דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - א

תנא, ובכולן יש בהן  טובת הנאה לבעלים. והתנא מפרש מה היא טובת ההנאה: כיצד: ישראל שהפריש תרומה מכריו, ועדיין לא נתנה לכהן. ומצאו ישראל אחר. ואמר לו: הא לך סלע זה ותנהו את התרומה לבן בתי שהוא כהן - מותר לעשות כן.

אבל אם היה כהן אומר לישראל הא לך סלע ותן לכהן אחר, שהוא קרוב שלי, את התרומה שהפרשת - אסור. מפני שהתרומה ראויה לאותו הכהן עצמו, ונראה הדבר ככהן המסייע בבית הגרנות.

ומקשינן: ותנא דברייתא שאמר שבכולן יש טובת הנאה לבעלים והדר פריש "כיצד - ישראל שהפריש תרומה", מאי טעמא לא קאמר נמי מתנות כהונה, וכגון טבח שהפריש מתנותיו, ורועה שנולדו לו בכורות.

ומתרצינן: אמר לך: תרומה - הטעם שהותרה טובת הנאה שבה, כיון דקדושת הגוף היא.

דכיון דלא מתחלא, שלעולם קיימא בקדושתה, לא אתי אנשי למיטעי בה ולחשוב שהמעות שנתן עבורם חיללו את קדושת התרומה.

אבל הני מתנות כהונה, דקדושת דמים נינהו, שאם הכהן רצה למכור לישראל זרוע לחיים וקיבה רשאי, הרי כיון דאין בהם קדושת הגוף [שמותרים באכילה לזר], אתו למיטעי בהון.

שיתכן וקא סבר אותו שנתן את המעות לכהן - תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי שנתן לכהן עבורם, ואתא למינהג בהם מנהג דחולין, בכך שלא יאכלם דרך גדולה וכבוד, בצלי וחרדל, ולכן אין בהם טובת הנאה לבעלים.

מדין תורה חיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא רק בארץ ישראל. ונביאים שהיו בזמן חורבן הבית הראשון התקינו שיהיו מפרישין תרומות ומעשרות גם בבבל מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל.

והחכמים שהיו אחר דורו של עזרא תקנו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. [2]

להלן בסוגיה כמה דינים בהן הקילו בתרומת חוצה לארץ מתרומת ארץ ישראל. [3]

אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שחובתה מדרבנן - אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות. דלא חמירא כל כך.

רב חמא יהיב לשמעיה. היה נותן למשמשו שהיה כהן, תרומה בשכרו.

אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב חולין. מה שאין כן תרומה דאורייתא שבטילה באחד ומאה. ותרומה זו שבטלה ברוב מותרת לזר [4].

רבה, שהיה כהן, היה מבטלה לתרומת חוץ לארץ ברוב. ואוכלה לה בימי טומאתו.

רב הונא בריה דרב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא דתרומה, כשהיה לו יין מתרומת חוצה לארץ, הוי רמי, היה נותן לתוך כלי אחד, תרי נטלי שני ספלים יין דחולין, וחדא נטלא וספל אחד יין דתרומה. והיינו, שהיה מערב שני חלקים של יין חולין עם חלק אחד של יין תרומה.

ומכאן ואילך, רמי חדא ושקיל חדא. היה נוטל מאותה התערובת שבכלי ספל אחד יין, ומניח בכלי ספל יין אחר של תרומה. ובצורה שכזאת היה מבטל את כל התרומה.

ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ - אוכל והולך ואחר כך מפריש. דמשייר כדי תרומה ממה שאוכל, ומפרישה לאחר אכילה [5].

ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה, אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. והן: בעלי קרי, וזבין וזבות, ונדות ויולדות. אבל טמא מת וטמא שרץ מותר לאוכלה.

והני מילי שאסורה בטומאה היוצאת מן הגוף - לאכילה. אבל בנגיעה לית לן בה. ואף על גב שמטמאה לא איכפת לן, כיון שאינו מוזהר לשומרה שלא יטמאנה.

אמר רבינא: הילכך, כיון שלמדנו שנגיעה מותרת. אשה שטמאה נדה - קוצה לה חלה! יכולה היא להפריש חלה מהעיסה.

ואוכל לה כהן קטן שעדיין לא ראה קרי, ולא נטמא בטומאה היוצאת מגופו.

ואי ליכא כהן קטן - שקלה לה לחלה שנטמאה על ידה בריש מסא [הכלי שחותים בו גחלים], ושדיא בתנורא. שתשליכנה לתנור באמצעות הכלי שרגילה לחתות בו גחלים כדי להמנע ככל האפשר מנגיעה בטומאה.

והדר - מפרשא חלא אחריתי! שתקנו חכמים שתפריש חלה נוספת, כי היכי דלא תשתכח תורת חלה. ואוכל לה לחלה האחרת אפילו כהן גדול שהגיע למצוות. שהרי החלה האחרת אין בה קדושה, וכל חיוב הפרשתה הוא מכח תקנה שלא תשכח תורת חלה.

רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא, היו הולכים בספינה. סליק רב עמרם לאפנויי לנקביו.

אתאי ההיא איתתא, עלת קמייהו. אמרה להו: טמא מת - מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ מיד לאחר טבילתו, קודם הערב שמש.

אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא:


הערות

[2] עיין רמב"ם תרומות פ"א ה"א.

[3] יש הסוברים שתרומת חוצה לארץ דסוגיין כוללת אף את סוריא. ויש סוברים שאין סוריא בכלל. ויש אומרים שכל הארצות הסמוכות אינם בכלל. והסוגיה כאן היא רק לגבי תרומה של בבל שהיא יותר מרוחקת משאר מקומות ואין חשש שתתחלף בתרומת הארץ. דרך אמונה פ"ז מתרומות ס"ק נ"א.

[4] ועיין בתוס' שהכוונה שיאכלנה כהן טמא.

[5] הראשונים והאחרונים דנו במסכת ביצה [ט א] כיצד מועילה הפרשה אחר אכילה. הרשב"א כתב שחלת חו"ל אין בה משום טבל, וכן פסק בפסקי חלה [שער ד'], וכן נקט בעל המאור שאינה טבולה כל עיקר. ועיין בר"ש [פ"ד דחלה משנה ח'] ובמאירי חולין צח ב, ובטור [יו"ד שכ"ג] שהלכו בדרך זו. והוסיף הראב"ן [סימן נ"ד], שההפרשה בסוף נתקנה רק בכדי שלא תשכח תורת תרומה. וכתב מהרי"ט אלגאזי [פ"ד אות מ"ז] ובית מאיר [יו"ד שם] שלדבריהם לא גזרו טבל בעיסת חו"ל אלא חייבו אותה במצוות הפרשה בעלמא, כמו חיוב ראשית הגז, שאינו אוסר את הצמר. ובאמת אם לבסוף לא יפריש חלה, אינו עובר איסור באכילתו. ועיין חלקת יואב [או"ח י"ד] שהוכיח כן. אולם בדרך אמונה [תרומות פ"א צה"ל י"ח] דחה הראיה מדברי הראשונים, וביאר שאמנם אין העיסה טבולה לאכילה קודם הפרשה, אך כל היתרה הוא רק משום ההפרשה לבסוף. וברא"ש כתב, שאם לא הופרשה חלה מעיסת חו"ל עובר משום אכילת טבל, וכן משמע ממה שכתב הרשב"א [בברכות מה ב] בשם הראב"ד, שאינו מצטרף לזימון כיון שאין מזמנים על מי שאכל דברים האסורים. וכן פסק המגן אברהם [תק"ו ס"ק ח'] ובחתם סופר [ח"ז תשובה מ"ג]. ולדברי הסוברים שיש בעיסה איסור טבל אם לא הופרשה לבסוף, צריך לבאר כיצד מועילה ההפרשה על דבר שכבר אינו בעולם. ובט"ז [יו"ד שם ס"ק ט"ו] הביא תשובת מהר"י וויל שכתב, שבדין דרבנן יש ברירה, ואמרינן הוברר למפרע שהחלק הנשאר בעיסה הוא היה חלה מעיקרא. וכבר תמהו על כך החכם צבי ועוד, שהרי דין ברירה שייך רק כשקרא שם על דבר שאינו מסוים, ואילו בחלה לא קרא שם כלל קודם שאכל. וביאר החזו"א [דמאי ג' י"ד] את כוונת המהרי"ו, שתנאי בית דין הוא שתוקדש החלה העתידה מיד כשחל החיוב על העיסה. ועיין עמודי אור כ"ג.

טובת הנאה לבעלים, כלומר, יכולים הבעלים ליהנות מן הזכות ליתן את המתנות לכהן מסויים.

כיצד? ישראל שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), ומצאו ישראל אחר, ואמר לו: "הא לך סלע (מטבע ששוויו ארבעה זוזים) זה, ותנהו את מה שהפרשת כתרומה לבן בתי שהוא כהן" — הרי זה מותר. אבל אם היה זה כהן שנתן סלע לבעלים, כדי שיתן את התרומה לכהן אחר — אסור, שהכהנים אינם רשאים ליתן דבר תמורת מתנותיהם.

ושואלים: ותנא מאי טעמא לא קאמר [והתנא, מה טעם אינו אומר], אינו מזכיר שיש טובת הנאה לבעלים גם במתנות כהונה, כלומר, בזרוע לחיים וקיבה שצריך כל שוחט בהמה לתת לכהן, אלא רק בתרומה? ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך בתשובה: תרומה — דבר שיש בו קדושת הגוף היא, דכיון דלא מתחלא [שכיון שאינה מתחללת], שלא ניתן לפדותה, ולעולם יש לה דין תרומה — לא אתי למיטעי בה [יבוא הכהן לטעות בה], ולנהוג בה מנהג חולין, גם אם יקבל הבעלים מטבע של סלע בטובת הנאתה, שלא יחשוב שנתחללה באותה מטבע.

אבל הני [אלה], מתנות כהונה, כיון שקדושת דמים נינהו [הם], שיכול הכהן שקיבלם למוכרם, ומאותה שעה חולין גמורים הם, הרי אם יתנם הבעלים לכהן בטובת הנאה — אתי למיטעי בהון [יבוא הכהן לטעות בהם], ולומר דבר מיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי [שניתן היה לחלל את קדושתם על אותם ארבעה זוזים], כלומר, על אותו סלע שניתן לבעלים (שיש ארבעה זוזים בסלע), ואתא למינהג [ויבוא לנהוג] בהן מנהג של חולין, שלא כדין מתנות כהונה, שצריך הכהן לאוכלם בכבוד.

א בענין האיסור לכהן לסייע לבעלים בבית הגרנות, ובתמורה לכך לקבל את התרומה, אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שתיקנו חכמים להפריש מן התבואה בחוצה לארץ — אין בה משום איסור כהן המסייע בבית הגרנות. וכן מסופר שרב חמא יהיב ליה לשמעיה [היה נותן לו לשמשו], שהיה כהן, תרומה בשכרו.

ועוד בענין תרומת חוצה לארץ, אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ שנתערבה בחולין — בטילה ברוב, ולא באחד למאה, כתרומת ארץ ישראל. מסופר, רבה, שהיה כהן, היה מבטלה ברוב חולין לכתחילה, וכך היה אוכל לה [אותה] בימי טומאתו, למרות שאסור לאכול תרומה בטומאה.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא [כאשר היה מזדמן לידו יין] של תרומה של חוצה לארץ, הוה רמי תרי נטלי [היה מטיל, שופך לכלי גדול, שני ספלים] של יין חולין,

וחדא נטלא [וספל אחד] של יין תרומה, כדי לבטל את התרומה ברוב, ושקיל חד [ונוטל משם ספל אחד] ושותה אותו. מיכן ואילך, רמי חדא [היה שופך ספל אחד של יין תרומה] לכלי זה שנתבטלה בו תרומה ברוב, ושקיל חדא [ונוטל אחד], ושותה. וכך היה חוזר ועושה בכל יין התרומה שבידו, שהיה מטיל ממנו ספל לכלי זה שבו התערובת, ונוטל מן הכלי ספל ושותה.

ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ אינו צריך להפריש אותה תחילה, כדי להתיר את התבואה באכילה, אלא אוכל והולך מן התבואה ואחר כך מפריש.

ב ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה לכהן טמא אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעל קרי, או נדה. אבל לא בכהן שנטמא במת, או בשרץ, או בנבילה. והני מילי [ודברים אלה אמורים] באכילה, שאסור לכהן שהוא טמא בטומאה כזו, לאוכלה. אבל בנגיעה — לית לן [אין לנו] בה, שאין איסור על הטמא לגעת בתרומת חוצה לארץ.

אמר רבינא: הילכך, נדה, שהיא טמאה בטומאה היוצאת מגופה, קוצה (מפרישה) בידה חלה מן העיסה בחוצה לארץ, ואוכל לה [אותה] כהן קטן, שלא ראה קרי, שדין חלת חוצה לארץ כדין תרומת חוצה לארץ. ואי ליכא [ואם אין] כהן קטן שיאכלנה בטהרה — שקלה לה בריש מסא [נוטלת אותה הנדה בקצה שיפוד], ושדיא בתנורא [ומשליכה אותה לתנור], כדי שתישרף שם. והדר מפרשא חלה אחריתי [וחוזרת ומפרישה חלה אחרת], ולא מצד הדין, אלא כי היכי [כדי] שלא תשתכח תורת חלה, שלא יישכח החיוב ליתן חלה לכהן. וחלה זו אוכל לה [אותה] כהן שהוא גדול, גם כשהוא טמא.

מסופר, רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא [היו הולכים, מפליגים, בספינה], סליק [הלך] רב עמרם לאפנויי [להתפנות לצרכיו], אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו [באה אישה אחת ונכנסה לפניהם], לפני רב נחמן ורמי בר חמא, אמרה להו [להם]: טמא מת מהו שיטבול, וכך אוכל תרומת חוצה לארץ? אמר ליה [לו] רב נחמן לרמי בר חמא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the benefit of discretion for the owners of the produce, i.e., benefit accrued from the option of giving teruma and tithes to any priest or Levite of their choosing.

The baraita continues: How so? With regard to an Israelite who separated teruma from his pile of grain, and another Israelite found him and said to him: Take this sela coin for yourself and give the teruma and tithes to my daughter’s son who is a priest, it is permitted. But if it was a priest who gave the sela coin for the right to give the teruma and tithes to another priest, it is prohibited. Priests may not pay for the gifts that they receive.

The Gemara asks: And according to the tanna of this baraita, what is the reason that he does not state that the owners also have the benefit of discretion with regard to the gifts of the priesthood, i.e., the foreleg, jaw, and maw, which must be given to the priest from every non-sacred animal that one slaughters? Why does he mention teruma alone? The Gemara answers that he could have said to you: In the case of teruma, which has inherent sanctity, and which therefore cannot be redeemed, the priest will not come to err with it and treat it as though it has no sanctity, even if the owner receives payment for it.

By contrast, with regard to these gifts of the priesthood, since they have sanctity that inheres in their value, which means that once the priest has received them he may sell them, the priest might come to err with them by saying that the sanctity that they have can be redeemed with four zuz, i.e., the one sela, and he might come to treat them in the manner that one treats non-sacred food. This would be a mistake, as a priest must eat his priestly gifts in a dignified manner, i.e., roasted and with seasoning (see Ḥullin 132b).

§ On a related topic, Rava says: Teruma from outside of Eretz Yisrael does not have any prohibition due to a priest assisting at the threshing floor. The Sages decreed that one must separate teruma from produce grown in certain places outside of Eretz Yisrael. Yet, the halakhot governing this teruma are not as stringent as those that apply to teruma from produce grown within Eretz Yisrael. Consequently, one may give such teruma to a priest for helping at the threshing floor. In support of this claim, the Gemara relates that Rav Ḥama gave teruma from outside of Eretz Yisrael to his servant, who was a priest, as his wages.

With regard to teruma from outside of Eretz Yisrael, Shmuel says: Teruma from outside of Eretz Yisrael that became mixed with non-sacred produce is nullified in a majority, unlike ordinary teruma, which requires one hundred parts of non-sacred produce to nullify it. The Gemara relates that Rabba, who was a priest, would nullify his teruma from outside of Eretz Yisrael in a majority ab initio and eat it during his days of impurity. Both of these acts are prohibited in the case of teruma from produce grown in Eretz Yisrael.

The Gemara relates: Rav Huna, son of Rav Yehoshua, when he would happen to have wine of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael, would pour two jugs of non-sacred wine and one jug of teruma wine into a vat in order to nullify the teruma wine, and then take out one jug’s worth of wine to drink. Having done so, from here onward every time he received more teruma wine grown outside of Eretz Yisrael, he would pour one jug of teruma wine into the same vat, which still contained two jugs’ worth of wine, and take out one jug’s worth of wine.

And Shmuel further says: Teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael does not need to be separated before one eats the produce. Rather, one may proceed to eat and afterward separate the teruma from the remainder.

And Shmuel also says: Teruma from outside of Eretz Yisrael is prohibited only to a member of a priestly household whose impurity comes from his body, e.g., a man who experiences a seminal emission or a menstruating woman. It is not prohibited to a priest who came into contact with a corpse, an animal carcass, or the carcass of a creeping animal. And this statement, that such teruma is forbidden to one whose impurity comes from his body, applies only with regard to eating it. But with regard to touching teruma from outside of Eretz Yisrael, we have no problem with it.

Ravina says: Therefore, a menstruating woman, whose impurity comes from her body, may separate ḥalla from dough outside of Eretz Yisrael, and a minor priest, who has never experienced a seminal emission and is therefore ritually pure, may eat it. And if there is no minor priest available, she takes the ḥalla with the top of a skewer [massa] and throws it in the oven, and then separates another piece from the dough as ḥalla, not because it is necessary but so that the halakhic category of ḥalla should not be forgotten. And an adult priest may eat it, even if he is ritually impure.

The Gemara relates that Rav Naḥman, Rav Amram, and Rami bar Ḥama were traveling in a ferry. Rav Amram went to relieve himself. A certain woman came before Rav Naḥman and Rami bar Ḥama and said to them: In the case of one who is impure through contact with a corpse, what is the halakha with regard to whether he may immerse himself in a ritual bath and partake of teruma from outside of Eretz Yisrael? Rav Naḥman said to Rami bar Ḥama:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

טובת הנאה. שיכול ליתנה לכהן שירצה ולקבל בה דבר מועט כדקאמר כיצד ישראל וכו':

אם כהן לכהן. כלומר אם היה כהן אותו שנותן לו הסלע כדי לזכות בהא)נראה דצ"ל כדי לזכות בה לכהן אחר אסור דנראה כמו דמוכרה לאותו הכהן באותו הסלע וכו'. הכהן אסור דנראה כמו לאותו כהן מוכרה באותו הסלע והוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

ותנא קמא דקאמר אין נותן להן תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי. להכי קאמר ות"ק משום דהאי דקאמר ובקשו חכמים לקונסו כו' הוי תנא אחריתי:

אמר לך. דכיון דלא מיתחלא שלעולם אין פדיון לתרומה להוציאה לחולין לא אתי למטעא בה דאע"ג דאמרינן הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למיכל בטומאה. אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למיטעא בהו ואתי למינהג בהו מנהג זלזול דחולין ושמא יאכילו לכלבים והוי בזיון. אין בה משום כהן כו'. דלא חמירא כ"כ:

יהיב ליה לשמעיה. כהן בשכרו ולא חייש לנראה כמסייע:

מבטלה ברוב. אחד בשנים ולא צריך אחד במאה כמו תרומת הארץ:

ואכיל ליה. אפילו ישראל ביומי טומאה כמו חולין. ורבה כהן הוה:

ורב הונא נמיב)נראה דצ"ל ורב הונא נמי היה עושה כן: רמי תרי נטלא דחולין וחדא וכו'.. וחדא דתרומה ושקיל חדא ואכיל [ושתי] לה ומיכן ואילך ראמי חדא דתרומה באותן תרי נטלי ושקיל חדא וכן היה עושה עד שכלה כל התרומה ומבטלה כן:

ואח"כ מפריש. אפילו לבסוף:

כהן שטומאה יוצא מגופו. כגון זב ובעל קרי:

אבל בנגיעה לית לן בה. אפילו אותו שטומאה יוצא מגופו יכול ליגע בה:

הילכך נדה קוצה לה חלה. בחוצה לארץ דנדה נמי טומאה יוצאה מגופה:

ואכיל לה כהן קטן. שאין טומאה יוצאה מגופו. והך (תרומה) [חלה] דתנינן הכא דאכיל כהן קטן כלומר שאסורה למי שהטומאה יוצאה עליו מגופו כולה בשל אור קתני דשתי חלות (דהיינו תרומות) יהבינן בזמן הזה אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ואותה של אור היא תרומה מן התורה ובהכי שדינן לה לאור דלא מצינא למיתבא לכהן לפי שחוצה לארץ בחזקת טמא וכבית הפרס דמיא ולהכי יהבינן לה לאור וההיא דיהבינן לכהן כי היכי דלא תישתכח תורת חלה מישראל והכי מסתבר דהך תרומה בתרומה של אור עסקינן דאי תרומה של כהן למאי אצטריך ליה למיתבה לכהן קטן אפילו כהן טמא מצי אכיל לה דהכי גרסינן במסכת חלה בפרק האחרון בשתי נשים שעשו שני קבין. רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה כו' וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה. למ"ה:

ברישא מסא. ראשית העיסה:

בא"ד הנהו דמפרשי חלתא מאחוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר כו' גבי סוכת החג בחג חייבת בעירוב כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה תיתחל כו' מנהג דחולין שלא יאכלן כו' ומשו"ה לא תנינהו והאי כו' טובת הנאה הס"ד ואח"כ מ"ה תרומת חו"ל כו' ובד"ה לשמעי' כהן הס"ד ובד"ה חמרא דתרומה הס"ד ובד"ה טומאה כו' ובעל קרי אבל לטמא מת שריא הד"א והס"ד ובד"ה כהן קטן כו' הרי הוא כקטן ל"א להכי נקט כו' מפרש הכי הס"ד ואח"כ מ"ה בריש מסא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואתי למנהג כו' ובלחיים ובקיבה כדמשמע כו' ובד"ה תרומת חו"ל כו' מוכח במנחות בפ' ר"י כו' שהוא פטור חלתו נאכלת כו' ובד"ה אוכל והולך כו' ישאר מכריו שיתקיים בו מוקף כו' ובד"ה הלכך כו' לישנא דשקלה בריש כו' ואע"ג דלא מזכיר לה כו' שהקטן היה מאבדה כו' ובד"ה בריש מסא כו' דלית לן בה ולגמרי כו' מסא דקא חרכא ריפתא כו' ומגדלא דרדקי שקלתיה כו' וכדאמר טחנה לשה כו' דכשבא לרדותה שורפה כו' ובד"ה פסק כו' אלא היכא דליכא כהן קטן ולא כהנהו מקומות כו' וגם אינה טעונה להפריש אלא כו' כצ"ל:

גמרא ותנא מ"ט ל"ק מת"כ כו' הני כיון כו' אתי למיטעי בהון. וק"ל דהתנן בערכין ספ"ח הבכור כו' בין בע"מ מחרימין אותו כו' אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו כו'. ואילו היה אסור אפי' מדרבנן לא ליחול עליה ההקדש. ובקדושין ספ"ב אמר עולא טה"נ אינה ממון ואותבי' ר"א מהא דהמקדש בתרומות כו' מקודשת. ואם איתא לימא ליה ולטעמיך במתנות דאין בהם טה"נ מא"ל. וע"ש בתוס' ד"ה אלמא דלפרש"י אפי' באה"נ דרבנן גמור אין חוששין לקדושין. וזה יש לדחות דאפשר דמקודשת בההיא הנאה דתוכל לתתן לכל כהן שתרצה. וראיתי להרמב"ם בפי"ב מהלכות תרומות ה"כ שכתב ורשאי ישראל לומר כו' הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי כו'. והראה הכ"מ להגמרא שלפנינו. ותמוה איך לא הרגיש דנהפוך הוא שהוא נגד הגמרא. שוב מצאתי להטור יו"ד של"א שהעיר על הרמב"ם בזה. והב"י נדחק שם ליישבו. ולעד"נ דסמך על המתני' דערכין שהבאתי וסבר דפליגא אהברייתא (וכמ"ק לישני ותנא כו' אמר לך) ופסק כמתניתין והב"י שם סוף סי' ס"א הביא בשם רי"ו דאסור לישראל ליקח פשוט מישראל כדי שיתן זרוע כו' לבן בתו כהן כו'. (והביאו הרמ"א שם סכ"ח). ונראה דאישתמיט מכתה"ג דברי הרמב"ם והטור שהבאתי. והש"ך שם סקט"ז כתב עיין לקמן סי' של"א. ונראה שכוון לעיין בטור כי בשו"ע שם לא נזכר ענין זה:

רש"י ד"ה כהן קטן. ל"א להכי נקט כו'. נראה למחוק תיבות ל"א:

תד"ה דלמא. ובדמאי והלוקח מן העובדי כוכבים כו'. כצ"ל בוי"ו:

תד"ה הלכך. והכי משמע לישנא דשקלה כו'. כצ"ל:

תד"ה בריש (בסופו). וכדאמר טחנה לשה ואפאה כו'. הוא בב"ק צד:

תד"ה פסק. ולא מתחזיא כו' כחלת הארץ טמאה לא גזרו כו'. כצ"ל בלא ו':

(כז רע"א) ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה וכו'.—כתב הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב ה"כ): "ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זה ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי וכל כיוצא בזה". ואין דבריו עולים כפי גירסת רש"י ופירושו כאן. ועי' במהרי"ט אלגאזי בביאורו על הל' בכורות להרמב"ן כאן, שנדחק ליישב דברי הרמב"ם, והביא משמ"ק שכתב גירסא אחרת בשם ספרים ישנים, דאחר הא דאיתא לפנינו "אם היה כהן לכהן אסור" נוסף בהם: "ר"ש בן אלעזר אף במתנות כהונה כן כיצד ישראל שהפריש מאתים זוז למתנות כהונה ומצאו ישראל אחר וא"ל הילך סלע זה ותנם לבן בתי כהן מותר ואם היה כהן לכהן אסור ותנא קמא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה". וכתב בשם תוס' הרא"ש, שכ"ה בספרי ספרד*ובפי' ר"ג אינו גורס הוספה זו, ומ"מ היתה הגירסא לפניו: ותנא קמא מ"ט וכו', ונדחק לפרשו (ע"ש).. וכתב עוד בשם הרא"ש, דה"פ שהפריש מאתים זוז להלוותן לכהן להיות מפריש עליהן מתנות כהונה כזרוע לחיים וקיבה ובכורות, וכההיא דגיטין (ל ע"א) המלוה מעות את הכהן (ע"ש שפירושו דחוק, ועוד שלפ"ז ג"כ מוכרח למחוק מלת "קמא" כמו שמחקו רש"י). והנה בתוספתא דמאי פ"ה ה"כ איתא נמי הא דרשב"א בשינוי לשון: "אף במתנות מקודש בכהנים כן", ואין לזה מובן. ועי' בהגהות "אור הגנוז" שם מתוספתא כ"י דגריס "אף במתנות מקדש בכהנים כן", וגם זה אינו מובן. אבל נראה לנו להגיה כאן: "אף בחרמי כהונה כן וכו' ותנא קמא מ"ט לא קאמר חרמי כהונה אמר לך וכו' הני כיון דקדושת דמים נינהו*פי' כדאיתא בערכין כט א: "חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן וכו' נתן לכהן הרי הן לכל דבריהן כחולין". והרי מפורש שאין קדושתן קדושת הגוף, אלא שכל זמן שהן בבית בעלים קדושים בקדושת דמים. אתי למיטעי בהון למינהג בהו מנהג דחולין"*ומה שבינתיים, "סבר תיתחל [כהגהת שמ"ק והב"ח] קדושתייהו אארבעה זוזי", מיותר ואינו מסוגיית התלמוד, וליתא בפי' ר"ג, והביאו במהרי"ט שם.. ולפי גירסא זו סבר ת"ק, דכל מתנות כהונה, שיש בהן קדושת הגוף, יש בהן טובת הנאה לבעלים לבד מחרמים, שאין קדושתם אלא כקדושת דמים בעלמא. ופסק הרמב"ם כת"ק. וגם בתוספתא דמאי שם תני, דאף בבכור מותר ישראל ליתן סלע לישראל אחר כדי שיתננו לבן בתו כהן; ומשנה שלימה שנינו בערכין כח ב (והביאה גם בהגהות הרש"ש): "אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו". ונראה שמכאן נובעים דברי הרמב"ם שכתב (הל' בכורות פ"א הט"ו): "ויראה לי שהבכור נותן לכל כהן שירצה" פי' ולאו דוקא לאנשי משמר, וכן פירש מהרי"ט כאן. ותלה אותו הרמב"ם ב"יראה לי" משום שמצינו בתוספתא סוף סוכה וירושלמי חלה פ"ד הי"א: "הבכורות והבכורים לאנשי משמר", וא"כ אין בו טובת הנאה לבעלים. וגם במל"מ הל' ערכין פ"ו ה"ח כתב, ד"חרמי כהנים פשיטא דלא שייך בהן התפסה, דהא ליכא טובת הנאה לבעלים, שהרי בין קרקע בין מטלטלים ניתנים לכהנים שבאותו משמר"*ומ"ש דגם את המטלטלים נותנים לאנשי משמר היינו לדעת הרמב"ם (שם פ"ו ה"ה), אבל רשב"א דהכא דסבר דגם בחרמי מטלטלים יש טובת הנאה מוכרח דסבר דחרמי מטלטלים נותנן לכל כהן שירצה, וכר' חייא בר אבין בערכין (כח א). והכא הוה מצינן למימר דת"ק לא קאמר חרמי כהונה, משום דסבר דגם חרמי מטלטלין לאנשי משמר, אלא דהדרינן ומוקמינן מילתיה אפי' כר' חייא בר אבין. ואפשר נמי דסוגיא דעלמא הכא כוותיה. וכן היא שיטת ירושלמי חלה שם, דחרמי מטלטלין לכל כהן שירצה.. ודוחה הרמב"ם את התוספתא והירושלמי מהלכה. אבל מ"מ קשה, שהרי בתוספתא דמאי מפורש, שיש בבכור טובת הנאה לכהן, וכמו שנתבאר למעלה, וגם א"א שיחלקו על משנה שלימה דערכין הנ"ל. לכד נראה ליישב דעת הירושלמי והתוספתא באופן זה, שאע"פ שצריך ליתן את הבכור לכהן מאנשי משמר דוקא. מ"מ אם פירש לכהן שנתן לו, שהוא נותן את הבכור לו לעצמו בלבד בזמן שהוא מאנשי משמר של שבוע זה, הרי זה זוכה בו לעצמו ואין לשאר הכהנים ממשמר שלו חלק בו. ודוקא אם נתנו הבעלים סתם יש לכל הכהנים שבמשמר חלק בו, מה שאין כן במפרש. וכעין זה מצאתי להרי"ח לאנדע בהגהותיו ליומא (כו ב), דהיחיד שמביא קרבנו למקדש יכול הוא לבחור איזה כהן שירצה מאותו בית אב של משמר שעובד בו ביום, וזה עושה את כל עבודתו. וכבר הקדימו רש"י בזה לקמן נג ב ד"ה "הקדש עילוי".

ודע שגם מפשטות הסוגיא בזבחים (קב ב) משמע שהבכור מתחלק לאנשי משמר, דאמרינן התם: "לימא ליה תן לי מבכור ואוכל וכו'"; אבל לא כן דעת רש"י שם (ע"ש).

(שם רש"י) ד"ה כהן קטן וכו' ל"א להכי נקט וכו'.—אינו מובן, וכבר תמה ע"ז הגרי"ב בספרו שאילת שלום על השאילתות פ' קרח. ועי' בהגהות הרש"ש כאן שהגיה; אבל העיקר כנוסח שבלקוטי רש"י שעל הרא"ש הל' חלה, וכ"ה בשמ"ק כאן, דלפירוש א' ענין הקטן כשלא הביא ב' שערות, שעדיין אינו בר עונשין; ולפירוש ב' היינו דוקא פחות מבן תשע שנים, שאינו מזריע, ואין בו חשש קרי.

(שם תוספות) ד"ה פסק וכו' לא החמירו להפריש ב' תרומות וכו' ויש ליתן טעם וכו'.—כבר נתבאר טעמו של דבר בירושלמי חלה פ"ד ה"ז (והעתיקו הר"ש שם מ"ח): "ר' אבין בר חייא בעי כמה דתימר שתי חלות בסוריא ודכוותה שתי תרומות בסוריא א"ר חגיי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחריה כלום אם אומר את כן נמצאת אותה תרומה שהוא מפריש טבולה למעשרות" (ועי' תוס' לעיל כו ב ד"ה דילמא). ועי' ראב"ן סי' נד וראבי"ה סי' קסד בתשובת ר' אפרים שם.

גמרא סבר מיתחל כו' כצ״ל:

שם רבה מבטלו כו' כצ"ל:

רש״י מוחלפת השיטות יש כאן וה״ג: ד"ה בכולן יש בהן טובת הנאה ומפרש כו׳ מכריז הס"ד ואח״כ ד"ה טובת הנאה דבר מועט הס״ד ואח"כ ד"ה ואם היה כהן כו' ככהן המסייע הס״ד ואח"כ ד"ה ה"ג ותנא מ״ט כו' ות"ק הס"ד ואח"כ ד״ה מ"ט לא אמר כו׳ בכורות הס״ד ואח״כ ד"ה אמר לך כו' כצ"ל:

ד"ה תיתחל כו' דהיינו סלע כו' כצ"ל:

ד"ה בטילה ברוב כו' ולא בעינן אחד כו' כצ״ל:

ד"ה חמרא דתרומה דחוצה לארץ הס"ד:

ד"ה נדה קוצה כו׳ לה כהן קטן כו' הד"א:

ד"ה כהן גדול כו' מצות הס"ד ואח"כ ד"ה לאפנויי לנקבין הס"ד וכצ"ל. וחסר מהדפוס וכ"מ בס"י ותמי׳ לי על מ״ו מהרש"א שנשמט ממנו ד״ז:

תוס' ד"ה תרומת ח"ל כו׳ ברובה ואכיל לה בימי כו' כצ״ל:

בא"ד אינה מדמעת דמשמע הא תרומת ח"ל דישראל מדמעת ואינה עולה כו' כצ״ל. ועיין שם בתוספת ותראה דגירסא נכונה היא:

ד״ה אוכל והולך כו' שיתקיים בו מוקף כו'. פי׳ דהוי שיריה ניכרין:

ד"ה הילכך נדה כו' דבר מועט וגבי אותה כו' כצ״ל:

בא"ד אבל תרומה שלהם כו׳. פי׳ הא דלא נקט נמי תרומת ח״ל דטמא מפריש תרומה ואכיל כהן קטן מ"ה כתבו דלא היתה ראוי׳ לכהן קטן:

בא"ד כגון תרומת מעשר הס"ד. פי׳ אע"ג דתרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה כיון דתרומת מעשר יש לה שיעור לא נקט תרומת ח"ל:

ד"ה בריש מסא כו' גבי מרים מגדלא כו׳ כצ"ל:

בא״ד אוחזת האור של תנור כו' כצ"ל:

בא"ד ולפי שיש דברים כו'. פי׳ השתא דמסא היינו מרדא ואין דרך להפך בו גחלים ועצי׳ למה נקט מ"ה כתבו ולפי שיש דברי׳ כו':

בא"ד המרא עצמ׳ הס"ד ואח"כ ד"ה פסק והדר מפרש׳ חלה אחריתי משמע כו׳ כצ"ל. ואין למחוק תיבת פסק שכמה פעמים כתבו תוספו' לפסק הלכה וכן בעירובין:

בא"ד כחלת הארץ טמאה וטעונה כו' כצ"ל. פירוש כחלת ארץ ישראל וגזרו טומאה עליה:

בא"ד וליולדת אין ללמוד כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

עד כמה פרק רביעי.

רש״י ד"ה כהן קטן כו׳ לישנא אחרינא כו'. דללשון ראשון יהבינן לקטן אף שהגיע לט' שנים שראה קרי מ"מ יהבינן ליה כיון דקטן הוא ולא איכפת לן אי אכיל ליה אף דאמרינן ביבמות דאף איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים מכל מקום תרומת ח"ל דקיל טפי לא החמירו ולאידך לישנא היינו דוקא שלא ראה קרי. ומ"ש רש"י דה"ה גדול שטבל לקריו נ"ל דזה שייך בתר ל"א דללישנא קמא א"ש דנקיט קטן דאף אם טמא יהבינן ליה משא"כ בגדול דבעינן דוקא שטבל אבל ללישנא בתרא אף לקטן לא יהבינן אלא דוקא פחות מבן ט׳ דטהור הוא בכה"ג לגדול נמי יהבינן אם הוא טהור שטבל לקריו וכתב רש"י דבאמת ה"ה לגדול ומ"ש רש"י לקמן כהן גדול כהן שהגיע לכלל מצות היינו ללישנ׳ קמא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף כ"ז, טובה"נ לבעלים כיצד וכו' ומסקנא דבבכור ליתא טובה"נ. - ותמוה על הרמב"ם שפסק בפרי"ב מתרומות ה"כ דגם בכור איתא בטובה"נ, וברדב"ז שם הקשה בזה. - והנה לכאורה משנה ערוכה דבכור איתא בטובה"נ כדתנן ערכין כ"ח הבכור בין תם ובין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודים אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתן לבן בתו או לבן אחותו יעוי"ש, - הרי מפורש בהדיא דבכור איתא בטובה"נ ולא חיישינן דלמא אתי למיטעי בהן ולנהוג מנהג חולין. - ומצאתי בריט"א שהעיר בזה וכתב שזהו מקור להרמב"ם שפוסק גבי בכור דאיתא בטובה"נ לבעלים יעוי"ש. - אבל נראה דאין מזה הוכחה, ואישתמיטיתי' סוגיא ערוכה שם ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכור זה לעולה אעפ"י שאינו רשאי. - ופירשו התוס' בתמורה ל"ב ד"ה מקדישין דהכוונה אעפ"י שאינו חייב יעוי"ש. והכוונה בזה שרק תורת תשלומין איכא בזה מטעם שהתחייב עצמו בזה, וביארנו זה בארוכה בספרנו שאילות משה חאו"ח סימן ז'. - וגם בספרנו נזר הקודש תמורה שם. - והנה לפי סוגיא זו יש לפרש אעפ"י שאינו רשאי גם כפשוטו שאסור לעשות כן מטעם דלמא אתי למיטעי בי'. - אבל כוונת התוס' דגם אינו מתחייב, וזהו מדין התורה.

ב והנה הב"י בטור כתב דהרמב"ם מפרש דהאי תנא סבר כבי"ש דאמרי לקמן ל"ב. לא ימנה ישראל על הבכור וצריך לומר דהא דאסור למנות ישראל על הבכור לב"ש היינו דוקא בלא פדיון, אבל ע"י פדיון מותר, והיינו דקאמר דקדושת דמים נינהו ואתי למיטעי לומר שכבר נתחללה קדושתם על הנך ד' זוזי דיהיב אבי אמו ויאכילם לישראל, וכיון דקיי"ל כב"ה דשרי להמנות עליו אפילו נכרי ממילא משמע דכי היכי דשרי למימר הכי בתרומה שרי נמי בבכור ושאר מתנות עכ"ד יעוי"ש. - והנה דברים נכונים המה ונעימים רק זה דוחק לומר דהתנא סובר רק על שיטת בי"ש. - וזהו ע"כ סברת רש"י שמפרש קדושת דמים הכא זהו שהכהן רשאי למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה, הלכך אתי האי כהן למיטעי יעוי"ש. וזהו גם לשיטת ב"ה.

ג ונראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי אם נותנין מתנות כהונה לכהנת, וכמבואר בחולין קל"ב. - והיינו דאם נותנין מתנות כהונה גם לכהנת. - נראה דע"כ ליתא אצלם הדין דלמשחה לגדולה. - דדין זה רק לכהנים נאמרה, וזהו מפני שהתורה הכירה לכהנים שהם גדולי האומה, ולהכי נתנה האכילה כדרך שהמלכים אוכלים, משא"כ בכהנת אעפ"י שיש להם זכיי' במתנות כהונה. - אבל אינם עומדים ברום המעלה שתהי' אכילתן כדרך שהמלכים אוכלים, כי לא ניתנה להם הכהונה בתור שררות. - והביאור בזה דהדין דלמשחה לגדולה לא על האכילה נאמרה אלא על האוכל נאמרה. - היינו אם האוכל הוא האוכל שהוא בר גדולה. - ומטעם זה כשמוכר או נותן המתנות כהונה לישראל ליתא גבי' הדין הזה דלמשחה לגדולה, וכמו שכתב הרדב"ז בביאורו על הרמב"ם בפר"ט מה' בכורים הכ"ב יעוי"ש. - ומטעם זה פשיטא דגם הכהנת שמקבלת מתנות כהונה ליתא גבה הדין דלמשחה לגדולה.

ד ולפי''ז כיון דהסוגיא דהכא הסוברת דליתא טובה"נ לבעלים במתנות כהונה מטעם דלמא אתי למיטעי דבר מיתחל קדושתייהו. - זהו רק אם הדין דאין נותנין מתנות כהונה לכהנת. - וזהו מטעם דאין נותנין מתנות כהונה אלא לכהנים זכרים בכדי שמקוים אצלם הא דלמשחה וכו'. - משא"כ לדינא דקיי"ל דנותנין מתנות כהונה גם לכהנת א"כ ליכא אזהרה דבעינן לקיומי הא דלמשחה ולגדולה ופשיטא שאין לחוש לדלמא מיתחל קדושתייהו ויבוטל הא דלמשחה כיון דהרשות להבעלים ליתן לכהנת שאין בזה כלל הדין הזה דלמשחה לגדולה, ולכן ע"כ מפרש הרמב"ם דהסוגיא הכא אזלא אליבא דהני תנאי שאין נותנים מתנות כהונה לכהנת. - אבל הרמב"ם דפוסק שם בה' בכורים ה"כ דנותנין מתנות כהונה לכהנת. - להכי שפיר פוסק דיש זכות טובה"נ לבעלים בכל מתנות כהונה. - מטעם הזכות הזה עצמו דהרי יכול ליתן המתנות כהונה לכהנת, וכמו שכתבנו.

ה ובהיותי בזה, הנה איתא בירושלמי פר"ד דחלה ה"ד הבכורות והבכורים לאנשי משמר.- וקשה אם מתנות כהונה ניתנת אפילו לכהנת, א"כ מה שייך בזה אנשי משמר. - וע"כ דהירושלמי אזיל בזה ג"כ לשיטת הני תנאי דסברי דלא ניתן מתנות כהונה לכהנת אלא לכהן. וגם סבר הירושלמי דאין בזה טובה"נ, וא"כ בכור תם שהוא להקרבה, שייך לאנשי משמר, וצ"ע.

ו שם, אמר רבא תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות, רב חמא יהיב ליה לשמעיה שהיה כהן ויהיב ליה בשכרו, ולא חייש לנראה כמסייע עי' בפי' ר"ג, והנה מזה מוכח דמותר להשתמש בכהן. - ולכאורה זה סתירה להא דאיתא בירושלמי פר"ח דברכות ה"ה מנין המשתמש בכהונה מעל רבי אחא בשם שמואל אמר ואמרה להן אתם קודש לד' והכלים קודש, מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל יעוי"ש. - והנה לפי מה שכתב הסמ"ג במ"ע סימן פ"ג, והובא במל"מ פר"ג מעבדים ה"ח, דעד כאן לא אמרינן המשתמש בכהונה מעל אלא בשימוש בחנם אבל בשכר שרי יעוי"ש, והכא שימש רב חמא עם הכהן בשכר.

ז והנה בהגהות מרדכי לגיטין הביא מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת והקשה לו תלמיד הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל. - והשיב לו אין בהם קדושה בזה"ז דקיי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם, ואי לא לא. - וקשה א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתיק. - והרב ר' פטר השיב דיכול למחול כדאמרינן בפר"ק דקדושין אין כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ, והשתא בלא הך טעמא תקשי היאך מצי משתעבד ביה אלא ודאי מצי מחיל יעוי"ש. - והנה לשיטת הסמ"ג אין ראיה מזה דשאני התם דהוי בשכר. - והנה בלא"ה אין להוכיח מזה דמיירי שנמכר בגנבתו דע"כ גם על כהן נאמרה ואם אין לו ונמכר בגנבתו, ועי' במרה"פ. - אמנם מהגהות מיימוניות בפר"ג מעבדים ה"ח משמע דלא נחית לזה מדכתב בפר"ג מעבדים מכאן ראיה דאף שירות מותר, ועוד ראיה מפרק אעפ"י לקונה כהן מישראל לא יאכל בתרומה, ועוד ראיה מפרק כיצד הרגל אמר לו רב"ח לרב חסדא לכי תשמש לי, ור"ח כהן היה כדאיתא בסוטה. - ועוד ראיה מפרק הזרוע והלחיים אמר לו רבא לשמעי' זכה לי במתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ומיהו בירושלמי גרסינן מנין המשתמש בכהונה מעל וכו' וצ"ע יעוי"ש, הרי מבואר דסבר דפליגי בזה הבבלי והירושלמי, ולא נחית לחלק בין בחנם לבשכר.

ח והנה הרמ"א באו"ח סימן קכ"ח הביא לדינא הירושלמי דאסור להשתמש בכהן אפילו בזה"ז דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך יעוי"ש, וזהו כשיטת הרב ר' פטר שם במרדכי, וזהו מסתברא דבאופן שמוחל על כבודו אין בזה משום משתמש בקודש. - יען כי אין משתמש בקודש בכהונה באופן שעובד ועושה מלאכה עבור עצמו בביתו. - ובאופן שמוחל על כבודו הרי זה כאילו עושה עבור עצמו. וזהו ע"כ סברת הסמ"ג שכתב דבעושה בשכר מותר והיינו דזה הוי כאילו עושה בתוך שלו ובשל עצמו. - וההיא עובדא בירושלמי שמביא שם הא דשמואל דהמשתמש בכהונה מעל מיירי דר' זעירא שהיה כהן והיה משתמש טרם שמחל על כבודו. - וזה אסור. - ובזה אתי שפיר סוגיא דידן דר' חמא שימש בכהן שהיה אצלו בתור משמש תמידי ופשיטא שהיה מוחל על כבודו. - ולשיטת הסמ"ג היה משמש בשכר.

ט ונראה ראיה מוכרחת דבמוחל על כבודו מותר מהא דכהן המסייע בבית הגרנות דאסור מטעם שחתם ברית הלוי, ומדוע לא קאמר הש"ס משום משמש בכהונה מעל. - וע"כ משום דאם הכהן מוחל שפיר דמי, ולשיטת הסמ"ג דבשכר שרי. - הנה הכא במסייע בבית הגרנות איכא שכר שמקבל המתנות כהונה בעבור הסיוע.

י ולשיטת הר"ת שסובר דבזמן הזה שאין בגדיהם עליהם אין קדושת כהונה עליהם לענין זה דשימוש כהונה, והיינו דסבר הר"ת דקדושת כהונה הוא מטעם הבגדי כהונה, דהבגדים מקדשים אותם כמו כלי שרת המקדשים מה שבתוכם, אתי שפיר הכא בשמעי' דרב חמא דמיירי בזמן הזה. - אבל קשה הא דהירושלמי שם בברכות דמיירי ג"כ בזה"ז ומ"מ סבר הירושלמי דאסור ואיכא משום מעילה, וגם מסוגיא דידן תקשה מהא דאמר רבא תרומת חוצה לארץ אין בזה משום מסייע בבית הגרנות.-משמע אבל בתרומת ארץ ישראל יש בה משום מסייע בבית הגרנות אפילו בזמן הזה- וקשה אם אמרינן דבזמן הזה אין להכהנים קדושת כהונה. א"כ אין בזה גם משום ושחתם ברית הלוי. - דע"כ הא דושחתם וגו' הוא ג"כ משום קדושת כהונה דבלאו קדושת כהונה הרי הם כסתם יהודים כשרים ומה שייך לומר ושחתם ברית וגו'. - שזהו מפאת הקדושה ולא מפאת מקבלי מתנות כהונה. ובזה"ז שאין להכהנים קדושה עצמיות לא שייך בזה הא דושחתם את ברית וגו'.

יא והנה לכאורה יש להקשות גם מהא דאיתא בגיטין נ"ט אמר ליה אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא וכו'. - ולשיטת ר"ת יש לומר דעכשיו בזה"ז ליכא להאי דינא. - אבל יש לומר דשאני דוקדשתו שזה הוי אזהרה לישראל שמחויבין אנו לקדשו ליתן לו כבוד, ואין זה ענין להקדושה שיש לו להכהן קדושה עצמיות שזה ליתא כל זמן שלא לבש בגדי כהונה. - אבל הא דוקדשתו הכוונה לנהוג בו כבוד וזה לא נתבטל גם עכשיו בזה"ז. - משא"כ לענין קדושה עצמיות להיות בזה הדין כאילו השתמש בכלי שרת זה ליתא בזה"ז מפני שקדושה זו חסר להם כל זמן שלא לבשו הבגדי כהונה המקדשים. - ומטעם זה כיון שכל ענין דוקדשתו הוא ענין כבוד לחודיא. - ולהכי נשתנה הדין כשיש חכם גדול ממנו. - ועי' בפיה"מ להרמב"ם שם בגיטין שמבאר שכל ענין וקדשתו הוא רק לענין כבוד. - ומטעם זה איתא במחילה, ועי' בשו"ת בגדי כהונה חאו"ח סימן ג'. - וע"כ זהו סברת הר"ת שלא השיב להתלמיד שהקשה לו א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד ליה. - וזהו מטעם דשאני התם שהוא רק ענין כבוד, וזה לא נתבטל גם בזה"ז. - אבל קשה מזה שכתבנו לעיל.

יב אבל נראה דגם הר"ת מודה דבאופן שעושה הכהן עבור הרווחה דלעצמו אין זה נקרא משמש בכהונה כיון דהשימוש הזה לא הוי עבור הנאת המשתמש אלא עבור הנאת המשמש בעצמו. - ובזה אתי שפיר הא דב"ק כ' דאמר לו להשתמש לי. - והיינו כי בעבור זה יקבל ממנו הלכה זו, וא"כ הוי השימוש עבור הנאת עצמו. - ובזה האופן מיירי הכא בשמעי' דרב חמא שהיה משמש בתור תלמיד לרב דהשימוש עבור התועלת לעצמו. - ובזה אתי שפיר הא דמסייע בבית הגרנות שעושה עבור עצמו. - ובזה מודה הר"ת ומטעם זה לא קשה מזה שיצק מים לר"ת כי עשה זאת עבור התועלת לעצמו, ואין בזה להר"ת שהוא משמש בכהונה. - אלא הוא משמש עבור עצמו. - אשר התלמיד מחויב לעשות לרבו. - והא דלא השיב הר"ת כן להשואל, זהו מפני שלא רצה להשיב תשובה זו מפני ענותנותי' שלא ליהנות מכבוד תורה. - וע"כ הא דהשיב הר"ת דבזה"ז אין קדושין עליהם. - היינו משום דבזמן הבית הכהן שלבש בגדי כהונה גם באופן זה אסור. - מטעם שנתקדשו בקדושת כלי שרת. - ובזמן הזה מותר באופן שעושה כן לתועלתו, ובזה אתי שפיר הא דירושלמי שם שרבי זעירא לא היה בתור תלמיד. - ולא עשה רבי זעירא עבור תועלת עצמו, ושם מיירי שלא היה נחיצות להשימוש ואמר ליה הלא אמר שמואל המשתמש בכהונה מעל, הכוונה כיון דבזמן שלבש בגדי כהונה יש בזה מעילה. - א"כ לכהפ"ח עתה שאין בזה משום מעילה. אבל עכ"פ איסור איכא. והנה יוצא מזה לשיטת הר"ת דבזמן הבית הכהן שלבש בגדי כהונה המשתמש בו מעל. ואפשר דגם באופן שעושה לתועלת עצמו אסור להשתמש בו, וצ"ע.

א שם אמר שמואל תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב, רבה מבטלה ברוב ואוכל לה בימי טומאתו. והנה משמע מזה דרק להתיר לכהן בימי טומאתו מהני הביטול ברוב מדמייתי הש"ס להא דרבה, ומזה דייקו התוס' להקשות לפירש"י שמפרש לאוכלה לזר. - וגם הקשו התוס' בהא דמנחות ס"ז דאיתא שם תרומת נכרי אינה מדמעת הא דישראל מדמעת יעוי"ש.

ב והנה יש לדייק מהא דרבה מבטל לה ואכל לה בימי טומאתו. - יש לומר דאעפ"י שבאמת גם אחרי הביטול מותר לזרים ולא בעינן אחד ומאה לבטל. - אבל כל זה בשנתערבה ברובא. - אבל אין מבטלין לכתחילה ברובא מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה בדבר שעיקרו בדאורייתא כמו"ש התוס' ביצה ד' ד"ה ותנן. - ורק בשנתבטלה ברובא מותר. וכל זה להתיר לזרים, אבל בשיאכל כהן בימי טומאתו מותר לבטל גם לכתחילה. - וזה שאמר הש"ס רבה מבטלה ברוב ואכל לה בימי טומאתו. - והכוונה שמבטלה בידים, ולא קשיא מזה לפירש"י, אבל מהא דמנחות הקשו התוס' שפיר דמשמע שם דתרומת חוץ לארץ של ישראל מדמעת והכוונה מדמעת כדימוע בכל מקום שבעינן אחד ומאה לבטל.

ג והנה לכאורה אפשר לומר שיש הבדל בין אם התרומת חוץ לארץ בארץ לבין אם התרומה בחו"ל. - והיינו דבהובא התרומה לארץ יש להחמיר מטעם דלא אתי לאיחלופי בפירות הארץ, - ושם במנחות מיירי בשהובא התרומה לארץ. - להכי של נכרי אינה מדמעת מטעם דלא חיישינן בזה לאיחלופי. ושל ישראל חיישינן לאיחלופי, ואתי לאוקולי גם בתרומת הארץ. - אבל בסוגיא דידן מיירי בתרומת חוץ לארץ בחוץ לארץ גופה.

ד והנה בירושלמי פר"ד דחלה ה"ד הורה ר' אבוהו בבצרה שהיא צריכה רוב, אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה, ואינה נאכלת באחד ומאה. (הביאור שאינה צריכה אחד ומאה לבטלה, אלא סגי לה ביטול ברוב). ושם אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו באחד ואחד, דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן יעוי"ש, הרי מבואר דפליגי בירושלמי ר' זעירא ור' יונה דר' יונה סבר דבעינן רוב, ור' זעירא סבר דגם חד בחד סגי. - ומבואר דפליגי באכילה דלזר. דהרי ר' זעירא מתיר אפילו חד בחד לאכילה דלזר.- ופשיטא דמאן דמתיר בביטול ברוב הכוונה לאכילה דלזר. - וזהו כפירש"י. - ובכדי שלא תקשה מש"ס מנחות דמבואר דתרומת חו"ל של ישראל מדמעת. יש לפרש כמו שכתבנו דשאני בשהובא מחוץ לארץ לארץ, וסיוע יש לדברינו דהתם בירושלמי אייתי הורה ר' אבהו בבצרה שהיא חוץ לארץ. - כמבואר בע"ז נ"ח דבצרה אינה מחויבת במעשר יעוי"ש בתוס'. - ובכדי שלא לעשות פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן טוב לנו להשוות הדברים דהתם במנחות מיירי שהתרומה הובא לארץ. - ובירושלמי ובסוגיא דידן בתרומת חוץ לארץ בחוץ לארץ, וכמו שכתבנו. -

ה שם, ריב"ל כי מתרמי ליה חמרא דתרומה הוי רמי תרי נטלי דחולין, וחדא נטלי דתרומה, מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. - והנה מזה משמע ג"כ כפירש"י דלהתיר לזר כוונתו, דריב"ל לא היה כהן, והיה לוי כדאיתא בחולין ק"ו ע"ב.

ו כתב הרמב"ם בפרי"ג מתרומות הי"א וז"ל תרומת חו"ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. - הנה בזה שכתב ואוכלה בימי טומאתו משמע כשיטת התוס' דרק לזה שיהיה האוכלה כהן מותר לבטל ולא לאכילה דזר. - והנה לפלא שהרדב"ז כתב שם דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י ודלא כשיטת התוס' יעוי"ש. ופלא הלא לפי דברינו למה כתב הרמב"ם ואוכלה בימי טומאתו. - ואפשר שכוונתו מדכתב ואוכלה בימי טומאתו, ולא כתב לאוכלה בימי טומאתו, משמע שכוונתו לשני דברים, היינו לאכילה דזרים וגם לאוכלה בימי טומאתו. - ולדעתי אפשר לומר דלהכי נקט ואוכלה בימי טומאתו, לענין זה שכתב דמותר לבטל גם לכתחילה כמו שכתבתי לעיל לפירש"י. - אבל לדינא ע"כ סבר הרמב"ם כפירש"י מדמייתי האי דינא דריב"ל לקמן בהלכה זו כאשר יבואר. -

ז כתב הרמב"ם שם בהלכה זו וז"ל ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת חו"ל נוטל ממנו לוג אחד ונותן עליו שני לוגין, ונמצא הכל שלשה, ואח"כ נוטל מיין של תרומה לוג ונותן לתוך השלשה וכו' יעוי"ש. - והנה קשה לפי"ז דהרי הוי עתה מחצה חולין ומחצה תרומה ואין כאן רוב, וזהו שכתב הראב"ד בהשגה וז"ל טעה בזה שאינו כן בבכורות, וענין זה אסור הוא שהרי מחצה למחצה הוא עכ"ל, הנה מה שכתב הראב"ד שאינו כן בבכורות כתב הכס"מ שזה תלוי בחילוף גירסאות. - אמנם בעיקר הקושיא דהוי רק מחצה. - הנה מצינו שיטת הרמב"ם בפר"ח מבכורים בחלת חוץ לארץ שכתב הרי זה מותר לאכלה עם הזר על שולחן אחד לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה יעוי"ש. הרי חזינן דסבר הרמב"ם דבתרומת חוץ לארץ כהא דחלת חוץ לארץ סגי בתערובות שוה בשוה, וזהו כשיטת ר' זעירא בירושלמי שכתבנו לעיל. - וא"כ מצינו דשיטת הרמב"ם דסגי גם בתערובות מחצה על מחצה. - אבל תקשה דהלא ע"כ שיטת הרמב"ם דלא כר' זעירא מדפוסק בתרומות דבעינן רוב לבטל. - הנה כתב שם מרן הכס"מ דיש הבדל בין מתכוון לבטל דבעינן רוב. אבל היכא דאינו מתכוון לבטלה אלא שהוא אוכלה עם הזר על השולחן וממילא היא מתערבת לפעמים אפילו לא נתערב אלא שוה בשוה מותר יעוי"ש. - אבל כל זה אינו מעלה ארוכה לזה שכתב הרמב"ם הכא בהא דתרי נטלי וכו' דהרי הכא מתכוון לבטלה, ומ"מ סגי במחצה למחצה.

ח ונראה דהכא כיון דנתבטלה התרומה בראשונה ברובא, להכי אעפ"י שאח"כ נעשה מחצה למחצה, שוב לא אמרינן חוזר וניעור. - והביטול דאח"כ הרי"ז כאילו בא בממילא.

ט והנה מרן הכס"מ הכא בתרומות כתב לתרץ השגת הראב"ד וז"ל יש לומר דמאחר שלא השליכם בפעם אחת אמרינן קמא קמא בטל עכ"ל, ויש להעיר מהא דאיתא ביבמות פ"ב ע"ב נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד רובו. - וא"כ חזינן דלא מהני מחצה על מחצה אפילו באופן דקמא קמא בטל, ולהרבה ראשונים מיירי במים ולא במי פירות, וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם פר"ד דמקואות ה"ז. - לכן נראה יותר כמו שכתבתי לעיל דכיון דבתחילה נתבטל לוג הראשון ברובא. - ממילא לענין דין דחוזר וניעור שהוא בא בממילא. - אנו דנין כאילו בא התערובות בממילא וכמובן.

י כתב הרמב"ם בפר"א מתרומות ה"ד וז"ל ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי שאין חייבין על מעשר שני שלו כמו שיתבאר אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עלי' חומש יזלזלו בה עכ"ל, וקשה מהא דאיתא ב"מ נ"ה עלה דמתניתין דהאוכל תרומת מעשר של דמאי חייב חומש פריך אמר רבא קשיא ליה לר"א תרומת מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, ומשני הא מני ר"מ וכו' דתניא המביא גט ממדה"י ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר"מ יעוי"ש. - וא"כ לפי"ז להרמב"ם דפוסק כרבנן דר"מ ע"כ לא יתחייב חומש בתרומת מעשר של דמאי. - וגם בירושלמי ברפר"ב דערלה מאן תנא תרומת מעשר של דמאי ר"מ דר"מ מחמיר בדבריהם כדברי תורה וכו' יעוי"ש, וא"כ תקשה טובא על הרמב"ם שכתב להאי דינא שהוא היפוך הש"ס בבלי וש"ס ירושלמי. ומצאתי בריט"א שעמד בזה בקושיא.

יא והנה יש לדייק בזה שכתב הרמב"ם אמרו חכמים אם לא יתחייב עליו חומש יזלזלו בה. - והנה לא מצינו זה שאמרו בה חכמים כן דהרי אדרבה מבואר בש"ס דרק לר"מ איתא להאי דינא. - ומדוע לא קאמר הש"ס להאי טעמא דחששא דזלזול.

יב אמנם מצאתי בירושלמי פר"א דדמאי ה"ב תמן תנינן התרומה ותרומת מעשר של דמאי, והכא את אמר הכן וכו' תמן ר"מ ברם הכא רבנן רבי זעירא אמר בשם רבנן בדין היה תרו"מ של דמאי שלא יפריש עלי' חומש ולמה אמרו שיפריש משום גדירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה יעוי"ש. - מבואר דהרמב"ם תפס דברי ר"ז וזהו מקור של הרמב"ם, וראיתי באו"ש שמראה מקום להירושלמי, אבל יש להבין מדוע בחר הרמב"ם דברי ר"ז בירושלמי ולא תפס דברי רבא דש"ס שלנו.

יג ונראה בהקדם הא דאיתא בשבת כ"ג אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם לא בעי ברכה (וזהו דמאי) ופריך והא יו"ט שני דספק דדבריהם ובעי ברכה, ומשני התם כי היכי דלא לזלזולי בה. - רבא אמר רוב עמ"ה מעשרין הן. - ופירש"י דסבר רבא ספק דדבריהם בעי ברכה, ושאני דמאי דאפילו ספק ליכא, אלא הוי חומרא בעלמא יעוי"ש.- והנה יוצא מזה דלרבא הא דיו"ט שני בעי ברכה הוא מצד הדין מטעם דספק דדבריהם בעי ברכה, גם בלא טעם דלא ליתי לזילזולי בה. - ולאביי הטעם ביו"ט שני דבעי ברכה הוא רק מטעם דלא ליתי לזלזולי בה.

יד והנה יש להבין דהנה משמע מסוגיא זו דאביי לא סבר רוב עמ"ה מעשרין הן. - ולכאורה תמוה טובא דהלא ע"כ כן הדבר דרוב ע"ה מעשרין הן. - ונראה דסבר אביי דכיון דאיכא מיעוטא דלא מעשרין. - וא"כ סמכינן מיעוטא לחזקה דטבל והוי פלגא ופלגא, ולעיל ביארנו דהרבה ראשונים סברי דמיעוט החשוב מצטרפין לחזקה גם אליבא דרבנן, וזהו סברת אביי דלא סבר רוב ע"ה מעשרין הן, ורבא סבר דלא מצטרפין מיעוטא לחזקה. - וא"כ איכא רובא מעליא, והא דאביי סבר בעלמא ג"כ דרוב ע"ה מעשרין, עי' בתוס' גיטין ס"א ועו"מ.

טו והנה מצאתי און לי בחידושי פנ"י לגיטין ס"א שמחדש דר"ש בן אלעזר סבר כר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' לא אמרינן רוב ע"ה מעשרין הן מטעם דסמכינן מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא, יעוי"ש. - והנה קשה לי טובא דלפי"ז מדוע מוקים הש"ס בב"מ שם דהא דתנן חומש בתרומת מעשר של דמאי דאתיא כר"מ דסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, והלא לדברי הפנ"י לר"מ לא אמרינן רוב ע"ה מעשרין הן וא"כ הוי ספק השקול ודינו כדין ספק דאורייתא. - אבל זה לא קשה דהרי גם בספק ליכא חיוב חומש. - כהא דתנן בפר"ג דחלה מ"ו גר שנתגייר והיתה לו עיסה וכו' ואם ספק חייב, ואין חייבין עלי' חומש יעוי"ש. - נמצא דגם ספק פטור מחומש. - וא"כ פשיטא דליכא חומש בתרומת מעשר של דמאי. - ועל זה מוכרח הש"ס לאוקמי המשנה כר"מ דסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. והכוונה כשל תורה כמו בתרומה ודאית.

טז והנה הא דפליגי השני אוקימתות בירושלמי דאוקימתא חדא דהמשנה כר"מ דעשו חיזוק לדבריהם בשל תורה, ואוקימתא דר' זעירא שם שהחמירו חכמים בכדי דלא ליתי לידי זלזול תרומה.- יש להבין במה פליגי. - ונראה דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא בשבת שכתבנו. - והיינו דמאן דמוקי כר"מ סבר דבשביל חששא דזלזול לא מחייבין חומש. וזהו כשיטת רבא דסבר בשבת שם דבשביל חששא דזלזול יו"ט שני לא היו רבנן מתקנין לברך. - אלא הא דמברכינן ביו"ט שני הוא מצד הדין דספק דדבריהם בעי ברכה. - והנה כמו כן סבר הירושלמי באוקימתא קמייתא דבשביל חששא דזלזול אין לנו לחייב חומש על תרומת מעשר של דמאי. - ולהכי מוקים לה כר"מ מטעם דסבר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה.- אבל ר' זעירא שם סבר כשיטת אביי דשבת דהא דמברכין ביו"ט שני הוא מטעם בכדי דלא ליתי לזילזולי בה. - ולהכי כמו שראו רבנן לתקן ברכה שלא תבוא לזילזולי בה ביו"ט שני. - הנה כמו כן יש לתקן חיוב חומש בתרומת מעשר של דמאי בכדי שלא תבוא לידי זלזול תרומה. - ובזה בחר הרמב"ם לפסוק כר' זעירא דהירושלמי מפני שזהו גם שיטת אביי בש"ס דילן. - ורבא דמוקי שם בב"מ המשנה כר"מ הוא משום דאזיל לשיטתו דסבר בשבת שם דלא עבדו רבנן ברכה בשביל דלא ליתי לידי זילזולא. ולכן כמו שלא תקנו רבנן ברכה בשביל חששא זו. - הנה כמו כן סבר רבא דליכא למימר דחייבו חכמים חומש בתרומת מעשר של דמאי מטעם דלא ליתי לזילזולא. - להכי מוקים המשנה כר"מ מטעם דעשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה. - נמצא דרבא מוקים המשנה כר"מ הוא מטעם דאזיל לשיטתו דשבת שם. - אמנם הרמב"ם פוסק כאביי דבספק דדבריהם לא מברכינן. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ו מה' סוכה הי"ג. וא"כ ע"כ הא דמברכינן ביו"ט שני הוא מטעם דלא ליתי לזילזולי, וכיון שע"כ סובר כאביי, - להכי בחר לפסוק כר' זעירא שם בירושלמי דחייבוהו לאוכל תרומת מעשר של דמאי בחומש ג"כ משום דלא ליתי לזילזולי בתרומה. - ומטעם זה לא קשה ג"כ מה שהקשה הראב"ד בפר"ו מסוכה שם מדברי רבא יעוי"ש. - משום דע"כ הרמב"ם סובר כאביי. - ובזה אתי שפיר פסקו של הרמב"ם שפוסק דיש חיוב חומש בתרומת מעשר של דמאי וכמוש"נ.

יז והנה הא דיש לחוש לזילותא דתרומה זהו רק אם אנו מקילין בתרומה דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא. - וזהו בתרומת מעשר של ארץ ישראל. משא"כ תרומת חוץ לארץ שאין לו עיקר בדאורייתא שפיר מקילין בה. - ובזה אתי שפיר הא דתנן בפר"ב דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולים באחד ומאה. - ובתרומה דחוץ לארץ בטילה ברוב. - ובריט"א רוצה לומר דהמשנה דערלה אליבא דר"מ דסבר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה יעוי"ש. אבל זה ליתא והדבר ברור דשאני דמאי שיש לו עיקר בדאורייתא.

יח שם, אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. - ופירשו רש"י ותוס' דה"ה גדול שטבל לקריו, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מתרומות ה"ח. - והראב"ד השיג עליו וכתב דגדול שטומאה יצא מגופו אף לאחר שטבל אסור, ומביא ראיה מדקאמר רבינא ואכיל לה קטן. ולא קאמר דאיהי עצמה תאכל לאחר טבילה יעוי"ש. - והנה קשה טובא דהלא נדה צריכה להיות בנדתה שבעה ימים, והטבילה קודם כלות השבעה כדליתא דמיא, ומטעם זה טבילתה בלילה אחרי כלות השבעה ימים לגמרי. - וא"כ אם נדה קוצה לה חלה קודם כלות השבעה ימים ליתא בטבילה ולהכי קאמר ואכיל לה כהן קטן.

יט עוד קשה טובא בהא דאיתא בנדה ל"ב מעשה היה והטבילוה קודם לאמה דהיינו שראתה נדה וכמו שפירשו רש"י ותוס'. - ומסיק הש"ס דהטבילה להתינוקת היתה בכדי לסוכה שמן של תרומה, וסיכה כשתיה. א"כ חזינן דאעפ"י שהיתה הטומאה יוצא מגופה ומ"מ עלתה לה טבילה לתרומה. וא"כ ע"כ גם בגדול כן הדין כיון דחזינן דמהני טבילה למי שטומאה יוצא מגופו, וכן כתבו שם התוס' דמזה מוכח שהו"ה בגדול שטבל יעוי"ש. - ונראה דכוונת התוס' כמו שכתבתי, ועי' במהר"ם שם. ולדעתי נראה כמו שכתבתי. - (ומה שיש לדייק בזה עוד לענין אם ספינן איסד"ר לקטן מבואר בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף י"ז דף הספר). - ולפי"ז דברי הראב"ד בזה תמוה.

א שם, ואי ליכא כהן קטן שקלה לה בריש מסא ושדיא דתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול. ויש לעיין אם אכיל לה כהן גדול גם בטומאה. - והתוס' כתבו והשנייה אוכל כהן גדול אפילו זב יעוי"ש. וברמב"ם פר"ה מבכורים ה"ח כתב ושל אכילה אחד ממ"ח ומותרת לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים עכ"ל, ומשמע אפילו קודם טבילה. - והנה הראב"ד בהשגה כתב א"א נ"א אסורה לזבים ולזבות ואין צריך לומר לשאר טמאים עכ"ל. - והנה לגירסא זו קשה מה שייך לומר ואין צריך לומר לשאר טמאים הלא אין זה ק"ו אדרבה זבין וזבות שהם טומאה חמורה אסורים. משא"כ שאר טמאים שאין טומאה יוצא מגופיהן אפשר שמותר ואפשר לדחוק דהכוונה זבין וזבות לאחר שטבלו. - ואין צריך לומר לשאר טמאים דלא טבלו. - והנה מרן בכס"מ מפרש דברי הרמב"ם הא דכתב ומותרת לזבים ולזבות מיירי לאחר טבילה יעוי"ש. - ותמוה דהלא זהו בחלה ראשונה. אבל חלה שנייה משמע שמותר לטמאים אפילו לאלו שהטומאה יוצא מגופם כיון שכל עיקרה של חלה זו רק שלא תשתכח תורת חלה. - ומותרת לזבים ולזבות, גם כשהם עדיין בטומאתן, ובזה שייך הא דמסיים ואין צריך לומר לשארי טמאים הכוונה שהטומאה במגע או באהל. - אבל אם נפרש דהכוונה זבים וזבות לאחר טבילה. - וא"כ כיון שנטהרו מטומאתן א"כ אין זה ק"ו לשאר טמאים שעדיין הם בטומאתן, דזה ודאי אין לפרש שאר טמאים שהם טומאת מגע וגם טבלו. - כיון שלהם לא נאסר מעולם גם בשהם בטומאתן. - וע"כ צריך לומר דהפירוש בהרמב"ם זבים וזבות כשהם עדיין בטומאתן וזהו קודם טבילה. וכן משמע בפיה"מ שם. - ומכל זה מוכח דהחלה השניי' מותר לכל כהן גם בטומאה היוצא מגופו, וגם קודם טבילה.

ב והנה שם בתוס' ד"ה פסק חקרו מדוע לא חשו בתרומה שלא תשתכח תורת תרומה יעוי"ש, הנה שאלה זו איתא בירושלמי שם בפר"ד דחלה ה"ד, ר' אבון בר חייא בעי כמה דאת אמר שתי חלות בסוריא ודכוותי' שתי תרומות בסוריא. - אמר ר' חגי חלה אין אחריה כלום, תרומה יש אחריה כלום, אם אומר אם כן נמצאת אותה תרומה שהוא מפריש טבולה למעשרות יעוי"ש. וא"כ דברי התוס' תמוה שלא הביאו הירושלמי שמפרש טעם נכון ההבדל שבין חלה לתרומה. - ואפשר שכוונת התוס' דלאחר שתקנו שתי חלות, ולא תקנו שתי תרומות, זה עצמו מביא שתשתכח תורת תרומה שהיא לכהן. - וזהו דהכל רואין שנותנין חלה לכהן, ואין נותנין תרומה לכהן.- וממילא לא יספיק טעם הירושלמי. - משום דתקשה דלפי"ז שהתקנה זו עצמה סיבה שתשתכח תורת תרומה. - להכי לא הי' לרבנן לתקן תקנה לחלה שזהו סיבה לשכחת תורת תרומה. - על זה כתבו התוס' לחלק בין חלה לתרומה. - וזהו דכיון דתרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות. - להכי לא הוי החלה סיבה אשר בשביל זה תשתכח תורת תרומה. - והנה ראיתי בחק נתן שכתב שנעלם מהתוס' הירושלמי הנזכר יעוי"ש. - ולדעתי נראה דלא נעלם מהתוס' הירושלמי שם במקומו. - אבל ע"כ כוונת התוס' כמו שכתבנו.

ג תוס' ד"ה וכי הזאה יש לנו וכו' וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו נותנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיבה וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה, ומ"מ אם יש חבר וע"ה לא יתן לע"ה וכו' יעוי"ש, ויש לעיין היאך הדין בתרומה טמאה בתרומה דאורייתא. - ולכאורה לא עדיף תרומה טמאה משאר מתנות כהונה שאין בהם חשש טומאה. - והכא לאחר שנטמאת התרומה שוב אין בזה עוד חשש שע"ה יטמאנה. - כיון שטמאה היא. - ומ"מ לא עדיף משארי מתנות כהונה ונותנה רק לת"ח. - ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם כאשר יבואר.

ד כתב הרמב"ם בפר"ו מתרומות ה"ב וז"ל תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד, ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהן אינה ניתנית אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל ע"ה בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה עכ"ל. - ותמוה דהלא כיון דגם תרומה טמאה בכלל מתנות כהונה כמו שכתב הרמב"ם בתרומות פר"ב הי"ד וז"ל התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה הטהורה נאכלת לכהנים, והטמאה יהנו בשריפתה, יעוי"ש. וכיון שכן שגם התרומה הטמאה בכלל מתנות כהונה, וא"כ כמו שכל מתנות כהונה הדין שיתן לכהן חבר הנה כן צריך להיות גם בתרומה טמאה. - ונראה שזהו כוונתו של הראב"ד בהשגה שכתב א"א זה אינו מחוור יעוי"ש. ועי' ברדב"ז שם שדחק בזה ביישוב הרמב"ם.

ה ולדעתי עוד קשה בזה שכתב הרמב"ם לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. מה זה לפיכך הלא אדרבה כיון שכתב מקודם שצריך ליתן לכהן תלמיד חכם מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וא"כ לפי"ז נכון הדבר שלא ליתן לכהן ע"ה. ומסיים דלפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה, ומשמע דיכול ליתן גם לכהן ע"ה וזה הוי סתירה לדבריו הקודמים. - וכתב גם לפיכך דמשמע דזה בזה תליא, ותמוה טובא. - ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ.

ו ונראה דסבר הרמב"ם דבעינן למשחה לגדולה בכל מתנות כהונה כדמשמע בסוגיא דידן. דחיישי רבנן טובא דלמא אתי למינהג בהו מנהג דחולין. - וסבר הרמב"ם דגם בתרומה בעינן למשחה לגדולה, וזהו דלא כמו שכתבו התוס' הכא בד"ה ואתי דכיון דלא מצינו שיצריך בתרומה למשחה לגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר יעוי"ש, והרמב"ם סבר דגם באכילה דתרומה בעינן למשחה לגדולה. - והרי מצינו דגם גבי אכילת השירים דהמנחה בעינן למשחה לגדולה כדאיתא בסוטה ט"ו דאיתא שם ורשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש, מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים יעוי"ש, וא"כ מצינו דיש דין זה דלמשחה גם במנחה. - אעפ"י שאינו בשר. וא"כ סבר הרמב"ם דגם בתרומה כן הדין. - אבל ע"כ זה דוקא בתרומה טהורה דישנה באכילה, משא"כ תרומה טמאה שניתנה להסקה ליתא בזה למשחה לגדולה דמה שייך לגדולה בהסקה. - עוד נראה דסבר הרמב"ם דכל עיקר דלמשחה ולגדולה שייך רק בכהן תלמיד חכם שהוא בעצמו בבחינה של גדולה כדכתיב בקרא ממלכת כהנים. - ולהם אמרה תורה למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים, משא"כ בכהן ע"ה דבהו לא אמרה תורה כל עיקר דין זה. - ומזה הטעם אמרה תורה שהמתנות כהונה צריך ליתן לכהן ת"ח.

ז ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דבתחילה כתב ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר וכו' אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, והכוונה שמטעם זה שאסור לאכול תרומה טמאה להכי אין למסור תרומה טהורה לע"ה בכדי שלא יטמאנה, ויפקיע ממצוה דאכילה. - וזה נכלל בכלל זה הא דהזהירה תורה על השמירה דתרומה שלא לגרום להתרומה טומאה המפקיע מידי מצות אכילה. - ובזה מסיים וכל עמי הארץ בחזקת טומאה. - וכתב אח"כ לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. - היינו דתרומה טמאה דליתא בזה דין אכילה אלא דין הסקה, וליתא בזה דין דלמשחה לגדולה. - בזה כל הכהנים שווים. ויש לכהן עם הארץ זכות כהונה להסיק בהם תחת תבשילו. - וזה ודאי דאין הכהן ע"ה חשוד לאכול תרומה טמאה בשעה שמוסרין לו תרומה בחזקת תרומה טמאה. - וינהוג בה בדין שרפה. - ובזה מיושב מה שהקשה מרן דהא איכא למיחש שמא יאכלנה ואסור לאכול תרומה טמאה ומסיים בצ"ע. - ולדעתינו נראה כי זה אין לנו לחוש כי לא מצינו שע"ה חשוד לאכול איסור ודאי המוחזק לאיסור. - רק אנו מוזהרים שלא למסור תרומה טהורה לע"ה מפני שאינו נזהר מלטמאותה. - אבל אינו חשוד לאכול תרומה טמאה כמו שאינו חשוד לאכול שארי איסורי תורה. - וזהו שכתב הרמב"ם וכל עמי הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה. - והיינו דכיון דליכא בתרומה טמאה האזהרה דשמירה כיון שטמאה היא. - ולא שייך בזה הדין דלמשחה ג"כ להכי לא נגרע הע"ה מזכות זה דמתנות כהונה בהא דתרומה טמאה, וכמוש"נ.

ח והנה הרדב"ז הכא בביאורו על הרמב"ם כתוב ועיין בתשובה ח"ב בלשונות סימן רצ"ד.- והנה ראיתי שם בסימן רצ"ג כתב דשיטת הרמב"ם דטוב יותר ליתן תרומה טמאה לע"ה דמוטב שיאכל אותה ע"ה משריפתה אע"ג דמותר לכהן להסיקה תחת תבשילו, מוטב שיאכלנה עם הארץ דהא דאמרינן אין נותנין מתנות כהונה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ד' ה"מ כשהכהן המחזיק יכול ליהנות בה דרך כבוד, אבל תרומה טמאה מוטב שיאכלנה כהן ע"ה וכו' יעוי"ש. - והנה מה שכתב דלא שייך למשחה לגדולה בתרומה טמאה זה נכון וכמו שכתבנו לעיל. - אבל מה שכתב דמוטב שיאכל ע"ה תרומה טמאה משריפתה, זהו דבר מבהיל למסור לע"ה שיאכל איסור דאורייתא תרומה טמאה שהוא באיסור עשה. - וראיתי גם בריט"א בד"ה והנה כל זה שהקשה דאם סבירא ליה להר"ם דאין נותנין לחבר אך מפני שהכהן ע"ה יאכלנה לתרומה טמאה ויקיים מצוה דאכילה מוטב שיתן לכהן ע"ה לקיים מצות אכילה. - הא הוי מצוה הבאה בעבירה יעוי"ש, ודבריו תמוהים דיותר טוב היה לו להקשות דכיון דתרומה טמאה המצוה בשריפה, א"כ ליכא כלל מצוה באכילה, ואדרבה על ידי האכילה מבטל המצוה דשריפה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

טובת הנאה. דבר מועט ואם היה כהן נותן סלע כדי שיתננו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזיא הוי נראה ככהן המסייע: ה''ג ותנא מ''ט לא אמר מתנות כהונה. ולא גרס ותנא קמא בכולן יש בהן טובת הנאה ומפרש כגון ישראל שהפריש תרומה מכריו מאי טעמא לא אמר נמי או טבח שהפריש מתנותיו ורועה שהיו לו בכורות: אמר לך תרומה. היינו טעמא דשריא טובת הנאה דידה דקדושת הגוף היא דכולי עלמא ידעי דלא נפקא לחולין ולא אתי האי כהן דיהב אבי אמו הסלע בגיניה למיטעי ולמנהג בה ענין חול ולמימר איתחלא לה בהאי סלע דיהב ליה אבי אמו: אבל הני מתנות בכור דקדושת דמים נינהו. דאם רצה כהן למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ליה לישראל למיכלינהו בצלי ובחרדל כי היכי דעביד כהן הילכך אתי האי כהן למיטעי בהון וסבר כיון דבני קנין נינהו: תיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי. דיהיב אבי אמו דהיינו ד' זוזי ואתי למינהג בהו מנהג דחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפרק הזרוע והלחיים והקיבה (חולין דף קלב:) ומשום הכי לא תנינהו והאי דנקט ובכולן הכי קאמר ובכולן התרומות והמעשרות יש בהן טובת הנאה: תרומת חוצה לארץ. דרבנן היא ויכול ליתנם לכהן המסייע: לשמעיה. כהן: בטילה ברוב. לאוכלה לזר ולא בעינן אחד ומאה ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאה לאחר שביטלה: רבה. כהן היה דמדבית עלי קאתי: חמרא דתרומה. דחוצה לארץ: אוכל והולך. הטבל וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה: טומאה יוצאת מגופו. כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא: בנגיעה לית לן בה. ואע''ג שמטמאה לא איכפת לן דאינו מוזהר עליה לשומרה שלא יטמאנה: הילכך. דבנגיעה אינו מוזהר נדה קוצה לה חלה ואכיל לה: כהן קטן. ולא גדול מפני שהטומאה יצאה עליו מגופו ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן ל''א להכי נקט כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו ובשאלתות דרב אחאי מפרש הכי: בריש מסא. פורגו''ן דכמה דאפשר לאיזדהורי מזדהרא מליגע בה מאחר שקראה לה שם: כהן גדול. כהן שהגיע לכלל מצות: [לאפנויי. לנקבים]: מהו שיטבול ויאכל תרומת חוצה לארץ. בלא הערב שמש:
מקומות צריך לחלק בדברים כי ההיא דפסחים בריש מקום שנהגו (דף נא.) גבי הנהו דמפרשו חלתא מארוזא דאמרינן דאי רובא לאו אורז אכלי ניכלה זר באנפייהו דלמא אתו לאפרושי מן הפטור על החיוב ובפ''ק דיומא (דף י.) גבי סוכת החג בחג חייבת [בעירוב] ובמזוזה ובמעשר דקאמר התם דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן דלמא אתא לאפרושי מן הפטור על החיוב ובדמאי הלוקח מן עובד כוכבים למ''ד יש קנין חייבו חכמים ולא חשו לכך: ואתי למינהג בהו מנהג דחולין. ובעינן (זבחים דף כח.) למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין בצלי ובחרדל ובכל מתנות כתיב למשחה אפילו בזרוע ובלחיים ובקיבה כדמשמע הכא וגבי תרומה לא מצינו שיצריך בשום אכילה בגדולה דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר: תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב. להתירה לכהן טמא קאמר כדקאמר רבה מבטל לה ברוב (ואפילו) בימי טומאתו ולא כמו שפירש הקונטרס לאוכלה זר ולא בעיא אחד ומאה דבהדיא מוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) דאסורות לזר גבי חלת עובד כוכבים בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת דדייק התם הא דישראל מדמעת משמע דאינה עולה לאכול לזרים אלא באחד ומאה: רבה מבטל לה ברוב כו'. רבה גרס שהיה כהן דאמרינן רבה מדבית עלי קאתי אבל רבא לא היה כהן כדמוכח בפרק הזרוע (חולין דף קלג.) דא''ל רבא לשמעיה זכי לי מתנות כו': אוכל והולך ואח''כ מפריש. משמע דלא בעי מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאר מכריו שיתקיים בו מוקף אבל בקונטרס פי' דאוכל והולך וישייר כדי תרומה ויפרישנה באחרונה: הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן. יש קצת תימה אמאי נקט כהן קטן והלא אפילו גדול יכול לאוכלה אחר שטובל וטהר מקריו ואי משום טורח טבילה והלא גם בא''י טובלין לתרומה וגם בבבל היו טובלים לתרומת חוצה לארץ כדמשמע לעיל דלא אכיל לה רבה ברוב אלא בימי טומאתו ובריש בנות כותים (נדה דף לב.) שהטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה ונראה לר''י מתוך כך דאין לחלה זו שיעור ולפי שדבר מועט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא דשקליה בריש מסא שהדבר מועט הוא ואע''ג דלא מזכיר לה אלא גבי שריפה מ''מ משמע דההיא נמי דנותנה לקטן דבר מועט וגם אותה שנשרפת הוצרך להזכיר בריש מסא לפי שבה משליכה בתנור אבל תרומה שלהם שהיתה מן התבואה לא היתה ראויה כל כך לינתן לכהן קטן אפילו לא היה לה שיעור שקטן היה מאבדה וכן יין ושמן ועוד י''ל שהתרומה יש לה שיעור כגון תרומת מעשר: בריש מסא ושדי לה בתנורא. פי' בקונטרס דכמה דאפשר לאזדהורי מליגע בה מאחר שקרא עליה שם מיזדהר וקשיא לפירושו דהא בנגיעה אמרו דלית לן בה ולגמרי שרי ליגע אלא נקט ריש מסא לפי שדרך להפך בו גחלים ועצים כמו שפי' בקונטרס מסא פורג''א בלע''ז ויכול להכניס יפה החלה בתנור בתוך האור ונראה דמסא היינו מרדא שרודין בו את הפת כדמשמע בתענית (דף כה.) גבי דביתהו דר' חנינא דקאמר לה שיבבתה אייתי מסא דקא חרכא ריפתא וקאמרינן התם אף היא להביא מרדא נכנסה אבל מתארא יכול להיות פורגו''ן כמו שפי' הקונטרס בפ''ק דחגיגה (דף ד:) גבי [מרים] מגדלא דרדקי שקלתיה למתארא וקא מהדרא תנורא שהיתה אוחזת האוד של תנור שקורין מכבדת את התנור ולפי שיש דברים שאין מתחייבין בחלה עד לאחר אפייה כגון סופגנין ודובשנין בפ' כל שעה (פסחים דף לז.) וכדאמר טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה נקט שקיל לה בריש מסא דכשבא לרדותה שורפה ומשליכה באש בראש המרא עצמה: פסק והדר מפרשא חלה אחריתי משמע שלא החמירו להפריש חלה שניה . אלא היכא דליכא כהן קטן ולא כהנהו מקומות דקתני במסכת חלה (פ''ד מ''ח) שלעולם מפרישין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן דאותן מקומות קרובין לא''י ומתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה וטעונה שריפה דגזרו עליה שלא לאוכלה אפילו כהן טהור גמור מחמת שהיא טמאה ולכך מפרישין לעולם של אור וחלה שניה שלא תשתכח תורת חלה כדמפרש נמי הכא אבל כאן בבבל שזה רחוק מארץ ישראל ולא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה ולא גזרו עליו שום איסור מחמת טומאה עצמה ולכך התירוה גם לכהן טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו וגם התירו לבטל ברוב והשניה אוכל כהן גדול אפילו זב דלא מפליג הכא כלל דאע''ג דבחלה שניה דהתם תנן (גם זה שם) ואסורה לזבין ולזבות ולנדות וליולדות ואין ללמוד דהא דהכא לאוסרה לזבים ולזבות שהיא בבבל רחוק מא''י וגם אינה טעונה להפריש אלא היכא דליכא כהן ממקומות הקרובים הקבועים להפריש שתי חלות לעולם ויש פירושים שמוגה בהם דהך חלה אחריתי דהכא אין קורא עליה שם חלה דלית ליה תורת חלה ומסתברא דאינה
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד