דף לג - ב
תו מקשינן אדרב חסדא: ולוקמה כולה ברייתא כרבי אלעזר ברבי שמעון? ומאי טעמא קאמר שרק סיפא דתני ולא בפסולי המוקדשין רבי אלעזר ברבי שמעון היא.
ומתרצינן: דלמא, עד כאן לא קאמר רבי אלעזר ברבי שמעון התם דבקדושתייהו קיימי, אלא פסולי המוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונו. שקדושתם חמורה מדחזינן שפדיון תופס בה. וכמו כן יהיו קדושים אף לאחר שנשחטו. אבל בכור, דלא אלים למתפס פדיונו, לא.
ומקשינן: ורבי אלעזר ברבי שמעון, מי לית ליה הא דתנן: כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז, ונשחטין באיטליז, ונשקלין בלי טרא?
אלמא, אף אליבא דרבי אלעזר, דכיון דאיכא רווחא להקדש, שעל ידי זה פודהו בדמים יקרים, שרי לה רבנן על אף שיש בהם קדושה. הכא נמי, בהפשטת עור, כיון דאיכא רווחא להקדש כשירגיל, שעל ידי כן ימכור העור יותר ביוקר, וממילא יפדהו ביותר דמים - לישרי ליה רבנן?
ומתרצינן: אמר רב מרי בריה דרב כהנא: מה שמשביח בעור - פוגם בבשר. שמתוך שהוא מקפיד שהעור יצא שלם הוא חותך בבשר ופוגמו ואין ריוח להקדש.
במערבא, משמיה דרבינא אמרי: ברייתא דלעיל דאסרה להרגיל לכולי עלמא הוא. והטעם: מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, שמכין את העור לצורך עבודת חולין כשעדיין העור על הקדשים.
רבי יוסי בר אבין אומר: משום גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים. דאי שרית ליה "להרגיל" לא ישחט את הבכור ופסולי המוקדשין עד שימצא אדם שחפץ בעור שלם, ומתוך שישתהה, יבוא לגדל עדרים עדרים. ובינתיים יכשלו בהם באיסור גיזה ועבודה.
מתניתין:
בכור שאחזו דם, חולי שיש בו סכנה מחמת ריבוי הדם [5]. אפילו מת אם לא יקיזוהו, אין מקיזין לו את הדם ואפילו במקום שאינו עושה מום. דגזרינן שמא שמתוך שאדם בהול על ממונו אתי למיעבד אף במקום שעושה מום, דברי רבי יהודה [6].
וחכמים אומרים: יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום. דסבירא להו, שאדרבה אם לא יתירו לו להקיזו במקום שאינו עושה מום, אינו מבחין בין מקום למקום ואתי למעבד במקום שעושה בו מום.
ואם מתוך כך שהקיזו, עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו, על מום זה. הואיל והוא עשה אותו, אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר.
רבי שמעון אומר: יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום. שאינו מתכוין להטלת המום אלא לרפואתו. וסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר [7].
גמרא:
תנו רבנן: בכור שאחזו דם - מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום [8]. ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, דברי רבי מאיר [9].
וחכמים אומרים: אם יש צורך, יקיז אף במקום שעושה בו מום [10]. ובלבד, שלא ישחט את הבכור על אותו המום. אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר [11].
רבי שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום. הואיל ולא עשה את המום מתוך כונה להתיר את הבכור אלא כדי שלא ימות [12].
רבי יהודה אומר: אפילו מת אם לא יקיזנו, אין מקיזין לו את הדם.
מתני ליה רבי אלעזר לבריה. ואמרי לה, רבי חייא בר אבא לבריה.
כמחלוקת כאן בבכור, כך מחלוקת בחבית של תרומה. דהא בהא תליא.
דתנן: חבית של תרומה, שנולד בה ספק טומאה. שהיה שם אדם טמא וספק אם נגע אם לא נגע.
רבי אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה, מקום גלוי שיכולה ליטמאות שם, יניחנה במקום המוצנע, דאף שהוא ספק טומאה עדיין מוזהר על שמירת טהרתה.
וכן אם היתה החבית מגולה, יכסנה.
רבי יהושע אומר: אף אם היתה החבית מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום התורפה.
אם היתה מכוסה, יגלנה. וסובר רבי יהושע, שתרומה ספק טמאה אינו מוזהר על שמירתה שלא תיטמא הלכך עדיף לגרום לה טומאה [אך בידיים אסור לטמאותה] שהרי עד עכשיו היא אינה ראויה לא לאכילה וגם לא לשימוש אחר שנוהג בתרומה טמאה כי שמא עדיין טהורה היא, ועל ידי שתטמא בודאי יוכל להשתמש בה כתרומה טמאה.
רבן גמליאל אומר: לא יחדש בה דבר! כלומר ישאירנה במקומה דאינו צריך לשמרה. ואף לגרום לטומאה גם כן אסור.
ומבארינן הא דאמרינן כמחלוקת בבכור, כך מחלוקת בתרומה:
רבי מאיר, שאוסר לגרום לו מום אפילו על מנת להצילו - כרבי אליעזר דסבירא ליה שאסור לגרום לתרומה שתבא לידי טומאה אפילו כשמתקנה על ידי כך.
ורבנן, שהתירו להטיל בו מום כדי שלא ימות ויוכל לאוכלו - כרבי יהושע דסבירא ליה שמותר לגרום טומאה לתרומה כדי שיוכל להשתמש בה.
ורבי יהודה, דאמר דלא עביד בבכור מידי
- כרבן גמליאל דאמר לא יחדש בה דבר.
ודחינן: ממאי דהא בהא תליא? דלמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר הכא בבכור שאין מקיזין לו במקום שעושה בו מום, אלא דקא עביד מום בידים.
אבל התם, בתרומה, דגרמא בעלמא הוא, שמגלנה ומתוך כך תטמא, דילמא כרבי יהושע סבירא ליה.
ודילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם שצריך להניחה במקום המוצנע, אלא שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגע בה אדם טמא ויטהרנה, ותהא ראויה לאכילה.
אבל הכא בבכור, דאי שביק ליה ולא יקיזנו, מיית, דילמא כרבנן דשרו להקיזו אף במקום שעושה בו מום סבירא ליה.
ועד כאן לא קאמרי רבנן דמותר להקיזו במקום שעושה מום אלא הכא, דאי שביק ליה בלא שיקיזנו, מיית.
אבל התם, שאם יניחנה במקום המוצנע אין ודאות שלא תהא ראויה לעולם לכלום, כי שמא יבא אליהו ויטהרנה, דילמא כרבי אליעזר דאמר יניחנה במקום המוצנע, סבירא להו.
ועד כאן לא קאמר רבי יהושע, אלא התם בתרומה, דגרמא בעלמא הוא דעביד, שמגלנה ומתוך כך תטמא.
אבל הכא בבכור, דקא עביד מעשה בידים, כרבי מאיר סבירא ליה שאסור להקיז במקום שעושה מום.
ועד כאן לא קאמר רבי יהודה, הכא בבכור דאפילו ימות מחליו אין מקיזין לו, אלא דקא עביד בידים.
אבל התם בתרומה, דגרמא בעלמא הוא, דילמא כרבי יהושע סבירא ליה.
ועד כאן לא קאמר רבן גמליאל דלא יחדש בה דבר, אלא התם דשמא יבא אליהו ויטהרנה.
אבל הכא בבכור, דאי שביק ליה בלא הקזה, מיית, דילמא כרבנן סבירא ליה.
ועוד טעם שאין המחלוקות תלויות זו בזו.
הכא, בבכור, בקראי פליגי.
והתם, בתרומה, בקראי פליגי.
דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: הכל מודים, אף רבנן שהתירו להטיל בו מום על ידי הקזה משום שכיון שהוא עומד למות אין לך מום גדול מזה ומותר להטיל מום בבעל מום, במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב [13].
בעשיית קרבן מנחה נאמר בתורה שאסור לעשותה בחימוץ ואם אחד לש את העיסה בחימוץ, והשני אפאה, אף השני חייב, אף על פי שכבר היתה חמץ, דכתיב "לא תאפה חמץ" ו"לא תעשה חמץ" והרי אפייה בכלל עשייה ולמה הוצרך לכותבה, אלא ללמד שכשם שחייב על אפייה כך חייב על כל מעשה ומעשה.
וכמו כן מודו, במסרס אחר מסרס שהוא חייב.
אסור מן התורה לסרס בהמה. ואם אחד כרת את הביצים, והשאיר אותם בכיס [וכבר אינו מוליד]. ובא השני ונתק אותם מהכיס והשליכן, אף הוא חייב. דכתיב: "ומעוך, וכתות, ונתוק, וכרות. לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו". והכי דרשינן לה: אם על כורת חייב, כדכתיב "ובארצכם לא תעשו" ואף על פי שהשאירן בכיס, על נותק לא כל שכן! ולמה צריך לכתוב "ונתוק"?
אלא, להכי קאתי קרא, להביא נותק אחר כורת, שהוא חייב.
לא נחלקו, אלא במטיל מום בבעל מום.
דרבי מאיר סבר: כתיב, "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". וקרינן "לא יהיה" שאסור להטיל מום בקרבן [14] ומדכתיב "כל מום" מרבינן שאפילו בבעל מום אסור להטיל מום נוסף.
ורבנן סברי: "תמים יהיה לרצון" כתיב. לומר, שרק מי שהוא תמים וראוי לרצון, מום לא תטיל בו. אבל אם הוא כבר בעל מום, שרי. ולכן הם מתירין להקיז דם אפילו במקום שעושה בו מום, דבהמה זו בעל מום היא הואיל ועומדת למות [15].
ומקשינן: ורבי מאיר, האי קרא "תמים יהיה לרצון" - מאי עביד ליה? ומתרצינן: מיבעי ליה, למעוטי בעל מום שהוא מעיקרו. שהיה בו מום לפני שהוקדש לקרבן שאין בו איסור הטלת מום [16].
ופרכינן: בעל מום מעיקרו, פשיטא! דהא דקלא בעלמא הוא! דמעולם לא חיילא עליה קדושת קרבן [אלא קדושת דמים] ואמאי צריך קרא למעטינהו?
ומתרצינן: אלא, למעוטי פסולי המוקדשין לאחר פדיונן. והטעם דבעינן למדרש מקרא דאין בהם איסור הטלת מום: כי סלקא דעתך אמינא הואיל ואסירי בגיזה ועבודה אף לאחר שנפדו, במומין, להטיל בהם, נמי ליתסרו. קא משמע לן קרא דשרי.
ומקשינן: ורבנן נמי, הכתיב: "כל מום לא יהיה בו". ומאי דרשי מהאי קרא?
ומתרצינן: לגרמא, לאסור הטלת מום אפילו על ידי גרמא. הוא דאתי.
הערות
[5] רע"ב.
[6] רבי יהודה סובר כרבי מאיר, להלן בגמרא, שאסור להקיז במקום שעושה בו מום, ולכן חושש רבי יהודה שאם יהיה מותר להקיז לצורך הצלת הבכור ואפילו בלי לעשות מום, הרי מתוך שאדם בהול על ממונו יבוא להקיז גם במקום שעושה מום.
[7] ועיין ל"ד, א תוד"ה אילימא.
[8] באחיעזר [ב לה] כתב, שאף על גב שגם מום עובר אסור להטיל בבכור, הקזה זו אינה נחשבת אפילו כמום עובר. וברש"ש דייק מדברי רש"י, שמותר לעשות מום עובר. והקשה, הרי גם בשעה שנופל בו מום עובר הוא נפסל להקרבה, ומדוע יהא מותר לעשות כן. ובמנחת חינוך נסתפק אם יש איסור להטיל מום עובר.
[9] דהיינו באזנו ובעינו, משום שהפגיעה באוזן ובעין נשארת ואינה מבריאה.
[10] כיון שאחזו דם, הוא כבר נקרא בעל מום, שהרי אם לא יקיזו את דמו הוא ימות. והתירו רבנן להקיז את דמו כדי להצילו, ואפילו אם ההקזה תעשה במקום שעושה בו מום. רש"י [במנחות נו ב] בד"ה אחזו דם, מבאר, כיון שיש חשש שמא הוא ימות, אין לך בעל מום גדול מזה. והגרי"ז בכתביו התקשה בדברי רש"י, מהיכן לנו להגדיר דבר כזה כמום. והגרי"ז מגדיר בכור שאחזו דם, שהוא חולה, שפסול לקרבן כיון שאינו לרצון. אבל אינו נקרא בשם בעל מום. [ולכן גם אין נפקעת ממנו קדושתו, כיון שאין בו מום]. ויש לבאר לפי רש"י, מדוע לא מותר הבכור באכילה מיד כשאחזו דם, והרי הוא כבר בעל מום אז? וביארו התוס', כיון שיש לו רפואה בהקזה, נחשב הדבר למום עובר.
[11] אלא, ימתין עד שיפול בו מום אחר, שגזרו חכמים שלא ייהנה מהטלת המום שהותרה לו לצורך הצלת הבכור, כי חששו שמא יבואו להערים ולהקיז אפילו בלא אחזו דם כדי להתירו באכילה.
[12] רש"י מפרש שרבי שמעון לטעמיה, הסובר דבר שאין מתכוין מותר, וזה לא נתכוין להטיל בו מום על מנת לשוחטו עליו. ובדבריו מבואר לכאורה שאף לרבי שמעון אין היתר להטיל מום בכוונה ממש כדי לשחוט על אותו מום. אך התוספות במסכת מנחות [נו ב] נחלקו על רש"י, והוכיחו שדברי רבי שמעון הם אפילו במתכוין ממש, כי כאן מדובר באופן שאי אפשר לרפא את הבכור בלי להטיל בו מום וודאי, אבל במקום שיתכן ויש לבכור רפואה אפילו בלי לעשות בו מום, סובר רבי שמעון שמקיזין את דמו אפילו שיתכן שיהיה לו מום, רק שלא בכוונה גמורה ולא באופן שזה פסיק רישא. והרא"ש כאן כתב כדברי התוספות. והוסיף, שבאופן שאין לו רפואה אלא על ידי הטלת מום, זה עצמו מחשיב אותו כבעל מום גם עכשיו. והגרי"ז בכתביו מתקשה בסברא זו, כי הרי סוף סוף כעת עדיין אין בו את המום, ומדוע להחשיבו כבעל מום.
[13] הגרי"ז בכתבים מבאר, שזהו דוקא בשיירי המנחה, אבל בקומץ עצמו אין מחייבין בו מחמץ אחר מחמץ. וכך גם שנה הרמב"ם הלכה זו שהמחמץ את שיריה אחרי החימוץ, חייב. והחילוק בין הקומץ לשירים בדין זה, מבאר הגרי"ז, שהחיוב של הקומץ הוא שיהא עשוי דוקא ממצה, וזה לעיכובא. אבל שיירי המנחה, אין בהם דין שיהיו בדווקא עשויים ממצה, אלא שאסור שיהיו חמץ. ולכן הקומץ, משהחמיץ בראשונה, כבר נפקע ממנו שם של מצה, והוא פסל את המנחה, ולא שייך לחייב כאן על חימוץ נוסף, כיון שהמנחה פסולה. ודוקא לגבי איסור חמץ נאמר לחייב אפילו במחמץ אחר מחמץ, ואיסור חמץ שייך רק בשיריים כיון שהקומץ נפסל בחימוצו בבת אחת, דהיינו, גם בגלל שאינו מצה וגם בגלל היותו חמץ. וכתב המקדש דוד [ד א], שאם החמיץ הקומץ, המזבח לא קולטו להקרבה, ואפילו אם עלה למזבח ירד, כיון שהוא לא מין המנחה, שמנחה באה מצה והוא הביא חמץ, ואפילו אם יעשה את הקומץ שאור, הדין יהיה כך, כיון שהוא לא מין מצה. ויש לבאר, מהו האופן שעליו נאמר דין מחמץ אחר מחמץ? המנחת חינוך [מצוה קלה] מבאר, שאם החמיץ את המנחה, ובא אחר וחזר והניח עליה שאור, והחמיצה עוד, אין זה בכלל מעשה חימוץ, כיון שהמנחה היא כבר חמץ קודם לכן במציאות, והוא לא הוסיף כלום. אבל אם החמיץ כזית מן המנחה, ובא אחר אחריו וחימץ עוד כזית, הרי זה חייב, וזהו מחמץ אחר מחמץ, ואף שהמנחה נפסלה במעשה הראשון, התורה גזרה לחייב גם במעשה חימוץ שני. אולם החפץ חיים בליקוטי הלכות כתב שאם אחד חימץ את העיסה, ואחריו בא השני והוסיף לעשותה שאור ממש, חייב מדין מחמץ אחר מחמץ.
[14] הגרי"ז בכתבים מבאר, שסיבת חיוב המלקות בהטלת מום בקדשים היא בגלל שגרם במעשהו לפסול את הבהמה בפועל להקרבה, ולכן פסק הרמב"ם שכל חיוב המלקות הוא דוקא בזמן המקדש, שאז הבהמה נפסלה להקרבה, אבל בזמן הזה, אפילו שהקרבן בעצמו ראוי אם יבנה במהרה המקדש, כיון שבפועל לא מקריבים אותו, אינו לוקה.
[15] מבואר כאן, שבכור שהוטל בו מום, אסור לשוחטו רק מדרבנן משום קנס. והקשה המשנה למלך [בכורות ד' לא] והרי כל הקדשים שנפל בהם מום אסורים בלאו של לא תאכל כל תועבה, ומדוע נשתנה דין הבכור. והגר"ח תירץ, שהאיסור לא תאכל כל תועבה נאמר דוקא על פסולי המוקדשין שגם לאחר שנעשו בעלי מום הם טעונים פדיה כי יש בהם עדיין קדושה, אבל בבכור לא שייכת אזהרה זו כי כשהוא נעשה לבעל מום קדושתו פוקעת ממנו לגמרי והוא נעשה כחולין, ועל זה לא נאמר הלאו.
[16] מבואר בגמרא, שבכור שהיה בעל מום מעיקרו מותר להטיל בו עוד מום נוסף, אבל אם נעשה בעל מום אחר כך אסור להטיל בו מום. והגרי"ז בכתביו התקשה, שהחילוק בין מום מעיקרו לנעשה בעל מום אח"כ, שייך דווקא בקדשים שנתקדשו על ידי פיו, אבל בכור שקדושתו מרחם איך שייך לחלק כך? והביא הגרי"ז את דברי הגר"ח, שמוכיח, כי כל מה שצריך את הדין שמטילין מום בבעל מום זה דוקא במום עובר, אבל מום קבוע הוא פסול לגמרי, ואפילו הקדושה נפקעת ממנו, ולכן לכולי עלמא מותר להטיל בו מום. ולסברא זו, זה לאו דוקא מתי שהוא נולד כך, אלא בעצם היותו היום בעל מום קבוע הוא אינו קדוש. [וראה עוד בדבריו שהדבר נתון במחלוקת ראשונים].
א ע"ב משנה, בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ"א וכו' ר"ש אומר יקיז אעפ"י שהוא עושה בו מום. - ופירש"י דסבר ר"ש דבר שאינו מתכוין מותר. - משמע דדוקא באופן דלא הוי פס"ר משום דבפס"ר מודה ר"ש. - והיינו שיעשה ההקזה באופן שיש מציאות שלא יעשה בו מום, וזהו שאינו בהכרח שיעשה בו מום. - ובאופן זה אף שנעשה בו המום מותר, מטעם דעכ"פ אין זה פס"ר שהכוונה שיש בזה הכרח למום. - וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ יעוי"ש.
ב ויש להעיר לפי מה שאיתא הגמ' שמביא ברייתא דפליגי ר"מ ורבנן במטיל מום בבע"מ דר"מ סבר דהא דאמרה תורה כל מום לרבות גם בע"מ. ורבנן סברי תמים יהי' לרצון וזהו שרק בתמים הזהירה תורה להטיל מום, אבל לא בבע"מ. - וסברת רבנן היא סברת ר' שמעון, ולפי"ז גם במתכוין מותר. - והכא אם לא יקיזנו ימות הרי"ז נחשב למום כמו שפירש"י בד"ה הכל מודים, וכן כתבו התוס' לקמן ד"ה אילימא. - וא"כ למאי דמסיק הש"ס צריך להיות מותר להטיל מום בהדיא. - ומשמע לפי"ז דסברי רש"י והרמב"ם כמו שפירשו התוס' דבתרתי פליגי. - והיינו דברייתא מיירי באופן שאחיזת הדם במדה מרובה אשר בודאי ימות אם לא יקיז לו דם.- וא"כ הרי"ז מום גמור. - ובזה סברי רבנן דמותר להטיל בו מום בהדיא מן התורה. - אבל במתניתין מיירי שלא אחזתו דם במדה מרובה. - ולא ימות גם אם לא יקיז לו דם, ובזה סברי רבנן וגם ר"ש דאסור להטיל בו מום ורק באינו מתכוין מותר.
ג והנה הטור הביא שני האופנים אחזו דם. - וזהו כפירוש התוס', ועי' בב"י שמבאר שם. - אמנם יש לעיין על הרמב"ם שלא הביא שני האופנים האלו בהא דאחזו דם לבכור שיש בזה שני אופנים, אופן אחד אשר בודאי ימות אם לא יקיז לו. - ובזה מותר להקיזו אעפ"י שבודאי יעשה בו מום, ומטעם זה שמותר להטיל מום בבע"מ. - ואופן השני אשר לא ימות גם אם לא יקיז לו דם. - ובזה מותר דוקא באופן שאינו מתכוון לעשות בו מום. - וכתב בפר"ב מבכורות הי"ג וז"ל בכור שאחזו דם יקיז. ובלבד שלא יתכוון לעשות בו מום עכ"ל, וזהו דין המשנה. - אבל אופן השני שהוא דין הברייתא לא כתב. - והנה הלח"מ כתב בדעת הרמב"ם שדעתו אפילו אם בודאי עושה מום ג"כ מותר יעוי"ש. אבל תמוה דהרי אם סבר כתנא דברייתא א"כ מדוע כתב ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. - דהרי אם סבר כתנא דברייתא ע"כ מותר גם לעשות בהדיא. - ודוחק לומר שכוונתו מדרבנן. - ועוד דבפיה"מ כתב בהדיא דשרי להקיז דם רק באופן שלא יהי' פס"ר. - מזה משמע ג"כ דלא סבר כתנא דברייתא. - ודברי הלח"מ בזה תמוהין. - ועל הרמב"ם קשה מדוע השמיט האי דינא דברייתא אשר כנראה הרי זה מוכרח וכמו שפירשו התוס' והרא"ש והטור והב"י.
ד כתב הרמב"ם בפר"א מא"מ ה"ח וז"ל הטיל מום בקדשים, ובא אחר והטיל בה מום אחר השני אינו לוקה עכ"ל. - וכתב מרן פלוגתא דתנאי בפר' פסולי המוקדשין ופסק כחכמים יעוי"ש. - והנה יש לעיין איברא דפסק כחכמים דעיקר אזהרה להטיל מום הוא רק בתמים שעולה לרצון. - אבל לפי"ז משמע דמן התורה מותר להטיל מום בבע"מ, והרמב"ם כתב דאינו לוקה השני. - משמע אבל איסור דאורייתא איכא. - וקשה היכן לקח רבינו דיש בזה איסור דאורייתא. - ואדרבה מסוגיא זו משמע דגם מותר לגמרי. - והיינו מדקאמרה הסוגיא דבקראי פליגי וחכמים דסברי דיקיז אף במקום שעושה בו מום סברי הלימוד מהקרא דהתורה אמרה לא יהיה בו מום הוא רק בתמים. - ולא בבע"מ.
ה ונראה דהרמב"ם תמך יסודו על הספרא פ' אמור אות קי"א תמים יהיה לרצון מצות עשה מל"ת מנין ת"ל וכל מום לא יהיה בו יעוי"ש. - וסבר הרמב"ם דהמ"ע דתמים הוא על כל אופן. - והיינו אפילו בבע"מ. - והיינו דל"ת נאמרה רק בתנאי דלרצון. - אבל המ"ע דתמים הוי אזהרה גם על בע"מ. - וזה נלמד מדכתבה תורה העשה קודם להל"ת. - הכוונה דהעשה אינה בהמיעוט דלרצון. - ולהכי כתב הרמב"ם דהשני אינו לוקה. - אבל איסור דאורייתא איכא. - אף בבע"מ, וממילא תצא הדין גם בבכור שאחזו דם דמותר לעשות הקזה. - ובלבד שלא יעשה בו מום. - משום דבאופן שעושה בו מום עובר בעשה. - ומטעם זה לא נחית הרמב"ם לחלק בין אחזתו דם שבודאי ימות, לבין אחזתו דם שלא ימות בו. - והיינו דסבר הרמב"ם דאפילו באחזתו דם שבודאי ימות אם לא יקיזנו. - שזה הוי מום גמור, מ"מ יש איסור לעשות בו מום, משום דמטיל מום בבע"מ אעפ"י שאין בו ל"ת, אבל עכ"פ איסור עשה יש בזה.
ו אמנם הסוגיא הכא לא סברה כשיטת הספרא דאיכא עשה. - וראיה לזה מהא דפריך הש"ס ור"מ האי תמים יהיה לרצון מה עביד ליה. - ומדוע לא משני הש"ס דבעינן לעשה כדרשת הספרא. וע"כ ר"מ לא סבר דרשת הספרא לאיסור עשה. - היינו דלא סבר כל האי עשה לא בתמים ולא בבע"מ. והסוגיא אזלא אליבא דשיטת ר"מ דלא סבר דתמים יהיה בא לעשה. - ולפי"ז קאמר הש"ס דלחכמים דסברי דהל"ת על תמים נאמרה. - ממילא אין איסור כלל להטיל מום בבע"מ. - משא"כ הרמב"ם דסבר ע"כ דרשת הספרא לאיסור עשה מהא דאמרה תורה תמים יהיה. - וממילא נדרש מהא דכתבה תורה הא דתמים יהיה קודם הל"ת. מזה נדרש דהעשה קאי גם על בע"מ כמו שכתבנו. - אבל הרא"ש והטור הכריעו כסתמא דהסוגיא, ולהכי נחתו לחלק בין אחוזת הדם כדלעיל, וכמוש"נ.
ז ואתי שפיר בזה ג"כ הא דפסק הרמב"ם שם בפר"א מאי"מ ה"ז המטיל מום בקדשים וכו' מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה יעוי"ש, - מבואר דסבר הרמב"ם דגם בזה"ז איכא ל"ת וכו'. - והנה לפי"ז ע"כ דסבר הרמב"ם דמטיל מום בבע"מ ג"כ בכלל איסור הטלת מום, ולכאורה כן מוכח מהסוגיא דע"ז י"ג ע"ב דפריך שם וליהוי כמטיל מום בבע"מ יעוי"ש, הרי דסבר הש"ס דגם בבע"מ אסור להטיל מום. - אבל תמוה דע"כ זהו אליבא דר"מ אבל לרבנן ליכא איסור הטלת מום בבע"מ. - ומטעם זה תמוה גם בהא דפריך הש"ס שם בע"ז. - וראיתי בתוס' ר' אלחנן למסכת ע"ז דכתב דהש"ס פריך אליבא דר"מ יעוי"ש. - ולפי"ז קשה להרמב"ם דפסק כרבנן דר"מ. - וא"כ היאך פסק דעובר בל"ת.
ח אבל נראה דכיון דסבר הרמב"ם דעשה איכא גם במטיל מום בבע"מ. - ובזה אתי שפיר הסוגיא דע"ז בפשיטות לכו"ע כיון דאיכא עכ"פ איסור עשה. - אמנם הרמב"ם סבר דיש יתרון לקרבן תמים בזה"ז כיון שעכ"פ תמים הוא, נכלל במום לא יהיה בו. ועדיף מבע"מ. - והא דאינו לוקה מבואר בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים ס'. ומכל זה הוי סעד לשיטת הרמב"ם, וכמו שנתבאר בס"ד.
ט ובזה שכתבנו אתי שפיר ליישב הא דהקשו התוס' הכא וכן הקשה שם בתוס' ר' אלחנן בהא דפריך הש"ס ור"מ הא כתיב תמים יהיה. - מדוע לא משני דאתא למעוטי בזה"ז. - ולשיטת הרמב"ם דקרבן תמים בזה"ז חמיר מבע"מ אתי שפיר כמובן.
י שם מיבעי ליה למעוטי בע"מ מעיקרו, בע"מ מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא, אלא למעוטי פסוה"מ וכו' יעוי"ש, וקשה לימא למעט בע"מ מעיקרו לבכור שנולד במומו. - וקדוש בקדושת בכור, ולא שייך בזה לומר דיקלא בעלמא הוא. - וע"כ צריך לומר דלר"מ דסבר דאסור להטיל מום בבע"מ ולהכי כשם שיש איסור ל"ת להטיל מום בבכור שנולד בו מום. - הנה כן גם כשנולד במום יש איסור ל"ת להטיל בו מום, והיינו דקדושת בכור אין הבדל בין אם נולד בו מום אח"כ או כשנולד במום.
יא ובזה יש להבין בהא דהקשו התוס' ד"ה בע"מ תימה לימא דלבכור איצטרך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון יעוי"ש, וקשה דהלא איזה הבדל יש לר"מ בין כשבא המום אח"כ דאסור להטיל בו מום, לבין אם נולד במום.
יב וגם מה שתירצו וי"ל דניחא לי' לאשכוחי דאיצטרך לכל הקדשים יעוי"ש, והביאור בזה משום דכיון דיש לטעות דגם בפסוה"מ הואיל ואסור בגיזה ועבודה אסור להטיל בהם מום. - אבל קשה דאם אמרינן דבא למעט בכור דמותר להטיל בו מום אם נולד במום אעפ"י שיש בו קדושת הגוף. - וממילא מובן דה"ה פסוה"מ וגם כש"כ. - ואפשר דסברי התוס' דמבכור לא מצינן למילף לפסוה"מ כיון דעכ"פ נולד במום, וקדושתו קילא יותר מפסוה"מ שהיו בקדושת קרבן. -
יג ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דיש איסור עשה להטיל מום בבע"מ היאך הדין בבכור שנולד במום.
יד גם יש לעיין אם יש איסור גרמא למום בבע"מ. - היינו להרמב"ם דיש איסור עשה. - אם יש בזה איסור גרמא בשביל העשה.
טו והנה בריט"א הקשה מדוע לא מוקים הש"ס בתמורת בכור ומעשר שחלה גם על בע"מ יעוי"ש. - ונראה ג"כ דלר"מ לא גריעי ממטיל מום בבע"מ, וישנן בל"ת, וכמו שכתבנו לר"מ בדבר בכור שנולד ומומו עמו.
טז והנה הריט"א מאריך טובא בדברי הרמב"ם לענין מטיל מום בבע"מ. - אבל לדעתי נראה כמו שכתבנו,
א תנו רבנן בכור שאחזו דם וכו' לא נחלקו אלא במטיל מום בבע"מ ר"מ סבר כל מום לא יהי' בו וכו', וביאור הדבר דבכור שאחזו דם זה גופא הוי מום כמו שפירש"י לעיל וסבר ר"מ דאסור להטיל מום בקרבן אפילו בבע"מ, ורבנן סברי תמים יהי' לרצון, היינו מי שהוא תמים אבל לא בבע"מ, ור"מ נמי הא כתיב תמים יהי' ההוא למעוטי בע"מ מעיקרא, ופריך בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא אלא למעוטי פסוה"מ לאחר פדיונם וכו' יעוי"ש. והנה יוצא מזה דלר"מ אסור להטיל מום בבע"מ בכל הקדשים לבד מפסוה"מ לאחר פדיונם אבל בכור אף שהוא בע"מ כמו בכור שאחזו דם אעפ"י שמום הוא, מ"מ אסור להטיל בו מום, ויש לעיין מאי עדיפותא דבכור בע"מ משארי פסוה"מ לאחר פדיון. הלא כל עיקר הא דפדיון עושה זהו מפני שאין עתה להקדש מאומה בגוף הקרבן וזהו ההבדל בפסוה"מ בין קודם פדיון לאחר פדיון, דקודם פדיון שיש להקדש דמים למטרת קרבן אסור להטיל בו מום, משא"כ לאחר פדיון שאין להקדש תביעת ממון, ונפקע זכות הקדש למטרת קרבן, להכי אין בזה איסור הטלת מום, והנה לפי"ז בבכור שהומם דגם כן אין בו שום דמים להקדש דאין פדיון בבכור, וא"כ הרי דומה בכור לפסוה"מ שלאחר פדיון, וא"כ אמאי אסור להטיל מום בבכור שהומם.
ב והנה גם במס' ע"ז י"ג דמשני רבא בהא דמקדיש בהמה בזמן הזה דנועל דלת בפניה והיא מתה, והא דאינו נושר פרסותי' וכו' מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, - ופריך נראה מום מעליא הוא ומשני ה"מ בזמן שביהמ"ק קיים דחזי להקרבה, - ופריך ליהוי כמטיל מום בבע"מ ומשני נהי דלא חזי לגופי' לדמי חזי, לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי יעוי"ש, - הרי מבואר דזהו ההבדל שבין קדשים שבזה"ז לקדשים שבזמן הבית אפילו במי שהוא בע"מ משום דכיון דחזי לדמי עדיין תקיפא קדושתי' להטיל בו מום, ולפי"ז קשה טובא בבכור בע"מ לר"מ אמאי אסור להטיל בו מום כיון שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיו.
ג ומצאתי ברי"ט אלגזי בסוגיא נחית לחלק דשאני בכור דיש בו חומרא גם מלבד הקרבה, דהרי הוא גם מתנות כהונה, ומשו"ה קדיש אפילו בבע"מ מעיקרו, וא"כ כיון דקדושתו אינו תלוי בהקרבה לחודיא, הוי בכלל כל מום לא יהי' בו יעוי"ש, אבל דברים תמוהים הם היאך שייך לומר דבשביל זה שהוא מתנה לכהן יהי' בו איסור הטלת מום, ואטו המום מגרע זכות מתנות כהונה, דהרי גם במומו יש לכהן זכות זה, ואין נפק"מ אם יש לו מום, או אין לו מום, וא"כ לא מסתבר לומר שבשביל זה יהיה איסור הטלת מום.
ד ונראה דבכור אף לאחר שהומם לא נפקע ממנו קדושת קרבן. ורק מהקרבה ממועט. - והיינו שאיסור הקרבה יש בזה, ובאמת הוא קרבן גבוה, ולא נפקע זכות הקדש, ורק איסור הקרבה יש בזה, ונותן לכהן רק אלו האופנים שינהג בזה בדרך כבוד שאינו נשקל בליטרא, ואינו נמכר באיטליז, וכל אלו הדברים הוא מטעם קדושת קרבן, ומטעם זה אסור גם בהטלת מום וזה אינו דומה להא דפסוה"מ לאחר פדיון, דשאני התם דכיון דנפקע זכות הקדש, לכן שוב לא נקרא קרבן, והא דאסור בגיזה ועבודה הוא לאו משום דררא דקדושה, אלא הטילה התורה איסור חדש על הפסוה"מ, אבל אין בו קדושת קרבן, וטעם הא דמקדיש בזמה"ז דאין בו איסור הטלת מום, הוא מפני דלא חלה עליו קדושת קרבן בתחלה דכיון דיודע המקדיש שאין מקדש ומזבח להקריב לכן לא נחתה עליו קדושת קרבן לכתחילה, ואינו דומה לבכור דקדושתו מרחם, והרי הוא בקדושת קרבן מעליא, ולא נפקע ממנו הקדושה במום, והרי הוא של גבוה. והכהן זוכה ג"כ מגבוה לפי הדינים והסדר הנאמר בו.
ה ומקור לדברינו סוגיא בתמורה ח' ע"א ר"ש אומר בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר שבה במאי עסקינן אלימא בזמה"ז מי איכא עיה"נ, וכו' אלא לעולם בבע"מ ודקא קשיא לך היינו בהמתה, מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתה, דתנן כל פסוה"מ נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים יעוי"ש, ולכאורה תמוה דאטו בשביל שאינן נמכרין באיטליז להכי לא קרינן בהמתה, הלא סו"ס הכל הוא לבעלים וכמו שאמר התנא שהנאתן לבעלים, ופשיטא שיש לקרוא לזה בהמתה מטעם שכל ההנאה שלו, אבל בדברינו אתי שפיר דהביאור בזה דגם בכור בע"מ לא יצא עדיין מקדושתו והרי הוא קרבן גבוה, והכהן זוכה מגבוה על אלו האופנים. - וממילא לא קרינן לזה בהמתה, ובזה יובדל משארי פסוה"מ לאחר פדיונם, שאין זה עתה קרבן של גבוה כלל, ולגבי עיה"נ נקרא בהמתה של עיה"נ, זהו סברת ר"ש התם לענין עיה"נ, וזהו גם כן סברת ר"מ הכא בבכור בע"מ, ולהכי אוסר בכור בע"מ להטיל בו מום, וכמו שנתבאר.
ו והנה בתמורה כ"א בעו במערבא המטיל מום בתמורה בכור ומעשר מהו מי אמרינן כיון דלא קריבן לא מיחייב, או דלמא כיון דקדשי מיחייב, אמר לי' אביי ותיבעי לך תשיעי של מעשר בהמה, אלא מ"ש תשיעי דלא מיבעי' לך דרחמנא מעטי' עשירי להוציא התשיעי ה"נ רחמנא מעטי' קדש הם, הם קריבין ואין תמורתן קריבה, וכתבו שם התוס' ד"ה המטיל דבעי' זו בין לר"מ ובין לרבנן והיינו אפילו לר"מ דאוסר להטיל מום בבע"מ התם משום דהי' חזי' להקרבה מקודם, אבל הני דלא חזיא לעולם להקרבה יעוי"ש, והנה לפי"ז קשה מדוע לא קאמר הסוגיא דבעינן קרא דתמים לר"מ למעט תמורת בכור ומעשר דליתא בהו איסור הטלת מום, מטעם שאינם בכלל תמים יהי' לרצון, משום דנעשו קדושים עם איסור הקרבה ביחד שאין לך מום גדול מזה, ודברי התוס' מוכרחין מדלא קאמר הש"ס שם דזה תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן, ולהכי שפיר כתבו התוספות דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, וא"כ קשה טובא מדוע לא קאמר הש"ס הכא דלא למעט תמורת בכור ומעשר.
ז ואפשר לומר דסברה הסוגיא דבעי' זו לא נפשטא והדבר בספיקא, והיינו משום דהתם אין הכרח לזה משום דיש לפרש דנפשטא הבעי' מהא דתשיעי של מעשר, ואפשר לומר דגם בתשיעי של מעשר הדבר בספיקא קאי. - ומוכח מסוגיא דידן דהדבר בספיקא.
ח אמנם מדברי הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ט משמע דמפרש דבעי' זו נפשטא מדפסק שם המטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי שאינו לוקה יעוי"ש, ומדלא כתב שזהו מספק ע"כ סבר דאינו לוקה מצד ודאי, איברא דהריט"א מסתפק בזה אם כוונת הרמב"ם הוא מצד ודאי או מטעם ספק. והיינו שאינו לוקה מספיקא יעוי"ש, אבל נראה דמדלא כתב הרמב"ם דספק הוא, ע"כ דעתו דבעי' זו נפשטא, וגם מוכח דמפרש סוגיא דתמורה כמו שפירשו התוס' דבעי' זו קאי בין לר"מ ובין לרבנן, דאם לא כן אלא אמרינן דלרבנן מותר בפשיטות, א"כ למה כתב כל עיקר האי דינא כיון שכבר פסק שם בה"ח כרבנן דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, וע"כ דסבר דדין זה נצרך גם לרבנן, ולפי"ז ע"כ סבר ג"כ דבעי' זו נפשטא גם לר"מ דאין בזה משום הטלת מום, וא"כ תקשה כמו שכתבנו מדוע לא קאמר הש"ס הכא דבא למעט תמורת בכור ומעשר שאינו לוקה, והנכון דהרמב"ם מפרש דבעי' זו קאי רק לרבנן אבל לר"מ פשיטא להש"ס דלוקה משום מום, והיינו דאעפ"י דלא היו ראוים להקרבה מעולם, מ"מ כיון דיש להם קדושה לא גריעא מבכור בע"מ, והיינו דפשיטא להש"ס דלר"מ גם בבכור שנולד במום סבר ג"כ דיש איסור הטלת מום, וזה מבואר מדלא קאמר דבעינן תמים יהי' לבכור שנולד במום, וע"כ דסבר ר"מ דגם בזה יש מלקות משום מטיל מום, וא"כ פשיטא דלא גריעא תמורת בכור ומעשר מבכור שנולד במום, ואדרבה יש עדיפות בתמורת בכור ומעשר, שהיו ראוים להיות קרבן קרב, לוא לא עשה הבעלים אותם תמורה, אלא אם הי' מקדישם קדושת קרבן, דהיו קרבין, ובכור בע"מ מעולם לא היה ראוי להיות קרב, להכי מפרש הרמב"ם דהסוגיא דתמורה קאי דוקא לרבנן, וסבר דהבעי' נפשטא, אבל לר"מ לוקה גם כן במטיל מום בתמורת בכור ומעשר, וממילא מובן דגם אם עשה תמורה בבהמה בעלת מום דג"כ קדוש בתמורה כדכתיב רע בטוב או טוב ברע, ועשה מום בתמורה שהיא בעלת מום דג"כ לוקה לר"מ דמ"ש מבכור שנולד במום, וזה דלא כהריט"א שכתב שם לדבר פשוט דאינו לוקה לר"מ בתמורה בעלת מום מדהקשה אמאי לא מוקי הש"ס בתמורה בע"מ, - אבל לפי מה שביארנו מבואר לנכון דגם בתמורה בע"מ לוקה לר"מ, וכמו שנתבאר.
ט כתב הרמב"ם בפר"א מאי"מ ה"ז המטיל מום בקדשים כגון וכו' לוקה ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה יעוי"ש, ודבריו תמוהין מסוגיא דע"ז דף י"ג שכתבנו לעיל דמבואר שם דלא עדיף ממטיל מום דבע"מ, וכיון שהרמב"ם סובר כרבנן דאין איסור ל"ת במטיל מום בבע"מ, א"כ גם במטיל מום בקרבן בזה"ז אין כאן לא תעשה, ועי' בלח"מ שם, וכבר כתבנו בביאור שיטת הרמב"ם בספרנו נזר הקודש בסוגיא דזבחים ס"א אשר ביארנו שם לנכון.
י והנה התוס' במנחות נ"ו ד"ה הכל הק' בשם הרב ר' יעקב מאורליינש בהא דאי' בע"ז י"ג דהמטיל מום בקדשים בזה"ז לא הוי איסורא דאורייתא, ולא דמי למטיל מום בבע"מ מטעם דהתם חזי לדמים וכו' והקשה הא במחמץ אחר מחמץ חייב אעפ"י שלא חזי לא לגופי' ולא לדמיה יעוי"ש. - ולכאורה יש להבין מאי קושיא הא שאני הכא דרבתה תורה בהדיא כמו שאמר ר' יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב דכתיב לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ וכו'. כי פליגי במטיל מום בבע"מ, הרי מבואר דשאני מחמץ שרבתה תורה לחיוב, ונראה דכוונת התוס' מדוע לא נילף בבנין אב מטיל מום בקדשים בזה"ז מהא דמחמץ אחר מחמץ שדומה ממש להקדש בזה"ז שאינו חזי ג"כ לא לגופי' ולא לדמים, והנה זה ודאי דלרבנן לא קשה מדוע לא ילפי מטיל מום בבע"מ מהא דמחמץ אחר מחמץ, ועוד בק"ו דאיכא דמים בבע"מ, דיש לומר דקרא דרשי דכתיב תמים יהיה שבא להורות דדוקא בתמים אמרה תורה איסור הטלת מום, ולא בבע"מ, אבל לר"מ דלא דריש הא דתמים יהיה, ומרבה אפילו בע"מ שאסרו להטיל בו מום, ושם בע"ז קאי לשיטת ר"מ מדפריך וליהוי כמטיל מום בבע"מ, ועל זה משני הש"ס דשאני הקדש דבזה"ז דאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, שוב תיקשה מדוע לא נילף בבנין אב שהוא מה מצינו לחייב גם בזה שאינו חזי לא לגופי' ולא לדמים, ועל זה תירצו שאין זה בנין אב מטעם דהקדש בזה"ז גרע יעוי"ש, והא דלא קאמר הש"ס דר"מ ממעט הקדש בזה"ז משום דזה לא ממועט מהא דתמים שמשמעו למעט בע"מ.
יא תוס' שם ד"ה אלא למעוטי פסוה"מ לאחר פדיונם, הוה מצי למימר למעוטי בזה"ז דחשיב לי' בפ"ק דע"ז י"ג נראה בעלמא וכו' יעוי"ש, והרמב"ם דפסק בפר"א מאי"מ ה"ז דהמטיל מום בקרבן בזה"ז עובר בלאו תעשה, וע"כ דלא סבר כרבא דע"ז שם דסבר דרק איסור דרבנן איכא, וכבר הקשה עליו הלח"מ בזה וכמו שכתבנו לעיל מזה. - אבל יש לומר דהרמב"ם סבר דסוגיא דידן פליגא ארבא, וסברה הסוגיא דהכא דקרבן בזה"ז חמור יותר מפסוה"מ לאחר פדיונם, והיינו מפני שאין חסרון בעצם הקרבן, אלא מניעה מצד אחר מטעם חסרון מקדש ומזבח, ולר"מ דסבר מטיל מום בבע"מ לוקה, פשיטא, שקרבן בזה"ז לא גריעא, ומטעם זה מוקים הש"ס דבא למעט קרבן בזה"ז, והרמב"ם תמך יסודו על סוגיא זו דמקדיש קרבן בזה"ז עדיפא מבע"מ, וגם עדיף יותר ממטיל מום בבע"מ, מטעם דאין חסרון בעצם הקרבן, אלא סיבת דב"א גורם לזה, ועל זה כתב דיש איסור ל"ת בהטלת מום בקרבן דבזה"ז, ובעיקר דברי הרמב"ם ושיטתו בזה מבואר היטב בספרנו נזר הקודש לזבחים ס"א, וע"כ צריך לומר כן דדעת הרמב"ם דקרבן דבזה"ז כל דיני חומר קדשים עליו, והוא מדכתב בפר"ו מבכורות ה"ב וז"ל אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזה"ז שמא יאכלהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ יעוי"ש, הרי מבואר דקרבן דבזה"ז ראוי להיות קרב בפנים, מדכתב שיש בזה משום שחו"ח, ופשיטא שלא נחשב לבע"מ, והטעם פשוט משום דלא הוי חסרון בעצם הקרבן, וממילא ברור הדבר שעובר באיסור לא תעשה של הטלת מום, והא דאינו לוקה על מום דבקרבן בזה"ז מבואר בספרנו נזר הקודש שם, ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר היטב דלא מוקמי לר"מ בקדשים בזה"ז דפשיטא דלר"מ מליקא לקי גם כן, וכמוש"נ.
א כתב הבה"ג בה' בכורות דף קל"ט וז"ל בכור שאחזו דם ר' שמעון אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום ונשחט על אותו מום, והלכתא כר"ש דברייתא, העושה מום בבע"מ לוקה את המ' המחמץ את המחומץ הרי"ז לוקה את המ' המסרס את המסורס לוקה את מ' עכ"ל, והנה הא דכתב העושה מום בבע"מ לוקה הוא בתוספתא דבכורות. - והנה פשטות התוספתא אזלא אליבא דר"מ. - וא"כ קשה כיון דכתב בה"ג דהלכה כר' שמעון דיקיז אעפ"י שעושה מום, וא"כ הלכה דמותר להטיל מום בבע"מ. - וא"כ היאך מביא הבה"ג התוספתא דמשמע דסבר כן לדינא. ובריט"א הקשה בזה יעוי"ש.
ב ונראה דהבה"ג סובר לדינא כסתמא דהתוספתא דמטיל מום בבע"מ לוקה. - והא דהלכה כר' שמעון בהא דיקיז אפילו במקום שעושה מום. - הוא מטעם דהוי דבר שאינו מתכוון. - וכשיטת רש"י שהביאו התוס' בד"ה אלימא שפירשו דכמו שפירש"י לעיל גבי פרה, גוזז במספרים ואינו חושש שהוא מפני שכוונתו לתקן. - והכא דכיון דאינו מתכוין אלא לרפואה שפיר דמי. - ואין בזה משום פס"ר ג"כ כמו שביארנו במקום אחר. - וזהו גם שיטת הבה"ג דפוסק כר' שמעון דיקיז לרפואה אפילו במקום שעושה מום, משום דכוונתם לתקן. - אבל להטיל מום בבע"מ בכוונה לוקה. - וזה ברור בכוונת הבה"ג.
ג כתב היראים מצוה שנ"ב דבכור בע"מ אם הוא טרפה מוכרין אותו לעכו"ם כשם שמוכרין החלב לעכו"ם מטעם שאסור באכילה. - ולא דמי לפסוה"מ דשאני התם דכתיב ואכלת ודרשינן ולא לכלביך. - משא"כ בכור יעוי"ש, וקשה טובא מהא דתנן בזבחים ק"ג דבשר טרפה טעון קבורה. וכן משמע מכמה משניות והובא בתוס' במכילתין ל"ב ד"ה פסק. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מבכורות ה"י. ודברי היראים צע"ג.
ד עוד דבר תמוה בהגהות מרדכי דיבמות פר' האשה דבכור שנמצא טרפה אסור למוכרו לעכו"ם ולהאכילו לכלבים ולפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למכרו לעכו"ם מחיים יעוי"ש - ותמוה טובא. - ועי' בריט"א שתמה טובא בזה. - ובאמת תמוה טובא דהלא העכו"ם יעשה אותו נבלה בנחירה וצ"ע.
ה והנה ראיתי בחידושי אנשי שם אשר שם במרדכי, כתב בשם מהר"ם מרוטענבורג סימן שנ"ב דשרי למוכרו לעכו"ם. - וחפשתי ולא מצאתי שום רמז לזה. - ואדרבה יש להוכיח שדעתו לאיסור. והוא מהא דכתב בתשובה סימן ע"ח ע"ד השאלה אם עשה הבכור היזק לגוים ונתפס הבכור עד כמה חייב הכהן לפדותו, היכא שלא בפשיעתו ובלא כוונתו נתפס, והשיב כי זה לא אשכחן מפורש.- אבל מסברא אין פודין יותר מכדי דמיו מפני תיקון העולם עכת"ד. ואם סבר המהר"ם דמותר למוכרו לנכרי. - א"כ פשיטא שאין חיוב לפדותו. - וע"כ דסבר דאסור למוכרו לגוי.
א שם חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה וכו'. והנה ברש"י פסחים ט"ו פירש כגון שנכנס בו אדם טמא ספק נגע ספק לא נגע. - והקשו בתוס' ממנפ"ש אי ברה"ר ספיקו טהור, ואי ברה"י ספיקו טמא. - וכן הקשה הר"ש בפר"ח דתרומות יעוי"ש. ונראה לכאורה ביישוב פירש"י דמיירי ברה"ר, אמנם כיון שנולד ספק יש כאן היסה"ד. - וספק טומאה עם היסה"ד לא מהני לטהר אף ברה"ר. - ומדי ספק לא נפיק. - ואפילו לר' יוחנן דסבר היסה"ד פסול טומאה, וספק טומאה ברה"ר טהור, אמנם בהיסה"ד נשאר הספק. - ודינו ככל ספק דעלמא. - וראיה לזה מהא דאיתא בירושלמי פר"ח דתרומות ה"ד דפריך ולא נפסלה בהיסה"ד לא כן אמר ר' יוחנן היסה"ד דבר תורה יעוי"ש. - ולכאורה כיון דסבר ר' יוחנן דהיסה"ד פסול טומאה א"כ ברה"ר טהור. - וא"כ מאי פריך לישני דמיירי שהיתה התרומה במקום שיש שלשה דאז הוי רה"ר ולא נפסל בהיסה"ד. - וע"כ דגם ברה"ר כי איכא היסה"ד מידי ספק טמא לא נפיק. אבל תקשה לפי"ז לר"ל דסבר דהיסה"ד פסול הגוף הוי וא"כ הוי תרומה פסולה ודאית. - וע"כ דמיירי שלא נפסלה בהיסה"ד. - ולא הסיח דעתו מלשמרה. וזה עצמו שנולד לו הספק טומאה לא נקרא היסה"ד.- וא"כ הקושיא לרש"י תמי' עצומה.
ב ונראה בסברת רש"י דמיירי ברה"י. - אמנם הא דספק טומאה ברה"י טמא ודאי. - לא הוי מצד בירור, אלא כן אמרה תורה שתורת ודאי על זה. - אבל הוא רק מצד הדין אבל לא נחשב לטמא מצד ודאי. - ואם יבא אליהו ויאמר שלא נטמא הרי היא בטהרתה כמבואר בסוגיא. - ולעיל כתבנו לחקור אם ע"א נאמן לומר שלא נטמא. - ואפשר שסבר רש"י דגם ע"א נאמן בזה. - וא"כ לא עשאה התורה כודאי טומאה ממש. - ובזה פליגי תנאי דכיון דאמרה תורה משמרת תרומותי דמשמע שתי תרומות. - והיינו דגם תלויה בכלל דין שמירה. - וכיון דבעצם לא קרינן לזה טמאה אלא רק דין טומאה עליה. הנה זה רק להחמיר אבל התורה לא פקעה זה מדין שמירה. - וגם להמסקנא דסברת ר"א דיש לה דין שמירה מטעם שמא יבא אליהו ויטהרנה, הנה זה מורה שאין הטומאה בעצמותה.
ג והנה לפי"ז ע"כ מיירי ברה"י. - אבל ברה"ר משמע שטהורה היא לגמרי. - וקשה בהא דכתב הרמב"ם בפרי"ב מתרומות ה"ג וז"ל חבית של תרומה שנולד לה ספק ה"ז לא יחדש בה דבר ולא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ותשרף עכ"ל. - ומשמע אפילו בשנולד לה ספק טומאה ברה"ר כן הדין, ותמוה הלא ספק ברה"ר טהור. והנה אפשר לומר דמפרש הרמב"ם כמו שפירשו התוס' והר"ש דמיירי כגון ב' חביות ברה"י, ונגע שרץ באחד מהם ולא ידע בהו מנייהו שניהם תלויות מדאורייתא, וזה לא נלמד מסוטה כיון דממנפ"ש חד מינייהו טהור יעוי"ש. דאכתי תקשה מדוע לא מפרש הרמב"ם דמיירי ברה"י באופן הזה. ודוחק לומר דכיון דכתב הרמב"ם נולד ספק משמעו דמיירי ברה"י משום דברה"ר לא שייך נולד ספק כיון דספיקו טהור הרי"ז כאילו לא נולד ספק. - ועוד תקשה להרמב"ם לשיטתו דספד"א מה"ת לקולא. - א"כ באופן זה שלא נלמד מסוטה הוי מדאורייתא תרומה טהורה, ועי' בריט"א שהקשה בזה על הרמב"ם יעוי"ש מה שהרבה לפלפל בזה.
ד אמנם נראה דהרמב"ם מפרש בכל אופן ספק שיהיה. - אמנם גם ברה"י כיון דספיקו טמא רק מצד הדין שכן אמרה תורה לנהוג בזה דין טומאה. - אמנם בתרומה כיון דחזינן שאמרה דין שמירה בספק בין אם ילפינן מהא דיש אם למקרא דיש בזה שתי תרומות או למסקנא דיליף ר"א מדכתיב לך הראויה לך, וסבר דגם זה שאם יבא אליהו ויטהר ג"כ נקרא ראויה לך הרי גילתה תורה דתרומה כזו בכלל שמירה, וע"כ על ספק שאליהו יכול לטהר מיירי, ובזה נכלל גם ספק טומאה ברה"ר. - וממילא שיש בזה גם ספק טומאה ברה"ר שאעפ"י שטהורה היא מצד הדין, אמנם כיון שעכ"פ מספיקא לא נפיק. - הרי היא בכלל זה הספק לענין שמירה. - ולא לענין אכילה. - וזה נכלל בהא דאמרה תורה את משמרת תרומותי. - ודין מחודש הוא לענין תרומה. וזהו שיטת רש"י שפירש ספק נגע ספק לא נגע. - ולא נחית רש"י לפרש ברה"י דוקא.
ה ושיטת הרמב"ם אתי שפיר טפי לפי מה שפסק הרמב"ם דהיסה"ד פסול טומאה הוי. - וזהו פוסל אפילו ברה"ר כמו שהוכחנו לעיל מהירושלמי, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים ל"ב. - ולהכי כתב הרמב"ם סתם ספק טומאה מטעם דבכל ספק איכא חסרון בשימור מטעם היסה"ד.
ו ובזה אתי שפיר הא דפירש"י בפסחים דפליגי בקראי אשר לכאורה תמוה דהרי זה לפי הס"ד, אבל לא כן במסקנא, והאור חדש לפסחים הקשה בזה יעוי"ש. - אמנם באמת פליגי בקראי דהיינו בזה שגילתה תורה שמירה להראויה לך. - וגם הספק בכלל ראויה לך- והא דפירש"י מטעם יש אם למקרא אשר על זה פריך הש"ס הכא דר"א סבר יש אם למסורת. - נראה כוונת רש"י דסבר ר"א דאעפ"י שבעלמא סבר יש אם למסורת, אמנם הכא כיון דכתיב לך וגם תלויה נקרא לך, מסתברא שכוונת התורה לדרוש גם המקרא.
ז והנה הריט"א מביא בשם ספר בני יעקב בתשובה שכתב בדעת הרמב"ם דאעפ"י שסבר ספד"א מה"ת לקולא אמנם שאני הכא דכתיב תרומותי. - ומקשה עליו כיון דלהרמב"ם דספק מותר מן התורה ליכא כלל שום ספק בדיני התורה לחומרא יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו דברי הבני יעקב שרירין וקיימין אבל לא מטעמי' אלא הטעם העיקר דשאני תרומה דאמרה תורה דבעי שימור. וכל ספק שנולד הרי חסר בזה השימור. - ואסור מפני זה. - דעכ"פ לא הי' שימור. - וכמו כן כתבו הרמב"ן והריטב"א ריש חולין דבאופן שחסר לתרומה השימור אסור, ולא שייך הכא לומר ספד"א מה"ת לקולא, - ובזה פליגי ר"א ור"י. - והרמב"ם פוסק דבחסרון שימור נפסדה התרומה לגמרי, ורק בידים אין לטמאותה להוסיף טומאה וגם זה מטעם שהחמירה תורה בתרומה בדבר השימור. - אמנם כל זה שייך מטעם היסוד שכתבנו לעיל דבספק טומאה ברה"י אעפ"י שעשאה התורה ספק כודאי. - אבל רק דין טמא. - אבל לא טומאה בעצמותה כמו שכתבנו.
ח והנה בריט"א ד"ה והנה במה, כתב דיש לצייר ספק אם הי' ברה"ר או ברה"י שלא נודע אם היו שלשה בני אדם בשעה שנכנס בה אדם טמא, ובזה הוי ספק כבכל ספק דעלמא, ואינו ענין לסוטה יעוי"ש. - תמוה טובא ממשנה ערוכה פר"ו דטהרות מ"א המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו ר"ש אומר רה"ר מפסקת. - והביאור בזה דחכמים דסברי ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מצד ודאי גם זה הספק ברשויות ספיקו טמא. - ור"ש לשיטתו דסבר ספק טומאה ברה"י לא הוי אלא ספק טומאה כדאיתא בריש נדה, ועי' במשנ"א שם. - הרי חזינן דסברי רבנן דגם ספק רשויות ספיקו טמא מצד ודאי. וע"כ דלא מהני גם ספ"ס כדין ספק טומאה ברה"י בכל מקום. - ושם בד"ה איך שיהי' מביא בשם ספר בתי כהונה דבספק כזה אם הוא ברה"י או ברה"ר ספיקו טהור יעוי"ש, ותמוה מהמשנה שכתבנו.
ט והנה בהא דתנן בנדה נ"ו השרץ שנמצא במבו"י מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה וכו' ומטמא בין לח בין יבש ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח יעוי"ש, והנה לכאורה הוי הכא ג"כ דחכמים לשיטתייהו דספק טומאה ברה"י טמא ודאי להכי מטמאין גם לח למפרע, ור"ש לשיטתו דסבר דספק טומאה ברה"י הוי ספק טומאה מטעם החזקה.- וכן פירש שם במשנ"א ומטעם זה הקשה מדוע פוסק הרמב"ם כר' שמעון בפרי"ח מה' אבוה"ט יעוי"ש. - אבל נראה דסברתו הוא מטעם הסברא שהוא דבר הרגיל. - וזה הוי רובא. - ובזה מצינו בברייתא פסחים ט' אמר רבי יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו וכו' ספק גררוהו. - והקשו התוס' האי בור היכא קאי אי ברה"י והתנן כל ספיקות וספיקי ספיקות שאתה יכול להרבות ברשות היחיד טמא, ותירצו דהוי ספק הרגיל וכו' יעוי"ש. והביאור דהוי זה כעין רובא וממילא אין כאן תורת ספק. - ולפי"ז ע"כ זהו גם סברת ר' שמעון הכא. - ועל זה תמך הרמב"ם פסקו להלכה דכיון דאיכא סברא דבלח לא שייך טומאה למפרע. - מטעם דהוי זה כעין רובא ולא נכנס לכלל ספק.
י איתא בירושלמי פסחים פר"ק ה"ח אין תומר לית ליה לר"מ תלויה והא תני תרומה תלויה טהורה שורפין אותה ער"ש עם חשיכה דברי ר' מאיר וחכ"א בזמנה, אמר ר' עזריה קומי ר' מנא תיפתר בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה אמר ליה וכן אמר ר' יוסי כל מה דאנן קיימין הכא בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה, אבל בתלויה שדעתו להשאיל עליה הרי זו טהורה ע"כ, והנה בקר"ע מפרש הא דלהשאיל היינו שאלה לחכם שיעקור שם תרומה ממנה ויהיו הפירות טבל ויפריש על הטבל תרומה ממקום אחר וכו' יעוי"ש. ולפירוש זה נחית הריט"א. - ומקשה דהרי לאחר שאלה הרי היא חולין ואין שם תרומה עליה, ואנן בעינן הראויה לך בעודה תרומה. - ומקשה עוד טובא בזה. -
יא אבל לדעתי נראה שאין זה הפירוש הנכון. - אלא הכוונה בהירושלמי לענין היסח הדעת. - והיינו דאם בדעתו להשאיל לחכם ע"ד הספק טומאה הנה טרם הסיח דעתו מן התרומה, והרי היא בחזקת שימור, אבל אם אין בדעתו להשאיל לחכם, - והוא מטעם דמתייאש מטהרתה הרי הוא מסיח דעתו מלשמרה ונפסלה בהיסה"ד. - וכמו"ש לעיל בהא דהירושלמי תרומות פר"ח דבנפסלה בהיסה"ד מותר לשרפה. - וזהו שיטת הירושלמי הכא. - וכן פירש הפנ"מ שם בירושלמי פר"ח דתרומות והוא נכון. - ולחנם מאריך הריט"א להקשות ולפרק. - יען כי הפירוש הנכון הוא כמו שכתבנו.
א דף ל"ד ורבנן נמי דכתיב כל מום לא יהיה בו ההוא לגרמא הוא דאתי דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום, מנין שלא יביא דבילה וכו' ת"ל כל מום יעוי"ש, מבואר מזה דלרבנן דר"מ דסברי דלא אסרה תורה להטיל מום בבע"מ. - אבל אסרה תורה לעשות גרמא להטיל בו מום. - והנה משמע מזה דאיכא ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. והיינו דע"כ הא דאמרה תורה כל מום לא יהיה בו היינו ל"ת. - דהרי כמו שלר"מ אתי לל"ת במטיל מום בבע"מ מקרא זה. - הנה כן לרבנן אתי לל"ת במטיל מום על ידי גרמא. - והסמ"ג במצות ל"ת שט"ו מביא האי לימוד וכולל מטיל מום על ידי גרמא בל"ת במטיל מום בקדשים, וע"כ דסברי דבזה הוי גרמא כדין מטיל מום בידים. - ואיכא ל"ת וגם לוקין על זה. -
ב והנה מטעם זה תמוה מה שכתב הרמב"ם בפר"ב מבכורות ה"ח וז"ל הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבילה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו וכו' או שאמר לנכרי להטיל בו מום הרי זה לא ישחוט עליו עכ"ל, מבואר דחשיבי גרמא למום עם אמירה לנכרי, משמע מזה דאין בגרמא אלא מצד קנס לענין שלא ישחט עליו אבל לא כתב שיש בזה גם מלקות. - וכן בפר"א מאי"מ ה"ח לא הביא גורם למום שילקה עליו, ותמוה דכיון דסבר כרבנן ולדידהו, ע"כ יש ל"ת גם במטיל מום על ידי גרמא. וגם בספר המצות מצוה צ"ז כתב הרמב"ם הזהירנו מתת מום בקדשים. וזה יקרא מטיל מום בקדשים, וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה עכ"ל, ולא כתב מאומה אודות גורם להטיל מום מה דינו. - וע"כ דסבר דליכא ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. - ותמוה וצע"ג. -
ג תניא בספרא פ' אמר אות קי"א תמים יהיה לרצון מ"ע מל"ת מנין ת"ל וכל מום לא יהיה בו, נפל מן הגג ונשתבר יכול יהא עובר עליו ת"ל וכל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום יעוי"ש. - ויש להבין וכי ס"ד שאם נפל מן הגג ונשתבר יהיו הבעלים עוברים בל"ת. - ונראה לפרש דהכוונה דהתנא שהנפילה מן הגג היתה על ידי גרמא של הבעלים. - בזה משמיע לנו התנא דהפירוש לא יהיה בו לומר אל תתן בו מום. - אבל בגרמא אין בזה משום ל"ת. וזה הוי היפך מדרשת התנא דהכא שדריש שיש ל"ת במטיל מום על ידי גרמא. ואדרבא התנא דהספרא דריש למעט גרמא. - ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם דהשמיט האי דרשא לרבות ל"ת להמטיל מום על ידי גרמא, אלא סבר דגרמא ליכא באיסור ל"ת. - ומדויק לשון הרמב"ם בספר המצות שכתב הזהירנו מתת מום בקדשים, וזהו כלשון הספרא בלשון נתינה ששנה אל תתן בו מום.
ד אמנם יש לשאול מה ראה הרמב"ם לנקוט עפ"י שיטת התו"כ. - ולא נקט מה שפשוט בש"ס הכא בסוגיא וכן בסוגיא ביצה כ"ז ע"ב דגרמא להטיל מום בקדשים נכלל בל"ת. -
ה ונראה דהנה בשבת ק"כ ע"ב מביא הש"ס לענין אם גרם אסור כמו לענין שבת. וכן לענין מחיקת השם. - ופליגי שם רבי יוסי ורבנן. - ולכאורה קשה מדוע לא הביא הש"ס הא דאסרה תורה להטיל מום בקדשים על ידי גרמא. - והנה אפשר לומר דחולין מקדשים לא גמרינן וכדאיתא בנזיר דף ל"ז. - אבל הלא לאו לכולי עלמא הוא, דהרי מבואר שם ובקדושין ל"ה למאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין לא סבר להאי כללא. - ועוד בהא דאיתא בחולין צ"ח דילפינן כל איסורין שבתורה מזרוע בשילה וקאמר שם אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן יעוי"ש, מבואר דסבר הש"ס דלחומרא חולין מקדשים גמרינן, וא"כ קשה מדוע לא מביא הסוגיא לאסור גרמא מהא דאסרה תורה להטיל מום בקדשים גם על ידי גרמא. - ומזה משמע דסברה הסוגיא דלא אסרה תורה בל"ת להטיל מום בקדשים על ידי גרמא. - וזהו כשיטת הספרא דדריש מלא יהי' לאפוקי גרמא וזהו כמו שכתבנו בביאור דברי הספרא, ועל זה השמיט הרמב"ם הסוגיא דידן. - וע"כ הא דגרמא בהטלת מום לשיטת הרמב"ם לא הוי אלא איסור דרבנן.
ו גם יש להוכיח מהמשנה דלקמן ל"ה במשנה מעשה וכו' ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור, ומפרש בגמ' לאתויי מאי לאתויי גרמא ופירש"י ורגמ"ה אם הניח בצק ודבילה על גבי אזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו יעוי"ש. - והנה אם אמרינן דגרמא אסור מדאורייתא א"כ זה יותר פשיטא לאיסור מהעובדא שקשרו זנבות הבכורות, ואם זה אסרו א"כ פשיטא שגרמא שהוא עצמו עשה ועבר בל"ת פשיטא שאסור, וע"כ דאין לפרש דכוונת הש"ס לאתויי גרמא על יד עכו"ם. - דלא משמע כן, ועוד דלפי"ז הוי גורם דגורם דאמירה לעכו"ם הוי גורם, וכשעושה המום על ידי גרמא הוי גורם דגורם, ומסתבר דבזה לא קנסו חכמים. - וע"כ מוכח דסבר האי תנא דגרמא לא הוי אלא איסור דרבנן. - וגרמא קיל טפי מההוא עובדא. - לכן נכלל זה בזה הכלל. - ולפלא שלא נחתו המפרשים והפוסקים בזה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0