דף לה - א
אמר אביי: נקטינן: טימא טהרותיו של חבירו ומת, לא קנסו בנו אחריו לשלם את הנזק.
מאי טעמא?
היזק שאינו ניכר לעין הוא, שלא ניכר על הטהרות שהן נטמאו, ולא שמיה היזק. וכיון שהחיוב לשלם עבור היזק שכזה אינו אלא קנסא דרבנן הוא.
הילכך לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן!
מתניתין:
מעשה שהיה בזכר של רחלים איל זקן ושערו מדולדל, לפי שלא נגזז מעולם. וראהו קסדור אחד ממונה מהמלכות. ואמר: מה טיבו של זה? שהניחוהו להזקין כל כך.
אמרו לו: בכור הוא! ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום!
נטל פיגום, רומח, וצרם את אזנו, ונעשה בעל מום. ובא מעשה לפני חכמים, והתירו את הבכור כיון שלא עשה זאת מתוך כונה להתירו. שהרי לא ידע שעל ידי המום שיעשה בו יישחט.
ראה הקסדור שהתירו את הבכור. הלך וצרם באזני בכורות אחרים, ואסרו חכמים לשחטם על אותו המום!
פעם אחת, היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבות טלאים זה בזה. ונפסקה זנבו של אחד מהם, והרי הוא בכור ונעשה בעל מום. ובא מעשה לפני חכמים והתירו. ראו התינוקות שהתירו, הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים כדי שייפסקו זנבותיהם. ואסרו חכמים לשחטם על אותו המום!
זה הכלל בדין זה: כל שהוא לדעתו, שהטיל את המום כדי להתירו, אסור לשחוט עליו. שלא לדעתו, מותר.
גמרא:
שנינו במשנה: פעם אחת היו תינוקות משחקין.
וצריכא לאשמועינן מעשה בקסדור, ומעשה בתינוקות.
דאי אשמעינן עובד כוכבים שהטיל מום בבכור, ולא היה משמיענו תינוקות. הוה אמינא: דרק בעובד כוכבים מתירים, כשלא נתכוון לכך משום דלא אתי למיסרך שלא איכפת לן אם על ידי זה יתרגל הגוי להטיל מום, שהרי בין כך הוא רגיל לעבור איסורים - רש"י [23].
אבל קטן ישראל דאתי למיסרך ולהתרגל להטיל מום בקדשים, אימא, לא יהא מותר הבכור על ידי המום שהטיל בו.
ואי אשמועינן קטן, הוה אמינא, דמתירים רק במום שעשה קטן, משום דלא אתי אינשי לאיחלופי בגדול שהטיל מום, שיאמרו שגם אז מותר.
אבל עובד כוכבים שאם נתיר את הבכור על ידו, דאתי לאיחלופי בגדול ישראל שהטיל מום על מנת להתיר את הבכור, אימא, לא יהא מותר הבכור על ידי המום שהטיל.
לכך, צריכא לתרוויהו.
אמר רב חסדא, אמר רב קטינא: לא שנו, שמותר הבכור על ידי מום שהטיל העובד כוכבים אלא דאמרו ליה ישראל לגוי שאין הבכור מותר אלא אם כן היה בו מום. דמשמע מום שנופל מעצמו. שבנוסח כזה אין משמעות הדברים שהגוי יבין שרוצים שהוא יעשה בו מום.
אבל אם אמרו ליה לגוי שאין הבכור מותר אלא אם נעשה בו מום. הוי כמאן דאמרו ליה זיל עביד ביה מומא דמי. ד"נעשה" משמע אפילו נעשה בידי אדם.
אמר רבא: מכדי, ממילא הוא, דאף כשאמרו לגוי "אלא אם כן נעשה בו מום", לא היה יודע הגוי שיותר על ידו לפי שסובר שאם עושים מום כדי להתיר אינו מועיל [24] וכיון שלא נתכוין להתיר - מה לי "היה" מה לי "נעשה", והא תרוייהו חד משמעות היא לגבי הגוי.
אלא, גם באמרו לו "אלא אם כן נעשה בו מום", נמי ממילא הוא, שגם אז הוא סבור שדוקא אם נפל המום בעצמו מתיר. ולא שנא.
שנינו במשנה: זה הכלל כל שהוא לדעת אסור.
זה הכלל, לאתויי מאי?
ומבארינן: לאתויי מום הנעשה על ידי גרמא, כגון שהניח בצק באוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו, שאף הוא אסור לשחוט עליו.
שנינו במשנה: כל שהוא שלא לדעתו מותר.
לאתויי: מסיח לפי תומו, שלא היה הגוי שואל על הבכור אלא הישראל היה מספר לו לפי תומו שבכור זה לא יותר עד שיפול בו מום. והלך הגוי והטיל בו מום, גם אז מותר, כיון שלא נתכוון הישראל שהגוי יטיל בו מום.
מתניתין:
היה בכור רודפו לאדם, לנגחו, ובעטו האדם ועשה בו מום. הרי זה ישחוט עליו. ואפילו אם זה שעשה את המום היה כהן, מותר, לפי שלא נתכוין להתיר אלא להציל עצמו.
גמרא:
אמר רב פפא: לא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה. אבל בעטו לאחר רדיפה, לא שוחטין עליו.
ומקשינן: פשיטא!
ומתרצינן: מהו דתימא, האי גברא, צעריה הוא דמדכר. שנזכר מהרדיפה ולכן הוא בועטו, ואינו מתכוין למום. קא משמע לן.
איכא דאמרי: אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין. שלא בשעת רדיפה לא. אלא אפילו אם בעטו לאחר רדיפה נמי מותר.
מאי טעמא? צעריה הוא דקא מדכר. וכשבעט בו לא נתכוין להטיל בו מום.
אמר רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, דאינו קדוש עד שיתקדש ביציאתו מהרחם.
אמר רבא: גדיא - באודניה. גדי אוזניו ארוכות ונראות בחוץ לפני שיצא כל הראש [ועדיין אינו כילוד], ויכול אז להטיל מום באזניו.
אימרא - בשפוותיה. טלה בשפתיו, שהן נראות תחלה. אבל אזניו קטנות הן ואינן נראות עד שיצא כל הראש.
איכא דאמרי: אימרא נמי באודניה. כי אימור דרך צדעיו נפק, שיצאו צדעיו של הטלה תחילה ובהם אזניו, ונמצא שהאזנים יצאו לפני הראש [25].
אמר רב פפא: אכל ולא מיחזי. אם יש לבכור מום בתוך פיו וכשאוכל אין המום נראה, אבל כשהוא פעי, צועק, מיחזי, לפי שפותח פיו הרבה, הוי מומא, וחשיב מום שבגלוי [26].
ומקשינן: מאי קא משמע לן? והא תנינא לה לקמן: החוטין החיצונות, החניכיים שהשיניים הקדמיות קבועות בהן, שנפגמו וחסר מהן קצת, ושנגממו, שנחתכו בסכין, ולא נחסרו אלא נוצר בהן כעין סדק - הוי מום הואיל והם גלויים לעין.
וכן הפנימיות, החניכיים שהשיניים הפנימיות הטוחנות קבועות בהן, שנעקרו לגמרי, הוי מום.
אבל הפנימיות שנפגמו ונגממו לא הוי מום כיון שאין הדבר נראה בהם ולא חשיב מום שבגלוי.
מאי טעמא הוי פנימיות מום כשנעקרו? לאו, משום דכי פעי מיחזי. שכשהוא צועק נראה ולכך הוי מומא, ומאי קא משמע לן רב פפא?
ומתרצינן: אמר רבא: רב פפא נמי טעמא דמתניתין דהתם מפרש: מאי טעמא נעקרו בפנימיות הוי מומא? משום דכי פעי מיחזי. [ומכל מקום נפגמו ונגממו לא נראה כלל].
מתניתין:
כל המומין הראויין לבא בידי אדם, שיתכן שאדם עשה מום זה. כגון: נסמית עינו. נקטעה ידו. נסדקה אזנו. [למעט מומין שלא שייך לעשותם. כגון בעל חמש רגלים, שבאלו לא מדברת המשנה], הרי רועי ישראל נאמנים לומר שהמומין נפלו מאליהן. אבל רועי כהנים אינן נאמנים, שהם חשודים לשקר בענין הזה [27].
רבי שמעון בן גמליאל אומר: נאמן הוא על של חבירו, ואין נאמן על של עצמו.
רבי מאיר אומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.
ובגמרא מפרש לפלוגתייהו.
גמרא:
רבי יוחנן ורבי אלעזר פליגי בפירושא דמתניתין.
חד אמר: הא דקתני במתניתין "רועי ישראל נאמנין" היינו רועי ישראל, ואז אפילו הבכור עומד בי כהנים שהם בעליו נאמנין הרועים, דלא חיישינן שמא מום זה נעשה על ידי אדם בכונה והרועה משקר לאמר שבא מאליו, כדי שרבו ישחטנו ויאכילנו ממנו, משום דללגימא מועטת לא חיישינן שישקר.
והא דקתני "רועי כהנים אינן נאמנין" היינו רועי שהם כהנים והבכור נמצא בי ישראל ולפיכך אין נאמניו משום דמימר אמר הרועה שהוא כהן: אטיל בו מום ובודאי הבעלים יתן לי את הבכור דכיון דקא טרחנא ביה, שאני עובד אצלו, לא שביק לדידי ויהיב לאחריני.
והוא הדין רועה כהן להעיד לכהן הבעלים, מסתבר דאינו נאמן משום דחיישינן לגומלין. דשמא הרועה סבור: אני אעיד לו היום שבכורו מותר, ולמחר כשאקבל בכור תם מישראל, אטיל בו מום, והוא יגמול לי בכך שיעיד שהמום נפל מאליו.
אלו דברי תנא קמא.
ואתא רבי שמעון בן גמליאל למימר: נאמן הוא הכהן להעיד על בכור של חבירו בין אם הוא רועה אצלו ובין אם לא.
ואינו נאמן על של עצמו, שרק על בכור של עצמו שקיבלו מהישראל הוא חשוד להטיל בו מום.
ואתא רבי מאיר למימר: החשוד על הדבר, היינו כהן שנחשד על הבכורות, לא דנו ולא מעידו שאף לאחר אינו נאמן להעיד [וכדעת תנא קמא].
וחד אמר בפירוש משנתינו: הא דקתני במתניתין "רועי ישראל נאמנין" הכי קאמר: רועי בהמות של ישראל והן כהנים, נאמנים.
הערות
[23] ובתוי"ט הקשה דעדיפא מזה היה לו לומר שאין איסור על הגוי להטיל מום].
[24] חזו"א סי' כד סה'.
[25] ובתוד"ה ד"ה איכא כתבו דהאי "אימור" הוי כמו ודאי. דמיירי שראינו שהאזנים יצאו לפני הראש והמחלוקת היא אם יש לחשוש בטלה, שמא יצא הראש לפני כן וחזר. ולאיכא דאמרי אין לחשוש לכך, והוי ודאי שהאזנים יצאו תחילה].
[26] ולקמן ל"ז, א יליף דלא חשיב מום אלא אם הוא בגלוי.
[27] ובגמ' יתבאר אי מיירי ברועים שהם בעצמם כהנים וישראלים, או שהבעלים הם כהנים וישראלים.
טימא טהרותיו לא קנסו בנו לעולם:
זקן. שלא היה בו מום ושערו מדולדל לפי שהיה אסור בגיזה:
פיגום. רומח:
(זכר של רחלים. היינו בכור):
כל שהוא לדעתו. לדעת הבעלים אסור ושלא לדעתו דלא ציוו בפירוש הבעלים לא לקסדור ולא לתינוקות משום הכי התירו. אבל כשצרם באזני בכורות אחרים והתינוקות נמי ולא מיחו בידם הבעלים היינו לדעתם משום הכי אסרו:
וצריכא. דקתני והתירו והתירו תרי זמני דאי אשמעינן עובד כוכבים קסדור משום הכי התירו. דלא קא אתי למסרך דלית ביה למיגזר משום מסרך מילתא דעובד כוכבים הוא ולא איכפת (ליה) [לן] באיסור משום הכי התירו:
אבל קטן דאתי למיסרך. דאי שרית השתא דילמא אתי למעבד כשהוא גדול אימא לא:
ואי אשמעינן קטן. מעשה דתינוקות משום הכי התירו דלא אתי לאיחלופי בגדול:
אבל עובד כוכבים קסדור דאתי לאיחלופי בגדול ישראל דמאן דחזא לעובד כוכבים גדול דהטיל מום וקסבר דישראל הוא ואתי לאיחלופי בגדול ישראל שמא יטיל מום אימא לא לישרו צריכא:
לא שנו דהתירו אלא דאמרי ליה לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום אבל אמר כו':
לאיתויי גרמא. שמניח בצק או דבילה באזנו:
לאיתויי מסיח לפי תומו דאפי' דאמר אא"כ נעשה בו מום קרי מסיח לפי תומו:
היה בכור. איל רודפו לנגחו ובעטו הנרדף כדי להבריחו ממנו ועשה בו מום הרי זה ישחט עליו דלא נתכוון לעשות בו מום:
צעריה הוא דמדכר. מה שנגחו ומחמת כן הוא בועטו ואינו מתכוין למום ולישרי קמ"ל דלא:
מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא כולו לאויר העולם. כי היכי דלא ליתו ביה לידי תקלה. אבל אחר שיצא כולו אסור. דהא קידשוהו כותלי רחם:
באודניה. לפי שהגדי אזניו גדולות ומוציאן חוץ לרחם קודם שאר אבריו ויכול להטיל בהן מום וכן אימרא מוציא שפתיו קודם:
אימר דרך צדעיו נפק. והוציא צדעיו ואזניו קודם שאר אבריו:
אי צרם שפתיו וכשהוא אכיל לא מיתחזא במומא וכשהוא פעי מיתחזי:
החוטין. השינים החיצונות שעומדות לפני הפה:
וכשנגממו. שנחתכו והעיקרין קיימין:
והפנימיות. שינים שנעקרו לגמרי הוי מום:
רועים ישראל נאמנין. לומר מעצמו נעשה מום זה ומום זה התירו חכם:
רועים כהנים אין נאמנין דחשודין הן להטיל מומין:
ר"י ור"א מפרשי מתנית' רועי ישראל בי כהנים רועי בהמות כהנים נאמנין לומר מום זה מעצמו היה והתירו חכם:
ללגימא לא חיישינן. כלומר דלא אמרינן דמשום הכי משתרי עילויה דבעו למיכל מיניה בי רביה כהן:
וה"ה כהן לכהן. כהן לכהן דאין נאמנין דחיישינן לגומלין דשמא זה מתכוין להתיר בכורו כדי שיחזור זה למחר ויעיד על בכורו של זה ויתירו:
ואתא רבן [שמעון בן] גמליאל למימר נאמן הוא על של חברו דלא חייש לגומלין:
וחד אמר רועי ישראל והן כהנים. כלומר רועין של ישראל ואותן רועין הוויין כהנים נאמנין:
מתני' היו תינוקות משחקים כו':
שם קמ"ל א"ד אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין אבל לאחר רדיפה לא אלא אפי' לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה דמדכר אמר רב יהודה כו' כ"ה ברא"ש ע"ש דכי פעי מחזי אמר ר' פפא רבא נמי כו' כצ"ל:
בפירש"י בד"ה ולא אתי כו' הבא לו ע"י כו' ובד"ה או שנגממו כו' חוטין הס"ד ואח"כ מ"ה פנימית כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה איכא דאמרי כו' עכשיו מיעוט אוזן כו' שמא אחרוהו וכתבוהו דפ' אד"מ ורבא דהכא ס"ל כרבה דפ' כו' הד"א קדוש א"כ הכא נמי כו' והא עולה עולה הוי כו' הוי נמי דלא כרב כו' רובו יכול להפקיע קדושת בכור אם לא כו' עכ"ל כצ"ל:
רש"י ד"ה גדיא. וקודם שיצא כל ראשו וכו'. ל"י מה שדייק לומר כל ראשו עיין לקמן בר"פ יש בכור בגמרא דמביא מתניתין דנדה דברוב ראשו הוי כילוד וכן לענין בכורה כדאמרי שם רשב"ל וריו"ח דפדחת פוטרת בכ"מ. וכן מבואר להדיא בר"פ כיצד מערימין הביאו התוספות כאן:
רש"י ד"ה פנימיות. שהשינים כו'. לקמן ר"פ מומין אלו מוכח דחוטין היינו למעלה בבהמה שאין שם שינים ע"ש בפרש"י ד"ה קלוט. ויותר קשה לשון הרע"ב על משנה זו והוא מפירוש הרמב"ם בשם וי"א ע"ש:
תד"ה גדיא. אבל באזניו לא דיש לו לחוש כו'. כצ"ל:
תד"ה א"ד אימרא נמי באודניה אימר דרך כו'. כצ"ל:
בא"ד כיון שרואה עכשיו מיעוט הראש אין לומר שמא יצא רוב ראשו וחזר כו'. כצ"ל ועמש"כ בתמורה (כד ב):
מתני' וקשרו זנבות בכורות. ע' ברא"ש פ"ז דב"מ סי' ז:
גמרא הוא דמדכר קמ"ל איכא דאמרי אמר ר"פ לא תימא בשעת רדיפה לא אלא אפי' לאחר רדיפה נמי מ"ט צערי׳ היא דמדכר אמר רב יהודא כו׳ כצ"ל וכ"ה באשר"י:
שם ללגימא לא חיישינן כו' כצ"ל:
ד"ה לא שמיה כו' לדידיה כו' כצ"ל:
רש״י ד"ה דאי אשמעינן נכרי דהטיל מום לבכור ראשון והתירו על ידו כו׳ כצ״ל וכ"ה בס"י:
ד"ה אימרא כו׳ ואזניו קצרות ואינו כו' כצ"ל:
ד"ה אכיל ולא כו' לא מיחזי אפ"ה הוי מום כו' כצ"ל:
ד"ה מאי טעמא כו׳ אפילו בנעקרה הס"ד וכצ"ל:
ד"ה ללגימא כו' עמו הס"ד ואח"כ ד"ה בי ישראל והא דקתני כו׳ כצ"ל:
בא"ד הטילו בו דמימר כו' הד"א:
תוס׳ ד"ה גדי באודני׳ כו' ואין לו לחוש שמא יצא רוב הראש ברישא קודם שיצא האוזן וחזר דמתוך כו' כצ"ל:
ד"ה איכא דאמרי כו' והאי אומר כמו ודאי כו׳ כצ"ל. פירוש דלא תימא היאך תלינן מספק לקולא מ"ה כתבו דהוי כמו ודאי דאמרינן חיישינן נמי לקולא כדאמרינן התם:
בא"ד כרבה דפרק כו' כצ״ל:
בא"ד כשלא יצא כלל וסוגי׳ כו'. ע' פירושו בתוס' דחולין (דס״ט ע"ב) ד"ה רבינא כו׳:
בא"ד אם לא נחלק כו' כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף ל"ה משנה, מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד וכו' ובא מעשה לפני חכמים והתירו. - מבואר דצורם אזן בכור על ידי נכרי מותר. - וזהו כוונת התוס' בחולין קט"ו ד"ה כל וז"ל וא"ת צורם אזן בכור ליתסר אפילו צרמו עכו"ם יעוי"ש. חזינן דפשיטא להו להתוס' דצרמו עכו"ם מותר. - וזהו ע"כ מהא דתנן הכא במשנה.- ולכאורה בצדק השיג הפר"ח ביו"ד סימן ס"ד על הרא"ם בפ' ראה שתמה על התוס' דמאן לימא לן שאם צרם אזן בבכור אפילו גוי מותר שישחט ויאכל על אותו מום, הרי רש"י חולק על זה שאמר בין שבא בעבירה בין שלא בעבירה כגון ע"י גוי או על ידי קטן מאחר שתיעבתי לך הוא אסור. - והקשה על זה הפר"ח דהרי משנה שלימה בפר' כל פסוה"מ דכל שצרם הגוי שלא לדעתו מותר, ודברי רש"י בחומש הוא עפ"י הספרי, אבל אנן קיי"ל כאחרים כמו"ש התוס' הכא. - וכל עיקר הוא מטעם קנסא. - ולא שייך כל שתיעבתי לך הוא כמו"ש התוס' בחולין שם מטעם דשרינהו רחמנא לבע"מ פסוה"מ שהם כצבי ואיל, והיינו אליבא דתנאי שהם אחרים עכת"ד יעוי"ש.
ב ונראה ליישב דברי הרא"ם שלא יהי' כטועה בדבר משנה. - והיינו דסבר הרא"ם דעשיית מעשה המום הוא מתועב. - והיינו בין שעשאו ישראל בין שעשה עכו"ם לדעתו של ישראל. - כי גם כשעשה עכו"ם לדעתו של ישראל הוא מעשה תיעוב לבזות קדשים, ומפרש המשנה דתנן הכא כל שהוא לדעתו אסור היינו מדאורייתא מפני שהוא מעשה תיעוב. - ואסור מדאורייתא.
ג אבל בלא"ה תקשה על הרא"ם דהנה תמה מנין להתוס' דצורם גוי מותר, וקשה והלא אפילו בצורם ישראל אזן בכור מבואר לעיל במשנה דרק משום קנס אסור עד שיפול בו מום אחר, ומכש"כ בשצורם גוי. - אבל ע"כ כוונת הרא"ם דכל המשניות האמורות דמותר הבכור גם כשעשה ישראל זהו לפי האמת דזה ליתא בכל שתיעבתי לך, והוא עפ"י סברת התוס' בתירוצם שכתבו דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל א"כ אינו דבר מתועב יעוי"ש, והביאור דסברי התוס' דלהני תנאי דלא סברי דצורם אזן בכור ישנו בכל שתיעבתי לך דהיינו תנאי דאחרים שם בספרי. - סברי דעשיית מום לא הוי בכלל תועבה יותר מהמום עצמו, וכיון דהמום אינו מתועב, לכן גם עשיית המום לא הוי בכלל התיעוב. - אמנם כוונת הרא"ם להקשות על התוס' לפום מה דסברי דהקושיא דמום הוא מתועב, וממילא עשיית המום הוא דבר מתועב, וא"כ הרי הוא בכלל כל שתיעבתי לך. - וא"כ גם כשעשה הגוי המום הרי הוא בכלל תיעוב, וראיה לזה דלמאן דדריש וסבר דצורם אזן בכור הרי הוא בכלל כל שתיעבתי לך, הנה גם בשעשה גוי המום ג"כ בכלל כל שתיעבתי לך וכמו שפירש"י בין שבא בעבירה בין שבא שלא בעבירה. (ברש"י שלפנינו זה ליתא), זהו כוונת הרא"ם לתמוה מנין להתוס' דעשיית מום ע"י גוי ליתא בכל שתיעבתי. - ומסתבר דאין עשיי' על ידי העבירה הוא התיעוב אלא עשיית המום הוא בתיעוב. - וממילא אין להקשות על הרא"ם מכל אלו המשניות והסוגיות משום דזה הוא לפי המסקנא לפום הני תנאי דלא דרשי כל תועבה על בע"מ, אבל למאן דדריש לא תאכל כל תועבה על עשיית המום בקדשים. - אין הבדל בין ישראל לגוי. - ומהתוס' משמע דאם עשה גוי מותר לכו"ע. - ועל זה תמהו התוס' מדוע לא הוי עשייתו דהגוי בכלל כל שתיעבתי. ותמה הרא"ם דבאמת אם שייך בזה תועבה, גם עשייתו של גוי הוא בכלל זה. - ולפלא על הפר"ח שעשה להרא"ם לטועה בדבר משנה.
א שם אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. - והנה כתבו התוס' דרב יהודה סבר כמ"ד בחולין ס"ט דלא קדש למפרע, אם לא שיש לומר דמכירה שאני. - וכתב במעדני יו"ט דבמכירה יש לטעות יותר שמא ימכור אחר יציאת רובו יעוי"ש, עוד אפשר לומר דשאני מום דעושה מעשה בגוף הבהמה ובזה מוציא מקדושה יותר קודם יציאת רובו. - אבל הרמב"ם פסק כרב יהודה וגם פוסק כמ"ד דלמפרע קדיש.
ב והנה על תירוץ התוס' כתב הרש"ק שדבריהם מגומגמים, ובשיט"מ כתב לחלק בין הטלת מום למכירה לעכו"ם, דבמקום שיש חסרון בגוף לא חל הקדש למפרע, יעוי"ש, ותמהני טובא דהרי מבואר להדיא בסוגיא דחולין שם דף ע' דגם במחתך לאברים אם האברים מונחים חתוכים לפנינו ג"כ חלה הקדושה למפרע לר"ה, וחתיכה לאברים אין לך מום וחסרון גדול מזה, וצע"ג.
ג אולם אפשר לומר דכוונתם דבאופן שאין חסרון בגוף הבכור דאז חלה למפרע קדושת בכור תם שהוא בקדושת קרבן ממש. בזה אמרינן דלמפרע הוא קדוש, אבל באופן שהוא עתה בעל חסרון ובעל מום. דאז אין לנו לעשותו לבכור תם עתה ולקרבן כיון שמום בו, ואם אמרינן דלמפרע הוא קדוש היינו שנעשה קדוש בלמפרע יותר מכמו שהוא עתה בעל מום, אלא אמרינן דלמפרע הוא קדוש קדושת קרבן בשעה שהטיל בו מום, נמצא דמחזקינן הקדושה בלמפרע יותר מכמו שהוא עתה זה לא אמרינן, אלא אם אמרינן דנעשה קדוש בלמפרע היינו רק בקדושת בכור בעל מום ולא יותר, והנה התם במחתך אברים דאף אם למפרע הוא קדוש היינו ג"כ קדושת בכור בע"מ, ונפק"מ לענין שטעון קבורה.
ד והנה בזה מתפרשא ג"כ הא דהביא השיט"מ בשם פ"ה דפריך אמאי לא פריך ממתניתין דבהמה המקשה מבכרת המקשה לילד מחתכין את הולד ואמאי לא אמר כשיצא רובו נמצא הטיל מום בבכור, ותירץ כיון דליתא שלם קמן על מה תחול ההקדש, ולא דמי למכר עכ"ל, יעוי"ש. וג"כ קשה הא מבואר בסוגיא דחל קדושה על האברים המחותכין כשמונחים לפנינו, אבל ע"כ כוונת פ"ה ג"כ דלענין איסור הטלת מום בעינן קדושת קרבן ממש, והוא בכור תם, ולא אמרינן דנעשה בכור תם למפרע, להיות גם איסור הטלת מום בקרבן בלמפרע, ולא דמי למכר כיון דהקרבן לפנינו בתמתו, ואין זה ענין לקדושת החתיכות שאינן רק בקדושת בכור בע"מ, וכמוש"נ.
ה אמנם התוס' בחולין שם לא סברי סברא זו דהקשו שם וז"ל ואמאי דמחתך נמי לא קשיא לי' היכי מטיל בו מום דאיכא לאוקמי שאינו ראוי להקרבה, א"נ במחתך קודם שיצא לאויר העולם, עכ"ל. מבואר דסברי דאם למפרע הוא קדוש חשבינן לקדושתו כמו שהיה קודם החיתוך לאברים, - וממילא נעשה למפרע איסור הטלת מום, והנה מה שתירצו דמיירי במחתך קודם שיצא לאויר העולם, זה סותר למה שהקשו מעיקרא דלר"ה אסור להטיל מום גם קודם שיצא לאויר העולם, ואפשר דכוונתם לזה שכתבו לעיל דיש לחלק בין מכירה להנך דלעיל.
ו והנה לקמן בעי רב עמרם לר"ש אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי וכו', וקשה לר"ה דסבר דקדוש למפרע פשיטא דלא מצי להפקיע מקדושת בכור, והתוס' בחולין כתבו דזה דלא כר"ה, יעוי"ש, וזה קשה גם לדברי השיט"מ דהרי יצא שלם בלא חסרון ובלא מום, ובזה שפיר הוי למפרע בקדושת בכור למ"ד למפרע הוא קדוש.
ז והנה גם על הרמב"ם תקשה דהא פסק בפר"ד מבכורות הט"ו כר"ה ומ"מ פסק בפר"ב מבכורות הי"ד דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, וע"כ דסבר כחילוקו של השיט"מ, וממילא אין מקום להספק דרב עמרם בשאמר על הבכור אשר ביציאת רובו יהיה עולה מטעם דכיון דלמפרע הוא קדוש פשיטא דעולה הוי, ובזה אתי שפיר מה שיש לדייק בדברי הרמב"ם שפסק בפר"ד מתמורה הי"ב דאם אמר על הבכור דביציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי"ז בכור ואינו עולה, ולא כתב הטעם המבואר בגמ' שהוא מטעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, והיינו דכיון דסבר למפרע הוא קדוש לא בעינן לטעם זה דבלא"ה אינו יכול להפקיע מקדושת בכור, וכסברת התוס' שכתבנו.
ח והנה לולא דמסתפינא מרבותינו נראה דכל עיקר דינא דר"ה דאמר למפרע קדוש, הביאור על מה שיצא בראשונה טרם יציאה דרוב נתקדשו אח"כ בלמפרע אבל אינו מקדש בלמפרע להיות קדוש אף בזמן קודם יציאה, ביאור הדברים דסבר ר"ה דהרחם מקדש כל קימעא וקימעא שיוצא דרך רחם אף קודם שיצא רובא, אבל בתנאי כשיצא רובו, ולהכי קדושת המיעוט שיצא בראשונה הקדושה בגדר מיתלא תלי וקיימא עד שיצא רוב והוא בגדר תנאי, ולאחר שנתקיים התנאי שיצא רוב חלה הקדושה על המיעוט שיצא מקודם בלמפרע, ובזה פליגי רבה ור"ה שם דרבה סבר דהיציאה דרובא עושה הקדושה וברגע זו חלה הקדושה על הבכור, ור"ה סבר דלאחר שיצא רובו נתקדש המיעוט גם על למפרע, היינו מזמן שיצאו לאויר העולם, אבל אינה חלה הקדושה למפרע היינו בהזמן שהיתה בבטן, ממילא שפיר מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, מטעם דעל שעה זו שהוא יציאה לא נתקדשה בלמפרע, ובסברא זו שפיר בעי רב עמרם אם אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה, גם אליבא דר"ה משום דעל זמן הזה דיציאה ממש לא שייך למפרע, וברגע זו היא שעת החלות הקדושה, והוצרך הש"ס לסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.
א שם, במשנה, כל המומין הראוין לבא בידי אדם, ופירש"י הא דנקט ראוין לבוא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראוין לבוא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה וכו' דהוי מום שאין אדם נחשד עליו עכ"ל, וקשה דזה פשיטא שאין זה שייך לנאמנות, ולחנם נקט התנא ראוין לבוא בידי אדם. - ונראה דגם בזה שייך נאמנות. - והיינו כגון שיש בהעדר בעל מום ביתר רגל וכדומה מה שהוא בתולדה, והוי ס"ד שיש לחוש לרמאות לאיחלופי. - לומר דהבעל מום הזה הוא הבכור. - על זה משמיע לנו התנא דלאיחלופי לא חיישינן, מטעם דלא חשידי על זה. - והטעם בזה משום דלפי"ז יהיה נשחט הבכור בלא מום והוי קדשים בחוץ שהוא איסור כרת. ואעפ"י שיש לחוש שיטעה לומר דהבכור הוא הנולד במום בתולדה ואח"כ יעשה מום בהבכור, וינצל מאיסור כרת. - אמנם לעשות שתי רמאות לא חשידי. - ולזה מדייק התנא ושנה כל המומין הראוין לבוא בידי אדם. -
ב שם, רועי כהנים. - מזה מוכח דבשכר מותר להשתמש בכהן, וזה ראיה לזה שכתבנו לעיל כ"ז. - וגם ליכא בזה משום כהן המסייע בבית הגרנות, מדקאמר מימר אמר כיון דקא טרחנא ביה לא שביק לדידי. - והיינו משום דמסייעי בשכר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו. לשלם אע''ג דלדידיה קנסו כדאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין (ב''ק ד:): שאינו ניכר. שהרי טהרות מונחות לפניו ואין היזק ניכר בהן: לא שמיה היזק. לחיוביה אפי' לדידיה מדאורייתא: מתני' ושערו מדולדל. לפי שלא היה נגזז מעולם: קסדור. ממונה: מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך: פיגום. רומח: והתירו. שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע''י מום שיעשה בו ישחט אלא א''כ נפל מאליו: כל שהוא לדעת. שלהטיל מום נתכוין להתירו: גמ' דאי אשמעינן עובד כוכבים. דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר אתי האי עובד כוכבים למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסירכיה דעובד כוכבים לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא: ולא אתי לאיחלופי בגדול. דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע''י תינוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף: לא שנו. דמותר הבכור ע''י העובד כוכבים: אלא דאמרו ליה. לקסדור אינו נשחט אלא א''כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד עובד כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום: נעשה. משמע ע''י אדם: ממילא הוא. שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין: גרמא. אם הניח בצק ודבילה ע''ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו: מסיח לפי תומו. שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע''י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום: מתני' היה בכור. איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום: ישחט עליו. ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין: גמ' צעריה. מה שרדפו: קודם שיצא לאויר העולם. דבכור אינו קדוש עד שתקדשו רחם: גדיא באודניה. גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד: אימרא בשיפתיה. ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואינן נראות עד שיצא כל ראשו: צדעיו. טונפל''ש: אכיל ולא מיחזי. אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מיחזי אפילו הכי כי פעי מיחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרי' בפירקין דלקמן (דף לז.) דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי: פעי. צועק ופותח פיו הרבה: חוטין החיצונות. ככי דשיני שקורין ינציב''ה החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהם מעט: או שנגממו. שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראו אותן חוטין: פנימיות. שהשיניים הגדולות קבועות בהן שקורין מיישיליר''ש: שנעקרו. לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה: מאי טעמא. הוי פנימיות מום אפילו בעיקרה: מתני' הראויין לבא ע''י אדם. שיש לומר אדם הטילו בו כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו: רועי ישראל נאמנין. לומר מאליהן נארעו לו: רועי כהנים אין נאמנין. דנחשדו בדבר ובגמרא מפרש מאי קרי רועי ישראל ומאי קרי רועי כהנים האי דנקט ראויין לבא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו: דרשב''ג ור''מ מפרש בגמ': גמ' חד אמר. מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין אפילו הן עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם: ללגימא לא חיישינן. דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו: והא דקתני רועי כהנים אין נאמנין. הכי קאמר רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו:
גדיא באודניה. כשרואה שמיעוט הראש בחוץ יכול להטיל מום באוזן ואין לו לחוש מרישא האוזן שמא יצא רוב הראש וחזר דמתוך שאזני הגדי גדולות דרך אזנים לצאת במיעוט הראש אימרא בשפוותיה אבל באזניה לא ויש לו לחוש שמא יצא רוב הראש וחזר: איכא דאמרי אימרא נמי באודניה [אימור] דרך צדעין נפק. כיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן אין לומר שמא יצא ראשו ורובו וחזר והא אימר כמו ודאי כמו חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דפרק השואל בשבת (דף קנא.) ודחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) ורבא דהכא ס''ל כרב חסדא דפ' בהמה המקשה (חולין סט:) דלרב הונא דאמר התם יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים ויצא שליש אחר קדוש ולא חלה המכירה כלל כיון דנפק לבסוף רובא דאיתגלי מילתא דלמפרע קדוש א''כ הכא נמי שיצא רוב אחרי כן איגלאי מילתא דהוה קדוש מעיקרא ונתחייב ממה שמטיל מום בבכור ואיכא לאוקמי הא דרב יהודה אליבא דרב הונא כשלא יצא כלל וסוגיא נמי דריש כיצד מערימין (תמורה כד:) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה ולא חזי להקרבה ופריך אי בזמן הזה מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזר דילמא נפיק רוב ראשו וקא שדי מומא קמ''ל ההיא נמי דלא כרב הונא דלדידיה במיעוט ראשו נמי איכא איסורא ולא ה''ל למינקט רוב ראשו ועוד התם דקאמר ליה רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא דקודם יציאת רובו יכול להפקיע קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה להנך: