:

גזרה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמאין וקב ועוד ממין זה מהני חולין וסבר איבטיל הני קב חולין טמאין ודאין ברובא בהני קב ועוד [וכיון] דאיכא בהו בהני קב ועוד האי משהו דאי אפשר דלא ליהוי בהו משהו מן סאה דתרומה טמאה שנפלה בהו אע"ג דאמרן היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה ומצא מין ההוא את מינו ההוא קב חולין טמא וניעור מתורת ביטול ברוב אלא מצטרפין יחד וטמאין:

א"ל. אביי לא דמי ציר להא (דאיכא) [דהתם] דין הוא דטומאה עוררת טומאה דהאי משהו טמא והאי קב חולין טמאין הלכך מצטרפין:

אבל טהרה מים טהורה שבקדרה מי עוררת טומאה. כלומר שיצטרפו טהורין המים שבקדרה עם מיעוט מים טמאין שבציר ודאי לא מצטרפי:

אפר כשר. היינו אפר פרה:

הולכין אחר הרוב לטמא. אם רוב הוא אפר פרה מטמא כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב:

ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא ולא מתבטלת דלאחר שבטלה ברוב חזרה וניעורה נהי דבמגע לא מטמא כיון דנתערב לא ידעינן הי ניהו דפרה שמא שלא נגע בההוא דפרה:

במשא מיהא ליטמי. אם נשאו כולו הרי יש בו דפרה:

אין הכי נמי הא איתמר עלה וכו':

והאמר רב חסדא נבלה בטיל כו'. כדפרשינן בהקומץ במנחות:

אנן כר' חייא מתנינן לה דתני ר' חייא כו'. ואיתמר עלה כו' תיטמא במשא. כיון דאמרת טומאה כמאן דאיתיה דמיא:

אישתיק. רב דימי:

ומפרק תלמודא מיהא לא קשיא דשני הכא משום דהויא טומאה סרוחה חררת דם ומשום הכי אינה מטמא במשא:

הניחא לבר פדא דאמר טומאה חמורה. דנבלה מטמא במשא לעולם עד שנפסלה מלאכול לגר:

וטומאה קלה. טומאת אוכלין בכביצה לעולם מטמא עד שאינן ראוין לכלב. והאי חררת דם נמי משום הכי לא מטמא במשא דאינה ראויה לגר דסרוחה היא:

אלא לר' יוחנן וכו':

בפרש"י בד"ה אלא לר"א כו' יאכלו נקודים כו' או ילושו הס"ד ואח"כ מ"ה מה טעם כו' ואית ליה שאני אומר הד"א והס"ד ואח"כ מ"ה גזירה כו' בקב ועוד ממין זה וקסבר אי בטלה לקב כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואי אמרת כו' דאי משכחנא טומאה אחריתא מצטרפת בהדה נהי דהאי אפר במגע לא מטמא דכיון דרובו טהור אמרינן אפר מקלה נגע כו' ובד"ה דא"א לשחוטה כו' כי מסרחה לה פרחה טומאה כו' ובד"ה ואי אמרת טומאה כו' לא מטמא דלא אזלינן כו' בשתים דשחוטה הס"ד ואח"כ מ"ה אינה כו' המתבטלה ברוב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה סבר כו' אם בטלו אינו מבוטל כו' ובד"ה ואי אמרת כו' שעוררת טומאה דא"נ לא הוי טומאה כו' ובד"ה נבלה כו' שתחבם בקיסם כו' היכא דמרודד ודבוק כו' אמאי טהור דאפילו נגע בכולו משמע דטהור דומיא דמשא ומיהו היכא דלא נגע כולו בב"א אלא נגע בזה כו' שתחבן בקיסם והסיטן כו' תטמא במגע יש לחלק וא"ת הכא כו' במקום אחד ובר מגע הוא כו' ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על כו' מינה ש"מ איסורין כו' ואע"ג דבמשא טמא יהיה פטור אפילו כו' דאיסור נתבטל כו' מייתי עלה נתערב כו' דהא נתבטל ברוב כו' ובד"ה הניחא כו' טעמא דראויה לגר ומדאינה כו' ולא תולין כמו שפירש בנדה א"נ מטעמא דמת שלם יש כו' דמטמאינן שפיר לפיכך לרבי יוחנן כו' אין מאהיל וחוזר כו' כצ"ל ועיין בתוספות פרק המפלת:

בד"ה טומאה כו' אבל לבר פדא בלא כו' דבטיל ברוב הס"ד ואח"כ מ"ה טומאה קלה כו' לאוכל אדם טמא עד כו' ובקונטרס פירש כו' ברוב נגעו בה ואין נראה דכל כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה גזירה. וקסבר איבטלה לקב טמא ברובא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וא"א טומאה (בסופו). דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין כו'. במיעוט בקיאותי ל"מ שיהא אפר לבד מטמא. וכ"נ מהרמב"ם בהקדמתו לס' טהרות שכתב שאפר פ"א כאשר נתערב במי המעיין כו' יטמא בהן. וכ"נ מחיבורו בפ"ה מהלכות פרה ה"ד וצ"ע:

תד"ה נבלה. ומיהו כו'. אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכ"פ שנוגע א"י כו'. צ"ע מהא דשני שבילין בספ"ב דשבועות דהלך בזה ובזה ונכנס למקדש דחייב. ולפי דמסקי התוספות בסה"ד דגם טומאת משא אינה אלא מדרבנן א"ש:

בא"ד וקצת תימה דכיון כו' חיבור כמרודד בקיסם. כצ"ל בכ"ף:

בא"ד דפיגול כו'. שבללן כו' פטור לכ"ע אי אפשר כו'. כצ"ל:

תד"ה הניחא (בסופו). כמ"ד אין מאהיל כו'. הוא בחולין (קכד ב):

רש״י ד"ה גזירה כו׳ וקסבר איבטל׳ לקב כו׳ כצ"ל:

בא"ד והוי להו פלגא כו׳ לאו דוקא פלגא ופלגא דהשתא נעשה מקב חולין טמאי' קב ועוד והוי רובא:

ד"ה ואי אמרת טומאה שבטלה כו' חתיכה נבלה שנתערבה בשחוטה שהוא הרוב הס"ד וכצ״ל וכ"ה בס"י:

תוס׳ ד"ה ואי אמרת כו׳ על עצמו דפירוש כו׳ כצ"ל:

בא״ד שעוררת טומאה כמו אם הוי׳ טומאה כו' כצ״ל. וכ"ה בס״י וכוונת התוס' דעיקר קושי׳ קאי על טהרה עוררת טומאה ועיקר חסר מן הספר:

ד"ה נבלה בטלה כו' ויש לחלק כו' עיין בתוס׳ חולין (דקכ״ד ע״ב)~צאן קדשים::~ ד"ה אמר ר״פ כו׳:

בא"ד אפילו הי׳ אוכל כזית כו' כצ״ל:

ד"ה הניחא כו׳ תורת עצמות ולא תורת נצל ורקב כמו שפרשתי בנדה כו׳ כצ"ל. ועיין שם (דכ״ד ע"א) ד"ה מאי טעמא כו׳:

בא"ד דמטמאינן לשפיר לפיכך כו׳ כצ״ל:

ד"ה טומא׳ חמור׳ כו׳ דביטול ברוב וטומאה קלה עד כו' הד״א וכצ"ל וכן מוכח מלישנא דתוספת:

בא״ד נגע שהוא הרוב כו׳ כצ"ל:

בא"ד והשתא לפירושו איתא נמי לבר פדא כו׳. פי׳ משום טומאת מגע שהיא קלה צריך לטעמא דר"י משום ביטול ברוב ובחולין (דע"א ע"א) כתב רש״י כפי׳ התוספות דטומאה חמורה לטמא אדם וטומאת קלה טומאת אוכלין וצ״ע:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא א"ל אתון בדר״ח מתניתן כו׳. פי׳ אתון מתניתן להאי דינא בדר"ח וקשיא להו דלא מציתו לשנויי כי אמר ר"ח נבלה בטלה בשחוטה לענין מגע ולא לענין משא דהא אמורא צריך לפרש דבריו אנן בדר׳ חייא מתנין לה נבלה ושחוטה בטלין זה בזה ואליבי׳ דר׳ חייא אמר ר"ח נבלה בטלה בשחוטה ור׳ חייא תנא ואין צריך לפרש דבריו וריב״ח פירש דבריו לענין מגע. וצ״ל אליבי׳ דר' חנינא דאמר התם לר׳ חייא נבלה אינה בטלה כו׳ רק שחוטה בטלה בנבלה אליבי׳ לא פירש ר׳ יוסי ב״ח דברי ר׳ חייא כלל רק פירש מתניתן דלעיל אפר כשר כו׳ רק אליבי׳ דר׳ חסדא קאי ר׳ יוסי ב״ח גם אר"ח:

תוס׳ ד"ה נבלה כו׳ ומיהו היכא דלא נגע בב"א כו׳ אע"ג דומיא דמשא קתני ומשא היינו בב"א אין לחוש בכך דלא בעינן דומה ממש רק כי היכא דבמשא ודאי נשא החתיכה נבלה ה"נ במגע איירי בענין דודאי נגע בנבלה אבל לא בב"א ממש דמשא אי אפשר אלא בב״א ובמגע אפשר ליגע בזה אח"ז:

בא״ד ולא הוי נמי ספק טומאה ברה"י כיון דבטלה ברוב עכ"ל ופי׳ וספק טומאה אינו רק בספק השקול אבל הכא הוי היתרא רובא וכי נגע בחד מינייהו הוי כאלו ידעינן ודאי דבטהור נגע. וצ"ל לפי׳ תו׳ אע"ג דבשני שבילין אמרינן במשנה במס׳ טהרות דבאדם אחד אם לא הזה כו׳ טמא ודאי וה"נ ניהי דבשעת מעשה לא ידע מ"מ לסוף דנגע בכולן נימא דהא ודאי דנגע בטומאה צ״ל בשלמא התם כשהלך בתחלה נמי הוי ספק והשתא דגלאי מלתא דודאי טמא הוא אבל הכא כשנגע בראשון היה ודאי טהור והוי כאלו לא נגע כלל ולכך גם בסוף טהור:

ד״ה הניחא תימא כו' ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר״ש הא מודים בהוציאו לבית החיצון דטהור ומטעם ביטול ברוב ג"כ ותקשה אמאי לא מטמא במשא:

ד״ה טומאה חמורה אבל לבר פדא אפי׳ בלא ביטול ברוב עכ״ל היינו לסבר׳ תו׳ לקמן דנבלה אפי׳ מגע מקרי טומא׳ חמורה אבל לרש"י צריך ביטול ברוב משום מגע וכמ"ש לקמן:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ב דף כ"ג, אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא. - והנה משמע דרק לטמא מהני רובא אבל לענין קידוש לא מהני הרובא דאפר כשר. - וכן תנן בהדיא בפרה פר"ט מ"ז ואין מקדשין בו רבי אליעזר אומר מקדשין בו. - וע"כ בזה פליגי דרבנן סברי דהמבטל אינו פועל על הבטל רק להיות נתבטל. - אבל אינו פועל עליו במעלת החשיבות להיות כמוהו להיות נחשב לאפר כשר להזות בו על הטמא מת. - ור"א סבר דיש להבטל גם מעלת החשיבות להיות כהמבטל ג"כ. - והר"ש כתב שזהו כמו שפליגי לענין צלוחית יעוי"ש, וכוונתו לזה דאיתא שם מ"א צלוחית שנפל לתוכן מים כל שהן רבי אליעזר אומר יזה שתי הזאות, וחכמים פוסלין, וזהו כטעמייהו דהכא. - הרי מבואר דפליגי בזה תנאי. - אם יש על הבטל מעלת המבטל, ושפיר כתבו התוס' לעיל דציר הבטל ברוב מים אין לו חשיבותו דהמים להיות מקבל טומאה כמו המים והיינו דזהו שיטת החכמים דפליגי על ר"א והלכתא כוותייהו.

ג אבל לפי"ז יש לעיין בהא דכתבו התוס' בזבחים ע"ט בהא דצלוחית של מי חטאת דחכמים דפסלי הוא משום חומרא דמי חטאת דמדאורייתא בטל ברובא יעוי"ש, וקשה הא שיטת התוס' הכא בסוגיא דאין להבטל מעלת המבטל, וא"כ אין להמים חשיבות של מי חטאת. - ואין המים ראוי להזאה, וא"כ מצד הדין אין מקדשין לחכמים לשיטתייהו, וא"כ כיון דהזאה צריכה שיעור. - וביותר באיזוב צריך שיעור כמבואר ביומא. - ועי' בכס"מ בפר"ט דפרה ה"ח מה שכתב בשם הרי"ק. - וא"כ מצד הדין פסולין להזאה. - ומדוע כתבו התוס' שהוא רק משום חומרא דמי חטאת. - וביותר שזה סותר לזה שכתבו התוס' הכא. - וגם הרמב"ם בפר"ט דפרה ה"ח כתב סתם הרי אלו פסולין, משמע שזה הוי מצד הדין מדלא כתב שהוא מצד המעלה, ודברי התוס' תמוהין.

ד והנה אפשר לומר דסברי התוס' לחלק בין אם משתמש בכולו בבת אחת, לבין אם באה ההשתמשות בזה אחר זה. - והיינו דהנה הכא בהא דציר כשרבה מים, ובאה ההתערבות בהציר כולו שע"כ באה ההתערבות עם הציר, כמו שבאה ההתערבות עם המים שמכבר. - וכשבאנו לטמא את הציר מטעם התבטלות הציר שנהפך למים בזה סברי התוס' דהציר במקומו עומד. - אמנם בהא דצלוחית מים של מי פרה שנפל לתוכן מים, ויש כאן ביטול ברוב מים של מי פרה, וכשבא להזות הרי אינו משתמש בכל המים, דהרי לא בעינן אלא שיעור הזאה, וא"כ יש לנו לומר דכיון דמדאורייתא ברובא בטל. - יש לנו לדון דלא בא בהאיזוב המים שנפלו. - אלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, והיינו שרק מים כשרים באו בהאיזוב. ולזה כתבו התוס' דע"כ מדפסלי רבנן כל הצלוחית של מי פרה הוא משום חומרא דמי חטאת.

ה והנה יש לעיין בדברי הרמב"ם בפרט"ו מפרה ה"ד אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן אם היה הרוב אפר פרה מטמאין כמי נדה, יעוי"ש. ולא כתב הא דאין מקדשין בו כמו שסברי חכמים במשנה, ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בפר"ט מפרה ה"מ בהא דצלוחית דהמים פסולין מפני התערובות מים, והוא הדין הכא דפסולין מפני התערובות אפר מקלה. - דקשה מדוע לא סמכו חכמים על מה שאמרו בצלוחית, ואמרו גם בזה אין מקדשין. - ומדוע השמיט זה הרמב"ם.- אבל נראה שסמך על מה שכתב בפר"ט הי"ד אפר חטאת וכו' או שנתערב בו אפר מקלה כל שהוא הרי זה פסול עכ"ל.-והנה משמע מזה דסבר הרמב"ם דפסול מצד הדין מדחשיב שם בשארי פסולים שהם מצד הדין ולא מצד חומרא כמבואר שם, ומוכח דבכל מקום שיש ביטול אין להבטל החשיבות של המבטל, - וזהו אפילו באופן שבאה ההשתמשות בזה אחר זה. - וזהו דלא כשיטת התוס' שיש הבדל בין אם באה ההשתמשות בבת אחת לבין אם באה ההשתמשות בזה אח"ז וכמו שכתבנו לעיל.

ו והנה ראיתי אח"כ בשו"ת עונג יו"ט חאו"ח סי' ד' עומד בחקירה זו. - ומביא מהא דצלוחית וכתב דלפי דברי התוס' הוא משום מעלה בעלמא, יעוי"ש. אבל לא העיר שזה סתירה לדברי התוס' דהכא אעפ"י שמביא אח"כ דברי התוס'. - גם מה שכתב דאין להביא ראיה מר"א דאמר מקדשין בהם דמהני ביטול באופן זה, משום דאפשר לומר דכמו דאמר מקדשין בהן היינו כמו גבי מים שנתערבו דבעינן שיזה שתי הזאות עכת"ד, יעוי"ש. הנה מלבד שדוחק לומר כן בדברי ר"א מדאמר סתם מקדשין משמע דלא בעינן שתי הזאות. - ועוד דבשלמא גבי מים שנתערבו מיירי באופן דכשיזה שתי הזאות יצא מן הספק, והיינו דמיירי שנתערבו אחת באחת כדאיתא בסוגיא דזבחים פ'. ורב אשי מפרש מים כל שהוא תנן ואין בילה והזאה אינה צריכה שיעור ואי מזה שמא אין מן הכשרין, אבל כי מזה תרתי אי אפשר דליכא בחדא מינייהו מן הכשרים, כן מבואר בסוגיא והר"ש שם במשנה מביא אוקימתא זו. - והנה לפי"ז ע"כ אין לומר כן באפר פרה שנתערב באפר מקלה. והיינו דאעפ"י דאיכא רוב אפר פרה. - אבל כיון דיש הרבה אפר מקלה פשיטא שלא יספיק שתי הזאות, וזה ודאי אין לומר דיזה הרבה הזאות עד שיצא מידי ספק. - כיון שלא נחית לזה ר"א. - וע"כ דסבר ר"א דאמר מקדשין דהאפר מקלה נתבטלה באפר פרה וכל האפר כשר להזאה. - ומ"מ לא קשה לשיטת התוס' דהכא מדברי ר"א. - והיינו מטעם החילוק שכתבנו לחלק בין ההשתמשות דבת אחת להשתמשות דזה אחר זה. - ובהזאה דאפר הלא הוי בזה אחר זה.

ז ויש להבין מדוע באמת מחמיר ר"א יותר בהא דמים שנתערבו במי פרה. - ולא החמיר בהא דאפר דאמר סתם מקדשין בו. - נראה דר' אליעזר לשיטתו דסבר בתרומות פר"ה והובא בסוגיא בסאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין ר"א אומר תירום ותישרף שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה, יעוי"ש. - חזינן דשיטת ר"א דבכל מקום אעפ"י שבטלה חייש לשמא נטל מה שנפלה. - וכמובן שהוא חומרא מדרבנן, - וכן מבואר בירושלמי. - והנה מטעם זה במים שנפלו למי חטאת חייש בהזאה שמא הוזה בהמים שנפלו. משא"כ אפר פרה שנתערב באפר מקלה. - ואח"כ עשה קידוש, דהיינו שהתערב כל האפר במים כמו"ש הרמב"ם "וקידש בכולן" נמצא דעירבו המים את האפר מקלה באפר פרה המרובים, ונתבטלו באופן שאין חששא לשמא הוזה באפר מקלה בלא אפר פרה, ובזה לא חייש גם ר' אליעזר. - והנה אם טחן את כל הסאין. - מסתברא דבזה לא אמר ר"א היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. - ונראה דלזה נתכוון הרמב"ם מה שכתב וקידש בכולן לפרש דבזה מיירי האי דינא דפליגי ר"א וחכמים. - ובזה ישונה האי דינא מהא דצלוחית אליבא דר"א.

ח שם נבלה בטלה בשחוטה וכו' אבל מטמא במשא. עי' בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ג מבואר כל הסוגיא וביאור לדברי הרמב"ם.

ט תוס' ד"ה נבלה וכו' מההוא טעמא גופא תטמא במגע, ויש לחלק יעוי"ש, לדעתי כוונתם דאפילו אם נגע בבת אחת. - חשבינן להנגיעה דהגוף דכל משהו ומשהו שנגע הוי נגיעה בפני עצמה, כאילו גופין נפרדים נגעו והרי זה כאילו היתה נוגע וחוזר ונוגע. - והנה הכס"מ בפר"א מאבוה"ט מדייק כמו שדייקו התוס'. וגם הביא בשם הרי"ק שכתב כדברי התוס' ופלא שלא הביא דברי התוס' דהכא.

י תוס' ד"ה הניחא, תימה וכו' ויש לומר דהוי מצי לדחויי כריש לקיש דפליג אדרבי יוחנן בפרק המפלת יעוי"ש, מבואר מדברי התוס' דאדם ובהמה שווין בזה, ובזה יש לבאר שכן סברי התוס' חיצוניות דבשלא העגיל ראשו כפיקה הרי זה יצא מתורת ולד.- ועי' לעיל מזה, ויש לחלק.

יא והנה מבואר מדברי התוס' דאם אמרינן כריש לקיש דבבלבול צורה ליכא טומאה כלל לא מטעם ביטול ברוב ולא בעינן לביטול ברוב כלל. ולפי"ז קשה בהא דבהמה ששפעה חררת דם שאינה בטומאה ג"כ לריש לקיש לא בעינן לביטול. - וכן הדבר מסתבר. אבל לפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שפסק בהא דשפיר כריש לקיש כמו שכתב בפר"ג מטו"מ ה"ט וז"ל וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו, וכתב מרן שפוסק כר"ל, יעוי"ש. - ואילו בפר"א מאבוה"ט הט"ז כתב בבהמה ששפעה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא וכו' לפי שהיא בטילה ברוב עכ"ל, הרי אעפ"י שאין בזה צורת ולד ומ"מ בעינן לטעמא דביטול ברוב. - ואפשר דשאני שפיר מלא מים. - מחררת דם. - או אפשר דשאני לגבי מת אדם, וצ"ע. יא אמנם נראה דהנה הכא בסוגיא לקמן פריך הש"ס תנן ראב"י אומר וכו' מאי איריא משום ביטול ברוב תיפ"ל דלא איתחזי כלל, ומשני הא איתחזי אגב אימיה יעו"ש, מבואר דלפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי מדוע אינו מטמא במשא. - דהרי למשא לא מהני ביטול. - אבל אם אמרינן כר"ל דאיכא בזה משום בלבול צורה, להכי אינו מטמא במשא, אבל לפי"ז קשה מדוע תנא רבי חייא משום ביטול ברוב, ואפשר לומר דר"ח לא סבר דטומאה כמאן דאיתא דמיא, ולא סבר הא דחוזר וניעור ג"כ. ורבי יוחנן ג"כ לא סבר דטומאה כמאן דאיתא דמיא.

יג אמנם תקשה להרמב"ם דסבר דטומאה כמאן דאיתא דמיא, וא"כ מדוע כתב בחררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. - וראיתי אח"כ בכס"מ שם שהקשה כן בשם הרי"ק. - ונראה דהנה הרמב"ם בהא דחררת דם כתב עד שיהי' בה צורת נפל, ומדוע הוסיף תנאי זה דצורת נפל. - לכן נראה משום דסבר הרמב"ם כר"ל דליכא טומאה בבלבול הצורה. - וסברא זו ממעט מטומאת אהל וגם מטומאת משא. - אבל לא מטומאת מגע. - ועל זה כתב שני הטעמים דמדין טומאת מגע הנוהג בכל הטמאים גם כן על זה כתב מטעם ביטול ברוב. ועל טומאת משא כתב מפני שחסר בזה הצורת נפל. - והסוגיא דלא משני הכא דמטעם זה אינו מטמא, משום דאזלא אליבא דר' יוחנן. - אבל לדינא פסק הרמב"ם בזה כר"ל מכח סוגיא דנדה כ"ח. - כן נראה בביאור הסוגיא ושיטת הרמב"ם בס"ד.

יד כתב הרמב"ם בפר"א מה' מו"מ הי"ד וז"ל רוק הזב וש"ז ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה, ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא, הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור, ומימי רגליו וש"ז אי אפשר שלא יהי' בהם צחצוחי זיבה כל שהוא עכ"ל. - והנה מה שכתב הרמב"ם בדבר מי רגלים שטומאתו במגע ובמשא, מטעם שאי אפשר שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה, תמוה טובא הלא מבואר בסוגיא דנדה נ"ה ע"ב דדרשו מהא דכתיב וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה יעוי"ש, ולכאורה דלמא לטומאת מגע לחודיא. - אמנם יש בזה כמו שפי' רש"י שם דדרשינן דסמיך ליה וזאת תהיה טומאתו, ודרשינן האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת, כלומר דבר אחר נמי כזוב יעוי"ש, וע"כ כוונת רש"י דהאי ריבוי קאי בין למגע ובין למשא. - ואם אמרינן דהטומאה דמי רגלים הוא מטעם הצחצוחי זיבה, א"כ למ"ל קרא לרבות. - והנה מרן כתב דהסוגיא קאי לר"א דסבר דש"ז של זב אינו מטמא במשא ולא סבר האי סברא דצחצוחי זיבה, אבל לדידן דקיי"ל כר' יהושע דא"א וכו' ה"ח למימי רגליו יעוי"ש. (פלוגתא דר"א ור' יהושע בב"ק כ"ה). והנה לדעתי תמוה טובא לומר דסתמא דש"ס נדה אזלא שלא אליבא דהלכתא. והנה לפי פירוש התוס' שם נ"ו ד"ה וזאת דמוי"ו דוזאת קדריש יעוי"ש, יש לומר דכיון דאיכא תנאי דלא דרשי וי"ו כהא דיבמות ע"ב וסנהדרין נ"ו ועו"מ. - ולהכי כתב הרמב"ם דלכו"ע מי רגלים טמא במגע ובמשא מטעם הצחצוחי זיבה. - אבל גם זה דוחק וביותר שמשמע שדעת הרמב"ם לפסוק כהני דדרשי וי"ו. - ועוד לרש"י שזה נדרש מטעם הסמיכות, וא"כ הוי"ו והסמיכות נראה דהוי דרשא מעליא לכו"ע. - ועוד קשה דלדברי מרן דהסוגיא אזלא אליבא דר"א קשה מדוע לא מוקים התנא הריבוי לרבות לש"ז של זב דמטמא במשא וזה יותר מסתבר מלטמא מי רגלים, וא"כ תקשה מדוע ר"א מטהר במשא לש"ז של זב. - ולא דריש הריבוי לרבות למשא ש"ז של זב. - וע"כ דהסוגיא לא אזלא אליבא דר"א והיינו דע"כ ר"א לא סבר להאי דרשא.

טו והנה קשה טובא לשיטת הרמב"ם דמי רגלים טמא מטעם הצחצוחי זיבה, וע"כ דגם למגע טמא משום זה. - דהלא בלאו הלימוד הנה אין למי רגלים שום טומאה. - ואם לא אזיל הרמב"ם מטעם ריבוי הכתוב, ע"כ כוונתו לטמא גם במגע מטעם הצחצוחי זיבה. - וקשה הא קיי"ל דלמגע טומאה יש ביטול ברוב, כמו הא דנבלה שנתערבה בשחוטה דאינו מטמא במגע מטעם ביטול ברוב, - וכמו שכתב הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט הי"ז. - והנה אפשר לומר לכאורה דסבר הרמב"ם כהמרדכי שלהי חולין שכתב בהא דאמרינן דש"ז של זב מטמא מפני שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ולא אמרינן דבטל דהש"ז מבטל הזיבה. - וכתב דדבר שתחילת ביאתו בתערובות ליתא בביטול יעוי"ש. וכמו כן סבר ע"כ הרמב"ם ג"כ. ומטעם זה סבר דהמי רגלים של זב מטמא במגע ובמשא. - והא דלא נחית רבינו משולם שם רק למשא משום דש"ז בלא"ה מטמא במגע. - אבל במי רגלים שאין טומאה למי רגלים של טהור. - הנה בזב יש טומאת מגע רק משום הצחצוחי זיבה. - וכשנגע במי רגלים אנו דנין להנגיעה שהיא ג"כ בהצחצוחין דהזיבה.

טז ובזה יש ליישב הא דהקשה המל"מ על הרבינו משולם מדוע לא נחית לטומאת משא דלא שייך ביטול למשא כמבואר בסוגיא הכא ורצה לומר דסבר הרבינו משולם דטומאת משא דאין לה ביטול בהא דנבלה שנתערבה בשחוטה הוא מדרבנן כשיטת התוס' יעוי"ש. - אבל בדברינו אפשר לומר דכוונת הרבינו משולם גם לטומאת מגע לענין מי רגלים של זב. דיש לזה ביטול ברוב. - וסבר כשיטת הרמב"ם דיש למי רגלים של זב טומאה במגע הוא ג"כ מפני הצחצוחין. - ולזה הי' נחוץ להחידוש דלא שייך ביטול לדבר שתחילת ביאתו בתערובות.

יז אבל זה ליתא לפי מה שכתב המרדכי שם בהא שהקשה מהא דתנן שליא בבית הבית טמא ור"ש מטהר, ומסיק דטעמא דר"ש משום ביטול ברוב שנמחק ונימוח הולד ונתבטל ברוב, וי"ל דהתם נמי הולד הי' ניכר קודם שנימוח עכ"ל יעוי"ש. - הרי מבואר דאם היה ניכר מקודם אין זה נקרא ביאתו בתערובות, אעפ"י שביציאתו מרחם הי' בתערובות. - אמנם אם הי' ניכר מקודם שוב יש לו תורת ביטול ברוב. - וא"כ הכא במי רגלים ע"כ היה ניכר מקודם דהרי המי רגלים יש לו מדור בפני עצמן. - ורק ביציאה לחוץ הוי בתערובות עם הזיבה. - וא"כ אין זה תחילת ביאתו בתערובות. - וא"כ קשה טובא על הרמב"ם שמטמא מי רגלים בטומאת מגע מפני הצחצוחין. - וקשה הלא יש ביטול לטומאת מגע. - וממילא הנחיצות לטומאת מגע מהדרשא דהקרא, וא"כ ממילא יש לימוד גם למשא מהקרא. - ומדוע כתב הרמב"ם לטומאת מי רגלים מפני הצחצוחין.

יח והנה בהא דטומאת מגע במי רגלים של זב ומדוע לא אמרינן דבטל ברוב כמו הא דנבלה בשחוטה, אפשר לחלק דהתם על כל נגיעה אפשר לומר דלא נגע בנבלה. - משא"כ הכא דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה, א"כ ע"כ בכל נגיעה נגע בזוב. - ודמיא לטומאת משא, וזהו כיון דע"כ נגע בזוב. - אבל זה דוחק כיון דע"כ גם גבי מגע אף אם ודאי נגע ג"כ אינו מטמא להרמב"ם כמו"ש הכס"מ שם בפר"א מאבוה"ט. - ורק לגבי משא ליתא בביטול. - וא"כ תמוה מדוע הכא במי רגלים של זב מטמא במגע ולא מהני ביטול. - ותחילת ביאתו בתערובות לא שייך הכא כמו"ש לעיל.

יט ונראה בסברת הרמב"ם דסבר דהטומאה במי רגלים של זוב לא הוי משום זה דהני הצחצוחין. - והיינו דבשביל הצחצוחין המועטין לא אמרה תורה תורת מעין לטומאה על מי רגלים אלא סבר הרמב"ם דמפני הצחצוחין של זיבה אמרה תורה שגם המי רגלים כולו תורת זיבה עליהו, והרי זה נחשב לזיבה ממש. - ומצינו כזה בנדה כ"ב ע''א אלא מעתה אל יסתיר בזיבה אלמה תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת אף ש"ז נמי סותר. - אמר ליה סתירה היינו טעמא דסותר לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה וכו' אמר ליה גזירה"כ היא זיבה גמורה דלא ערבה בה ש"ז סותרת כל שבעה, וזיבה דערבה בה ש"ז לא סותרת אלא יום אחד יעוי"ש, - מבואר מזה דהש"ז דערבה בה זיבה דין זיבה עלי' לגמרי. - ורק לענין סתירה גזירה"כ דלא יסתור כל שבעה. - ומזה משמע דהש"ז הזה תורת זיבה עליה לגמרי. - ואפילו אם יש מציאות לברר הזיבה מתוך הש"ז ותשאר הש"ז לבדו הוי תורת זיבה גם על השכבת זרע. - משום דש"ז זה דין זיבה עליה כל זמן שיש בזה הצחצוחין של זיבה. - ובזה יובן הא דאמר ר' יהושע בב"ק כ"ה דקרי של זב מטמא במשא מפני הציחצוחי זיבה. - וזהו מפני שהקרי של זב תורת זיבה עליה. ובזה פליג ר"א וסבר דכיון דהתורה אמרה דלא סתר כל שבעה מוכח דאין על הקרי תורת זיבה, אלא הקרי הוא הסותר יום אחד. - וזהו חידוש התורה על סתירה דיום אחד. - וראיתי בשיט"מ ב"ק שם מביא בשם הרא"ש דר' יהושע מהתם גמר יעוי"ש, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בנדה שם מדוע לא מצריך שם ר"י קראי, יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דמזה יליף ר' יהושע.

כ ובזה יובן בהא דרבתה תורה למי רגלים שתורת זיבה עליהן מדמסמיך הכתוב להזב את זובו כדפירש"י והיינו שהמי רגלים עצמן תורת זיבה עליהן. וזהו מפני הצחצוחין הנגררין עם המי רגלים. - ובאופן זה כבר אמרה תורה אשר בשביל הצחצוחין נעשה הש"ז לזיבה. - הנה כן הכא כוונת התורה אשר בשביל הצחצוחין אמרה תורה לעשות מי רגלים לזיבה ממש. - וממילא לא שייך בזה ביטול כיון שהמי רגלים בעצמן הן בתורת זיבה.- ונחית הרמב"ם לזה בכדי שנדע שכוונת התורה לרבות מי רגלים גם לטומאת מגע. - משום דיש מקום לומר דכוונת התורה רק לטומאת משא משום דלא שייך בזה ביטול ברוב. - משום דע"כ הוא נושא הצחצוחין. לזה בא הרמב"ם לומר דכוונת התורה לכל עיקר הטומאה מפני הצחצוחין. אשר בשביל זה נעשה המי רגלים לתורת זיבה. - וא"כ אין הבדל בין משא למגע.

כא ולפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם. - אין מקום לזה שהקשה הרבינו משולם בהא דצחצוחי זיבה מדוע לא יתבטלו ברוב. - משום דהכא לא שייך ביטול, כיון דבשביל הצחצוחין חידשה תורה דכל הש"ז שתורת זיבה עליהן לטמאות במשא. - וזה נלמד מקרא דאמרה תורה דיש סתירה לש"ז של זב. - ויש גם הוכחה לזה דהרי שיטת הרמב"ם בהא דטומאת משא שהוא דוקא במ"ב, וזה ליתא במי רגלים, כמובן.

כב והנה לפי"ז אינו ענין הא דטומאת משא דהכא להא דטומאת משא בהא דנבילה שנתערבה בשחוטה. - והיינו דהתם הטומאה בשביל הנבלה שאין ביטול לטומאת משא. - משא"כ הכא בהא דהציחצוחין דהטומאת משא הוא מצד המי רגלים עצמן. - ואין הבדל בין משא למגע. - ואפשר שגם התוס' דסברי התם דהטומאת משא היא מדרבנן. - אבל הכא אפשר שגם התוס' סברי דהכא בהני צחצוחין הוי הטומאה מדאורייתא מטעם ריבוי התורה לשיטת ר' יהושע, וכמוש"נ.

כג והנה המל"מ רוצה לומר דסבר הרבינו משולם שטומאת משא בצחצוחי הזב הוא מדרבנן כמו הא שכתבו התוס'. - תמוה דע"כ ר' יהושע דפליג על ר"א בב"ק שם וסבר שם דש"ז של זב מטמא במשא הוא מדאורייתא כמבואר בסוגיא.

כד והנה יש לומר עוד לשיטת ר"א דפליג על ר' יהושע וסבר דש"ז של זב אינו מטמא במשא. - ולא חש להני הציחצוחין דזיבה יש להבין. דדוחק לומר דר"א סבר דאפשר בלא ציחצוחין דע"כ הוא נגד המציאות, ואעפ"י שהראב"ד סובר כן והובא בשיט"מ ב"ק שם. - אבל קשה דאם כן יהיה ספק טומאה. - ור"א סבר דליכא גם ספק טומאת משא.- -

כה ונראה דר"א אזיל לשיטתו בהא דסבר לעיל גבי צלוחית של מי חטאת שנתערב בו מים דמכשיר ר"א להזות, וביארנו לעיל דסבר דהבטל נתהפך להמבטל, ודינו כהמבטל. וגם משיג את החשיבות של המבטל ולהכי סבר ג"כ בהני הציחצוחין הנמצאין בהש"ז דנעשו כהש"ז ממש. - ואין להם שום יתרון על המבטל. - והא דאמרה תורה לענין סתירה דזב שראה קרי סותר. - הנה התם הדין דהקרי סותר וגזירה"כ הוא. - ור' יהושע סבר דהבטל לא נעשה כהמבטל וכשיטת חכמים דפליגי על ר"א. - וממילא כשחידשה תורה דש"ז של זב, ישנו בסתירה דיו"א הזיבה סותרת דהיינו הציחצוחין, וממילא נלמד שכוונת התורה הכא דהזיבה פועלת על הש"ז להיות בתורת זיבה.

כו והנה גם מה שהקשה המל"מ בדברי התוס' נדה ס"א דבגד שאבד בו כלאים דליבטל ברובא. דמה שייך ביטול כיון דסוף סוף הוא נהנה מן הכלאים ודמי לטומאת משא יעוי"ש, נראה דלא דמי כלל להא דטומאת משא לנידון סוגיא דידן בנבלה שנתערבה בשחוטה. - דהתם הנבלה כשהיא לעצמה מטמאה במשא כשנושא אותה. - ולהכי גם כשנושא אותה בתערובות אין לה ביטול, כיון שעכ"פ נושא את הנבלה, ולא מהני לה ביטול, והרי זה כאילו הוא נושאה לבדה. אמנם שאני בהא דכלאים דע"כ החוט של פשתן קודם שנתערב בבגד של צמר הרי הוא מותרת לתתה על הגוף. - ורק התערובות אוסרתה, וא"כ אם אמרינן דנתבטל החוט של פשתן בהבגד דהצמר, ואינו אוסר את הבגד, - ולא חמיר החוט של פשתן יותר מאילו היה לבדו. - זהו כוונת התוס'. - ואין זה שייכות לטומאת משא. - דהתם הכוונה שדינו בתערובות כאילו לא נתערב. - וסברא זו שייכא ביבמה שרקקה דם, שיש לדון את המעט רוק כאילו היה בפני עצמו בלא תערובות. - ובזה שפיר הקשה המל"מ על הרבינו משולם דמה שייך ביטול, והיינו דיש לנו לדון כאילו היה הרוק בפני עצמו. - משא"כ בהא דכלאים כיון שאין איסור כשהוא בפני עצמו, יש בזה תורת ביטול.

כז והנה תירצו התוס' בנדה שם וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר, ולא שרינן על ידי התערובות רק אסור במרובה כמו המועט עכ"ל. - ביאור הדברים דכיון דגבי כלאים הדין שהתערובות גורם איסור, וכשאבד חוט אחד של פשתן בבגד צמר נאסר כל הבגד, והוי כולו איסור ולא שייך בזה ביטול.

כח והנה גם בזה שהקשה המל"מ מדוע לא אמרינן ביבמה שרקקה דם בלא מהני ביטול מטעם דדומה לטומאת משא. - נראה דהלא כתב הרמב"ם בהא דטומאת משא שהוא דוקא במב"מ, אבל לא בשאינו מינו, ובספרנו נזר הקודש למנחות כ"ג ביארנו זה.- וא"כ ביבמה שרקקה דם דהוי מבשא"מ, וא"כ יש כאן ביטול ברוב, וזהו סברת הרבינו משולם שהקשה מדוע לא נתבטל הרוק המועט בהדם המרובה. - ומחדש שזהו מפני דלא מהני להדברים שתחילתם בתערובות. והנה לפי"ז אפשר שגם בהא דצחצוחי זיבה בקרי הוי מין בשא"מ. - מפני שאין זה דומה לזה. - וליתא בזה טומאת משא, ושפיר הקשה הרבינו משולם.

כט הנה בסברא זו יש ליישב לכאורה גם הא דהקשו התוס' בנדה דיתבטל החוט של פשתן בהבגד. והיינו דלא קשה דהוי זה כטומאת משא. - משום דכל זה הא דטומאת משא הוא רק במב"מ, משא"כ חוט של פשתן בצמר דהוי מבשא"מ.

ל ובזה יש ליישב גם מה שהקשו האחרונים בהא דאיתא בביצה ל"ח אשה ששאלה מים ומלח לעיסת חברתה הרי הוא כרגלי שתיהן, ופריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה. - והקשו הא זה ודאי הוי כטומאת משא דהא נושא הכל ביחד חוץ לתחום, וכיון דאף לאחר הביטול מ"מ כדאיתא דמיא לענין טומאת משא. - א"כ ה"נ ע"כ הוא נושא חוץ לתחום. - אבל יש לומר דכל זה במב"מ משא"כ מים ומלח לגבי עיסה הוי מבשא"מ. - ואין לומר דכיון שבצירופם נגמרה העיסה נחשב למב"מ כמו גבי שאור בעיסה דע"כ שאני שאור. - וכמו שיבואר והוא לפי מה שכתבו הרמב"ן והר"ן בפר"ה דע"ז בד"ה חמרא עתיקא בעינבי וכו' הקשה הרמב"ן ז"ל מדתנן בפר"ב דערלה למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מב"מ וכו' כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ אלמא שאור ועיסה הוי מב"מ ואע"ג דלא הוי חד שמא ולא חד טעמא וקשיא בין לאביי ובין לרבא, ותירץ דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי שאור משום הכי הוי ליה מב"מ מהשתא יעוי"ש. מבואר דלפי"ז מים ומלח לא נחשב למב"מ אעפ"י שבטלים הם בעיסה.

לא אמנם היטב אשר כתב בזה הגאון מלבי"ם בספרו ארצות החיים דף מ"ג במוציא עיקר ועמו טפילה אם פטור על העיקר פטור גם על הטפילה כהא דתנן שבת צ"ה המוציא אוכלין מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לאוכל. - וה"נ כיון שהמים ומלח טפולים להעיסה. - וכיון שאין איסור על העיסה, להכי אין איסור גם על הטפל, יעוי"ש.- והנה אף כי דבר חכמה דיבר. - אבל לא דמי דהכא המים ומלח המה עיקרים להעיסה כי בלעדם אין עיסה.

לב והנה המהרי"ט כתב בח"א סימן ה' דבאיסור הנאה לא שייך ביטול, יעוי"ש. - ולפי"ז הכא במים ומלח כיון דע"כ נהנה מהם, וא"כ לא שייך ביטול, והרי"ז דומה לטומאת משא. - ובדמיון כזה כתב החו"ד בסוף סימן צ"ט יעוי"ש. ונראה דזה נכלל בדברי רב אשי שאמר שם דמילתא דלטעמי' עביד ליתא בביטול.

לג ובעיקר דברי המהרי"ט יש לעיין בסוגיא דפסחים כ"ו ע"ב ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה, אלא לא קשיא הא ר"א הא רבנן וכו' והיינו דזה תליא בזוז"ג. - וקשה הא שאני ערלה שהוא איסוה"נ, ולדברי הר"ן זוז"ג הוא דין ביטול כמו"ש בע"ז בפר' כל הצלמים, וא"כ לא מהני זוז"ג. - ונראה דשאני גורם כיון שאינו עצם האיסור, ואינו דומה לטומאת משא דעכ"פ ישנו להדבר בתור ממש.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

אלא לר''א. דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי וקאמר יאכלנו נקודים או ילושו: מה טעם. לא חשבינן להו חולין גמורין לרבנן כיון דבטלה לר''א הואיל ואית ליה שאני אומר: גזירה שמא יביא כו'. דאי חשבינן להו טהורין לגמרי איכא למיחש כי הוה ליה קב שאר חולין טמאין מייתי לה ומערב לה בקב ועוד ממין זה וקסבר איבטלה לקב קמא ברובא דהאי קב ועוד וכיון דאיכא בהאי קב ועוד משהו אחד ממאה טמא מן התרומה טמאה שנפלו שם ובטלינן עכשיו מוצא טמא ראשון את טמא שני וניעור מתורת טהורה ומצטרף עם זה והוו להו פלגא ופלגא ולא מיבטל אלמא טומאה שבטלה חזרה וניעורה מתורת טהרה: א''ל אם טומאה עוררת את טומאה טהרה יעורר את הטומאה. בתמיה כלומר מים שבקדרה שטהורים היאך יעוררו מים שבציר לטמא: איתיביה. לרבי ירמיה: אפר כשר. של פרה אדומה: אפר מקלה. אפר דעלמא: לטמא. את הנוגע בה כדכתיב והנוגע במי הנדה יטמא (במדבר יט): ואי אמרת טומאה. המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתיה דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה נהי דהאי אפר במגע לא מטמא דכיון דרובו טהור אמרינן באפר מקלה נגע שהוא הרוב אבל במשא מיהא ליטמא דהא מ''מ הטומאה נשא והסיט וקי''ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא בפ''ק דיומא (דף יד.): בטילה בשחוטה. חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטלה נבלה ברוב מלטמא דמין בשאינו מינו בטל והאי מין בשאינו מינו הוא: דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה . ומאן דגריס שאי אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה שבשתא היא דהא אפשר לנבילה שתהא לה תורת שחוטה שלא תטמא כלום כגון כי מסרחא לה פרחה טומאה מינה כדאמרינן לקמן הראויה לגר קרויה נבילה והכי מפרש במנחות בפרק הקומץ רבה: ואי אמרת. טומאה שבטלה כמאן דאיתא דמיא דאי משכחת טומאה אחריתי חזרה וניעורה ה''נ נהי דבמגע לא מטמא דלא אזלינן אחר חתיכת נבילה בשתים דשחוטה: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואוקימנא לעיל משום ביטול ברוב נגעו בה ואי טומאה המתבטלת ברוב כמאן דאיתא דמי תטמא במשא: טומאה חמורה. דהיינו משא: עד לגר. עד שהיא ראויה לאכילת גר תושב אבל אם סרחה ואינה ראויה לגר תו לא מטמאה במשא
סבר אבטלינהו ברובא. תימה מה יועיל הא אין מבטלין [איסור] לכתחלה ואפי' שוגג אם בטלו אינו מבוטל למ''ד בגיטין (דף נד:) נפלו ונתפצעו בין בשוגג בין במזיד לא יעלו מיהו איכא למ''ד התם בשוגג יעלו ושמא הא חשיב שוגג כשסבור שמותר לבטל: ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה כו'. מתוך פי' הקונטרס משמע שבא לדקדק דאין טומאה עוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתא וזה אינה סוגית הש''ס שיבא אביי להקשות על עצמו דפי' דטומאה עוררת טומאה ועוד דתיקשי ליה ממתני' אלא אפילו לא חשיבא טומאה כמאן דאיתא מ''מ בדין הוא על טומאה שעוררת טומאה דאי נמי לא הויא טומאה כמאן דאיתא: נבילה בטלה בשחוטה. ומסיק לענין מגע אבל לענין משא מטמא ועל כרחין כשיש בנבילה כזית במקום אחד דאי לאו הכי במשא לא מטמא כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכד:) דשני חצאי זיתים דנבילה שתחבם בקיסם אפילו הוליך והביא כל היום כולו טהור אלא היכא דמרודד ודבוק זה בזה קצת ותימה אי דנגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפי' נגע בכולו משמע דטהור דומיא דמשא ומיהו היכא דלא נגע כולו בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אין יודע שיהא נוגע בטומאה ולא הוי נמי ספק טומאה ברשות היחיד כיון דבטלה ברוב ועוד יש לפרש כשנימוח הכל יחד נבילה ושחוטה והוי כמו מרודד ואתיא שפיר אפי' לר''ע דהעור והרוטב (ג''ז שם) דאע''ג דפליג התם אפי' במרודד דלא מטמא במשא היינו בעור אבל במרודד בקיסם אפילו ר''ע מודה כדקאמר התם ומודה ר''ע בשני חצאי זיתים שתחבם בקיסם והסיטן שהוא טמא ומוקי ליה במרודד ואפילו לא יהא הסיטן דהתם דוקא אלא אפי' במגע מטמא דאי במגע לא מטמא לא הוה מטמא במשא מ''מ בהאי דהכא לא מטמא במגע דבטל ברוב וקצת תימה דכיון דחשיב הכא חיבור במרודד בקיסם מההוא טעמא דמטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמיא מההוא טעמא גופיה תטמא במגע ויש לחלק וא''ת וכיון דלא אתי הכא לכלל מגע היכי מטמא במשא לר''ע וי''ל דה''מ כגון קולית חתומה שאין יכול ליגע או כגון שני חצאי זיתים על העור דפליגי ר' ישמעאל ור''ע אבל הכא דאיכא שם שיעור טומאה במקום אחד ובר מגע הוא אלא דאין ידוע איזהו בא לכלל מגע קרינא ביה וא''ת מאי שנא דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הרי נושא כזית נבילה ולענין איסור מהני דאפילו איסורין מבטלין זה את זה כדאמר ר''ל בפרק התערובות (זבחים דף עח.) דפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור לכ''ע א''א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק מינה ש''מ איסורין מבטלין זה את זה משמע דבהיתר פשיטא לכ''ע דמבטל את האיסור וה''נ אם נימוחה הנבילה והשחוטה אע''ג דבמשא טמא יהיה פטור אפי' היה אוכל בכדי אכילת פרס אע''ג דמה נפשך הרי אכל כזית נבילה בכדי אכילת פרס וגבי גיד הנשה פריך בחולין (דף צט:) וליבטל ברובא ומשני בריה שאני משמע דאיסור מתבטל ברוב בכ''מ כי לא הוי בריה או את שדרכו וכל שדרכו ובסוף ביצה (דף לח.) גבי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה מייתי עלה נתערב קב חיטין של חבירו בקבים שלו דנהי דלר' יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל וי''ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור ואע''ג דמסתבר דטומאת משא גופיה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ''מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא גזור לענין איסור דלא דמי מטעמא דפרישית: הניחא לבר פדא כו'. תימה אמאי לא פריך מההיא דר''ש דלעיל דנימוק הולד עד שלא יצא ומטעם ביטול ברוב הוא כדמפרש ר' יוחנן בהדיא בפרק המפלת (נדה כז.) ולעיל נמי קאמר דאמרו דבר אחד משמע דטעמא דר''ש כטעמא דר''א בן יעקב ומההיא הוה מצי לאקשויי אפי' לבר פדא דגבי טומאת מת לא שייך טעמא דראויה לגר ומדאינה מטמאה באהל אלמא טומאה כמאן דליתא וי''ל דהוה מצי לדחויי כר''ל דפליג אדר' יוחנן בפרק המפלת (גם זה שם:) דמפרש טעמא משום בלבול צורה דהאי נפל שבשליא אין עליו לא תורת בשר ולא תורת עצמות ולא תולין כמו שפי' בנדה א''נ מטעמא דמת שלם יש כאן הוא דמטמינן שפיר לפיכך לרבי יוחנן כשנטל כל שהו ממנו בדם הלידה טהור דתו ליכא הכא מת שלם ור''ל מטהר ליה מטעם בלבול צורה ועוד י''ל דהוה מצי לשנויי ההיא דנדה כמאן דאמר אין מאהיל וחוזר ומאהיל: טומאה חמורה עד לגר: הא דאיצטריך לעיל רבי יוחנן טעמא משום ביטול ברוב לפי סברתו דאית ליה אחת זו ואחת זו עד לכלב אבל לבר פדא בלא טעמא דביטול ברוב: טומאה קלה עד לכלב. בטומאה קלה פשיטא ליה לכולהו דעד לכלב כדתנן טהרות (פ''ח משנה ו) כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב ובקונטרס פי' דטומאה חמורה משא וטומאה קלה היינו מגע והא דאין חררת דם מטמא במגע דאמרי' בדם הלידה נגע שהוא אב והשתא לפירושו אית נמי לבר פדא הא דא''ר יוחנן לעיל משום ביטול ברוב נגעו בה ואין נראה דכל טומאת נבילה בין מגע בין משא קורא טומאה חמורה והוא עד לגר דהא דריש טעמא בסמוך
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד