דף קמ - ב
מתרצת הגמרא: אם כן, שנלמד מכאן לפטור אם טרפה משילוח, "צפור" למעוטי עוף טמא, למה לי!? הרי גם עוף טמא ניתן ללמוד באופן זה: "תקח לך" - ולא לכלביך. כי גם טמא ראוי רק לכלבים? אלא על כרחך שלא לומדים דיני אם מאפרוחין.
מקשה הגמרא: והתניא, אם אפרוחין טרפה, חייב בשילוח. וסלקא דעתא, שכוונת הברייתא לומר: "אמן של אפרוחים שהן טריפה, חייבת בשילוח". ומוכח שלא דורשים "תקח לך", ולא לכלביך!?
אמר אביי, הכי קאמר התנא בברייתא: אפרוח שאמן טרפה, חייב בשילוח.
בעי רב הושעיא: הושיט ידו לקן, ושחט מיעוט סימנים של אפרוחים, מהו? [1]
מי אמרינן, כיון דאילו שביק להו הכי, שחתוכין מקצת סימנין שלהם, מטרפי [נעשין טרפה], יהא פטור, משום דבעינן "לך", ולא לכלביך. או דלמא, כיון דבידו למגמר שחיטה ויהיו ראויין לו לאכילה, "תקח לך" קרינא ביה, וחייב בשילוח.
ומסקינן: תיקו.
בעי רבי ירמיה: היתה מטלית בין האם לאפרוחים, מהו שתחוץ ויפטר, והרי נאמר "רובצת על האפרוחים", ומשמע, בלא חציצה? [2] כנפים, נוצות תלושות, [3] מהו שיחוצו?
ביצים מוזרות שאין יוצאין מהן אפרוחים, מהו שיחצצו?
אם תמצי לומר שביצים מוזרות חוצצות, שני סדרי ביצים בנות קיימא שהיו מונחות בקן זו על גב זו, ורוצה ליטול הסדר התחתון [4], מהו שיחוץ הסדר העליון, ויפטר? [5]
היה זכר [שאם הוא עצמו רובץ על הביצים - פטור משילוח] על גבי ביצים, ונקבה על גבי זכר, מהו שיחוץ הזכר, ויפטר משילוח?
ומסקינן: תיקו.
בעי רבי זירא: היתה יונה רובצת על ביצי תסיל, שהוא עוף טהור הדומה ליונה, מהו?
וכן, יש לדון באופן שהיתה תסיל רובצת על ביצי יונה, מהו?
אמר אביי, תא שמע: עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וטהור הרובץ על ביצי עוף טמא, פטור משילוח.
הא טהור וטהור, שרובץ עוף טהור על ביצי עוף טהור אחר, חייב!
דוחה הגמרא: דלמא בקורא נקבה דווקא, כיון שדרכה לרבוץ על ביצי אחרים, חייב לשלחה. אבל יונה ותסיל, שאין דרכן לרבוץ על ביצי אחרים, אם רבצו, בטלה דעתן, ופטור.
שנינו במשנתנו: קורא זכר, רבי אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין. אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי אליעזר?
אתיא בגזירה שוה "דגירה דגירה".
כתיב הכא בקורא "קורא דגר ולא ילד", וכתיב התם בצפור נקבה סתם הדוגרת על מינה, "ובקעה ודגרה בצלה". ולמדנו, כשם שבצפור נקבה נחשבת דגירה גמורה, כך גם בקורא, נחשבת דגירה גמורה וחייב.
אמר רבי אלעזר: מחלוקת בקורא זכר, אבל בקורא נקבה הרובצת על ביצי עוף אחר, דברי הכל חייב. כי היא בכלל הכתוב "והאם רובצת", הואיל ודרכה בכך.
מקשה הגמרא: פשיטא! הא קורא זכר תנן?!
מתרצת הגמרא: מהו דתימא, באמת רבנן אפילו בקורא נקבה פטרי. והא דקתני זכר, להודיעך כחו דרבי אליעזר, שמחייב אפילו בזכר, קמשמע לן שבקורא נקבה לכולי עלמא חייב [6].
ואמר רבי אלעזר: מחלוקת בקורא זכר, אבל בזכר דעלמא של שאר מיני עופות, דברי הכל פטור. כי "האם רובצת" כתיב, ולא זכר רובץ.
מקשה הגמרא: פשיטא! הא קורא זכר דווקא תנן?!
מתרצת הגמרא: מהו דתימא, רבי אליעזר, אפילו זכר דעלמא מחייב. והאי דקתני קורא זכר, להודיעך כחן דרבנן, שפטרו משילוח אפילו בקורא, אף על פי שדרכו בכך.
קא משמע לן שרבי אליעזר מודה בזכר דעלמא.
תניא נמי הכי: זכר דעלמא פטור. קורא זכר, רבי אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין [7].
מתניתין:
היתה האם מעופפת, בזמן שכנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח. אבל אם אין כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח.
אין שם בקן אלא אפרוח אחד או ביצה אחת, חייב לשלח. שנאמר "קן". ודרשו קן, מכל מקום, ואפילו יש בו רק אחד.
היו שם אפרוחים מפריחים, דהיינו, גדולים שיודעים כבר לפרוח, או ביצים מוזרות שאין אפרוח בוקע מהן, פטור מלשלח [8]. שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים", וכך הוא נדרש: מה אפרוחים בני קיימא הם, אף ביצים דווקא בני קיימא. יצאו מוזרות שאינן בני קיימא, שאין יוצא מהן אפרוח. ועוד דרשו מפסוק זה: מה הביצים, צריכין לאמן, אף האפרוחין דווקא בצריכין לאמן. יצאו מפריחין, שאין צריכין לאמן.
גמרא:
תנו רבנן: נאמר "רובצת", ודרשו: דווקא רובצת ולא מעופפת.
יכול, אפילו כנפיה נוגעות בקן יהא פטור?
תלמוד לומר: "רובצת".
מאי תלמודא? מה ההוכחה ממשמעות הכתוב "רובצת" שאם היו כנפיה נוגעות בקן חייב?
מבארת הגמרא: מדלא כתיב "יושבת". משמע שגם אם אינה יושבת ממש, אלא כנפיה נוגעות בקן, נחשבת כרובצת, וחייב.
אמר רב יהודה אמר רב: אם היתה האם יושבת בין שני רובדי אילן מעל הקן, רואים, כל שאם תשמט מענפי האילן על ידי שירחיקו את הענפים זה מזה, נופלת עליהם [על האפרוחים], חייב לשלח. ואם לאו, פטור.
מיתיבי: היתה יושבת ביניהן, בין האפרוחין בקן, פטור מלשלח משום שצריך שתהא "רובצת על האפרוחים" ולא ביניהם.
היתה יושבת על גביהן, חייב לשלח.
היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח.
מאי לאו, על גביהן, דומיא דביניהן. מה ביניהן מדובר באופן דנגעה בהו, ואף על פי כן פטור, אף על גביהן, מדובר דווקא באופן דנגעה בהו.
ומשמע, אבל יושבת בין רובדי אילן שאינה נוגעת בהן, פטור?!
מתרצת הגמרא: לא, באמת יתכן שגם ביושבת בין רובדי אילן חייבת בשילוח, וכך הוא הלימוד:
על גביהן, דומיא דביניהן: מה ביניהן, דלא נגעה עלייהו מלמעלה, אלא רק מן הצד, אף על גביהן, דלא נגעה עלייהו. והיינו רובדי אילן שאינה נוגעת בהן מלמעלה.
ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא. דאי סלקא דעתך בין רובדי אילן פטור, אדתני: היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח, ליתני: היתה יושבת בין רובדי אילן פטור מלשלח, אף על גב שהיא יושבת במקומה, ונדע בכל שכן שעל מעופפת פטור, כי אינה יושבת כלל!
דוחה הגמרא: אין מכך כל ראיה. כי מעופפת איצטריך ליה, להשמיענו דאפילו שכנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. וזה אי אפשר ללמוד מיושבת בין רובדי אילן, כי היא אינה נוגעת בקן כלל.
אך מקשה הגמרא על הברייתא: והאנן תנן במשנתנו: בזמן שכנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח. ואילו בברייתא אמרו שמעופפת אפילו כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח?!
אמר רבי ירמיה: כי קתני מתניתא, בנוגע מן הצד. אבל אם נוגעת מלמעלה, חייב לשלח [9].
איכא דאמרי: לימא מסייע ליה לרב מברייתא: היתה יושבת ביניהן, פטור מלשלח. על גביהן, חייב לשלח.
היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן, פטור מלשלח.
מאי לאו, על גביהן דומיא דביניהן.
מה ביניהן, דלא נגעה עלייהו מלמעלה, אף על גביהן, דלא נגעה עלייהו מלמעלה. והיינו בין רובדי אילן, וראיה לרב!
ודחתה הגמרא: לא. באמת יתכן שהיושבת בין רובדי אילן פטורה משילוח, וכך הוא הלימוד: על גביהן דומיא דביניהן. מה ביניהן, דנגעה בהו, אף על גביהן, דווקא דנגעה בהו. אבל בין רובדי אילן שלא נגעה בהו כלל, פטור.
מקשה הגמרא: אי הכי, אדקתני סיפא: היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן, פטור.
הערות
[1] רש"י פירש ששחט מיעוט סימנים של אפרוחים, והנידון אם חייב בשילוח כיון שבידו לגמור שחיטתן ויהיו מותרין, או שהוא פטור משילוח כיון שעתה הם טריפה ויכול ליטול את האם מעליהם, ואחר כך אם ירצה יגמור שחיטתן. וכן מורה לשון השו"ע [סעיף י']. אבל הטור גרס בדברי הרמב"ם [הי"ב] ששחט מקצת סימני האם, וכן הבין הר"ן, מה החילוק בין דין זה לדין אם טריפה שחייב בשילוח, ובשלחן גבוה תירץ שטריפה יכולה לפרוח, אך אם שחט מקצת סימניה אינה יכולה לפרוח כי הדם שותת ותמות מהרה. אולם בעצם לשון הרמב"ם נקט שמדובר באפרוחים ולא באם. וראה בב"ח שנקט שהספק בין בשחט סימני האם ובין בשחט סימני האפרוחים. והמשנה למלך נקט שמדובר רק באפרוחים. ובמנחת חנוך [אות ה'] דן אם נחשבת נבילה מחיים ולכן לא שייך בה שילוח, ומאידך דן על האם ועל האפרוחים כששחט כל הסימנים אם יתחייבו בשילוח משום שמפרכסת דינה כחיה עי"ש. ובלשון הרמב"ם יש לדקדק שכתב שחט מקצת הסימנים "קודם שיקחנה" חייב לשלח, ומשמע שאילו שחטן אחר שלקחה חייב לשלח כי כבר התחייב בעת שלקחה, ולא איכפת לן בטריפה שנעשית אחר כך. ולכאורה תמוה שהרי בתוספתא [י ב] שנינו לקח את האם ולא הספיק ליטול את הבנים עד שנטרפו או עד שמתו פטור מלשלח. ומשמע שגם טריפה לאחר נטילתה פוטרת משילוח. וראה בחזון יחזקאל שנקט כי כוונת התוספתא שנטלה בהיתר כדי לשלחה, ויצאה מידו, והיה מותר לו לקחת את האפרוחים, ובאופן זה אם נעשו טריפה וחזרה האם עליהם לא חל דין שילוח מחדש.
[2] הרמב"ם [בהי"ג] כתב היתה מטלית או כנפים חוצצות בין כנפיה ובין הקן הרי זה משלח ואם לא שילח אינו לוקה, היו שני סדרי ביצים או שהיתה רובצת על ביצים מוזרות וכו' הרי זה לא יקח ואם לקח ישלח ואם לא שילח אינו לוקה. וביאר הלחם משנה שהרמב"ם חלקן לשתי הלכות ושינה לשונו משום שדקדק בסוגין שבמטלית וכנפים דנה הגמרא "מהו שיחוצו", ובשאר הספיקות לא הזכירה חציצה, והטעם לכך, כי אם מטלית וכנפים חוצצין לגמרי, הרי יכול ליטול הן את האם והן את הבנים, כאילו היו בשני מקומות נפרדים, אך בשאר הספיקות ודאי אסור ליטול את האם והבנים, והנידון הוא רק ליטול את הבנים ואחר כך לשלח האם. והב"ח כתב שבמטלית וכנפים פשיטא שמותר ליקח האם, כי נוטלה מעל חציצה, והנידון הוא אחר שלקחן והם בידו עם האם, אם מתחייב בשילוח כי שניהם לפניו, או שכבר נפטר משילוח בלקיחת האם, ואילו בשאר הספיקות הנידון הוא אם מותר לקחת את האם מעל הבנים או לא. וראה עוד להלן.
[3] רש"י כתב שכנפים היינו "נוצה תלושה", והרמב"ם כתב "כנפים חוצצות בין כנפיה ובין הקן, וכתב הגר"א [סקי"ד] שלפיכך נקט בשו"ע "כתפי נוצה מעוף אחר" אך הב"ח כתב שנקט "מעוף אחר" להורות שהספק רק בנוצה תלושה, כי כנפי האם עצמה ודאי אינם חוצצות.
[4] רש"י פירש שהבעיא באם תמצי לומר שביצים מוזרות חוצצים, עדין תיבעי בביצים שראויות לשילוח אם התכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא. ולפירושו על האם אין ספק, שודאי אסור ליטלה מפני שהיא רובצת על העליונים, וכן משמע מדברי תוס' [בד"ה שני] וכן דקדק הלחם משנה מדברי הרמב"ם שבאופן זה נקט שהספק הוא אם לקח אם חייב לשלח, והיינו על לקיחת הבנים, אבל האם חייבת שילוח מצד העליונים, עי"ש. והראשונים הקשו על ביאור זה שהרי בכל הספיקות משמע שהנידון בין על האם ובין על הבנים, ואילו באופן שרובצת על ביצים שחייבות בשילוח ודאי אסור ליטלה. [כך ביאר החזו"א יו"ד קע"ה קושיתם, וכביאור הש"ך בדברי רש"י, שהנידון רק על דין הבנים אך בפשטות הבנתם ברש"י היא שחיוב שילוח הוא רק כשרוצה ליטול הבנים, וכאן אינו נוטל הבנים מתחתיה מפני החציצה, והנידון רק על האם. והקשו עליו שחייב לשלח אפילו אינו נוטל הבנים, וכמבואר לעיל בהערה על המשנה בשם חוות יאיר. וראה בדבר אברהם ח"ב ח' אות יד שתמה איך מועילה מחשבתו לעשות את העליונים כחציצה וכאילו אינם ביצים, ולכן כתב שכוונת רש"י שאין עובר על נטילת האם אלא אם נוטלה יחד עם הבנים, כדעת החכם צבי בסימן פ"ג וראה להלן קמא. הערה 5]. ולכן פירשו שמדובר באופן שהיו העליונים ביצי עוף טמא או ממין אחר והנידון אם חוצצים כמטלית וכנפים ופוטרים לגמרי משילוח הקן, ויכול ליטול את האם ואת הבנים. והרשב"א כתב שמדובר באופן ששלח ידו והניח ביצים שלו על ביצי האם כדי לחצוץ בינה לביציה, ודינם כמטלית, ולכאורה תמוה לפי זה למה הוצרכו לומר לקמן [קמא א] שעשה דוחה ל"ת בצפרי מצורע, והרי יכול לעשות חציצה ויפטר משילוח. [ובעצם דין החציצה בביצים עליונות לתחתונות, יעוין בקהילות יעקב קידושין ל"ג שבירר אם הנידון משום מין במינו].
[5] הרמב"ם [הי"ד] הוסיף נידון שלא הוזכר בגמרא: "או שהיתה אם על גבי אם" וביאר היש"ש שמדובר באופן שהאם של הביצים היא העליונה, וכתב בבאר הגולה שלמד ספק זה מדין שני סדרי ביצים, וביאר הר"ן, כיון שמצינו ספק בב' סדרי ביצים אף שיש בשניהם חובת שילוח, לפיכך מספקא לן גם באם על אם אף שעל שתיהן יש חובת שילוח. ונקטה הגמרא את הספק בזכר, לומר שאפילו באופן זה יש לדון ולחייב בשילוח, וראה בסמוך אם יש דין אם על אפרוחים שאינן מינה, ואם אין בהם דין אם צריך להעמיד את הספק רק כשהתחתונה רובצת על מינה ואינה כזכר. וממה שפסק הרמב"ם ששני סדרי ביצים דינו ספק ואינו לוקה, הוכיח בדברי חמודות [אות ד'] שאינו מבאר כרש"י שהנידון באם תמצי לומר שביצים מוזרות חוצצות, אלא אף אם אין חוצצות יתכן ששני סדרי ביצים חוצצין יותר משום שהם בני חיובא, [והיינו להפך מסברת הר"ן שנקט כי לאו בר חיובא חוצץ יותר], אך דקדק מלשון הרמב"ם שהקדים דין שני סדרי ביצים לביצים מוזרות, ומסתמא גרס כן בגמרא, ואם כן לא שייך לפרש שהספק באם תמצי לומר.
[6] הרמב"ם [הי"א] כתב היתה רובצת על ביצים שאינן מינה והן טהורין הרי זה משלח, ואם לא שלח אינו לוקה. וביאר הקרית ספר דהיינו ספיקו של רבי זירא אם הרובצת על ביצים שאינם ממינה נקראת "אם" או לא. ובכסף משנה תמה למה לא חילק וכתב שבקורא נקיבה חייב בודאי, שהרי למסקנא טהור וטהור בכל המינים לא נפשט, אך בקורא חייב וכפירוש רש"י שבנקבה מודו רבנן. וצידד שהרמב"ם פירש שהדחיה היא רק לפי רבי אליעזר שמחייב בקורא בין זכר ובין נקיבה, ולרבנן גם קורא נקיבה בכלל הספק אם חייבת בשילוח על מין אחר. ותמהו המחנה אפרים והגרעק"א שהרי בסמוך הוכיחה הגמרא שרבנן מודים כקורא נקיבה שחייב בשילוח. וכן נקט הריטב"א שלמסקנא הספק רק בשאר מיני. וראה עוד בסמוך. וברובצת על אפרחים שאינם מינה, דן המנחת חנוך שאין חיוב שילוח, כיון שאין נחשבת כאם אלא לגבי ביצים שמחממתן ומולידה מהן אפרוחים, וכן דקדק מלשון הגמרא והרמב"ם שנקטו דוקא ביצים ולא הזכירו אפרוחים.
[7] הרי"ף השמיט מימרות אלו של רבי אלעזר, ותמה הרא"ש שבשלמא לישנא בתרא שעוסקת בדעת רבי אליעזר אינה להלכה, אך למה השמיט את המימרא של לישנא קמא שחידשה כי רבנן מחייבים בקורא נקיבה. ולכן ביאר בדבריו שהלשונות חלוקין אם לרבנן בקורא נקיבה חייב בשילוח או לא. והיינו שללישנא קמא נקט קורא זכר כי רק זכר פטור לרבנן, ולרבי אלעזר אפילו נקיבה מחייב, ואילו ללישנא בתרא "קורא זכר" נאמר רק לרבי אלעזר, אבל לרבנן גם נקיבה פטור. ודחה ביאור זה עי"ש שנחלק על הרי"ף, וראה יש"ש. ובבית יוסף כתב שהרי"ף דקדק מראית הגמרא "תניא נמי הכי זכר בעלמא פטור" וכו', שמחלוקתם דוקא בזכר, אך בנקיבה בין של קורא ובין בשאר מינים אפילו כשרובצת על מין אחר חייב בשילוח. ובזה נחלקו הלשונות, דללישנא קמא לרבנן רק בקורא נקיבה חייב ולא בשאר מינים ואילו ללישנא בתרא גם בשאר מינים בנקיבה חייב. [ולכן השמיט הרי"ף גם את הספק ביונה על ביצי תסיל, כי נקיבה חייבת גם בשאינו מינו]. ונמצא שדעת הרי"ף שאפילו קורא נקיבה אינו חייב בשילוח, וכן נקט הכסף משנה בדעת הרמב"ם, אך רש"י והרא"ש והר"ן נקטו שקורא נקיבה חייב לרבנן. ועיין ש"ך [סקי"ג] וביאור הגר"א [סקי"ג] ובדברי חמודות [סק"ה].
[8] הרמב"ם [ה"ט] כתב היו האפרוחין מפריחין שאין צריכין לאמם או ביצים מוזרות אינו חייב לשלח. היו אפרוחין טריפות הרי אלו כביצים מוזרות ופטור מלשלח. והעיר הב"ח שהרי בגמרא למדו [קמא א] ביצים מוזרות מאפרוחי טריפה שנאמר בהם תקח לך ולא לכלביך, ואיך נקט הרמב"ם להיפך שאפרוחים נלמד מביצים. וביאר בחזון יחזקאל [י ב] שהרמב"ם בא לבאר למה לא שייך באפרוחים טריפות "תקח לך" מצד הביצים שיצאו מהן, ואין דינם כאם היושבת על ביצים שכבר אינם ראוים לאכילה אך יהיו ראויים לאפרוח, ולכך דימה דין אפרוחי טריפה לביצים מוזרות לומר שגם אפרוחי טריפה אין יוצא מהן ביצים, כי אין טריפה מטלת ביצים. והוכיח מכך שביצי טריפה יש בהן חובת שילוח כיון שראויין לצאת מהן אפרוחים ושייך בהן "תקח לך" וראה בעמוד א' הערה 7. וראה תוס' לעיל [ס"ד א] שכתבו שמהכתוב "תקח לך" בשלוח הקן למדו להיתר ביצים לאכילה, ואין בהם איסור של אבר מן החי, ומשמע שאם היה בהן איסור לא היה מועיל מה שיכולים לצאת מהן אפרוחים להחשב כ"תקח לך", וצריך לומר שגם אם אי אפשר לגדל אפרוחים נחשב "תקח לך" שהרי ביצים מוזרות התמעטו רק מהקש לאפרוחים, ובהכרח שמותרים באכילה, ורק בביצי טריפה הוצרך לטעם שמגדלין אפרוחים.
[9] הרמב"ם [הי"ג] כתב היתה מעופפת אם כנפיה נוגעין בקן חייב לשלח ואם לא היו נוגעין פטור מלשלח. והטור כתב "והרמב"ם כתב שחייב אם נוגעות מן הצד, ותמה הכסף משנה שהרי רבי ירמיה העמיד את המשנה באופן שנוגע מן הצד ופטור משילוח, וכן כתב הרמב"ם [בהט"ו] שאם היתה יושבת ביניהם ואינה נוגעת בהן פטור מלשלח, וכן אם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצדו פטור מלשלח. והר"ן תמה מאידך שהרי בין זה שנוגעת מן הצד פטור מצינו דוקא במעופפת ולא ביושבת ביניהם. ובלחם משנה כתב שהרמב"ם בא ליישב את קושית תוס' [בד"ה מה] ולכן פירש שהגמרא הוכיחה שאי אפשר לומר ש"עליהם" כ"ביניהם" פירושו שלא נוגעת מעליהן אלא מן הצד, כי אילו נוגעין על גביהן ודאי נוגעין מעליהן, ולכן לומדים מ"על גביהן" ל"ביניהם" שהפטור הוא רק כשאינה נוגעת כלל אפילו לא מצידיהן, ומרובדי האילן למד שעיקר החיוב בישיבה עליהן אך מצידיהן פטור אפילו אם נוגעת בצד הקן, וכן הסיק הט"ז [סקי"ב], וראה ביאור נוסף בב"ח שהסיק כהר"ן שלדעת הרמב"ם אם יושבת ביניהן ונוגעת בהן מן הצד חייב בשילוח. ובשו"ע פסק שאם נוגעות מן הצד פטור, בין במעופפת מעל הקן, ובין יושבת ביניהם ונוגעת בהן. וראה ש"ך דכתיב על הביצים ולא מן הצד. וכן דעת הרא"ש והר"ן עי"ש.
שני סידרי ביצים זו על גב זו. פרש"י ז"ל ביצים בני קיימא אם נתכוון ליטול התחתונים מי הוו אמצעיים חציצה ופוטר מלשלח. ואינו מחוור הא מכל מקום האם רובצת על הביצים העליונים, ואפילו לא יטול לא עליונים ולא תחתונים הא תנן (קמא, א) הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום.
אלא הכא בשעליונים ביצי עוף טמא. ואי נמי בביצים מזומנים דומיא דמטלית, וכגון ששלח ידו לקן ושם על הביצים ביצים שלו כדי שיעשו חציצה בין האם לביצים כנ"ל.
שני סדרי ביצים זו על גב זו פרש"י ז"ל סדרי ביצים בני קיימא אם נתכוין ליטול את התחתונים מי הוי האמצעים חוצצין ופטור מלשלח והקשו עליו דהא מ"מ האם רובצת על הביצים העליונים ואפי' לא יטול לא עליונים ולא תחתונים ה"ל כאומר הריני נוטל את האם ומשלח את הבצים דהיינו עליונים שהוא חייב כדתנן בהדיא ופי' רבינו הגדול ז"ל דאיירי כשהיו עליונים ביצי עוף טמא או שאינם ממינה שהוא פטור עליהם ואין חייב אלא בשביל התחתונים ואסיקנא דקורא נקבה הכל מודים שחייבת בשילוח אע"פ שרובצת על ביצי' אחרים ובקורא זכר הילכתא כרבנן דפטורים מלשלחם ויונה ע"ג חסיל וחסיל ע"ג יונה בעייא בגמ' ולא איפשט' ולחומרא ואם היתה יושבת על שני רובדי אילן רואין כל שאלו תשמט נופלת עליהם כך חייב לשלח ואם לאו פטור היתה יושבת ביניהן פטור מלשלח היתה מעופפת וכנפי' נוגעות בקן מן הצד פטור מלשלח ואם אין שם אלא אפרוח א' או ביצה א' חייב לשלח היה שם אפרוחים מפריחים או ביצים חוזרות פטור מלשלח דלהכי כתיב על אפרוחים או על הבצים ולא כתיב עליהם לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים:
הושיט את ידו לקן ושחט מקצת סימנים של אפרוחים והניחם הואיל ובידו לגמרם הרי יש כאן תקח לך וחייב לשלח את האם אע"פ שלא גמר ומ"מ בזו אם לא שלח אינו לוקה:
היתה מטלית פרוסה על הביצים וחוצצת בין רביצת האם לביצים אע"פ שאין בשר האם נוגעת בביצים הרי זה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה וכן אם היתה נוצה תלושה מפסקת ביניהם:
ביצים מוזרות והם שאין אפרוח בא מהם אין הרובצת עליהם בדין שלוח כמו שיתבאר היו ביצים מוזרות מפסיקות בין ביצים הראויים לאפרוח ובין האם חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה היו כלם ביצים הראויים לאפרוח אלא שהיו שתים שורות של ביצים זו על גב זו ולא נתכון ליטול אלא התחתונים והרי שורה העליונה חוצצת הרי האם בדין שלוח ואם לא שלח אינו לוקה זכר הרובץ על האפרוחים אינו בדין שלוח כמו שהתבאר היה הזכר רובץ על האפרוחים או הביצים והנקבה רובצת עליו הרי האם בדין שלוח ואם לא שלח אינו לוקה וגדולי המחברים כתבו כן באם על גבי אם:
עוף טהור נקבה שהיתה רובצת על ביצים שלא ממינה כגון יונה על גבי ביצי תסיל והוא עוף הנקרא טודו או תסיל על גבי יונה או כיוצא באלו הרי זו בדין שלוח ואף בזו אם לא שלח אינו לוקה:
המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי ר"ל איזה צד מפקיע את המין המחוייב ממצוה זו ואיזה אינו מפקיע היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעים בקן חייב לשלח אין כנפיה נוגעין בקן פטור מלשלח אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח שנ' קן קן מ"מ היו שם אפרוחים מפרחים וביצים מוזרות פטור מלשלח שנ' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא [יצאו מוזרות] מה ביצים שצריכין לאמם אף אפרוחים שצריכים לאמם [יצאו מפריחין] שלחה וחזרה אפי' ארבעה חמשה פעמים חייב לשלח שנ' שלח תשלח [את האם] אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנ' שלח תשלח את האם נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח אמר הר"מ פי' שלח מקור והמקור נופל על המעט והרב לפיכך חייב מצד שהוא מקור לשלח אותם ואפי' אלף פעמים וכל ההלכה הזאת מבוארת:
אמר המאירי היתה מעופפת ר"ל שהתחילה לעוף בשעה שרוצה זה ליטול את הבנים ואינה רובצת עליהם אם היו כנפיה נוגעות עדין בקן חייב לשלוח שעדין היא בדין רביצה אבל אם עמדה לה מכל וכל עד שאין כנפיה נוגעות בקן יצאה לה מכלל רביצה ופטור מלשלחה אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח לא נאמר ביצים ואפרוחים בלשון רבים אלא שדבר הכתוב בהווה היו האפרוחים גדולים עד שהם מפרחים ואין צריכים לאמם יצאו מכלל בנים ויכול ליטול אף האם:
היו ביצים אלו מוזרות והם שנתחממו תחתיה ושאין אפרוח נוצר מהן כגון שהיו מספנא מארעא אין האם בדין שלוח כלל:
שלח את האם וחזרה קודם שיטול את הבנים חייב לשלחה פעם אחרת וכן כל זמן שתחזור עליהם אפי' מאה פעמים רצה ליטול את האם ולשלח את הבנים אין זה כלום על כל פנים צריך הוא לשלח את האם נטל את הבנים ושלח את האם ואחר כן החזיר את הבנים לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
היתה יושבת ואפרוחים או ביצים סמוכים לה מכאן ומכאן ואינה נוגעת בהן בדרך רביצה פטור מלשלח וכן אם היתה עומדת בצד הקן אפי' היו כנפיה נוגעות בצד הקן פטור מלשלח היתה עומדת על שני בדי אילן הסמוכין זה לזה והקן תחתיה כנגד אויר שבין שני הבדים רואים אם כשיתרחקו הבדים זה מזה תהא היא נופלת על הקן בכיוון חייב לשלח ואם לאו פטור:
בפרש"י בד"ה ליתני רובדי כו' דפטור וכ"ש מעופפות כו' עכ"ל כצ"ל:
תוס' בד"ה ב' סדרי בצים כו' ויכול ליקח התחתונים כו' כדאמרינן לקמן עכ"ל ר"ל דכל אינך אבעיות הוו שפיר על האם אם מותר ליקחנה אי חייבת בשילוח אבל הך איבעיא על האם ודאי דלא קמבעיא ליה דחייבת משום ביצים העליונים אלא על ביצים תחתונים קמבעיא ליה כדאמרינן לקמן דאסור לזכות גם בביצים בלא שילוח האם וק"ל:
רש"י בד"ה ובקעה כו' מעליא הס"ד:
בד"ה אף על כו' לאותובי ארב דבעי כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה מה ביניהן כו' הא מן הצד כו'. נ"ב אין זה דיוק אמיתי כ"כ דלא איירי האי דומיא אלא בענין נגיעה דלמעלה ודו"ק:
גמרא דלמא בקורא. ע"כ צ"ל שיש קורא טמא ג"כ שדרכו לרבוץ על ביצי אחרים דאל"כ יקשה דתפשוט מהא דעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור דמשמע דטהור כיוצא בו חייב:
רש"י ד"ה ובקעה. דבמינו משתעי קרא. לפי המתבאר לקמן לא פליגי רבנן עליה מטעם שאינן מינו אלא מפני שהוא זכר. ואפי' בביצים דמינו פטרי. הכי הל"ל דבאם משתעי קרא ולשונו זה אינו עולה אלא לפי' הרא"ש בכוונת הרי"ף ולפי' הב"י בדעת הרמב"ם ע"ש:
בא"ד מעליא. הס"ד ומתחיל דבור
אבל. ומנהגו בכך הס"ד ומתחיל דבור אבל זכר:
מיעוט סימנים מהו. לשון רבים סימנים היינו סימנים דאפרוחים רבים דהאי בעוף שהכשרו בסי' א' אי שחט רוב הקנה הוכשר ולא שייך אלא שניקב הושט וע"כ אסימנים דאפרוחים רבים קאי ומהתימה על הר"ן שחשב על הרמב"ם דקאי אהאם וז"א דא"כ ה"ל למכתב רוב סימן ולא סימנים וכמדומה לי שלזה נתכוון הכ"מ והמגיה שבכ"מ לא הבין:
דלמא בקורא פי' עוף טהור רובץ על טמאים מיירי בקורא. מיהו סיפא עוף טמא רובץ על טהורים צ"ל איידי דנקט רישא טהור על טמא נקיט סיפא טמא על טהור. וזה דוחק לא ה"ל לרש"י למשתיק מיני' אבל לבי אומר לי יען ראיתי במוסף ערוך בערך קרא תמה על רש"י בירמי' שפי' קורא דגור קוקו"ק והוא עוף טמא ובשמעתין פירש"י אין זה קוקו"ק. ולפע"ד אדרבא אי לא דמפורסם דקורא הוא קוקו"ק והוא עוף טמא לא היו צריך רש"י לפרש אין זה קוקו"ק אע"כ פשטי' כך הוא אלא בשמעתין נתבאר ונתחדש דאיכא נמי בטהורים כעין קורא והוא בדטי"ץ בלע"ז שקורין רעפהינדליך וא"כ מתניתין רישא וסיפא בקורא טהור וטמא. שוב ראיתי בשמואל א' כ"ז כאשר ירדוף הקורא בהרים פירש"י פירדי"ץ שהיא טהור ובירמי' קורא דגר פי' קוקוק"ו והוא הדבר דדהע"ה דימה את שאול לקורא בהרים פירדי"ץ טהור. וירמי' דימה הרשע לקורא קוקוק"ו טמא והנה אמת נכון הדבר בעזה"י:
אבל בקורא נקבה ד"ה חייב עיין לעיל ר"פ או"ב ע"ח ע"ב תוס' ד"ה מה כשחייב וכו' מבואר מדבריהם דהוה ס"ד אם אורחא דמילתא ה"ה זכר קמ"ל ב' פעמים אם לומר דוקא אם ולא זכר ע"ש והנה עיין לעיל קל"ג ע"א פליגו רבנן ור' יוסי לרבנן גז לאו דוקא וה"ה שטף ולקט לאו דוקא ה"ה קיטוף ור' יוסי ס"ל דוקא גז ולא שטף ולקט ולא קיטוף אך מודה ר' יוסי במידי דאורחי' ע"ש וא"כ הכא בשלוח הקן נחתינן דרגא דלרבנן גז לאו דוקא ה"ה ה"א אם לאו דוקא ואצטריך בפ' אם לומר דוקא אבל עכ"פ מודים במידי דאורחי' היינו קורא נקבה אבל לר"י דבלאה"נ ידעינן אם דוקא וא"כ דכתיב ב"פ אם למעוטי אפי' קורא נקבה אע"ג דאורחי' וי"ל לישב בזה פסק הרי"ף עמ"ש הרא"ש. ועיין מה שהאריך ב"י בי"ד סי' רצ"ב ואין להאריך:
ע״ב גמר׳ א״כ ציפור למעוטי עוף טמא למה לי. לפי מה שהבאתי לעיל בשם הרמב״ן ז״ל דכמה תנאים לא ס״ל דצפור טהור במשמע, א״כ להני תנאים באמת גם אם טרפה אינה חייבת לשלחה, ועפי״ז כתב קדוש זקני זצ״ל דמה״ט פוטר הרמב״ם ממלקות גם באם טרפה, משום דלא ברירא לי׳ הא מלתא. ולא אוכל לירד לסוף דעת קדשו, דאיך רוצה לפרש דמה שכ׳ הרמב״ם בהלכ׳ י״ב בשחט מקצת סימנים וכו׳. ואם לא שלח אינו לוקה, דקאי נמי אדלעיל מני׳ בהלכ׳ י״א דהיתה האם טרפה חייב לשלחה. דזה ממ״נ ליתא דאי מפרש כדעת הטור דשחט מקצת סימנים אאם קאי אז ודאי לעיל מני׳ באם טרפה הוו״ל לומר דאינו לוקה, ונדע ממילא גם בדין שלאחריו ואם נאמר דהאי גרע, משום דהוא עשאה טרפה, וע״י מעשיו אינה בת שילוח, א״כ ודאי קשה איך סמך הרמב״ם ברישא באם טרפה על הסיפא בעשאה טרפה לכתוב שם אינו לוקה. ואם נפרש כדעת הכ״מ וכאשר כן האמת דהרמב״ם נמי בשחט מקצת סימנים של האפרוחים, וכפרש״י, וא״כ הא דאינו לוקה כאן הוא משום דהוא איבעי׳ דלא איפשטא. ומה שייכות יש לזה עם הדין של אם טרפה השנוי בהלכה הקודמת, ולכן אין ספק דהרמב״ם לא חש להני תנאים דלא הזכירו בגמ׳ כאן משום דסתם מתניתין נמי מסייע להאי ברייתא דאם טרפה חייב בשילוח, דכיון דקתני במשנה עוף טמא פטור מלשלח הדיוק מני׳ דעוף טרפה חייב, וכאשר כתבנו למעלה דעוף טמא על ביצים טהורים במקום הפקר הוא כמעט מן הנמנע, ואי התנא הי׳ סובר דה״ה עוף טרפה פטור משילוח הי׳ נקט מה דשכיח יותר. ועל מה שיש להפליא, הוא הפימ״ש לרמב״ם שכ׳ דצפור נופל רק על עוף טהור שנ׳ כל צפור טהורה עכ״ל, והוא פלא דאדרבה מהאי קרא קשה על כלל זה וצריך ליישבו כדמתרץ בגמ׳ למעוטי בשחוטה דמצורע אתא ואיך מביא הרמב״ם ראי׳ לסתור וצ״ע.
ומה שכ׳ ק״ז ז״ל כאן דף ק״ס דהכ״מ כיוון במה שכתב דהגירסא האמיתית ברמב״ם הוא דשחט מקצת הסימנים. (והג״ה שם לא הבין מה תיקן), שכוונתו משום דסימנים לשון רבים ע״כ אאפרוחים קאי, דאאם דהכשרה בסי׳ אחד, לא הוול״ל מקצת סימנים, אלא מקצת סימן דאושט קאי, לא הבנתי מה רצה בזה שכ׳ דעוף הכשרו בסי׳ אחד, דהרי הרמב״ם הוא דס״ל דגם עוף בעי לכתחילה שני סימנים שלמים ומה״ת, אבל ודאי דכאן ממקצת ולא מרוב דיבר, וממילא דלא קאי על הקנה רק על הושט, אבל בשביל זאת מ״מ דרך לדבר על ב׳ הסימנים אפילו אם המדובר מנשחט אחד משום דהקנה לעולם נשחט תחלה, והרי שהה במיעוט סימנים והחליד במיעוט סימנים דלעיל דף ל׳ ול״א ולמאן דמפרש דאמיעוט קמא קאי׳, נמי קתני סימנים לשון רבים, ולא קאי אלא הושט, דבקנה לית לן בה. אבל כוונת הכ״מ לאפוקי מגירסת הטור שהביא ״שחט במיעוט סמניה״ דלפי גירסא זו ע״כ אאם קאי הגיה הכ״מ ״מקצת סימנים״ דאז אפשר לפרש דאאפרוחים קאי ודו״ק.
ע״ש במשנה היו שם אפרוחים מפריחין או ביצים מוזרות פטור מלשלח וכו׳, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא. ור״ל אפרוחים בני קיימא לאפוקי טרפות דאינם בני קיימא ונתמעטו מתקח לך ולא לכלביך, אף ביצים בעינן ראויין להוליד לאפוקי מוזרות, ואע״ג דהתנא דמתני׳ לא תנא בפירוש אפרוחים טרפות לפטור, נשמע זאת מהא דקתני עוף טהור על ביצי עוף טמא דפטור, דחד טעמא איכא דלך ולא לכלביך ובדאמר בגמ׳ לעיל, עיין ברמב״ם ז״ל שכתב בהלכ׳ ט׳ וז״ל: ״היו אפרוחים טרפות הרי אלו כביצים מוזרות ופטור מלשלח״, עכ״ל. ולא הבנתי הלא אפרוחין טרפות נתמעטו מתקח לך ולא לכלביך, אבל ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם, אבל טעם הפטור משום דאינם ראויין להוליד ולא בני קיימא נינהו, ואיך תולה הרמב״ם אפרוחין טרפות בביצים מוזרות. וצ״ע כעת ודו״ק.
דין היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אין כנפיה נוגעות בקן פטור ואפי' נוגעין מן הצד היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחים אפי' נוגע' פטור היתה יושבת על ב' ענפי אילן והקן תחתיה רואין כל שאלו תשמט ונופלת עליהן חייב ואם לאו פטור היו שם אפרוחים מפריחין או ביצים מוזרת פטור מלשלח:
מתניתין היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח אין כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח שנ' קן מ"מ היו שם אפרוחין מפריחין או ביצים מוזרות פטור מלשלח שנ' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצי' בני קיימא יצאו מוזרות ומה ביצים צריכים לאמן אף אפרוחין צריכין לאמן יצאו מפריחין פי' פורחין מעצמן עד שא"צ לאמן אמר רב היתה יושבת בין שני רובדי אילן רואים כל שאם תשמט נופלת עליהם חייב לשלח ואם לאו פטור פירש"י יושבת בין שני רובדי אילן והבצים תחתיה אבל הענפים סומכין ומגביהין אותה באויר אז רואין כל שאילו ידח' זה מזה תשמיט האם ותפול עליהם חייב ואם נופלת לצדדין פטור מיתיבי היתה יושבת ביניהן פטו' מלשלח על גביהן חייב לשלח הית' מעופפת אפי' כנפיה נוגעות לקן פטור מלשלח מאי לאו על גביהן דומי' דביניהן מה ביניהן דנגעה בהו ואפ"ה פטור דבעינן רובצת על האפרוחים אף גביהן דנגעה בהו אבל רובדי אילן דלא נגעה בהו פטור לא על גביהן דומיא דביניהן מה ביניהן דלא נגע' עלייהו אף גביהן דלא נגע' עלייהו והיינו רובדי אילן ופריך והא אנן תנן בזמן שכנפים נוגעות בקן חייב לשלח א"ר ירמיה כי קתני מתני' בנוגעה מן הצד וכ' הרמב"ם וז"ל הית' מעופפת אם נוגעות בקן חייב לשלח ואם לאו פטור מלשלח היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואין נוגעת בהם פטור מלשלח וכן אם היתה בצד הקן וכנפיה נוגעות בקן מצידו פטו' מלשלח ע"כ ולכאורה נראה מדבריו דגבי מעופפת על הקן אפי' מן הצד חייב דדוקא יושבת ביניהן הוא שכתב דפטור בנגיעה מן הצד וכן הבין אותו הטור שכתב כך להדיא משמו ובודאי ליתא שא"כ הוא להדיא נגד הברייתא דאפי' מעופפת פטור בנגיעה מן הצד ולאו דוקא קאמר אבל חזינא מילתא דתמיה בדבריו שכתב דאם יושבת ביניהן ולא נגע' בהן דמשמע אם נגעה בהן מן הצד חייב מאחר דיושבת ביניהן וז"א דאפי' בנוגעת בהן אמרינן דפטור דבעינן על כדפרי' וכן פירש"י להדיא וכ"כ הרא"ש להדיא והטור אחריו וכן השיגו הר"ן בזה:
א ק"מ ע"ב בעי ר' הושעיא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים, מהו, מי אמרינן כיון דאילו שביק להו מיטרפא בעינן לך ולא לכלביך. או דלמא כיון דבידו למגמר שחיטה, תקח לך קרינא ביה וחייב בשילוח, תיקו. - והנה בפירושא דבעי' זו פליגי רבותינו ה"ה הגאון בעל מע"מ, והגאון בעל הש"ך, דהמע"מ מפרש בעי' זו דמיירי שהפסיק בשחיטתו טרם גמר רובה באופן דלא הוי שיעור שהיי', וסברתו בזה, דאם לא הפסיק מפעולת השחיטה, אז אין לנו להסתפק מדבר הטריפות, כיון דבשחיטה עוסק, וגם נגמרה השחיטה בהכשר, שוב אין לנו להסתפק על השעה שבינתיים, ורק בשהפסיק בינתיים אז יש לנו להסתפק אילו לא גמר השחיטה, וממילא ליתא לבעי' זו לדידן דקיי"ל דשהיי' אוסרת במשהו, וכמו שכתב המע"מ בעצמו, דלדידן אין נפקותא בבעי' זו. - וע"כ דסברתו בזה כמו שביארנו. - אמנם הש"ך בסימן רצ"ב סקט"ו השיג עליו, ומפרש לבעי' זו באופן דלא שהה כלל, דהיינו דשחט בחד ידא ומשלח בידו השנייה, וסברת הש"ך בזה, דאעפ"י שלא הפסיק בינתיים, מ"מ כיון דאם לא יגמור שחיטתו ממילא נעשית נבלה, להכי יש בזה פטור שילוח, משום דקרינן לך ולא לכלביך.
ב ויש לעיין בעיקר הבעי' מה שייך להסתפק בזה הלא גם קודם התחלת השחיטה יש חסרון תיקון הכשר אכילה מטעם אבר מן החי, ומכ"ז אמרינן דאין זה חסרון לדין שילוח, והיינו מטעם דבידו להכשיר, וא"כ גם בשהתחיל בשחיטה לא גרע מזה, כיון שבידו לגמור השחיטה בהכשר, ואם בשביל שנעשה הריעותא בגוף, קשה מה איכפת לן בהריעותא שבינתיים, כיון שעכ"פ סו"ס נעשה בהם הכשר מעליא בהיתר אכילה, ומה איכפת לן בהריעותא שבינתיים, ולא גרע אמצע השחיטה מהא דלא התחיל השחיטה עדיין, ועוד לפי מה דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וביארנו במקו"א דהכשר השחיטה דבסוף מברר ההכשר גם בלמפרע, ואם כן הרי מבורר הכשר שחיטה גם בלמפרע, וא"כ מאי מספקא ליה לרב הושעיא בזה. והנה לפי"ז ע"כ בעי' דר"ה מיירי רק על רגע זו טרם גמר השחיטה, אם יש עליו חיוב שילוח, אבל לפי"ז תקשה בהא דפסק הרמב"ם פרי"ב משחיטה ובש"ע סימן רצ"ב, להאי דינא דכתבו דמשלח ואינו לוקה, יעו"ש. דקשה דממנפ"ש אם מיירי שלא גמר השחיטה לבסוף א"כ הרי"ז פטור בודאי, מטעם דהאפרוחים אסורים באכילה, וליתא בזה תורת שילוח. ואם גמר השחיטה לבסוף, א"כ הרי יש כאן חיוב שילוח מעכשיו, ומה שייך לומר כאן משלח ואינו לוקה שזהו מטעם ספק, כמו שפירשו המ"מ והכ"מ שזהו מטעם בעי' דר"ה, ולפי מה שכתבנו דע"כ בעי' דר"ה לא הוי רק על רגע זו דבאמצע השחיטה, משא"כ לבסוף ע"כ יש כאן בירור בדבר חיוב שילוח וכמוש"נ, וצע"ג.
ג והנה יש לעיין בעיקר האי דינא הא דטהרת המצורע שקיי"ל דאין עשה דמצורע דוחה עשה דשילוח, דקשה לפי מה דסבר מר בר רב אשי דאמר לקמן קמ"א, דבנוטל ע"מ לשלח ליכא ל"ת דאל יקח רק עשה איכא, יעו"ש. דלפי"ז מדוע באמת לא נקיים עשה דטהרת מצורע בהאם, ובאופן הזה שיקח האם ע"מ לשלחה אחרי הטהרת המצורע, ולא מיבעי' בהצפור המשולחת דפשיטא דיכול לשלחה אח"כ גם למטרת השילוח דמצוה דשילוח הקן, ואלא אפילו בצפור דהשחוטה ג"כ לדעתי נראה דיש לקיים המצוה דשילוח גם לאחר השחיטה בעודה מפרכסת. - ואעפ"י שבספר מנח"ח כתב בפשיטות דלאחר שנשחטה אין לקיים מצוה דשילוח, אמנם נראה דכיון דקיי"ל דמפרכסת דינה כחיה לענין העמדה והערכה וכדומה, להכי מסתברא דגם לענין זה דינה כחיה, וא"כ הרי יש לקיים שתי המצות, טהרת המצורע ושילוח הקן. ואעפ"י שגם לדברי מר בר רב אשי בהא דנוטל ע"מ לשלח דעכ"פ עשה איכא, מ"מ עדיין תקשה לדברי ר' יהודה דסבר דעשה דשילוח ליתא כלל, מטעם דשלח מעיקרא משמע, וליתא רק ל"ת דלא יקח ובאופן שנוטל ע"מ לשלח ליכא איסור כלל. וגם לדברי רבנן דסברי דעשה איכא, מ"מ נראה דבאופן כזה דיש לקיים תרתי, וליתא בזה ביטול העשה שפיר אית לן לומר דיקיים שניהם.
ד ונראה דכיון דקיי"ל דצפורי מצורע נאסרין או משעת לקיחה או משעת שחיטה, כמבואר קדושין נ"ז. האיסור הזה והקביעות שמם מבטל מצות שילוח לגמרי, והוא דכיון דאמרה תורה בתנאי דמצוה זו "כי יקרא" פרט למזומן. והכא אם יהיה הדין דמותר ליטול את האם ע"מ לטהר את המצורע ולשלחה אח"כ, א"כ לאחר שנקבעה לתכלית זו, וגם נאסרה בהנאה בקביעות הלזו, הרי נתבטלה מצוה דשילוח הקן לגמרי, מטעם שבזה נדחה מצוה זו דשילוח, ואפילו אם אמרינן בכ"מ אין דיחוי אצל מצות, ע"כ שאני הכא דמטעם קביעות השם דטהרת המצורע חסר בזה התנאי ד"כי יקרא", דע"כ עכשיו לאחר שנעשה טהרת המצורע בהני צפורים אין לך מזומן יותר גדול מזה. ביאור הדברים, דכיון דמותר ליטול לטהר המצורע, נמצא דהחיוב מתחיל אח"כ, וזהו מזומן.
ה ובזה יש לבאר דברי התוספתא שלהי חולין המוצא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח, ופי' שם המפרש דמדכתיב ולקח ממעטין הפקר, יעו"ש. - וזה תמוה הרבה, דמאי משמע מולקח שלא ליטול מן ההפקר, ואם מפרש ולקח לשון קנין. דמשמעו בדמים דוקא, דא"כ היאך ממעטין מהא דכתיב תשלח, ואפילו לדבר מצוה, דאין לטהר את המצורע בהאם, דקשה הא שילוח הקן הרי תמיד בהפקר הוא, כדכתיב "כי יקרא" ודרשו פרט למזומן, וקשה תיפ"ל דבלאו הכי פסול מטעם דהרי חסר בזה קניי' דבדמים. - והנה הגאון רמש"ך בספרו אור שמח פרי"ד מטו"צ ה"ח הביא להאי תוספתא, ומפרש דכוונת התוספתא שבא למעט אפרוחים דפסולים לטהרת מצורע, יעו"ש. אמנם לפי דברינו פי' דברי התוספתא דבא למעט באופן שכתבנו דנוטל את הצפור ע"מ לשלחה אחרי טהרת המצורע. ובזה מביאה התוספתא הלימוד מהקרא מדכתיב ולקח, לרמז לנו הדין דצפורי מצורע נאסרין, וסבר האי תנא דנאסרין משעת לקיחה, וכמבואר דפליגי תנאים בזה ג"כ. ומשו"ה נדחו הצפורים מדין שילוח האם, מהטעם שכתבנו לעיל, ואסור מטעם דמבטל מצות שילוח.
ו עוד איתא שם בתוספתא לא יטול אם על הבנים אפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה. - ותמוה, תיפ"ל דבלא"ה אסור משום שנאמר תשלח יתירא דדרשינן מזה למעט אפילו לדבר מצוה. - ובפשיטות יש לפרש דכוונת התוספתא דאתי למימר דפסול אף בדיעבד, מטעם העבירה שיש בזה מכח ביטול העשה. ואעפ"י שיש לדקדק בזה דלכאורה אין זה עבירה הנעשית בגופה, ולכאורה לא גרע מהא דחורש בשור וחמור, וחוסם פי פרה, דכשר בכל הקרבנות. ומצאתי בספר דבר אברהם סימן ח' שעמד בזה בתמיה על התוספתא, ומסיים שם בביאור דברי התוספתא דהפסול בזה משום מצוה הבאה בעבירה, יעו"ש. אמנם נראה דאין שייך בזה ענין מצוה הבאה בעבירה, כיון דיש לקיים המצוה גם בלעדי העבירה, דהיינו שיקיים המצוה דשילוח גם אחרי טהרת המצורע, ולכאורה יש לדון מזה ראיה לדברינו דלעיל, דע"כ יהיה נדחה מצות השילוח, וכיון שכן שפיר הוי מהב"ע דע"י טהרת המצורע מבטל המצוה דשילוח. אבל יש לדחות די"ל דאין זה ענין למהב"ע שהעבירה נעשית בשעת קיום המצוה ממש, וכמו שכתבו התוס' סוכה ל', בהא דמצה גזולה, משא"כ הכא בנידון דידן דבשעת קיום המצוה דטהרת המצורע אינו עובר שום איסור, כיון דבדעתו לשלח אח"כ, ורק מדין טהרת המצורע נדחה העוף משילוח אפשר לומר דלא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה, וצ"ע. - אמנם נראה דכיון דבעינן במכשיר דיני מכפר, ומצינו במכפר דלא מהני הכפרה לכפר באופן שהוקדש הקרבן בעבירה, אעפ"י שלא הוי מגדר מהבב"ע, כמו הא דמצינו תמורה כ', דאין אדם מתכפר בתמורה מטעם דנעשה ההקדש בעבירה, יעו"ש. ולא שייך שם גדר מצוה הבאה בעבירה, לאחר שאמרה תורה דהקרבן נתפס בקדושת התמורה, והרי"ז בדמיון שאמרה תורה בגזלן דקונה בשינוי, ולאחר השינוי להרבה פוסקים אין כאן מהבב"ע. וע"כ דדין הוא בכפרת הקרבן, דבאופן שהוקדש בעבירה כמו הא דתמורה, דאינו עושה הקרבן פעולת הכפרה. וה"נ בנידו"ד כיון שהוזמנו הצפורי מצורע באיסור לקיחה מטעם שמונע השילוח, סגי להיות למנוע פעולת ההכשר, שדינו כמו כפרה בקרבן, וכמוש"נ.
ז ובזה נבוא לביאור בעי' דר"ה, והוא דר"ה ע"כ מיירי גם כן בשגמר השחיטה לבסוף, אמנם הענין כך הוא. דכיון דהמעשה השחיטה כל משהו ומשהו מדרש לפעולת האדם השוחט, וכל משהו ומשהו הרי"ז שחיטה חדשה הנעשה מכח האדם. ולכן אם אמרינן דבשחיטת משהו הראשון בוושט נדחה משילוח מטעם כיון דאילו שביק לה מיטרפא, וא"כ כיון דנדחה ברגע אחת ממצות שילוח, יש לנו לומר בזה דנדחה לגמרי, ואעפ"י שאין דיחוי אצל מצות, אמנם שאני הכא דהדיחוי בזה מגרע מצות שילוח לגמרי, והיינו דכיון דנעשה בחיוב שילוח ע"י פעולת האדם הגומר את השחיטה, נמצא דהאדם הוא המסבב להחיוב, וא"כ לא קרינן בזה "כי יקרא" פרט למזומן, דהרי אין לך מזומן גדול מזה. או דלמא כיון דבידו למיגמר השחיטה, א"כ לא חל תורת דיחוי כלל גם בראשונה, זהו סברת רב הושעיא בבעי' שלו, ונשאר בתיקו. ושפיר כתבו הפוסקים בזה, דמשלח ואינו לוקה.
ח כתב הרמב"ם פרי"ב משחיטה לפי מה שהובא בטור וז"ל, שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה, עכ"ל. - מבואר מזה דמפרש בעי' דר"ה דאאם קאי, אבל תמוה הרבה, דבאם לא שייך לך ולא לכלביך, כיון שהאם טרפה גם כן מחויב בשילוח, וכבר עמד בזה הב"ע, ועי' במ"מ ובכס"מ ובב"ח. - אמנם לפי דברינו אפשר לפרש גם בבעי' דר"ה אאם, והיינו לפי שיטת הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, אעפ"י שמפרכסת, וא"כ תיכף כשהתחיל לשחוט והוושט נקוב, שוב ליתא בה עוד מצות שילוח, אם אמרינן דנבלה מחיים לאו בת שילוח היא, מטעם דחיותה לא נחשב לחיים, וכפי סברת המנח"ח שכתבנו לעיל. וזהו שמספקא ליה לר"ה שחט בה מיעוט סימנים מהו, כיון דאילו שביק לה מיטרפא, היינו דנעשית נבלה, ולאו בת שילוח היא. ואעפ"י שגמר השחיטה לבסוף, אמנם כיון שהיתה דחויה מעיקרא ממצות שילוח, שוב אינו חוזר וניעור להתחייב בשילוח, מטעם דלא קרינן בזה "כי יקרא", וכמו שנתבאר לעיל. אמנם כיון דכל הפוסקים לא סברי בזה כשיטת הטור, ואינם מפרשים כן לבעי' זו, ע"כ משום דסברי דגם נבלה כל זמן שמפרכסת ועודה בחיים שפיר בת שילוח היא. נמצא דדינא של המנח"ח בדבר המפרכסת לענין שילוח, תליא בפלוגתא דרבותינו, וכמו שנתבאר.
גמ', בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ וכו' שני סדרי ביצים זו על גב זו וכו', וקשה בשלמא בעיא הראשונה שהוא מין בשאינו מינו שפיר יש למיבעי'. אבל בבעי' השני' שהוא מין בשאינו מינו שפיר יש למיבעי', אבל בבעי' השני' דהכלל של מב"מ אינו חוצץ זהו בשהחיוב ברור, משא"כ לעשות חיוב שאני, וצ"ע.
והנה הרמב"ם חלקן לשתי בבות, וגם שינה ביניהן, דבדין הראשון במין בשאינו מינו כתב הרי זה משלח, ובדין השני במב"מ כתב לא יקח, ומרן תמה בזה יעו"ש ובלחם משנה. ולדעתי נראה כמו שכתבנו לעיל דחיוב איכא בשילוח כשיזדמן לפניו קן, ואינו רשאי להתעלם מזה, ולהכי בחציצה דמין בשאינו מינו דהבעי' בגמ' אם יש מצוה בשילוח, וכיון דלא איפשטא הבעי' כתב הרמב"ם הרי זה משלח היינו מטעם ספק לחומרא.
אמנם בבעי' שני' במב"מ הנה על חיוב מצוה בודאי מחויב, רק הבעי' לענין מלקות אם יש לחייבו במלקות מטעם המב"מ שאינו חוצץ דאולי לא אמרה תורה באופן זה הל"ת דלא תקח, אבל מצוה בודאי איכא, והוכיח הרמב"ם מדלא קאמר הש"ס באת"ל היינו את"ל בבעי' ראשונה במין בשאינו מינו דהוי חציצה, אבל מיבעי' במב"מ, ומדלא קאמר הש"ס את"ל להכי מפרש הרמב"ם דשני הבעי' נפרדות הן, והיינו דבבעי' ראשונה השאלה על החיוב מצוה, ובעי' השני' על הלאו, ולזה כתב הרמב"ם בבעי' ראשונה הרי"ז משלח היינו שיש מצוה בשילוח מצד ספק, אבל בבעי' שני' סבר דחיוב שילוח איכא בודאי מטעם דמב"מ אינו חוצץ, ובבעי' שנייה הוי הבעי' משום לא יקח ולענין מלקות, ולהכי כתב הרי זה בלא יקח, ואם לקח אינו לוקה.
גמ', בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו אמר אביי ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח, הא טהור וטהור חייב דלמא בקורא. וקשה הא איתא בספרי שמסיים עד שיהיו כולם מין אחד, יעו"ש. משמע דגם במיני טהורים בעינן מין אחד ולא משני מינים, עוד קשה לרב כהנא דאמר דעוף טהור על ביצי עוף טמא פטור מטעם דכתיב תקח לך ולא לכלביך, והתנא שם בספרי ממעט מטעם דהוי שני מינין, וע"כ דלא סבר האי מיעוט דלך ולא לכלביך, ועיקר הפטור מטעם דהוי שני מינין, וע"כ צריך לומר דרב כהנא למד האי דרשא מהא דתניא דממעט התנא אפרוחין טריפות פטור משילוח, ובזה ע"כ הטעם משום לך ולא לכלביך, ובזה אתי שפיר דלא אמר רב כהנא האי דרשא על המשנה דעוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור משום דהוי לך ולא לכלביך. והתו"ח הקשה בזה יעו"ש. אבל אתי שפיר משום דבזה יש לפרש דהפטור הוא משום דהוי שני מינין כדאיתא בספרי, אבל בברייתא דבאפרוחין טריפות פטור בזה אמר רב כהנא דפטור משום לך ולא לכלביך, וא"כ מבואר דברייתא זו סוברת דלא משגיחין על המין, והא דעוף טהור על ביצי עוף טמא פטור ג"כ מטעם זה לך ולא לכלביך, וזהו שקאמר הש"ס לעיל דהא דתנן עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא דפטור מטעם דרב כהנא, ולא מטעם שאינו מינו, ומטעם זה הא דעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור הוא מטעם דבעינן צפור שהוא טהור, ולא מטעם שאינו מינו, ממילא מבואר דהסוגיא לא סוברת הא דהספרי דסבר דבעינן מין אחד, ולזה בעי ר' זירא שפיר היאך הדין במין טהור אבל הם שני מינין טהורין אם יש בזה קפידא מצד שינוי המינין.
ואביי פושט מהא דתניא דממעט שני מינין דטמא וטהור, ומדייק הש"ס הא שני מינין דשניהם טהורים חייב בשילוח כיון דעכ"פ שניהם ממין טהורים הם, ודחי הש"ס דלמא בקורא, והיינו דאורחיה בכך, אבל אין לפשוט מזה באופן דלאו אורחיה בזה.
והנה קשה לי טובא דאם אמרינן דבעינן אורחיה בזה, הלא מין בשאינו מינו דזה טהור וזה טמא פשיטא דלאו אורחיה שיהיה טמא רובץ על ביצי טהור או להיפוך, וא"כ למה שונה התנא בשני מינין כיון דגם במין אחד תליא באורחיה בזה, והיה להתנא לאשמעינן רבותא דגם במין במינו תליא באורחיה, ומדחזינן דשנה התנא דזה תליא במין, א"כ משמע דלא משגיחין על אורחיה אלא על המין, וא"כ שפיר פשיט אביי.
ונראה עוד דלאחר שדחי הש"ס דתליא באורחיה תצא דבקורא נקבה דאורחיה בכך, חייב בשילוח בודאי, ואם כן קשה טובא מדוע השמיט הרמב"ם דבקורא נקבה חייב בשילוח, והנה מרן בכס"מ הקשה בזה וכתב דאפשר לפרש הא דקאמר הש"ס דלמא בקורא היינו אליבא דר' אליעזר דמחייב גם בקורא זכר מטעם דאורחיה בכך, אבל לחכמים דפטרי' בקורא זכר הוא הדין בקורא נקבה פטור יעו"ש. והביאור בזה דדחי הש"ס דברייתא זו אזלא אליבא דרבי אליעזר דסבר תליא באורחיה, אבל קשה לפי"ז מדוע שנה למעט מין בשאינו מינו מין טמא במין טהור כיון דאף בטהור וטהור גם כן תליא באורחיה ולאו אורחיה. ואפשר לומר דרבי אליעזר סבר דבמין טמא וטהור לא מהני גם אורחיה, אבל בטהור וטהור מהני אורחיה בכך, אבל אליבא דחכמים לא משגיחין על אורחיה, אלא תליא במין. אבל לפי"ז אכתי יש לדייק ממשנתינו דתנן מין בשאינו מינו טהור וטמא, ומדוע לא תנן סתם מין בשאינו מינו פטור דמזה אנו יודעין דגם טהור בטהור בשאינו מינו פטור, ומדשנה התנא מין בשאינו מינו טמא בטהור משמע דבמין טהור אעפ"י שאינו מינו חייב בשילוח, וזהו דין חכמים, ומדוע לא מדייק אביי ממשנתינו, ובזה לא אפשר לומר דר' אליעזר היא.
ומזה תמוה הא דפסק הרמב"ם דבשניהם טהורים משני מינים ספק הוי, וכפי מה שהוכחנו יש מזה סיוע לשיטת הרא"ש והטור והר"ן דסברי דבקורא נקבה חייב אעפ"י שאינה מינה כיון דעכ"פ שניהם טהורים, והש"ך הביא שיטתם יעו"ש. ולזה נוטה דעת הש"ך בסקי"ב לדינא, וע"כ דסברי דהא דדחי הש"ס דלמא בקורא, הוא גם אליבא דחכמים, ולפי מה שביארנו יש לזה הכרח, ושיטת הרמב"ם בזה תמוה כמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
א''כ. דאמן נמי מקשת להו ומתקח לך ולא לכלביך ממעט האם כמו האפרוחים אם טמאה נמי מהתם אימעיט: והתניא אם אפרוחים טרפה חייב לשלח. קס''ד דה''ק אמן של אפרוחים שהן טרפות והאם כשרה חייב לשלח ולא דרשינן תקח לך ולא לכלביך: מיעוט סימנים. של אפרוחין תחת האם: מהו. לחייבו בשלוח האם כיון שבידו לגמור את השחיטה תקח לך קרינא ביה וחייב לשלח או דילמא השתא מיהת כל זמן שלא גמר בהם סימנים פטור מלשלח ונוטל את האם בהיתר ואח''כ גומר שחיטה: מטלית. פרוסה על הביצים והאם רובצת עליה מי הויא חציצה דלא ליבעי שלוח דלא קרינא ביה רובצת או לא: כנפים. נוצה תלושה: ביצים מוזרות. שאין אפרוח בא מהן כדאמרי' במתני' דלא מיחייבי בשלוח: מהו שיחוצו. אם תמצא לומר ביצים מוזרות חוצצים ב' סדרי ביצים בני קיימא זה ע''ג זה מהו אם נתכוין ליטול התחתונים מי הוו אמצעים חציצה ופטור מלשלח או לא: זכר לאו בר שלוח הוא כדאמרינן לקמן אבל זכר דברי הכל פטור דהא אם כתיב ובקורא הוא דמחייב ר' אליעזר משום דכתיב ביה דגירה כדלקמן: תסיל. עוף טהור ודומה ליונה: דלמא. הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגו בכך ומודו בקורא נקבה אפי' אין הביצים שלה כדלקמן דהואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינא ביה וכי רובצת על ביצת עוף טמא פטור דכתיב תקח לך ולא לכלביך אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינה בשלוח: ובקעה ודגרה. מה התם דגירה מעליא דבמינו משתעי קרא אף הכא דגירה מעליא אבל הקורא נקבה אפילו אין הביצים שלה חייב לשלם דהאם קרינא ביה הואיל ומנהגו בכך אבל זכר דעלמא דברי הכל פטור והאם רובצת כתיב ולא האב רובץ ובקורא הוא דמחייב ר' אליעזר משום דכתיב ביה דגירה לא שנא זכר ול''ש נקבה: כחן דרבנן. דאפילו בקורא פטרי אי לאו דנקבה היא אע''ג דכתיב ביה דגירה אם בעינן ולא זכר: מתני' מפריחים. גדולים: גמ' היתה יושבת בין שני רובדי אילן. והביצים תחתיה אבל הענפים סומכים ומגביהים אותה באויר: כל. שאילו ידחה זה מזה תשמט האם ותפול עליהן חייב ואם נופלת לצדדין פטור: ביניהן. ביצה מכאן וביצה מכאן: אפילו כנפיה נוגעות בהן פטור. ולקמן מפרש לה מן הצד: מה ביניהן אפילו נגעה בהן. ואשמועינן פטור דעל בעינן: אף על גביהן. דקתני חייב בדנגעה בהו וממתני' ליכא לאותובי אדרב דבעי נוגעים משום דמתניתין במעופפת הא בין שני רובדי אילן רובצת קרינא ביה: מה ביניהן דלא נגעה עלייהו אף על גביהן דלא נגעה עלייהו. מלעיל ושוב אין כאן נגיעה דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן ואפילו הכי קתני חייב הואיל ועליהן רובצת: ליתני רובדי אילן. ואע''ג דיושבת במקומה תחתיה דפטור וכ''ש מעופפת דאינה רובצת: מן הצד. שנוגעת בצידיהן ולא על גביהן: אף על גביהן דלא נגעה עלייהו. ושוב אין כאן נגיעה ואפילו הכי הואיל ויושבת חייב דרובצת קרינא ביה: מה ביניהן דנגעה בהו. דאי לא נגעה לא איצטריך לאשמועינן: אף על גביהן דנגעה בהו. מלמעלה: .
הכי גרסינן וכן נמצא בספר ישן והתניא אם אפרוח טרפה חייב וקא סלקא דעתך דטרפה קאי אאפרוח ומשני הכי קאמר אפרוח שאמו טרפה אבל לספרים דגרסי אפרוחים טריפות אינו מיושב: שני סדרי ביצים זה על גב זה מהו. פי' אי הוי חציצה ויכול ליקח התחתונים קודם שילוח ואי לא הויא חציצה אסור ליקח עד שישלח כדאמרינן לקמן: מה ביניהן דלא נגע עלייהו. תימה הא דמחייב לעיל ברובדי אילן היכי מיירי אי אפילו בלא נגע מן הצד כלל מאי משני הכא אף על גביהן דלא נגעה עלייהו והיינו רובדי אילן משמע הא מן הצד נגעה אכתי תקשה דהא חייב ברובדי אילן לעיל אע''ג דלא נגעה כלל ואי לא מחייב לעיל אלא בנגעה מן הצד דוקא אם כן מאי קאמר בסמוך מעופפת איצטריכא ליה דאפילו כנפיה נוגעות בקן כיון דההוא נוגעים במן הצד אכתי תקשה ליתני רובדי אילן וכ''ש מעופפת דהא ברובדי אילן מיירי נמי בנוגעים מן הצד: