דף כח - ב
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא דבמומין שבגוף שאינם משתנים פליגי.
דקתני, רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ומשמע שטעמו של רבי מאיר לאוסרו הוא רק משום ששחטו שלא על פי הוראת חכם. ואם מחלוקתם היתה בדוקין שבעין הוה ליה למתני רבי מאיר אוסר הואיל ומשתנין.
שמע מינה: קנסא קא קניס רבי מאיר.
ומסקינן: שמע מינה.
איבעיא להו: הא דאמרינן דגזרינן מומין שבגוף מפני מומין המשתנים, האם אמרינן - וכולהו משתני! והיינו, האם כל מומין שבדוקין שבעין משתנים.
או דלמא: איכא מומין שבעין דמשתני, ואיכא דלא משתני.
למאי נפקא מינה? והא בלאו הכי אסירו דשמא נשתנו.
ומבארינן: לאכחושי סהדי. אם באו עדים והעידו בפנינו שמום שנמצא בדוקין שבעין לא נשתנה לאחר שחיטה ממה שהיה קודם לכן.
אי אמרת, כולהו משתני. הני סהדי שקרי נינהו. ואי אמרת איכא מומין דמשתני, ואיכא מומין דלא משתני - סמכינן עלייהו.
והנפקא מינה היא אליבא דרבי יהודה, דלא קניס ליה משום שלא הראה קודם שחיטה לחכם, אלא רק חייש דלמא נשתנה המום לאחר שחיטה. ולכן באופן שעדים מעידים שלא נשתנה יהיה מותר.
מאי הוי עלה?
תא שמע: דאמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: שח לי רבי יאשיה דמן אושה. בא ואראך מומין בדוקין שבעין שהן משתנים.
ומדייקינן: מדקאמר ליה "בא ואראך", מכלל, דאיכא מומין בדוקין דמשתני, ואיכא דלא משתני. ורצה להראותו שלפעמים משתנה.
שנינו במשנה: מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ונשחט על פיו - הרי זה יקבר.
ומוכחינן: מדקתני יקבר, משמע אף שיש בו מום קבוע.
לימא תנן סתמא כרבי מאיר דאמר דבכל אופן קנסינן ליה.
ודחינן: דלמא איירי במום שהוא בדוקין שבעין, ודברי הכל יקבר דחיישינן שמא נשתנה.
שנינו במשנה: וישלם מביתו.
תנא, כשהוא משלם לכהן, אינו משלם דמי כל הבהמה. אלא משלם רביע לבהמה דקה. ומחצה לבהמה גסה. דדלמא אם היה מראה המום לחכם היה אומר שאין בו מום קבוע. ואולי לא היה נופל בו מום לעולם. ולכך מספק משלם פלגא. [ועיין תוד"ה רביע].
והוינן בה: מאי טעמא משלם רביע לדקה ומחצה לגסה?
אמר רב פפא: זה, בבהמה גסה, הפסד מרובה. וזה, בבהמה דקה הפסד מועט, דאינה שוה הרבה.
ומקשינן: אי הכי - לפום פסידא לישלם!? דבכל אופן ישלם מחצה - לזה חצי מהרבה ולזה חצי מהמועט, ולמה ישלם "רביע"?
אמר רב הונא בר מנוח, משמיה דרב אחא בר איקא: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה. דכיון שגידולה של דקה הוא טורח מרובה, וזה, שהתירו בשחיטתו מנעו לכהן מטורח זה, כי שמא אם היה מראה לחכם אחר לא היה מתירנו והיה לו טורח רב להמשיך ולטפל בו, להכי אינו משלם אלא רביע [8].
מתניתין:
דיין שדן את הדין, וטעה, וזיכה את החייב. או - וחייב את הזכאי.
וכן חכם שבאו לשאלו על טהרות אם הם טמאים, והוא טימא את הטהור, או - וטיהר את הטמא, ולאחר שהורה עירבום לטהרות שנטמאו עם פירות שהיו בוודאי טהורים.
מה שעשה - עשוי. וישלם את מה שגרם להפסיד מביתו.
ואם הדיין שטעה היה מומחה לבית דין, הרי זה פטור מלשלם. דעשה כדין מה שהורה לפי דעתו, מה שאין כן באינו מומחה דלא הוה ליה להורות.
גמרא:
והוינן בה: מדקתני וישלם מביתו - לימא תנן סתמא כרבי מאיר, דדאין דינא דגרמי.
"גרמא בנזקין" - לכולי עלמא פטור בדיני אדם מלשלם, וחייב בדיני שמים.
מזיק ב"גרמי" - נחלקו רבי מאיר וחכמים האם חייב לשלם או לא. "גרמא בנזקין" הוא כגון: הפותח דלת של חצר חבירו ועל ידי כך אבדה פרתו. [ב"ק כ"ה, ב].
"גרמי" הוא כגון: שורף שטר חוב של חבירו, שלא הזיק לו ממון גמור. שהרי השטר אינו אלא אסמכתא לגביית החוב. [ב"ק צ"ח, ב].
ביסוד ההבדל שבין "גרמא", שלכולי עלמא פטורים מלשלם, ל"גרמי", שרבי מאיר מחייבו לשלם, נאמרו בראשונים כמה הסברים:
א. בגרמי הוא עושה את הנזק בידו.
ב. בגרמי הנזק בא בשעת העשייה לאלתר. ג. יש ראשונים שסוברים שיסוד דין גרמי הוא קנס חכמים, ולכן קנסו רק במקום הרגיל ושכיח. [תוס' ב"ב כ"ב, ב].
והכא במתניתין בדיין שטעה וחייב את הזכאי הרי לא היזיקו אלא ב"גרמי", וקתני חייב לשלם. ואם כן לימא מתניתין רבי מאיר היא? [9]
ודחינן: אמר רב אילעא, אמר רב: מתניתין איירי במזיק בידים. כגון שנשא ונתן ביד. שנטל הדיין את הכסף ממי שהיה סבור שהוא חייב, ונתנו לשני. והרי היזיקו בידים, ואין חיובו מדינא דגרמי.
ופרכינן: בשלמא הא דקתני חייב את הזכאי. איכא לאוקמא כגון שנשא ונתן ביד.
אלא הא דקתני זיכה את החייב. היכי דמי?
כגון דאמר ליה: פטור אתה מלשלם.
והא בכהאי גוונא לא נשא ונתן ביד אלא דיבורא הוא בלבד, ולא הוי מזיק ממש אלא גרמי?
