דף כז - א
תנא, ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים. והתנא מפרש מה היא טובת ההנאה: כיצד: ישראל שהפריש תרומה מכריו, ועדיין לא נתנה לכהן. ומצאו ישראל אחר. ואמר לו: הא לך סלע זה ותנהו את התרומה לבן בתי שהוא כהן - מותר לעשות כן.
אבל אם היה כהן אומר לישראל הא לך סלע ותן לכהן אחר, שהוא קרוב שלי, את התרומה שהפרשת - אסור. מפני שהתרומה ראויה לאותו הכהן עצמו, ונראה הדבר ככהן המסייע בבית הגרנות.
ומקשינן: ותנא דברייתא שאמר שבכולן יש טובת הנאה לבעלים והדר פריש "כיצד - ישראל שהפריש תרומה", מאי טעמא לא קאמר נמי מתנות כהונה, וכגון טבח שהפריש מתנותיו, ורועה שנולדו לו בכורות.
ומתרצינן: אמר לך: תרומה - הטעם שהותרה טובת הנאה שבה, כיון דקדושת הגוף היא.
דכיון דלא מתחלא, שלעולם קיימא בקדושתה, לא אתי אנשי למיטעי בה ולחשוב שהמעות שנתן עבורם חיללו את קדושת התרומה.
אבל הני מתנות כהונה, דקדושת דמים נינהו, שאם הכהן רצה למכור לישראל זרוע לחיים וקיבה רשאי, הרי כיון דאין בהם קדושת הגוף [שמותרים באכילה לזר], אתו למיטעי בהון.
שיתכן וקא סבר אותו שנתן את המעות לכהן - תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי שנתן לכהן עבורם, ואתא למינהג בהם מנהג דחולין, בכך שלא יאכלם דרך גדולה וכבוד, בצלי וחרדל, ולכן אין בהם טובת הנאה לבעלים.
מדין תורה חיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא רק בארץ ישראל. ונביאים שהיו בזמן חורבן הבית הראשון התקינו שיהיו מפרישין תרומות ומעשרות גם בבבל מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל.
והחכמים שהיו אחר דורו של עזרא תקנו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. [2]
להלן בסוגיה כמה דינים בהן הקילו בתרומת חוצה לארץ מתרומת ארץ ישראל. [3]
אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שחובתה מדרבנן - אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות. דלא חמירא כל כך.
רב חמא יהיב לשמעיה. היה נותן למשמשו שהיה כהן, תרומה בשכרו.
אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב חולין. מה שאין כן תרומה דאורייתא שבטילה באחד ומאה. ותרומה זו שבטלה ברוב מותרת לזר [4].
רבה, שהיה כהן, היה מבטלה לתרומת חוץ לארץ ברוב. ואוכלה לה בימי טומאתו.
רב הונא בריה דרב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא דתרומה, כשהיה לו יין מתרומת חוצה לארץ, הוי רמי, היה נותן לתוך כלי אחד, תרי נטלי שני ספלים יין דחולין, וחדא נטלא וספל אחד יין דתרומה. והיינו, שהיה מערב שני חלקים של יין חולין עם חלק אחד של יין תרומה.
ומכאן ואילך, רמי חדא ושקיל חדא. היה נוטל מאותה התערובת שבכלי ספל אחד יין, ומניח בכלי ספל יין אחר של תרומה. ובצורה שכזאת היה מבטל את כל התרומה.
ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ - אוכל והולך ואחר כך מפריש. דמשייר כדי תרומה ממה שאוכל, ומפרישה לאחר אכילה [5].
ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה, אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. והן: בעלי קרי, וזבין וזבות, ונדות ויולדות. אבל טמא מת וטמא שרץ מותר לאוכלה.
והני מילי שאסורה בטומאה היוצאת מן הגוף - לאכילה. אבל בנגיעה לית לן בה. ואף על גב שמטמאה לא איכפת לן, כיון שאינו מוזהר לשומרה שלא יטמאנה.
אמר רבינא: הילכך, כיון שלמדנו שנגיעה מותרת. אשה שטמאה נדה - קוצה לה חלה! יכולה היא להפריש חלה מהעיסה.
ואוכל לה כהן קטן שעדיין לא ראה קרי, ולא נטמא בטומאה היוצאת מגופו.
ואי ליכא כהן קטן - שקלה לה לחלה שנטמאה על ידה בריש מסא [הכלי שחותים בו גחלים], ושדיא בתנורא. שתשליכנה לתנור באמצעות הכלי שרגילה לחתות בו גחלים כדי להמנע ככל האפשר מנגיעה בטומאה.
והדר - מפרשא חלא אחריתי! שתקנו חכמים שתפריש חלה נוספת, כי היכי דלא תשתכח תורת חלה. ואוכל לה לחלה האחרת אפילו כהן גדול שהגיע למצוות. שהרי החלה האחרת אין בה קדושה, וכל חיוב הפרשתה הוא מכח תקנה שלא תשכח תורת חלה.
רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא, היו הולכים בספינה. סליק רב עמרם לאפנויי לנקביו.
אתאי ההיא איתתא, עלת קמייהו. אמרה להו: טמא מת - מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ מיד לאחר טבילתו, קודם הערב שמש.
אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא:
הערות
[2] עיין רמב"ם תרומות פ"א ה"א.
[3] יש הסוברים שתרומת חוצה לארץ דסוגיין כוללת אף את סוריא. ויש סוברים שאין סוריא בכלל. ויש אומרים שכל הארצות הסמוכות אינם בכלל. והסוגיה כאן היא רק לגבי תרומה של בבל שהיא יותר מרוחקת משאר מקומות ואין חשש שתתחלף בתרומת הארץ. דרך אמונה פ"ז מתרומות ס"ק נ"א.
[4] ועיין בתוס' שהכוונה שיאכלנה כהן טמא.
[5] הראשונים והאחרונים דנו במסכת ביצה [ט א] כיצד מועילה הפרשה אחר אכילה. הרשב"א כתב שחלת חו"ל אין בה משום טבל, וכן פסק בפסקי חלה [שער ד'], וכן נקט בעל המאור שאינה טבולה כל עיקר. ועיין בר"ש [פ"ד דחלה משנה ח'] ובמאירי חולין צח ב, ובטור [יו"ד שכ"ג] שהלכו בדרך זו. והוסיף הראב"ן [סימן נ"ד], שההפרשה בסוף נתקנה רק בכדי שלא תשכח תורת תרומה. וכתב מהרי"ט אלגאזי [פ"ד אות מ"ז] ובית מאיר [יו"ד שם] שלדבריהם לא גזרו טבל בעיסת חו"ל אלא חייבו אותה במצוות הפרשה בעלמא, כמו חיוב ראשית הגז, שאינו אוסר את הצמר. ובאמת אם לבסוף לא יפריש חלה, אינו עובר איסור באכילתו. ועיין חלקת יואב [או"ח י"ד] שהוכיח כן. אולם בדרך אמונה [תרומות פ"א צה"ל י"ח] דחה הראיה מדברי הראשונים, וביאר שאמנם אין העיסה טבולה לאכילה קודם הפרשה, אך כל היתרה הוא רק משום ההפרשה לבסוף. וברא"ש כתב, שאם לא הופרשה חלה מעיסת חו"ל עובר משום אכילת טבל, וכן משמע ממה שכתב הרשב"א [בברכות מה ב] בשם הראב"ד, שאינו מצטרף לזימון כיון שאין מזמנים על מי שאכל דברים האסורים. וכן פסק המגן אברהם [תק"ו ס"ק ח'] ובחתם סופר [ח"ז תשובה מ"ג]. ולדברי הסוברים שיש בעיסה איסור טבל אם לא הופרשה לבסוף, צריך לבאר כיצד מועילה ההפרשה על דבר שכבר אינו בעולם. ובט"ז [יו"ד שם ס"ק ט"ו] הביא תשובת מהר"י וויל שכתב, שבדין דרבנן יש ברירה, ואמרינן הוברר למפרע שהחלק הנשאר בעיסה הוא היה חלה מעיקרא. וכבר תמהו על כך החכם צבי ועוד, שהרי דין ברירה שייך רק כשקרא שם על דבר שאינו מסוים, ואילו בחלה לא קרא שם כלל קודם שאכל. וביאר החזו"א [דמאי ג' י"ד] את כוונת המהרי"ו, שתנאי בית דין הוא שתוקדש החלה העתידה מיד כשחל החיוב על העיסה. ועיין עמודי אור כ"ג.
א דף כ"ז, טובה"נ לבעלים כיצד וכו' ומסקנא דבבכור ליתא טובה"נ. - ותמוה על הרמב"ם שפסק בפרי"ב מתרומות ה"כ דגם בכור איתא בטובה"נ, וברדב"ז שם הקשה בזה. - והנה לכאורה משנה ערוכה דבכור איתא בטובה"נ כדתנן ערכין כ"ח הבכור בין תם ובין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודים אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתן לבן בתו או לבן אחותו יעוי"ש, - הרי מפורש בהדיא דבכור איתא בטובה"נ ולא חיישינן דלמא אתי למיטעי בהן ולנהוג מנהג חולין. - ומצאתי בריט"א שהעיר בזה וכתב שזהו מקור להרמב"ם שפוסק גבי בכור דאיתא בטובה"נ לבעלים יעוי"ש. - אבל נראה דאין מזה הוכחה, ואישתמיטיתי' סוגיא ערוכה שם ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכור זה לעולה אעפ"י שאינו רשאי. - ופירשו התוס' בתמורה ל"ב ד"ה מקדישין דהכוונה אעפ"י שאינו חייב יעוי"ש. והכוונה בזה שרק תורת תשלומין איכא בזה מטעם שהתחייב עצמו בזה, וביארנו זה בארוכה בספרנו שאילות משה חאו"ח סימן ז'. - וגם בספרנו נזר הקודש תמורה שם. - והנה לפי סוגיא זו יש לפרש אעפ"י שאינו רשאי גם כפשוטו שאסור לעשות כן מטעם דלמא אתי למיטעי בי'. - אבל כוונת התוס' דגם אינו מתחייב, וזהו מדין התורה.
ב והנה הב"י בטור כתב דהרמב"ם מפרש דהאי תנא סבר כבי"ש דאמרי לקמן ל"ב. לא ימנה ישראל על הבכור וצריך לומר דהא דאסור למנות ישראל על הבכור לב"ש היינו דוקא בלא פדיון, אבל ע"י פדיון מותר, והיינו דקאמר דקדושת דמים נינהו ואתי למיטעי לומר שכבר נתחללה קדושתם על הנך ד' זוזי דיהיב אבי אמו ויאכילם לישראל, וכיון דקיי"ל כב"ה דשרי להמנות עליו אפילו נכרי ממילא משמע דכי היכי דשרי למימר הכי בתרומה שרי נמי בבכור ושאר מתנות עכ"ד יעוי"ש. - והנה דברים נכונים המה ונעימים רק זה דוחק לומר דהתנא סובר רק על שיטת בי"ש. - וזהו ע"כ סברת רש"י שמפרש קדושת דמים הכא זהו שהכהן רשאי למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה, הלכך אתי האי כהן למיטעי יעוי"ש. וזהו גם לשיטת ב"ה.
ג ונראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי אם נותנין מתנות כהונה לכהנת, וכמבואר בחולין קל"ב. - והיינו דאם נותנין מתנות כהונה גם לכהנת. - נראה דע"כ ליתא אצלם הדין דלמשחה לגדולה. - דדין זה רק לכהנים נאמרה, וזהו מפני שהתורה הכירה לכהנים שהם גדולי האומה, ולהכי נתנה האכילה כדרך שהמלכים אוכלים, משא"כ בכהנת אעפ"י שיש להם זכיי' במתנות כהונה. - אבל אינם עומדים ברום המעלה שתהי' אכילתן כדרך שהמלכים אוכלים, כי לא ניתנה להם הכהונה בתור שררות. - והביאור בזה דהדין דלמשחה לגדולה לא על האכילה נאמרה אלא על האוכל נאמרה. - היינו אם האוכל הוא האוכל שהוא בר גדולה. - ומטעם זה כשמוכר או נותן המתנות כהונה לישראל ליתא גבי' הדין הזה דלמשחה לגדולה, וכמו שכתב הרדב"ז בביאורו על הרמב"ם בפר"ט מה' בכורים הכ"ב יעוי"ש. - ומטעם זה פשיטא דגם הכהנת שמקבלת מתנות כהונה ליתא גבה הדין דלמשחה לגדולה.
ד ולפי''ז כיון דהסוגיא דהכא הסוברת דליתא טובה"נ לבעלים במתנות כהונה מטעם דלמא אתי למיטעי דבר מיתחל קדושתייהו. - זהו רק אם הדין דאין נותנין מתנות כהונה לכהנת. - וזהו מטעם דאין נותנין מתנות כהונה אלא לכהנים זכרים בכדי שמקוים אצלם הא דלמשחה וכו'. - משא"כ לדינא דקיי"ל דנותנין מתנות כהונה גם לכהנת א"כ ליכא אזהרה דבעינן לקיומי הא דלמשחה ולגדולה ופשיטא שאין לחוש לדלמא מיתחל קדושתייהו ויבוטל הא דלמשחה כיון דהרשות להבעלים ליתן לכהנת שאין בזה כלל הדין הזה דלמשחה לגדולה, ולכן ע"כ מפרש הרמב"ם דהסוגיא הכא אזלא אליבא דהני תנאי שאין נותנים מתנות כהונה לכהנת. - אבל הרמב"ם דפוסק שם בה' בכורים ה"כ דנותנין מתנות כהונה לכהנת. - להכי שפיר פוסק דיש זכות טובה"נ לבעלים בכל מתנות כהונה. - מטעם הזכות הזה עצמו דהרי יכול ליתן המתנות כהונה לכהנת, וכמו שכתבנו.
ה ובהיותי בזה, הנה איתא בירושלמי פר"ד דחלה ה"ד הבכורות והבכורים לאנשי משמר.- וקשה אם מתנות כהונה ניתנת אפילו לכהנת, א"כ מה שייך בזה אנשי משמר. - וע"כ דהירושלמי אזיל בזה ג"כ לשיטת הני תנאי דסברי דלא ניתן מתנות כהונה לכהנת אלא לכהן. וגם סבר הירושלמי דאין בזה טובה"נ, וא"כ בכור תם שהוא להקרבה, שייך לאנשי משמר, וצ"ע.
ו שם, אמר רבא תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות, רב חמא יהיב ליה לשמעיה שהיה כהן ויהיב ליה בשכרו, ולא חייש לנראה כמסייע עי' בפי' ר"ג, והנה מזה מוכח דמותר להשתמש בכהן. - ולכאורה זה סתירה להא דאיתא בירושלמי פר"ח דברכות ה"ה מנין המשתמש בכהונה מעל רבי אחא בשם שמואל אמר ואמרה להן אתם קודש לד' והכלים קודש, מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל יעוי"ש. - והנה לפי מה שכתב הסמ"ג במ"ע סימן פ"ג, והובא במל"מ פר"ג מעבדים ה"ח, דעד כאן לא אמרינן המשתמש בכהונה מעל אלא בשימוש בחנם אבל בשכר שרי יעוי"ש, והכא שימש רב חמא עם הכהן בשכר.
ז והנה בהגהות מרדכי לגיטין הביא מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל. - והשיב לו אין בהם קדושה בזה"ז דקיי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא לא. - וקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתיק. - והרב ר' פטר השיב דיכול למחול כדאמרינן בפר"ק דקדושין אין כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ, והשתא בלא הך טעמא תקשי היאך מצי משתעבד ביה אלא ודאי מצי מחיל יעוי"ש. - והנה לשיטת הסמ"ג אין ראיה מזה דשאני התם דהוי בשכר. - והנה בלא"ה אין להוכיח מזה דמיירי שנמכר בגנבתו דע"כ גם על כהן נאמרה ואם אין לו ונמכר בגנבתו, ועי' במרה"פ. - אמנם מהגהות מיימוניות בפר"ג מעבדים ה"ח משמע דלא נחית לזה מדכתב בפר"ג מעבדים מכאן ראיה דאף שירות מותר, ועוד ראיה מפרק אעפ"י לקונה כהן מישראל לא יאכל בתרומה, ועוד ראיה מפרק כיצד הרגל אמר לו רב"ח לרב חסדא לכי תשמש לי, ור"ח כהן היה כדאיתא בסוטה. - ועוד ראיה מפרק הזרוע והלחיים אמר לו רבא לשמעי' זכה לי במתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ומיהו בירושלמי גרסינן מנין המשתמש בכהונה מעל וכו' וצ"ע יעוי"ש, הרי מבואר דסבר דפליגי בזה הבבלי והירושלמי, ולא נחית לחלק בין בחנם לבשכר.
ח והנה הרמ"א באו"ח סימן קכ"ח הביא לדינא הירושלמי דאסור להשתמש בכהן אפילו בזה"ז דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך יעוי"ש, וזהו כשיטת הרב ר' פטר שם במרדכי, וזהו מסתברא דבאופן שמוחל על כבודו אין בזה משום משתמש בקודש. - יען כי אין משתמש בקודש בכהונה באופן שעובד ועושה מלאכה עבור עצמו בביתו. - ובאופן שמוחל על כבודו הרי זה כאילו עושה עבור עצמו. וזהו ע"כ סברת הסמ"ג שכתב דבעושה בשכר מותר והיינו דזה הוי כאילו עושה בתוך שלו ובשל עצמו. - וההיא עובדא בירושלמי שמביא שם הא דשמואל דהמשתמש בכהונה מעל מיירי דר' זעירא שהיה כהן והיה משתמש טרם שמחל על כבודו. - וזה אסור. - ובזה אתי שפיר סוגיא דידן דר' חמא שימש בכהן שהיה אצלו בתור משמש תמידי ופשיטא שהיה מוחל על כבודו. - ולשיטת הסמ"ג היה משמש בשכר.
ט ונראה ראיה מוכרחת דבמוחל על כבודו מותר מהא דכהן המסייע בבית הגרנות דאסור מטעם שחתם ברית הלוי, ומדוע לא קאמר הש"ס משום משמש בכהונה מעל. - וע"כ משום דאם הכהן מוחל שפיר דמי, ולשיטת הסמ"ג דבשכר שרי. - הנה הכא במסייע בבית הגרנות איכא שכר שמקבל המתנות כהונה בעבור הסיוע.
י ולשיטת הר"ת שסובר דבזמן הזה שאין בגדיהם עליהם אין קדושת כהונה עליהם לענין זה דשימוש כהונה, והיינו דסבר הר"ת דקדושת כהונה הוא מטעם הבגדי כהונה, דהבגדים מקדשים אותם כמו כלי שרת המקדשים מה שבתוכם, אתי שפיר הכא בשמעי' דרב חמא דמיירי בזמן הזה. - אבל קשה הא דהירושלמי שם בברכות דמיירי ג"כ בזה"ז ומ"מ סבר הירושלמי דאסור ואיכא משום מעילה, וגם מסוגיא דידן תקשה מהא דאמר רבא תרומת חוצה לארץ אין בזה משום מסייע בבית הגרנות.-משמע אבל בתרומת ארץ ישראל יש בה משום מסייע בבית הגרנות אפילו בזמן הזה- וקשה אם אמרינן דבזמן הזה אין להכהנים קדושת כהונה. א"כ אין בזה גם משום ושחתם ברית הלוי. - דע"כ הא דושחתם וגו' הוא ג"כ משום קדושת כהונה דבלאו קדושת כהונה הרי הם כסתם יהודים כשרים ומה שייך לומר ושחתם ברית וגו'. - שזהו מפאת הקדושה ולא מפאת מקבלי מתנות כהונה. ובזה"ז שאין להכהנים קדושה עצמיות לא שייך בזה הא דושחתם את ברית וגו'.
יא והנה לכאורה יש להקשות גם מהא דאיתא בגיטין נ"ט אמר ליה אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא וכו'. - ולשיטת ר"ת יש לומר דעכשיו בזה"ז ליכא להאי דינא. - אבל יש לומר דשאני דוקדשתו שזה הוי אזהרה לישראל שמחויבין אנו לקדשו ליתן לו כבוד, ואין זה ענין להקדושה שיש לו להכהן קדושה עצמיות שזה ליתא כל זמן שלא לבש בגדי כהונה. - אבל הא דוקדשתו הכוונה לנהוג בו כבוד וזה לא נתבטל גם עכשיו בזה"ז. - משא"כ לענין קדושה עצמיות להיות בזה הדין כאילו השתמש בכלי שרת זה ליתא בזה"ז מפני שקדושה זו חסר להם כל זמן שלא לבשו הבגדי כהונה המקדשים. - ומטעם זה כיון שכל ענין דוקדשתו הוא ענין כבוד לחודיא. - ולהכי נשתנה הדין כשיש חכם גדול ממנו. - ועי' בפיה"מ להרמב"ם שם בגיטין שמבאר שכל ענין וקדשתו הוא רק לענין כבוד. - ומטעם זה איתא במחילה, ועי' בשו"ת בגדי כהונה חאו"ח סימן ג'. - וע"כ זהו סברת הר"ת שלא השיב להתלמיד שהקשה לו א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד ליה. - וזהו מטעם דשאני התם שהוא רק ענין כבוד, וזה לא נתבטל גם בזה"ז. - אבל קשה מזה שכתבנו לעיל.
יב אבל נראה דגם הר"ת מודה דבאופן שעושה הכהן עבור הרווחה דלעצמו אין זה נקרא משמש בכהונה כיון דהשימוש הזה לא הוי עבור הנאת המשתמש אלא עבור הנאת המשמש בעצמו. - ובזה אתי שפיר הא דב"ק כ' דאמר לו להשתמש לי. - והיינו כי בעבור זה יקבל ממנו הלכה זו, וא"כ הוי השימוש עבור הנאת עצמו. - ובזה האופן מיירי הכא בשמעי' דרב חמא שהיה משמש בתור תלמיד לרב דהשימוש עבור התועלת לעצמו. - ובזה אתי שפיר הא דמסייע בבית הגרנות שעושה עבור עצמו. - ובזה מודה הר"ת ומטעם זה לא קשה מזה שיצק מים לר"ת כי עשה זאת עבור התועלת לעצמו, ואין בזה להר"ת שהוא משמש בכהונה. - אלא הוא משמש עבור עצמו. - אשר התלמיד מחויב לעשות לרבו. - והא דלא השיב הר"ת כן להשואל, זהו מפני שלא רצה להשיב תשובה זו מפני ענותנותי' שלא ליהנות מכבוד תורה. - וע"כ הא דהשיב הר"ת דבזה"ז אין קדושין עליהם. - היינו משום דבזמן הבית הכהן שלבש בגדי כהונה גם באופן זה אסור. - מטעם שנתקדשו בקדושת כלי שרת. - ובזמן הזה מותר באופן שעושה כן לתועלתו, ובזה אתי שפיר הא דירושלמי שם שרבי זעירא לא היה בתור תלמיד. - ולא עשה רבי זעירא עבור תועלת עצמו, ושם מיירי שלא היה נחיצות להשימוש ואמר ליה הלא אמר שמואל המשתמש בכהונה מעל, הכוונה כיון דבזמן שלבש בגדי כהונה יש בזה מעילה. - א"כ לכהפ"ח עתה שאין בזה משום מעילה. אבל עכ"פ איסור איכא. והנה יוצא מזה לשיטת הר"ת דבזמן הבית הכהן שלבש בגדי כהונה המשתמש בו מעל. ואפשר דגם באופן שעושה לתועלת עצמו אסור להשתמש בו, וצ"ע.
א שם אמר שמואל תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב, רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו. והנה משמע מזה דרק להתיר לכהן בימי טומאתו מהני הביטול ברוב מדמייתי הש"ס להא דרבה, ומזה דייקו התוס' להקשות לפירש"י שמפרש לאוכלה לזר. - וגם הקשו התוס' בהא דמנחות ס"ז דאיתא שם תרומת נכרי אינה מדמעת הא דישראל מדמעת יעוי"ש.
ב והנה יש לדייק מהא דרבה מבטל לה ואכל לה בימי טומאתו. - יש לומר דאעפ"י שבאמת גם אחרי הביטול מותר לזרים ולא בעינן אחד ומאה לבטל. - אבל כל זה בשנתערבה ברובא. - אבל אין מבטלין לכתחילה ברובא מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה בדבר שעיקרו בדאורייתא כמו"ש התוס' ביצה ד' ד"ה ותנן. - ורק בשנתבטלה ברובא מותר. וכל זה להתיר לזרים, אבל בשיאכל כהן בימי טומאתו מותר לבטל גם לכתחילה. - וזה שאמר הש"ס רבה מבטלה ברוב ואכל לה בימי טומאתו. - והכוונה שמבטלה בידים, ולא קשיא מזה לפירש"י, אבל מהא דמנחות הקשו התוס' שפיר דמשמע שם דתרומת חוץ לארץ של ישראל מדמעת והכוונה מדמעת כדימוע בכל מקום שבעינן אחד ומאה לבטל.
ג והנה לכאורה אפשר לומר שיש הבדל בין אם התרומת חוץ לארץ בארץ לבין אם התרומה בחו"ל. - והיינו דבהובא התרומה לארץ יש להחמיר מטעם דלא אתי לאיחלופי בפירות הארץ, - ושם במנחות מיירי בשהובא התרומה לארץ. - להכי של נכרי אינה מדמעת מטעם דלא חיישינן בזה לאיחלופי. ושל ישראל חיישינן לאיחלופי, ואתי לאוקולי גם בתרומת הארץ. - אבל בסוגיא דידן מיירי בתרומת חוץ לארץ בחוץ לארץ גופה.
ד והנה בירושלמי פר"ד דחלה ה"ד הורה ר' אבוהו בבצרה שהיא צריכה רוב, אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה, ואינה נאכלת באחד ומאה. (הביאור שאינה צריכה אחד ומאה לבטלה, אלא סגי לה ביטול ברוב). ושם אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו באחד ואחד, דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן יעוי"ש, הרי מבואר דפליגי בירושלמי ר' זעירא ור' יונה דר' יונה סבר דבעינן רוב, ור' זעירא סבר דגם חד בחד סגי. - ומבואר דפליגי באכילה דלזר. דהרי ר' זעירא מתיר אפילו חד בחד לאכילה דלזר.- ופשיטא דמאן דמתיר בביטול ברוב הכוונה לאכילה דלזר. - וזהו כפירש"י. - ובכדי שלא תקשה מש"ס מנחות דמבואר דתרומת חו"ל של ישראל מדמעת. יש לפרש כמו שכתבנו דשאני בשהובא מחוץ לארץ לארץ, וסיוע יש לדברינו דהתם בירושלמי אייתי הורה ר' אבהו בבצרה שהיא חוץ לארץ. - כמבואר בע"ז נ"ח דבצרה אינה מחויבת במעשר יעוי"ש בתוס'. - ובכדי שלא לעשות פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן טוב לנו להשוות הדברים דהתם במנחות מיירי שהתרומה הובא לארץ. - ובירושלמי ובסוגיא דידן בתרומת חוץ לארץ בחוץ לארץ, וכמו שכתבנו. -
ה שם, ריב"ל כי מתרמי ליה חמרא דתרומה הוי רמי תרי נטלי דחולין, וחדא נטלי דתרומה, מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. - והנה מזה משמע ג"כ כפירש"י דלהתיר לזר כוונתו, דריב"ל לא היה כהן, והיה לוי כדאיתא בחולין ק"ו ע"ב.
ו כתב הרמב"ם בפרי"ג מתרומות הי"א וז"ל תרומת חו"ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. - הנה בזה שכתב ואוכלה בימי טומאתו משמע כשיטת התוס' דרק לזה שיהיה האוכלה כהן מותר לבטל ולא לאכילה דזר. - והנה לפלא שהרדב"ז כתב שם דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י ודלא כשיטת התוס' יעוי"ש. ופלא הלא לפי דברינו למה כתב הרמב"ם ואוכלה בימי טומאתו. - ואפשר שכוונתו מדכתב ואוכלה בימי טומאתו, ולא כתב לאוכלה בימי טומאתו, משמע שכוונתו לשני דברים, היינו לאכילה דזרים וגם לאוכלה בימי טומאתו. - ולדעתי אפשר לומר דלהכי נקט ואוכלה בימי טומאתו, לענין זה שכתב דמותר לבטל גם לכתחילה כמו שכתבתי לעיל לפירש"י. - אבל לדינא ע"כ סבר הרמב"ם כפירש"י מדמייתי האי דינא דריב"ל לקמן בהלכה זו כאשר יבואר. -
ז כתב הרמב"ם שם בהלכה זו וז"ל ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת חו"ל נוטל ממנו לוג אחד ונותן עליו שני לוגין, ונמצא הכל שלשה, ואח"כ נוטל מיין של תרומה לוג ונותן לתוך השלשה וכו' יעוי"ש. - והנה קשה לפי"ז דהרי הוי עתה מחצה חולין ומחצה תרומה ואין כאן רוב, וזהו שכתב הראב"ד בהשגה וז"ל טעה בזה שאינו כן בבכורות, וענין זה אסור הוא שהרי מחצה למחצה הוא עכ"ל, הנה מה שכתב הראב"ד שאינו כן בבכורות כתב הכס"מ שזה תלוי בחילוף גירסאות. - אמנם בעיקר הקושיא דהוי רק מחצה. - הנה מצינו שיטת הרמב"ם בפר"ח מבכורים בחלת חוץ לארץ שכתב הרי זה מותר לאכלה עם הזר על שולחן אחד לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה יעוי"ש. הרי חזינן דסבר הרמב"ם דבתרומת חוץ לארץ כהא דחלת חוץ לארץ סגי בתערובות שוה בשוה, וזהו כשיטת ר' זעירא בירושלמי שכתבנו לעיל. - וא"כ מצינו דשיטת הרמב"ם דסגי גם בתערובות מחצה על מחצה. - אבל תקשה דהלא ע"כ שיטת הרמב"ם דלא כר' זעירא מדפוסק בתרומות דבעינן רוב לבטל. - הנה כתב שם מרן הכס"מ דיש הבדל בין מתכוון לבטל דבעינן רוב. אבל היכא דאינו מתכוון לבטלה אלא שהוא אוכלה עם הזר על השולחן וממילא היא מתערבת לפעמים אפילו לא נתערב אלא שוה בשוה מותר יעוי"ש. - אבל כל זה אינו מעלה ארוכה לזה שכתב הרמב"ם הכא בהא דתרי נטלי וכו' דהרי הכא מתכוון לבטלה, ומ"מ סגי במחצה למחצה.
ח ונראה דהכא כיון דנתבטלה התרומה בראשונה ברובא, להכי אעפ"י שאח"כ נעשה מחצה למחצה, שוב לא אמרינן חוזר וניעור. - והביטול דאח"כ הרי"ז כאילו בא בממילא.
ט והנה מרן הכס"מ הכא בתרומות כתב לתרץ השגת הראב"ד וז"ל יש לומר דמאחר שלא השליכם בפעם אחת אמרינן קמא קמא בטל עכ"ל, ויש להעיר מהא דאיתא ביבמות פ"ב ע"ב נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד רובו. - וא"כ חזינן דלא מהני מחצה על מחצה אפילו באופן דקמא קמא בטל, ולהרבה ראשונים מיירי במים ולא במי פירות, וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם פר"ד דמקואות ה"ז. - לכן נראה יותר כמו שכתבתי לעיל דכיון דבתחילה נתבטל לוג הראשון ברובא. - ממילא לענין דין דחוזר וניעור שהוא בא בממילא. - אנו דנין כאילו בא התערובות בממילא וכמובן.
י כתב הרמב"ם בפר"א מתרומות ה"ד וז"ל ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי שאין חייבין על מעשר שני שלו כמו שיתבאר אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עלי' חומש יזלזלו בה עכ"ל, וקשה מהא דאיתא ב"מ נ"ה עלה דמתניתין דהאוכל תרומת מעשר של דמאי חייב חומש פריך אמר רבא קשיא ליה לר"א תרומת מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, ומשני הא מני ר"מ וכו' דתניא המביא גט ממדה"י ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר"מ יעוי"ש. - וא"כ לפי"ז להרמב"ם דפוסק כרבנן דר"מ ע"כ לא יתחייב חומש בתרומת מעשר של דמאי. - וגם בירושלמי ברפר"ב דערלה מאן תנא תרומת מעשר של דמאי ר"מ דר"מ מחמיר בדבריהם כדברי תורה וכו' יעוי"ש, וא"כ תקשה טובא על הרמב"ם שכתב להאי דינא שהוא היפוך הש"ס בבלי וש"ס ירושלמי. ומצאתי בריט"א שעמד בזה בקושיא.
יא והנה יש לדייק בזה שכתב הרמב"ם אמרו חכמים אם לא יתחייב עליו חומש יזלזלו בה. - והנה לא מצינו זה שאמרו בה חכמים כן דהרי אדרבה מבואר בש"ס דרק לר"מ איתא להאי דינא. - ומדוע לא קאמר הש"ס להאי טעמא דחששא דזלזול.
יב אמנם מצאתי בירושלמי פר"א דדמאי ה"ב תמן תנינן התרומה ותרומת מעשר של דמאי, והכא את אמר הכן וכו' תמן ר"מ ברם הכא רבנן רבי זעירא אמר בשם רבנן בדין היה תרו"מ של דמאי שלא יפריש עלי' חומש ולמה אמרו שיפריש משום גדירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה יעוי"ש. - מבואר דהרמב"ם תפס דברי ר"ז וזהו מקור של הרמב"ם, וראיתי באו"ש שמראה מקום להירושלמי, אבל יש להבין מדוע בחר הרמב"ם דברי ר"ז בירושלמי ולא תפס דברי רבא דש"ס שלנו.
יג ונראה בהקדם הא דאיתא בשבת כ"ג אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעי ברכה (וזהו דמאי) ופריך והא יו"ט שני דספק דדבריהם ובעי ברכה, ומשני התם כי היכי דלא לזלזולי בה. - רבא אמר רוב עמ"ה מעשרין הן. - ופירש"י דסבר רבא ספק דדבריהם בעי ברכה, ושאני דמאי דאפילו ספק ליכא, אלא הוי חומרא בעלמא יעוי"ש.- והנה יוצא מזה דלרבא הא דיו"ט שני בעי ברכה הוא מצד הדין מטעם דספק דדבריהם בעי ברכה, גם בלא טעם דלא ליתי לזילזולי בה. - ולאביי הטעם ביו"ט שני דבעי ברכה הוא רק מטעם דלא ליתי לזלזולי בה.
יד והנה יש להבין דהנה משמע מסוגיא זו דאביי לא סבר רוב עמ"ה מעשרין הן. - ולכאורה תמוה טובא דהלא ע"כ כן הדבר דרוב ע"ה מעשרין הן. - ונראה דסבר אביי דכיון דאיכא מיעוטא דלא מעשרין. - וא"כ סמכינן מיעוטא לחזקה דטבל והוי פלגא ופלגא, ולעיל ביארנו דהרבה ראשונים סברי דמיעוט החשוב מצטרפין לחזקה גם אליבא דרבנן, וזהו סברת אביי דלא סבר רוב ע"ה מעשרין הן, ורבא סבר דלא מצטרפין מיעוטא לחזקה. - וא"כ איכא רובא מעליא, והא דאביי סבר בעלמא ג"כ דרוב ע"ה מעשרין, עי' בתוס' גיטין ס"א ועו"מ.
טו והנה מצאתי און לי בחידושי פנ"י לגיטין ס"א שמחדש דר"ש בן אלעזר סבר כר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' לא אמרינן רוב ע"ה מעשרין הן מטעם דסמכינן מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא, יעוי"ש. - והנה קשה לי טובא דלפי"ז מדוע מוקים הש"ס בב"מ שם דהא דתנן חומש בתרומת מעשר של דמאי דאתיא כר"מ דסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, והלא לדברי הפנ"י לר"מ לא אמרינן רוב ע"ה מעשרין הן וא"כ הוי ספק השקול ודינו כדין ספק דאורייתא. - אבל זה לא קשה דהרי גם בספק ליכא חיוב חומש. - כהא דתנן בפר"ג דחלה מ"ו גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו' ואם ספק חייב, ואין חייבין עלי' חומש יעוי"ש. - נמצא דגם ספק פטור מחומש. - וא"כ פשיטא דליכא חומש בתרומת מעשר של דמאי. - ועל זה מוכרח הש"ס לאוקמי המשנה כר"מ דסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. והכוונה כשל תורה כמו בתרומה ודאית.
טז והנה הא דפליגי השני אוקימתות בירושלמי דאוקימתא חדא דהמשנה כר"מ דעשו חיזוק לדבריהם בשל תורה, ואוקימתא דר' זעירא שם שהחמירו חכמים בכדי דלא ליתי לידי זלזול תרומה.- יש להבין במה פליגי. - ונראה דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא בשבת שכתבנו. - והיינו דמאן דמוקי כר"מ סבר דבשביל חששא דזלזול לא מחייבין חומש. וזהו כשיטת רבא דסבר בשבת שם דבשביל חששא דזלזול יו"ט שני לא היו רבנן מתקנין לברך. - אלא הא דמברכינן ביו"ט שני הוא מצד הדין דספק דדבריהם בעי ברכה. - והנה כמו כן סבר הירושלמי באוקימתא קמייתא דבשביל חששא דזלזול אין לנו לחייב חומש על תרומת מעשר של דמאי. - ולהכי מוקים לה כר"מ מטעם דסבר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה.- אבל ר' זעירא שם סבר כשיטת אביי דשבת דהא דמברכין ביו"ט שני הוא מטעם בכדי דלא ליתי לזילזולי בה. - ולהכי כמו שראו רבנן לתקן ברכה שלא תבוא לזילזולי בה ביו"ט שני. - הנה כמו כן יש לתקן חיוב חומש בתרומת מעשר של דמאי בכדי שלא תבוא לידי זלזול תרומה. - ובזה בחר הרמב"ם לפסוק כר' זעירא דהירושלמי מפני שזהו גם שיטת אביי בש"ס דילן. - ורבא דמוקי שם בב"מ המשנה כר"מ הוא משום דאזיל לשיטתו דסבר בשבת שם דלא עבדו רבנן ברכה בשביל דלא ליתי לידי זילזולא. ולכן כמו שלא תקנו רבנן ברכה בשביל חששא זו. - הנה כמו כן סבר רבא דליכא למימר דחייבו חכמים חומש בתרומת מעשר של דמאי מטעם דלא ליתי לזילזולא. - להכי מוקים המשנה כר"מ מטעם דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. - נמצא דרבא מוקים המשנה כר"מ הוא מטעם דאזיל לשיטתו דשבת שם. - אמנם הרמב"ם פוסק כאביי דבספק דדבריהם לא מברכינן. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ו מה' סוכה הי"ג. וא"כ ע"כ הא דמברכינן ביו"ט שני הוא מטעם דלא ליתי לזילזולי, וכיון שע"כ סובר כאביי, - להכי בחר לפסוק כר' זעירא שם בירושלמי דחייבוהו לאוכל תרומת מעשר של דמאי בחומש ג"כ משום דלא ליתי לזילזולי בתרומה. - ומטעם זה לא קשה ג"כ מה שהקשה הראב"ד בפר"ו מסוכה שם מדברי רבא יעוי"ש. - משום דע"כ הרמב"ם סובר כאביי. - ובזה אתי שפיר פסקו של הרמב"ם שפוסק דיש חיוב חומש בתרומת מעשר של דמאי וכמוש"נ.
יז והנה הא דיש לחוש לזילותא דתרומה זהו רק אם אנו מקילין בתרומה דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא. - וזהו בתרומת מעשר של ארץ ישראל. משא"כ תרומת חוץ לארץ שאין לו עיקר בדאורייתא שפיר מקילין בה. - ובזה אתי שפיר הא דתנן בפר"ב דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולים באחד ומאה. - ובתרומה דחוץ לארץ בטילה ברוב. - ובריט"א רוצה לומר דהמשנה דערלה אליבא דר"מ דסבר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה יעוי"ש. אבל זה ליתא והדבר ברור דשאני דמאי שיש לו עיקר בדאורייתא.
יח שם, אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. - ופירשו רש"י ותוס' דה"ה גדול שטבל לקריו, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מתרומות ה"ח. - והראב"ד השיג עליו וכתב דגדול שטומאה יצא מגופו אף לאחר שטבל אסור, ומביא ראיה מדקאמר רבינא ואכיל לה קטן. ולא קאמר דאיהי עצמה תאכל לאחר טבילה יעוי"ש. - והנה קשה טובא דהלא נדה צריכה להיות בנדתה שבעה ימים, והטבילה קודם כלות השבעה כדליתא דמיא, ומטעם זה טבילתה בלילה אחרי כלות השבעה ימים לגמרי. - וא"כ אם נדה קוצה לה חלה קודם כלות השבעה ימים ליתא בטבילה ולהכי קאמר ואכיל לה כהן קטן.
יט עוד קשה טובא בהא דאיתא בנדה ל"ב מעשה היה והטבילוה קודם לאמה דהיינו שראתה נדה וכמו שפירשו רש"י ותוס'. - ומסיק הש"ס דהטבילה להתינוקת היתה בכדי לסוכה שמן של תרומה, וסיכה כשתיה. א"כ חזינן דאעפ"י שהיתה הטומאה יוצא מגופה ומ"מ עלתה לה טבילה לתרומה. וא"כ ע"כ גם בגדול כן הדין כיון דחזינן דמהני טבילה למי שטומאה יוצא מגופו, וכן כתבו שם התוס' דמזה מוכח שהו"ה בגדול שטבל יעוי"ש. - ונראה דכוונת התוס' כמו שכתבתי, ועי' במהר"ם שם. ולדעתי נראה כמו שכתבתי. - (ומה שיש לדייק בזה עוד לענין אם ספינן איסד"ר לקטן מבואר בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף י"ז דף הספר). - ולפי"ז דברי הראב"ד בזה תמוה.
א שם, ואי ליכא כהן קטן שקלה לה בריש מסא ושדיא דתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול. ויש לעיין אם אכיל לה כהן גדול גם בטומאה. - והתוס' כתבו והשנייה אוכל כהן גדול אפילו זב יעוי"ש. וברמב"ם פר"ה מבכורים ה"ח כתב ושל אכילה אחד ממ"ח ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים עכ"ל, ומשמע אפילו קודם טבילה. - והנה הראב"ד בהשגה כתב א"א נ"א אסורה לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים עכ"ל. - והנה לגירסא זו קשה מה שייך לומר ואין צריך לומר לשאר טמאים הלא אין זה ק"ו אדרבה זבין וזבות שהם טומאה חמורה אסורים. משא"כ שאר טמאים שאין טומאה יוצא מגופיהן אפשר שמותר ואפשר לדחוק דהכוונה זבין וזבות לאחר שטבלו. - ואין צריך לומר לשאר טמאים דלא טבלו. - והנה מרן בכס"מ מפרש דברי הרמב"ם הא דכתב ומותרת לזבים ולזבות מיירי לאחר טבילה יעוי"ש. - ותמוה דהלא זהו בחלה ראשונה. אבל חלה שנייה משמע שמותר לטמאים אפילו לאלו שהטומאה יוצא מגופם כיון שכל עיקרה של חלה זו רק שלא תשתכח תורת חלה. - ומותרת לזבים ולזבות, גם כשהם עדיין בטומאתן, ובזה שייך הא דמסיים ואין צריך לומר לשארי טמאים הכוונה שהטומאה במגע או באהל. - אבל אם נפרש דהכוונה זבים וזבות לאחר טבילה. - וא"כ כיון שנטהרו מטומאתן א"כ אין זה ק"ו לשאר טמאים שעדיין הם בטומאתן, דזה ודאי אין לפרש שאר טמאים שהם טומאת מגע וגם טבלו. - כיון שלהם לא נאסר מעולם גם בשהם בטומאתן. - וע"כ צריך לומר דהפירוש בהרמב"ם זבים וזבות כשהם עדיין בטומאתן וזהו קודם טבילה. וכן משמע בפיה"מ שם. - ומכל זה מוכח דהחלה השניי' מותר לכל כהן גם בטומאה היוצא מגופו, וגם קודם טבילה.
ב והנה שם בתוס' ד"ה פסק חקרו מדוע לא חשו בתרומה שלא תשתכח תורת תרומה יעוי"ש, הנה שאלה זו איתא בירושלמי שם בפר"ד דחלה ה"ד, ר' אבון בר חייא בעי כמה דאת אמר שתי חלות בסוריא ודכוותי' שתי תרומות בסוריא. - אמר ר' חגי חלה אין אחריה כלום, תרומה יש אחריה כלום, אם אומר אם כן נמצאת אותה תרומה שהוא מפריש טבולה למעשרות יעוי"ש. וא"כ דברי התוס' תמוה שלא הביאו הירושלמי שמפרש טעם נכון ההבדל שבין חלה לתרומה. - ואפשר שכוונת התוס' דלאחר שתקנו שתי חלות, ולא תקנו שתי תרומות, זה עצמו מביא שתשתכח תורת תרומה שהיא לכהן. - וזהו דהכל רואין שנותנין חלה לכהן, ואין נותנין תרומה לכהן.- וממילא לא יספיק טעם הירושלמי. - משום דתקשה דלפי"ז שהתקנה זו עצמה סיבה שתשתכח תורת תרומה. - להכי לא הי' לרבנן לתקן תקנה לחלה שזהו סיבה לשכחת תורת תרומה. - על זה כתבו התוס' לחלק בין חלה לתרומה. - וזהו דכיון דתרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות. - להכי לא הוי החלה סיבה אשר בשביל זה תשתכח תורת תרומה. - והנה ראיתי בחק נתן שכתב שנעלם מהתוס' הירושלמי הנזכר יעוי"ש. - ולדעתי נראה דלא נעלם מהתוס' הירושלמי שם במקומו. - אבל ע"כ כוונת התוס' כמו שכתבנו.
ג תוס' ד"ה וכי הזאה יש לנו וכו' וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו נותנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיבה וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה, ומ"מ אם יש חבר וע"ה לא יתן לע"ה וכו' יעוי"ש, ויש לעיין היאך הדין בתרומה טמאה בתרומה דאורייתא. - ולכאורה לא עדיף תרומה טמאה משאר מתנות כהונה שאין בהם חשש טומאה. - והכא לאחר שנטמאת התרומה שוב אין בזה עוד חשש שע"ה יטמאנה. - כיון שטמאה היא. - ומ"מ לא עדיף משארי מתנות כהונה ונותנה רק לת"ח. - ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם כאשר יבואר.
ד כתב הרמב"ם בפר"ו מתרומות ה"ב וז"ל תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד, ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהן אינה ניתנית אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל ע"ה בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה עכ"ל. - ותמוה דהלא כיון דגם תרומה טמאה בכלל מתנות כהונה כמו שכתב הרמב"ם בתרומות פר"ב הי"ד וז"ל התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה הטהורה נאכלת לכהנים, והטמאה יהנו בשריפתה, יעוי"ש. וכיון שכן שגם התרומה הטמאה בכלל מתנות כהונה, וא"כ כמו שכל מתנות כהונה הדין שיתן לכהן חבר הנה כן צריך להיות גם בתרומה טמאה. - ונראה שזהו כוונתו של הראב"ד בהשגה שכתב א"א זה אינו מחוור יעוי"ש. ועי' ברדב"ז שם שדחק בזה ביישוב הרמב"ם.
ה ולדעתי עוד קשה בזה שכתב הרמב"ם לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. מה זה לפיכך הלא אדרבה כיון שכתב מקודם שצריך ליתן לכהן תלמיד חכם מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וא"כ לפי"ז נכון הדבר שלא ליתן לכהן ע"ה. ומסיים דלפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה, ומשמע דיכול ליתן גם לכהן ע"ה וזה הוי סתירה לדבריו הקודמים. - וכתב גם לפיכך דמשמע דזה בזה תליא, ותמוה טובא. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ.
ו ונראה דסבר הרמב"ם דבעינן למשחה לגדולה בכל מתנות כהונה כדמשמע בסוגיא דידן. דחיישי רבנן טובא דלמא אתי למינהג בהו מנהג דחולין. - וסבר הרמב"ם דגם בתרומה בעינן למשחה לגדולה, וזהו דלא כמו שכתבו התוס' הכא בד"ה ואתי דכיון דלא מצינו שיצריך בתרומה למשחה לגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר יעוי"ש, והרמב"ם סבר דגם באכילה דתרומה בעינן למשחה לגדולה. - והרי מצינו דגם גבי אכילת השירים דהמנחה בעינן למשחה לגדולה כדאיתא בסוטה ט"ו דאיתא שם ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש, מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים יעוי"ש, וא"כ מצינו דיש דין זה דלמשחה גם במנחה. - אעפ"י שאינו בשר. וא"כ סבר הרמב"ם דגם בתרומה כן הדין. - אבל ע"כ זה דוקא בתרומה טהורה דישנה באכילה, משא"כ תרומה טמאה שניתנה להסקה ליתא בזה למשחה לגדולה דמה שייך לגדולה בהסקה. - עוד נראה דסבר הרמב"ם דכל עיקר דלמשחה ולגדולה שייך רק בכהן תלמיד חכם שהוא בעצמו בבחינה של גדולה כדכתיב בקרא ממלכת כהנים. - ולהם אמרה תורה למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, משא"כ בכהן ע"ה דבהו לא אמרה תורה כל עיקר דין זה. - ומזה הטעם אמרה תורה שהמתנות כהונה צריך ליתן לכהן ת"ח.
ז ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דבתחילה כתב ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר וכו' אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, והכוונה שמטעם זה שאסור לאכול תרומה טמאה להכי אין למסור תרומה טהורה לע"ה בכדי שלא יטמאנה, ויפקיע ממצוה דאכילה. - וזה נכלל בכלל זה הא דהזהירה תורה על השמירה דתרומה שלא לגרום להתרומה טומאה המפקיע מידי מצות אכילה. - ובזה מסיים וכל עמי הארץ בחזקת טומאה. - וכתב אח"כ לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. - היינו דתרומה טמאה דליתא בזה דין אכילה אלא דין הסקה, וליתא בזה דין דלמשחה לגדולה. - בזה כל הכהנים שווים. ויש לכהן עם הארץ זכות כהונה להסיק בהם תחת תבשילו. - וזה ודאי דאין הכהן ע"ה חשוד לאכול תרומה טמאה בשעה שמוסרין לו תרומה בחזקת תרומה טמאה. - וינהוג בה בדין שרפה. - ובזה מיושב מה שהקשה מרן דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה ומסיים בצ"ע. - ולדעתינו נראה כי זה אין לנו לחוש כי לא מצינו שע"ה חשוד לאכול איסור ודאי המוחזק לאיסור. - רק אנו מוזהרים שלא למסור תרומה טהורה לע"ה מפני שאינו נזהר מלטמאותה. - אבל אינו חשוד לאכול תרומה טמאה כמו שאינו חשוד לאכול שארי איסורי תורה. - וזהו שכתב הרמב"ם וכל עמי הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. - והיינו דכיון דליכא בתרומה טמאה האזהרה דשמירה כיון שטמאה היא. - ולא שייך בזה הדין דלמשחה ג"כ להכי לא נגרע הע"ה מזכות זה דמתנות כהונה בהא דתרומה טמאה, וכמוש"נ.
ח והנה הרדב"ז הכא בביאורו על הרמב"ם כתוב ועיין בתשובה ח"ב בלשונות סימן רצ"ד.- והנה ראיתי שם בסימן רצ"ג כתב דשיטת הרמב"ם דטוב יותר ליתן תרומה טמאה לע"ה דמוטב שיאכל אותה ע"ה משריפתה אע"ג דמותר לכהן להסיקה תחת תבשילו, מוטב שיאכלנה עם הארץ דהא דאמרינן אין נותנין מתנות כהונה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ד' ה"מ כשהכהן המחזיק יכול ליהנות בה דרך כבוד, אבל תרומה טמאה מוטב שיאכלנה כהן ע"ה וכו' יעוי"ש. - והנה מה שכתב דלא שייך למשחה לגדולה בתרומה טמאה זה נכון וכמו שכתבנו לעיל. - אבל מה שכתב דמוטב שיאכל ע"ה תרומה טמאה משריפתה, זהו דבר מבהיל למסור לע"ה שיאכל איסור דאורייתא תרומה טמאה שהוא באיסור עשה. - וראיתי גם בריט"א בד"ה והנה כל זה שהקשה דאם סבירא ליה להר"ם דאין נותנין לחבר אך מפני שהכהן ע"ה יאכלנה לתרומה טמאה ויקיים מצוה דאכילה מוטב שיתן לכהן ע"ה לקיים מצות אכילה. - הא הוי מצוה הבאה בעבירה יעוי"ש, ודבריו תמוהים דיותר טוב היה לו להקשות דכיון דתרומה טמאה המצוה בשריפה, א"כ ליכא כלל מצוה באכילה, ואדרבה על ידי האכילה מבטל המצוה דשריפה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מקומות צריך לחלק בדברים כי ההיא דפסחים בריש מקום שנהגו (דף נא.) גבי הנהו דמפרשו חלתא מארוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר באנפייהו דלמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ובפ''ק דיומא (דף י.) גבי סוכת החג בחג חייבת [בעירוב] ובמזוזה ובמעשר דקאמר התם דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן דלמא אתא לאפרושי מן הפטור על החיוב ובדמאי הלוקח מן עובד כוכבים למ''ד יש קנין חייבו חכמים ולא חשו לכך: ואתי למינהג בהו מנהג דחולין. ובעינן (זבחים דף כח.) למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי ובחרדל ובכל מתנות כתיב למשחה אפילו בזרוע ובלחיים ובקיבה כדמשמע הכא וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר: תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב. להתירה לכהן טמא קאמר כדקאמר רבה מבטל לה ברוב (ואפילו) בימי טומאתו ולא כמו שפירש הקונטרס לאוכלה זר ולא בעיא אחד ומאה דבהדיא מוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) דאסורות לזר גבי חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת דדייק התם הא דישראל מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא באחד ומאה: רבה מבטל לה ברוב כו'. רבה גרס שהיה כהן דאמרינן רבה מדבית עלי קאתי אבל רבא לא היה כהן כדמוכח בפרק הזרוע (חולין דף קלג.) דא''ל רבא לשמעיה זכי לי מתנות כו': אוכל והולך ואח''כ מפריש. משמע דלא בעי מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר מכריו שיתקיים בו מוקף אבל בקונטרס פי' דאוכל והולך וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה: הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. יש קצת תימה אמאי נקט כהן קטן והלא אפילו גדול יכול לאוכלה אחר שטובל וטהר מקריו ואי משום טורח טבילה והלא גם בא''י טובלין לתרומה וגם בבבל היו טובלים לתרומת חוצה לארץ כדמשמע לעיל דלא אכיל לה רבה ברוב אלא בימי טומאתו ובריש בנות כותים (נדה דף לב.) שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ונראה לר''י מתוך כך דאין לחלה זו שיעור ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא דשקליה בריש מסא שהדבר מועט הוא ואע''ג דלא מזכיר לה אלא גבי שריפה מ''מ משמע דההיא נמי דנותנה לקטן דבר מועט וגם אותה שנשרפת הוצרך להזכיר בריש מסא לפי שבה משליכה בתנור אבל תרומה שלהם שהיתה מן התבואה לא היתה ראויה כל כך לינתן לכהן קטן אפילו לא היה לה שיעור שקטן היה מאבדה וכן יין ושמן ועוד י''ל שהתרומה יש לה שיעור כגון תרומת מעשר: בריש מסא ושדי לה בתנורא. פי' בקונטרס דכמה דאפשר לאזדהורי מליגע בה מאחר שקרא עליה שם מיזדהר וקשיא לפירושו דהא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע אלא נקט ריש מסא לפי שדרך להפך בו גחלים ועצים כמו שפי' בקונטרס מסא פורג''א בלע''ז ויכול להכניס יפה החלה בתנור בתוך האור ונראה דמסא היינו מרדא שרודין בו את הפת כדמשמע בתענית (דף כה.) גבי דביתהו דר' חנינא דקאמר לה שיבבתה אייתי מסא דקא חרכא ריפתא וקאמרינן התם אף היא להביא מרדא נכנסה אבל מתארא יכול להיות פורגו''ן כמו שפי' הקונטרס בפ''ק דחגיגה (דף ד:) גבי [מרים] מגדלא דרדקי שקלתיה למתארא וקא מהדרא תנורא שהיתה אוחזת האוד של תנור שקורין מכבדת את התנור ולפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה כגון סופגנין ודובשנין בפ' כל שעה (פסחים דף לז.) וכדאמר טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה נקט שקיל לה בריש מסא דכשבא לרדותה שורפה ומשליכה באש בראש המרא עצמה: פסק והדר מפרשא חלה אחריתי משמע שלא החמירו להפריש חלה שניה . אלא היכא דליכא כהן קטן ולא כהנהו מקומות דקתני במסכת חלה (פ''ד מ''ח) שלעולם מפרישין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן דאותן מקומות קרובין לא''י ומתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה וטעונה שריפה דגזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור מחמת שהיא טמאה ולכך מפרישין לעולם של אור וחלה שניה שלא תשתכח תורת חלה כדמפרש נמי הכא אבל כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה ולא גזרו עליו שום איסור מחמת טומאה עצמה ולכך התירוה גם לכהן טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו וגם התירו לבטל ברוב והשניה אוכל כהן גדול אפילו זב דלא מפליג הכא כלל דאע''ג דבחלה שניה דהתם תנן (גם זה שם) ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות ואין ללמוד דהא דהכא לאוסרה לזבים ולזבות שהיא בבבל רחוק מא''י וגם אינה טעונה להפריש אלא היכא דליכא כהן ממקומות הקרובים הקבועים להפריש שתי חלות לעולם ויש פירושים שמוגה בהם דהך חלה אחריתי דהכא אין קורא עליה שם חלה דלית ליה תורת חלה ומסתברא דאינה