דף כו - ב
כיון דעיקר לאו לכפרה אתי, יש לחוש דילמא משהי לה.
או דילמא: כיון דעולה נמי מכפרא אעשה [כיון שיש בעולה כפרה על מצוות עשה שעבר] לא משהי לה, ומותר השער. [1]
תא שמע דלא גזרינן בעולה דילמא משהי לה, ממה ששנינו בברייתא המובאת לעיל:
התולש צמר מבכור תם אף על פי שנולד בו מום, שחטו אסור, בכור בעל מום שתלש ממנו ואחר כך מת, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרים.
וסבורה הגמרא לפרש: טעמא דתולש בכוונה מבכור תם הוא דאסור אף על גב דשחטו, הא נתלש שרי אפילו מבכור תם, ולא חיישינן דילמא משהי לה, דבקרבן שהוא צריך להקריב לא חיישינן שמא ישהנו, [2] וכל שכן עולה תמימה דלא משהי לה, כיון שיש בה גם כפרה.
ודחינן: הוא הדין אפילו נתלש נמי אסור בתם ואפילו לעקביא, והאי דקתני "תולש" להודיעך כחו דעקביא, דבבעל מום אפילו בתולש נמי שרי, כמבואר בברייתא. [3]
ומקשינן: והאנן "נשר" מבעל מום תנן שמתיר עקביא, והאיך שנינו בברייתא שאפילו בתלש מבעל מום מתיר עקביא!? [4]
ומשנינן: תנא במשנתנו "נשר" כדי להודיעך כחן דרבנן, שהם אוסרים אפילו בנשר מאליו -
תנא בברייתא "תולש" בכוונה כדי להודיעך כחו דעקביא, שהוא מתיר אפילו בתולש. [5]
שנינו במשנה: צמר המדובלל שבבכוראת שנראה מן הגיזה מותר, ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור:
ומפרשת הגמרא: היכי דמי צמר שאינו נראה מן הגיזה אלא כתלוש מתחילה?
אמר רבי אלעזר אמר ריש לקיש: כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו, כלומר כפול הוא באמצעיתו, ועיקרו כמו ראשו נראים מבחוץ.
רב נתן בר אושעיא אמר: כל שאינו מתמעך עם הגיזה שגזז עכשיו, אלאנראה עולה למעלה.
ומפרשינן: וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרב נתן בר אושעיא שהחמיר יותר?
אמר רבי אילעא: קסבר ריש לקיש: לפי שאי אפשר לגיזה בלא נימין המדולדלות. כלומר, אין לך גיזה שאין חלקה עולה למעלה, ואם תאמר שבכי האי גוונא אסור, אין לך גיזה מותרת.
הדרן עלך פרק הלוקח בהמה
הערות
[1] מתבאר מן הסוגיא, שאף בעולה תמימה שהשער עצמו אסור בהנאה [שלא כפסולי המוקדשין ובכור בעל מום שיש לומר כהתוספות, שמעשה הגיזה אסור, ולא הגיזה עצמה], מכל מקום כיון דהוממה העולה אחר כך [ופדאה, ובבכור אפילו בלי פדיון] ושחטה, הותר גם השער שנשר בהיותם תמימים וקדשי מזבח, וכל מה שיש לדון בזה הוא משום גזירה דרבנן שמא ישהנו. וביאר החזון איש [בכורות כא י]: מן הדין אפילו נשר מבכור תם, והומם ושחטו מותר, דכיון דהומם וחשיב כנפדה גם הצמר שנשר בכלל היתר. והוסיף עוד: ומשמע דמן התורה מותר הצמר שנשר מהבכור תיכף כשהומם אף אם לא שחטו עדיין, דהא לרבי יוסי עקביא מתיר אף בנשר מבעל מום ומת ולא בא לכלל היתר, ואין מקום לחלק בין נשר מבעל מום, לבין נשר והומם. [בפשוטו דבריו צריכים ביאור, שהרי בנשר מבעל מום אין איסור כלל מן התורה לשיטת התוספות, ואיך נלמוד מזה להתיר איסור הנאה משער של קרבן תמים, ואפילו להסוברים שאף בפסולי המוקדשין אסורה הגיזה עצמה, כבר צידד המנחת ברוך לומר, דלרבי יוסי המתיר לעקביא אפילו במת, אכן אין איסור מן התורה לכל הראשונים, וכמובא בהערות לעיל].
[2] אין מצוי בגמרא, שתאמר הגמרא תחילה דבבכור לא תיבעי לך, וכשבאה הגמרא לפשוט את הספק מוכיחה הגמרא שאף בבכור יש מקום לדון.
[3] בעייתו של רבי ינאי נתבארה בפנים על פי שיטתו של רש"י. שהספק הוא בהנאת שער שנתלש מן העולה ושוב הוממה ושחטו. אבל התוספות בעמוד א צידדו לפרש, דאיירי בעולה תמימה שנשחטה למזבח, שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח והעור לכהנים, ומיבעי ליה בצמר שנתלש אי משתרי נמי בהכי, [ומשום שיש לחוש שמא ישהנו].
[4] קושיא זו אינה קשורה בנידון הגמרא לעיל, אלא סתירה מלשון משנתנו לדברי הברייתא המפורשים.
[5] א. כתבו התוספות לעיל כה א: בכולה שמעתין מוכח שאין איסור מחיים מן התורה בגיזה עצמה של פסולי המוקדשין, ורק מדרבנן ומשום גזירה הוא אסור [וכבר הובא תחילת דבריהם בהערות לעיל כה ב], והא דדרשינן לעיל מ"תזבח" הוא למעט את מעשה הגיזה ולא את הגיזה עמה. והקשו על זה מסוגיא דחולין לו, וכתבו: וכי תימא הא דשרי מדאורייתא [כדמוכח מכולה שמעתין] היינו בנשר, אבל גוזז דמתכוין אסור - זה אינו, משום "דאפילו בתולש פליגי כדמוכח בסוף פירקין [היינו כאן], דשרי עקביא, מכלל דכי אסרי רבנן - מדרבנן דוקא". [פירוש, הרי לא נחלקו עקביא וחכמים אלא במה שנזכר בגמרא שרבנן גזרו, ועקביא לא גזר, וכיון שלדעת עקביא מותר אפילו בתולש בהכרח שאין כאן איסור מדאורייתא אפילו לרבנן, שלא נחלקו אלא בגזירה] - ועוד דאפילו בעולה תמימה לא מיתסרא הגיזה אלא מדרבנן, כדמוכח לקמן [היינו בסוגייתנו] גבי תולש צמר מעולה תמימה. והוכחתם השניה צריכה ביאור, שהרי מה דלא מיתסרא בעולה תמימה הגיזה עצמה רק מדרבנן, הרי ודאי אין זה משום שהגיזה עצמה לא נאסרה כלל וכדעתם גבי פסולי המוקדשין, שהרי שער קדשי מזבח הם, ובהכרח שהתירו הוא משום שהומם ונשחט ומועיל אף למה שכבר נתלש, וכמו שהובא בהערה לעיל בשם החזון איש, ואם כן, האיך הוכיחו מזה דבפסולי המוקדשין אין איסור אפילו מחיים, ולא אסרה תורה אפילו מחיים אלא את מעשה הגיזה ולא את הגיזה עצמה! ? וראה ראשית בכורים, וחזון איש בכורות כא י מה שכתבו בביאור דבריהם. ב. כתב מהרי"ט אלגאזי [מב ב]: מסקינן דעקביא מתיר אפילו בתולש בכוונה, והברייתא דנקט תולש להודיעך כחו דעקביא. ויש לחקור: אי האי "תולש" הוא בדוקא, דדוקא בתולש דקיימא לן כרבי יוסי בן משולם לעיל כה א, דתולש לאו היינו גוזז, ובתלישה אינו עובר על לאו, הוא דמתיר עקביא, דכיון דלא גזז כאורחיה, לא קנסינן ליה לאסור הגיזה עולמית אפילו לאחר שחיטה, אבל בגוזז ממש אפשר דאפילו עקביא מודה דאפילו אחר שחיטה אסור, [ואם תאמר אם כן, מאי רבותא דתולש], היינו רבותא: דהוה אמינא, דכיון דתולש בכוונה והורה על עצמו שרוצה ליהנות מהגיזה, בכהאי גוונא מודה דגזרינן דילמא אתי להשהותו, דלא דמי לנשר מאליו דלא גילה דעתו שהוא רוצה ליהנות מהגיזה, ומשום הכי לא גזרינן דילמא אתי להשהותו, [וכעין סברת החזון איש המובאת בהערה סוף עמוד א], אבל אי גזז גיזה גמורה, ועבר על לאו, אפשר דמודה דקנסינן ליה [שלא יהנה ממנו אף לאחר שחיטה], דאם לא כן היה לו להשמיענו רבותא דאפילו גוזז מותר, ולמה נקט התנא לישנא דתולש דמשמע דוקא תולש. והוכיח דלאו דוקא תולש אלא אפילו גוזז, מדברי התוספות המובאים באות א, שהרי הוכיחו מהמבואר בסוגייתנו - דאפילו בתולש לא אסרי רבנן אלא משום גזירה שמא יתלוש - שאין לחלק ולומר, שבתולש אסור מן התורה ובנשר מאליו מותר מן התורה. ואם איתא דתולש שבסוגייתנו דוקא הוא, מה ראיה מייתו לגוזז, הא אכתי יש לומר, דבגוזז דעבר על לאו - אסור מן התורה, ודוקא בתולש דקיימא לן דתולש לאו כגוזז הוא דהוה מדרבנן. ומבואר מדבריו שהבין את חילוק התוספות שמחלקים בין עבר איסור ללא עבר. וזה לכאורה תמוה - ראה באחרונים - דמה סברא יש לחלק בדאורייתא בין עבר איסור או לא עבר איסור. [ויש שפירשו את כוונתם, שעיקר חילוקם הוא בין נתכוין לתלוש כדי ליהנות מן הצמר, לבין נשר מאליו, והיינו, דצמר שעל הבכור עצמו נראה שאסור ליהנות ממנו, שהרי כשמת טעון קבורה גם שערו כמבואר בתחילת הסוגיא, ורצו התוספות לומר שכוונת התורה באיסור הגיזה לא היה על מעשה הגיזה אלא יסוד האיסור הוא הנאה מן הצמר שעל הבכור, דכיון שמתחילה גזז על מנת ליהנות מן הצמר חשוב כאילו נהנה מן הצמר שעל הבכור, מה שאין כן בנשר מאליו, שכבר אינו חלק מהבהמה].
פרק רביעי - עד כמה
מתניתין:
עד כמה זמן ישראל חייבין ליטפל בבכור, ולהתעסק בו ולגדלו עד שיתנו לכהן?
בהמה דקה, חייבים לטפל בה עד שלשים יום, ובבהמה גסה, חמישים יום.
רבי יוסי אומר: בבהמה דקה צריך לטפל בה שלשה חדשים מפני שטפולה של דקה מרובה. דכיון ששיניה דקות אינה יכולה לחיות בלא אמה.
ומאימתי הוא מונה לו? אם תם הוא, מונה לו מיום שמיני שרק מאותו היום הוא ראוי להקרבה. [1]
ואם אמר לו הכהן בתוך זמן זה שמוטל על הבעלים לטפל בה - תנהו לי, ואני אטפל בו, הרי זה לא יתננו לו, משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שטורח עבור ישראל כדי שיתן לו מתנות כהונה.
ואם הבכור בעל מום הוא, ואמר לו הכהן - תנהו לי קודם הזמן, כדי שאוכלנו - מותר לישראל ליתן לו, הואיל והוא ראוי לאכילה לאלתר אין זה ככהן המסייע בבית הגרנות.
ובשעת שהיה המקדש קיים והבכור היה קרב למזבח. הרי אם היה בכור תמים ואמר לו, תן לי [ולא אטפל בו, אלא] ואקריבנו, מותר ליתן לו.
מצות הבכור שיהיה נאכל שנה בשנה, היינו תוך שנה ללידתו. בין אם הוא תם, בין אם הוא בעל מום, שנאמר: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה".
ואם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש.
נפל בו מום לאחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום.
גמרא:
והוינן בה: מנא הני מילי שחייב הישראל לטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובבהמה גסה חמשים יום?
אמר רב כהנא: דאמר קרא, "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי". "כן תעשה לשורך לצאנך".
והכי דרשינן לה: "בכור בניך תתן לי" - שלאחר שלשים יום תפדנו.
"כן תעשה לצאנך" - תתנו לאחר שלשים יום.
"מלאתך ודמעך לא תאחר". "מלאתך", אלו הבכורים, "לא תאחר" - אלא תביאם לבית הבחירה.
וכשם שהבכורים באים לאחר חמישים יום שבין פסח לעצרת - "כן תעשה לשורך", שתתננו לכהן לאחר חמישים יום.
ומקשינן: איפוך אנא? ונדרוש: בכור בניך תתן לי - כן תעשה לשורך. ונאמר, שזמנו לטיפול הוא שלשים יום כפדיון הבן. מלאתך ודמעך לא תאחר - כן תעשה לצאנך. ויהיה זמנו של צאן לטיפול, חמישים יום.
ומתרצינן: מסתברא, דדרשינן דמוקדם למוקדם. שהנכתב מוקדם בפסוק הראשון - הבאת בכורים - ילמד על הנכתב מוקדם שבפסוק השני - שור. דמאוחר בפסוק הראשון - פדיון הבן - ילמד לדמאוחר - על צאן, שנכתב השני, בפסוק השני.
ומקשינן: אדרבה! הוה ליה למדרש, דסמיך ליה לדסמיך ליה. שסוף הפסוק הראשון - "בכור בניך", ילמד על הסמוך לו, שהוא הראשון שבפסוק השני - "כן תעשה לשורך".
אלא אמר רבא: מהכא דרשינן לה. "כן תעשה לשורך". והאי קרא אייתר, דהוה ליה למכתב בכור בנך שורך וצאנך תתן לי. וקאתי למדרש: הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך.
ומקשינן: ואימא בעינן שיתין יומין? והפסוק בא להוסיף עשיה שלשים יום, על העשיה של פדיון הבן!?
ומתרצינן: לא מסרך [כמו - מסר לך] הכתוב שיעור עשיה. אלא לחכמים מסרם, והם אמרו חמשים יום.
תניא כוותיא דרבא: "בכור בניך תתן לי - כן תעשה לצאנך". מלמד שבהמה דקה מטפל בה שלשים יום, ואחר כך נותנה לכהן.
יכול אף לשורך גם כן שלשים יום, ולא חמישים?
תלמוד לומר: "תעשה". הוסיף לך הכתוב, עשיה אחרת בשורך. ולא מסרך הכתוב, אלא לחכמים.
מכאן אמרו: עד כמה ישראל חייבין לטפל בבכור? בבהמה דקה שלשים יום. בגסה חמשים יום.
רבי יוסי אומר: בדקה מטפל בה שלשה חדשים. ואחר כך נותנה לכהן. והטעם שמגדלה כל הרבה זמן: מפני שטפולה של בהמה דקה מרובה. מאי מפני שטפולה מרובה?
תנא: מפני ששיניה דקות, ואינה יכולה לאכול עשב. ואם לא תהיה עם אמה תמות.
שנינו במשנה: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי, הרי זה לא יתן לו:
והוינן בה: מאי טעמא לא יתן לו?
אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. שמונע מהישראל את הטרחה בטפולה במשך הזמן שצריכה להיות אצלו ותמורת זה הוא נותן לו את הבכור. וזה ככהן המסייע לבעל השדה לדוש ולזרות את התבואה בבית הגרנות כדי שיתנו לו את התרומה, ואסור כדלקמן.
תנו רבנן: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הגרנות כדי לקבל תרומות ומעשרות, ובבית המטבחים כדי לקבל זרוע לחיים וקיבה -
אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן. ואם עושין כן, שטורחים אצל הבעל הבית כדי שיתן להם מתנות - חיללו קדשי השם!
ועליהן הכתוב אומר: "שחתם ברית הלוי". ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".
מאי ואומר?
וכי תימא שחילול התרומות ומעשרות מיתה לא מחייב -
תא שמע: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".
ובקשו חכמים לקונסן. את בעלי הבתים שנותנים להם לסייע בבית הגרנות, והקנס - להיות מפרישין עליהן תרומה ומעשר משלהם פעם שניה.
ומפני מה לא קנסום חכמים?
כי חששו דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. שמא כשיבוא לעשר טבל גמור [שחייב בתרומות ומעשרות מהתורה] יעשר עליו מפירות אלו שחייבים בהפרשה רק מדרבנן, שמן התורה הם כבר מעושרים. ולכן לא קנסום חכמים לעשר שוב.
הערות
[1] ואם נולד בעל מום, מונה לו מיום שנולד. [והוא שכלו חדשיו], שהרי נראה לאכילה ביום לידתו. אבל אם לא ידע שודאי כלו לו חדשיו, מונה מיום שמיני. [רמב"ם בכורות פ"א ה"ח].
או דלמא. כיון דמכפרא אעשה דאמרינן דבאה על עשה ועל לא תעשה שניתק (על) לעשה:
דבבעל מום אפילו תולש שרי. ולא בתם:
והאנן נשר תנן. בבעל מום ולא תולש:
תנא נשר להודיעך כחן דרבנן. דאפילו נשר דממילא אסרי אבל לעולם ה"ה לעקביא דתולש נמי מתיר:
תנא תולש להודיעך כחן דעקביא. דמתיר בשחיטה:
כל שעיקרו של שער. תולש והפוך העיקר כלפי ראשו וראשו אצל העור נראה שמחיים נתלש:
שאינו מתמעך עם הגיזה כלומר שאינו מחובר שוכב בשוה עם שאר הגיזה אלא נתלש ויוצא כמעט חוץ משאר הגיזה:
קסבר. האי נמי שעיקרו הפוך כלפי ראשו ואינו יוצא חוץ משאר הגיזה היינו נראה עם הגיזה. קסבר ריש לקיש שעיקרו הפוך הוי ודאי אינו נראה עם הגיזה יותר ממה שאינו מתמעך דהכי אורחא דגיזה לפי שאי אפשר לגיזה בלא נימין המדולדלות:
הדרן עלך הלוקח
ישראל חייבין ליטפל בבכור. כלומר עד כמה ישראל חייב לגדל את הבכור קודם שיתנהו לכהן:
בדקה ל' יום ובגסה נ' יום. כדמפרש בגמ':
אמר לו הכהן בתוך זה הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן. דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות דאין נותנין לו תרומה דנראה כאלו נתנה לו בשכירותו אף כאן נמי נראה כאילו נותנו לו בשביל אותה הנאה שנכנס במקומו בטיפולו:
ואם אמר לו בתוך הזמן כשנפל בו מום תן לי שאוכלנו מיד מותר הואיל ואין (רוצה) [צריך] הכהן לקיימו לא נראה כמסייע אבל בסתם הוא לא יתננו לו שאינו יכול לאוכלו מיד עד שיפול בו מום שלא בזמן בהמ"ק:
מנא הני מילי. דל' יום חייב ליטפל בו:
דאמר קרא בכור בניך תתן לי וכתיב בבניך מבן חדש תפדה וכן תעשה לצאנך נמי. מלאתך ודמעך לא תאחר וגרסי' במכילתא מלאתך אלו הבכורים שנוטלין מן המלא. ודמעך זו תרומה ומטמת גדוליה. למ"ה. ובכורים ואנן דמביא וקורא היינו מפסח ועד עצרת דאיכא נ' יום וכן תעשה לשורך היטפל בו נ' יום:
איפוך אנא. דאימא בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך:
מסתברא דמקדים לדמקדים. מלאתך דמוקדם לפסוק הקיש לשורך שמוקדם לצאנך. ובכור בניך דמאחר אחר מלאתך תן לצאנך דמאוחר (אחר) לשורך:
דסמיך לדסמיך. בכור בניך סמיך לשורך:
אמר קרא תעשה לשורך. דההוא תעשה לא צריך כלל אלא להוסיף עשייה בשורך יותר מצאנך:
ואימא שיתין. הואיל דהוסיף לימא פי שנים מצאנך דהיינו שיתין:
לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. כלומר דלא אמר שיתין כפלים שבצאן אלא חכמים הוא דמפרשי נ' יום וסמכו אמלאתך ודמעך לא תאחר:
מפני ששיניה דקות. ולא יכולה (ליכל) [למיכל] יפה עד ג' חדשים:
הכהנים המסייעים בבית הרועים. לשמור או להאכיל כדי שיתנו להם הבכורות ולויים ועניים [המסייעים] בבית הגרנות מפני מעשר ראשון ומעשר עני והכהנים המסייעים בבית המטבחיים בשביל המתנות:
ואם עשו כן. שנתנו להן בשכרן:
חיללו. הוציאו התרומה והמעשר לחולין שאין בהן דין קדושה ולא יפה עשו ולא יצאו חובתן ויש בדבר עון מיתה:
תרומה ומעשרות פעם שניה משלם:
אלא משום דדלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב דאי מחייבינן ליה לאפרושי תרומה אחריתי סבר הך גברא כולי הך תבואה טבל ודאי כאילו לא נתרמה כלל ואי אית ליה טבל אחריתי דודאי טבל אתו לאפרושי עליה מהך תבואה שכבר נתן ממנה והיא כבר נפטרה (דסבר דלאו משום קנסא הוא דקנסינן ליה לאפרושי תרומה אחריתי אלא משום חיוב גמור) ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולהכי לא קנסינן ליה:
פרק רביעי
א משנה, עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור בדקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. - ויש לעיין אם ליכא חיוב נתינה כלל קודם הזמן הזה. - או"ד דהחיוב נתינה איכא גם בלידתו רק הטילה תורה חיוב טיפול על הבעלים עד הזמן שקבעה תורה. - והנה מלשון התנא בהמכילתא שמות כ"ב דשנה הקיש בכור בהמה לבכור אדם מה בכור אדם אתה מטפל בו שלשים יום אף בכור בהמה אתה מטפל בו שלשים יום יעוי"ש. משמע מזה דאין חיוב כלל קודם שלשים יום כמו גבי בכור אדם דליכא חיוב פדייה מקודם. וגם אם פדה מקודם אינו פדוי, - אמנם מלשון המשנה ששנה התנא עד כמה ישראל חייבין ליטפל, משמע דהחיוב מוטל עליו תיכף מהולדו, ורק חיוב טיפול איכא על הבעלים, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מבכורות הי"ד שכתב וז"ל אין נותנין את הבכור לכהן כשיולד שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט ויתננו לכהן יעוי"ש. - וכן יש להוכיח מהא דתנן דאם אמר הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי"ז לא יתננו. ומפורש בגמ' הטעם מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, אבל בעיקר הנתינה יצאו הבעלים ידי חובתן. - וא"כ יש להבין מדוע ישונה מבכור אדם אעפ"י שהקישה התורה בכור בהמה לבכור אדם. - ואעפ"י דשאני בכור בהמה דנתקדש מרחם, אבל עכ"פ לענין חיוב נתינה צריך להיות שוה לבכור אדם.
ב ונראה דזה נלמד מהא דהקישה התורה לבכורים בהא דסמכה התורה הא דבכור בהמה למלאתך ודמעך. - דהתם החיוב תיכף והחיוב הבאה לאחר זמן דהיינו עד עצרת, ומזה ידענו זמן הטיפול לדקה שלשים יום ולגסה חמשים יום.
ג גמרא, מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא וכו' מסתברא דמוקדם למוקדם ומאוחר למאוחר. ופריך אדרבה דסמיך לי' לדסמיך לי' אלא אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך עשייה אחרת בשורך יעוי"ש. - ויש לעיין אם רבא סבר דרשת רב כהנא גם כן, דהיינו דסבר דמוקדם למוקדם, ורק בשביל הקושיא דאדרבה דסמיך לי' לדסמיך לי'. - משני רבא דזה מורה לנו הא דכתיב תעשה. - או"ד דלא סבר כלל דרשת רב כהנא. - ועיקר הלימוד מהא דכתיב תעשה. - ונפק"מ לדינא דאם סבר הלימוד דהסמיכות זמנו בדיוק כמו בכורים שהוא חמשים יום, אבל אם לא סבר הסמיכות, ועיקר הלימוד מתעשה יש כח לחכמים להוסיף עד ששים יום, וזהו עשיית אחרת כפול מבכור אדם שהוא שלשים יום. - והנה מהא דפריך הש"ס לקמן ואימא שיתין, משמע דלא סבר רבא דרשת רב כהנא. - והנה לפי"ז הגירסא בזה אלא אמר רבא, וכן גרס המהרש"א, וע"כ כוונתו דלא סבר רבא דרשת רב כהנא.
ד ואיכא נפק"מ לדינא ג"כ דלדרשת רב כהנא נשלם הזמן הטיפול ביום החמשים גופא כמו בכורים שהוא ביום החמשים עצמו. - משא"כ לרבא דיליף מתעשה לא בעינן דוקא ביום החמשים. - וממילא גם כשמשני הש"ס לא מסרך הכתוב אלא לחכמים, והם אמרו חמשים יום הוי הטיפול לבעלים, ע"כ לא הוי הכוונה ביום החמשים עצמו. - וזהו דלא כרב כהנא דלדידי' נשלם הזמן בחמשים עצמו, וכמו שכתבו התוס' אעפ"י דלא הוי כמו בכור אדם דבעינן שלשים יום שלימין.
ה אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש כדרשת רב כהנא יעוי"ש. וכן מפרש הברטנורא בהמשנה. - ותמוה מדוע לא פירשו כמסקנת הש"ס. - ומצאתי בריט"א שהקשה בזה יעוי"ש.
ו ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם שם בפיה"מ וז"ל וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר, אלא כשיחול החוב עליו, ופחות שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת לפיכך נתן לו ליטפל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום עכ"ל, מבואר שמפרש דהזמן שקבעה לו תורה הוא לזמן החיוב לומר שקודם הזמן הזה אין עליו חיוב נתינה. - אבל יש עליו חיוב טיפול. - והיינו דסבר הרמב"ם שתי הדרשות דרשת רב כהנא לזמן החיוב, ודרשת רבא על חיוב טיפול שהוא מלעשות, וע"כ דלא גריס הרמב"ם אלא אמר רבא. - וזהו כי שתי הדרשות נחוצות. - והחמשים יום לגסה מטעם שהוא פחות, ויש לנו לתפוס הפחות לחיוב ולטיפול וזהו כעין שאמרו רבותינו תפסת מרובה לא תפסת. - וע"כ מפרש הרמב"ם דזהו הביאור בש"ס שאמרו לא מסרך הכתוב אלא לחכמים.
ז והנה יוצא מזה דהחיוב נתינה מתחיל בצאן לאחר שלשים, ובשור לאחר חמשים כדרשת רב כהנא. - והיינו מוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר.- והסמיכות דבכור שור לבכור אדם בא ללמדנו על זמן הטיפול. - והיינו שעוד חיוב חדש הטילה התורה שמחויב ליטפל עד זמן החיוב. - וזה מורה הא דלעשות. - ולכאורה קשה מדוע לא אמרינן דחיוב טיפול שוה לשור ולצאן. - הנה הקשה בזה השיט"מ וכתב דזה נלמד מדלא כתיב וכן תעשה לבהמתך. וע"כ דכוונת התורה דחיוב טיפול תלוי עד זמן החיוב, וכיון דהזמן החיוב בצאן דומיא דבכור אדם מטעם דרשת רב כהנא, להכי חיוב טיפול רק עד זמן החיוב.- כן נראה בביאור פירושו של הרמב"ם.
ח והנה בעיקר הקושיא של השיט"מ אימא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב לתרווייהו. - יש לעיין הלא בהדיא כתיב וכן תעשה לשורך לצאנך. - וא"כ קאי אתרווייהו. - וכן מבואר לקמן נ"ו דממעט לקוח ומעשר ממעט מתרווייהו, אבל ע"כ הפירוש דקאי אתרווייהו עד זמן החיוב של כל אחד ואחד לומר שעד הזמן החיוב הטילה התורה חיוב טיפול, וכפי פירושו של הרמב"ם.
ט והנה לפי"ז תקשה טובא דכיון דדרשינן מתעשה ללמד על חיוב טיפול. - א"כ איצטרך הכא הא דתעשה המורה לנו דיש חיוב טיפול שהוא בגדר עשייה. - א"כ היאך יתפרש הסוגיא לקמן נ"ו דממעט לקוח מחיוב מעשר מהא דאיתקש בכור בהמה לבכור אדם מהא דכתיב כן תעשה לשורך לצאנך. - ופריך שם והא בבכור כתיב, ומשני אם אינו ענין לבכור דליתא בעשייה דברחם קדוש, תנהו ענין למעשר בהמה יעוי"ש, וקשה הא גם בבכור שייך עשייה הא דמחויב בטיפול. - והנה התוס' שם הקשו תימה דבריש פרק עד כמה וכו' וי"ל הא דדרשינן לי' בבכור משום דכתיב בבכור, אבל מאחר דאפקי' רחמנא בלשון עשייה דרשינן לי' למעשר משום דבבכור לא שייך קדושת עשייה יעוי"ש. - אבל קשה לפי מה שביארנו הלא גם בבכור שייך עשייה הא דמחויב לטפל עד זמן חיוב הנתינה. - ואפשר דכוונת התוס' משום דכוונת התורה תעשה קאי גם על הקדושה. וזה לא שייך בבכור, ולזה דייקו וכתבו קדושת עשייה.
י אבל יש לעיין היכן מצאו התוס' הוכחה דתעשה קאי גם על הקדושה. - וריט"א מדייק ג"כ טובא בזה, יעוי"ש.
יא ונראה בסברת התוס' דסברי דבאמת ע"כ הא דאמרה תורה לעשות בשורך בצאנך דקאי הא דלעשות גם אצאנך. - אמנם מדלא אמרה תורה לעשות בבהמתך, מוכח דכוונת התורה ע"כ להסמיך לעשות לשורך לאפוקי מהסמיכות לומר שלא נדרוש אדסמיך לי', רק נדרוש מוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר. - כיון דהסמיכות זה מורה דהוספה שייך גבי בכור. - אבל ע"כ אין לומר דלעשות קאי רק אשורך לחודיא ולא אצאנך, דע"כ קאי לעשות גם אצאנך כפשטי' דקרא. - וכיון דמקוים דרשא דמוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר. - אנו יודעים דהטיפול דגסה חמשים ודקה שלשים. - ולפי"ז קשה היאך נקיים הא דלעשות אצאנך כיון דליתא בעשייה כלל דלענין טיפול אנו יודעים מהא דמוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר. - ולענין קדושה הלא זה לא שייך בבכור דמאיליו קדוש. - ועל זה קאמר הש"ס שם אם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר. - ומזה מוכח דע"כ כוונת התורה גם לענין קדושה. - וזהו כוונת התוס' שם. -
יב ובזה יש ליישב גם פירוש הרמב"ם והברטנורא שפירשו אליבא דרב כהנא וסברי דלא נדחה דברי רב כהנא כלל. - והיינו דרבא דמשני בהא דתעשה הסמוך לשורך, ולא כתבה תורה בהמתך, זה מורה למעט דרשא דהסמיכות לדרוש אדסמיך לי', מטעם דהסמיכות תעשה לשורך ממעט למידרש אדסמיך ליה. - וממילא דרשינן מוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר. - ובזה יש לפרש גם דברי רגמ"ה שמפרש בהא דקאמר הש"ס לא מסרך הכתוב אלא לחכמים, היינו דסמכו אמלאתך ודמעך יעוי"ש, וע"כ הכוונה כמו שכתבנו. - ופשיטא דלפי"ז לא גרסי בגמ' אלא אמר רבא. - ואדרבה רבא מקיים דרשת רב כהנא - וממילא אתי שפיר הא דדרשו לקמן נ"ו למעט לקוח מתעשה. - מטעם דע"כ קאי הא דתעשה גם אצאנך. - ובאופן דשייך עשייה, וזהו לענין מעשר. וע"ד הטיפול עד זמן החיוב אנו יודעין כמו שדרש רב כהנא. - וזה מורה מהא דהסמיכה תורה שורך לתעשה לגלות לנו למידרש מוקדם למוקדם ודמאוחר למאוחר. - אבל עצם העשייה קאי גם אצאנך, ובמקום דשייך עשייה, וזהו לענין קדושה, דהיינו לגבי מעשר, ומיושב הכל לנכון כמוש"נ.
יג שם, במשנה, אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן לו, ומפרש בגמ' מ"ט אמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.- ויש לעיין כיון דילפינן מהא דבכור בניך שהזמן חיוב הנתינה דומיא דבכור אדם, א"כ מדוע לא אמרינן דלא הוי נתינה מקודם כמו גבי בכור אדם, ויש לומר דשאני בכור בהמה דמרחם קדוש, והרי הוא תיכף שייך להכהן, עי' בתמורה ח', בספרנו נזר הקודש לתמורה שם, ורק חיוב נתינה קבעה תורה זמן. - משא"כ בכור אדם דהבכור לא שייך להכהן, וקבעה תורה זמן לפדייה, היינו שמעתה בכלות שלשים בא חיוב פדייה. שם ת"ד הכהנים והלוים וכו' אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן וכו'. - והנה לענין דיעבד אינו מבואר. - אמנם בירושלמי פר"ו דדמאי ה"ב מבואר גם לענין דיעבד, ועי' בספרנו נזר הקודש לתמורה ח' בזה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0