דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

חד מהם אמר: אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית  חשוד על המעשר.

ומאן חכמים? רבי יהודה היא. דבאתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית.

וחד אמר: החשוד על המעשר, חשוד על השביעית. ומאן חכמים? רבי מאיר היא.

בסוגיה שלפנינו דיני קבלת חבירות [26].

ואמרינן: מאי רבי מאיר? דתניא: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, ונחשד לאחר זמן לדבר אחד שאינו נזהר בו. הרי זה נחשד לכל התורה כולה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר שנחשד בו בלבד.

וגר שקבל עליו דברי תורה. ונחשד לדבר אחד, ואפילו חשוד לכל התורה כולה. כגון שעובד עבודה זרה. הרי הוא כישראל מומר. ולא אומרים שמכיון שראינוהו שאינו מקיים את התורה הרי הוא גוי גמור כאילו לא נתגייר.

נפקא מינה, דאי קדיש אשה - קידושיו קידושין.

תנו רבנן: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות. ורוצה לקבל הכל, חוץ מדבר אחד. אין מקבלין אותו להיות חבר.

עובד כוכבים שבא לקבל על עצמו דברי תורה, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו אין מקבל על עצמו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים - חומרא דרבנן, אין מקבלין אותו.

וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה, לשורר, ולשרת, ולהיות שוער, בבית המקדש. ומקבל על עצמו הכל, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.

כהן שבא לקבל דברי כהונה, ומקבל הכל, חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו.

שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרון לו תהיה שוק הימין למנה". וילפינן מכאן: העבודה המסורה לבני אהרן - כל כהן שאינו מודה בה ואפילו בדבר אחד, אין לו חלק בכהונה.

והכי דרשינן: "מבני אהרן" - מי שנוהג בכל דיני בני אהרן - "לו תהיה שוק הימין למנה".

תנו רבנן: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות. אם ראינוהו קודם שבא לפנינו שנוהג דיני חבירות בצינעה, בתוך ביתו, מקבלין אותו. ומחזיקים אותו ל"חבר" לטהרות ול"נאמן" למעשרות.

ואחר כך מלמדין אותו, דיני טומאה וטהרה, או דיני תרומות ומעשרות.

ואם לאו, שלא ראינוהו שנוהג כן בצנעה, מלמדין אותו הדינים. ואחר כך מקבלין אותו. רבי שמעון בן יוחאי אומר: בין כך ובין כך, בין שנהג בצנעה ובין שלא נהג, מקבלין אותו, והוא למד כדרכו והולך.

תנו רבנן: כשבא לקבל דברי חבירות - מקבלין אותו תחלה לכנפים. להזהר בטהרת ידים. ואחר כך מקבלין אותו לטהרות. שנחזיק טהרותיו - טהרות גמורות, ותרומתו תרומה טהורה.

ואם אמר: איני מקבל על עצמי אלא לכנפים. שיזהר בטומאת ידים שיטלם קודם אכילה, וקודם שיגע בטהרות - מקבלין אותו.

קיבל על עצמו חבירות לטהרות, ולא קיבל עליו חבירות לכנפים - לטהרת ידים. אמרינן: כיון שאינו יכול להזהר מן הקלות - אף לטהרות, שזהירותן קשה יותר, לא קבל.

תנו רבנן: עד כמה מקבלין אותו? כמה זמן צריך לנהוג דברי חברות בכדי שנחזיקנו לחבר - לטהרות.

בית שמאי אומרים: למשקין, שלשים יום. שאם נהג שלשים יום דברי חבירות, נאמן על טהרת משקין.

לכסות, שנים עשר חדש. שאם נהג שנים עשר חדש דברי חבירות מחזיקין כסותו בטהרה ככסות חבר.

ובית הלל אומרים: אחד זה, ואחד זה, בין לכסות ובין למשקין, עד שנהג חבירות שנים עשר חדש.

ופרכינן: אם כן דבית הלל מחמירין יותר מבית שמאי, הוה ליה הך פלוגתא, מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ואמאי לא תני לה במסכת עדיות כשמנו המקומות שהקילו בית שמאי יותר מבית הלל?

ומתרצינן: אלא אימא הכי: בית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה שלשים יום. וסבירא להו דכשם שלטהרת משקין סגי בשלשים יום, הוא הדין לטהרת כסות.

תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ובניו ובני ביתו אינן צריכים לקבל חבירות בפני שלשה חבירים. מפני שאביהן מלמדן ומרגילן בדרך טהרה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים.

וטעמו: לפי שאינה דומה זהירותו של חבר שקיבל, לבן של חבר שקיבל. שאין לו קבלה עצמית אלא רק הרגל מבית אביו [27].

תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ואפילו אם הבא לקבל הוא תלמיד חכם, גם כן צריך לקבל בפני שלשה חבירים.

ואם הוא זקן ויושב בישיבה, אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים.

והטעם: מפני שכבר קיבל עליו משעה שישב.

אבא שאול אומר: אף מי שהוא תלמיד חכם, אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים [28].

ולא עוד, לא רק שתלמיד חכם לא צריך לקבל חבירות בפני שלשה, אלא שאחרים מקבלים חבירות לפניו. כלומר, דנחשב חבר גמור.

אמר רבי יוחנן: בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, נשנית משנה זו שאפילו תלמיד חכם צריך לקבל חבירות בפני שלשה חבירים.

ומייתינן עובדא היכי הוה:

רבי יהודה ורבי יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות. שאירע להם איזה מעשה ונסתפקה הלכה.

שדרו רבנן, שלחו זוג תלמידי חכמים לגבי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס. ואמרו להם: זילו, אמרו ליה לעיין בה. לכו אליו ואמרו לו שיעיין בהלכה זו.

אזלו, הלכו אליו. אשכחיה, דקא טעון טהרות. שהיה נושא טהרות [29].

שאלוהו את ההלכה. אותיב רבנן מדידיה לגבייהו. הושיב לפניהם מתלמידיו שהיו חבירים כדי שישמרו על טהרותיו, וקאי איהו לעיוני בה. והלך לעיין בשאלתם.

אתו, חזרו השלוחים, ואמרי ליה השלוחים לרבי יהודה ורבי יוסי כיצד היה המעשה, שהושיב את תלמידיו ביניהם כדי לשמור טהרותיו.

אמר להו רבי יהודה: אביו של זה ביזה תלמידי חכמים, אף הוא מבזה תלמידי חכמים [30].

אמר לו רבי יוסי: כבוד זקן של רבי חנינא ובנו יהא מונח במקומו. כלומר, אל תחשדיה שמבזה תלמידי חכמים.

אלא מאי טעמא נהג כן?

מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול - מעלה, בעצמן. שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם, ואפילו לתלמידי חכמים, עד שיקבל עליו דברי חבירות. וכיון שרבי חנינא היה כהן לכן בנו נהג כן.

תנו רבנן: אשת חבר הרי היא כחבר. חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן - שהם חבירים עד שיחשדו, שאינם זהירים בטהרה.

וכן חצר שמוכרין בה תכלת לציצית והיו מוחזקין בכשרות, שלוקחין ממנה סתם ואין צריך בדיקה, הרי היא בחזקתה עד שתפסל, עד שתחשד שמכרו בה "קלא אילן", שהוא צבע הדומה לתכלת, ואין יוצאים בו ידי חובת תכלת.

תנו רבנן: אשת עם הארץ, שנשאת לחבר. וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר. וכן עבדו של עם הארץ, שנמכר לחבר - כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה לפני שלשה, לפני שנחזיקם בחבירות.

ואף שאמרו בניו ובני ביתו של חבר אין צריכין לקבל, הכא שהם לא היו אצלו בשעה שקבל, צריכים לקבל.

אבל, אשת חבר, שנשאת לעם הארץ. וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ. וכן עבדו של חבר, שנמכר לעם הארץ - אם חזרו אל תחת יד חבר, אין צריכין לקבל דברי חבירות בתחילה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות בתחלה, ולא סומכים על מה שהיתה נשואה לחבר.

שהיה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת - קושרת לו תפילין על ידו. ואחר כך נשאת לעם הארץ, והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, חותמות שיש למוכסים להכיר מי נתן כבר מכס.

וחזינן דעל ידי שנשאת לעם הארץ נעשתה כמוהו, ולכן בשעה שחוזרת, צריכה לקבל חבירות.


הערות

[26] תחילה נקדים הקדמה בדיני "חבר". א. חכמים גזרו על עמי הארץ ועל בגדיהם טומאה. ב. רוב עמי הארץ מעשרין. ובימי יוחנן כהן גדול ראו חכמים שעמי הארץ זהירים בהפרשת תרומה גדולה, אך אין כולם זהירים בהפרשת שאר תרומות ומעשרות אלא רק רובם. ואף על גב דמדאורייתא אפשר לסמוך על הרוב, ומותר לאכול את הפירות מבלי לעשרם, בכל זאת תקנו חכמים שפירות עמי הארץ יחשבו בגדר ספק מעושרים. וזה הנקרא "דמאי". והקונה מהם פירות, צריך לעשרם שוב מספק. ג. מי שהוא "חבר" אינו בכלל זה. "חבר לטהרות" - הוא מי שקיבל על עצמו לנהוג בדברי חבירות. והן: שיהיה נזהר בטומאות - שלא יטמא בהן. ובטהרות - שלא יטמא אותם. ויזהר בנטילת ידים, ובטהרתן. ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו. קבלת חברות היא בפני שלשה חברים. ואחרי שראינוהו שנזהר שלשים יום בגדיו טהורים. "נאמן למעשרות" - הוא מי שקיבל עליו להיות מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ. ולאחר שקיבל עליו הנהגות אלו ברבים, ונזהר בהם. הרי זה נאמן לומר על פירותיו שהן מעושרין. עפ"י רמב"ם פ"י ממשכב ומושב. ופ"י ממעשר.

[27] ויש מפרשים: האי לפי שאינו דומה. טעמא דתנא קמא הוא: מה טעם בני ביתו של חבר אינם צריכים לקבל? משום שאינו דומה חבר שקיבל שלא נהגו בבית אביו טהרה. לבן חבר שקיבל. שנהגו כך בבית אביו ולכן לא חשיד.

[28] כיון שהתלמידי חכמים הם בחזקת טהרה הרי הם נאמנים ואינם צריכים לקבל דברי חבירות [רמב"ם].

[29] ויש מפרשים שהיה שומר על טהרות. ובמהרש"א כתב שכך מצא בגמרא מוגה.

[30] ולא שאכן אביו היה מבזה תלמידי חכמים, אלא אגב ריתחיה קאמר. רש"י.

חשוד גם על המעשר, ומאן [ומי הם] חכמים אלה? ר' יהודה, ששביעית במקומו חמורה יותר, והחשוד על החמור — חשוד על הקל. וחד [ואחד מהם] אמר: החשוד על המעשר — חשוד על השביעית, ומאן [ומי הם] חכמים אלו? ר' מאיר, הסבור שחשוד לדבר אחד — חשוד לכל התורה כולה. והיכן נאמרו דברי ר' מאיר?

דתניא [ששנויה ברייתא]: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, כלומר, קיבל על עצמו לנהוג בזהירות בכל הדברים שהחברים, המקפידים בענייני טומאה וטהרה, ובהפרשת תרומות ומעשרות, נזהרים בהם, וקיבלוהו חכמים להיות נאמן על כך, ואולם לאחר מכן נחשד לדבר אחד, שראו שהוא עובר עליו — נחשד מאז לכל התורה כולה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד, ולא על דברים אחרים.

ועוד שנינו בברייתא: הגר שקיבל עליו דברי תורה בזמן שנתגייר, אפילו נחשד לאחר מכן לדבר אחד מדברי תורה — הוי [הריהו] חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל משומד (שהמיר דתו, שעובר באופן קבוע על דברי תורה). ומסבירים: מה שאמרנו שהריהו כישראל משומד, הרי נפקא מינה [יוצא מזה] להלכה, דאי קדיש [שאם אותו גר מקדש אשה] מישראל — קידושיו קידושין, כלומר, קידושיו תופסים, ואשת איש היא. ואין אנו אומרים כי מכיון שהוא חשוד לכל התורה כולה — כאילו לא נתגייר, ואין הקידושין חלים.

א ועוד בעניינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לפני חכמים לקבל על עצמו דברי חבירות, חוץ מדבר אחד שאינו רוצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו, ואין סומכים עליו גם על שאר דברים. וכן גוי שבא להתגייר על מנת לקבל עליו כל דברי תורה, חוץ מדבר אחד — אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו לא רצה לקבל עליו דקדוק אחד מדברי סופרים, גם אז אין מקבלים אותו.

וכן בן לוי שבא ומוכן לקבל דברי לויה, כלומר, לעבוד את עבודת הלויים שבמקדש חוץ מדבר אחד, וכהן שבא ומוכן לקבל דברי כהונה, חוץ מדבר אחד, שלא רצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו כלל. ואף אין אותו כהן נוטל חלקו במתנות הכהונה, שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג). כלומר, העבודה המסורה לבני אהרן, להקריב את הדם ואת החלב וכו', כל כהן שאינו מודה בה ומקבל אותה על עצמו — אין לו חלק בכהונה.

ב ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: עם הארץ הבא לקבל דברי חבירות, ולהיחשב כחבר, אם ראינוהו קודם לכן שנוהג זהירות בטהרה ובהפרשת תרומות ומעשרות, בצינעה בתוך ביתו, ולא רק למראית עין — מקבלין אותו כחבר, ואחר כך מלמדין אותו כיצד לנהוג בדיוק. ואם לאו [לא], שלא ראינוהו נוהג כן מתחילה — קודם מלמדין אותו מה יעשה, ואחר כך מקבלין אותו. ר' שמעון בן יוחי אומר: בין כך ובין כך, גם אם לא ראינוהו נוהג כן מתחילה — מקבלין אותו, והוא למד כדרכו והולך, כלומר, בתוך שהוא עושה את הדברים, הוא לומד מאחרים כיצד לנהוג.

ג ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מקבלין עם הארץ תחילה כנאמן לכנפים, כלומר, לטהרת הידיים, לסמוך על כך שהוא נוטל ידיו, ואם נגע בטהרות — אין חוששים שנפסלו, ואחר כך מקבלין אותו כנאמן לענייני טהרות בכלל. ואם אמר: איני מקבל אלא לכנפים — מקבלין אותו לענין זה בלבד. אבל אם קיבל על עצמו להקפיד בטהרות ולא קיבל לכנפים, שלא קיבל על עצמו ליטול ידיו, שדבר קל הוא — אף לטהרות לא קיבל, ואין סומכים עליו.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: עד כמה מקבלין אותו? כמה זמן יעבור עד שיתקבל כחבר גמור, ונסמוך עליו בענייני טהרה? בית שמאי אומרים: לענין טהרת משקין — שלשים יום,

לטהרת כסות (הבגד), שהיו החברים מקפידים על טהרת כסותם — שנים עשר חודש. ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה — לשנים עשר חודש.

על נוסח הברייתא שואלים: אם כן, הוה ליה [הרי זה] אחד מהדברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שבית שמאי מקילים בהם ובית הלל מחמירים, והרי לא שנינו כן ברשימה שבמסכת עדיות! אלא, כך צריך לשנות: בית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה לשלשים יום.

ה (סימן להלכות הבאות: חבר, תלמיד, תכלת, מכס, חצר, גבאי, בעצמו).

תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים. ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל על עצמם חבירות בנפרד בפני שלשה חבירים, אלא די במה שהוא עצמו קיבל בפניהם, ובני ביתו נגררים אחריו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים, לפי שאינו דומה חבר שקיבל על עצמו במפורש ומרצונו, לבן חבר שקיבל מחמת אביו, ואין לסמוך על כך.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] עוד: הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים, ואפילו תלמיד חכם הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל בפני שלשה חבירים. זקן, שנסמך כחכם, ויושב בישיבה ודן עם החכמים — אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים, שאנו אומרים: כבר קיבל עליו דברי חבירות משעה שישב בישיבה. אבא שאול אומר: אף תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ולא עוד אלא שאחרים מקבלין דברי חבירות לפניו, אף על פי שהוא לא קיבלם על עצמו בפני שלושה.

אמר ר' יוחנן: בימי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו, שתלמיד חכם צריך לקבל בפני שלושה חברים, כדי שיסמכו עליו כחבר. שכן מסופר, ר' יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא [נסתפק להם דבר] בהלכות טהרות, שדרו רבנן לגבי [שלחו חכמים, מתלמידיהם, אצל] בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, וכך אמרו להם: אזילו אמרו ליה [לכו ואמרו לו]: לעיין [שיעיין] בה אדוני, בבעיה זו. אשכחוה דקא טעין [מצאו אותו, אותם חכמים, שהוא טוען, נושא] טהרות. ומתוך שחשש שיטמאום אותיב רבנן מדידיה לגבייהו [הושיב חכמים משלו, מתלמידיו, לידם] ליד התלמידים שבאו לשאול, כדי להשגיח עליהם שלא יגעו בטהרות, וקאי איהו לעיוני בה [ועמד הוא לעיין בה] בבעיה זו.

אתו אמרי ליה [באו התלמידים ואמרו לו] לר' יהודה ור' יוסי שכך נהג בהם, כבעמי הארץ. אמר להו [להם] ר' יהודה: אביו של זה כלומר, ר' חנינא בן אנטיגנוס עצמו, ביזה תלמידי חכמים, שכך היה נוהג שלא לסמוך עליהם בעניינים אלה, אף הוא מבזה תלמידי חכמים!

אמר לו ר' יוסי: כבוד זקן יהא מונח במקומו, חכם הוא וראוי לכבוד. ואין זה משום שהוא מבזה תלמידי חכמים, אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול (מעלה) בעצמן, שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם, ולכן יפה עשה, שהוא כהן.

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: חבר שמת — אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן, והם נאמנים בדברי חבירות, עד שיחשדו, שיתברר שאינם נאמנים. וכן חצר שמוכרין בה תכלת לציצית — הרי היא בחזקתה, שמוכרים בה תכלת ולא תחליף תכלת, שהוא זול יותר, עד שתיפסל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אשת עם הארץ שנשאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר — כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, קודם שיהיו נאמנים, ואין סומכים על מה שנכנסו לרשותו. אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ, הואיל והיו מורגלים בדברי חבירות — אין הם צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, שבחזקת נאמנים הם.

ר' מאיר אומר: לא כן, אלא אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה, משום שמשבאו לרשות עם הארץ פעמים שהם משנים את מנהגם. וכן ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר' מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת (קושרת) לו תפילין על ידו, לאחר זמן נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, כלומר, היתה מסייעת לו בעניני המכס, שיש בהם ענייני גזלנות. משמע שאישה לפעמים הולכת אחר בעלה, ואין לסמוך על מה שנהגה מתחילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is suspect with regard to tithe. And who are the Sages referred to here as the Rabbis? It is Rabbi Yehuda, as in his locale they treated the prohibition of produce of the Sabbatical Year stringently. And the other one says: One who is suspect with regard to tithe is suspect with regard to produce of the Sabbatical Year. And who are the Sages referred to here as the Rabbis? It is Rabbi Meir.

As it is taught in a baraita (Tosefta, Demai 2:4): With regard to an am ha’aretz, i.e., one who is unreliable with regard to ritual impurity and tithes, who accepts upon himself the commitment to observe the matters associated with ḥaver status, i.e., that he will be stringent in all matters observed by ḥaverim, including teruma, tithes, and ḥalla, and also undertake to eat only food that is ritually pure, and the Sages accepted him as trustworthy but subsequently he was suspected with regard to one matter in which others saw him act improperly, he is suspected with regard to the entire Torah. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He is suspected only with regard to that particular matter.

It is also taught in a baraita (Tosefta, Demai 2:4): With regard to a convert who accepted upon himself upon his conversion matters of Torah, i.e., all of the mitzvot, even if he is suspect with regard to one matter alone, he is suspect with regard to the entire Torah, and he is considered like a Jewish transgressor [meshummad], who habitually transgresses the mitzvot. The Gemara explains that the practical difference resulting from the fact that he is considered like a Jewish transgressor is that if he betroths a woman, his betrothal is a valid betrothal, and they are married. Although he is suspect with regard to the entire Torah, he does not return to his prior gentile status.

The Sages taught in a baraita: In the case of one who comes to accept upon himself the commitment to observe the matters associated with ḥaver status except for one matter, which he does not wish to observe, he is not accepted, and he is not trustworthy even with regard to those matters that he does wish to accept upon himself. Likewise, in the case of a gentile who comes to convert and takes upon himself to accept the words of Torah except for one matter, he is not accepted as a convert. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even if he refuses to accept one detail of rabbinic law, he is not accepted.

The baraita continues: And similarly, in the case of a Levite who comes to accept the matters of a Levite, or a priest who comes to accept the matters of priesthood, except for one matter, he is not accepted. As it is stated: “He among the sons of Aaron, that sacrifices the blood of the peace offerings, and the fat, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33). This means that with regard to the Temple service, which is handed over to the sons of Aaron, any priest who does not admit to it in its entirety has no share in the priesthood.

The Gemara continues on a similar topic. The Sages taught in a baraita: In the case of one who comes to accept upon himself a commitment to observe the matters associated with ḥaver status, if we have seen that he practices such matters in private, within his home, he is accepted, and afterward he is taught the precise details of being a ḥaver. But if we have not seen him act as a ḥaver in his home, he is taught first and afterward accepted. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Whether in this case or that case, he is first accepted, and he then continues to learn in the usual manner, i.e., as a ḥaver he learns from others how to behave.

The Sages taught in a baraita: An am ha’aretz who wishes to become a ḥaver is accepted first with regard to hands, i.e., he is presumed to be stringent concerning the ritual purity of his hands by making sure to wash his hands before handling pure items, and afterward he is accepted as trustworthy for purity in general. And if he says: I wish to accept purity only with regard to hands, he is accepted for this. If he wishes to accept upon himself the stringencies of a ḥaver with regard to ritual purity but he does not accept upon himself the stringencies with regard to hands, i.e., to wash his hands, which is a simple act, he is not accepted even for purity in general.

The Sages taught in a baraita: Until when is he accepted, i.e., how much time must elapse before he is considered trustworthy as a ḥaver? Beit Shammai say: With regard to liquids, thirty days. With regard to impurity of clothing, about which ḥaverim would be careful as well, twelve months. And Beit Hillel say: Both with regard to this, liquids, and that, clothing, he must maintain the practice for twelve months before he is fully accepted as a ḥaver.

The Gemara raises a difficulty: If so, this is one of the rare cases of the leniencies of Beit Shammai and of the stringencies of Beit Hillel, and yet it is not included in tractate Eduyyot, which lists all of the cases where Beit Shammai are more lenient than Beit Hillel. Rather, the text of the baraita must be emended so that it reads: Beit Hillel say: Both with regard to this, liquids and that, clothing, he must maintain the practice for thirty days before he is fully accepted as a ḥaver.

§ The Gemara provides a mnemonic to remember the topics from here until the end of the chapter: Ḥaver; student; sky-blue dye [tekhelet]; tax; return; tax collector; by himself.

The Sages taught in a baraita: One who comes to accept upon himself a commitment to observe the matters associated with ḥaver status must accept it in the presence of three ḥaverim. But his children and the members of his household are not required to accept the status of ḥaver separately in the presence of three ḥaverim. Rabban Shimon ben Gamliel says: Even his children and the members of his household must accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim, because a ḥaver, who accepted it himself in the presence of three others, is not comparable to the son of a ḥaver, who accepted that status only due to his father but did not accept it himself explicitly, and their accepting the status not in the presence of three people is insufficient.

The Sages taught in a baraita: One who comes to accept upon himself a commitment to observe the matters associated with ḥaver status must accept it in the presence of three ḥaverim, and even a Torah scholar who wishes to become a ḥaver must accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim. But an elder who sits and studies Torah in a yeshiva is not required to accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim, as he already accepted it upon himself from the moment he sat and dedicated himself to study Torah in yeshiva. Abba Shaul says: Even a Torah scholar is not required to accept the status of ḥaver in the presence of three ḥaverim; and not only does he have the status of ḥaver without an explicit declaration in the presence of three ḥaverim, but others can accept that they wish to become a ḥaver in his presence.

Rabbi Yoḥanan says: This mishna, i.e., the ruling that a Torah scholar must declare his intent to become a ḥaver in the presence of three ḥaverim, was taught in the days of the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus. At that time, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei were uncertain about a certain matter of ritual purity. The Sages sent a delegation of their students to the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus and told them to go and tell him to examine this matter. The students found him while he was carrying items that were ritually pure. The son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus seated Sages from his own yeshiva next to the students who came to ask the question, because he did not trust these students to keep his items pure. And he stood and examined the matter.

The students returned and came and told Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei that the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus had treated them as though they had the status of amei ha’aretz. Rabbi Yehuda said to them in anger: This one’s father, i.e., Rabbi Ḥanina ben Antigonus, degraded Torah scholars by not trusting them with matters of ritual purity. And he too, the son of Rabbi Ḥanina ben Antigonus, degrades Torah scholars.

Rabbi Yosei said to him: Let the honor of the elder, i.e., both the father and son, be left in its place. He did not act in this manner to degrade Torah scholars. Rather, from the day the Temple was destroyed, the priests were accustomed to act with a higher standard for themselves, and they decided that they will not pass ritually pure items to any other person. Therefore, the son of Rabbi Ḥanina, as a priest, acted appropriately.

The Sages taught in a baraita: In the case of a ḥaver that died, his wife and children and members of his household retain their presumptive status until they are suspected of engaging in inappropriate deeds. And similarly, in the case of a courtyard in which one sells sky-blue dye, it retains its presumptive status as a place in which fit sky-blue dye is sold until it is disqualified due to the merchant’s unscrupulous behavior.

The Sages taught in a baraita: The former wife an am ha’aretz who later marries a ḥaver, and likewise the daughter of an am ha’aretz who marries a ḥaver, and likewise the slave of an am ha’aretz who is sold to a ḥaver, must all accept upon themselves a commitment to observe the matters associated with ḥaver status. But with regard to the former wife of a ḥaver who later marries an am ha’aretz, and likewise the daughter of a ḥaver who marries an am ha’aretz, and likewise the slave of a ḥaver who was sold to an am ha’aretz, these people need not accept upon themselves a commitment to observe the matters associated with ḥaver status ab initio, as each of them is already accustomed to behave as a ḥaver.

The baraita continues: Rabbi Meir says: They too must accept upon themselves a commitment to observe the matters associated with ḥaver status ab initio. And similarly, Rabbi Shimon ben Elazar would illustrate this point and say in the name of Rabbi Meir: There was an incident involving a certain woman who married a ḥaver and would tie [koma’at] for him phylacteries on his hand, and she later married a tax collector and would tie for him tax seals on his hand, which shows that her new husband had a great influence on her level of piety.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דיורא בת דיורתא. גר בת גיורת:

קדושיו קדושין. ובעיא גט:

חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. דאמרינן הואיל ואין יכול לעמוד באותו דבר [ודאי לא יעמוד נמי באחרים]:

אפילו דקדוק אחד. אגר שבא לקבל עליו כל דברי תורה קאי ברייתא (ודאי לא יעמוד נמי באחרים):

אם ראינוהו שנוהג בצנעא בתוך ביתו קודם לכך מקבלין אותו מיד ואח"כ מלמדין אותו:

מקבלין לכנפים לנטילת ידים אם קיבל עליו להזהר שלא לאכול בלא נטילת ידים ובכל דבר שצריך לנטילת ידים:

אח"כ מקבלין אותו לטהרות. ליכל חולין בטהרה:

אף לטהרות לא קיבל. כלומר שאין סומכין עליו אף לכמה שקיבל דאמרינן מדלא יכול לעמוד במה שצריך נטילת ידים כ"ש בשאר טהרות:

עד כמה מקבלין אותו. כלומר כמה חזינן ליה דאיזדהר בטהרה דמקבלין ליה בנאמן על הטהרות:

למשקין. לטהרת משקין ל' יום:

לכסות לטהרת בגדים כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים כו':

לפי שאינו דומה חבר שקיבלא)נראה דצ"ל חבר שקיבל לבן חבר שקיבל הכי משמע וכו' שצריך לקבל בפני ג'. ט"א אינו דומה וכו' את"ק קאי דמשו"ה אמר בניו ובני ביתו וכו'. ט"א אינו דומה חבר שקיבל וכן שקיבל הכי משמע כיון דאמרת דחבר עצמו צריך לקבל בפני ג' כ"ש בן חבר שצריך לקבל בפני ג' מש"ה הת"ק קאי דאמרינן בניו ובני ביתו אינו צריך לקבל אע"ג דאיהו גופיה צריך לקבל בפני ג' אינו דומה חבר בן עם הארץ לבן חבר. דחבר בן עם הארץ לא למד בבית אביו וצריך לו לקבל בפני ג' אבל בן חבר דסריך בטהרות שנוהג בבית אביו אין צריך לקבל בפני ג':

בימי בנו של ר' חנינא נשנית משנה זו. דת"ח צריך לקבל בפני ג' דאיהו הוה חשיד אפי' ת"ח בטהרותיו אא"כ קבלו בפני ג':

אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו לשמור טהרותיו עד שהלך לעיין בדבר:

אמרו ליה. לר' יהודה היאך נהג בהם שלא רצה להאמין להם טהרותיו. א"ל ר' יוסי לר' יהודה כבוד זקן יהא מונח במקומו כלומר אל תחשדיה במבזה ת"ח:

אלא מיום שחרב בהמ"ק נהגו חכמים סילסול חומרא:

גמרא אשכחוה דקא טעין טהרות כו' כצ"ל ובגמרא מוגה מצאתי דקא נטר טהרות כו' וק"ל:

שם רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה דברי חבירות כו' ואת שהוא לוקח הס"ד ובד"ה לטהרות לחומר כו' טהורה הס"ד ואח"כ מ"ה מקבלים דאינו משייר כו' חולין בטהרה הס"ד ואח"כ מ"ה אף לטהרות לא קבל כו' כ"ש בשאר הס"ד ואח"כ מ"ה עד כמה כו' ובד"ה נשנית כו' צריך לקבל הס"ד ובד"ה שדרו כו' זוג דרבנן הס"ד ובד"ה בחזקתה כו' לשום תכלת הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה וחכ"א כו' לרבי אילעאי דלעיל כו' ולא אתא [אלא] כו' ובד"ה אביו כו' תלמידים שלנו על כו' שעשה בנו עכ"ל כצ"ל:

גמרא מאן חכמים ר"מ דתניא ע"ה שקבל כו' ונחשד לדבר אחד כו'. לכאורה לתירוץ ר' ינאי ברי"ש לעיל אין מכאן ראיה שיחלוק ר"מ על מתניתין. ועי' ישוב לזה ברא"ש פרק דלקמן סוף סי' ח' בשם הרר"י:

רש"י ד"ה צריכין לקבל ד"ח בתחלה. ואע"ג דאמרן לעיל בניו וב"ב א"צ לקבל כו'. הן שם איתא אצ"ל בפני ג' חברים דמשמע אבל קבלה מיהא בעו. ולכן יש ליישב גירסת כבתחלה ור"ל כמו שיבואו בתחלה לקבל עליהן ד"ח שלא קדמן קבלת בעליהן ונכון בעז"ה:

גמ' ואפי' ת"ח צריך וכו'. נ"ב לטהרות דקסבר אין קבלת טהרות מתנאי ת"ח. לפיכך אינו נאמן על הטהרות עד שיקבל. אבל זקן יושב בישיבה אין ממנין עד שיקבל עליו דברי חבירות לטהרות. וכיון שכן מוחזק הוא שכבר קבל ואינו צריך ראי' אע"פ שסתם ת"ח צריך:

שם אתו אמרי להו כצ"ל:

(ל ע"ב) מקבלין לכנפיים וכו'.—עי' פי' רש"י. אבל בירושלמי דמאי פ"ב ה"ג [כג רע"א] איתא: "א"ר יצחק בן אלעזר כנפיים מדפות הסיטות. טהרות מעשרות". וענין "טהרות מעשרות" צ"ל דהיינו שמעשר שני שלו יהיה בחזקת טהור, כשהוא אומר ששמרו מן הטומאה, ומותר לאוכלו בירושלים על פיו. אבל זה דחוק, ולכך הגיה הגר"א שם: "טהרות ידים".

רש״י ד"ה כבוד זקן האב והבן הס"ד. כוונת רש"י דס"ד כיון שאמר זקן בלשון יחיד דעל האב אמר כן ולא חש לכבוד הבן מ"ה פרש"י דעל האב והבן אמר כן דהטעם שאמר ר"י על האב שייך להבן והא דאמר בלשון יחיד דכבוד הבן הוא כבוד האב:

ד"ה צריכה לקבל כו' גרסינן הכי בבתחלה כו' כצ"ל:

תוס׳ ד"ה וחכמים אומרים כו' אינו נחשד אלא כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ד"ה וחכמים אומרים ל"ד כו'. הא דלא משני תו׳ דלאותו דבר אף שנוהג בצנעא בתוך ביתו מ"מ חשוד אבל לשאר דברים כשנוהג בצנעא לא חשיד דא״כ מאי קאמר לעיל הנאמן על הטהרות נאמן על השביעית הא חשיד דמשמע דהא אתי לאשמעינן כדפי' תו' לעיל ולא קתני הנאמן על הטהרות נאמן לכל דבר דמשמע הא חשיד חשיד לכל דבר א"ו דדוקא לשביעית חשיד בלא ראינו נוהג בצנעא בתוך ביתו אבל לכל דבר אף שאינו נוהג בצנעא כו' מ"מ אינו חשיד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

כא ע"ב, וחכ"א אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד. הנה לפי מה שביארנו לעיל דמוכח מהסוגיא לרבנן דהחשוד לדבר אחד אם שניהם שוה בקוליהון ובחומריהון נעשה חשוד לשניהם. - ורק מקל על החמור לא נעשה חשוד. - ומחמור על הקל הוי חשוד. וע"כ הא דאמרו חכמים אלא לאותו דבר ע"כ הכוונה לאותו דבר וגם מה ששוה לזה, וגם זה נקרא אותו דבר כיון דשוה לו. - וכן מדויק לשון הרמב"ם בפר"י ממל"מ ה"ט וז"ל ע"ה שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד אינו חשוד אלא לאותו דבר, וכל החשוד לחמור נחשד על הקל, לקל לא נחשד לחמור עכ"ל, והנה הרמב"ם השמיט תיבת בלבד השנוי בדברי חכמים. - ונראה דהכוונה לאותו דבר וגם הדומה לו. וכן דעת התוס' ד"ה וחכמים, וכן כתב הרמב"ן.

כב ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב מומר לדבר אחד צריך בדיקת הסכין, והובא ביו"ד סי' ב', והקשה הש"ך מהתוספתא דמוכח דהחשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה, אבל אתי שפיר כיון דגנבה הוי קל לגבי איסור נבלה וכמוש"כ לעיל.

כג ע''ב, וחכמים אומרים אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד, הגר שקבל עליו דברי תורה אפילו נחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל מומר וכו'. - והנה משמע דבגר גם חכמים מודים דבנחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה. - והרי הוא כישראל מומר. - ובזה ישונה גר כיון שמתולדתו הי' נכרי. - דאין לומר דר"מ אמר להאי דינא. - משום דר"מ סבר כן גבי ישראל. אבל קשה לפי"ז מאי רבותי' דגר. וע"כ דחכמים סברי כן בגר, וכן מורה השיט"מ דגריס בלבד וגר. והכוונה שחכמים אומרים זה. - וא"כ יש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא דגר שמשונה מישראל שהדין אצלו דבנחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה. וממילא דינו כמומר. - וכמו שהדין לר"מ בישראל שנחשד לדבר אחד שדינו כמומר, כן הדין לגבי גר. - ואילו הרמב"ם בפרי"ג מאי"ב הי"ז כתב וז"ל ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין, וכן כתב המחבר בשו"ע סימן רס"ח סעי' ב'. ואילו עצם הדין דבנחשד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה השמיטו. - וזה צריך תלמוד.

כד ונראה דסברי הפוסקים דהאי דינא דגר ר' מאיר אמר לה. - ולאו דברי חכמים הוא. - והיינו דאעפ"י דר"מ סבר כן בישראל, וא"כ מאי רבותי' דגר.

כה ונראה דסברי הפוסקים כהסוגיא דלקמן ל"ה ע"ב דאיתא שם אמר ליה רב פפא לאביי לר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר ר"מ החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהנים הכי נמי דלא דיינו דינא והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ומשני אימור דאמר ר"מ לחששא לאחזקינהו מי אמר יעוי"ש, מבואר מזה דסוגיא זו לא סברה כהסוגיא דעירובין דלר"מ חשוד לדבר אחד הוי גם מומר. - אלא הוי רק בחששא דחשוד לחודיא. - ובזה יתפרש הכא שיטת ר"מ לנכון דבישראל לא הוי רק חשוד לחשוש לנאמנותם בכל התורה, אבל בגר סבר דהוי גם מומר. - אבל כל זה ר"מ סבר כן. - אבל רבנן דפליגי על ר"מ בהא דישראל חשוד לדבר אחד, וסברי דלא הוי חשוד לכל התורה היינו בהדברים החמורים יותר מאותו דבר החשוד. - פליגי ג"כ בהא דגר וסברי דדינו כישראל. - ומה שמסיים והרי הוא כישראל מומר ג"כ ר"מ קאמר לה. - וזהו שמחדש ר"מ וקאמר דגר החשוד לדבר אחד הרי הוא חשוד לכל התורה כולה ודינו כישראל מומר, - אבל חכמים לא סברי להאי דינא. - ולהכי כתב הרמב"ם דדוקא אם הגר חזר ועבד כו"ם אז הרי הוא כישראל מומר מטעם שעובד ע"ז. - משא"כ בחשוד לשאר עבירה, לא הוי רק חשוד לאותו דבר ודכוותיה. - וע"כ כוונת השיט"מ שגריס וגר כוונתו לוי"ו המחלק לומר שזהו ששב התנא השונה הברייתא לדברי ר"מ. - ור"מ קאמר להאי דינא.

כו ולפי"ז מבואר דנקטו הפוסקים להסוגיא דמכילתין ל"ה שזהו מסקנת אביי, ור"פ הסכים לדבריו דשיטת ר"מ דחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה הוא רק לחששא גרידא וזהו דלא כרנב"י שם בעירובין וסוגיות חלוקות הן. והפוסקים נקטו הסוגיא דמכילתין, והיינו שיטת הרמב"ם והמחבר והרא"ש בפרקין דלקמן אות ח' מביא בשם הרבינו יונה דלדידן לא קיי"ל כר"מ אפילו לחששא, מדאמר אביי אימור דאמר ר"מ. משמע דאנן לא סבירא לן. - ואעפ"י דאביי עצמו סבר אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות ובסנהדרין כ"ז מוקי לה כר"מ, ואנן קיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם. - זהו רק לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.

כז ובזה יש ליישב קושיות התוספות בחולין בהא דהשוחט בשבת דבעי לאוקמי במזיד ור"מ והקשו הא לר"מ הוי מומר. - ובפר' זה בורר אמרינן דלר"מ מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה. ולשיטת רבינו יונה והרא"ש זהו דוקא לענין עדות סבר ר"מ כן. - אבל לשאר מילי אין דינו כמומר. וע"כ הש"ס דבעי לאוקמי המשנה כר' מאיר, זהו לשיטת אביי דמכילתין דסבר אליבא דר"מ דלא סבר ר"מ דהוי מומר, רק חששא דחשוד איכא.

כח והנה המהרי"ק בסימן קנ"ט מביא מסוגיא דבכורות ל' דר"מ רק לחששא אמר דחשוד לכל התורה כולה אבל לא הוי דינו כמומר יעוי"ש, ומזה מקשה על התוס' דחולין. - אבל לא מיישב הא דהביאו התוס' הסוגיא דסנהדרין דאיתא שם דר"מ סבר דהוי מומר לכל התורה כולה, וגם לא הביא דברי רנב"י דעירובין שכתבנו לעיל. - אבל הדברים נכונים כמו שכתבנו דהסוגיא דמכילתין ל"ה דר"פ ואביי סברי דר"מ רק לחששא אמר. - ופליגי על רנב"י דסבר דר"מ סבר דהוי מומר לכה"ת. - והסוגיא דסנהדרין הוא רק לענין עדות וכמו שכתב הרא"ש בשם הרבינו יונה. - והרמב"ם והפוסקים כולם ע"כ מפרשים כן הברייתא. - ומפרשים דר"מ מחלק בין ישראל לגר החשוד. - וזה אתי שפיר רק אליבא דר"פ ואביי דסברי דר"מ הוא רק לחששא.

כט וכנראה שגם המהרי"ק פירש כן בפירושא דהברייתא מדבנה דיק על הברייתא הלזו דע"כ ר' מאיר לחששא אמר. - אשר לכאורה מהלשון חשוד אין להוכיח דלחששא אמר, דהרי שפיר מתפרשא דהוי גם מומר, וזהו מהנחשד על כל התורה כולה, א"כ הרי זה כפורק עול תורה לגמרי מעליו, ואין לך מומר גדול מזה. - וכמו שכתבנו לעיל בביאור הסוגיא דעירובין. - וע"כ צריך לומר דכוונת המהרי"ק ג"כ מדאמר ר"מ דין גר החשוד לדבר שהוא חשוד לכל התורה כולה, ומסיים והרי הוא כישראל מומר. ומזה מבואר דשאני ישראל חשוד שאין דינו כמומר.

ל תבנא לדינא דבחשוד לדבר אחד לא הוי חשוד רק לדבר שהוא דומה לו בקולא וחומרא או לדבר הקל מזה. - אבל אינו חשוד לדבר החמור ממנו. וזהו אליבא דחכמים דר' מאיר דקיי"ל כוותייהו. - מלבד לענין עדות דבזה קיי"ל כר"מ דגם בחשוד לדבר אחד דינו כמומר. - ועדותו בטל. - וזהו לפי מה דקיי"ל כאביי ביעל קג"ם.

לא שם ת"ר הבא לקבל דברי חבירות וכו' עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. - והנה בזמן הזה בעוה"ר אשר רבים מאחב"י אינן משמרין דברי תורה והבא להתגייר, וביותר במדינות אשר יש לישראל זכות החופש. - אין בדעתו להיות יותר נזהר מסתם יהודי. - וממילא אפילו אם מלמדין אותו ומקבל, אבל האומדנא מוכיח שלא ישמור ויתר מהסתם יהודים שבמדינה אם לקבל גרים האלו, יש להסתפק טובא, וגם בדיעבד אם דינם כיהודי גם לענין קדושי אשה וצ"ע.

לב ויש לעיין לר"מ דסבר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. - אם הוא דוקא באיסור דאורייתא או"ד שגם בעבירה דרבנן כן הדין. - אמנם יש להוכיח מזה דפריך הש"ס לעיל ורמינהו נאמן על הטהרות נאמן על השביעית ועל המעשרות, דגירסת השיט"מ הא חשוד חשוד. - ואמאי לא משני הש"ס דהברייתא אליבא דר"מ דסבר חשוד לדבר אחד חשוד לכה"ת כולה. - וע"כ מדלא משני הש"ס כן מוכח דלא אמר ר"מ אלא בחשוד אדאורייתא ולא במילתא דרבנן.

לג אמנם מסוגיא דעירובין ס"ט משמע דגם במידי דרבנן סבר ר"מ דחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה. - והוא דאיתא שם אמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבת בפרהסיא, אמר לו רב נחמן כמאן אי כר"מ האמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי יעוי"ש. - ואם אמרינן דבאיסור דרבנן לא אמר ר' מאיר דחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה. - א"כ לישני דאמר רב הונא אליבא דר"מ דהמחלל שבת בפרהסיא אפילו במידי דרבנן הוי מומר. - וחידוש הוא לגבי שבת. - וכמו שבאמת אליבא דידן שיטת רש"י כן כמבואר שם ברש"י ובתוס'. וע"כ מוכח דר"מ סבר כן גם בחשוד לדבר אחד שהוא מדרבנן הוא חשוד לכל התורה.

לד והנה כן דעת הפרי תואר ביו"ד סימן קי"ט סק"ו וכתב דהגמ' היה יכול לשנויי לעיל בהא דפריך מברייתא הא חשוד חשוד, דזהו אליבא דר"מ. וכתב שזהו טעמו של הרמב"ם דלא הביא אוקימתא דר' אלעאי לעיל וגם אוקימתא דר' ינאי עכת"ד, והריט"א באות ל"ד פליג עליו בזה. - וכתב דלא מסתבר דנחשב אדרבנן שיהי' נחשד גם אדאורייתא יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו מבואר בסוגיא דעירובין דר"מ סבר דגם דנחשד אדרבנן נחשד אדאורייתא. -

לה והנה יש להוכיח מזה גופה בהא דתניא ע"ה שקבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה, והנה מה זה דברי חבירות פירש"י היינו שלא יתן תרומה ומעשר לע"ה ושלא יעשה טהרות אצל ע"ה יעוי"ש, והנה כל אלו המה מדרבנן. - ואעפ"י הא דלא יתן תרומה לע"ה הוא מן התורה ונלמד מקרא אבל ע"כ הוא ג"כ מדרבנן, וביותר שארי דברים דחשיב רש"י שהם בודאי רק דרבנן. - וחזינן מזה דאמר ר"מ דבחשוד לדבר אחד הוי חשוד לכהת"כ.

לו והנה לכאורה לפי"ז יש להקשות לחכמים דסברי אינו נחשד אלא לאותו דבר. - היינו משום דחשוד אדרבנן אינו חשוד אדאורייתא. - ולפי"ז יש להבין בזה שכתבו התוס' ד"ה וחכמים דלר' אילעאי דסבר חשוד על הטהרות חשוד על המעשרות אם לא ראינו שנוהג בצינעא. - וכתבו דאותו דבר לאו דוקא אלא לאותו דבר וכיוצא בו יעוי"ש, וקשה הא שפיר יש לומר דאין להחזיק מדרבנן לדאורייתא ופשיטא שהחשוד אטהרות שהוא מדרבנן שאין לחשדו על המעשר. - ואין זה כיוצא בו. - ולפי"ז תקשה ברייתא דלעיל דדייקינן הא חשוד חשוד דהיינו חשוד על הטהרות חשוד אמעשר ושביעית, וקשה הא אין להחזיק מדרבנן אדאורייתא. - ואפשר דסברי התוס' אליבא דר' אילעאי דחמירא לאינשי טהרות טובא ועומד במדרגה אחת עם מעשר ושביעית.

לז והנה לפי"ז קשה מדוע לא הביא הרמב"ם האוקימתא דר' אילעאי דהרי זה מוכרח בכדי שלא תקשה אמתניתין מהברייתא הא חשוד חשוד. - ותצא מזה דטהרות ומעשר שניהם שווים. - וחשוד על הטהרות אינו נאמן על המעשרות רק אם ראינו שנוהג מעשר בצינעא. - וע"כ מסתבר לומר דכיון דיש לנו תנא דסבר דגם בחשוד לדבר אחד שהוא מדרבנן חשוד לדאורייתא ואתיא הברייתא כוותי' וזהו ר"מ. - ולהכי מדחה הרמב"ם אוקימתא דר' אילעאי. ולא סבר הרמב"ם כשיטת התוס'. - וזהו כתירוצו של הפרי תואר, וזהו כפי היסוד דר"מ סבר דגם בחשוד בדרבנן חשוד לדאורייתא ג"כ כמוש"נ.

לח כתב הרמב"ן בתשובות המיוחסות סימן ק"ע וז"ל גם מה שאמרת החשוד על דבר קל אם חשוד על דבר חמור, אפילו על הקל ממנו אינו חשוד, דמומר לערלות אינו חשוד לשחיטה, ולא אמרו מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה אלא במומר ליין נסך וכו'. - והב"י בסימן קי"ט הקשה על הרמב"ן דהיאך כתב דאפילו על קל ממנו אינו חשוד דהא בשמעתין מפורש יוצא דהחשוד לחמור חשוד לקל. - ותירץ הב"י דכוונת הרמב"ן דאינו חשוד על הקל היינו בשני מיני איסורין, אבל שביעית ומעשר וטהרות אעפ"י שהם איסורים מחולקים מ"מ כיון שכולם הם בדבר מאכל חשיבי כאיסור אחד לענין שאם נחשד על החמור נחשד על הקל עכת"ד יעוי"ש.

לט והנה לפי"ז שהמעשר ושביעית וטהרות שהם עניני אכילה כולהו כהדדי נינהו, והחשוד על אחד מהם חשוד לכולהו. - ולפי"ז קשה טובא הא דתנן במשנתינו, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. - ומבואר בגמ' הטעם נהי דחשוד אדרבנן אדאורייתא לא חשיד. - הרי חזינן דאעפ"י שהם בני ביקתא דהדדי ומ"מ יש הבדל בין דאורייתא לדרבנן. - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ן כאוקימתא דרבי אילעאי, וכאוקימתא דרבי ינאי, והיינו אליבא דהברייתא דתניא דהחשוד על הטהרות חשוד גם על המעשר ושביעית ור' אילעאי מוקי למשנתינו בשראינוהו שנוהג בצינעא בתוך ביתו, או כאוקימתא דרבי ינאי, כמבואר בסוגיא. - וזהו כשיטת התוס' ג"כ שכתבנו לעיל דסברי דאוקימתא דר' אילעאי קיימא גם אליבא דחכמים דר' מאיר, וע"כ דסברי התוס' ג"כ כשיטת הרמב"ן דטהרות ומעשר ושביעית שווין הן להדדי.

מ אמנם הרמב"ם שאינו מביא אוקימתא דר' אילעאי ולא אוקימתא דרבי ינאי. - ע"כ מפרש המשנה דהחשוד על הטהרות אינו חשוד על המעשר ושביעית מטעם דאין לחשוד מקל על החמור. - ולא חש הרמב"ם להברייתא. - וע"כ דסבר הרמב"ם דהברייתא אזלא אליבא דר"מ, וזהו כסברת הפרי תואר כמו שכתבנו לעיל. - אבל לפלא על הב"י שלא נחית לפרש דע"כ הרמב"ם לא סבר כשיטת הרמב"ן.

מא שם ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים, בניו וב"ב אינן צריכין לקבל בפני שלשה חברים רשב"ג אף בניו וב"ב צריכין לקבל בפני שלשה חברים לפי שאינו דומה חבר שקבל, ופי' רש"י בל"א דהסיום לפי שאינו דומה וכו' ת"ק קאמר לה. - ומביא התוספתא הגירסא לפי שאינו דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל. - הנה לגירסא זו אינו מובן מי קאמר לה הלא לת"ק לא שייך זה דהרי הת"ק סבר דבן אביו מזדהר.-היינו ללישנא אחרינא ברש"י, ואפילו ללשון ראשון ברש"י דבן שאין לו קבלה אינו דומה לאביו אבל אינו לומר קלקול טפי. - והמפרש בתוספתא כתב דא"א לכוון הגירסא.- ונראה דרשב"ג קאמר לה ונותן טעם מדוע גם בן חבר צריך לקבל בפני שלשה מפני שקלקול הבן חבר יותר מפסיד לאחרים שילמדו ממנו להקל באיסורים. - וזה גרע יותר מחבר שקלקל מטעם שהוא אינו בן חבר, משא"כ בן חבר שקלקל קלקולו מביא הפסד לאחרים יותר להכי צריכין לדקדק על בן חבר שיהי' נזהר. - ומה"ט צריך לקבל בפני שלשה בכדי שיהיה נזהר מאד. והיינו דכל זמן שאין אנו בטוחים בבניו של חבר חסר עדיין הקבלה גם בהחבר עצמו. - ועוד שזה מביא חשד שגם החבר אינו נזהר בתוך ביתו ולהכי יש להחמיר על בניו של חבר.-ומזה תצא מוסר על בניהם של ת"ח המתפרצים מעבודת הי"ת שזה מביא קלקול על הדור ח"ו. ומביא לעז גם על הת"ח בעצמן ג"כ. - וכמו שאמרו רבותינו מפני מה בניהם של ת"ח אינם ת"ח מפני שלא ברכו בתורה תחילה, היינו מפני שהאבות לא ברכו בתורה תחלה. - ומטעם זה לא מהני קבלת חבירות של החבר, אם הבנים לא קבלו דברי חבירות בפני שלשה. - והרמב"ם בפר"י מה' מו"מ ה"ה כתב המקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני שלשה חברים ובניו וב"ב אינן צריכין לקבל בפני שלשה מפני שהוא מלמדן ומרגילין בדרך טהרה יעוי"ש. - וע"כ מפרש ג"כ כפירוש רש"י בל"א דהא לפי שאינו דומה ת"ק קאמר לה. - והביאור בזה שכתב הרמב"ם שהוא מלמדן שאין זה בלשון הברייתא.-אבל כוונת הרמב"ם דהחבר שקבל דברי חבירות גם זה בכלל הדברי חבירות שיהיה מלמדן לבניו ומרגילן בטהרה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

חשוד על המעשר חשוד על השביעית. וכ''ש חשוד אשביעית חשוד אמעשר: ומאן חכמים ר' מאיר. דאמר לקמן חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה: הרי הוא כישראל מומר. ולא אמרינן דליהוי עובד כוכבים גמור כאילו לא נתגייר: דאי קדיש. אשה לאחר שהמיר דתו קידושיו קידושין: דברי חבירות. מפרש בתוספתא במסכת דמאי שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ושלא יעשה טהרות אצל עם הארץ ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. דקדוקי סופרים. חומרא דרבנן: דברי לויה. לשורר ולשרת ולהיות שוער: מבני אהרן. משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה: שנוהג בצינעה. קודם שקיבל בפנינו היה נוהג עליו דין חבירות שאין לחושדו ולומר לפנים הוא עושה: מקבלין אותו. שנחזיקנו כחבר וכנאמן לכל דבריו: לכנפים. שיטול ידיו קודם אכילה וקודם שיגע באוכלין דתרומה דידים שניות הן: לטהרות. לחומר שאר טהרות ונחזיק טהרותיו כטהרות גמורות לאכול תרומתו כתרומה טהורה: מקבלין אותו. דאינו משייר דבר שלם שהרי מקבל עליו נטילת ידים וזהו עיקר אכילת חולין בטהרה: אף לטהרות לא קבל. דכיון דבדין נטילת ידים שדבר קל הוא לעשות אינו יכול לעמוד כל שכן בשאר: עד כמה מקבל אותו. דברי חבירות שנקבלנו לאלתר ונחזיקנו בחבר: למשקין שלשים יום. שאם קיבל עליו דברי חבירות עד שלשים יום מהמנינן ליה מכאן ואילך בטהרות משקין שטומאתן קלה דטומאת משקין מדרבנן בפ' קמא דפסחים (דף טז:): לכסות. להחזיק כסותו כחבר דאמר במסכת חגיגה (דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: שנים עשר חודש. אם קיבל עליו דברי חבירות לשנים עשר חדש: הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. וליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל במסכת עדיות (פ''ה מ''א) דאמרינן ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל ואם איתא ליתני הא ל''א עד כמה מקבלין אותו דאמרן לעיל אם נהג מתחלה בצינעא בתוך ביתו מקבלין אותו מיד ועד כמה ינהג מתחלה שנקבלנו מיד: לפי שאינו דומה חבר שקיבל. הוא עצמו לבן חבר מחמת קבלת אביו שאין לו שום קבלה אלא סרך אביו דודאי אביו מיזדהר טפי ל''א האי לפי שאינו דומה תנא קמא קאמר ליה מה טעם בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל לפי שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל אביו דבן חבר לא חשיד ובתוספתא גרסינן שאין דומה חבר שקלקל לבן חבר שקלקל במסכת דמאי: נשנית משנה זו. דאפי' תלמיד חכם צריך לקבל: בטהרות. בסדר טהרות לא גרסי'. בטהרות עצמן אירע להן מעשה ונסתפקה הלכה: שדרו רבנן. שדרו זוג דרבנן: אותיב רבנן מדידיה. מתלמידיו שקיבלו עליהן דברי חבירות אותיב בהדי הנך שלוחים וקאי איהו לעיוני בשאילתם: אבא של זה כו'. אגב ריתחיה קאמר ולא היא: כבוד זקן. האב והבן: סילסול. מעלה. ר' חנינא בן אנטיגנוס כהן היה: בחזקתה עד שתיפסל. שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת: צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה גרסי' ולא גרסי' כבתחלה ובתוספתא גרסינן הכי בבתחלה כלומר מתחלה קודם שנחזיקנו בחבירות ואע''ג דאמרן לעיל בניו ובני ביתו אין צריכין לקבל הכא שאני הואיל ובשעת קבלה לא הוו גביה ואיכא למימר דסרכייהו קמא נקטי: אין צריכין לקבל. אם חזרו תחת יד חבר: קומעת. קושרת: קשרי מוכס. שיש חותמות למוכסים וכשנותנין להן המכס הם נותנין לו חותם כדי שלא יתבענו מוכס שני:
וחכמים אומרים אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. לר' אילעאי דלעיל דחשוד על הטהרות חשוד על השביעית אלא היכא שראינוהו נוהג בצינעא הא דקאמר הכא אינו נאסר אלא לאותו דבר לאו דוקא אלא לאותו דבר וכיוצא בו ולא אתא אלא לאפוקי בכל התורה כולה: אביו של זה ביזה תלמידים שלנו. על הטהרות כמו שעשה בנו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד