דף ה - ב
וכי הא מנה מאתן וארבעין [מאתים וארבעים] זוז הויין!? שהרי אם במנה ששים סלעים ובסלע ארבעה זוזים, הרי שהמנה הוא מאתים וארבעים זוז; ואין הדבר כן, שמנה הוא עשרים וחמשה סלעים שהם מאה זוז בלבד!?
אלא שמע מינה מפסוק זה תלת:
א. שמע מינה: מנה של קודש [שבו עוסק הכתוב] מנה כפול היה במשקלו, והיו בו מאתים זוז -
ב. ושמע מינה: מוסיפין על המדות, ואין מוסיפין יתר על שתות; כלומר, אותו מנה של קודש שהיה כפול במשקלו, עוד הוסיפו עליו במשקלו בימי יחזקאל, והיה שוה אותו מנה כמו ששים שקלים, דהיינו תוספת שתות מלבר [מבחוץ] על חמשים שקלים שהוא היה אמור להיות שוה, ומאתים וארבעים זוז היה שוה, במקום מאתים זוז; וממה שקבע יחזקאל [1] "יהיה לכם", לימדנו יחזקאל שלא יוסיפו יותר מזה. [2]
ג. ושמע מינה: שתותא - שמוסיפין - מלבר [מבחוץ] הוא, היינו: תוספת חומש על המידה הקודמת, שבהצטרף למידה הקודמת הרי היא מהוה ששית מהכל, ולא שיוסיפו ששית מן הקיים.
אמר רבי חנינא:
שאלתי את רבי אליעזר בבית מותבא רבא [בבית המדרש הגדול]:
מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, שאת החמורים ציוה הקב"ה ללפדות, ואת הסוסים והגמלים - לא?
אמר ליה רבי אליעזר לרבי חנינא: גזירת הכתוב היא.
ועוד טעם, מפני שסייעו החמורים את ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שיצא ממצרים שלא היו עמו בשעת יציאתו תשעים חמורים לובים [מעולים], [3] שהיו טעונים מכספה וזהבה של מצרים.
מוסיף רבי חנינא ואומר: ועוד שאלתיו [את רבי אליעזר]:
כתיב [שמות יז ח]: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ומאי לשון "רפידים"?
ואמר לי רפידים שמה.
ומבארת הגמרא שפירוש זה כתנאי הוא:
דתניא: רבי אליעזר אומר: רפידים שמה.
ורבי יהושע אומר: שריפו [עצמן] [ידיהן] [4] מדברי תורה, ולפיכך בא עליהם עמלק.
וכן הוא אומר: [ירמיה מז]: "לא הפנו אבות אל בנים להצילם, מרפיון ידים [בגלל שריפו ידיהם]".
מוסיף רבי חנינא ואומר: ועוד שאלתיו:
כתיב [במדבר כה א]: וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב", ומאי לשון שטים?
ואמר לי: שטים שמה.
כתנאי:
רבי אליעזר אומר: שטים שמה
רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות לזנות אל בנות מואב.
כתיב באותה פרשה: "ותקראן - בנות מואב - לעם לזבחי אלהיהן", ונחלקו תנאים בדרשת "ותקראן":
רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן, שכך משמע לשון "ותקראן" שגופן היה פוגע בהן, וכדי להבעיר את יצרם.
רבי יהושע אומר: לשון קרי הוא, שנעשו כולן בעלי קריין.
מתניתין:
פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס, [5] - והוא הנקרא "נדמה" - פטורה מן הבכורה -
שנאמר בתורה "פטר חמור" ["וכל פטר חמור תפדה בשה", שמות יב יג] "פטר חמור" ["ופטר חמור תפדה בשה", שמות לד כ] שני פעמים, עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. [6] ומה הם [7] באכילה?
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, הרי הוא מותר באכילה.
ובהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה, הרי הוא אסור באכילה; [8] ומשום:
שהיוצא מן הטמא הרי הוא טמא, [9] והיוצא מן הטהור הרי הוא טהור.
גמרא:
תנן התם לקמן טז ב בפרק העוסק בדיני בכור בהמה טהורה:
רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטור מן הבכורה.
ואם יש בו בנולד מקצת סימנין שהוא דומה בהם לאמו, הרי הוא חייב בבכורה. [10]
שואלת הגמרא על אותה משנה: מנא הני מילי?
אמר רב יהודה: כתיב [במדבר יח]: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה'" -
ומדאמר קרא "אך בכור שור" - שלא היה צריך לומר אלא "אך שור", שהרי בבכורות עוסק הכתוב [11] - ללמד הוא בא: עד שיהא הוא שור, ובכורו שור; ו"בכור כשב" ללמד: שיהא הוא כשב ובכורו כשב; ו"בכור עז" ללמד: שיהא הוא עז, ובכורו עז.
יכול אפילו אם יש בו מקצת סימנין שהוא דומה לאמו יהא פטור, תלמוד לומר: "אך בכור" - חילק, שכל אכין ורקין שבתורה למעט הם באים.
ומקשינן ממשנתנו ששנינו: פרה שילדה כמין חמור פטורה מן הבכורה, שנאמר "פטר רחם" "פטר רחם" שני פעמים: והא תנא דמשנתנו "פטר פטר" קנסיב לה לפרה [מדרשת "פטר פטר" למד התנא לפרה שילדה כמין חמור שהיא פטורה מן הבכורה] -
כלומר, הרי במשנתנו שנינו גבי פרה שילדה מין חמור שהיא פטורה מן הבכורה, ומשמע שהיא פטורה לגמרי מן הבכורה, דהיינו: הן מדין פטר חמור והן מדין בכור בהמה טהורה, ומקור לכל זה למד התנא מ"פטר פטר", הרי דמדרשה זו ילפינן גם לפוטרו מדין בכור בהמה טהורה, כי דין האחד נלמד מן השני, ואם כן למה לי קרא דרב יהודה לפטור מבכור בהמה טהורה!? [12] ומשנינן: הוא - רב יהודה - דאמר כרבי יוסי הגלילי! דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: "אך בכור שור", עד שיהא הוא שור ובכורו שור; "בכור כשב" עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב; "או בכור עז" עד שיהא הוא עז, ובכורו עז; ומפסוק זה יליף רבי יוסי הגלילי לפטור גם מפטר חמור; יכול אפילו יש בו מקצת סימנין, תלמוד לומר "אך" חילק. [13]
ומפרשינן: במאי קמיפלגי תנא דמשנתנו שלמד מ"פטר פטר" לפטור מפטר חמור ומדין בכור בהמה טהורה, ורבי יוסי הגלילי שלמד מ"אך בכור" לפטור מדין בכור בהמה טהורה ומפטר חמור?
תנא דידן סבר: גלי רחמנא לפטור בקדושת דמים [היינו דין פטר חמור, שאין לו קדושה רק דין פדיון בדמים], וילפינן בקל וחומר שהוא הדין בקדושת הגוף [היינו דין בכור בהמה טהורה שהוא קדוש קדושת הגוף].
ורבי יוסי הגלילי סבר: גלי רחמנא בקדושת הגוף, וילפינן במה מצינו שהוא הדין בקדושת דמים, וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף; והיינו שנחלקו אם הלימוד הוא בקל וחומר, או שהלימוד הוא במה מצינו. [14]
ממשיכה הגמרא לבאר את שתי השיטות:
ותנא דידן - הלומד לפטור בפטר חמור ובבכור בהמה טהורה מ"פטר פטר" - האי "בכור בכור" מאי עביד ליה?
ומפרשינן: מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא! דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:
למה נאמרו אימורין ["ואת חלבם תקטיר"] בבכור שור, אימורין בבכור כשב, אימורין בבכור עז?
צריכא:
דאי כתב רחמנא רק בבכור שור, הייתי אומר: בו לבד אמרה תורה שכאשר הוא בכור יקריבו ממנו אימורים, שכן נתרבה בנסכים, שעם השור מביאים חצי הין יין; ואילו מכבש ועז אין מביאים אלא רביעית ההין יין. [15]
ואי כתב רחמנא רק בכשב, הייתי אומר: שכן נתרבה באליה הנקרבת עם החלב על המזבח, תאמר בשור ועז שאין מקריבים מהם אליה.
ואי כתב רחמנא רק בעז, הייתי אומר שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים ביחיד, כלומר, שהעובד עבודת כוכבים בשוגג אינו מביא אלא עז בת שנתה, ואילו בשאר חטאות מביא עז או כבשה. [16]
ומקשינן: חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי [אכן אי אפשר ללמוד אחד מן השני, אך ילמדו האחד מן השנים]!?
ומשנינן: וכי הי לא ליכתוב [איזה מין מהשלשה לא יכתוב הכתוב]!?
שמא תאמר: לא ליכתוב רחמנא בשור, ותיתי מהנך [מכבש ועז], מה להנך - כבש ועז - שכן נתרבו אצל פסחים, שנאמר גבי פסח [שמות יב]: "מן הכבשים ומן העזים תקחו", תאמר בשור שאינו כשר לפסח.
שמא תאמר: לא לכתוב רחמנא בכשב, ותיתי מהנך [משור ועז], מה להנך שור ועז שכן נתרבו אצל עבודת כוכבים בציבור, שהציבור מביא פר לעולה ושעיר לחטאת כשעבדו עבודה זרה על פי הוראת בין דין בטעות, וכמאמר הכתוב [במדבר טו כד]: "והיה אם מעיני העדה נעשתה [עבודה זרה] לשגגה, ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט, ושעיר עזים אחד לחטאת".
שמא תאמר: לא ניכתוב רחמא בעז ותיתי מהנך [משור וכבש], מה להנך שכן יש בהן צר רבוי אצל מזבח, כלומר, שור וכבש מקריבים מהם יותר על המזבח מאשר מן העז, כי עם השור מביאים ריבוי נסכים על המזבח יותר מעז, [17] ומן הכבש מקריבים את האליה מה שאין כן בעז.
הילכך צריכי.
ורבי יוסי הגלילי - שדרש מכתוב זה לפטור כשנשתנה מאמו, אף שהצרך הכתוב ללמד על האימורים בשלשתם - קסבר, דאף כשנשתנה מאמו יש ללמוד מכאן - כי אם כן - שלא בא הכתוב אלא ללמד על אימורים בשלשתם - ליכתוב קרא "אך בכור שור כשב ועז", [18] "בכור" "בכור" האמורים בכבש ועז למה לי, אלא לאו שמע מינה עד שיהא הוא שור ובכורו שור, הוא כשב ובכורו כשב, הוא עז ובכורו עז.
תו מפרשינן: ורבי יוסי הגלילי שפטר נדמה מ"בכור שור", האי "פטר חמור" "פטר חמור" שתי פעמים - שלמד מזה תנא דמשנתנו לפטור כשנשתנה מאמו - מאי עביד ליה?
מיבעיא ליה לרבי יוסי הגלילי לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר:
מתוך שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", שומע אני מלשון "הבהמה הטמאה" לחייב פדיון אפילו פטרי סוסים וגמלים, תלמוד לומר: "ופטר חמור תפדה בשה", ללמד: פטר חמור אמרתי לך לפדותו, ולא פטרי סוסים וגמלים.
ועדיין אני אומר: פטרי חמור אמר הכתוב לפדותם דוקא בשה ולא בדבר אחר, ואילו פטרי סוסים וגמלים בכל דבר, [19]
הערות
[1] כך מסתבר לפרש.
[2] הקשה ב"טהרת הקודש" במנחות עז א: מנלן דמוסיפין על המדות, דלמא מנה של קודש היה יותר מכפל. ולהיפך נמי קשה: מנלן דמנה של קודש כפול היה, ושאין מוסיפין יותר על שתות, דילמא מוסיפין עד ערך זה, שמה שהיה תחילה עשרים וחמש הוסיפו עד שנעשה ששים, ומנה של קודש לא היה כפול כלל.
[3] כן פירש רש"י כאן. וראה בתוספות כאן, וראה שבת נא ב בפירוש רש"י ותוספות על "חמרא לובא".
[4] כן גרס רש"י. וראה גם רש"י בחומש.
[5] גירסת הרא"ש סימן ד היא: "חמור שילדה כמין פרה". אבל התוספות לקמן ו א ד"ה ומה הן, גורסים כפי שהוא לפנינו. ומכל מקום מבואר ברא"ש שאף אם גורסים חמור שילדה מין סוס שהשינוי הוא לגריעותא, כי בסוס אין דין בכורה, הוא הדין חמור שילדה כמין פרה, ואף שהשינוי הוא למעליותא, שמין חמור יש בו רק קדושת דמים [כלומר, אין בו דין קדושה אלא צריך ליתן דמיו לכהן], ואילו הפרה יש במינה קדושת הגוף. ושם נתבאר - על פי הגמרא לקמן ו א - לפי גירסא זו, למה נקטה המשנה "חמור שילדה מין סוס" ולא "חמור שילדה מין פרה".
[6] כתב רש"י, והנולד חמור: שהוא דומה לאמו. וצריך ביאור כוונתו בזה! ? והנה יש לפרש את הפטור בשני אופנים: האחד: חמור לענין פטר חמור היינו חמור מצד אמו וחמור מצד עצמו, וכשאין בו את שניהם אינו בדין פטר חמור. השני: מצד עיקר דין "פטר חמור" בין אם הולד הוא מין חמור ואמו אינה מין חמור, ובין אם האם היא מין חמור והולד אינו מין חמור, הרי זה בכלל "פטר חמור" שציותה תורה לפדותו, וטעם פטורו הוא מטעם אחר, ומשום שנשתנה מאמו ו"נדמה" הוא. וראה בגדר הפטור בראשית ביכורים בגמרא, ובכתבים המיוחסים להגרי"ז על המשנה והגמרא. וראה עוד בהערה 9. ומלשון משנתנו "עד שיהא היולד חמור והנולד חמור", היה משמע כפירוש ראשון. ויש לומר שרש"י סובר כפירוש שני, ולזה ביאר, שלא תאמר כפשטות הלשון שדין הוא בולד שיהא חמור, אלא עיקר הטעם הוא משום שאינו דומה לאמו, וצריך שידמה לה. [ויש להביא ממשנתנו ראיה לכאורה כפירוש שני, שהרי לענין בכור בהמה טהורה, אין שם מין מיוחד שהוא חייב בבכורה, אלא כל בהמה טהורה חייבה התורה בבכורה. ובגמרא מבואר, שבכלל משנתנו ד"פרה שילדה כמין חמור" אין בו דין בכור בהמה טהורה, (ד"פטורה מן הבכורה" משמע לגמרי, תוספות בגמרא). ואם כפירוש ראשון, כיון שהיוצא מן הטהור הרי טהור הוא, נמצא שהיולד טהור והולד טהור, ומן הדין שיתחייב בבכורה, ומשמע, שהפטור הוא משום שנשתנה].
[7] אם גרסינן ברישא: "חמור שילדה כמין סוס" אי אפשר לגרוס "מה הם", שהרי על חמור שילדה כמין סוס אין מקום להסתפק, כי שניהם בהמה טמאה. ומזה דייק הרא"ש דגרסינן ברישא "חמור שילדה כמין פרה", והרע"ב גורס "מה הוא". ראה כל זה בתוספות יום טוב. וראה עוד בתוספות לקמן ו א ד"ה ומה הן, שכתבו: "מה הוא מיושב יותר", ומטעם הנזכר.
[8] מכאן דקדק הרא"ש בסימן ב, שהגירסא ברישא היא: חמור שילדה כמין פרה, וכנגד זה נקט בסיפא: בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה.
[9] בקהלות יעקב סימן ד, הביא בשם שו"ת יד אלי' [הובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן עט], שנסתפק בטמאה שילדה כמין טהורה דאסורה באכילה, אי נחשבת לכל דבר כאמו, כגון חמור שילדה כעין שור אי נחשב חמור ממש, או דנחשב באמת בהמה טהורה כיון שיש לו סימני טהרה, רק באכילה אסרתו תורה מדין יוצא מטמא. [והוא הדין בהיפוך, שהיוצא מן הטהור התירתו התורה באכילה אף שמין טמאה היא, כמבואר בקהלות יעקב שם]. ונפקא מינה בזה אם שחיטת הטהורה מטהרתו מידי נבילה, ולענין אם יש כרת על חלבה כדין בהמה טהורה, ולענין איסור אבר מן החי אם נוהג בה כטהורה, וראה שם עוד נפקותות. וראה שם שהדעת מכרעת דלא מיחשב טמאה, אלא שלענין אכילה אסרתו תורה. [וראה שם בקהלות יעקב שהבין, דאף לענין פטר חמור נסתפק ביד אלי', אם הולכים אחר הולד או אחר האם, ראה שם. ונמצא לפי מה שנקט שם שהולכים אחר הולד, אם כן פרה שילדה מין חמור שפטרה משנתנו, היינו משום שהוא משונה מאמו, ולא משום שאינו חמור, ראה בזה בהערה לעיל. אך יש מקום לדון שאין ספיקו אלא לענין הדינים התלויים בשם "בהמה טהורה וטמאה" שדין זה אינו תלוי בשם המין, אלא במציאות סימני טהרה וטומאה, אבל לא נסתפק לענין פטר חמור, ובזה יש לדון שפטורו הוא משום שאינו חמור, כיון שאין היולד חמור והנולד חמור]. ומכל מקום רוב האחרונים נוקטים - יובאו דבריהם בס"ד בהערות על הסוגיא - שאין זה משום יוצא מן הטמא, אלא מין טמא הוא.
[10] ראה לעיל ג ב, שאין הוא בכור ליקרב על המזבח כי מום קבוע הוא, אלא דינו כבכור בעל מום.
[11] נתבאר על פי רש"י. וראה מה שיתבאר בזה בהערות בהמשך הענין.
[12] נתבאר על פי התוספות, ומשום שהוקשה להם: הרי איצטריך קרא דמתניתין לפטור מדין פטר חמור, וקרא דרב יהודה לפטור מדין שור. ולזה כתבו, ד"פטור מן הבכורה" משמע דלגמרי פטר לה לפרה, ובהכרח שמקרא דמתניתין ילפינן גם לפטור מדין בכור בהמה טהורה. והקשו התוספות: נהי דשמעינן מ"פטר פטר" פרה שילדה מין סוס [לכאורה צריך לומר "מין חמור"], דילמא הני מילי היכא דאשתני לדבר שאינו קדוש קדושת הגוף, אבל כגון רחל שילדה מין עז דקדוש קדושת הגוף, הוה אמינא דקדוש! ? ותירצו [על פי הגהת הרש"ש]: דמסתבר, דלגמרי ילפינן מהדדי קדושת הגוף מקדושת דמים [היינו פטר חמור], כדאמר בסמוך. וראה תמיהת הראשית בכורים על דבריהם, ותמיהת הגרי"ז בכתבים המיוחסים לו. ובחזון איש [בכורות טז ט] כתב על דבריהם: וקשה, מנא לן בקדושת דמים כי האי גוונא, והרי אפשר אילו היה קדוש סוס, אף חמור שילד כמין סוס היה חייב [כלומר, הרי בקדושת דמים עצמה שאין חייב בה אלא חמור, כשנשתנה למין אחר, הרי נשתנה לדבר שאינו קדוש כאמו, ומזה אין ללמוד לעז שילדה כמין רחל ששניהם קדושים.
[13] א. מבואר שאם לא היה מלמדנו הכתוב הן בשור והן בכבש והן בעז, לא היינו לומדים אחד מהשני, ואף שכולם קדושים קדושת הגוף. ב. הקשו התוספות: לפי תנא דידן, מנין ילפינן למקצת סימנין שהוא חייב בבכורה, ראה מה שכתבו בזה, וראה גם את דבריהם לקמן יב א ד"ה קמ"ל. ובראשית בכורים כתב ליישב, שחילוק יש בגדר הפטור בין אם הלימוד הוא מ"פטר פטר" או מ"אך בכור", שאם הלימוד הוא מ"פטר פטר", הגדר בפרה בת חמור הוא, שמצד עצמו הוא שור, ומצד תולדתו הוא חמור, ונחשב שהוא כשניהם [ראה שם דוגמא לזה], וגלי קרא דפטר רחם תרי זימני, שפטור מן הבכורה, דבעינן שיהא הוא חמור והנולד חמור. ולפי זה אין צריך לימוד שבמקצת סימנים הרי הוא חייב, כי מאחר שמצד עצמו הוא כשניהם, בזה התולדה מכרעת שיחשב כאמו לגמרי. ראה שם דוגמא לזה. אבל אי ילפינן מ"אך בכור", כיון דמיירי בשני מינים טהורים ששניהם חייבים בבכורה, כגון בפרה שילדה כמין עז, אין מה שהוא דומה לעז פוטרו, דהא בין פרה בין עז חייבין, ומה בכך שהוא שור וגם עז, הא בין מצד שור בין מצד עז חייב, אלא על כרחך דהפטור הוא מחמת שהוא משונה מאמו, וכיון שהפטור הוא משום משונה, סלקא דעתין אמינא, דאף במקצת סימניו דומה לאמו פטור, דמכל מקום הוא משונה מאמו, והילכך איצטריך קרא לחייב. [ו. לפי דבריו, אם כן איך לתנא דידן ילפינן רחל שילדה כמין עז מקרא דפטר חמור, כיון שגדר הפטור בפטר חמור אין שייך ברחל שילדה כמין עז].
[14] א. נתבאר על פי רבינו גרשום. ומיהו מלשון רש"י לא משמע כל כך שהוא קל וחומר מקדושת דמים לקדושת הגוף. וראה בכתבים המיוחסים להגרי"ז שנתקשה בקל וחומר זה, וראה מה שביאר שם. [וקשה, אם קל וחומר הוא מקדושת דמים לקדושת הגוף, אם כן האיך יליף רבי יוסי הגלילי מקדושת הגוף לקדושת דמים]. ב. מתבאר בסוגייתנו, שתנא דידן למד לפטור הן בפטר חמור והן בבכור בהמה טהורה מ"פטר פטר", ואילו רבי יוסי הגלילי למד מ"אך בכור שור" לפטור בשניהם. והקשו האחרונים על הרמב"ם, שבהלכות בכורות [ב ו] גבי בכור בהמה טהורה, הביא הרמב"ם את הלימוד מ"אך בכור שור". ובהלכות ביכורים [יב יח] גבי פטר חמור הביא הרמב"ם את הלימוד מ"פטר פטר", וזה שלא כדברי זה ושלא כדברי זה. וראה בזה בלחם משנה הלכות בכורות ובספר המפתח.
[15] נתבאר על פי רש"י. ומיהו, השור מרובה גם במנחת נסכיו, שעם השור מביא שלשה עשרונים, ועם הכבש והעז עשרון אחד בלבד. וראה רש"ש על רש"י בהמשך העמוד.
[16] ואם תאמר: הרי הלימוד של רבי יוסי הגלילי הוא מיתור "בכור", ואילו לימוד זה הוא ממה ששילש הכתוב שור כשב ועז! ? ראה המשך הסוגיא, וראה ראשית בכורים מה שכתב ליישב לפי חומר הנושא.
[17] ראה רש"ש.
[18] כתבו התוספות: והא דדרשינן מינה "עד שיהא הוא שור ובכורו שור", אף על גב דאיצטריך לכדרבי יוסי ברבי חנינא, משום דכעין בכור שני ושלישי יש לנו לדרוש מן הראשון. ולכאורה יש להקשות מכאן על דברי רש"י שכתב לעיל דגם "בכור" האמור בשור מיותר, כיון שבבכור עוסקת הפרשה. וראה רש"ש שצידד - לולי דברי התוספות - למחוק תיבת "בכור", ולגרוס: לכתוב "שור כבש ועז", וציין לדברי רש"י הנזכרים.
[19] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה ולא בדבר אחר, ושאר בכורי טמאה בכל דבר, ולעולם קדושים בבכורה. ובחזון איש [בכורות טז י] כתב: למאי דאמר לקמן יא א, לא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו [ויכול לפדות בשאר דברים בשויו], צריך לומר, דהא דאמר פטרי חמורים בשה, היינו שהקלנו עליו בשה, וצריך עיון לשון רש"י. [ולכאורה יש לדון שכוונת רש"י היא, שהייתי אומר שבפטרי סוסים וגמלים יכול לפדות בכל בהמה ואפילו אינה שוה כמו הבכור, וכמו שפודים פטר חמור בשה אפילו אינו שוה כמוהו. וכנראה סובר החזון איש, שלא היינו מחדשים מעצמנו פדיון בפחות משויו בשאר בהמות, כי סתם פדיון הוא בשויו].
דף ה' ע"ב, תנן התם רחל שילדה מין עז וכו' מנה"מ אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וכו' יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת"ל אך חלק. - ופריך והא תנא פטר פטר קא נסיב לה לפרה, ומשני הוא דאמר כריוה"ג וכו'.- וקשה מדוע אמר רב יהודה מעיקרא מדעת עצמו, כיון שבאמת ידע זה מריוה"ג, וא"כ כשפריך הש"ס מנה"מ הי' לרב יהודה להביא דברי ריוה"ג. - ויש לומר דלהכי אמר דרשא זו מעצמו, ולא אמר בשם ריוה"ג, בכדי להודיענו שזה הוי אליבא דכו"ע, והיינו דגם תנא דידן דנסיב הדרשא דפטר פטר ג"כ סבר להאי דינא דיש בו מקצת סימנים חייב, אעפ"י שזה לא נשמע מהלימוד דפטר פטר, וכמו שהוא באמת כן במסקנא.
תוס' ד"ה והא תניא וכו' וי"ל דמסתבר לגמרי דילפינן מהדדי קדושת דמים מקדושה"ג. - וקשה דהא אמר אפילו קדושה"ג מקדושה"ג לא ילפינן דהא לשור וכשב ועז צריך קרא לכל חד וחד עכ"ל. ואפשר דכיון דבקדושה"ג רבתה תורה גם קדושת דמים דהיינו הא דיש בו מקצת סימנים חייב, היינו רק לדמים כמבואר, וא"כ כמו שילפינן לחיוב דמים לכהן לענין מקצת סימנים, וכמו שמבואר לקמן דזה פשיטא להש"ס באת"ל דכיון דאידי ואידי, בני מיקדש בבכורה קדוש, וע"כ זה הוי אליבא דכו"ע, ועי' בתוס' ד"ה תלמוד. - וא"כ ה"ג ילפינן ג"כ לפטור באין לו סימנים כלל, והיינו דכיון דבשניהם איכא הא דקדושת דמים.
והנה מבואר דתנא דמתניתין עם ריוה"ג לא פליגי. ויש לתמוה על הרמב"ם דבפר"ב מבכורות ה"ו כתב הדרשא והלימוד מבכור שור, ובפרי"ב מה' ביכורים מביא הלימוד דפטר פטר יעוי"ש. משמע מדבריו דנדמה במין טהור ילפינן מבכור שור, ובנדמה למין טמא בעינן להא דפטר פטר וזה לא משמע מהסוגיא הכא. - ועוד דהנה הביא שם דאם יש בו מקצת סימני חמור חייב יעוי"ש. וע"כ דזה נלמד מבכור שור מדכתיב אך וא"כ למה מביא הלימוד דפטר פטר כלל.
ונראה דסברת הרמב"ם דסבר דכיון דקיי"ל כרבנן דר"ש דגמל הנולד מן הפרה מותר באכילה מטעם דחשבינן לי' כאמו. - לכן יש מקום לומר דגם לענין בכורה דינו כהאם מטעם דאזלינן בתר היוצא, וכיון שנולד מטהור דיני בכורה עליו. - ואין ללמוד מהא דאמרה תורה בכור שור שיהיה גם הנולד שור. משום דזהו לענין הקרבה דמיעטה התורה נדמה מדין בכור להיות עולה על המזבח, - משא"כ פרה שילדה מין טמא הנה כשם שמותר באכילה מטעם דאזלינן בתר האם, א"כ שפיר יש לומר דכן הדין גם לענין בכורה. להכי בעינן פטר פטר למעט מדין בכורה.- והא דלא קאמרה הסוגיא כן, זהו משום דהסוגיא רוצה לאוקמי' גם אליבא דר' שמעון דלא אזיל בתר האם גם לענין אכילה. - אבל הא דיש בו מקצת סימנים חייב זה שפיר נלמד מבכור שור, כיון שגם שם לא מיעטה התורה מקדושת דמים, הנה כן גם בזה לא נפיק הקדושת דמים, ולהכי הביא הרמב"ם הדרשא דפטר פטר בהא דטמא היוצא מן הטהור, וגם מהנולד מהחמור דפטור מבכורה, וביש בו מקצת סימנים חייב, וכמוש"נ.
א במשנה, ומה הם באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. - והנה לקמן ו' ע"ב בברייתא פליג ר' שמעון וסבר דטמא הנולד מן הטהור טמא מריבוי דגמל גמל. - והרמב"ם בפר"א ממ"א פוסק כרבנן, וכן השאילתות בפ' שמיני. וכן פסק הרא"ש, ובשו"ע סימן ע"ט. - ויש לעיין בגמל הנולד מן הפרה דטהור אעפ"י שהוא מין טמא. אם דינו כבהמה טהורה לגמרי, או"ד שבאמת דינו כמין טמא ורק באכילה מותר, - ונפק"מ לענין גיה"נ שנוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, היאך הדין הכא לנידון זה דגיה"נ. - וכמו כן יש לעיין גם בטהור הנולד מן הטמא שאסור באכילה, אם דינו כטמא ממש וגידו מותר, או"ד שדינו כטהור וגידו אסור, והא דאסור באכילה לא הוי דינו כטמא ממש דהיינו דין טמא אלא רק איסור אכילה עליו כטרפה שאסרה תורה באיסור חדש מטעם יוצא מן הטמא.
ב עוד יש להסתפק דטהור הנולד מן הטמא אם שחיטה מטהרתו מידי נבילה. והיינו אם דינו כטמא ממש דהיינו מין טמא אין שחיטה מטהרתו. אבל אם רק איסור אכילה עליו הרי הוא כטרפה ושחיטה מטהרתו. - וכמו כן לענין חלבו אם הוא כטמא ממש ואין חיוב כרת על אכילת חלבו, וכן לענין מבמה"ח למ"ד שאינו נוהג בטמאה, וכמו כן לענין אותו ואת בנו, דאם אין שייך בו שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו, - עי' בספר יד אליהו סימן ב'.
ג אמנם נראה דהלא כמו כן יש לחקור היאך הדין לענין רביעה. - אבל זה מוכח מהסוגיא דלענין רביעה אזלינן בתר ההולדה וטמא הנולד מן הטהור מין טהור הוא. - והוא מהא דפריך הש"ס לקמן ז' עיבורו מן הטמא מי מיעברא וכו' ואמר ר' ירמיה דאיעבר מקלוט בן פרה. - הרי חזינן דאע"ג דר' שמעון סבר דקלוט בן פרה דין טמא יש לו, אבל לענין רביעה דינו כטהור, וע"כ דמין טהור הוא. - ורק איסור אכילה רמיא רחמנא עלי'. - והנה ע"כ כמו כן לרבנן בטהור שנולד מן הטמא הרי הוא מין טמא, ובהמה טהורה אינה מתעברת ממנו.
ד והנה מטעם זה לדידן דקיי"ל כרבנן בטמא שנולד מן הטהור דטהור הוי, אין לחוש שמא עיבורו מן הטמא. - אפילו אם אנו חוששין לזרע האב, והיינו דלא יצוייר עיבורו מן הטמא דטהורה מן טמא לא מיעברא, ומקלוט הנולד מן טהורה הלא טהור הוא ומטהור הנולד מן טמאה הרי הוא כטמא ולא מיעברא ממנו. - ומטעם זה כל דינו של ר' יהושע דעיבורו מן הטמא לא יצוייר רק אליבא דר' שמעון. - משא"כ אליבא דרבנן לא יצוייר זה, ואתי שפיר דלא נחתו הפוסקים לחוש למ"ד חוששין לזרע האב.
ה כותב הרמב"ם בפ"א ממ"א ה"ד וז"ל בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה וכו' בד"א בשילדה לפניו, אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה אעפ"י שהוא יונק ממנה הרי"ז ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחריה עכ"ל, והנה יש לעיין דהלא ע"כ מיירי הרמב"ם דהטהורה היתה מעוברת ולא הטמאה. - ואין לחוש פן נולד מן הטמאה, דאם היתה גם טמאה שם מעוברת ועכשיו היא ריקנית, הלא פשיטא דיש לו להכריע שהחזיר הזה נולד מחזירה. - וע"כ דמיירי הרמב"ם שאין בהמה טמאה בעדרו. וא"כ מדוע חיישינן שמא מן הטמאה נולד. - ואפשר לומר שזהו כוונת הראב"ד בהשגה שכתב וז"ל והוא שיהי' הטמא בעדרו עכ"ל, והיינו שבא להשיג דכיון דאין לנו לחוש רק באופן שהטמאה בעדרו וגם היתה מעוברת ועכשיו היא ריקנית, ובאופן זה ע"כ לא מיירי הרמב"ם, וא"כ מדוע ניחוש שמא מן הטמאה נולד. - והמגדל עוז כתב דהרמב"ם מיירי שהיתה שם גם טמאה בעדרו ומדייק מדכתב הטמאה יעוי"ש. - וזה תמוה דהלא באופן זה שהיתה שם גם טמאה וגם מעוברת ונתרוקנה א"כ פשיטא שיש לתלות בטמאה, וכמובן שזה דוחק לפרש כן בכוונת הרמב"ם ודברי הראב"ד בהשגה נכונים.
ו אבל נראה כוונת הרמב"ם דע"כ מיירי שאין בעדרו טמאה מעוברת, ומ"מ חיישינן שמא החזיר בא ממקום אחר, והבהמה הטהורה המעוברת הפילה ובאופן זה מיירי ר' יוחנן בבכורות כ"ד. - ולפי"ז יש להבין דברי הראב"ד בהשגה שכתב דבעינן שיהי' הטמא בעדרו, דזה לא משמע מהסוגיא דבכורות שם, וגם בסברא מדוע לא ניחוש שמא מעלמא בא החזיר, וביותר שהסוגיא לא נחית להתנאי הזה. - וע"כ דכוונת הראב"ד דכיון דהרמב"ם מדייק וכתב בהמה טהורה בעדרו, והרי"ז כחזקה שלא ניחוש לדעלמא, וא"כ אין זה דברי ר' יוחנן שם בסוגיא, הנה על זה כתב דאין לחוש לנולד מן הטמא אם אין טמאה בעדרו.
ז אמנם לולא דמסתפינא הוי אמינא דכוונת הראב"ד להשיג באופן אחד. - והיינו דיש לדייק בלשון הראב"ד שכתב והוא שיהי' הטמא בעדרו, ולכאורה מדוע כתב הטמא בלשון זכר, ולא כתב הטמאה, - ודוחק לומר שלא דק בלישני'. - ונראה בכוונתו דהנה זה ודאי דהרמב"ם מיירי שלא היתה טמאה בעדרו. - אבל בא להורות דיש לחוש לעיבורו מן הטמא, וזהו דסבר הראב"ד כר' שמעון ואליבא דר' יהושע דסבר דבעיבורו מן הטמא. - ויש לו סימן אחד של טהרה כמו הא דהחזיר שפרסותיו סדוקות, ולא מהני אם עיבורו מן הטמא, והראב"ד מפרש בהא דר' יהושע סימן דומה לאמו היינו סימן טהרה כמו שסברי התוס' והובא בריט"א. - ובעיבורו מן הטמא טמא. - וזהו כוונתו של הראב"ד דמדכתב הרמב"ם להאי דינא בחזיר, ומ"מ חיישינן שמא נולד מן הטמאה. - אעפ"י שאין טמאה בעדרו. - ועל זה כתב הראב"ד דלזה אין לחוש, אבל יש לחוש באופן שהטמא בעדרו, - היינו טמא כזה אשר הוא קלוט מבהמה טהורה. ויש לחוש לעיבורו, ואז חיישינן דמרחמא לי' להולד הזה אעפ"י שצורתו משונה.
ח וההכרח להראב"ד לפרש כן בכדי שלא תקשה מדוע נקט ר' יוחנן חזיר וכמו שהקשו התוס' שם וכתבו דר' שמעון מודה בחזיר שהוא מותר באכילה. - וכן סבר גם הראב"ד אליבא דר' שמעון, אבל סבר דבעינן שיהי' עיבורו מן הטהור ולא מן הטמא דהיינו מקלוט בן פרה, כן נראה בביאור דברי הראב"ד. -
ט והנה לפי"ז עכ"פ מבואר דלענין השאלה בדבר המין אזלינן בתר האם. - וממילא טמא הנולד מן הטהורה דין טהור עליו לענין רביעה. וממילא טהור הנולד מן הטמאה דין טמא עליו לענין רביעה, וממילא כיון שמין טמא הוא ע"כ כן הדין לכל מילי הנהוגים במין הטמא נוהג בו. - ועיין בספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף י"ח דף הספר בנידון זה.
י והנה מבואר דטמא הנולד מן הטהור דינו למין טהור לגמרי. - וגם לר"ש דאוסר לטמא שנולד מן הטהורה והוא מהגמל המיותר. - אבל כל זה לא הוי אלא לאיסורא גרידא. - אבל לא לעשותו למין טמא ממש. - אמנם לר' יהושע ור"א דדרשי למעט טמא שנולד מן הטהורה מהא דכתיב אך את זה לא תאכלו וכו' אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד. ומבואר דאם אין לו סימן כלל אז הרי"ז בכלל טמא ממש, וע"כ הוא גם במין טמא ממש, וכן לרבנן דר"ש דדרשי דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכל והיינו אי לא כתבה תורה טמא הוא לומר הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, דאז הוי הדין דטמא הנולד מן הטהור דינו כדין טמא ממש גם לזה שנוגע למין טמא. - אבל לר' יהושע ור"א דלא סברי המיעוט דטמא הוא, וסברי דטמא הנולד מן הטהור הרי הוא בכלל הטמאים ממש הנה לדידהו ע"כ האי טמא שנולד מן הטהור הרי הוא טמא והרי הוא ג"כ במין טמא.
יא ובזה יש ליישב דברי הרא"ש שכתב להוכיח להלכה דטמא הנולד מן הטהור מותר באכילה מהא דאיתא חולין ע"ה אמר אביי הכל מודים בקלוטה בן פקועה שמותר, ואמרינן נמי התם ע' ואלא מעתה קלוט בן פקועה ליתסר יעוי"ש, ודבריו מרפסין איגרי דהרי התם מיירי שניתר בשחיטת האם, ובזה גם ר"ש מודה כמבואר בחולין ס"ט, ועיין בריט"א. - אמנם נראה דכוונת הרא"ש להוכיח דסוגיא דש"ס דלא כר"א ור"י, והיינו דלדידהו דסברי דטמא הנולד מן הטהור בלא סימן טהרה הרי הוא מין טמא ממש, והנה לפי"ז לא מהני לו שחיטת האם, וזהו דכמו שלא מהני שחיטה לטמא כן לא מהני שחיטה להטמא בעודו בבטן, כיון דד' סימנים אכשר רחמנא, וטמא ליתא בשחיטה כלל. - והא דמהני שחיטת האם להטמא אליבא דר"ש אעפ"י שסבר שאסור באכילה. - הנה זהו משום דסבר ר"ש דליתא להאי טמא במין טמא, משום דלא נכלל בכלל מעלה גרה ומפריסי פרסה, ורק מייתור דגמל גמל נלמד לאיסור, והרי"ז רק לאיסורא גרידא, ודמיא איסור זה לאיסור טרפה. ולהכי שחיטת אמו מתירתו, משא"כ לר' יהושע ור"א דסברי דטמא זה נכלל במין טמאים דעלמא דלא שייכי בשחיטה, ולדידהו אין שחיטת האם מתירתו. - וזהו שכתב הרא"ש דסוגיא דש"ס חולין ע"כ כרבנן, וכוונתו לאפוקי מר"י ור"א. - והא דהוכרח הרא"ש לזה הוא מטעם דלגבי ר"ש ע"כ הלכתא כרבנן מטעם יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל כיון שר"י ור"א קיימי כוותי' א"כ גם המה כרבים חשיבי, על זה מביא הרא"ש דע"כ סוגיא דחולין בשני מקומות בלא כוותייהו.
יב ונראה להוכיח דגם לר"ש דאוסר לטמא שנולד מן הטהור אבל לא יצא ממין טהור. - והוא דהנה רבנן דרשו למעט לטמא שנולד מן הטהור שאינו בכלל מפריסי פרסה ומעלה גרה מדכתיב הוא טמא ובא למעט טמא שנולד מן הטהור. - ור"ש מרבה מגמל גמל. - וקשה מה דריש ר"ש מהא דכתיב הוא טמא. - וע"כ צריך לומר דגם ר"ש דריש מהוא טמא למעט, אבל הכוונה שממעט שאין זה ממעלה הגרה וממפריסי פרסה, היינו שאינו במין טמא. - והגמל המיותר מרבה רק לאיסור אכילה. - וממילא נשמע מזה דלר' יהושע ור"א דסברי דטמא שנולד מן הטהור אינו בכלל מפריסי פרסה ומעלה גרה ממילא הוא במין טמא ממש. - ולא מהני לדידהו שחיטת האם להתיר, ועל זה שפיר מוכיח הרא"ש דסוגיא דחולין דלא כוותייהו.
יג איברא דלפי מה שפירשנו תקשה לר"י ור"א מאי ממעטו מהוא טמא ואין אחר טמא.- דלמעט הבא בסימן אחד נלמד משה כשבים וכו', ואפשר דקדרשי דשה כבשים לחודיא לא סגי למעט, ורק גם מדכתיב הוא טמא.
יד ויש לעיין לאחר שרבתה תורה לטהור שיוצא מטמא שדין טמא עליו. - א"כ לפי"ז יש בכל מין טמא שני איסורים איסור מצד עצמו וגם איסור מצד יוצא מטמא. - ונפק"מ להאכיל לחולה, ויש לפנינו בשר נבלה, ובשר טמא, ולכאורה שניהם שווים באיסורם דבשר טמא ליכא משום נבלה מטעם אאחע"א. - אבל אם אמרינן דיש בטמא גם איסור יוצא מן הטמא, א"כ טוב יותר להאכילו נבלה אבל יש לומר דבטמא ממש ליכא איסור יוצא מטעם כיון שהוא הטמא עצמו, וצ"ע.
טו והנה הקשו הראשונים למה לן קרא בת היענה לאסור ביצת היענה הא בלא"ה אסורה מטעם יוצא מן הטמא, עי' תוס' חולין ס"ד, ובהה"מ בפר"א ממ"א, - וקשה הא אפשר לומר דהקרא בא ללמדנו שהביצה אסורה בכדי שתהי' על היענה שני איסורים, איסור מצד עצמה ואיסור מצד יוצא מן הטמא, דהיינו שהיענה נולדה מהביצה שהיא אסורה, ומשמע מזה דכל שהיא אסורה מצד עצמה אין דנין בזה דין דכל היוצא.
טז והנה בהא דקאמר הש"ס דלרבנן אתי חד גמל לאסור חלבו. - וקשה הא כיון דדרשי רבנן מקרא דאך את זה לא תאכלו לרבות לטהור שנולד מן הטמא, ומזה נלמד דכל היוצא מן הטמא טמא א"כ חלב של הגמל שיוצא מן הטמא אסור מטעם כל היוצא מן הטמא, וא"כ למה לן קרא לאסור חלבו. - והנה אפשר לומר דאיצטרך קרא לאסור מטעם דסד"א דכיון דחלב של בהמה טהורה שריא, א"כ הוי אמינא דגם חלב טמא מותר וכמו שקאמר הש"ס לקמן דאיצטרך קרא דהטמאים בשביל זה. - אבל תמוה דלא פריך הש"ס הכא למאי איצטרך קרא לאסור חלבו. -
יז ונראה דמקרא זה דמרבה לטהור שנולד מן הטמא אין לנו לאסור החלב. - והיינו דהתורה אמרה דהטהור הנולד מן הטמא הוא טמא מצד עצמו ולא מטעם כל היוצא, אלא מין טמא הוא מצד עצמו. - אבל טרם ידענו לדין כל היוצא מטמא טמא, כמו חלבו, וזהו שאמרו רבנן דזה נלמד מהא דאמרה תורה גמל המיותר. - ונפק"מ לדינא דלשיטת הרמב"ם דסובר דאין לוקין על היוצא מטמא כמו שכתב בפר"ג ממ"א ה"ו וז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב עכ"ל. - וא"כ זהו ההבדל שבין הטהור הנולד מן הטמא שיש בזה מלקות על אכילתו משום אכילת בהמה טמאה ועל החלב אינו לוקה, - והביאור בזה כי הטהור שנולד מן הטמא דין טמא עליו מצד עצמו ודין טמא עליו ממש. משא"כ החלב של הטמא אינו אסור אלא מצד כל היוצא. - ומזה נלמד לכל היוצא מטמא טמא.
יח והנה יש לעיין לר' יהודה ור' אלעזר דסברי דאבר מה"ח נוהג גם בטמאין, ויש לחקור אם יש בזה גם משום איסור אבמה"ח. - וכמו כן יש לחקור לענין ב"נ לכו"ע שמוזהר על אבר מה"ח גם בטמאין כדאיתא בחולין ק"ב וברמב"ם פר"ט מה' מלכים הי"ב. - והנה לכאורה לר' יהודה ור"א דסברי דאבר מה"ח נוהג גם בטמאין א"כ למה לן קרא לאסור חלב גמל, הא בלא"ה אסור משום אבמה"ח. - זה לא קשה דאיצטרך קרא לחלב שנחלב לאחר מיתה דהגמל, עוד יש לומר דבא הכתוב לאסור גם משום טמא.
יט ונראה דליתא בזה משום אבמה"ח. והיינו דע"כ כיון דהחלב לאו אבר הוא ולא קרינן בזה לא תאכל הנפש עם הבשר. - דמזה נלמד לאבמה"ח, והכוונה לאבר ממש שהוא תלוי בחיותו של הבע"ח. - וזה לא שייך בהחלב שאינו תלוי בחיותו. - ואדרבה טוב להבע"ח כשמפרידין ממנו החלב וצער גדול להבע"ח בריבוי החלב, ויש מן הפוסקים שרוצים להתיר לחלוב בשבת משום צער בעלי חיים שהוא דאורייתא, עי' במרדכי שבת. - לכן פשיטא שאין החלב משום אבמה"ח. - ורק משום יוצא מאבמה"ח יש לאסור כדין כל היוצא מטמא טמא. וכמו כן היוצא מאבמה"ח יש לאסור מטעם זה. - וכשרבתה תורה לאסור חלב גמל ע"כ הוא מטעם כל היוצא מטמא. - ולהני תנאי דסברי דיש איסור אבמה"ח גם בטמאים הרי זה החלב גמל גם באיסור יוצא מאבמה"ח. - אבל ע"כ לא הוי בזה אבר מן החי ממש. - ורק איסור יוצא מן החי איכא בזה. - וזהו רק למ"ד בהמה בחייה לאברים עומדת. ולמ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ליתא בזה כלל גם איסור יוצא מאבמה"ח. - והנה לפי"ז לא מבעי' למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת דפשיטא שאין בהחלב גמל משום אבמה"ח, ואפילו למ"ד דבהמה בחייה לאברים עומדת, ג"כ אין בזה משום אבמה"ח רק משום איסור יוצא מאבר מה"ח. והנה פשיטא שאין איסור יוצא מאבמה"ח נוהג בב"נ. דדין זה לאסור חלב גמל לישראל נאמרה ולא לב"נ.
כ והנה מטעם זה פשוט שמותר לישראל להאכיל חלב לב"נ וליתא בזה משום לפני עור לא תתן מכשול כיון שאין ב"נ מוזהר בזה. - ואין לנו לחפש מנין לנו שמותר חלב לנכרי כיון דאתי מחי. ויש לומר דההיתר לישראל ולא לב"נ, וכמו שחקרו בזה גדולי אחרונים. - משום דלפי מה שביארנו לא הוי חלב בכלל איסור אבמה"ח רק באיסור יוצא מחי. - וזה לא נאסר לב"נ. - ומטעם זה נהוג עלמא למכור ביצים לב"נ. - והחת"ס בתשובה סי' י"ט תמה בזה טובא דהלא כיון דאתי מחי איכא בזה משום אבמה"ח ורק לישראל התירה התורה, אבל אין ההיתר הזה לב"נ יעוי"ש. - ולפי מה שכתבנו ע"כ גם הביצים של העוף לא הוי אבמה"ח, אלא יש בזה משום יוצא מן החי שאסור רק לישראל, דהא דאסרה תורה חלב גמל מטעם דיוצא מאיסור. - ולזה בעינן קרא להתיר הביצים. - אבל כל זה לישראל בעינן קרא להתיר. - משא"כ ב"נ לא היו בכלל האיסור.
כא ומטעם זה לא דמי להא דמפרכסת דדעת הרמב"ם שאסור לב"נ אעפ"י שמותר לישראל. - דשאני התם דע"כ הבהמה בחייה באיסור אבמה"ח. - וטרם שבא המתיר הרי היא באיסורה.- ולכן כיון שאין השחיטה מתרת לב"נ ורק המיתה מתרת לכן כיון שמפרכסת הרי היא כחיה, נמצא דחסר עדיין המתיר והרי היא עומדת באיסורה הקודם, ולהכי מפרכסת אסור לב"נ משום אבמה"ח. - משא"כ ביצי העוף שמעולם לא היו באיסור אבמה"ח לאחר שנפרדו מהעוף. - ורק איסור יוצא מאבר מה"ח יש בזה. - ואיסור זה לא נאמרה לב"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0