דף ל - ב
חד מהם אמר: אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר.
ומאן חכמים? רבי יהודה היא. דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית.
וחד אמר: החשוד על המעשר, חשוד על השביעית. ומאן חכמים? רבי מאיר היא.
בסוגיה שלפנינו דיני קבלת חבירות [26].
ואמרינן: מאי רבי מאיר? דתניא: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, ונחשד לאחר זמן לדבר אחד שאינו נזהר בו. הרי זה נחשד לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר שנחשד בו בלבד.
וגר שקבל עליו דברי תורה. ונחשד לדבר אחד, ואפילו חשוד לכל התורה כולה. כגון שעובד עבודה זרה. הרי הוא כישראל מומר. ולא אומרים שמכיון שראינוהו שאינו מקיים את התורה הרי הוא גוי גמור כאילו לא נתגייר.
נפקא מינה, דאי קדיש אשה - קידושיו קידושין.
תנו רבנן: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות. ורוצה לקבל הכל, חוץ מדבר אחד. אין מקבלין אותו להיות חבר.
עובד כוכבים שבא לקבל על עצמו דברי תורה, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו אין מקבל על עצמו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים - חומרא דרבנן, אין מקבלין אותו.
וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה, לשורר, ולשרת, ולהיות שוער, בבית המקדש. ומקבל על עצמו הכל, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.
כהן שבא לקבל דברי כהונה, ומקבל הכל, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.
שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרון לו תהיה שוק הימין למנה". וילפינן מכאן: העבודה המסורה לבני אהרן - כל כהן שאינו מודה בה ואפילו בדבר אחד, אין לו חלק בכהונה.
והכי דרשינן: "מבני אהרן" - מי שנוהג בכל דיני בני אהרן - "לו תהיה שוק הימין למנה".
תנו רבנן: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות. אם ראינוהו קודם שבא לפנינו שנוהג דיני חבירות בצינעה, בתוך ביתו, מקבלין אותו. ומחזיקים אותו ל"חבר" לטהרות ול"נאמן" למעשרות.
ואחר כך מלמדין אותו, דיני טומאה וטהרה, או דיני תרומות ומעשרות.
ואם לאו, שלא ראינוהו שנוהג כן בצנעה, מלמדין אותו הדינים. ואחר כך מקבלין אותו. רבי שמעון בן יוחאי אומר: בין כך ובין כך, בין שנהג בצנעה ובין שלא נהג, מקבלין אותו, והוא למד כדרכו והולך.
תנו רבנן: כשבא לקבל דברי חבירות - מקבלין אותו תחלה לכנפים. להזהר בטהרת ידים. ואחר כך מקבלין אותו לטהרות. שנחזיק טהרותיו - טהרות גמורות, ותרומתו תרומה טהורה.
ואם אמר: איני מקבל על עצמי אלא לכנפים. שיזהר בטומאת ידים שיטלם קודם אכילה, וקודם שיגע בטהרות - מקבלין אותו.
קיבל על עצמו חבירות לטהרות, ולא קיבל עליו חבירות לכנפים - לטהרת ידים. אמרינן: כיון שאינו יכול להזהר מן הקלות - אף לטהרות, שזהירותן קשה יותר, לא קבל.
תנו רבנן: עד כמה מקבלין אותו? כמה זמן צריך לנהוג דברי חברות בכדי שנחזיקנו לחבר - לטהרות.
בית שמאי אומרים: למשקין, שלשים יום. שאם נהג שלשים יום דברי חבירות, נאמן על טהרת משקין.
לכסות, שנים עשר חדש. שאם נהג שנים עשר חדש דברי חבירות מחזיקין כסותו בטהרה ככסות חבר.
ובית הלל אומרים: אחד זה, ואחד זה, בין לכסות ובין למשקין, עד שנהג חבירות שנים עשר חדש.
ופרכינן: אם כן דבית הלל מחמירין יותר מבית שמאי, הוה ליה הך פלוגתא, מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ואמאי לא תני לה במסכת עדיות כשמנו המקומות שהקילו בית שמאי יותר מבית הלל?
ומתרצינן: אלא אימא הכי: בית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה שלשים יום. וסבירא להו דכשם שלטהרת משקין סגי בשלשים יום, הוא הדין לטהרת כסות.
תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ובניו ובני ביתו אינן צריכים לקבל חבירות בפני שלשה חבירים. מפני שאביהן מלמדן ומרגילן בדרך טהרה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים.
וטעמו: לפי שאינה דומה זהירותו של חבר שקיבל, לבן של חבר שקיבל. שאין לו קבלה עצמית אלא רק הרגל מבית אביו [27].
תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ואפילו אם הבא לקבל הוא תלמיד חכם, גם כן צריך לקבל בפני שלשה חבירים.
ואם הוא זקן ויושב בישיבה, אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים.
והטעם: מפני שכבר קיבל עליו משעה שישב.
אבא שאול אומר: אף מי שהוא תלמיד חכם, אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים [28].
ולא עוד, לא רק שתלמיד חכם לא צריך לקבל חבירות בפני שלשה, אלא שאחרים מקבלים חבירות לפניו. כלומר, דנחשב חבר גמור.
אמר רבי יוחנן: בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, נשנית משנה זו שאפילו תלמיד חכם צריך לקבל חבירות בפני שלשה חבירים.
ומייתינן עובדא היכי הוה:
רבי יהודה ורבי יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות. שאירע להם איזה מעשה ונסתפקה הלכה.
שדרו רבנן, שלחו זוג תלמידי חכמים לגבי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס. ואמרו להם: זילו, אמרו ליה לעיין בה. לכו אליו ואמרו לו שיעיין בהלכה זו.
אזלו, הלכו אליו. אשכחיה, דקא טעון טהרות. שהיה נושא טהרות [29].
שאלוהו את ההלכה. אותיב רבנן מדידיה לגבייהו. הושיב לפניהם מתלמידיו שהיו חבירים כדי שישמרו על טהרותיו, וקאי איהו לעיוני בה. והלך לעיין בשאלתם.
אתו, חזרו השלוחים, ואמרי ליה השלוחים לרבי יהודה ורבי יוסי כיצד היה המעשה, שהושיב את תלמידיו ביניהם כדי לשמור טהרותיו.
אמר להו רבי יהודה: אביו של זה ביזה תלמידי חכמים, אף הוא מבזה תלמידי חכמים [30].
אמר לו רבי יוסי: כבוד זקן של רבי חנינא ובנו יהא מונח במקומו. כלומר, אל תחשדיה שמבזה תלמידי חכמים.
אלא מאי טעמא נהג כן?
מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול - מעלה, בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם, ואפילו לתלמידי חכמים, עד שיקבל עליו דברי חבירות. וכיון שרבי חנינא היה כהן לכן בנו נהג כן.
תנו רבנן: אשת חבר הרי היא כחבר. חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן - שהם חבירים עד שיחשדו, שאינם זהירים בטהרה.
וכן חצר שמוכרין בה תכלת לציצית והיו מוחזקין בכשרות, שלוקחין ממנה סתם ואין צריך בדיקה, הרי היא בחזקתה עד שתפסל, עד שתחשד שמכרו בה "קלא אילן", שהוא צבע הדומה לתכלת, ואין יוצאים בו ידי חובת תכלת.
תנו רבנן: אשת עם הארץ, שנשאת לחבר. וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר. וכן עבדו של עם הארץ, שנמכר לחבר - כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה לפני שלשה, לפני שנחזיקם בחבירות.
ואף שאמרו בניו ובני ביתו של חבר אין צריכין לקבל, הכא שהם לא היו אצלו בשעה שקבל, צריכים לקבל.
אבל, אשת חבר, שנשאת לעם הארץ. וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ. וכן עבדו של חבר, שנמכר לעם הארץ - אם חזרו אל תחת יד חבר, אין צריכין לקבל דברי חבירות בתחילה.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות בתחלה, ולא סומכים על מה שהיתה נשואה לחבר.
שהיה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת - קושרת לו תפילין על ידו. ואחר כך נשאת לעם הארץ, והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, חותמות שיש למוכסים להכיר מי נתן כבר מכס.
וחזינן דעל ידי שנשאת לעם הארץ נעשתה כמוהו, ולכן בשעה שחוזרת, צריכה לקבל חבירות.
הערות
[26] תחילה נקדים הקדמה בדיני "חבר". א. חכמים גזרו על עמי הארץ ועל בגדיהם טומאה. ב. רוב עמי הארץ מעשרין. ובימי יוחנן כהן גדול ראו חכמים שעמי הארץ זהירים בהפרשת תרומה גדולה, אך אין כולם זהירים בהפרשת שאר תרומות ומעשרות אלא רק רובם. ואף על גב דמדאורייתא אפשר לסמוך על הרוב, ומותר לאכול את הפירות מבלי לעשרם, בכל זאת תקנו חכמים שפירות עמי הארץ יחשבו בגדר ספק מעושרים. וזה הנקרא "דמאי". והקונה מהם פירות, צריך לעשרם שוב מספק. ג. מי שהוא "חבר" אינו בכלל זה. "חבר לטהרות" - הוא מי שקיבל על עצמו לנהוג בדברי חבירות. והן: שיהיה נזהר בטומאות - שלא יטמא בהן. ובטהרות - שלא יטמא אותם. ויזהר בנטילת ידים, ובטהרתן. ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו. קבלת חברות היא בפני שלשה חברים. ואחרי שראינוהו שנזהר שלשים יום בגדיו טהורים. "נאמן למעשרות" - הוא מי שקיבל עליו להיות מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ. ולאחר שקיבל עליו הנהגות אלו ברבים, ונזהר בהם. הרי זה נאמן לומר על פירותיו שהן מעושרין. עפ"י רמב"ם פ"י ממשכב ומושב. ופ"י ממעשר.
[27] ויש מפרשים: האי לפי שאינו דומה. טעמא דתנא קמא הוא: מה טעם בני ביתו של חבר אינם צריכים לקבל? משום שאינו דומה חבר שקיבל שלא נהגו בבית אביו טהרה. לבן חבר שקיבל. שנהגו כך בבית אביו ולכן לא חשיד.
[28] כיון שהתלמידי חכמים הם בחזקת טהרה הרי הם נאמנים ואינם צריכים לקבל דברי חבירות [רמב"ם].
[29] ויש מפרשים שהיה שומר על טהרות. ובמהרש"א כתב שכך מצא בגמרא מוגה.
[30] ולא שאכן אביו היה מבזה תלמידי חכמים, אלא אגב ריתחיה קאמר. רש"י.
דיורא בת דיורתא. גר בת גיורת:
קדושיו קדושין. ובעיא גט:
חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. דאמרינן הואיל ואין יכול לעמוד באותו דבר [ודאי לא יעמוד נמי באחרים]:
אפילו דקדוק אחד. אגר שבא לקבל עליו כל דברי תורה קאי ברייתא (ודאי לא יעמוד נמי באחרים):
אם ראינוהו שנוהג בצנעא בתוך ביתו קודם לכך מקבלין אותו מיד ואח"כ מלמדין אותו:
מקבלין לכנפים לנטילת ידים אם קיבל עליו להזהר שלא לאכול בלא נטילת ידים ובכל דבר שצריך לנטילת ידים:
אח"כ מקבלין אותו לטהרות. ליכל חולין בטהרה:
אף לטהרות לא קיבל. כלומר שאין סומכין עליו אף לכמה שקיבל דאמרינן מדלא יכול לעמוד במה שצריך נטילת ידים כ"ש בשאר טהרות:
עד כמה מקבלין אותו. כלומר כמה חזינן ליה דאיזדהר בטהרה דמקבלין ליה בנאמן על הטהרות:
למשקין. לטהרת משקין ל' יום:
לכסות לטהרת בגדים כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים כו':
לפי שאינו דומה חבר שקיבל ט"א אינו דומה חבר שקיבל וכן שקיבל הכי משמע כיון דאמרת דחבר עצמו צריך לקבל בפני ג' כ"ש בן חבר שצריך לקבל בפני ג' מש"ה הת"ק קאי דאמרינן בניו ובני ביתו אינו צריך לקבל אע"ג דאיהו גופיה צריך לקבל בפני ג' אינו דומה חבר בן עם הארץ לבן חבר. דחבר בן עם הארץ לא למד בבית אביו וצריך לו לקבל בפני ג' אבל בן חבר דסריך בטהרות שנוהג בבית אביו אין צריך לקבל בפני ג':
בימי בנו של ר' חנינא נשנית משנה זו. דת"ח צריך לקבל בפני ג' דאיהו הוה חשיד אפי' ת"ח בטהרותיו אא"כ קבלו בפני ג':
אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו לשמור טהרותיו עד שהלך לעיין בדבר:
אמרו ליה. לר' יהודה היאך נהג בהם שלא רצה להאמין להם טהרותיו. א"ל ר' יוסי לר' יהודה כבוד זקן יהא מונח במקומו כלומר אל תחשדיה במבזה ת"ח:
אלא מיום שחרב בהמ"ק נהגו חכמים סילסול חומרא:
גמרא אשכחוה דקא טעין טהרות כו' כצ"ל ובגמרא מוגה מצאתי דקא נטר טהרות כו' וק"ל:
שם רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ כו' כצ"ל:
בפירש"י בד"ה דברי חבירות כו' ואת שהוא לוקח הס"ד ובד"ה לטהרות לחומר כו' טהורה הס"ד ואח"כ מ"ה מקבלים דאינו משייר כו' חולין בטהרה הס"ד ואח"כ מ"ה אף לטהרות לא קבל כו' כ"ש בשאר הס"ד ואח"כ מ"ה עד כמה כו' ובד"ה נשנית כו' צריך לקבל הס"ד ובד"ה שדרו כו' זוג דרבנן הס"ד ובד"ה בחזקתה כו' לשום תכלת הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה וחכ"א כו' לרבי אילעאי דלעיל כו' ולא אתא [אלא] כו' ובד"ה אביו כו' תלמידים שלנו על כו' שעשה בנו עכ"ל כצ"ל:
גמרא מאן חכמים ר"מ דתניא ע"ה שקבל כו' ונחשד לדבר אחד כו'. לכאורה לתירוץ ר' ינאי ברי"ש לעיל אין מכאן ראיה שיחלוק ר"מ על מתניתין. ועי' ישוב לזה ברא"ש פרק דלקמן סוף סי' ח' בשם הרר"י:
רש"י ד"ה צריכין לקבל ד"ח בתחלה. ואע"ג דאמרן לעיל בניו וב"ב א"צ לקבל כו'. הן שם איתא אצ"ל בפני ג' חברים דמשמע אבל קבלה מיהא בעו. ולכן יש ליישב גירסת כבתחלה ור"ל כמו שיבואו בתחלה לקבל עליהן ד"ח שלא קדמן קבלת בעליהן ונכון בעז"ה:
גמ' ואפי' ת"ח צריך וכו'. נ"ב לטהרות דקסבר אין קבלת טהרות מתנאי ת"ח. לפיכך אינו נאמן על הטהרות עד שיקבל. אבל זקן יושב בישיבה אין ממנין עד שיקבל עליו דברי חבירות לטהרות. וכיון שכן מוחזק הוא שכבר קבל ואינו צריך ראי' אע"פ שסתם ת"ח צריך:
שם אתו אמרי להו כצ"ל:
(ל ע"ב) מקבלין לכנפיים וכו'.—עי' פי' רש"י. אבל בירושלמי דמאי פ"ב ה"ג [כג רע"א] איתא: "א"ר יצחק בן אלעזר כנפיים מדפות הסיטות. טהרות מעשרות". וענין "טהרות מעשרות" צ"ל דהיינו שמעשר שני שלו יהיה בחזקת טהור, כשהוא אומר ששמרו מן הטומאה, ומותר לאוכלו בירושלים על פיו. אבל זה דחוק, ולכך הגיה הגר"א שם: "טהרות ידים".
רש״י ד"ה כבוד זקן האב והבן הס"ד. כוונת רש"י דס"ד כיון שאמר זקן בלשון יחיד דעל האב אמר כן ולא חש לכבוד הבן מ"ה פרש"י דעל האב והבן אמר כן דהטעם שאמר ר"י על האב שייך להבן והא דאמר בלשון יחיד דכבוד הבן הוא כבוד האב:
ד"ה צריכה לקבל כו' גרסינן הכי בבתחלה כו' כצ"ל:
תוס׳ ד"ה וחכמים אומרים כו' אינו נחשד אלא כו' כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ד"ה וחכמים אומרים ל"ד כו'. הא דלא משני תו׳ דלאותו דבר אף שנוהג בצנעא בתוך ביתו מ"מ חשוד אבל לשאר דברים כשנוהג בצנעא לא חשיד דא״כ מאי קאמר לעיל הנאמן על הטהרות נאמן על השביעית הא חשיד דמשמע דהא אתי לאשמעינן כדפי' תו' לעיל ולא קתני הנאמן על הטהרות נאמן לכל דבר דמשמע הא חשיד חשיד לכל דבר א"ו דדוקא לשביעית חשיד בלא ראינו נוהג בצנעא בתוך ביתו אבל לכל דבר אף שאינו נוהג בצנעא כו' מ"מ אינו חשיד:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
כא ע"ב, וחכ"א אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד. הנה לפי מה שביארנו לעיל דמוכח מהסוגיא לרבנן דהחשוד לדבר אחד אם שניהם שוה בקוליהון ובחומריהון נעשה חשוד לשניהם. - ורק מקל על החמור לא נעשה חשוד. - ומחמור על הקל הוי חשוד. וע"כ הא דאמרו חכמים אלא לאותו דבר ע"כ הכוונה לאותו דבר וגם מה ששוה לזה, וגם זה נקרא אותו דבר כיון דשוה לו. - וכן מדויק לשון הרמב"ם בפר"י ממל"מ ה"ט וז"ל ע"ה שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד אינו חשוד אלא לאותו דבר, וכל החשוד לחמור נחשד על הקל, לקל לא נחשד לחמור עכ"ל, והנה הרמב"ם השמיט תיבת בלבד השנוי בדברי חכמים. - ונראה דהכוונה לאותו דבר וגם הדומה לו. וכן דעת התוס' ד"ה וחכמים, וכן כתב הרמב"ן.
כב ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב מומר לדבר אחד צריך בדיקת הסכין, והובא ביו"ד סי' ב', והקשה הש"ך מהתוספתא דמוכח דהחשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה, אבל אתי שפיר כיון דגנבה הוי קל לגבי איסור נבלה וכמוש"כ לעיל.
כג ע''ב, וחכמים אומרים אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד, הגר שקבל עליו דברי תורה אפילו נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר וכו'. - והנה משמע דבגר גם חכמים מודים דבנחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה. - והרי הוא כישראל מומר. - ובזה ישונה גר כיון שמתולדתו הי' נכרי. - דאין לומר דר"מ אמר להאי דינא. - משום דר"מ סבר כן גבי ישראל. אבל קשה לפי"ז מאי רבותי' דגר. וע"כ דחכמים סברי כן בגר, וכן מורה השיט"מ דגריס בלבד וגר. והכוונה שחכמים אומרים זה. - וא"כ יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דגר שמשונה מישראל שהדין אצלו דבנחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה. וממילא דינו כמומר. - וכמו שהדין לר"מ בישראל שנחשד לדבר אחד שדינו כמומר, כן הדין לגבי גר. - ואילו הרמב"ם בפרי"ג מאי"ב הי"ז כתב וז"ל ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין, וכן כתב המחבר בשו"ע סימן רס"ח סעי' ב'. ואילו עצם הדין דבנחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה השמיטו. - וזה צריך תלמוד.
כד ונראה דסברי הפוסקים דהאי דינא דגר ר' מאיר אמר לה. - ולאו דברי חכמים הוא. - והיינו דאעפ"י דר"מ סבר כן בישראל, וא"כ מאי רבותי' דגר.
כה ונראה דסברי הפוסקים כהסוגיא דלקמן ל"ה ע"ב דאיתא שם אמר ליה רב פפא לאביי לר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר ר"מ החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים הכי נמי דלא דיינו דינא והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ומשני אימור דאמר ר"מ לחששא לאחזקינהו מי אמר יעוי"ש, מבואר מזה דסוגיא זו לא סברה כהסוגיא דעירובין דלר"מ חשוד לדבר אחד הוי גם מומר. - אלא הוי רק בחששא דחשוד לחודיא. - ובזה יתפרש הכא שיטת ר"מ לנכון דבישראל לא הוי רק חשוד לחשוש לנאמנותם בכל התורה, אבל בגר סבר דהוי גם מומר. - אבל כל זה ר"מ סבר כן. - אבל רבנן דפליגי על ר"מ בהא דישראל חשוד לדבר אחד, וסברי דלא הוי חשוד לכל התורה היינו בהדברים החמורים יותר מאותו דבר החשוד. - פליגי ג"כ בהא דגר וסברי דדינו כישראל. - ומה שמסיים והרי הוא כישראל מומר ג"כ ר"מ קאמר לה. - וזהו שמחדש ר"מ וקאמר דגר החשוד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה ודינו כישראל מומר, - אבל חכמים לא סברי להאי דינא. - ולהכי כתב הרמב"ם דדוקא אם הגר חזר ועבד כו"ם אז הרי הוא כישראל מומר מטעם שעובד ע"ז. - משא"כ בחשוד לשאר עבירה, לא הוי רק חשוד לאותו דבר ודכוותיה. - וע"כ כוונת השיט"מ שגריס וגר כוונתו לוי"ו המחלק לומר שזהו ששב התנא השונה הברייתא לדברי ר"מ. - ור"מ קאמר להאי דינא.
כו ולפי"ז מבואר דנקטו הפוסקים להסוגיא דמכילתין ל"ה שזהו מסקנת אביי, ור"פ הסכים לדבריו דשיטת ר"מ דחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה הוא רק לחששא גרידא וזהו דלא כרנב"י שם בעירובין וסוגיות חלוקות הן. והפוסקים נקטו הסוגיא דמכילתין, והיינו שיטת הרמב"ם והמחבר והרא"ש בפרקין דלקמן אות ח' מביא בשם הרבינו יונה דלדידן לא קיי"ל כר"מ אפילו לחששא, מדאמר אביי אימור דאמר ר"מ. משמע דאנן לא סבירא לן. - ואעפ"י דאביי עצמו סבר אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות ובסנהדרין כ"ז מוקי לה כר"מ, ואנן קיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם. - זהו רק לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.
כז ובזה יש ליישב קושיות התוספות בחולין בהא דהשוחט בשבת דבעי לאוקמי במזיד ור"מ והקשו הא לר"מ הוי מומר. - ובפר' זה בורר אמרינן דלר"מ מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה. ולשיטת רבינו יונה והרא"ש זהו דוקא לענין עדות סבר ר"מ כן. - אבל לשאר מילי אין דינו כמומר. וע"כ הש"ס דבעי לאוקמי המשנה כר' מאיר, זהו לשיטת אביי דמכילתין דסבר אליבא דר"מ דלא סבר ר"מ דהוי מומר, רק חששא דחשוד איכא.
כח והנה המהרי"ק בסימן קנ"ט מביא מסוגיא דבכורות ל' דר"מ רק לחששא אמר דחשוד לכל התורה כולה אבל לא הוי דינו כמומר יעוי"ש, ומזה מקשה על התוס' דחולין. - אבל לא מיישב הא דהביאו התוס' הסוגיא דסנהדרין דאיתא שם דר"מ סבר דהוי מומר לכל התורה כולה, וגם לא הביא דברי רנב"י דעירובין שכתבנו לעיל. - אבל הדברים נכונים כמו שכתבנו דהסוגיא דמכילתין ל"ה דר"פ ואביי סברי דר"מ רק לחששא אמר. - ופליגי על רנב"י דסבר דר"מ סבר דהוי מומר לכה"ת. - והסוגיא דסנהדרין הוא רק לענין עדות וכמו שכתב הרא"ש בשם הרבינו יונה. - והרמב"ם והפוסקים כולם ע"כ מפרשים כן הברייתא. - ומפרשים דר"מ מחלק בין ישראל לגר החשוד. - וזה אתי שפיר רק אליבא דר"פ ואביי דסברי דר"מ הוא רק לחששא.
כט וכנראה שגם המהרי"ק פירש כן בפירושא דהברייתא מדבנה דיק על הברייתא הלזו דע"כ ר' מאיר לחששא אמר. - אשר לכאורה מהלשון חשוד אין להוכיח דלחששא אמר, דהרי שפיר מתפרשא דהוי גם מומר, וזהו מהנחשד על כל התורה כולה, א"כ הרי זה כפורק עול תורה לגמרי מעליו, ואין לך מומר גדול מזה. - וכמו שכתבנו לעיל בביאור הסוגיא דעירובין. - וע"כ צריך לומר דכוונת המהרי"ק ג"כ מדאמר ר"מ דין גר החשוד לדבר שהוא חשוד לכל התורה כולה, ומסיים והרי הוא כישראל מומר. ומזה מבואר דשאני ישראל חשוד שאין דינו כמומר.
ל תבנא לדינא דבחשוד לדבר אחד לא הוי חשוד רק לדבר שהוא דומה לו בקולא וחומרא או לדבר הקל מזה. - אבל אינו חשוד לדבר החמור ממנו. וזהו אליבא דחכמים דר' מאיר דקיי"ל כוותייהו. - מלבד לענין עדות דבזה קיי"ל כר"מ דגם בחשוד לדבר אחד דינו כמומר. - ועדותו בטל. - וזהו לפי מה דקיי"ל כאביי ביעל קג"ם.
לא שם ת"ר הבא לקבל דברי חבירות וכו' עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. - והנה בזמן הזה בעוה"ר אשר רבים מאחב"י אינן משמרין דברי תורה והבא להתגייר, וביותר במדינות אשר יש לישראל זכות החופש. - אין בדעתו להיות יותר נזהר מסתם יהודי. - וממילא אפילו אם מלמדין אותו ומקבל, אבל האומדנא מוכיח שלא ישמור ויתר מהסתם יהודים שבמדינה אם לקבל גרים האלו, יש להסתפק טובא, וגם בדיעבד אם דינם כיהודי גם לענין קדושי אשה וצ"ע.
לב ויש לעיין לר"מ דסבר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. - אם הוא דוקא באיסור דאורייתא או"ד שגם בעבירה דרבנן כן הדין. - אמנם יש להוכיח מזה דפריך הש"ס לעיל ורמינהו נאמן על הטהרות נאמן על השביעית ועל המעשרות, דגירסת השיט"מ הא חשוד חשוד. - ואמאי לא משני הש"ס דהברייתא אליבא דר"מ דסבר חשוד לדבר אחד חשוד לכה"ת כולה. - וע"כ מדלא משני הש"ס כן מוכח דלא אמר ר"מ אלא בחשוד אדאורייתא ולא במילתא דרבנן.
לג אמנם מסוגיא דעירובין ס"ט משמע דגם במידי דרבנן סבר ר"מ דחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה. - והוא דאיתא שם אמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבת בפרהסיא, אמר לו רב נחמן כמאן אי כר"מ האמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי יעוי"ש. - ואם אמרינן דבאיסור דרבנן לא אמר ר' מאיר דחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה. - א"כ לישני דאמר רב הונא אליבא דר"מ דהמחלל שבת בפרהסיא אפילו במידי דרבנן הוי מומר. - וחידוש הוא לגבי שבת. - וכמו שבאמת אליבא דידן שיטת רש"י כן כמבואר שם ברש"י ובתוס'. וע"כ מוכח דר"מ סבר כן גם בחשוד לדבר אחד שהוא מדרבנן הוא חשוד לכל התורה.
לד והנה כן דעת הפרי תואר ביו"ד סימן קי"ט סק"ו וכתב דהגמ' היה יכול לשנויי לעיל בהא דפריך מברייתא הא חשוד חשוד, דזהו אליבא דר"מ. וכתב שזהו טעמו של הרמב"ם דלא הביא אוקימתא דר' אלעאי לעיל וגם אוקימתא דר' ינאי עכת"ד, והריט"א באות ל"ד פליג עליו בזה. - וכתב דלא מסתבר דנחשב אדרבנן שיהי' נחשד גם אדאורייתא יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו מבואר בסוגיא דעירובין דר"מ סבר דגם דנחשד אדרבנן נחשד אדאורייתא. -
לה והנה יש להוכיח מזה גופה בהא דתניא ע"ה שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה, והנה מה זה דברי חבירות פירש"י היינו שלא יתן תרומה ומעשר לע"ה ושלא יעשה טהרות אצל ע"ה יעוי"ש, והנה כל אלו המה מדרבנן. - ואעפ"י הא דלא יתן תרומה לע"ה הוא מן התורה ונלמד מקרא אבל ע"כ הוא ג"כ מדרבנן, וביותר שארי דברים דחשיב רש"י שהם בודאי רק דרבנן. - וחזינן מזה דאמר ר"מ דבחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכהת"כ.
לו והנה לכאורה לפי"ז יש להקשות לחכמים דסברי אינו נחשד אלא לאותו דבר. - היינו משום דחשוד אדרבנן אינו חשוד אדאורייתא. - ולפי"ז יש להבין בזה שכתבו התוס' ד"ה וחכמים דלר' אילעאי דסבר חשוד על הטהרות חשוד על המעשרות אם לא ראינו שנוהג בצינעא. - וכתבו דאותו דבר לאו דוקא אלא לאותו דבר וכיוצא בו יעוי"ש, וקשה הא שפיר יש לומר דאין להחזיק מדרבנן לדאורייתא ופשיטא שהחשוד אטהרות שהוא מדרבנן שאין לחשדו על המעשר. - ואין זה כיוצא בו. - ולפי"ז תקשה ברייתא דלעיל דדייקינן הא חשוד חשוד דהיינו חשוד על הטהרות חשוד אמעשר ושביעית, וקשה הא אין להחזיק מדרבנן אדאורייתא. - ואפשר דסברי התוס' אליבא דר' אילעאי דחמירא לאינשי טהרות טובא ועומד במדרגה אחת עם מעשר ושביעית.
לז והנה לפי"ז קשה מדוע לא הביא הרמב"ם האוקימתא דר' אילעאי דהרי זה מוכרח בכדי שלא תקשה אמתניתין מהברייתא הא חשוד חשוד. - ותצא מזה דטהרות ומעשר שניהם שווים. - וחשוד על הטהרות אינו נאמן על המעשרות רק אם ראינו שנוהג מעשר בצינעא. - וע"כ מסתבר לומר דכיון דיש לנו תנא דסבר דגם בחשוד לדבר אחד שהוא מדרבנן חשוד לדאורייתא ואתיא הברייתא כוותי' וזהו ר"מ. - ולהכי מדחה הרמב"ם אוקימתא דר' אילעאי. ולא סבר הרמב"ם כשיטת התוס'. - וזהו כתירוצו של הפרי תואר, וזהו כפי היסוד דר"מ סבר דגם בחשוד בדרבנן חשוד לדאורייתא ג"כ כמוש"נ.
לח כתב הרמב"ן בתשובות המיוחסות סימן ק"ע וז"ל גם מה שאמרת החשוד על דבר קל אם חשוד על דבר חמור, אפילו על הקל ממנו אינו חשוד, דמומר לערלות אינו חשוד לשחיטה, ולא אמרו מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה אלא במומר ליין נסך וכו'. - והב"י בסימן קי"ט הקשה על הרמב"ן דהיאך כתב דאפילו על קל ממנו אינו חשוד דהא בשמעתין מפורש יוצא דהחשוד לחמור חשוד לקל. - ותירץ הב"י דכוונת הרמב"ן דאינו חשוד על הקל היינו בשני מיני איסורין, אבל שביעית ומעשר וטהרות אעפ"י שהם איסורים מחולקים מ"מ כיון שכולם הם בדבר מאכל חשיבי כאיסור אחד לענין שאם נחשד על החמור נחשד על הקל עכת"ד יעוי"ש.
לט והנה לפי"ז שהמעשר ושביעית וטהרות שהם עניני אכילה כולהו כהדדי נינהו, והחשוד על אחד מהם חשוד לכולהו. - ולפי"ז קשה טובא הא דתנן במשנתינו, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. - ומבואר בגמ' הטעם נהי דחשוד אדרבנן אדאורייתא לא חשיד. - הרי חזינן דאעפ"י שהם בני ביקתא דהדדי ומ"מ יש הבדל בין דאורייתא לדרבנן. - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ן כאוקימתא דרבי אילעאי, וכאוקימתא דרבי ינאי, והיינו אליבא דהברייתא דתניא דהחשוד על הטהרות חשוד גם על המעשר ושביעית ור' אילעאי מוקי למשנתינו בשראינוהו שנוהג בצינעא בתוך ביתו, או כאוקימתא דרבי ינאי, כמבואר בסוגיא. - וזהו כשיטת התוס' ג"כ שכתבנו לעיל דסברי דאוקימתא דר' אילעאי קיימא גם אליבא דחכמים דר' מאיר, וע"כ דסברי התוס' ג"כ כשיטת הרמב"ן דטהרות ומעשר ושביעית שווין הן להדדי.
מ אמנם הרמב"ם שאינו מביא אוקימתא דר' אילעאי ולא אוקימתא דרבי ינאי. - ע"כ מפרש המשנה דהחשוד על הטהרות אינו חשוד על המעשר ושביעית מטעם דאין לחשוד מקל על החמור. - ולא חש הרמב"ם להברייתא. - וע"כ דסבר הרמב"ם דהברייתא אזלא אליבא דר"מ, וזהו כסברת הפרי תואר כמו שכתבנו לעיל. - אבל לפלא על הב"י שלא נחית לפרש דע"כ הרמב"ם לא סבר כשיטת הרמב"ן.
מא שם ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים, בניו וב"ב אינן צריכין לקבל בפני שלשה חברים רשב"ג אף בניו וב"ב צריכין לקבל בפני שלשה חברים לפי שאינו דומה חבר שקבל, ופי' רש"י בל"א דהסיום לפי שאינו דומה וכו' ת"ק קאמר לה. - ומביא התוספתא הגירסא לפי שאינו דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל. - הנה לגירסא זו אינו מובן מי קאמר לה הלא לת"ק לא שייך זה דהרי הת"ק סבר דבן אביו מזדהר.-היינו ללישנא אחרינא ברש"י, ואפילו ללשון ראשון ברש"י דבן שאין לו קבלה אינו דומה לאביו אבל אינו לומר קלקול טפי. - והמפרש בתוספתא כתב דא"א לכוון הגירסא.- ונראה דרשב"ג קאמר לה ונותן טעם מדוע גם בן חבר צריך לקבל בפני שלשה מפני שקלקול הבן חבר יותר מפסיד לאחרים שילמדו ממנו להקל באיסורים. - וזה גרע יותר מחבר שקלקל מטעם שהוא אינו בן חבר, משא"כ בן חבר שקלקל קלקולו מביא הפסד לאחרים יותר להכי צריכין לדקדק על בן חבר שיהי' נזהר. - ומה"ט צריך לקבל בפני שלשה בכדי שיהיה נזהר מאד. והיינו דכל זמן שאין אנו בטוחים בבניו של חבר חסר עדיין הקבלה גם בהחבר עצמו. - ועוד שזה מביא חשד שגם החבר אינו נזהר בתוך ביתו ולהכי יש להחמיר על בניו של חבר.-ומזה תצא מוסר על בניהם של ת"ח המתפרצים מעבודת הי"ת שזה מביא קלקול על הדור ח"ו. ומביא לעז גם על הת"ח בעצמן ג"כ. - וכמו שאמרו רבותינו מפני מה בניהם של ת"ח אינם ת"ח מפני שלא ברכו בתורה תחילה, היינו מפני שהאבות לא ברכו בתורה תחלה. - ומטעם זה לא מהני קבלת חבירות של החבר, אם הבנים לא קבלו דברי חבירות בפני שלשה. - והרמב"ם בפר"י מה' מו"מ ה"ה כתב המקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים ובניו וב"ב אינן צריכין לקבל בפני שלשה מפני שהוא מלמדן ומרגילין בדרך טהרה יעוי"ש. - וע"כ מפרש ג"כ כפירוש רש"י בל"א דהא לפי שאינו דומה ת"ק קאמר לה. - והביאור בזה שכתב הרמב"ם שהוא מלמדן שאין זה בלשון הברייתא.-אבל כוונת הרמב"ם דהחבר שקבל דברי חבירות גם זה בכלל הדברי חבירות שיהיה מלמדן לבניו ומרגילן בטהרה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
חשוד על המעשר חשוד על השביעית. וכ''ש חשוד אשביעית חשוד אמעשר: ומאן חכמים ר' מאיר. דאמר לקמן חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה: הרי הוא כישראל מומר. ולא אמרינן דליהוי עובד כוכבים גמור כאילו לא נתגייר: דאי קדיש. אשה לאחר שהמיר דתו קידושיו קידושין: דברי חבירות. מפרש בתוספתא במסכת דמאי שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. דקדוקי סופרים. חומרא דרבנן: דברי לויה. לשורר ולשרת ולהיות שוער: מבני אהרן. משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה: שנוהג בצינעה. קודם שקיבל בפנינו היה נוהג עליו דין חבירות שאין לחושדו ולומר לפנים הוא עושה: מקבלין אותו. שנחזיקנו כחבר וכנאמן לכל דבריו: לכנפים. שיטול ידיו קודם אכילה וקודם שיגע באוכלין דתרומה דידים שניות הן: לטהרות. לחומר שאר טהרות ונחזיק טהרותיו כטהרות גמורות לאכול תרומתו כתרומה טהורה: מקבלין אותו. דאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נטילת ידים וזהו עיקר אכילת חולין בטהרה: אף לטהרות לא קבל. דכיון דבדין נטילת ידים שדבר קל הוא לעשות אינו יכול לעמוד כל שכן בשאר: עד כמה מקבל אותו. דברי חבירות שנקבלנו לאלתר ונחזיקנו בחבר: למשקין שלשים יום. שאם קיבל עליו דברי חבירות עד שלשים יום מהמנינן ליה מכאן ואילך בטהרות משקין שטומאתן קלה דטומאת משקין מדרבנן בפ' קמא דפסחים (דף טז:): לכסות. להחזיק כסותו כחבר דאמר במסכת חגיגה (דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: שנים עשר חודש. אם קיבל עליו דברי חבירות לשנים עשר חדש: הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. וליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל במסכת עדיות (פ''ה מ''א) דאמרינן ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל ואם איתא ליתני הא ל''א עד כמה מקבלין אותו דאמרן לעיל אם נהג מתחלה בצינעא בתוך ביתו מקבלין אותו מיד ועד כמה ינהג מתחלה שנקבלנו מיד: לפי שאינו דומה חבר שקיבל. הוא עצמו לבן חבר מחמת קבלת אביו שאין לו שום קבלה אלא סרך אביו דודאי אביו מיזדהר טפי ל''א האי לפי שאינו דומה תנא קמא קאמר ליה מה טעם בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל אביו דבן חבר לא חשיד ובתוספתא גרסינן שאין דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל במסכת דמאי: נשנית משנה זו. דאפי' תלמיד חכם צריך לקבל: בטהרות. בסדר טהרות לא גרסי'. בטהרות עצמן אירע להן מעשה ונסתפקה הלכה: שדרו רבנן. שדרו זוג דרבנן: אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו שקיבלו עליהן דברי חבירות אותיב בהדי הנך שלוחים וקאי איהו לעיוני בשאילתם: אבא של זה כו'. אגב ריתחיה קאמר ולא היא: כבוד זקן. האב והבן: סילסול. מעלה. ר' חנינא בן אנטיגנוס כהן היה: בחזקתה עד שתיפסל. שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת: צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה גרסי' ולא גרסי' כבתחלה ובתוספתא גרסינן הכי בבתחלה כלומר מתחלה קודם שנחזיקנו בחבירות ואע''ג דאמרן לעיל בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל הכא שאני הואיל ובשעת קבלה לא הוו גביה ואיכא למימר דסרכייהו קמא נקטי: אין צריכין לקבל. אם חזרו תחת יד חבר: קומעת. קושרת: קשרי מוכס. שיש חותמות למוכסים וכשנותנין להן המכס הם נותנין לו חותם כדי שלא יתבענו מוכס שני:
וחכמים אומרים אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. לר' אילעאי דלעיל דחשוד על הטהרות חשוד על השביעית אלא היכא שראינוהו נוהג בצינעא הא דקאמר הכא אינו נאסר אלא לאותו דבר לאו דוקא אלא לאותו דבר וכיוצא בו ולא אתא אלא לאפוקי בכל התורה כולה: אביו של זה ביזה תלמידים שלנו. על הטהרות כמו שעשה בנו: