דף לה - ב
ומבארינן טעמא: מימר אמר האי רועה לא שביק הבעלים צורבא מרבנן ויהיב לדידי. דסתם רועה עם הארץ הוא ואומר שרבו ודאי יתן את הבכור לכהן תלמיד חכם, ולא ירויח כלום בזה שיעיד עליו שהוא מותר, ולכן הוא נאמן.
והא דקתני "רועי כהנים אינן נאמנין" היינו רועי בהמות של כהנים והן ישראל, והרועים הם ישראל, אינן נאמנין. והטעם: דחיישינן ללגימא. שהוא רוצה שיאכילנו ממנו.
וכל שכן, רועה שהוא כהן להעיד לכהן הבעלים שהוא אינו נאמן מתרי טעמי. גם משום דחיישינן לגומלין, שיגמלו זה עם זה שכל אחד יעיד על של חברו. וגם משום דחיישינן ללגימא, שרוצה שיאכילנו ממנו.
ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר: נאמן הכהן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. ואפילו כהן לכהן נאמן. דלא חיישינן לא לגומלין ולא ללגימא, וכל שכן ישראל לכהן שיש רק חשש לגימא.
ואתא רבי מאיר למימר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. הלכך, כהנים דחשידי על הבכורות אין נאמנים לא לכהן ולא לישראל. ופליג אתרווייהו דלתנא קמא רק כהן לכהן אינו נאמן אבל כהן לישראל נאמן. ולרשב"ג אפילו כהן לכהן נאמן. ואילו לרבי מאיר הכהן אינו נאמן לא לכהן ולא לישראל.
ומקשינן: בשלמא למאן דאמר דתנא קמא סבר דרועי ישראל והן כהנים נאמנין. [והוא המאן דאמר השני]. היינו דאתא רבי מאיר למימר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ופליג על תנא קמא דלתנא קמא רועה כהן לישראל נאמן, ולרבי מאיר אינו נאמן.
אלא למאן דאמר בדעת התנא קמא דרועי כהנים בי ישראל אין נאמנין - מאי אתא רבי מאיר לאשמועינן? והא היינו תנא קמא! שברועים כהנים תרוויהו סבירא להו שאינם נאמנים לא לכהן ולא לישראל.
ומתרצינן: איכא בינייהו דרבי יהושע בן קפ וסאי.
דתניא: רבי יהושע בן קפוסאי אומר: בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו להתירו על ידי מום, ואפילו הם כהנים. ובלבד שיהיו מן השוק, ולא מביתו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריכין שנים מן השוק. אלא אפילו בנו, אפילו בתו. ואזיל לטעמיה דאמר כהן נאמן על של חבירו ואפילו הוא קרובו, ואינו נחשד אלא על של עצמו.
רבי אומר: אפילו עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו. אבל מן השוק מעיד אפילו עד אחד ופליג ארבי יהושע שמצריך דוקא שנים מן השוק. ובהא פליגי תנא קמא ורבי מאיר. תנא קמא אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי, דכהנים מן השוק נאמנים אפילו לבכורות של כהנים, דתנא קמא לא מיירי אלא בכהן שהוא רועה שיש בו חשש של גומלין אצל בעלים כהן, ואצל בעלים ישראל יש חשש שהוא סובר שיתן לו את הבכור. אבל כהן מן השוק נאמן בין לכהן בין לישראל. ורבי מאיר לית ליה דרבי יהושע, וסבירא ליה דהכהנים אינם נאמנים לעולם ואפילו כהנים שבשוק.
כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא: ספק בכור, שנולד בי ישראל, כגון שנולדו שני זכרים ביחד ולא ידעינן הי מנייהו הבכור, [והדין הוא שאחד נותן לכהן ואחד נאכל במומו לבעלים] צריכים שנים מן השוק להעיד עליו, ואין בני ביתו כשרים להעיד.
כמאן? כרבי יהושע בן קפוסאי. דכי היכי דסבירא ליה שבכור שהוא אצל כהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו, הוא הדין ספק בכור ביד ישראל, שהרי הוא בעליו.
רב נחמן אמר: ספק בכור ביד ישראל אפלו בעלים מעידין עליו! שישראל אינו חשוד לעולם על המומין.
דאי לא תימא הכי, אם כן מעשר בהמה לרבי מאיר דסבירא ליה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו - מי מעיד עליו? דהא מעשר בהמה נאכל לבעליו. והרי כל ישראל לגבי מעשר הם ככהנים לגבי בכור, שכל אחד יש לו בהמות ומעשרן, ומכיון שהוא חשוד לעצמו אינו מעיד על חבירו, אלא ודאי אין ישראל חשוד על המומין.
ותמהינן: מעשר ודאי מהימן! אפילו בעליו, כיון שיכול לעשות המום בהיתר, דאי בעי שדי מומא בכוליה עדרו קודם שיעשר אותם, כשעדיין אינם קדושים, הלכך אינו חשוד על הדבר. וליכא הוכחה ממעשר בהמה לספק בכור.
אלא הכי מדייק רב נחמן:
ספק בכור לרבי מאיר מי מעיד עליו? דאי בעלים חשודים עליו נמצאו כל ישראל חשודים על ספק בכור, אם יזדמן להם בעדרם, וכל החשוד על הדבר אינו נאמן לחבירו, ואם כן מי יעיד עליו.
וכי תימא, הכי נמי דלית ליה תקנתא לספק בכור אליבא דרבי מאיר.
ומי איכא למימר הכי? והתנן לעיל בפרק שני [י"ח, ב] שהיה רבי יוסי אומר: כל שחליפיו ביד כהן, כגון שיש ב' ספק בכורות, שאחד נשאר בידי הבעלים, וחליפיו, דהיינו השני, ניתן לכהן, הרי גם זה שנשאר בידי ישראל פטור מן המתנות של זרוע, לחיים וקיבה. ומבארינן התם טעמיה דרבי יוסי: "עשו את שאינו זוכה כזוכה". ונחשב כאילו הכהן זכה בשניהם ומכר אחד מהם לבעלים. וישראל הלוקח בהמה מכהן פטורה מן המתנות.
ורבי מאיר מחייב במתנות.
חזינן דלרבי מאיר ספק בכור בר אכילה הוא ואי אפשר לומר דאכן אין לו תקנה [28].
אלא שמע מינה: דספק בכור בעלים מעידין עליו.
מאי טעמא? כהנים הוא דחשידי אמומי! ישראל לא חשידי אמומי!
איתמר: רב נחמן אמר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאפילו בנו ובתו נאמנים להעיד.
רבא אמר: הלכה כרבי דאמר: אפילו עשרה והן בני ביתו אינן נאמנים.
ומקשינן: ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: אם היו בעלים של הבכור, דהיינו הכהן, עומדים עמנו בחוץ והבכור נכנס שלם בתוך ביתו, ויצא חבול, מעידין עליו בני ביתו שהיו בתוך הבית שהמום שנפל בו נעשה מאליו.
אלמא, דרבא סבר כרשב"ג דאפילו בני ביתו נאמנין. ואיך פסק רבא כרבי דאפילו עשרה והן בני ביתו אינם נאמנים?
ומתרצינן: לא תימא שהיו "בעליו" עומדים בחוץ. אלא אימא "כל בעליו" עומדים עמנו. שאף בניו ובני ביתו היו בחוץ, ומעיד עליו הרועה שהיה בבית.
ופרכינן: אי הכי, מאי למימרא?
ומתרצינן: מהו דתימא ניחוש לחשדא. ודלמא הרועה הטיל את המום.
קא משמע לן: דלא חשדינן ליה [29].
ומקשינן: אי הכי מאי למימרא?
ומתרצינן: מהו דתימא ניחוש לחשדא דלמא הבעלים גרמו למום על ידי שהניחו לו דבילה באוזנו. והכלב נשכו בפנים או שעשו בור בפנים, שיפול בו, ומום שנעשה על ידי גרמא אין שוחטין עליו. קא משמע לן דלא חיישינן.
והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל. ודוקא בנו ובתו נאמנים. אבל אשתו לא מהימנא.
מאי טעמא?
אשתו כגופו דמי! אמר ליה רב פפא לאביי: לרבי מאיר דאמר במשנתינו: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וקאמר רבי מאיר [לעיל ל', א] החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה. וכי כהנים, החשודים על הבכורות. הכי נמי דלא דייני דינא? דמדחשידי על הבכורות הוה להו חשודים על כל התורה. והחשוד על הדבר, אינו דן את האחרים באותו דבר. והכתיב: "ונגשו הכהנים בני לוי... ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע".
הערות
[28] הק' הגרי"ז הא אפשר לאוקמה במומין שאין צריכין להעיד עליהם כגון בעל חמש רגלים.
[29] ביאור נוסף ברש"י: אלא אימא שכך מעידים העדים שכל בעליו היו בחוץ ולא היה איש בבית ונכנס הבכור שלם ויצא חבול שודאי שהמום נפל מאליו.
דמימר אמר. רועה לא שביק צורבא מדרבנן בהו ויהיב ליה לבכור לדידי:
בשלמא למ"ד רועה ישראל והן כהנים נאמנין היינו דקא פליג ר' מאיר עליה:
אלא למ"ד רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין ואתא ר' מאיר נמי למימר דאין נאמנין ר' מאיר היינו ת"ק:
איכא בינייהו. בין ת"ק ור' מאיר דר' יהושע בן קפוסאי דאמר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שאותו מום הטיל חכם ואפי' הן כהנים אותן שנים ובלבד שלא יהו מבני ביתו. ת"ק דאמר רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין משום דמימר אמר כיון דטרחנא ביה וכו' אבל ב' כהנים מן השוק נאמנין להעיד דהא לא טרחו ביה. ואתא ר' מאיר למימר החשוד על הדבר. כלומר כהנים כיון דחשידי אמומין אפי' ב' מן השוק אי כהנים נינהו אין נאמנין:
ט"א איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי. דת"ק לית ליה דר' יהושע אלא ואפילו רועי ישראל בי כהנים נאמן דללגימא לא חיישינן. ואתא ר' מאיר למימר החשוד בדבר כלומר דחשידי אלגימא ואין נאמנין אלא שנים מן השוק:
ספק בכור בי ישראל. דלאחר שנולד בו מום מצי אכיל ליה ישראל וצריך ב' מן השוק להעיד עליו שהתירו חכם שמותר במומו:
מעשר בהמה לר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו נהי דבספק בכור כיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא חשידי עליה (כו') ישראל ונאמנין עליו ב' מן השוק אלא מעשר בהמה דשכיח והוא של ישראל שהוא אוכלו כיון דשלו הוא הוי חשוד עליו וכל ישראל חשודין עליו שיש לכל אחד בהמות ויש להן מעשרות:
לא דמי דבמעשר ודאי מהימן אפי' בעליו כיון דאיבעי שדי מומא בכוליה עדריה ומגו דלא עבד הכי מהימן:
אלא ספק בכור לר' מאיר. אם בעליו אין מעיד עליו מי מעיד עליו א"ת שנים מן השוק הוי חשידי אספק בכור שלהן והאיך מעידין על זה:
וכי תימא הכי נמי דלית ליה תקנתא. דלא מצי הוי חולין דליכא דמהימן לאסהודי עליה:
והתנן. ור' מאיר מחייב במתנות כשהוא נאכל לישראל במומם מכלל דחולין ודאין הן אלא ש"מ דאית ליה תקנתא:
בעליו מעידין עליו משום דישראל לא חשידי אמומי:
הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. דאמר אפי' בנו אפי' בתו:
בעליו של בכור עמנו עומד ונכנס הבכור שלם בתוך ביתו ויצא חבול מעידין עליו בני ביתו שמעצמו היה ונאמנים לומר חכם התירו. אלמא דבני ביתו נאמנין:
אימא כל בעליו עמנו דאפי' ב"ב עמנו דקים לן דאינהו לא הטילו מעידין עליו ב"ב ונאמנין לומר מום זה התיר חכם:
אי הכי. כיון דכל בעליו עמנו והוי צריכא למימר דמעידין:
מהו דתימא ניחוש לחשדא. דדילמא הנהו בני ביתיה עבדו להו גרמא מעיקרא ע"י בצק או דבילה או הטילו לו מאכל בין קוצים ולא ליהמנינהו קמ"ל כיון דעמנו היה כל בעליו מעידין עליו ב"ב:
גמרא ישראל אינן נאמנין ללגימא וכ"ש כהן לכהן דחיישינן לגומלין כו' כצ"ל:
בפירש"י בד"ה על של כו' ישראל הס"ד ובד"ה צריך שנים כו' אבכורות דכהנים ולא כו' ובד"ה ספק בכור כו' וירעה ועד שיומם כו' ובד"ה מעשה לר"מ מי מעיד כו' ובד"ה לית ליה תקנתא לר"מ הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה מימר אמר כו' מקני מידעם התם איירי במכירי כו' ובד"ה וכי תימא כו' ודאי אמרתי וחוזר אני כו' ובד"ה אלא לאו כו' כדפירשה דחלקנו בין חבר כו' ואמר רב חסדא כו' ובד"ה כהני כו' לא פריך מידי אבל לאביי התם כו' כצ"ל:
גמרא בשלמא למ"ד רועי ישראל והן כהנים כו'. כצ"ל:
תד"ה מימר. והא דאמר כו'. דלר"ט אקנויי כו'. כצ"ל:
תד"ה כהני. לרבא כו'. קשה דהא לרבא נמי הכא כיון דחשיד להטיל מום כדי לאכלו הוי כמו אוכל נבלות לתאבון וי"ל:
רש"י ד"ה על של חבירו וכו' אלא על הבכור של עצמו כצ"ל:
שם ד"ה לא דנו וכו' והרועים של כהנים כצ"ל:
גמרא כהן לכהן דלא דחיישינן כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה לא דנו כו' תנא קמא הס"ד ושייך ע״כ למע"ל:
ד"ה מעשר לר"מ מי מעיד כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד"ה מימר אמר כו' והא דאמר לעיל כו' כצ״ל:
בא"ד דאיתא ליה פסידא לא מקנה ליה כו' כצ"ל:
ד"ה א״ב כו' כל היכא דחשוד אפילו כו' כצ"ל:
ד"ה אלא לאו ש"מ כו' אי נמי יאמר ר"ח כו'. לפ״ז יש לדקדק דילמא ר״מ גופא נמי הכי ס"ל דחלקנו או אינו מחמיר בספק בכור והיכא דייק לר"מ דבעלים מעידי׳ וצ"ע:
ד"ה כהני ה"נ כו' לרבא דאמר כו׳. פירוש רבא אמר התם אליבא דר״מ:
בא"ד לכל דין שבעולם כו' כצ"ל:
בא"ד יכול להקשות לר״מ מטעם כו'. ואפשר ליישב דמשביעית לא יכול להקשות לר"מ משום דגבי שביעית מרובה היתירא כמו שפרש"י התם (דכ״ו ע"א) ד"ה נמשלו כהנים כו' ומודה ר"מ דמ"ה לא נחשדו לכל התורה כולה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תו' ד״ה א״ב כו׳ כדאמר בסמוך ספק בכור כו׳ עכ"ל. הא דלא מוכח מהך גופיה דכיון דלרבנן צריך דוקא שנים ע"כ ר"מ דפליג עלי׳ ס"ל דאפי׳ שנים לא מהני י"ל דאיכא למימר הא דאמר בגמר׳ א"ב דר׳ יהושע בן קופסאי ה"פ דר"מ ס"ל כר"י דאמר צריך דוקא שנים מן השוק ולכך ס"ל החשוד על הדבר לא מעידו אלא א"כ שנים ות"ק סובר דוקא רועה אבל איש אחר אפי׳ כהן ואפי׳ אחד נאמן דלא ס"ל כריב״ק ולכך הוכיחו דע"כ לר"מ אפי׳ שנים לא מהימנא ואם כן ע"כ ת"ק סובר כריב״ק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ג שם כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו וכו' ר"נ אמר בעלים מעידין עליו וכו' אלא ש"מ בעלים מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי, ישראל לא חשידי אמומי יעוי"ש. והנה לפ"ז בכור שנולד בי ישראל נאמן אמומי לומר שנפל בו מום. - ואיכא למימר דיש לו נאמנות מטעם דלגבי בכור הרי הוא כאיש אחר כיון דמחויב ליתן הבכור לכהן, ואין אדם חוטא ולא לו. - ואעפ"י שיש לומר דהטיל בו מום בכדי להנצל מן הטורח. - אבל הלא יכול ליתן לכהן בעודו תם. - וא"כ אין לו נגיעה ונאמן.
ד אבל יש לעיין היאך הדין בישראל שירש בכור מאבי אמו כהן אם נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו. - והנה יש לדייק מהא דאמר רב חסדא ספק בכור שנולד בי ישראל. - ובאופן זה הבכור נשאר בי ישראל. - ועל זה מסיק הש"ס דהישראל הבעלים נאמנים. - א"כ חזינן דגם באופן שהבכור לעצמו ג"כ הבעלים נאמנים מטעם דלא חשידי אמומי. - אבל אכתי יש לומר דשאני ספק מודאי. - ואולי אפשר דדוקא בספק בכור יש להם נאמנות, אבל אכתי בודאי בכור באופן שהוא לעצמו, אפשר דאין להם נאמנות. אבל מסתברא דכשם שנאמן בספק כך הוא נאמן בודאי. וכן משמע לשון המחבר ביו"ד סימן שי"ד ס"י וז"ל ישראל לא נחשדו על הבכורות אפילו שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו יעוי"ש. - והנה מדכתב ברישא ישראל לא נחשדו משמע דגם בודאי בכור. - אבל לכאורה תמוה מהא דמסיים כגון ספק בכור. - וע"כ הכוונה דיותר יש לחשוד בספק מבודאי. - וכיון דלא חשידי אספק, כש"כ דלא חשידי על ודאי.
ה והנה הרמב"ם בפר"ה מבכורות ה"ז כתב וז"ל לא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן הישראל לומר זה ספק בכור הוא ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו עכ"ל, חזינן דמפרש הא דספק בכור היינו שהבעלים נאמנים לומר שהוא ספק. - אבל לא כתב הרמב"ם בדבר הנאמנות של ישראל בדבר המום בעצמו. - וזה לא מצינו בסוגיא בדבר הנאמנות על ספק בכור. - דהרי בסוגיא מבואר דנאמן על המום, והרמב"ם כתב דנאמן שהוא ספק בכור, ועל דבר הנאמנות של המום לא כתב רבינו מאומה. - ומרן הכס"מ ציין מקור להרמב"ם לסוגיא זו. - ותמוה טובא, ומצאתי בריט"א שעמד בזה.
ו ונראה לפי מה דתניא בתוספתא דבכורות פר"ג אין רואין את הבכורות לישראל ואם אמר לו כהן שלחני אצלך, או שירש אבי אמו כהן רואין יעוי"ש, מבואר דבירש אבי אמו כהן בכור ודאי רואין את המום. - ומבואר דנאמן על המומין בבכור שהוא לעצמו, הרי חזינן דישראל לא חשיד אמומי. - ולכאורה אמאי לא מביא הש"ס ראיה דבעלים נאמנים מתוספתא זו, ואין לומר דכוונת התנא באופן שיש אחר שמעיד על המום שנפל מעצמו, מדלא שנה התנא דבעינן שיעיד עליו אחר. - ועוד מדתנא ברישא שאין רואין מומין לישראל. - והיינו דחשדינן לי', דלמא לא יתן אח"כ להכהן, וכמו שאמר רב יהודה לקמן בסוגיא. - ומדוע לא שנה התנא בסיפא דאינו נאמן אא"כ יש אחר המעיד עליו. - וע"כ מוכח דבעלים נאמנים על של עצמן. - וא"כ מדוע לא הביא הש"ס תוספתא זו. - וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דשאני בספק בכור, כאשר יבואר, והוא דאם יש לחשוד דאין לו נאמנות לומר שהוא ספק בכור, ממילא הוי חשוד לאותו דבר, ואין להאמינו גם על המומים שנפל מעצמו. וזה שאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו. - ומפרש הרמב"ם והיינו דצריך שנים להעיד עליו שהוא ספק, ואין הבעלים נאמנים. - וממילא אינם נאמנים גם על המום. - ור"ג דאמר בעלים מעידין עליו היינו שיש להבעלים נאמנות שהוא ספק בכור. וממילא לא הוי הבעלים חשודים לאותו דבר, וממילא נאמנים גם על המום. -
ז וממילא כשפריך הש"ס אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד. - והיינו אם הוא בידיעה ספק בכור מי מעיד על המום כיון דהכהן אינו נאמן. - ובזה אין להביא ראיה מהתוספתא דבעלים מעידין דשאני ודאי בכור דחמיר להו לאינשי. - משא"כ ספק, ובזה מוכיח הש"ס מהא דחליפין ביד כהן דע"כ הבעלים נאמנים גם בספק.
ח והנה הרמב"ם לא חש לכתוב דהבעלים נאמנים על המום. - משום דזה מבואר במה שכתב בפר"ג ה"ג שכתב וז"ל אין רואין את הבכור לישראל עד שיהיה כהן עמו שמא יאמר לו המומחה מום הוא ומותר לשחוט עליו וילך וישחטנו לעצמו ולא יתננו לכהן יעוי"ש, מבואר דעל עצם המום יש לו נאמנות. - ורק כתב שלא נחשדו ישראל על הבכורות לפיכך נאמן לומר זה ספק בכור הוא. - וממילא נשמע מזה דלא הוו הבעלים חשודים לאותו דבר. - וזה מבואר בסוגיא. - וכמו שכתבנו.
ט והנה במה שמסיים הרמב"ם שם ורואין לו מומו ואוכל אותו במומו. - אין זה מבואר בסוגיא. - אבל המקור לזה בתוספתא שכתבנו לעיל והיינו דכיון דאין רואין מומין לישראל אא"כ כהן עמו. - אבל בבכור שירש מאבי אמו כהן מבואר בתוספתא שם דרואין אעפ"י שאין עמו כהן, וזהו כיון שאין צריך ליתן לכהן. - אבל לא מטעם חשדא דמומין רק משום חשדא דגזל שמא לא יתן לכהן, וזה ליתא באופן שהבכור מגיע לעצמו, וא"כ הוא הדין בספק בכור שג"כ לעצמו דרואין לו מומו היינו בלא כהן עמו. -
י שם דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי מומא וכו'. - מזה יש לדייק דגם חשוד נאמן במגו משום דמה לו לשקר אם הי' בידו לעשות באופן אחר, ואפילו במגו דלמפרע כמו הכא דהוי האי מגו בלמפרע, - ואעפ"י דלא מהני מגו למפרע בעלמא אמנם שאני באופן דהי' בידו, עי' ש"ך חו"מ סימן נ"ו, ולא הוי מגו במקום עדים משום דלא הוי רק חששא בהא דחשוד, כמבואר לקמן, ועוד נראה דמגו דבידו מהני גם במקום עדים כמבואר אצלנו במקו"א.
יא שם כהנים הכי נמי דלא דייני דינא והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. - לכאורה יש לומר דשאני מומחין. - אבל זה נכלל בזה שכתבו התוס' לעיל בד"ה וכי תימא. - מזה מוכח דלא קיי"ל כן, וכמו שאיתא לקמן במסקנא, וזהו דגם החברים חשודים. -
יב תוס' ד"ה כהני, כשרים לכל זמן יעוי"ש, כוונתם דלא תימא דאז היו כשרים, להכי כתבו התוס' דמשמע דלכל זמן, והצ"ק מוחק זה. - אבל נראה כוונתם כן.
יג שם, בתוס' ועוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשרים על כל קרבנות כולם יעוי"ש. - מזה משמע דסברי התוס' דגם בזמן הבית היו הכהנים חשודים. - ובריט"א עמד על המחקר בזה יעוי"ש. - ולפלא שלא מדייק מדברי התוס' דמבואר דסברי דגם בזמן הבית היו הכהנים חשודים. - ולקמן יבואר עוד בזה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דמימר אמר לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא: וה''ה כהן לכהן. כלומר ומסברא נפקא לן דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: על של חבירו. בין רבו בין אחר דלא נחשדו כהנים אלא על הבכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל: החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות: לא דנו ולא מעידו. ולקמיה פריך ר''מ היינו ת''ק: וחד אמר. מתניתין דקתני רועי ישראל נאמנין ה''ק רועי בהמות ישראל אע''פ שהן כהנים הרועין נאמנין דמה לו לשקר: מימר אמר לא שביק. האי ישראל כהן צורבא מרבנן ויהיב לי לדידי דסתם רועה עם הארץ הוא: רועי כהנים. רועי בהמות של כהנים אע''פ שהרועים ישראל אין נאמנין להעיד על בכורו של רבו כהן דחיישי' ללגימא וכ''ש רועי כהן ובהמות של רבן כהן אין נאמנין דחיישינן לגומלין וללגימא: על של חבירו. אכהן לכהן קאי וקאמר דנאמן הכהן הרועה על של רבו דלא חיישי' לא לגומלין ולא ללגימא: החשוד על הדבר. כהנים חשודים על הבכורות: לא דנו ולא מעידו. ופליג אדר' שמעון דשרי אפי' כהן לכהן ופליג אדתנא קמא דאמר רועי בהמות ישראל ואפילו הן כהנים נאמנין והרועים כהנים אין נאמנין: היינו ת''ק. דהאמר ת''ק נמי דכהן אינו נאמן: איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי: צריך שנים מן השוק. שנים כל שהן ואפילו כהנים אבל כהנים שבביתו לא ת''ק אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי דקאמר ת''ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים כדפרישית טעמא אין נאמנין אבל כהנים דעלמא נאמנין ואפילו אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור ור''מ לית ליה דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפי' הבכור ביד ישראל: ואפי' בנו ובתו. ר''ש לטעמיה דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו היינו נמי חבירו דאין כהן נחשד אלא על של עצמו: אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין. אבל מן השוק עד אחד נאמן דלר' יהושע צריך שנים מן השוק: ספק בכור דשל ישראל הוא. כגון רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאמרי' בפ''ב (לעיל יז.) אחד לו ואחד לכהן ואת שלו הוי ספק שמא יצא ראשון וירעה עד שיומם ואוכלו ישראל: צריך שנים מן השוק להעיד עליו. שלא הוטל בו מום בכוונה: כר יהושע. דכי היכי דבכור בי כהנים בעי שנים מן השוק להעיד עליו ה''נ ספק בכור ביד ישראל: ר''נ אמר ספק בכור ביד ישראל אפילו בעליו ישראל נאמן. דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל ואפילו על ספק בכור שנאכל להם: דאי לא תימא הכי. אלא בעלים חשודים עליו אם כן הוי ישראל חשוד על המומין: מעשר לר''מ. מי מעיד על מומו הא א''ר מאיר החשוד על הדבר לעצמו אינו מעיד לאחרים כדחזינן ר''מ פוסל אפילו כהנים דשוק: מעשר. בתמיה הא ודאי מהימן אפילו בעליו דהא אי בעי הוי שדי ביה מומא בהיתר בכוליה עדריה קודם שיעשר דאכתי לא קדשא חד מינייהו: אלא הכי פריך. ספק בכור לר''מ אי בעלים חשודים עליה נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ''ש כהנים דהא אי הוה נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם דכהנים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה בפרק שני (לעיל יג.) וא''כ מי מעיד עליו: לית ליה תקנתא. לר' מאיר: שחליפיו ביד כהן. כגון האי ספק בכור שהכהן נטל (את אחיו) פטור ישראל מן המתנות דזרוע ולחיים וקיבה דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאמרן בפרק שני (שם יח.) ור''מ מחייב ומדמחייב ליה רבי מאיר במתנות מכלל דבר אכילה הוא: הלכה כר''ש. דאפילו בנו ובתו: כהן בעליו. של בכור עמנו עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין עליו אותם שבבית שמאליו נפל בו אלמא אין נחשד אלא כהן בעל הבית שהבכור שלו כר''ש: אימא כל בעליו. בניו ובני ביתו עומדין עמנו בחוץ ומעיד עליו רועה שהיה בבית: פשיטא. הואיל וכל בעליו עמנו מי יטילנו כו': מהו דתימא ניחוש לחשדא. דרועה גופיה הטילו בו ל''א אימא כל בעלים עמנו כלומר אי אמרי סהדי כל בעליו של בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין כלומר עדותן עדות ושרי הואיל ולא היה איש בבית. ניחוש לחשדא שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האזן אי נמי עשו לו גומא ונפל שם:
מימר אמר לא שביק צורבא מדרבנן ויהיב לדידי. והא דאמר לעיל בסוף פרק ב' (דף יח:) בחצר בעל הבית ורועה כהן דלר''ט אקנויי מקני ליה מקום בחצירו ואפילו ר''ע לא פליג אלא משום דאית [ליה] פסידא לא מקנה [ליה] מידעם התם איירי במכירי כהונה או שאוהבו ורגיל ליתן לו: איכא בינייהו דרבי יהושע בן קפוסאי. דת''ק סבר כוותיה דדווקא רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אינם נאמנים כדאמר טעמא אבל שני כהנים מן השוק נאמנים ולר''מ אפי' שנים מן השוק אין נאמנין דלית ליה כרבי יהושע בן קפוסאי דקסבר ר''מ החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ושנים מן השוק דקאמר ר' יהושע בן קפוסאי בכהנים איירי דישראל אפילו חד מהימן ולר''מ כל היכא דאסור אפי' שנים אין נאמנין כדאמר בסמוך ספק בכור לר''מ מי מעיד עליו: וכי תימא דלית להו תקנתא כו'. הוה מצי למימר דחלקנו בין חבר לעם הארץ כר' יהושע דלקמן וכן בסמוך דפריך כהני ה''נ דלא דייני דינא א''נ ר' יהושע עצמו חוזר בו דקא''ל לר''ג היאך החי יכול להכחיש את החי ופירש שם בקונט' שרוצה לומר ודאי אמרתי וחוזר אני בו ומיהו מסתברא דמשום כבוד דר''ג הוא דקאמר הכי כי ההיא דתפלת ערבית (ברכות דף כז:) שאמר כמו כן אע''פ שלא היה חוזר בו מה שאמר תחלה רשות דהכי פסק רב התם הלכה כדברי האומר רשות: אלא לאו ש''מ בעלים מעידין עליו. תימה ורב חסדא דבעי לעיל שנים מן השוק בספק בכור בי ישראל תקשי ליה לר''מ מי מעיד עליו כיון דישראל נמי חשידי וי''ל דהוה משני כדפרישית דחלקנו בין חבר לע''ה א''נ יאמר רב חסדא ספק בכור לא יחמיר ר''מ שלא יהו שנים מן השוק נאמנים: ניחוש לחשדא. שיחשדו שמא נשאר אחד מן הבית: כהני הכי נמי דלא דייני דינא. לרבא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כז.) אוכל נבילות להכעיס שהוא רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות לא פריך מידי אבל לאביי התם פריך שפיר ועוד יש לפרש לרבא דמשמע ליה שיש לכהנים להיות כשרים לכל (זמן) דין שבעולם ולכל הוראה כדכתיב (דברים כא) כל ריב וכל נגע ועוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשרים על כל קרבנות כולם ועוד בלא בכור נמי יכול להקשות לרבי מאיר מטעם דנחשדו כהנים על השביעית כדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו.):