דף קלט - א
והוינן בה: היכי דמי, אי דגמר דיניה, אם נגמר דינו של עוף זה לההרג, הא בר קטלא הוא, והיאך נמלט!? [1] אלא' על כרחך מדובר באופן דלא גמר דיניה, ובעי לאתויי לבי דינא, כדי לקיומי ביה [2] "ובערת הרע מקרבך". [3] והוינן בה: הני מוקדשין, היכי דמי?
אילימא דהוי ליה להאי גברא קן בתוך ביתו, ואקדשיה, מי מיחייב בשלוח הקן ואפילו כשהוא חולין בכהאי גוונא? והא כתיב "כי יקרא קן ציפור", פרט למזומן. והאי מזומן בתוך ביתו הוא!3א אלא, שמא תאמר שמדובר באופן דחזא קן בעלמא, במקום שאינו קנוי לו [4], ואקדשיה. ומי קדוש בכהאי גוונא? והא "איש כי יקדיש את ביתו קדש" אמר רחמנא. ודרשינן: מה "ביתו", הוא דבר שברשותו. אף כל דבר שמקדיש אדם, אינו יכול להקדישו אלא אם הוא ברשותו. והרי קן זה לא ברשותו הוא?!
אלא שמא תאמר, שמדובר באופן דאגבהינהו קודם לאפרוחים ואקדשינהו, והדר הדרינהו לקן, שפטור אז משילוח משום שהאפרוחים הקדש הם.
הרי בכי האי גוונא, אפילו בחולין לא מיחייב?!
דתנן: נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן, פטור מלשלח. כי היות שזכה בהן, הוי מזומן.
ואלא שמא תאמר, שמדובר באופן דאגבהה לאם [5] קודם, ואקדשה. והדרה לקן.
הא מעיקרא, כשמצאן, [6] איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה, ולא נפטר מהחיוב על ידי שהקדישה?!
והראיה שחלות הקדש על חפץ אינה מפקיעה ממנו מצוה שכבר התחייב בה, דתניא: רבי יוחנן בן יוסף אומר: הקדיש חיה, ואחר כך שחטה, פטור מלכסות את הדם. כי דם חית הקדש אינה חייב בכיסוי [כדאמרינן לעיל פג ב, דהוי שחיטה שאינה ראויה, שהרי אסורה בהנאה]. אבל אם שחטה קודם, ואחר כך הקדישה, חייב לכסות, שהרי כבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש [7]. וכיון שכבר התחייב על האם בשילוח, ואינו נפטר ממנו בהקדשה, שבה הקושיא באיזה אופן מדובר במשנתנו.
רב אמר: במקדיש פירות [גוזלות] שובכו לצורך מזבח, לעולת נדבה. ואחר כך, כשגדלו אותן גוזלות, מרדו, ויצאו וקננו במקום אחר. שמעתה לאו מזומן הן. ובחולין בכהאי גוונא הוי מיחייב בשילוח, אבל משום דמוקדשין נינהו, פטור.
ושמואל אמר: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ומרדה, וקננה במקום אחר, עסקינן.
ודנה הגמרא: בשלמא שמואל לא אמר כרב, משום דקא מוקים לה איהו אפילו בקדשי בדק הבית, ובא לחדש שאפילו קדושת דמים פוטרת משילוח משום ש"אתה מצווה להביאו לידי גזבר" [8].
אלא רב, מאי טעמא לא אמר כשמואל?
אמר לך רב: דווקא קפטרי משלוח הקן בכגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו, דכיון דקדשי בקדושת הגוף, לא פקעה קדושתייהו מינייהו אף על פי שמרדו. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו קדושת מזבח הוא, דהא קדושת דמים בעלמא הוא, כיון שמרדה, פקעה קדושתייהו, וחייבת בשילוח [9]. ושמואל אמר: לא פקעה קדושתייהו, דכל היכא דאיתיה להאי תרנגולת, בבי גזא [בבית הגנזים] דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".
וכן אמר רב יוחנן: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה מיירי מתניתין.
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: וכיון שמרדה, הא פקעה ליה קדושתה?!
אמר ליה: כל היכא דאיתא, בבי גזא דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".
ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דרבי שמעון בן לקיש אדרבי שמעון בן לקיש.
דאיתמר: אם אמר אדם: מנה זה המונח לפני יהא לבדק הבית, ונגנבו המעות או נאבדו -
רבי יוחנן אמר: חייב המקדיש באחריותן עד שיבואו לידי גזבר, ולכן, אם נגנבו קודם שבאו ליד גזבר, חייב.
וריש לקיש אמר: כל היכא דאיתיה, כל מקום שבו נמצאות המעות משעה שחל הקדשו, נחשב הדבר כאילו בבי גזא בבית גנזיו דרחמנא, איתיה. דכתיב "לה' הארץ ומלואה", ובכל מקום שנמצא רכוש הקדש הרי הוא כמצוי ברשות הקדש שהיא הרשות של ממון גבוה.
ולהכי פטור, שהרי ברשות הקדש הן, וקיים כבר נדרו [10].
קשיא דריש לקיש אדריש לקיש, דהא לעיל לא סבר לה להך סברא דכל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתה, וקשיא נמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאמר לעיל להך סברא, והכא לא סבר לה?!
בשלמא דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא. דאיכא למימר, הא דקים ליה כיון שמרדה פקעה לה קדושתה, מקמי דשמעיה מרבי יוחנן רביה להאי ילפותא ד"לה' הארץ ומלואה". ואילו הא דאמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא, לבתר דשמעיה מרבי יוחנן רביה אמרה, דהדר ביה.
אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, קשיא?!
ואמרינן: דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, נמי לא קשיא.
הא דאמר, מה שאמר חייב באחריותן, מיירי באומר "הרי עלי מנה להקדש", כי אז, אף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הרי לא קיים נדרו, שהרי לא הביאו ליד הקדש. והא דאין חייב באחריותן, בדאמר "הרי זו" [11]. ותמהינן: מכלל, דרבי שמעון בן לקיש סבר, אף על גב דאמר "הרי עלי", לא מחייב אם נגנבו או אבדו?!
והתניא: איזהו נדר ואיזו היא נדבה? נדר זהו האומר "הרי זו עולה". ומה בין נדר לנדבה? נדר אם מתה או נגנבה או שאבדה, חייב באחריותה, מה שאין כן נדבה, אם מתה או נגנבה או שאבדה, אינו חייב באח ריו תה.
ומוכח דלא דמי האומר "הרי עלי" לאומר "הרי זו"?!
אמר לך ריש לקיש: הני מילי דהאומר "הרי עלי" מיחייב באחריותן, בקדשי מזבח, דהא נדר להביאו לעזרה לקרבן [12], ואף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הוא מחוסר הקרבה.
אבל קדשי בדק הבית, דלאו מחוסר הקרבה, אף על גב דאמר "הרי עלי" - לא מחייב! דבהפרשתו קיים נדרו.
ומקשינן: ומי שאני קדשי בדק הבית מקדשי מזבח?!
והתנן: האומר "שור זה עולה", או שאמר "בית זה קרבן" [לבדק הבית קאמר, שאף בדק הבית נקרא קרבן, כדכתיב "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו'"], אם מת השור או שנפל הבית, אינו חייב באחריותן.
אבל, אם אמר "שור זה עלי עולה", או שאמר "בית זה עלי קרבן", מת השור, ו [או] נפל הבית, חייב לשלם.
והכא הרי מדובר בקדשי בדק הבית, וחזינן, דאף בהא, אם אמר "הרי עלי" - מיחייב!
ומתרצינן: הני מילי היכא דאינן קיימין, כגון התם דמת השור ונפל הבית, התם דווקא חייב לשלם, דליכא למימר "כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה", דהא ליתנהו בשום דוכתא. אבל היכא דאיתנהו, כגון הכא דנגנבו או אבדו, כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומל ואה.
אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב דאמר "ערכי עלי", לא מיחייב באחריותן של המעות אם נגנבו או אבדו.
מאי טעמא?
משום דלא מיתמר ליה [שאין יכול לאמרו בלשון "הרי זה"] בלא לשון "עלי". כי היכי לימא?
לימא "ערכי" בלא "עלי"? ערכי - אמאן!? על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!
לימא "ערך פלוני"? אמאן!? על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!
מתקיף לה רבא: ומאי קושיא? לימא "הריני בערכי", או "הריני בערך פלוני", וחייב לשלם גם אם לא אמר "עלי"!? [13] ועוד, הא תניא: רבי נתן אומר: כתיב במי שפודה שדה מקנה מן ההקדש, "ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'". והיה יכול הכתוב לומר "ונתן אותו" או "ונתנו".
אם כן, "הערכך", מה תלמוד לומר?
משמע דקאי קרא אערכין. והיינו, לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין, ודינם הוא שאם נגנבו אותן מעות או שאבדו, אינן חייבין באחריותן [דהא לא כתיב בהו לשון נתינה דנימא דלא חייל עד דאתי לידי הקדש, אלא משהפרישן הוו הקדש ויצאו ההקדשות והמעשר לחולין].
הערות
[1] רש"י פירש קושיית הגמרא שהשאלה היא "מהיכן נמלט?". ותמהו הראשונים הרי יתכן שברח, ופירשו שקושית הגמרא הרי פשיטא שאין לשלחו כיון שאסור בהנאה כדין שור הנסקל, ולא אמרה תורה שלח לתקלה, והריטב"א הוסיף שכל המוצאו חייב להמיתו ואינו יכול לשלחו והיינו שהמצוה להמיתו דוחה שילוחו, וכן משמע מדברי רש"י להלן [קמ. ד"ה בר קטלא] לענין ציפורי מצורע. וצריך לומר שרש"י מחלק בין דין ציפורי מצורע שהוא מחיובי הגברא ולא מדיני הציפור, ולכן אינו דוחה לא את חיוב הסקילה ולא את חיוב השילוח שהם מחיובי הציפור גופא. אך חיוב שילוח שבגופה דוחה חיוב סקילה. [וראה בנחל איתן ט"ז ז' שהוכיח כן מתוס' לעיל קטו.] ואילו הריטב"א למד שאם חיוב מיתה קדם לחיוב שילוח, אין חיוב שילוח דוחה חיוב שקדם לו, ופוקע חיוב השילוח והבנים מותרים. [וברש"י מכת"י שהובא במהרש"ל, משמע שפירש כך גם למסקנת הגמרא שעדין לא נגמר דינו, ומה שאינו משלחו הוא כי צריך להביאו לבי"ד, וגם בזה פטורו משום שלא אמרה תורה שלח לתקלה, וכבר תמהו על כך בתוס' בד"ה יצא שבזה אין חשש תקלה, כי עוד לא נאסר, ויתכן שכוונת רש"י לתקלה שיזיק ויהרוג]. ולכאורה נפקא מינה בין הפירושים לאיסור נטילת הבנים במקום שאין מצוות שילוח, שלדעת הריטב"א באיסור הנאה אין חיוב שילוח כלל, וילפינן משלח תשלח למעט שאין כלל חיוב שילוח לתקלה, וממילא מותר ליטול הבנים, [ואינו כהקדש שיש עליו חיוב שילוח, רק שההקדש מונעו, ולכן סלקא דעתא שנשאר איסור על נטילת הבנים], אולם לדעת רש"י שטעם אחד פוטר בהקדש ובהורג את הנפש, משום "שלח תשלח" ולא לתקלה, בהכרח שאינו מיעוט בעצם העשה, אלא גם באיסורי הנאה רק איסורא רביע עליה, משום המניעה שחלה בשילוח האם.
[2] הר"ן הקשה, הרי עשה ולא תעשה של שילוח הקן דוחה עשה של ובערת הרע, וכתב שמצות ובערת הרע עדיפה משום שהיא חיובית, ואילו שילוח הקן תלויה בו, שאם לא ירצה לקחת הבנים פטור מלשלח, [ודחה, שלא יתכן שידחה עשה את עשה אלים שיש עמו לאו, עי"ש]. והוכיח מכך בשיח השדה שאין חיוב שילוח אף כאשר מצא קן, אלא אם יש לו צורך בביצים. ובחידושי ר' מאיר שמחה יישב את קושית הר"ן, שאין המצוה לשלח את הקן ולא ליטול הבנים דוחה את העשה לבער הרע, כאשר לא יתכן לדחות איסור גזל בכדי לקיים מצוות לולב, וכיון שאין יכול לשלח ולהזיק לאחרים, לפיכך אין גם איסור ליטול את האם ואת הבנים. אמנם לכאורה, לפי המבואר בדעת הריטב"א [בהערה 1] יש לעיין, למה לא תדחה מצוות ובערת את מצוות השילוח ולמה לי ללמוד דין זה ממיעוט? וצריך לומר, שאין חיוב "ובערת" חל על הרע, אלא על כל ישראל שלא ישאר רע ביניהם, ואינו דין בציפור גופא, ולכן מצוות שילוח, שהיא בגופה, עדיפה ואינה נדחית, ולכן צריך ללמוד משלח תשלח לפטור משילוח. [אך ציפורי מצורע נדחים מפני "ובערת" כדלהלן, משום שאין דינם מגוף הציפור, וכמבואר לעיל]. ובחתם סופר [או"ח ק"ה] הקשה על מה שאמרו שחייב להביאו לבי"ד, והם אמרו [בב"ק נה] ששומר מתחייב על שהתפיס את השור לבי"ד ולא הביאו לבעליו שיכל להבריחו שלא יעמוד בדין, ומשמע שאינו חייב להביאו לדין. והעלה מכך שדין זה נאמר רק בעוף של הפקר שכל אדם חייב לבערו, אבל שור שיש לו בעלים, אין שאר אדם יכול לבערו כל זמן שלא נגמר דינו, כי הוא של בעליו ולכן מתחייב עליו השומר. אולם במנחת חינוך דייק מלשון רש"י [קלח: ד"ה שהרג] שמדובר בעוף של בעלים, כי כתב שרק אחר שהרג מיד ונמצא בקן, ואמנם הוקשה לו למה לא העמיד באופן שהיה הפקר מתחילתו והרי גם על הפקר חל חיוב לבערו. וראה חזו"א [ב"ק ג' ט"ז בשם אביו].
[3] רש"י פירש שיש מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה, להביאן לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל, ולכאורה תמוה שהרי כאן מדובר בעוף, ולא שייכת בו מצוה זו. והריטב"א פירש שמצוה זו נאמרה אף לבער אדם רשע וכל שכן בבעלי חיים. וכבר נחלקו הרמב"ם והראב"ד [פ"י מנז"ג ה"ז] בדין שור טריפה שהרג אדם אם דינו כדין אדם טריפה שהרג, שאי אפשר להורגו אלא אם ראוהו בי"ד ומקיימים בו ובערת הרע מקרבך, או שאף כאשר ראוהו בי"ד אינו נהרג כיון שלא נאמר ובערת הרע אלא באדם ולא בשור. [עי"ש מגיד משנה וכדבריו מדוקדק בפ"ב מרוצח ה"ט "אדם" טריפה שהרג ובגמ' אמרו טריפה שהרג]. והחתם סופר [בסוגין ובתשובותיו] הקשה על דעת הרמב"ם מסוגין דמשמע שיש דין ובערת הרע גם על בעל חי שהרג. וכתב [באו"ח ק"פ] ששני ענינים כלולים ב"ובערת הרע" א. חיוב להביא את המחויב מיתה לבי"ד, והוא הכשר מצוה באוןפ שחייב מיתת בי"ד. ב. חיוב להרוג את מי שאי אפשר לקיים בו דיני מיתת בי"ד, כגון טריפה שאי אפשר להזים את עדיו. ולפיכך אף שאין בבהמה דין מיתה מצד ובערת הרע מקרבך כמו בטריפה, [כמבואר במגילת ספר סוף שרש י"ד] מכל מקום באופן שיש בה חיוב מיתה גמור, חל חיוב על כל אדם להביאה לבי"ד, אך הוא חלק מדיני חיוב מיתה, ולפיכך בשור טריפה שדינו כבעליו שפטור מדין מיתה, לא חל עליו גם חיוב להביאו לבי"ד. אולם ביד רמה סנהדרין [טו:] נקט שבשאר בהמות [חוץ משור] יש דין ובערת הרע מקרבך, ומשמע שרק בשור טריפה אין ובערת הרע, אך עצם הדין נאמר גם בבעלי חיים. [וראה דבר אברהם [ב' ל"ד ב'] ואבן האזל [נז"מ שם] וקובץ שיעורים [ח"ב לט] שלא שייך לקיים בשור טריפה ובערת הרע, כי לא מתקיים בכך עונש מיתה, וסר במיתת הבעלים רק מיתת השור]. וראה דברי הרמב"ן [בסהמ"צ סוף שורש י"ד] שכתב כי מה שמצינו בסוגיין דין ובערת הרע בעוף, לא נאמר בבעלי חיים ובערת הרע, אלא חיובם מ"סקול יסקל השור" ורק נאמר מצוה כללית שכל המחויבים מיתה מצוותם מ"ובערת הרע" ובמגילת אסתר שם כתב שהחיוב לבער הרע בבעלי חיים, נאמר רק על בעליהם ולא על בי"ד, אבל באדם יש חיוב גם על בי"ד, [ואם כן אין קושיא מסוגין על דעת הרמב"ם, כי דין ובערת של בי"ד נאמר רק באדם, ובסוגין מדובר בביעור שעל כל אדם או הבעלים]. ובאבי העזרי [פי"ד מסנהדרין ה"א] כתב שהרמב"ן הסתמך על סוגין ולא על דין המפורש בטריפה שראוהו בי"ד, כיון שדין הטריפה אינו נלמד מקרא אלא מסברא, שאי אפשר לבער הרע אלא אם תחשב ראייתם כראית בי"ד, ולכן אין דין זה שייך אלא באדם, שיש סברא להורגו מפני הרוע שבו, אבל בשור אף שנאמר בו "ובערת הרע" אין נעשים בי"ד בראייתן כי דין זה נלמד מסברא, וכיון ששור אינו בר דעת לא איכפת לן מהרע שבו. 3א במנחת חנוך הוכיח מקושית הגמרא שגם באופן שרק האם "מזומן" והבנים הפקר פטור משלוח, שאם לא כן היה אפשר להעמיד באם שהוקדשה וקננה על ביצים של הפקר, ודקדק כן מלשון הפסוק "כי יקרא קן" שמשמעותו כי כל הקן היה מופקר. אך מדברי רש"י [ב"מ ק"ב ד"ה קרי] משמע שרק הביצים נקראים קן, וכן משמע מדברי הר"ן [בע"ב] שהקן הוקש לאם, ומשמע שהאם אינה מן הקן. וכן נראה מדברי רש"י בהערה הבאה. ובחזו"א [יו"ד קע"ה] כתב שבנטילת האם נחשב "מזומן" רק אם נטלה כשאינה רובצת, אך כשהיא רובצת וחל עליה חיוב שילוח אין הזכיה בה פוטרתו, וכן משמע מדברי הרמב"ם [פי"ג משחיטה הי"ט] שאסור ליקח האם מעל הבנים, ואם לקח חייב לשלח, וכן נקט הרשב"א [בשו"ת י"ח] ששילוח הקן היא מצוה הבאה בעבירה, שנוטל האם מעל הבנים, ומשמע שגם אחר שנטל חייב בשילוח, כי כבר היה מחויב קודם, ולא נעשית מזומן אלא כשנוטלה בזמן שאינה רובצת.
[4] רש"י פירש שמדובר באופן שאין הביצים נקנים לו, כי אילו היו משתמרים לו אפילו שלא מדעתו, הרי הם נחשבים מזומן ופטור משילוח, והוסיף הריטב"א שאם היו שלו, אף שאינם ברשותו פטור משילוח כמו שיכול להקדישם כל זמן שאין המחזיקם רוצה לגזלן ולהוציאם מרשות בעליהם. [וראה רמב"ן ובעה"מ פרק דו"ה]. וראה בקהילות יעקב [מ"א] שהוכיח מדברי הראשונים בסמוך כי יש חיוב שילוח בקן שלו שנאבד ממנו, כי נחשב אינו מזומן, וכן קודם שזכה בו, אף שאינו אבוד ממנו ויכול ליטלו, נחשב אינו מזומן. ובמנחת חנוך הקשה מכאן לשיטת ר' אליעזר ממיץ [הובא ברא"ש נדרים לד:] שאפשר להקדיש דבר שבידו לזכות בו אף קודם שבא לידו, אם כן אפשר להעמיד שמדובר במוקדשין שהקדישן קודם שבאו לידו. וראה בשיח השדה שמקושיא זו מוכח כי הרואה קן חייב בשילוח אף שאינו רוצה ליטול הבנים. אולם כבר ידוע ליישב קושיא זו על פי דברי הגרעק"א [בב"מ מ"ט.] שכל כוונת הר"א ממיץ הם רק לגבי דין החפץ אחר שיזכה בו, שיתברר למפרע שחל הקדשו כי עמד לקנותו והיה בידו, אך אם לא זכה בו לבסוף לא חל הקדוש. ואין זה כמקדיש דבר שלא בא לעולם שחל הקדשו קודם שבא לעולם, וכיון שאינו יכול לזכות באם ובבנים אלא לשלחה, אינו יכול להקדישם. [וראה קצוה"ח ר"ד ג', רי"ד ובמנחת חנוך שנקט שיכול לזכותם באיסור]. ובמנחת שלמה כתב [שם] שאם בידו לזכות בהם נחשב מזומן, ולא מועילה כוונתו שאינו רוצה לזכות בהם, וכן נקט בשו"ת כפי אהרן [ראה בעמוד ב' הערה 2] אך באגרות משה [יו"ד ב' מ"ה] כתב שיכול לומר שאינו רוצה לזכות, ואפילו באופן שכבר הטילה ביצים יכול לומר למפרע שאין זה זכות בשבילו, ולא זכה בהן, ומתחייב בשילוח. וראה להלן [קמ"א:] לענין קנין ביצים בחצר המשתמרת בעת שאין האם על הביצים.
[5] הרמב"ן תמה איך יכול להגביה את האם, והרי עובר בכך בלא תקח האם, ותירץ שאינו נוטלה לעצמו ולא כדי לקחת הבנים אלא על מנת להקדישה, ולכן מתחייב בשילוח. ומשמע מדבריו שלמד שהנוטל לעצמו את האם בלי הבנים עובר בלאו, וכן דקדק המנחת חנוך מדברי רש"י בחומש [דברים כ"ב ו'] "לא תקח האם על הבנים, בעודה על בניה". ולא "עם בניה", וראה גם לעיל [קטו.] שפירש"י "מעל הבנים", ודקדק בדבר אברהם [ב' ח' אות יט] שנטילהת בפני עצמה אסורה. אולם בשו"ת חכם צבי [פ"ג] נקט שבנטילת האם לבדה אינו עובר אלא בעשה, שאינו מקיים שלח תשלח, וכמשמעות לשון המשנה להלן [קמא.] וראה עוד להלן [קמא:] בבירור אופן השילוח, שהרשב"א כתב [בתשו' יח] ששילוח הקן היא מצוה הבאה בעבירה, ומשמע שיש עבירה בעצם נטילת האם ולכאורה מחמיר יותר מדברי הרמב"ן שנקט כי אופן זה אינו כלל נטילה.
[6] רש"י פירש שהתחייב בשילוח שמצאן, ומשמע לכאורה שהתחייב בשילוח [והיא מצוה חיובית] ואחרי שהתחייב והקדישה על ידי שזכה בה ועבר בלאו וניתקו לעשה כששלחה, "והדרה" לקן. אך החתם סופר ביאר "להתחייב בשילוח" כפשוטו, כי אי אפשר לשלח עוף אחר שהקדישו, וכאן אחר שהתחייב בשילוח הקדישו, ורק כלפי הבנים נשאר חיוב שילוח, שלא יוכל לקחתן. ובמשמר הלוי [נ"ג ג'] הקשה למה לא העמידה הגמרא באופן שהראשון קדם והקדיש את האם, ואחריו בא אחר שלא התחייב בשילוח, וכיון שיש לפניו קן שהאם בו של הקדש יפטר משילוחה ויטול הבנים.
[7] החזו"א [יו"ד רי"ד לסוגין] הקשה על דמיון הגמרא לכיסוי הדם, והרי שם היתה שחיטה ראויה ורק אחר כך הקדיש, ה ולכן חייב בכיסוי שחיובו חל בשחיטה, ואין ההקדש מעכב את כיסוי הדם, אך בשילוח הקן אף שהתחייב בו קודם ההקדש, הרי בעת מעשה השילוח אינו יכול לשלח כי צריך להביאה לגזבר. ותירץ שאין הקדש פטור מסברא, כי גם בהקדש נוהג מצוות, אלא שהתמעט מקרא, ובאה הגמרא להוכיח שהמיעוט הוא על הקדש בשעת חלות חיוב השלוח, ולא באופן שההקדש חל רק בשעת מעשה השילוח. [וראה לעיל קלה. הערה 13 בשם המרדכי שאין הקדש חייב במצוות, ובשו"ת אור גדול החדשות, ה, האריך לבאר את סוגיין לשיטתו]. אולם עדיין הוקשה לו שהרי בכיסוי הדם אין לנו אחר השחיטה עסק עם הבשר אלא עם הדם, והוא לא הוקדש, ומה הדמיון לשילוח הקן שהעוף עצמו הוקדש ובשעת שילוח אינו בר חיובא. ולפיכך העמיד את הברייתא של כיסוי הדם באופן שהקדישה מיד אחר ששחטה קודם שיצא דמה, וחל ההקדש על הדם, ובכל זאת חייב בכיסויו כי כבר חל החיוב הכיסוי בשחיטה קודם שהקדיש הדם, ואינו פוקע בהקדש. וראה ברמב"ם [פי"ד משחיטה ה"ג] שכתב הקדישן או שהקדיש את הדם חייב לכסות, והראה הכסף משנה שדין "הקדיש את הדם" מקורו בתוספתא, והחידוש בכך שיכול לכסותו אף שמאבד דם הקדש, ושמא כוונת הגמרא להוכיח מהמשך התוספתא. וראה הר צבי כאן.
[8] בפשטות היה נראה שכוונת הגמרא ששמואל מעדיף להעמיד את המשנה גם בבדק הבית ולא רק בקדשי מזבח. אך רש"י פירש שחדושו של שמואל הוא שאפילו קדושת דמים פוטרת משילוח כי מצוה להביאה ליד גזבר. והחידוש בכך הוא שאע"פ שיש פדיון לקדושת דמים היא בכלל מצוה להביאה לידי גזבר ואין לחלק בינה לקדושת הגוף לענין פטור משילוח. והריטב"א כתב שהחידוש הוא כמו שאמרו להלן, שאף על פי שמרדו כל מקום שהם נמצאים, נחשבים ברשות הקדש, ובקובץ הערות [נ"ו] ביאר שאין ההקדש פוקע ממנה משום שלא שייך שתמרוד לצאת מרשות מהקדש כי בכל מקום היא ברשותו. אולם באפיקי ים [ב' ח'] ובקהילות יעקב [מעילה א' סק"ד] כתבו שטעם שמואל הוא משום שנחשב כיאוש ברשות הקדש, ורב חולק משום שנמצאת במקום שאינה משתמרת בו להקדש, ובזה מועיל יאוש אף אם נחשב כרשות הקדש. ב. הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שהמשנה עוסקת במקדיש עוף לבדק הבית, ותמוה שהרי גם לשמואל אין הכוונה דוקא לבדה"ב אלא אפילו לבדה"ב, וכמו שהוכיחו תוס' [קלח: ד"ה יצא] שמשנתנו עוסקת גם בקדשי מזבח לכולי עלמ א. ובהכרח שהרמב"ם למד שכוונת המשנה שהפטור מצד קדושת המוקדשין הוא רק בקדושת בדק הבית, כי לקדשי מזבח יש פטור מצד שלח תשלח לאפוקי זה שמצוה להביאו ליד גזבר שהוא פטור גם בעוף שהרג את הנפש, ואינו מצד קדושתו. וכן משמע מדברי הרמב"ם [פי"ג משחיטה ה"כ] שכתב "שאינו נוהג במוקדשין שנאמר ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך" ולא ניחא ליה בדברי תוס' הנ"ל, אלא נקט שהקדש בדה"ב נפטר מצד קדושתו, "שאינו שלך" ולא מצד איסורו.
[9] הקשו הראשונים להיכן הלכה קדושת בדק הבית. ומה ההבדל מקדושת הגוף שאמר רב שאינה פוקעת ופוטרת משילוח. [וסברו בקושייתם שדין מרידת התרנגולת מפקיע דוקא הקדש ולא כל ממון חולין]. וכתב הרמב"ן שהקדש בדק הבית אין בו קנין הגוף אלא שעבוד בלבד, וכיון שהתייאש מהן הגזבר או המקדיש מאחר שמרדו, דינם כהפקר גם בממון דעלמא, ונפקא שעבוד הגוף, וסובר רב שגם בקדשי מזבח היה סלקא דעתך שתפקע מהן אפילו קדושת הגוף ביאוש הגזבר, ולפיכך הוצרך קרא למעט, וללמד שקדשי מזבח שהם קדושת הגוף אין קדושתן נפקעת, ואי אפשר לשלחן. ורק קדשי בדק הבית יוצאים מרשות הקדש ביאוש. [והרשב"א לא הזכיר אלא יאוש הגזבר ולא יאוש המקדיש, והיינו משום שאין לו בעלות כלל, וראה באפיקי ים גם שכוונת הרמב"ן כרש"י בד"ה דמיתסר שהכל גזברים הם להקדש ובכללן המקדיש, אך באתוון דאורייתא קו"א לכלל ג' כתב דהיינו רק לפי ריש לקיש ולא לפי רבי יוחנן, וצ"ע. ובגדר היאוש לכאורה משמע שיאוש הגזבר נחשב כיאוש בעל ההקדש [וראה קצוה"ח רע"ג] אך בדבר אברהם [ח"ב י"ט ז'] כתב שהוא יאוש של כל העולם, וכזוטו של ים שדינו כהפקר, ואינו תלוי ביאוש בעלים]. ובקובץ הערות [שם] הביא שכוונת הראשונים לחלק בין קדושת הגוף שאינה פוקעת ביאוש, כי הקנין תלוי בקדושה, ואין היאוש מפקיע קדושה, ורק בקדושת דמים שהקדושה תלויה בקנין ממון, כיון שהתייאש ופקע קניינו ממילא פקעה הקדושה. ויסוד זה מבואר בחידושי הגר"ח [פ"ב ממעילה ה"ה] וראה בהרחבה בברכת שמואל [ב"ק ל"ד] בשמו, וכן משמע בתו"י כריתות [י"ג], ועיין בנתיבות המשפט [כ"ח ב'] והיינו, שקדשי מזבח אינם נקנים בקנין של אמירתו לגבוה, אלא בחלות הקדושה עליהם. [וראה בנדרים [כט.] שבר פדא אמר כי קדושת נטיעות לזמן לא פקעה בכדי, ומוכח שאף הקדש לדמי מזבח נעשה על ידי קדושה ולא התחדש כלל קנין לקדושת מזבח]. אך לפי ביאור זה תמוה כיצד סלקא דעתך לפי רב שתפקע קדושת קדשי מזבח במרידה, ולמה הוצרך הפסוק ללמד שחייב בשילוח. ודוחק לומר שזה גופא השמיענו הפסוק שקדושת מזבח תלויה בקדושה ולא בממון. וראה באפיקי ים שדן אם כוונת הראשונים שקדושת דמים היא רק כשעבוד, ולכן אפילו יאוש גרידא מועיל להפקיע קנין ההקדש, או שמרידה נחשבת כהפקר גמור, [כדין שיירא שעמד עליה גייס, שהוכיחו ממנו הראשונים, ראה חו"מ קפ"א בנו"כ השו"ע], ולכן נפקא קנין ההקדש, ונפקא מינה אם יאוש מפקיע דוקא הקדש שחל על ידי הקדשו, אך אם קנה ההקדש חפץ במעות הקדש אין היאוש מפקיע קנינו וקדושתן. עי"ש.
[10] בפשטות נראה שגם רבי יוחנן למד מ"לה' הארץ ומלואה" שכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, [וריש לקיש למד ממנו דין זה], אלא שרבי יוחנן מלק בין הקדש בלשון "הרי זו", שאינו מתחייב אלא חפץ זה ולעולם בי גזא דרחמנא הוא, לבין הקדש בלשון "הרי עלי" שמקבל על עצמו "להביאו" לידי הקדש [כפרש"י בד"ה הא] ונכלל בנדרו שאם יגנב או יאבד החפץ ולא יוכל ההקדש להשתמש בו, יביא אחר תחתיו, אף שהחפץ בכל מקום שהוא נשאר ברשות הקדש. ובזה נחלק עמו ריש לקיש וסבר שכיון שהחפץ נשאר ברשות הקדש נחשב שלא נגנב ונאבד, ואין אחריותו חלה באופן זה, אלא רק אם מת השור ונפל הבית שאינם בעולם. אמנם באתוון דאורייתא קו"א לכלל ג', ובשו"ת באר יצחק יו"ד כ"ח ג' נקטו כי רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בסוגיין בסברא דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ולכאורה דבריהם תמוהים וכמבואר לעיל, וראה קהילות יעקב קידושין [לא] שצידד לומר שדוקא לענין תרנגולת שמרדה מודה רבי יוחנן דאמרינן דבי גזא דרחמנא איתיה. עי"ש"ה. ובטורי אבן [ר"ה ו'] הקשה על מה שאמרו שם שנאמרו שני פסוקים בבל תאחר, חד לאמר ולא הפריש, וחד להפריש ולא הקריב, ותמה כיצד יתכן לפי ריש לקיש שהפריש ולא הקריב והרי אחר הפרשה נחשב בי גזא דרחמנא. [והעמיד את האופן שהפריש ולא הקריב בערכין, כדאמרינן בסמוך שמודה ריש לקיש שחייב באחריותן עד שיבואו ליד גזבר, ותמוה, שהרי אז הם חולין ולא נחשב כהפריש ולא הקריב]. ובאבי עזרי [פי"ד ממעה"ק הי"ג] כתב שודאי לא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש באופן שהחפץ בידו שצריך ליתנו ולהביאו להקדש ועובר בבל תאחר אף אם אין עליו חיוב אחריות, וכן כתב הנצי"ב [בר"ה שם] וראה משמר הלוי סימן נ"ד נ"ו].
[11] בפשטות חילוק הגמרא בין "הרי זו להרי עלי" בא רק ליישב את הסתירה בין דברי רבי יוחנן לגבי שילוח הקן לדבריו לגבי המקדיש מנה לבדק הבית ונאבד. אך יתכן שגם אם אמר הרי עלי, וחייב באחריותו, אינו מתחייב בשילוח כי התרנגולת בי גזא דרחמנא היא, וכמבואר לעיל, וכן משמע מדברי הרמב"ם [פי"ג משחיטה ה"כ] שלא חילק בין אמר הרי עלי שהרי זו, אף דפסק כרב יוחנן, עי"ש. אך הריטב"א כתב שאם אמר "הרי עלי" יתחייב בשילוח כי כיון שמרדו התחייב המקדיש באחריותו והוי ליה כחילול ויצאו לחולין, ורק באמר "הרי זו" פטור כדין עוף של קדשים, כי בי גזא דרחמנא איתיה.
[12] רש"י פירש שבאומרו "עלי" בקדשי מזבח התחייב להביאו לעזרה. וציין הגרעק"א לדברי רש"י במעילה [יט.] ותוס' לעיל [כב:] שאף בדבריהם מבואר כן. ותמה המשנה למלך [פי"ד ממעה"ק ה"ה] מהמשנה בריש זבחים שזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה, וצריך להביא אחר לצאת ידי חובתו, אף שכבר הביאו לעזרה, ורק בהקרבתו נפסל. וגם בטורי אבן [מגילה ח] ממה שאמר שם רבי שמעון שחייב באחריותו עד שיתכפר, עי"ש. וכבר נודע ליישב [ראה טהרת הקודש זבחים ב. ואבי עזרי פי"ד ממעה"ק ועוד] שחיובו הממוני להקדש נפקע בהביאו את קרבנו לעזרה, אך עדיין לא התקיימה בזה מצוותו שנעשה "מחויב קרבן" על ידי נדרו, וקיום חובתו נעשה רק בהקרבת הקרבן כדינו. ובדבר אברהם [ח"ב ג'] נקט שאין הבעלים מתחייב בהקרבת הקרבן אלא בהבאתו, אך אם נגנב או נפסל חייב באחר, כי לא עלה לחובתו. וראה בהערות לחברותא זבחים [ד:] ובבד קודש [ח"ג נ"ג] בהרחבה.
[13] ראה רש"י לעיל [דף ב: ד"ה אבל] שבערך צריך לומר "הרי עלי", כי "הרי זו" שייך בו רק אחר שאמר בתחילה ערכי עלי, וכתב הרמב"ם שם פירוש לפירושו שלא יקשה מסוגיין שרק רב המנונא סובר כן ואילו רבא אמר שיכול לומר הריני בערכי] שאם אמר "הרי אלו לערכי", משמעות דבריו שאין כוונתו לערך האמור בתורה, אלא לערך שהוא מעריך את עצמו, ומקדישו להקדש אף אם לא חייבתו תורה, ולכן צריך לומר קודם ערכי עלי. וראה הגהת הגרי"ש נתנזון שם.
קל"ט, אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך. וכתב הר"ן בחידושיו וז"ל, ויש מקשין וליתי עשה ולא תעשה דשילוח ולידחי עשה דובערת, ותירצו דעשה דובערת עדיף טפי מפני שזה על כרחו מצוה עליו לבערו אבל שילוח מי הוי מצוה המוטלת עליו, הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח הלכך עשה כי הא לא דחי אפילו לאו גרידא יעו"ש. וע"כ כוונתם על פי הסוגיא דכתובות מ' דאיתא שם אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, אבל עכ"פ חזינן מזה דסבר הר"ן דמצוה זו היא רשות, וזהו לכאורה דלא כמו שכתבנו לעיל, ודלא כהחות יאיר.
ונראה דיש להבין מה זה שמביא הר"ן שהמקשים הקשו דאיכא עשה ול"ת, היינו דבשביל הל"ת הוי העשה דשילוח אלים טובא, משום דהלא אין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה, אבל כיון דאיכא גם ל"ת בהדי העשה להכי הוי העשה זו אלים טובא להדחות העשה, ועל זה כתבו דאם לא ירצה ליקח הבנים ליכא הל"ת ונשאר רק עשה וממילא אין עשה דוחה עשה, אבל ודאי דאיכא למימר דבאופן דליכא עשה אחריתי שפיר איכא חיוב גמור לקיים שילוח ואסור להתעלם עין מזה, אבל הכא דאיכא עשה דובערת הרע מקרבך אין לומר דאתי עשה דשילוח ולידחי העשה דובערת לומר דעשה דשילוח עדיף מטעם דאיכא גם ל"ת דליתא דהלא הל"ת אינה רק באופן שנוטל את הבנים, להכי לא אלים עשה זו מהעשה דובערת, וממילא אנו אומרים לו שלא יטול הבנים, וליכא ל"ת דלא תקח האם, ולא שייך למיפרך מאי אולמיה דהאי עשה דובערת מהעשה דליקח את הבנים, משום דע"כ העשה דובערת אלים טובא כמו שפירש"י כדי לבער רשעים מישראל, ודין זה גם בבהמה חיה ועוף לבער המזיקין.
עוד כתב הר"ן שם דלא אלים הל"ת לאלומי העשה לומר דבשביל הצירוף ל"ת יבוא עשה וידחה עשה, ומסיים בצ"ע. הנה התוס' בקדושין ל"ד ד"ה מעקה, כתבו דהעשה שיש עמו לאו אלים יעו"ש. א"כ ה"נ יש לומר דכן הוא גם בהעשה שיש עמו לאו אלים העשה טובא.
ובעי לאתויי לבי דינא לקיים ובערת הרע וכו'. מזה יש להעיר על הא דכתב הה"מ לתרץ את הרמב"ם בפ"ח מנזקי ממון מהשגת הראב"ד שלא כתב דשור טרפה שהרג בפני בי"ד שפטור מטעם דלא אמרינן ובערת הרע רק באדם, וקשה דמבואר בסוגיא זו בעוף שהרג את הנפש דיש חיוב להביאו לבי"ד לקיים ובערת הרע מקרבך.
אמנם מדברי רש"י בד"ה ובערת הרע, מפרש מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל, יעו"ש. מבואר שם דרש"י סבר ג"כ דהחיוב על רשעי ישראל נאמר, וזהו כמו"ש ה"ה בשיטת הרמב"ם, וכמובן שזה פלא הלא הסוגיא קאמרה זה על עוף שהרג את הנפש, עוד קשה דהלא עיקר הקרא נאמר במי שמחויב מיתה והוא לאחר גמ"ד, והכא בסוגיא דמיירי קודם גמר דין מנין לומר דאיכא בזה גם כן משום ובערת הרע כיון דטרם ידענו שהוא רע, דהיינו קודם גמר דין שאכתי אינו בחיוב מיתה, ולא דמי לטרפה שהרג בפני בי"ד, דשאני התם כיון דלא בעינן למדייני' הרי זה כלאחר גמר דין.
אמנם נראה בסברת הה"מ דמחלק בין אדם לבהמה, הוא משום דבאדם שייך לומר דזה שהרג בפני בי"ד זהו גמר דינו, וזהו מפני שאין הדבר נוגע לאחרים רק לעצמו, אמנם גבי בהמה חיה ועוף שיש להם בעלים ומשפטו זהו משפט הבעלים, ולהכי כשהרג שור טרפה בפני בי"ד הדבר נוגע להבעלים של השור, וממילא אין ההריגה גמר דין, ולא מיבעי' אם אין הבעלים עומדים שם דפשיטא דאין לדונו למיתה טרם תצא דבר המשפט, אלא אפילו אם הבעלים עומדים שם לא שייך לדונו למיתה מטעם ובערת הרע מקרבך, כיון שהמשפט להבעלים, והבעלים אינם בכלל ובערת הרע כמובן.
משא"כ הכא דמיירי לשילוח הקן דזהו בשל הפקר שאין לו בעלים, וממילא עיקר המשפט מגיע רק להעוף עצמו שהרג את הנפש ותיכף שהרג את הנפש הרי הוא במיתה, והרי זה בדוגמא הא דאיתא בסנהדרין הזאב והארי וכו' שהם בני מיתה ופליגי ר' יוחנן ורשב"ל אם דוקא בהמיתו כל ההורגו זכה, או דלמא אעפ"י שלא המיתו מטעם שאין להם בעלים, ושאני העוף הכא שהרג את הנפש אעפ"י שהוא בן תרבות אבל לאחר שהרג את הנפש בר מיתה הוא כיון שאין הפסד לשום אדם במיתתו ואין כאן הפקעת ממון, ולהכי הרי זה כמאן דגמיר דינייהו כדאיתא שם בסנהדרין אליבא דרשב"ל.
ובזה אתי שפיר הסוגיא הכא דפריך ה"ד אי דגמר דיני' בר קטלא הוא, ופירש"י ומהיכן נמלט. אי דלא גמר דיני' ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי בי' ובערת הרע מקרבך, הנה ע"כ הכא לא הוי הכוונה להביאו לבי"ד ולדייני' דהרי לא קאמר הש"ס כן אלא קאמר הש"ס להביא לבי"ד לקיים ובערת הרע מקרבך, והביאור בזה, דלא איצטריך למידייני' בתור משפט כיון דליכא בזה שום הוצאה מאיזה איש, ורק עצם ההריגה ג"כ מוטל על בי"ד, וכמו כן ע"כ הא דקאמר הש"ס אי דגמר דיני' בר קטלא הוא, הכוונה הכא גמר דין היינו הקטלא וכעין זה איתא בפ"ב דפסחים בירושלמי ושחטוהו עד שלא נגמר דינו, ומפרש במראה הפנים דהיינו נגמר דיני' דקטלא ממש, וזהו שפירש"י מהיכן נמלט, והיינו שכוונתו דהגמר דין הכא הוי המיתה ממש, וזהו ג"כ כוונת רש"י שפירש דהפסוק מיירי ברשעים שמחויבים מיתה, ובא רש"י ללמדנו דהכא הרי זה כגמר דין גם טרם שהובא לבי"ד.
ובזה שביארנו הוי פירושו של הה"מ כמו שפירש"י הכא, ושפיר מיושב שיטת הרמב"ם שלא כתב להאי דינא בשור טרפה שהרג בפני בי"ד, משום דלא שייך ובערת הרע, דהיינו שהמעשה בעצמותה הוי גמר דין אלא באדם, אבל לא שייך זה בבהמה, והכוונה בבהמה שיש לה בעלים וכמוש"נ.
וגם בהא דאיתא לקמן ק"מ באוקימתא דרבינא בעוף שהרג את הנפש דאיתא שם ובערת הרע, היינו דמיירי בצפורי מצורע דבעינן צפור דרור שהוא משל הפקר, כמבואר בתוספתא וברמב"ם.
ובזה מיושב גם כן הא דקשה בהא דב"ק מ' דטוען המפקיד דהוי מעריקנא לי' לאגמא, ולכאורה הא מבואר הכא דאיכא חיוב הבאה לבי"ד משום ובערת הרע, אבל לפי מה שביארנו ליתא חיוב זה דהבאה לבי"ד אלא בשל הפקר ולא למי שיש לו בעלים, ובעינן שיעמוד למשפט קודם.
שם אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה, ומי קדוש וכו'. וקשה לשיטת הרב ר' אליעזר ממי"ץ הובא בהרא"ש בנדרים ל"ד דכתב דאם ככר של הפקר היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליה הקדש דכיון דבידו לזכות בו יעו"ש, וא"כ יצוייר הכא באופן זה שאמר על הקן שיהיה הקדש לכשאזכה בו, והכא כשנוטל בידו חל ההקדש, ואפשר לומר דזה שנוטל בחיוב שילוח לא הוי זכייה, וצ"ע.
גמ', אלא דאגביהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר הדרינהו, האי אפילו בחולין נמי לא מיחייב, ופירש"י משום דהוי מזומן, וקשה מדוע לא אמרינן דתיכף איתחייב בשילוח כשזכה באפרוחין. והיאך יפטר אח"כ מטעם מזומן, וע"כ צריך לומר דמיירי כשלא היה האם עליהן, ואח"כ באה האם עליהן, ולהכי גם כשבאה האם עליהן אח"כ פטור משילוח כיון דזכה באפרוחין מקודם הוי ליה מזומן, או דמיירי ששלח את האם ונטל את הבנים והחזירן ובאה האם אח"כ עליהן פטור מלשלח מטעם דהוי מזומן, והמחבר בשו"ע כתב זה בסימן רצ"ב ס"ה בזה הלשון אבל אם שלחה ונטל הבנים והחזירה יעו"ש. הרי שהוסיף על לשון המשנה, והרמב"ם בפרי"ג משחיטה ה"ז, כתב כלשון המשנה, אבל עכ"פ מיירי באופן שלא היתה האם עליהן ולא נתחייב בשילוח.
גמ', אלא דאגבהה לאם וקדשה והדרא מעיקרא איחייב, והיינו דהקדש אינו יכול להפקיע מהמצוה שנתחייב מקודם דומיא דהקדיש את הדם לאחר שחיטה דהקדש אינו מפקיע מהמצוה, ומחויב לכסות ואין ההקדש חל בזה.
ויש לעיין מדוע לא מוקים הש"ס דאגבהה לאם באופן שאינו רוצה לזכות בבנים, ולא איתחייב בשילוח, ושפיר חל ההקדש, ומזה משמע ג"כ דהמצוה מוטלת עליו אף אם אינו רוצה לזכות בבנים, ותיכף כי יקרא לפניו קן צפור מחויב בשילוח כשרואה האם רובצת על הבנים, וזה הוי ראיה מוכרחת.
גמ', רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו, ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, והא דנקט תרנגולתו משום דעופות הראוין להקרבה אינן יוצאין מידי מזבח, ופליגי רב ושמואל, דרב סבר קדשי בדק הבית כיון דאין זה אלא קדושת דמים הנה לאחר שמרדו נפקע הקדושה לגמרי מהם והרי הן כחולין ממש וחייב אח"כ גם בשילוח מפני שהם הפקר ממש, להכי מוקי בקדשי מזבח, ואי לאו דממעט קרא משילוח, הוי אמינא דגם קדשי מזבח נפקעה קדושתן מהן, אבל כיון דמיעטה התורה משילוח הוא מפני שעדיין הקדושה עליהן, ושמואל סבר דגם קדשי בדק הבית לא מהני יאוש מטעם דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, זהו תוכן הדברים בפלוגתא דרב ושמואל, והרמב"ם בפרי"ג משחיטה ה"כ פסק כשמואל אעפ"י שהלכה כרב לגבי שמואל באיסורין, אבל כיון דר' יוחנן סבר כשמואל כמו"ש הריטב"א והכס"מ, ושמעינן מזה דלא מהני יאוש אף בקדשי בדק הבית.
והנה ר' יוחנן דסבר גם כן כשמואל דהתורה פטרה בשילוח בקדשי בדק הבית מטעם דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ופריך הש"ס מהא דסבר ר' יוחנן בהאמר מנה זה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו חייב באחריותן ולא אמרינן בי גזא דרחמנא איתא, ומשני כגון דאמר הרי עלי לא מהני הא דאיתא בי גזא דרחמנא וכפירש"י, ולכאורה יש להבין דאם הוא בי גזא דרחמנא אמאי לא יצא ידי נדרו, אבל הריטב"א מפרש דבר נאה מאד דכשאמר הרי עלי, כיון שמרדו נתחייב מקדיש באחריותן והוי ליה כחילול ומפקע לחולין, אבל אמר הרי זה, שלא נתחייב המקדיש באחריותן אעפ"י שמרדה דין קדושתה עליה משום דלד' הארץ ומלואה עכ"ד יעו"ש. והנה תצא מזה דבר חדש דבאופן שאמר הרי עלי ונאבדו דמחויב ליתן אחרים עבורם והראשונים יצאו לחולין ובקן צפור באופן זה חייב בשילוח.
ולפי"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב סתם המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאן לידי גזבר. וקשה מדוע לא כתב שזהו רק במקדיש באומר זו, אבל באומר עלי, באופן זה חייב בשילוח, וע"כ דסבר הרמב"ם דגם באופן דהרי עלי, כן הדין, וזהו דלא כמשמע מהסוגיא, וצ"ע.
בדין בל תאחר לקרבן ולצדקה בזמן הזה
גרסינן בר"ה ד' ולרגלים וכו' אמר רב חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים נפק"מ לנודר למיקם עליה בבל תאחר, ורבי שמעון היא דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג' רגלים כסדרן וכו' יעו"ש. והנה בהא דנודר פירש"י האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד, מבואר דמפרש רש"י דמיירי בנודר לבדק הבית, וכן בהא דהמקדיש פירש"י דבר לבדה"ב יעו"ש. ויש לעיין מדוע לא פירש"י דנודר להביא קרבן, וכן המקדיש יש לפרש דמקדיש קרבן למזבח, ומדוע לא נפרש דכוונת התנא לשניהם בין לבדק הבית ובין למזבח, אשר כן הוא האמת דיש בל תאחר לשניהם בג' רגלים.
והנה בתוס' רי"ד למס' ר"ה מפרש אחד הנודר פירש סתם נדר הוי שנדר הרי עלי קרבן ולא האומר הרי דמי עלי כדפריש המורה עכ"ל. ולכאורה מה בעי התוס' רי"ד שמפרש דלא כדפירש המורה, ונראה משום דלפירש"י קשה טובא מדוע לא חשיב התנא גם קדשי מזבח, להכי מפרש דבנודר סתם מיירי שנדר להביא קרבן, ולפי"ז יש בזה גם קדשי מזבח, ודברי רש"י תמוה טובא מדוע נחית לפרש דהתנא מיירי רק בקדשי בדק הבית.
והנה בטו"א מקשה מ"ש דחשיב בהאי ברייתא קדשי בדק הבית ולא חשיב קדשי מזבח יעו"ש. הנה מה שמקשה על התנא באמת לא קשה דהרי יש לפרש דכוונת התנא בנודר שנדר להביא קרבן, וכמו שמפרש רבינו בתוס' רי"ד, ועיקר יש להקשות לפירש"י וכמו שכתבנו.
והנה הטו"א כתב ליישב אליבא דר"ל בחולין קל"ט דסבר דבקדשי בדה"ב דבהפריש יצא ידי נדרו מטעם דכתיב כי לד' הארץ ומלואה, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכיון דאיכא תרי קראי חד לאמר ולא אפריש, וחד לאפריש ולא אקריב, ובקדשי בדה"ב לא יצוייר בל תאחר רק באמר ולא אפריש, ובקדשי מזבח יצוייר אפריש ולא אקריב, ויצוייר לפי"ז בקדשי מזבח שנה בלא רגלים שזה נלמד מבכור שהוא באפריש ולא אקריב דלא שייך גבי בכור אמר ולא אפריש דמאיליו הוא קדוש, ולא יצוייר לר"ש שלשה רגלים כסדרן אלא בקדשי בדק הבית והיינו דאמר ולא אפריש עכת"ד, ויש להעיר דהלא גם בקדשי מזבח יצוייר שלא יתחייב באפריש ולא אקריב דהיינו בנדבה שאמר הרי זו ולא נתחייב באחריות ולא שייך בזה בל תאחר, וע"כ עיקר החיוב בל תאחר בנדבה באמר ולא אפריש וא"כ אינו דומה לבכור דליתא באמירה, וממילא ליתא בל תאחר בשנה בלא רגלים כסדרן, והוי דומיא בזה לבדה"ב. ועוד דגם לר"ל איכא חיוב אחריות אם מת או נשרף, ורק בנאבד סבר כן ר"ל כמבואר בסוגיא.
אבל יש לומר דשאני קדשי מזבח כיון דעכ"פ כל זמן שישנו בעין יש עליו חיוב להקריבו, ולא סגי בהפרשה לחודיא, וא"כ בחד צד הוא דומה לבכור בזה שמחויב להקריבו, משא"כ קדשי בדק הבית כיון דסגי בהפרשה לחודיא וממילא אינו דומה לבכור, ולא מהני שנה בלא רגלים, וכיון דבעינן רגלים בזה סבר ר"ש דבעינן כסדרן. כן נראה בביאור וביישוב דברי הגאון טו"א. ומטעם זה אתי שפיר גם אליבא דר' יוחנן. והנה אף כי הדברים נכונים הם מצד עצמן, אבל לפי פשטות הסוגיא משמע כי שנה בלא רגלים שייך בל תאחר גם בקדשי בדק הבית. וביותר שע"כ רבינו התוס' רי"ד לא סבר כן, מדמפרש נודר דנדר להביא קרבן ובעי ר"ש רגלים כסדרן, אעפ"י שיצוייר גם שנה בלא רגלים אבל בחיוב דבל תאחר דרגלים בעינן כסדרן, וע"כ דהתוס' רי"ד לא סבר כפירושו של הטו"א.
וביותר תקשה על הטו"א כי הלא עיקר הקושיא הוא לפירש"י שמפרש דמיירי בבדק הבית, ורש"י סובר דר"ש לא סבר שנה בלא רגלים.
ונראה ביישוב פירש"י שמפרש ברייתא זו דמיירי רק בקדשי בדק הבית, והוא דהנה בהא דקאמר רב חסדא דנפק"מ לנודר ולענין בל תאחר, אשר לכאורה קשה טובא לפי מה דאמר רבא לקמן דגם ברגל אחד עובר בעשה, וא"כ מאי נפק"מ בין עשה לל"ת שהוא לאו שאין בו מעשה שאין בו מלקות כמו"ש הרמב"ם להדיא, וביותר דמיירי הכא לר"ש דסבר כן להדיא כדאיתא בפר"ק דתמורה וא"כ למאי נפק"מ בזה דעשו חכמים ר"ה לרגלים לבל תאחר. והפנ"י שם בסוגיא הקשה בזה יעו"ש. ונראה דזה הוקשה לרש"י, להכי פירש"י דהכא מיירי בקדשי בדק הבית, והיינו דהא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה היינו רק לקרבן, וזהו מדכתיב ובאת שמה והבאתם (שמה) וכן פירש"י שם בהדיא לקמן ו' ע"ב ד"ה עובר בעשה על הקרבן דכתיב ובאת שמה והבאתם, משא"כ בקדשי בדק הבית ליכא עשה ברגל אחד, וכן יש לדייק מדברי התוס' ר"ה ד' ד"ה צדקות, ובל תאחר הוא בשלשה רגלים, ור"ש בעי כסדרן, ולהכי נפק"מ לנודר ולבל תאחר, ולזה הוקבע הרגל שבניסן להיות ר"ה לבל תאחר, ושיטת התוס' רי"ד שמפרש דמיירי גם בקדשי.
שם, ת"ר חייבי הדמין והערכין וכו' לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר, והקשו בתוס' בד"ה לקט שו"פ חייב להניח בשדה דאי שקיל להו עבר בלא תעשה דכתיב לא תלקט, יעו"ש. ביאור הדברים, דמה שייך לבל תאחר לשלש רגלים כיון דמיד עובר בל"ת, ועוד יש להעיר מה שייך בל תאחר כיון דאין זה לנתינה דבעלים כדאיתא לעיל קל"א דכל מתנ"ע אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן בעל כרחן של בעלים, וכן כתב הרמב"ם בפר"א ממתנות עניים, וכתב מרן המקור מתוספתא דפאה פר"א, וא"כ מה שייך הכא בל תאחר כיון שאין להבעלים בזה דין נתינה. וכנראה שזה נכלל גם בכוונת התוס'.
והנה כתבו התוס' דמיירי באופן דהבעלים עברו על הלאו ועכבו הלשו"פ לעצמן, והתורה חייבוהו להבעלים להחזיר מהא דכתיב תעזוב, ואיכא בזה בבל תאחר אם לא החזיר עד שלש רגלים.
ויש לעיין לר"ע דסבר ביומא ל"ו תעזוב מעיקרא משמע, וסבר דאם נטלם הבעל הבית שוב אינו בחזרה, ולא הוי ניתק לעשה א"כ לדידיה לא שייך בל תאחר בלקט שכחה ופאה, וכן כתבו התוס' שם וכן בתוסי"ש שם, ופלא על הטו"א שנחית לדייק בזה ולא הביא דברי התוס' והתבו"ש. אבל דוחק לומר דסתמא דברייתא דלא כר"ע.
ונראה דאעפ"י דסבר ר"ע דתעזוב מעיקרא משמע, ואם לא קיים תעזוב מעיקרא שוב ליתא בתיקון הלאו ולוקה, ולא שייך בזה הא דבל תאחר. אמנם נראה באופן שקיים תעזוב והיינו שהניח פאה לעניים ואח"כ נטל הפאה לעצמו, והרי זה כגוזל את העניים, בזה אמרה תורה מעמך לרבות לקט שכחה ופאה לחזרה וישנו בבל תאחר.
ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בטו"א בהא דפריך הש"ס לאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני מהא דתניא מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מפריש מן העומרים וכו' אלמא לא מהני, ומשני שאני התם דכתיב תעזוב יתירא, וקשה למה לן קרא הא ע"כ לא מהני דאם מהני לא משכחת דרבי קרא גבי לקט שכחה ופאה דישנן בבל תאחר עכת"ד. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דיש לומר דבאופן דלא קיים תעזוב מעיקרא והיינו שלא הניח כלום לפאה בזה אמרינן דמהני וליתא בהשבה, והא דרבתה תורה לבל תאחר מיירי שהניח פאה לעניים, ואח"כ נטלה לעצמו, והרי זה כגוזל מן העניים מה שהניח לפניהם בזה יש חיוב השבה וישנן בב"ת.
והנה הא דאמרה תורה בל תאחר דלקט שכחה ופאה בענינא דקרבנות היה נראה לכאורה לומר דדוקא באופן שלא נעשה עדיין שינוי בהלקט שו"פ, והרי הם כמו שהן דומיא דקרבן, דהרי הוא כמו שהוא אבל בשעשה בהן שינוי, הנה אעפ"י שלא נתפטר מהחיוב מטעם דכתיב תעזוב יתירא, כדאיתא ב"ק צ"ד, אבל ליתא בבל תאחר, והנה גם הרמב"ם כתב בל תאחר דלקט שכחה ופאה בהדי כל הקרבנות בפרי"ד ממעשה הקרבנות הי"ג ולא כתב במתנות עניים בפר"א, ואילו בצדקה כתב שם בפר"ח, וע"כ משום דסבר דלענין בל תאחר בעינן דומיא דקרבנות, משא"כ צדקה דאין מיוחד על דבר מסוים, ואינו בדמיון לקרבנות. אבל דוחק לומר כן, דמילתא דמסתבר דכל מידי דתליא בנתינה שייך בל תאחר, וכיון דשינוי אינו קונה מטעם תעזוב יתירא דיש חיוב נתינה שייך בל תאחר.
ונראה דהכוונה בהא דאמרה תורה הא דלקט שכחה ופאה בענינא דקרבנות לומר לך שתליא ברגלים ואינו עובר בבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים, וזהו ע"כ כוונת הרמב"ם שכתב הא דלקט שכחה ופאה במעשה הקרבנות, מפני שדין שלהם כקרבן, אמנם בצדקה סבר הרמב"ם דלא תליא בקרבנות, וכמו שאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים ה"א וז"ל, הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או שאמר הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל תאחר וכו', משמע שעובר מיד בלאו דבל תאחר, וזהו כשיטת התוס' ר"ה ד' דבקיימי עניים מחויב בבל תאחר מיד, ובזה שאני לקט שכחה ופאה דלענין בל תאחר אינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים.
אמנם דעת הרשב"א דגם בצדקה אינו עובר בלאו דבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים אפילו היכא דקיימו עניים, והר"ן בחידושין לר"ה מביא שגם דעת ר' ישעיה מטראני כן, והא דאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר הוא רק בחיוב עשה, והנה לפי שיטת הרשב"א והרב ר' ישעיה מטראני בצדקה דאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים מטעם דבענינא דקרבנות כתיבי, מסתבר שכן הדין גם בלקט שכחה ופאה דאפילו בדקיימו עניים אינו עובר בבל תאחר עד שיעבור שלשה רגלים. וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן שכתב להדיא דלשיטה זו גם בלקט שכחה ופאה הדין כמו גבי צדקה יעו"ש.
מבואר דבצדקה היכא דקיימי עניים דלשיטת התוס' והרמב"ם עובר בבל תאחר מיד היכא דקיימי עניים. ולשיטת הרשב"א והר"י מטראני והר"ן אינו עובר בבל תאחר עד שיעבור ג' רגלים אפילו היכא דקיימו עניים.
והנה יש לעיין להרמב"ם דסבר דבצדקה מיחייב בבל תאחר מיד היכא דקיימו עניים, ואילו בלקט שכחה ופאה סבר דאינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים מדכתב לדין לקט שכחה ופאה במעשה הקרבנות, ומשמע אפילו היכא דקיימו עניים וקשה מדוע ישונה לקט שכחה ופאה מצדקה.
והנה ראיתי ברמב"ם במעה"ק פרי"ד הי"ג. שכתב שם בסיפא לענין שלשה רגלים וז"ל, עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו יעו"ש. והנה חשב לכל אלו ולא חשב הא דלקט שכחה ופאה. חזינן דברישא לענין חיוב עשה חשב גם ללקט שכחה ופאה, ולענין הל"ת דבל תאחר השמיט ללקט שכחה ופאה, רגלים ולא הביא קרבנו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכים וע"כ דסבר דלשו"פ לא תליא בג' רגלים, והיינו שדינם כצדקה היכא דקיימו עניים ועובר בב"ת תיכף ומיד, ורק היכא דלא קיימו עניים מחויב להביא ברגל ראשון מטעם העשה.
והנה לפי"ז ע"כ סבר הרמב"ם דשוה דין לקט שכחה ופאה לצדקה לענין בל תאחר היכא דקיימו עניים. אבל אכתי יש לעיין בזה שסבר הרמב"ם דבמתנות עניים מחויב להביא מן התורה ברגל ראשון שפגע בו תחילה, מטעם דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו, כמבואר שם. וקשה דלפי"ז מדוע לא כתב שכן הדין בצדקה שיהיה מחויב להביא מה שנדר לצדקה מאי שנא מתנות עניים מצדקה.
ונראה דיש הבדל בין צדקה ללקט שכחה ופאה, והוא דצדקה יש לבעלים טובת הנאה ליתן למי שירצה להכי אין לחייבו להביא ברגל ראשון שפוגע בו תחילה מטעם דיש לו זכות להמתין עד שיפגע בעני שיש לו בזה טובת הנאה, מה שאין כן לקט שכחה ופאה שאין בהן שום טובת הנאה, להכי מחויב להביא ברגל ראשון שפוגע בו תחילה, וזהו מפני שאין לו בזה זכות בעלות משא"כ צדקה שיש לו זכות בעלות.
והנה איתא בר"ה ו' דבעינן תרי קראי לבל תאחר חד לאמר ולא אפריש, וחד לאפריש ולא אקריב יעו"ש. ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם לאמר ולא אפריש.
ונראה כיון דחשיב ערכין ודמים דלא יצוייר אפריש ולא אקריב לפי מה שאיתא אמר רב המנונא הכל מודים בערכין וכו' דכתיב ונתן את הערכך חולין הן בידך עד שיבואו לידי גזבר, יעו"ש. והוא הדין בדמים, כמו שכתב הרמב"ם בפרי"ג מערכין הי"ג, מבואר דלא יצוייר אפריש ולא אקריב, מטעם דהנודר אינו בהפרשה, והפרשה באה בהנתינה ובהנתינה יצא ידי חובתו, ולא יצוייר עוד בל תאחר, וע"כ כל עיקר בל תאחר בהדמים ובערכין היינו רק באמירה גרידא.
אבל לפי"ז קשה מדוע בעינן בקרבנות קרא לאמר ולא אפריש ולא ילפינן מחייבי דמים וערכין, וצ"ע.
עוד כתבו התוס' שם דאפשר לאוקמי' במלקט לצורך עניים, ובזה ליכא הא דלא תלקט מטעם דכוונת התורה לא תלקט לעני ליחיד, אבל במלקט לעניים דעלמא לא אסרה תורה, ובזה איכא בל תאחר יעו"ש. ויש לעיין דהלא זה ודאי אילו לקט אינש דעלמא לצורך עניים ליכא עליו בל תאחר, דלא גרע מגבאי של צדקה שכתבו התוס' בר"ה ד' ד"ה והחרמים, יעו"ש. והביאור כיון שלא נדר. ולפי"ז גם בלקט שכחה ופאה כשלקט איש אחר ליכא בל תאחר כיון שלא נתחייב מעיקרא בזה. ולפי"ז גם בשלקט בעל השדה לצורך עניים ע"כ הרי הוא בזה כאינש דעלמא, ומדוע ישנו בבל תאחר, ואם בשביל שנתחייב בלקט שכחה ופאה מעיקרא, הלא בשאין עניים באותה שעה אינו מחויב להדורי בתרייהו, וא"כ כשלקטן גם לצורך עניים הרי הוא בזה כאיש אחר ולא חמור יותר מגבאי של צדקה.
ואפשר לומר דשאני גבאי כיון דידו כיד עניים כדאיתא ב"ק ל"ו, משא"כ בעל השדה, והביאור בזה כי שאני גבאי צדקה דלא יצוייר שיזכה הגבאי צדקה להיות שלו, משא"כ לקט שכחה ופאה אם נתיאשו עניים זוכה בעל השדה, וא"כ אין ידו כיד עניים. עוד בזה אם אכלן בעל השדה פטור מלשלם מצד הדין כדאיתא לעיל ק"ל ע"ב, וזהו כדין מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והוא הדין מתנות עניים כמבואר שם, ולהכי חייב רחמנא בבל תאחר כל זמן שאיתא בעין.
אמנם יש להעיר דכיון דלקט לצורך עניים זכה עבורם, והרי זה כאילו בא לידם ושוב לא נפטר כשאכלן או שהזיקן, מטעם דהוי ממון של עניים וא"כ דינו כגבאי של צדקה, וא"כ מדוע יעבור בבל תאחר.
ונראה דשאני בעלים מאחר, והיינו דאעפ"י שלקט לצורך עניים אבל חיובא דידי' לא נפקע עדיין, משא"כ אחר המלקט לצורך עניים כיון שאינו בעל השדה ליכא עליו החיוב דתעזוב, ובא האחר לפטור החיוב של בעל השדה ואין עליו החיוב דתעזוב, להכי ליכא עליו חיוב בל תאחר, וזהו ג"כ הטעם דגבאי של צדקה אין עליו חיוב בל תאחר כיון שלאו חיובא דידיה הוא בהנדר, והרי זה כמו הא דיורש שאינו בבל תאחר לר' זירא מטעם שאעפ"י שיש עליו חיוב הבאה להקרבן, אבל חיוב זה נמשך מכח המוריש, והיורש בא לפטור חיוב של המוריש.
ובתירוץ זה של התוס' יצוייר גם לר' עקיבא דסבר דתעזוב מעיקרא משמע, והיינו דאעפ"י דסבר ר"ע דאין תיקון להלאו, אמנם כל זה כשנטלן לעצמו, משא"כ בשנטל לצורך עניים, וא"כ לא עבר על הלא תלקט, וחייב ליתן לעניים, ובזה ישנו גם בבל תאחר, וכן כתב הטו"א.
והנה לכאורה אפשר לומר דר"ע סבר כר' אליעזר דסבר בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ולכשיחזור ישלם מביתו כדאיתא לעיל וא"כ יצוייר בל תאחר באופן זה שנטל בהיתר, אבל לפי מה שביארנו ע"כ באופן זה ליכא בל תאחר מטעם שלא היה עליו חיוב דתעזוב מעיקרא, ולגבי אחר ליכא בל תאחר.
והנה בזה דפשיטא להטו"א במלקט לצורך עניים דעלמא גם רבנן מודו, הנה הרשב"א בחידושיו לא כתב כן אלא סבר הרשב"א דלרבנן גם בזה אסור ולא זכה לו ואיכא בזה משום לא תלקט יעו"ש, וא"כ דוחק לאוקמי' הברייתא רק אליבא דר"א.
עוד מה שכתב הטו"א דמשכחת לה באופן שנטל הבעל הבית בהיתר עפ"י הא דתנן במס' פאה דמצוה דפאה דאילנות להיות מוריד ומחלקן לעניים, וא"כ משכחת לה בפאה דאילנות שנטל הבעה"ב בהיתר להיות מחלקן לעניים יעו"ש. לדעתי תמוה טובא, דע"כ האי נטילה מהאילן להיות מחלקן כשמורידן לארץ לא נקרא נטילה להתחייב עליהן בבל תאחר, והיינו שהעיקר בזה שהוא הבעה"ב מחויב להורידן לארץ וזהו מפני סכנת העניים, והחלוקה אינה תלויה בדעתו, והחלוקה אינה בתורת בעלים, וגם אם העניים בעצמן מחלקין ביניהם שפיר דמי, וא"כ לא שייך בזה בל תאחר, כיון שאין עליו חיוב נתינה אלא הם בעצמן נוטלין ומחלקין ביניהם, ואם נטל הבעל הבית ומוליכן להפאה בהגורן פשיטא שזהו נטילה באיסור.
לכן נראה דהתירוץ הראשון של התוס' לעיקר שנטל באיסור, ומחויב ליתן לעניים מטעם דאמרה תורה תעזוב, וזהו אליבא דכו"ע וגם לר"ע אתי שפיר כמוש"נ לעיל.
ולדעתי נראה דיצוייר בל תאחר בלקט שכחה ופאה ולא עבר על איסור תורה, והוא באופן הא דתנן במשנה דפאה פר"ה מ"ו דמי שאינו מניח את העניים ללקוט עובר משום אל תסיג גבול עולים יעו"ש. וכן איתא בספרי בפ' תצא בפסוק דלא תפאר. נמצא דמי שאינו מניח את העניים ללקוט אין בזה איסור דאורייתא אלא איסור מדברי קבלה גרידא, וכיון דמדאורייתא אין בזה איסור על זה אמרה תורה דעובר בבל תאחר, ובזה אתי שפיר גם לר"ע דסבר דתעזוב מעיקרא משמע, ואין בזה תיקון הלאו. אמנם כיון שלא עבר על הלאו מטעם שלא נטל לעצמו כלום ומונח בשדה ולא היה מניח להעניים ללקוט, איברא דבספרי לכאורה משמע שיש בזה איסור דאורייתא מדדריש מקרא דלא תפאר, אבל זה ליתא מדמסיים משום לא תסיג וגו', ועוד דלעיל קל"א, דרשו מזה שמניחין פאה לאילן, וע"כ דרשת הספרי לאסמכתא על הפסוק הזה.
והנה לענין צדקה אם בעינן שלשה רגלים לבל תאחר פליגי בזה הראשונים, דהנה שיטת התוס' ר"ה ד"ה צדקות, דאם לא קיימו עניים לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים, ושיטת הרשב"א דאפילו היכא דקיימו עניים אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים, והא דאמר רבא דבצדקה עובר לאלתר היכא דקיימי עניים זהו רק בעשה, ושיטת הר"ן שיש חילוק בין דבר התלוי במקדש, לבין הדברים שאין תלוי במקדש, דבדברים שאינו תלוי במקדש כמו צדקה דלא תליא ברגלים, ומיד עובר בבל תאחר עכת"ד יעו"ש.
ונראה להוכיח כשיטת התוס' והוא בהא דאיתא ולרגלים וכו' אמר רב חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים, נפק"מ לנודר. והקשה הפנ"י לרבא דאמר לקמן כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה, ומאי נפק"מ בין איסור עשה לאיסור לאו דהרי מלקות ליתא גם בבל תאחר מפני שהוא לאו שאין בו מעשה יעו"ש. אמנם אם אמרינן דגם גבי צדקה ומתנות עניים תליא ברגלים אתי שפיר משום דע"כ הא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה היינו רק לענין קרבן מטעם דאיכא חיוב ראיה, וכן פירש"י עובר בעשה על הקרבן דכתיב ובאת שמה והבאתם יעו"ש, וא"כ איכא נפק"מ לענין נדרים דדמים דברגל אחד אינו עובר ובעינן שלשה רגלים, וכן יש לדייק גם מדברי רש"י הכא בד"ה אחד הנודר שפירש שאומר דמי עלי ששמין אותו כעבד, ובתוס' רי"ד מפרש לענין נודר לקרבן יעו"ש. ומה בעי רש"י בזה. ונראה דכוונת רש"י כיון שקאמר הש"ס נפק"מ לנודר ועל זה מביא הש"ס הברייתא דתניא לנדרים ופירש"י לנדרים לענין דמים ולא לקרבן והיינו משום דלענין קרבן לא נפק"מ כיון שבלא"ה עובר בעשה, וא"כ מאי נפק"מ הא דהוי הרגל שבו ר"ה, אבל לענין דמים דלא תליא במקדש דוקא, ועל זה לא כתיבא הא דובאת שמה והבאתם, ומזה משמע ששיטתו גם כן כשיטת התוס'.
והנה לשיטת הר"ן יש לומר דיש נפק"מ לנשים משום שיש לעיין בהא דאמר רבא דברגל אחד עובר בעשה, אם גם נשים ישנן בעשה זו, או דלמא כיון דאינן בהא ובאת שמה מטעם דאינן חייבין בראיה אינן בכלל זה דהעשה, ואם אמרינן דנשים אינן בהעשה דרגל אחד, א"כ יש נפק"מ טובא בהא דקאמר הש"ס נפק"מ לנדרים לענין נשים שאינן בעשה ברגל אחד אבל ישנן בבל תאחר בשלשה רגלים, וזהו שיטת הרמב"ם והר"ן.
ומזה יש לומר דלהכי פסק הרמב"ם בפרי"ד ממעה"ק דאשה ישנה בבל תאחר, והקשו הא אינו מוכח בש"ס, ולכאורה הוי בעי' דלא איפשטא, אבל לפי מה שכתבנו יש לזה הוכחה מהא דקאמר הש"ס נפק"מ לנדרים, וכמוש"נ.
והנה הפנ"י רוצה לומר שיש הבדל בין חיוב עשה לחיוב ל"ת, בהא דהלאו דבל תאחר לענין הא דאמר רבא לקמן כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר, וזה דוקא בחיוב הל"ת, משא"כ בחיוב העשה כיון שעבר רגל אחד עבר על העשה ושוב אינו עובר עכת"ד, ויש להבין מדוע באמת גם בעשה לא אמרינן דבכל יום ויום עובר על העשה, ולכאורה יש לומר דכיון דהעשה הוא מהא דובאת שמה והבאתם שמה, וזה שייך דוקא ברגל עצמו שיש חיוב לבוא וכשעבר הרגל כיון שעבר זמן לבוא שוב אין כאן חיוב הבאה עד הרגל הבא, אבל יש להעיר איברא דאין חיוב לבוא לביה"מ אבל חיוב הקרבת הקרבן לא סליק מיני', ומצינו דוגמא לזה בהל' מילה פר"א שכתב הרמב"ם שם מילה מצות עשה וכו' ובי"ד מצווים למול וכו' נתעלם מבי"ד ולא מלו אותו כשיגדל הוא חייב למול את עצמו וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי מבטל מצות עשה יעו"ש הרי חזינן דאעפ"י שהחיוב מילה ביום השמיני וכשעבר יום השמיני ולא ימול עצמו בכל יום ויום עובר על העשה, וא"כ מדוע לא נאמר כן גם גבי קרבן, וע"כ הא דאמר רבא כן לענין בל תאחר הוא משום דבא רבא לומר על הברייתא, וברייתא מיירי לענין בל תאחר, אבל לפי מה שסבר רבא דברגל אחד עובר על העשה תסוב גם על העשה שבכל יום ויום עובר על ביטול העשה דביטול הקרבה, וע"כ הענין בזה כמו שכתבנו דנפק"מ בזה להאופנים שכתבנו לשני השיטות כמו שנתבאר לעיל. וביותר שכן אמר רבא להדיא בתמורה י"ח ע"ב, ובירושלמי פר"א דר"ה מיבעי' בזה. ובספרנו נזר הקודש לתמורה ביארנו בזה טובא, ולפלא על הגאון פנ"י שלא הביא הירושלמי והסוגיא דתמורה.
והנה לשיטת הר"ן דדבר שאינו תלוי במקדש עובר מיד בבל תאחר, ולא בעינן שלשה רגלים. דלפי"ז גם בלקט שכחה ופאה שג"כ אינו תלוי במקדש עובר מיד בבל תאחר, ולפי"ז מיושב הא דהקשו התוס' היכי שייך בל תאחר בלקט שכחה ופאה דליתי עניים ולשקלי לנפשייהו, אבל לשיטת הר"ן אתי שפיר דתיכף שנוטל הבעה"ב עובר מיד בבל תאחר ומשכחת לה בדאיכא עניים. וראיתי אח"כ בחידושי הר"ן לר"ה שנחית לזה וכתב שגם בלקט שכחה ופאה כן הדין, ומיישב בזה קושיות התוס', והיינו שסובר דלקט שכחה ופאה הדין כמו בצדקה, והא דקאמר רבא צדקה ולא קאמר לקט שכחה ופאה משום דבאיסורא לא קמיירי, יעו"ש.
אמנם יש לעיין בדברי הרמב"ם שחשיב לקטו"פ בהדי קרבנות בפרי"ד ממעה"ק הי"ג, וא"כ משמע דסבר הרמב"ם דלקט שכחה ופאה דינם כמו קרבן ותליא בשלשה רגלים, ומזה קשה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים האומר הרי עלי סלע לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ומזה למד הר"ן שם בחידושיו שכן דעת הרמב"ם דבדברים שלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים, וא"כ גם בלקט שכחה ופאה צריך להיות כן. וקשה דלפי"ז יהיה דברי הרמב"ם בסתירה, איברא דבסוף דבריו שמסיים הרמב"ם שאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לא חשיב מתנות עניים וכמו שכתבנו לעיל מזה, אבל עדיין קשה דברישא חשיב גם מתנות עניים בזה שכתב דמצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה וחשיב שם מתנות עניים, וקשה הא מתנ"ע עובר מיד ואינו צריך להמתין כלל. ואפשר לומר דמיירי שלא היו עניים, ובזה איכא מצות עשה להביא למקדש, אבל היכא דקיימי עניים עובר מיד בבל תאחר ולא תליא ברגל כלל.
והנה לשיטת הר"ן והרמב"ם לפי פירושו של הר"ן בכוונת הרמב"ם יש ליישב קושיות הטו"א שהקשה לר"ע דסבר ביומא דתעזוב מעיקרא א"כ היאך יצוייר לדידי' בל תאחר בלקט שכחה ופאה. וגם הקשה לאביי דסבר אע"מ ובעי תעזוב יתירא לומר דלא מהני הלא בלא"ה ע"כ לא מהני דאל"כ לא יצוייר בל תאחר, אבל לשיטת הרמב"ם והר"ן אתי שפיר, והיינו דתיכף כשנוטל ומלקט לעצמו איכא בל תאחר, ואתיא הברייתא גם אליבא דר"ע, והיינו דכמו שעובר על הלא תלקט הנה כמו כן עובר גם על בל תאחר, ואתי שפיר גם לאביי, והיינו דכיון שעבר מיד בבל תאחר עם הלאו דלא תלקט, ובשניהם אמרינן דאע"מ ולהכי בעינן תעזוב יתירא לומר דלא מהני.
והנה תצא מזה לענין אשה דבעי ר' זירא אם אשה איתא בבל תאחר מטעם דלא מיחייבא בראיה, יעו"ש. הנה ע"כ כל זה לענין הדברים דתליא במקדש, אמנם בדברים דלא תליא במקדש כמו צדקה ולקט שכחה ופאה בודאי אשה מחויבת בבל תאחר.
ובזה מיושב מה שקשה לכאורה דא"כ הא דחשיב בקדושין כל מצות ל"ת אשה חייבת חוץ מבל תקיף, וקשה הא איכא בל תאחר, וע"כ מוכח מזה דאשה מחויבת בבל תאחר, אבל אם אמרינן דבדברים דלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים אתי שפיר, משום דאף אם אמרינן דאשה אינה בבל תאחר ע"כ זה דוקא בהדברים התלוים במקדש מטעם דאינה מחויבת בראיה, משא"כ בצדקה ומתנות עניים דלא תליא במקדש גם נשים חייבות. והנה ראיתי אח"כ בטו"א שם ו' ע"ב דאגב רהיטא כתב דנשים מחויבות בבל תאחר בדברים דאינם תלוים במקדש, אבל לא נחית דזה אתי שפיר רק אליבא דשיטת הר"ן דבדברים דלא תליא במקדש לא בעינן שלשה רגלים. אמנם לשיטת התוס' דגם בדברים שאינם תלוים במקדש תליא בשלשה רגלים, וא"כ ע"כ גם צדקה ומתנות עניים תליא ברגלים, ואם תליא ברגלים, א"כ ע"כ בעינן מקדש דאל"כ לא שייך הא דרגלים, ואם כן לדידהו תקשה מהא דלא חשיב בל תאחר שאשה אינה מחויבת, שמזה מוכח דאשה ישנה בבל תאחר, וא"כ תקשה לאביי דבעי אם אשה איתא בבל תאחר.
והנה הטו"א הוסיף לחדש דכיון דתניא דגם שנה בלא רגלים ישנו בבל תאחר, ולפי"ז גם בדברים התלוים במקדש כקרבנות אפילו אשה דליתא בראיה, ולא בשמחה גם כן עוברת בבל תאחר יעו"ש. והנה אף שכתב הטו"א זה לסברא פשוטה, אבל יש להעיר דיש לומר דדוקא הני שישנן בדין ובאת שמה ישנן גם בעבור השנה, אבל נשים אם אינן בהצווי דובאת שמה אינן גם כן באיחור השנה בבל תאחר.
אבל הנכון דאפילו להראשונים דסברי דבכל הדברים אפילו בשאינם תלוים במקדש תליא בשלשה רגלים, מ"מ כיון שאינן בהבאה למקדש דוקא בזה לכו"ע נשים חייבות בבל תאחר, וכן כתב המאירי בחידושיו לר"ה, ור' זירא דבעי אשה מהו בבל תאחר רק על הקרבנות בעי, מטעם דקרבן בעי הבאה לעזרה דוקא, ואשה שאינה מחויבת בביאה לעזרה אפשר שאינה גם כן בבל תאחר, אבל בצדקה ומתנות עניים שלא בעינן הבאה לעזרה אעפ"י שלא תליא בשלשה רגלים אשה מחויבת ועוברת בבל תאחר.
והנה לדינא בנדרים שאנו נודרים עתה שאין לנו ביהמ"ק בעוה"ר. אם עובר בבל תאחר מיד או דאינו עובר עד לאחר שיעבור שלשה רגלים תליא בפלוגתא דהראשונים, והיינו דלשיטת הרמב"ם והר"ן דסברי דגם בזמן המקדש כל הני שאינם תלוים במקדש עובר מיד, א"כ גם בזמן הזה מי שנדר לצדקה וקיימי עניים עובר מיד בבל תאחר, ולשיטת התוס' כיון דסברי דבכל הדברים תליא בשלשה רגלים הנה גם דבזמן הזה תליא הבל תאחר בשלשה רגלים, ומטעם זה כתב המחבר בש"ע סימן רנ"ז סע"ג, ואם איחר עובר בבל תאחר, וע"כ הכוונה שעובר מיד מדלא כתב עד שיעבור הג' רגלים, וע"כ דמסתבר לי' כשיטת הר"ן, וכן ראיתי בביאורי הגר"א ז"ל שכתב דג' רגלים לא קאי אצדקה, דלא כהרשב"א ותוס' דג' רגלים גם כה"ג וכו' יעו"ש. והנה הרדב"ז בחלק ב' סימן תרצ"ח דעתו דגם בצדקה תליא בג' רגלים יעו"ש. תמוה דלא נחית לשיטת הר"ן.
והנה על המחבר יש להעיר מדוע השמיט לגמרי דעת התוס' דהיכא דלא קיימי עניים עובר בבל תאחר לאחר שלשה רגלים. וראיתי בפנ"י שהעיר בזה יעו"ש. ונראה דסבר המחבר דשיטת התוס' דתליא ברגלים זהו רק בזמן שביהמ"ק היה קיים והיו באים לרגל מכל המדינה, אבל בזמן הזה שאין לנו בית המקדש גם התוס' מודים דלא תליא ברגלים.
עוד הקשה הפנ"י מהא דהביא הרי"ף כל עיקר הא דנודר למיקם עליה בבל תאחר, והנה כמו שידוע שלא הביא הרי"ף רק מה שנוהג בזמן הזה, וע"כ כוונתו לענין נדר לצדקה עכת"ד יעו"ש. נראה דכוונתו של הרי"ף דאם אחד נודר או מקדיש בזמן הזה עובר בבל תאחר, ועצם האי דינא קמ"ל דאם נודר בזמן הזה או מקדיש או מעריך איסורא דבל תאחר עבר, והיינו דכיון שאינו יכול לקיים את נדרו ועברו עליו שלשה רגלים ולא נבנה הבית לקיים נדרו עובר בבל תאחר, ולכן יש להזהר מלנדור כל עניני קדשים.
עוד מצאתי בפנ"י שמדייק בסתירת דברי הרמב"ם מהא דמעה"ק לזה שכתב במתנות עניים, וכתבנו לעיל.
נמצא לדינא לפי הכרעת הטור והמחבר דהנודר לצדקה בזה"ז ומונע מלתת לעניים עובר מיד בבל תאחר, וכן כתב הר"ן בשם הר"ת, ואם אין עניים לפניו מפריש ומניח עד שימצא עני כמו"ש הרמב"ם בפר"ח ממתנות עניים ה"א, והנה מרן לא כתב מקור לזה, אבל רבינו הגר"א ביו"ד סימן רנ"ז, כתב מקור לדין זה מהא דאיתא בחולין קל"ד לוי זרע בכישור ולא הוו עניים למישקל לקט וכו' ומסקנא דבעי להפריש יעו"ש. וה"נ כן הדין בצדקה.
והביאור הפרשה הרי זה כאילו נתן להגבאי דשוב אינו עובר בבל תאחר, ולאחר שהפרישם ומונחים אז אינו צריך לחזר אחרי עניים אפילו לאחר שעברו ג' רגלים, אלא ימתין עד שימצא עניים כמו"ש כן הש"ך בסק"ה בשם הר"ן והב"ח. זהו מה שיצא לנו בביאור הלכה בדין זה דבל תאחר לצדקה בזה"ז.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0