ומתרצינן: אמר רבינא: מתניתין בהכי איירי:
זיכה את החייב איירי בכגון שהיה לו למלוה משכון של הלוה שיוכל לגבות ממנו. ולאחר שפסק שפטור מלשלם, ["זיכה את החייב"], ונטלו למשכון הימנו, והוי מעשה בידים ולא גרמי.
טימא את הטהור איירי בכגון דאגע בהו החכם בפירות שרץ. וטמאם.
טיהר את הטמא איירי בכגון שעירבן עם פירותיו. שבא לשאול לחכם על פירות אם הם טהורים או לא ונטל החכם את הפירות ששאל עליהם, וערבן עם פירות שהיו ודאי טהורים, ונמצא שהזיקו בידים בטמאו את פירותיו.
מתניתין:
ומעשה בפרה שניטלה האם - בית הרחם שלה. ושאלו לרבי טרפון האם טריפה היא?
והורה רבי טרפון שהיא טריפה. והאכילה רבי טרפון לכלבים. שעל פי הוראתו האכילוה הבעלים לכלבים [10].
ובא מעשה לפני חכמים שהיו ביבנה. והתירוה.
אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריה של מצרים, שאין חותכין האם שלה כדי שלא תלד. והיו עושים כן משום שהיו הפרות המצריות מעולות יותר ממקומות אחרים והיו נמכרות ביוקר. וכדי שלא יתעברו מחוץ למדינתם היו נוטלים "האם" שלהם. ואף שהיו עושין כן, היתה הפרה נשארת בחיים. ומוכח שאין הבהמה נטרפת בנטילת "האם".
אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון! ואמר זאת על עצמו שעל ידי שפסק שלא כהלכה, הלכה חמורו והפסידה. שצריך עתה לשלם לבעלים את הנזק שנגרם להם.
אמר לו רבי עקיבא: רבי טרפון אתה מומחה לבית דין. וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם אף על פי שטעה.
גמרא:
ומקשינן: מאי טעמא אמר רבי עקיבא לרבי טרפון שהוא פטור מלשלם מפני שהוא מומחה.
ותיפוק ליה, דטעה בדבר משנה הוא, והטועה בדבר משנה חוזר בו ממה שפסק.
והכא נמי הוי טעה בדבר משנה, שהרי במשנה בחולין למדנו: "ניטלה האם כשירה" [11].
ואילו הפרה היתה קיימת היה יכול לחזור בו ולהכשירה. ואף שהבעלים כבר האכילוה לכלבים על פי הוראתו של רבי טרפון. מכל מקום על זה אי אפשר לחייב את רבי טרפון לשלם.
ומתרצינן: "חדא, ועוד" קאמר ליה. טעם נוסף אמר לו.
חדא, טעה בדבר משנה את. ולכך אתה יכול לחזור.
ועוד, אי נמי בשיקול הדעת טעית ולא מצית הדרת בך, מכל מקום אין אתה צריך לשלם, שהרי מומחה לבית דין אתה, וכל המומחה לבית דין שטעה פטור מלשלם.
מתניתין:
חכם הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות - אין שוחטין בכורות על פיו, כיון שחוששים שמא מתוך שנטל שכר התיר.
הערות
[8] פירוש אחר, משום גזירת מגדלי בהמה דקה. דגזרו שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, נגעו בה. קנסו חכמים דמשלם לו רק רביע.
[9] התוספות מקשים מדוע במשנה הקודמת לגבי מי שאינו מומחה ושחט את הבכור שהוא "משלם מביתו". מדוע שם הגמרא לא אמרה "לימא רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי"? והרי"ט אלגאזי באות ל' הביא מה שכתבו התוס' חיצוניות וז"ל: ואומר ר"י "דנשחט על פיו" של זה שאינו מומחה, היינו שצוה לעבדיו ובני ביתו לשחטו, דהוי כמו ששחטה בידים, ולכן אליבא דכולי עלמא חייב לשלם. עכ"ד. ועי"ש בריט"א שפלפל בדבריהם
[10] עיין רש"י ד"ה ותיפוק ליה. וסמ"ע חו"מ סי' כ"א ס"ק ד' מש"כ בזה.
[11] ועיין מה שהקשו תוס' חולין נ"ו, ב ד"ה איבעיא.
מתניתין נמי דיקא דקניס ר' מאיר. דקאמר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור אע"ג דהשתא הוי מום קבוע:
לאכחושי סהדי. כגון דהשתא לאחר מיתה מיתחזי מום קבוע. ואתו סהדי ואמרי דודאי כי האי גוונא חזיניה קודם שנשחט:
דאי אמרת דכולהו משתני הוו סהדי שקרי ואסור הבכור:
בא ואראך. אלמדך:
לימא תנן סתמא כר' מאיר. כלומר דאע"ג דמתחזי השתא אחר שחיטה מום גמור אפילו הכי יקבר היינו כר' מאיר דקניס:
לא בדוקין שבעין ודברי הכל. משום הכי יקבר דמשתנין:
משלם רביע לדקה. ואית דאמרי משום הכי משלם מחצה ולא יותר דהוי ממון מוטל בספק הואיל ואיכא דוקין דלא משתני. למ"ה ומחצה לגבוה משום דאמרינן דמשלם דמי בשר בזול:
מ"ט. להאי מחצה:
דזה בהמה גסה מפסידו הרבה הילכך משלם הרבה מחצה:
וזה. בהמה דקה דהפסדה מועט דאינה גדולה כ"כ משלם רביע:
אי הפסדה מועט לשלם לפום פסידה. כלומר מחצה מההוא מועט ומאי שנא רביע:
לא משום קנס מגדלי בהמה דקה. דאסור לגדל בהמה דקה בא"י:
ועסקינן דהאי בכור של בהמת כהן הוא והוא גידל הבהמה דקה:
ואם היה מומחה. לרבים דלא טעה אלא בשקול הדעת פטור מלשלם:
דדאין דינא דגרמי. בב"ק בפרק הגוזל עצים. והאי גורם בדבורו לאבד ממון:
שנשא ונתן ביד. שנטל בידים מזה ונתן לזה. ולא גורם הוא אלא גוזל:
כגון שהיה לנתבע משכון בידו של תובע ונטלו הימנו ונתנו לזה:
דאגע בהו שרץ. בידים:
טיהר את הטמא. כגון שנטל פירות טמאין ואמר טהורין הן ועירבן בפירות חברו דקא עבד בידים דהפסיד פירותיו:
האם. בית ולד שלה:
והאכילה לכלבים. דאמר דטרפה היא:
הלכה חמורך טרפון. כלומר הפסדת חמורך. כלומר שתפרע לו חמורך תחת פרתו שהפסדתו:
ותיפוק ליה. דפטור מלשלם משום דטועה בדבר משנה חוזר דתנן ניטלה האם שלה כשרה:
אין שוחטין על פיו. דאיכא למימר בשביל שכר שנוטל מתירו:
בפירש"י בד"ה מתני כו' אלא ודאי ליכא ריעותא כו' פליגי וקנסא כו' משום דוקין הס"ד ואח"כ מ"ה דכולהו משתנין כל דוקין כו' ובד"ה לאכחושי כו' [הי' לו מחיים הס"ד ומה"ד שקרי נינהו] ואסור לדברי הכל הס"ד ואח"כ מ"ה סמכינן כו' ובד"ה סתמא כר"מ דאמר לעיל כו' מתחזי קבוע הס"ד ואח"כ מ"ה דלמא כו' הכל משתנין הס"ד ובד"ה מ"ט כו' לגסה הס"ד ובד"ה לפום כו' המועטין הס"ד ואח"כ מ"ה משום גזירת מגדלי כו' ובד"ה האם שלה כו' לכלבים הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה רביע לדקה ומחצה לגסה ואע"פ כו' דהוה ממון כו' דה"נ קי"ל כרבי כו' דהיינו טעמא דמשלם מחצה כו' נותן לה כפלים בחולין כו' ובד"ה דן את כו' דהא מיירי כולהו כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה משום גזירת מגדלי בהמה דקה. ל"א כו' קנסוהו חכמים כו'. וכן פירש הרמב"ם בפרק ג' מהל' בכורות. והראב"ד שם פי' כפי' התוספות. ומש"כ התוי"ט שכן מסיק הרא"ש כפי' הרמב"ם וכ"כ הב"י בסי' ש"י ביו"ד. אין הכרע כלל כי הרא"ש אינו מביא בשם הרמב"ן אלא לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ וזה עולה ג"כ לפירוש התוספות והראב"ד וכ"מ בט"ז ובש"ך:
תד"ה רביע. אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. עיין לקמן (מח) בתד"ה דאר"א:
בא"ד וגם לא פליג בין מום. פשוט דר"ל דלא רצו חכמים לחלק בין מום למום לומר במומין שבגוף ישלם כולו ובדוקין רביע כו'. וכתבו עוד ואי הוה מיירי כו' בדוקין כו' הוה ניחא טפי ר"ל במה שאינו משלם כולו דשמא לא הוי מום קבוע ולא היה מתירו חכם. והצ"ק לא הבין כן:
גמרא א"ר אילעא א"ר כגון שנו"נ ביד כו'. משמע דלא הוצרך לאוקמי בנו"נ ביד אלא משום הא דמשלם ולאפוקי מדר"מ אבל הא דמה שעשה עשוי אתיא ליה שפיר אפי' בלא נו"נ ביד. וקשה דכיון דבאמירתו דטמאות הן כבר נחלט הדין וע"ז אינו חיוב דגרמא היא. וא"כ אמאי חייב במאי דאגע בהו שרץ כיון דכבר טמאות היו. וזה דמי להא דבב"ק (קיז) מעיקרא מיקלי קלייה. ועיין בב"ק (ק) בתד"ה טיהר:
רש"י ד"ה אין שוחטין. דלמא משום אגרא קשרי ליה. קשה דהא משמע אפי' דומיא דאילא דנוטל בין בתם ובין בבע"מ וכדמפרש בגמרא דתרי זימני לא הוה נוטל א"כ תו ליכא חשדא. וי"ל דלתירוץ הב' של התוספות שם יש לחשדו שיתירנו כדי לינצל מטורח של פעם שני בחנם. ולתירוץ הא' י"ל שיתירנו משום נשיאות פנים שקבל ממנו שכרו או איפכא שיאסרנו כדי שיבואו אליו פעם שני וכיון דאינו מחוייב לראותו לא יראה עד שיתן לו מתת בסתר. ועי' בהרע"ב מש"כ בשם הרמב"ם אודות השוחטים וכ"פ בשו"ע סי' י"ח. ולכאורה אכתי לא פלטי מחשדא שיאמרו כשרה היא ואטריף לה כדי שיביא אחרת לשחוט תחתיה ויקבל שכר וכדפריך הגמרא על אילא תם נמי אמרי בע"מ הוא כו':
במשנה רבי טרפון אתה מומחה. נ"ב בנוסחת המשניות נוסחא אריכא:
רש"י ד"ה ותיפוק לי' וכו' אשתכח דמה שאמר לאו כלום הוא וזה שהאכילו כצ"ל ונ"ב ר"ל בעל הפרה ודתנן והאכילה ר"ט לא ר"ט הוא שהאכילה בידו. אלא כיון שבגרמתו האכילה בעל הפרה כמאן דהאכילה איהו דמי:
תוס' ד"ה רביע וכו' אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. עי' ב"ב סג ע"ב תד"ה אתמר:
ואמר תודוס הרופא אין פרה וכו'. עיין מה שכתב הרב בית חדש בתשובותיו סימן קנ"ו דמקשה ומשני בזה ואנכי עפר דל כתבתי בקונטריסי מחזיק ברכה באורך על דבריו ודברי האחרונים ואשר נראה לדעתי הקצרה בישוב הדברים בס"ד:
רש״י ד"ה הואיל ונשחט כו׳ ואי בדוקין שבעין כו׳. יש לדקדק דממתניתין אינו מדויק אלא דר׳ מאיר אוסר אפי׳ במומין שבגוף משום הכי אמר הטעם הואיל ונשחט כו׳ אבל זה אינו מדויק ממתניתין דבדוקין שבעין ר"י מודה דאסור דאפשר לומר דבתרוייהו פליגי ור"י מתיר אפי׳ בדוקין שבעין ולא חייש שמשתני׳. ויש ליישב בדוחק דרש״י כתב לעיל דדייק ממתני׳ דבדוקין לא פליגי:
ד"ה לאכחושי כו׳ מחיים הס"ד:
ד"ה שקרי כו׳ הכל הס"ד:
ד"ה משום גזירת כו׳ אלא ריבעה ולא מפי המורה הס"ד וכצ״ל:
ד"ה רבי מאיר דאין כו׳ עצים גבי מחיצת כו' הד"א וכצ״ל:
ד"ה הלכה חמורך כו׳ הפרה הס"ד ואח״כ לציין גמרא:
ד"ה ותיפוק כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה רביע לדקה כו׳ וגם לא פליג בין מום כו׳. פירוש דמשמע דמיירי נמי במום שבגוף וע"כ אתיא דוקא כרבי מאיר דלר"י לאחר שחיטה נמי נייתי ונחזי ומשום הכי כתבו דאי מיירי דוקא בדוקין שבעין הוה ניחא טפי דאתיא נמי כר"י:
בא"ד אבל בכור במומו שרי כו׳ כצ״ל:
ד"ה משום גזירת כו׳ אבל לא דקדק כו'. פירוש לפירוש התוס׳ מדוקדק שפיר גזירת חכמים שהחמירו שלא לגדלם:
ד״ה דן את כו' וכולן רשאין ליקח כו'. פי' ואי מיירי ביחיד מי רשאי ליקח משום חשד אבל לא דייקו מדקתני וכולן דההיא וכולן ג״כ אעדים קאי עיין שם:
בא"ד מומחה וראה כצ״ל:
ד"ה לימא תנן כו׳ מומחה ורואה כו׳ כצ"ל:
בא"ד דההיא ע"כ כר"מ כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא לימא תנן סתמא כר"מ דלמא בדוקין שבעין כו'. נראה דהמקשן סבר דע"כ הא דתני יקבר ליכא למימר דאיירי בענין שאי אפשר לידע אם הוא מום קבוע דא"כ פשיטא דיקבור א"ו דאתי לאשמעינן אע"ג דחזינן דמום הוא אפ"ה יקבר והיינו כר"מ ומשני בדוקין שבעין ואתי לאשמעינן דאף ר"י מודה בדוקין שמשתני׳. עוד יש לפרש דהמקשן סבר מדתני ישלם ולימא לי׳ מאן לימא דהוי בי׳ מום ואמאי ישלם המע"ה א"ו אף דחזינן דהוי מום קבוע אפ"ה יקבור ומשלם משום דאפסדי׳ ומש"ה בעי למימר כר"מ ומשני בדוקין כו' והא דתנן ישלם מייתי עלי׳ תני כו' מחצה לגסה פי' באמת אינו משלם כולי' ועיין בתו':
שם ותיפוק לי' דטעה בדבר משנה כו'. עיין בתו׳ בסנהדרין דזה אינו קושיא רק לרבנן דס"ל דלא דיינו דינא דגרמי מ"ה איכא למימר אי הוי קמן הוי הדרו בי׳ ואנת הוא דאפסדית אבל לר"מ ה"נ דחייב וצ"ע א"כ מאי משני א"נ טעה בשיקול הדעת פטור אתה משום דמומחה מאי איריא משום דמומחה הא לעולם הוי גורם דהא בזיכה את החייב לעיל דאמרינן מה שעשה עשוי ואפי' אמרינן לימא כר״מ ולא מחייבינן אלא בנשא ונתן ביד הא לא"ה הוי גרמא וא״כ הכא דלא האכילה ר"ט בידים לעולם הוי גרמא:
תוס׳ ד"ה רביע כו׳ ובתרומ׳ נמי אשכחן עכ"ל. זה הוי כמו תירוץ אחר דכונתם לומר דאף דודאי הי׳ ב"מ וגם הוי שרי לי׳ חכם נמי אין שוה אלא מחצה לפי שנאכל לכהנים:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א ע"ב איבעיא להו מפני המשתנין וכולהו משתני או"ד איכא דמשתני ואיכא דלא משתני למאי נפק"מ לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהו, ופירש"י ואסור לדברי הכל יעוי"ש. וקשה אמאי לא סמכינן אסהדי, והלא אפילו אי כולהו משתני היינו דאף אם לא היה מום מובהק משתני לאחר שחיטה. - אבל ע"כ אפשר שנעשה מום גמור מחיים. - וא"כ אם יאמרו עדים השנים שראו אותו מחיים שהיה בו מום גמור כמו שנראה עתה לאחר שחיטה מדוע לא יהיו נאמנים, והרי זה דבר ברור דאפשר להיות מום גמור גם מחיים. - ואילו הראהו לחכם מקודם אפשר שהחכם היה מתירו. - וא"כ מדוע לא יהיו העדים נאמנים שכן היה מחיים. - וע"כ צריך לומר דאפילו אם כולהו משתני. - מ"מ מידי ספק לא יצא. - דאל"כ מה פריך הש"ס למאי נפק"מ הלא בפשיטות איכא נפק"מ רבתי בין ודאי לספק. - וע"כ צריך לומר דע"כ מידי ספק לא יצא אפילו אם אמרינן דכולהו משתני, וא"כ קשה מדוע לא נסמוך בעדים שאמרו שכן היה המום מחיים.
ב ונראה דכיון דאמרו חכמים דאסור לשחוט טרם שראה החכם והתירו. - והיינו דכיון דהכהנים חשודים בזה ואסרו לשחוט בלא התרת החכם, להכי גם בדיעבד באופן זה אשר נפקע הוראת החכם. - וממילא נשאר בלא הוראה זה אסרו חכמים וממילא אם אמרינן דכולהו משתני לאחר שחיטה. - וא"כ שוב אין כאן הוראה דהחכם, כיון שלא יכול להורות היאך היה קודם שחיטה כיון דגם אם לא היה מום גמור קודם שחיטה נראה עתה להיות מום גמור. - וממילא אין לסמוך אעדים ג"כ. - וזהו מפני שחסר בזה הוראה דהחכם. - ויבוטל במום זה בדוקין שבעין הוראה דהחכם, להכי אין להאמין גם להעדים באופן שיבוטל תקנת חכמים. - משא"כ אם איכא דמשתני ואיכא דלא משתני. - א"כ לא יבוטל הוראת חכם היינו אם לא נשתנה. - ועדיין ניכר שאין זה מום גמור. - והחכם לא יתירנו. - וגם אם ניכר אחר שחיטה שהוא מום גמור. - ועל זה החכם לא יתירנו מספק שמא נשתנה אחר שחיטה. - נמצא דעכ"פ יש בזה הוראה דהחכם. - ומטעם זה אם עדים מעידים שראו את המום מתאים שהיה כמו עתה נאמנים.
ג ומיושב בזה מה שהקשה בריט"א הלא תמיד איכא ספ"ס והוא דהלא תמיד איכא לספוקי שמא מום זה הוא מאותם דלא משתני, ואת"ל דהוי מאותם דמשתני אחר שחיטה, מ"מ יש לומר שמא נעשה מום זה מחיים דע"כ אין זה הכרח שלא היה מום זה מחיים. יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דע"כ חכמים הפקיעו לדון בזה גם ספ"ס כיון שלפי"ז יבוטל תקנת חכמים שאין להתיר בלא הוראה דהחכם.
ד עוד נראה דכיון דע"כ אנו דנין שהיה הספק בשעת שחיטה אם היה מום גמור. - וכיון דבשעה זו היה הבכור בחזקת איסור אבר מן החי. - ותליא בדין אם מחזיקין מאיסור לאיסור. - ולסברא זו ע"כ הוחזק בשעת שחיטה לחזקה דאיסור לומר שלא היה מום גמור. - וממילא זה מכריע לומר דהמום דעתה נשתנה לאחר שחיטה. ולא מיבעי' אם אמרינן דהא דמחזיקין מאיסור לאיסור הוי חזקה מעליא, אלא אף גם אם אמרינן דלא הוי אלא ספק איסור, ומבואר אצלנו בארוכה בספרנו נזר הקודש למס' כריתות י"ח. אמנם הכא כיון שאיכא גם חזקה שנולדה בלא מום.- ואעפ"י שנעשה ריעותא בחזקה זו לאחר שנולדה הדוקין שבעין אבל כל זמן שלא נתברר שהוא מום גמור הרי"ז בחזקת תמות. - ולא מהני ספ"ס. והנה יש לעיין בדבר השוחט אם שוגג היה אם יש לחייבו חטאת או לכהפ"ח אש"ת.
ה שם, וישלם מביתו לימא תנן סתמא כר' מאיר, ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל, וקשה הא ע"כ אתיא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי. - וכמו שכתבו התוס' לקמן דליכא לאוקמי בנשא ונתן ביד מדתנן ונשחט על פיו יעוי"ש. - וממילא ע"כ המשנה כר' מאיר וראיתי בריט"א שמביא מהתוס' חיצוניות שהקשו בזה ותירצו וז"ל ואומר ר"י דנשחט על פיו היינו שציוה לעבדיו ולבני ביתו לשוחטה דהוי כמו שחטה בידים עכ"ל, והריט"א הקשה הא אשלד"ע, יעוי"ש. - והנה לכאורה נראה לומר דכיון דבאמת מבורר שיש מום גמור אשר ראוי להיות נשחט עליו רק אסור מטעם תקנת חכמים מפני שנשחט טרם שראה חכם והורה היתר, נמצא דמן התורה מותר לשחטו, ורק איסור דרבנן איכא. - ובאיסור דרבנן אפשר דסבר הר"י בתוס' דליכא משום אשלד"ע. - וכבר הסתפק בזה המהרי"ט בתשובה ח"א סימן קט"ז והובא במל"מ פר"ב מרוצח אם אמרינן באיסור דרבנן אשלד"ע, ועי' בנוב"ק חאה"ע סימן ע"ה. - ומזה מוכח דסברי התוס' הכא דלא אמרינן באיסד"ר אשלד"ע. - ואעפ"י שלאחר שקנסו חכמים ואמרו יקבר, נמצא דעל ידי השחיטה עשה היזק להבעלים והוי מזק, וזה הוי איסור דאורייתא. - אמנם הוא לא כיוון להזיק וכמו"ש הרמב"ם בפר"ו מסנהדרין הלכה א' יעוי"ש. - ואדרבה מחשבתו היתה לטובת הבעלים להתירו באכילה. - באופן הזה לא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. - וזה עדיף משוגג, ובזה הוי שלוחו של אדם כמותו.
ו אמנם התוס' הכא בסוגיין ע"כ דלא סברי כהתוס' חיצוניות בשם ר"י. - והוא בהא דהקשו לקמן ד"ה לימא וכו' מדוע לא דייקו מרישא דמי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו וכו' וישלם מביתו. - והניחו בתימה יעוי"ש, ולא תירצו דמיירי שנשחט על ידי עבדיו ופועליו. - וע"כ דסברי דגם באיסור דרבנן שייך אשלד"ע.
ז ואין לומר דלא שייך אשלד"ע באופן שעושה השליח עפ"י הוראה מאחר. - דזה ליתא דהרי מצינו גם בהוראה שיצא מבי"ד ומכל מקום שייך אשלד"ע והוא בהא דאיתא ב"ק ל"ב מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי"ז גולה על ידו וכו' אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופי' יעוי"ש, מבואר דגם בשליח שעושה עפ"י הוראה מבית דין, ומ"מ אמרינן אשלד"ע והשליח גולה ולא הדיין. - עי' בקצה"ח סימן שמ"ח שלמד מזה דגם בשוגג שייך אשלד"ע, ויש לדון בזה. - אבל עכ"פ שייך בזה אשלד"ע, וסברי התוס' בסוגיין דגם באיסור דרבנן היינו הא דאסרו חכמים לשחוט טרם שראהו חכם והורה להיתר.
ח והנה הנמוקי יוסף בפר"ד דסנהדרין כתב דהא דנשא ונתן ביד לאו דוקא שהדין בעצמו נשא ונתן ביד. - אלא כל היכא שנגמר הדין על פיו, יעוי"ש. - ולכאורה קשה לפי"ז מאי פריך הכא אלא זיכה את החייב וכו' ומשני אמר רבינא כגון שהי' לו משכון ונטלו הימנו. - וקשה למה בעינן כולי האי כיון דלדעת הר"ן סגי בהוראה שיצא מפיו של הדיין. - ונראה דכוונת הר"ן בזה דלא בעינן שיעשה הוא בעצמו איזה מעשה. רק סגי אם נעשה המעשה בשליחותו של הדיין. ושלוחו של אדם כמותו. וזה מתאים לסברת התוס' בשם הר"י דבאומר לעבדיו סגי ולהכי כשנשחט הבכור על פיו ע"י שלוחו סגי להיות חייב ודינו כאילו נשא ונתן ביד, אבל התוס' בסוגיא הכא לא סברי כשיטת הנמוק"י. -
ט והנה מדחזינן דלא חייש הנמוק"י להא דאשלד"ע ע"כ מוכח דהכא לא שייך זה יען כי השליח העושה על פי הדיין הרי הוא הולך לדבר מצוה לקיים מה שנאמר עפ"י התורה אשר יורך. - וממילא לא קשה מה שהקשה הריט"א הכא על התוס' חיצוניות בשם הר"י דהוי אשלד"ע. - משום דהכא שנשחט על פיו והשוחט עושה לטובת הכהן להכי אין זה בגדר אשלד"ע. - ולהכי כיון שנעשה מעשה ע"כ על פי הדיין ההורה ונשחט על פיו הרי"ז ממש נשא ונתן ביד. - ולהכי לא הקשה הש"ס מהרישא. - אמנם התוס' הכא בסוגיא לא סברי כשיטת הנמוק"י ולהכי הקשו מדוע לא מדייק הש"ס מהרישא.
י והנה הרא"ש כתב וז"ל והא דתנן מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי"ז יקבר, וישלם מביתו. - התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא לייתי למישרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה, לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומין עכ"ל יעוי"ש, ונראה שכוונתו ליישב קושיות התוס' מדוע לא מדייק הש"ס בזה. - ויש להעיר על הרא"ש דפוסק בסנהדרין פר"ד סימן ד' דאנו דנין דינא דגרמי, עי' במעדני יו"ט. - אבל נראה דבא ליישב הסוגיא וליישב קושיות התוס', והתוסיו"ט מביא דברי הרא"ש וכוונתו ליישב קושיות התוס'.
יא ונראה להביא ראיה לשיטת התוס' חיצוניות בשם ר"י. - מהא דאיתא לקמן במשנה מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים וכו' אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו ר' עקיבא מומחה אתה לבי"ד וכל המומחה לבי"ד פטור מלשלם. - והנה זה ודאי דר' טרפון בעצמו לא האכילה לכלבים, וע"כ דעל פיו האכילוה לכלבים. ומדלא דייק הש"ס מזה דאזלא אליבא דר"מ דדאין דינא דגרמי, וע"כ משום דכיון דנעשה עפ"י הוראה דאז גם הנעשה על ידי שלוחים נחשב כאילו הוא עצמו עשה, והרי זה נשא ונתן ביד המעשה שנעשה, וכמו שכתבנו. - ולכאורה מזה ראיה גם להנמוק"י. - אבל יש לחלק בין הוראה דאיסור והיתר להוראה דדיני ממונות, וההבדל מבואר.
יב אבל לפי"ז קשה הא דאיתא בסנהדרין ל"ג דפריך שם אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כגון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לאו כלום עבדת ופירש"י דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' שהשליכה לכלבים יעוי"ש, והתוס' כתבו בלא נטל ונתן ביד איירי דאי בהאכילה ר' טרפון לכלבים א"כ טובא עביד יעוי"ש. - וקשה לפי מה שכתבנו דכל מה שנעשה על פיו הרי זה כשלוחו ממש, והרי זה כאילו הוא עצמו השליך לכלבים. -
יג אמנם נראה דשאני התם בהא דהשליכה לכלבים שאין זה שייך לההוראה. - דהרי עיקר הוראה שהורה שהיא טרפה. - אבל השלכה לכלבים אין זה שייך לההוראה. - להכי אין זה נקרא נשא ונתן ביד. - ואפשר שזהו כוונת התוס' שכתבו דבלא נטל ונתן ביד איירי. - והיינו כיון שאין זה שייך לההוראה. - משא"כ באופן שההיזק נעשה עפ"י ההוראה ממש. - כמו הכא שהתיר לשחוט את הבכור דהשחיטה בעצמותה היא ההוראה. הרי"ז כאילו הוא עצמו שוחט. - אעפ"י שנשחט על ידי אחר כיון שנעשה על פיו או על ידי שלוחו.
יד ויובן בזה דברי התוס' שם בסנהדרין ד"ה שעירבן עם פירותיו הקשה רבינו אפרים לא יהא אלא כמטמא בידים דתנן בפר' הניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור וכו' אלא לר' יוחנן וכו' הכא לא שייך לחייב מהאי טעמא וכו' אבל למאי דסבירא ליה מעיקרא שעירבן בעה"ב קשה ויש לומר דמכל מקום חשוב כמו מזיד שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שהבעה"ב יערב עכ"ל, יעוי"ש. - ולכאורה מדוע יתחייב מטעם שהיה לו לידע הלא עכ"פ אין זה שייכות לנשא ונתן ביד. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר. משום דההוראה גם על זה נאמרה שמותר לערב. - והרי זה כאילו אמר בהדיא שיערב, והבעה"ב הוי בזה כאילו עשה שליחותו, והרי"ז כאילו נשא ונתן ביד. - וזהו לפי הס"ד. - ובמסקנא מוקי הש"ס שהוא עצמו ערבן. - אבל כל זה דוקא התם דלא נאמרה ההוראה להדיא בלערב את הפירות האלו בפירות טהורים. - משא"כ בהא דהורה לשחוט את הבכור שההוראה נאמרה בייחוד לזה, וכמו שנתבאר.
טו ובזה יש ליישב מה שראיתי מקשה בשם הגאון ישועות יעקב אמאי לא תירצו התוס' כגון שהיו לפנינו שתי קדרות אחת טהורה ואחת טמאה וטיהר החכם את הטמאה, וא"כ שניהם טהורים, ואח"כ נפל טומאה לאחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפל, ואם לא טיהר החכם את הטמאה דאז היתה אחת טמאה ואחת טהורה, וכשנפל טומאה לאחת מהן אז הדין דאמרינן תולין הקלקלה במקולקל ואמרינן דלתוך הטמאה נפל. - אבל עכשיו דטיהר החכם את הטמאה הדין דשתיהן טמאות משום מה חזית כדאיתא ביו"ד סימן קי"א עכ"ד. - אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר משום דזה לא נכלל בהוראתו. - דבשלמא לערב בעה"ב עם פירות טהורין שפיר יש מקום לומר שזה נכלל בהוראתו שכיון שטיהר את הפירות ממילא מובן שזהו ג"כ בכלל ההוראה של טהרה, דהטהרה הולד לטהרה. - משא"כ בזה שנוגע לענין תולין הקלקלה במקולקל זה הוי הוראה חדשה ואינו נכלל כלל בכלל ההוראה. - להכי מוקי התוס' דמיירי שעירב בעה"ב עם פירותיו. גמרא, למאי נפק"מ לאכחושי סהדי. - מזה יש להוכיח דבכור בחו"ל הוי ג"כ קדושתו מן התורה. - דאם אמרינן דקדושת בכור בחו"ל דרבנן כמו שסבר הספר המצות, א"כ מדוע לא קאמר הש"ס נפק"מ לענין בכור בחוץ לארץ דאם איכא דמשתני ודלא משתני א"כ הוי ספד"ר ולקולא, ומוכח מזה דסבר הש"ס דבכור בחו"ל הוי ג"כ קדושתו מן התורה. שם, לימא תנן סתמא כר' מאיר, דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל. - וקשה אמאי לא מוקי דמיירי המשנה שנשחט שלא עפ"י מומחה, ונמצא דלא הוי רק מום עובר, - ובריט"א עמד בזה ומתרץ משום דלא הוי אלא גורלמ"מ משום דתמים לא שוה מידי, וכל הממון שלו הוא משום דלמא יפול בו מום, וגם ספק איכא שמא ימות בתמותו ועכ"פ לא הוי יותר מגורלמ"מ, וזה לא הוי ממון לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דגורלמ"מ לא הוי ממון עכת"ד, יעוי"ש. אבל קשה לשיטת הראב"ד דפוסק גורלמ"מ כממון דמי, והובא בקצה"ח סימן שפ"ח. - וא"כ אכתי היה יכול הש"ס לשנויי דמיירי שהמום הוא עובר. - והמשנה כר"מ דסבר גורלמ"מ כממון דמי בב"ק ע"א. והסתם משנה כר"מ בזה בענין גורלמ"מ. - אבל אין הסתם כר"מ בהא דמומין. אבל לכאורה דלא מצי הש"ס לאוקמי באופן זה דא"כ לא אתיא המשנה כר' נחוניא בן הקנה דסבר כרת פוטר מתשלומין. - והיינו דהמום הוא מום עובר הרי"ז באיסור שחו"ח שהוא בכרת, ופטור מן התשלומין. - אבל זה ליתא דבזה ליתא משום שחו"ח מטעם דאינו מתקבל בפנים. - ורק לר"ש איכא באיסור ל"ת כדתנן בזבחים קי"ב. - אבל תקשה מזה דלא אתיא המשנה כר' שמעון אליבא דר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין. - ולהכי משני הש"ס דלמא בדוקין שבעין, ודברי הכל. - איברא דיש לדחות דהרי תנן ונשחט על פיו, נמצא דאחר שחט, וכמו שדייקו התוס'. - וא"כ ליכא משום קילבד"מ. - והנה יש לעיין בשוחט קרבן בחוץ מדוע לא יתחייב מלקות משום מטיל מום בקדשים, דהרי השחיטה עצמה שאינה למטרת קרבן, הרי"ז מום כדאיתא בחולין ל', ועי' בתוס' ב"ק ע"ו ד"ה שחיטה, ותירוצם לא שייך בזה, וצ"ע. - ומצאתי אח"כ במנח"ח מצוה רפ"ז שכתב כן לדינא. שם, משנה, ומעשה בפרה וכו' גמ' ותיפ"ל דטעה בדבר משנה וכו'. - הנה סוגיא זו ע"כ אליבא דרבנן דלא דנו דינא דגרמי. דאילו לר"מ דדאין דינא דגרמי בכל אופן חייב. - וכן כתבו התוס' בסנהדרין ל"ג דסוגיא זו אזלא אליבא דרבנן, יעוי"ש. וקשה לפי"ז בהא דמשני הש"ס חדא ועוד קאמר וכו' מומחה לבי"ד אתה וכו'. - וקשה למה פטר ליה משום דהוי מומחה, הא בלא"ה פטור כל זמן שלא נשא ונתן ביד. - וכיון דלא האכילה ר' טרפון לכלבים בידיו, א"כ לא הוי אלא גרמא, ודוחק לומר דכוונת הש"ס לתרץ גם אליבא דר"מ. וצ"ע.
טז ואפשר לומר דמיירי שהאכילה ר' טרפון לכלבים על ידי שלוחו. - וזהו כשיטת ר"י שהובא בתוס' חיצוניות דזה הוי כאילו נשא ונתן ביד. - אמנם כל זה בהוראה אשר הוא בשיקול הדעת. - אבל לא בהוראה אשר טעה בדבר משנה דאז הוי הוראתו כמאן דליתא וחוזר. - ובזה שייך כמו שקאמר הש"ס בסנהדרין כיון דאילו הואי פרה וכו' השתא נמי לאו כלום עבדת. - ובזה לא מהני שליח כיון דהוי שלד"ע. - ובזה הוי ר' טרפון כאינש דעלמא, ולהכי כשפריך הש"ס ותיפ"ל דטעה בדבר משנה הוא אליבא דרבנן דלא דיינו דינא דגרמי. - אמנם אח"כ כשמסיים הש"ס אי נמי בשיקול הדעת טעיתה. - הנה בזה הוי הוראתו של ר' טרפון בגדר הוראה. - ובזה הוו שלוחו של אדם כמותו מטעם מצוה לשמוע דברי חכמים, וא"כ הרי זה כאילו נשא ונתן ביד. - ובזה פטור רק מפני שהוא מומחה, וזהו שאמר לו מומחה לבי"ד אתה וכל המומחה לבי"ד פטור מלשלם, כן נראה בביאור הענין. שם, משנה, הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות, אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה כאילא ביבנה. - וקשה מה שייך זה לנטילת שכר, הא אפילו בלא נטילת שכר בעינן מומחה גמור, ותנן לעיל מי שאינו מומחה ורואה את הבכור הרי זה יקבר. - אבל ע"כ הביאור דבנוטל שכר יש מקום לחשוד. - ובעינן לזה גם חסיד שאין בו חשד שמתיר בשביל שכר. - וזהו מה שפירש"י כאילא הדר ביבנה דחסיד הוא ולא נחשד בכך. - וכנראה שזה הוקשה לרש"י דמה זה ענין לנטילת שכר. - הלא בלא"ה בעינן מומחה גמור. להכי פירש"י דכוונת התנא דבמקום שנוטל שכר בעינן שיהיה גם חסיד. - אבל יש לעיין דהרי מבואר שהיה נוטל שכר בין תם ובין בעל מום, וא"כ מה מקום לחשד. - והנה הרמב"ם בפר"ג מבכורות ה"ז כתב הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה גדול וכו' ופסקו לו שכר על הראיה והבקור בין שנמצא בו מום בין שנמצא תמים יעוי"ש. ולא הזכיר התנאי שיהיה גם חסיד, וכן כתב בפיה"מ, וע"כ דכיון שנוטל שכר בין מתמים ובין ממום, שוב אין מקום לחשדא, ולפי"ז פירש"י תמוה למה מצריך שיהי' גם חסיד. ויש לעיין בשלשה בני הכנסת שג"כ מתירין את הבכור אם רשאים לקבל שכר. - וגם אם לגבייהו בעינן ג"כ שיהיו נוטלים בין מתם ובין מבע"מ, - משום דאפשר דכיון דתלתא לא חשידי כדאיתא ביבמות פר"ב. - להכי אם מותרין לקבל שכר מותרין לקבל גם מבע"מ גרידא. - והנה הרא"ש כתב כאילא ביבנה שהיה ממונה על זה והיה צריך להיות בטל מכל מלאכה יעוי"ש, משמע אבל לא באופן אחר וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מתני' נמי דיקא. דבמומין שבגוף פליגי אבל בדוקין לא פליגי: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה. דלא משכח ביה ר' מאיר שום ריעותא אלא קנסו דשחטו שלא על פי מומחה ואי בדוקין שבעין הוה ליה למתני ר' מאיר אוסר הואיל ומשתנין אלא ודאי ליכא ריעותא דבמומי הגוף פליגי וקנסא קניס גזירה משום דוקין: דכולהו מישתנו. כל דוקין שבעין משתנין או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני ומיהו למומין שבגוף גזרינן אטו הנך דוקין משתנין: למאי נפקא מינה. הא אפילו איכא דלא משתני הואיל ולא קים לן הי מישתני והי לא מישתני כולהו אסירי אם נשחטו בלא מומחה: לאכחושי סהדי. אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינא ליה קבוע וקיימי סהדי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים: שקרי נינהו. ואסור לדברי הכל: סמכינן עלייהו. ושרי לר' יהודה דלא קניס: סתמא כר' מאיר. דאמר לעיל אחד זה ואחד זה אסור דקתני יקבר ואע''ג דהשתא מיתחזי קבוע: דלמא בדוקין שבעין. אמר יקבר דלדברי הכל משתנין: כשהוא משלם. לכהן נותן רביע דמיו משום בכור בהמה דקה ולבכור בהמה גסה חצי דמיו. משום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדלמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות: מ''ט. רביע לדקה ומחצה לגסה: גסה הפסידה מרובה. לפיכך תשלומין מרובין: לפום פסידא לישלם. לזה חצי דמיו המרובין ולזה חצי דמיו המעוטין: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה. משום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דלא משלם אלא רביע ל''א מפני גזירת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן ב''ק (דף עט:) אין מגדלין בהמה דקה בא''י קנסוהו חכמים דלא לישקל אלא ריבעא. ולא מפי המורה: מתני' ואם היה מומחה לב''ד פטור. דלא מצי מימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקי בדיני: גמ' ר''מ דאין דינא דגרמי. בב''ק בפרק הגוזל עצים (דף ק.) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו: בשלמא חייב את הזכאי משכחת נשא ונתן ביד. שנטל הוא המעות ממנו בידו ופרעו לבעל דין: אלא זיכה את החייב היכי דמי. בעל כרחך לא משכחת לה דעביד מידי אלא פטור אתה קאמר ליה: שהיה לו משכון. למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה: דאגע בהו שרץ. הביאו טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד ונגע בהן כדי שלא יהא עוד ספק בהן ויעמיד דבריו: שעירבן עם פירותיו. שהביא טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טהורות ונטלן הוא עצמו ועירבן עם פירותיו של נשאל לסוף אמר חכם מומחה טמאות הן וטימאו את השאר שנתערבו בהן: מתני' האם שלה. רחם שלה: והאכילה ר''ט לכלבים. ששאלו לו עליה אם טריפה היא והאכילה לכלבים: שלא תלד. מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרין אותן ביוקר ורוצין שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהו צריכין להם וחותכין האם שלה ואינה מתה הילכך לאו טריפה היא: הלכה חמורך טרפון. הפסדת חמור שתשלמנו לבעל הפרה: גמ' ותיפוק ליה. דאי נמי לאו מומחה הוא פטור דטועה בדבר משנה הוא דתנן באלו טריפות (חולין דף נד.) ניטלה האם כשירה וטעה בדבר משנה חוזר בדיבורו בסנהדרין (דף לג.) וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למיהדר ביה ולמשרייה אישתכח דמה שאמר לאו כלום הוא זה וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה: אי נמי בשיקול הדעת טעית. דאפילו הוה קיימא לא מצי למיהדר ביה ולמישרייה ואישתכח דאיסורו איסור ואתה הפסדתו אפילו הכי פטור אתה מלשלם דמומחה אתה. שיקול הדעת מפרש בפרק קמא דסנהדרין (דף ו.) כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגייא דעלמא כחד מינייהו ואזיל האי ועבד כאידך מה שעשה עשוי ומשלם מביתו: מתני' אין שוחטין. דלמא משום אגרא קשרי ליה: אלא אם כן היה מומחה
רביע לדקה ומחצה לגסה. ואע''פ שפי' בקונטרס משום דהוי ממון המוטל בספק שמא יתירנו חכם על מום ושמא לא יתירנו לאו משום דתיתי כסומכוס אלא תקנת חכמים בעלמא הוא ואע''ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ''מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה וגם לא פליג בין מום ואי הוה מיירי הך ברייתא בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי דה''נ קיימא לן כרבי יהודה כדפרישית ולדידיה אינו נקבר אלא בדוקין שבעין ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כ''ז שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה של חולין כדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות דף נח.) כל מקום שהוזכר תרומה נותן לה כפלים בחולין ומיהו לא דמי ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור מומין שרי לגמרי כצבי וכאיל: משום גזירת מגדלי בהמה דקה. פירוש שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול ואינו שוה אלא רביע דהיינו מחצה פחות מן הגסה וגם בקונטרס פירש כן מפני טורח גזרו לה אבל לא דקדק ליישב לשון גזירה: דן את הדין כו'. בפ''ק דסנהדרין (דף ו.) פריך מינה לר' אבהו שאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ותימה מנא ליה דמיירי ביחיד אי משום דקתני דן את הדין לשון יחיד הא בריש אלו טריפות (חולין דף מד:) קתני דן את הדין ולא מיירי ביחיד כדקתני וכולן רשאין ליקח ויש לומר דהתם קתני דומיא דעדים אבל מתני' דהכא מיירי כולה ביחיד דקתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין כו' ומעשה בר' טרפון כו' ורישא נמי מי שאינו מומחה וראה את הבכור: לימא תנן סתמא כרבי מאיר כו'. תימה דלא דייק הכא מרישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו דההיא מה נפשך כרבי מאיר אתיא דדאין דינא דגרמי דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני ובהגוזל קמא (ב''ק דף ק.) לא משכח התם משנה דדאין ר''מ דינא דגרמי אלא מברייתא דמחיצת הכרם והוה ליה לאיתויי מהך ובהגוזל בתרא (שם דף קיז:) גבי ההוא דאחויי אחוי דסבר למיחייביה ממתניתין דדן את הדין וקדחי אמאי לא חייביה מהך: