דף ו - ב
הכי קאמר: דבר טמא הבא [אף שהוא בא] ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "גמל טמא הוא ["את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם]", הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור; ואם כן בהכרח בא הכתוב ללמד שטהור הבא מן הטמא אסור באכילה.
רבי שמעון אומר טמא הנולד מן הטהור - טמא, שנאמר:
"גמל גמל" שני פעמים, כלומר, הואיל ונאסר הגמל בספר ויקרא, וחזרה התורה ושנתה את איסורו בספר דברים [יד ז], ללמד: אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה שניהם טמאים. [1]
ורבנן - הסוברים: גמל הנולד מן הפרה מותר באכילה - האי "גמל גמל" מאי עבדי ליה [מה לומדים הם מכפילות הפרשיות]? [2]
ומפרשינן: חד קרא כדי לאסור את עצמו [גמל הנולד מן הגמלה], כלומר, אחד לגופו ללמד על איסור גמל.
וחד קרא לאסור את חלבו [חלב - בקמץ] של גמל ושאר בהמות טמאות.
שואלת הגמרא: ורבי שמעון לאסור חלבו של גמל ושאר בהמות טמאות מנא ליה?
נפקא ליה מ"את הגמל".
ואילו רבנן "אתים" לא דרשי! כדתניא:
שמעון העמסוני היה דורש כל "את" ו"את" שבתורה, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" - פירש מכל דרשותיו, כי מה יש לרבות עם יראת ה'; אמרו לו תלמידיו: רבי!
כל אתין שדרשת מה תהא עליהם!?
אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.
עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים.
אמר הקשה ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
אלא מעתה: טעמא דרבנן למדו שחלב בהמה טמאה אסור מ"גמל גמל", ורבי שמעון למד שהחלב אסור מ"את הגמל", כלומר, דוקא משום שריבה הכתוב חלב בהמה טמאה לכן הוא מותר, הא לאו הכי
- אם לא הפסוק - הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי; מאי שנא מהא דתניא: כתיב "הטמאים" [3] לאסור צירן [שומן, היינו יוצא מן האיסור], ורוטבן וקיפה [ריסוקי בשר וקפלוטות שבשולי הקדירה] שלהן -
הרי מבואר שהציר אסור, כי חידשה התורה שהיוצא מן האיסור הרי הוא אסור, ואם כן הוא הדין חלב בהמה טמאה מן הדין שייאסר, ולמה לנו עוד מקרא לזה!? [4]
ומשנינן: איצטריך ללמוד איסור חלב בהמה טמאה מן הכתובים, ומשום דסלקא דעתך אמינא - אם לא הכתובים - הואיל וחלב דבהמה טהורה נמי חידוש הוא שהוא מותר, דהרי אמר מר: אשה מינקת מסולקת דמים היא, כי דם נעכר ונעשה חלב, [5] ואם כן הרי דם הוא וחידשה התורה להתירו, וכיון דכל חלב חידוש הוא, הייתי אומר דבבהמה טמאה נמי לישתרי -
קא משמע לן מן הכתובים שחלב בהמה טמאה מכל מקום אסור.
ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר - בטעם אשה מינקת שהיא מסולקת דמים - שהוא משום דדם נעכר מחמת הלידה ונעשה חלב -
אלא למאן דאמר: מינקת מסולקת דמים היא, כי איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש - מאי איכא למימר, למה הצרכה התורה לאסור חלב בהמה טמאה!?
ומשנינן: מכל מקום איצטריך לאסור חלב בהמה טמאה, כי סלקא דעתך אמינא: הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא [אין דבר שבא מן החי והתירתו התורה], ואף האי חלב כי אבר מן החי הוא, [6] ומכל מקום חידשה תורה דשרי חלב טהורה, והילכך אפילו חלב שבבהמה טמאה לישתרי -
קא משמע לן.
שואלת הגמרא: וחלב דבהמה טהורה - דפשיטא לך שהוא מותר - מנלן דשרי [מנין שהוא מותר], והרי הוא בא מן החי!?
והרי אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב, הא חלב לחודיה שרי; כך אי אפשר לומר, שהרי:
ואימא: חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה, ובשר בחלב בהנאה נמי אסור, ולכך הצרכה התורה להוסיף איסור בשר בחלב על איסור חלב בפני עצמו.
ואף לרבי שמעון דשרי בשר בחלב בהנאה, ואם כן היה אפשר להביא ראיה מאיסור בשר בחלב שלא הצרך לאוסרו כיון שחלב לבדו אסור, מכל מקום משכחת לה למילקי על בישוליה, כלומר, הוסיפה התורה בבשר בחלב איסור ומלקות על בישולו, מה שאין כן בחלב לבדו, ומכל מקום יש לומר, שאף החלב לבדו אסור. [7]
אלא תאמר להוכיח את התירו של חלב, מדגלי רחמנא דבפסולי המוקדשין [כגון קדשים שנפל בהם מום, ונפדו] דכתיב בהו [דברים יב טו]: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", ודרשינן: "תזבח" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב, [8] ותלמד מזה: הא חלב דחולין שרי; אף כך אי אפשר לומר, כי:
ואימא חלב דחולין אסור באכילה ושרי בהנאה, ואילו דקדשים [פסולי המוקדשין] בהנאה נמי אסור!?
אלא תאמר ללמוד את היתירו של החלב, מדכתיב [משלי כז]: "ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותך", אף כך אי אפשר לומר, כי:
ודילמא לא לאכילה כיון הכתוב אלא לסחורה!? [9]
אלא תאמר, שהחלב מותר מדכתיב [שמואל א יז] "ויאמר ישי לדוד בנו, קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה [למחנה המלחמה] לאחיך. ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף", הרי שחלב מותר; אף כך אי אפשר לומר, כי:
ודילמא לסחורה הביא להם!?
ומשנינן: אטו דרכה של מלחמה לסחורה, וכי דרך לעשות סחורה במלחמה, ובהכרח שלשתיה הביא לו, ומוכח שהחלב מותר.
ואיבעית אימא: יש להביא מקור להיתר החלב מהכא: דכתיב "ארץ זבת חלב ודבש", ואי לא דשרי, וכי משתבח לן קרא במידי דלא חזי [אם לא שהחלב מותר, אי אפשר שישבח הכתוב את ארץ ישראל בדבר האסור].
ואיבעית אימא מהכא יש ללמוד שהחלב מותר, דכתיב [ישעיה נה] "לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר, יין וחלב", הרי שאמר הכתוב "לכו שברו ואכלו... יין וחלב". [10]
כאן שבה הגמרא ללימוד הנזכר לעיל מ"גמל גמל", והיינו ממה ששנתה התורה את איסור הגמל במשנה תורה, ומקשה:
אלא מעתה שאתה דורש את כפילות האיסור גבי גמל - שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להני הוא דאתו [כפילות השפן הארנבת והחזיר במשנה תורה עם הגמל, למה נשנו]!?
אלא בהכרח שלכך נשנתה כל הפרשה לכדתניא: למה נשנו בבהמה: מפני "השסועה" [שם בהמה שנזכרה רק במשנה תורה] ונשנו בעופות: מפני הראה שנתחדש איסורה במשנה תורה, והיינו כדקיימא לן: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, כלומר, פעמים ששונה התורה פרשה שלימה מפני דבר אחד בלבד שמתחדש בה; ואם כן -
"גמל גמל" נמי להכי הוא דאתא [אף הגמל לא נשנה אלא מפני השסועה], ואיך נדרוש מן הכפילות!?
ומשנינן: מכל מקום, כל היכא דאיכא למידרש - דרשינן.
תנו רבנן:
רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה.
ואם יש בו מקצת סימנים שהוא דומה בהם לאמו, הרי היא חייבת בבכורה.
רבי שמעון אומר: אין די במקצת סימנים אלא עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.
איבעיא להו:
לדעת רבי שמעון הסובר: טמא הנולד מן הטהורה אסור באכילה, וסובר לענין בכורה שאפילו במקצת סימנים אין די כדי לחייבו בבכורה, לאכילה מי בעי נמי רבי שמעון ראשו ורובו [האם אף להתירו באכילה אין מתיר רבי שמעון במקצת סימנים דומה לאמו, אלא עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו], או לא צריך ראשו ורובו, וכשבמקצת סימנים דומה הבהמה הטמאה לאמה הטהורה, הרי היא מותרת באכילה? וצדדי הספק הם:
הערות
[1] א. לפי פשטות הסוגיא ומשמעות רש"י כאן, ביאור דברי רבי שמעון הם, דפרה שילדה צורת גמל הרי הוא אסור, והדין אינו תלוי בסימני טהרה, אלא בצורתו. אך ראה היטב שיטת רש"י בבבא קמא עח ב, וראה עוד בחזון איש בכורות טז י ד"ה ונראה [הובאו דבריו לקמן ז א בהערות]. ב. בהמשך הסוגיא מבואר, שאסר רבי שמעון אפילו כשמקצת סימניו כשל אמו. וכתב בחזון איש [בכורות טז י ד"ה ונראה]: דפשיטא - שאם גמל בן פרה אסור באכילה - שאינו קדוש בבכורה, כיון שהוא טמא. וכן בפרה שילדה כמין חמור. והא דמיבעיא לן לעיל [בעמוד א, בפרה שילדה מין חמור ומקצת סימניו כשל אמו אם הוא חייב בבכורה], היינו אליבא דרבנן דמותר באכילה. [ולכאורה דבריו תלויים בספק שהובא בהערות על המשנה, אם איסורו משום יוצא מן הטמא או שהוא מין טמא. אך אפשר שכוונתו, שלא יתכן בכור בהמה טהורה שיהא טמא, ואינו דומה לבעל מום].
[2] [וקשה, הרי בהמשך הסוגיא מבואר שאף רבי שמעון לא דרש כן, אלא משום כל היכי דאיכא למידרש דרשינן, שהרי אף שאר בהמות נשנו בספר דברים בשביל מה שנתחדש באותה פרשה. ואם כן למה הצרכנו למצוא דרשה לרבנן! ?].
[3] א. ראה בתוספות מהיכן והאיך ילפינן לה. ב. הקשה מהרי"ט אלגאזי [ד ג]: לדעת הרא"ה והריטב"א [כתובות ס א] שבשר אדם אסור בלאו, אם כן יש לומר שהצרך הכתוב לאסור חלב בהמה טמאה כדי שלא נלמד מחלב מהלכי שתים שהוא מותר, [ואף קל וחומר יש בזה, כמבואר שם]! ? ובשלמא לדעת הרמב"ם [מאכלות אסורות ב ג] הסובר, שבשר אדם אינו אסור אלא באיסור עשה, לא קשה, לפי מה שכתב הרב המגיד שם בדעתו, דיוצא מן הדבר האסור באיסור עשה בלבד אין בו משום יוצא מן הטמא, אבל לדעת הרא"ה והריטב"א קשה, ראה עוד שם.
[4] א. מבואר באחרונים שריבוי צירן של טמאים הוא לרבות יוצא מן הטמאים, ומכאן ילפינן שהיוצא מן האיסור אסור. ומיהו רוטב וקיפה שלהן הוא דין אחר כמבואר בתוספות, ראה שם. וראה בקהלות יעקב סימן ד ד"ה עוד, שהיה מקום לפרש, שאין כוונת הגמרא ללמוד מפסוק זה שהיוצא מן הטמאים אסור, אלא: צירן של טמאים וכן החלב של טמאים נאסרו משום שבעודם בלועים בבהמה הטמאה הן היו חלק מהבהמה, ונאסרו בכלל הבהמה, דכל חלק בבהמה הראוי לאכילה הוא בכלל האיסור, ואחר כך כשיצאו לא נשתנו לפנים חדשות ממה שהיו בבהמה רק נתחלקו והופרשו מהבהמה, ונחשב צירן כחלק מן האיסור, וכן בחלב הטמאים שלמדה הגמרא מצירן, היינו נמי משום שהחלב בעודו בבהמה נחשב כחלק מהבהמה, דכל הגוף בכללו עם כל לחלוחית שבו, הוא בכלל הבהמה, ולכן דומה חלב הגמל לצירן של טמאים, ראה עוד שם. ב. [לכאורה מוכח ממה דלא מקשה הגמרא גם בענין טהור שנולד מן הטמא: טעמא דכתיב "אך את זה לא תאכלו", הא לאו הכי הוה אמינא טהור שנולד מן הטמא שרי, מאי שנא מהא דתניא "הטמאים לאסור צירן", משמע שגדר איסור טהור שנולד מן הטמא אינו משום יוצא מן האיסור אלא שהוא מין טמא, והרי יש נפקא מינה בזה כמו שנתבאר בהערות על המשנה בשם יד אלי'].
[5] הקשה הנודע ביהודה [מהדורא תניינא יו"ד סימן לו]: הרי דם שבשלו אינו עובר עליו כמבואר במנחות כא א, והטעם הוא משום שאינו ראוי לזריקה, וכמו שכתב רש"י שם. ואם כן מן הדין שיהא החלב מותר, כיון שאינו ראוי לזריקה על המזבח! ? ובחזון איש [בכורות טז יג] כתב ליישב, שהאיסור הוא משום שהוא נגרם מן הדם, וחילק שם בין זה לדם שבישלו כיון שנעשה על ידי אדם, ראה שם. וכעין זה צידד בכתבים המיוחסים להגרי"ז שהאיסור הוא משום יוצא מן הדם, אלא שכתב, דמרש"י ד"ה דאמר מר לא משמע כן. [אך ראה לשון רש"י ד"ה ואין נפשה שכתב "מחמת דם קאתי", ואינו מוכרח]. ובעיקר הדבר, אם דבר שנתהפך למציאות אחרת, הרי הוא בכלל יוצא מן האיסור, ראה קהלות יעקב סימן ה.
[6] א. בקהלות יעקב סימן ה, הביא מחלוקת האחרונים בביאור דברי הגמרא, כי יש לפרש, שהוא כבשר מן החי ממש, ויש לפרש שהוא משום יוצא מן החי, ומדין יוצא מן האיסור שהוא אסור. וראה בתוספות חיצוניות המובאים בהערה 10. והביא שם בשם רבי עקיבא איגר, שלמד מלשון הגמרא "ליכא מידי דאתי מחי" שאין זה אבר מן החי ממש אלא יוצא מן החי, אך הקשה: למאן דאמר "בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת" והיינו שאין עליה בחייה שם אבר מן החי, האיך שייך לומר שהחלב נאסר מדין יוצא מן האסור, והלא החי עדיין לא נאסר, ובעל כרחך שהחלב עצמו נידון כבשר מן החי, ואין צריך כלל שיצא מן האיסור, כי הוא האיסור עצמו. וכתב על זה בקהלות יעקב שם: דיש לומר שדין יוצא מן האיסור הוא לאו דוקא כשאבוהן כבר נאסר בפועל, אלא דין היוצא מהן כדין העיקר לכל הדינים שיש על אבוהן, וכגון הא דתניא בחולין דף קכ ב גבי טבל דמשקין היוצא ממנו כמותו, דנראה, דאפילו היכא דאבוהן דהיינו עיקר הטבל היה לפני גמר מלאכה, והיה מותר באכילת עראי, מכל מקום משקין היוצאים מהם, כשאותן משקים תיגמר מלאכתן אסורים באכילת עראי, אף על פי שאבוהן עצמו עדיין מותר באכילת עראי, ואין זה נקרא שהיוצא ממנו חמור מאביו, אלא הרי הם כאבוהן ממש, כמו שאבוהם דינו להיאסר בעראי אחר גמר מלאכה שלו, הכי נמי היוצא ממנו דכוותיה, שהם נאסרים באכילת עראי בגמר מלאכה שלהם, והוא הדין הכא, דין החלב כדין העיקר דהיינו גוף הבהמה, וכמו שכל אבר ובשר שבה נאסרין בשעת פרישתו מחיותא דידהו, כך גם החלב נאסר בשעה שהוא פורש מהחי. והנה ידוע בשם הגרי"ז שאין אפשרות לעשר יוצא מן הטבל, והיינו משום שהוא סובר דלא כהקהלות יעקב, ולכן לא שייך לעשר את היוצא. ולכאורה, לפי צד זה אם יצא מן הטבל שלא נגמרה מלאכתו, לעולם יהא מותר באכילת עראי. עוד הביא בקהלות יעקב שם בשם הנודע ביהודה, שביאר את איסורו של החלב משום איסור עשה דאינה זבוחה, ראה שם. ב. כתב בשיטה מקובצת, דאף ביצת טמאה דילפינן לה מ"ואת בת היענה", הטעם שצריך פסוק לאוסרו ואינו אסור כשאר יוצא, הוא משום שאף ביצת טהורה שהיא מותרת חידוש הוא, כי הוא יוצא מן החי, ואם כן הייתי מתיר גם ביצת טמאה, וככל המבואר בסוגייתנו, וראה עוד שם.
[7] א. הקשה מהרי"ט אלגאזי [ב ה]: הרי בלאו הכי יש לומר, שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב כדי לחייב את האוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב שנתבשלו כאחת, כי משום איסור חלב לבד אינו אלא איסור חצי שיעור שאין לוקין עליו! ? ומסגנון קושייתו נראה שלדעתו החלב אסור משום בשר מן החי ממש, שהרי אם משום יוצא הוא, אין לוקין עליו, ותיקשי יותר: הרי נפקא מינה לענין מלקות, אפילו כשאכל שיעור שלם מן החלב. עוד הקשה, דנפקא מינה לאוכל בשר בחלב שלא כדרך הנאתן, שעל חלב לבד אינו לוקה, מה שאן כן משום איסור בשר בחלב, וכמבואר בפסחים כד ב. ורא. ה. מה שכתב בזה. ב. במהרי"ט אלגאזי שם הביא בשם הגר"ש גרמיזאן שהקשה: מה ראיה היא ממה שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב, והרי יש לומר שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב של שחוטה שאין בו משום איסור אבר מן החי! ? ומהרי"ט אלגאזי תמה עליו: הא קיימא לן המבשל בחלב מתה או חלב שחוטה אין איסורו מדאורייתא אלא מדרבנן. וכתב עוד לחדש, דאפילו חלב של בן פקועה [שאינו צריך שחיטה] הרי הוא מותר משום בשר בחלב שהוא כשחוט דמי. והביא לזה ראיה מסוגייתנו, דאם איתא דחלב בן פקועה כיון שהוא חי איכא משום בשר בחלב, מה ראיה היא ממה שהצרכה התורה לאסור בשר בחלב, הרי יש לומר שהצרכה התורה לאסור בשר שנתבשל בחלב בן פקועה. וראה בענין חלב בן פקועה, בהגהות על מהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח.
[8] הרשב"א והר"ן בפרק גיד הנשה כתבו, דחלב [בצירי] הוא מין בשר, (וחשיב "מין במינו"), מדאמרינן בחולין קג שחייבים על חלב מן החי משום בשר מן החי. והנה חלב (בקמץ) אינו מין בשר, וכדמוכח מהא דאמרינן הכא "בשר לא חלב", ומכל מקום מבואר בסוגייתנו שיש לאוסרו משום דאתי מן החי, ומוכרח שאיסורו אינו משום בשר מן החי אלא משום יוצא מן החי, ראה בזה בהערה לעיל. על פי האחרונים המובאים בקהלות יעקב סימן ו.
[9] ראה משנה למלך [מאכלות אסורות ח יח], מה שלמד מכאן לענין סחורה במאכלות אסורות.
[10] א. הקשו בתוספות חיצוניות שבשיטה מקובצת: למה לא למדה הגמרא את היתר החלב מאברהם אבינו שנאמר בו: "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם - לפני שלשת המלאכים שבאו לבקרו - והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". שהרי בודאי לא האכילם איסור, כי קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה! ? ותירצו בשם ר"י: שהיה סבור אברהם שהם בני נח, ולא נצטוו על זה כי אין זה משבע מצוות בני נח שקבלו עליהם, ואף בירושלמי משמע שאכלו בשר בחלב, ראה שם. והקשה מהרי"ט אלגאזי [ב ז]: מה בכך שהם בני נח, והרי בני נח נצטוו על אבר מן החי, והוא הדין על בשר מן החי, וכמו שהוכיח שם! ? ומיהו קושייתו אינה אלא אם נפרש - ראה הערה 6 - שהנידון בסוגייתנו הוא משום בשר מן החי ממש, אבל אם הנידון הוא משום יוצא מן החי, אין מקום לקושייתו. וראה ראשית בכורים. ב. הקשה מהרי"ט אלגאזי [ב ו]: שמא החלב הנזכר, הוא חלב שחוטה או חלב בן פקועה, שאין בו משום איסור אבר מן החי! ?
כב שם סד"א הואיל וליכא מידי דאתו מחי ושריא רחמנא והאי חלב כאבר מה"ח הוא ושרי והלכך אפילו בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל. - וקשה לכאורה דזה אתי שפיר רק למ"ד דבהמה בחייה לאברים עומדת, אבל למ"ד דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, א"כ ליכא בהאי חלב משום אבמה"ח, דהחלב בעצמו לאו אבר הוא, ורק נפרד מאבמה"ח, ואם בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, א"כ לא אתי מאבר מן החי.
כג ונראה דאפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, וליכא משום אבמה"ח. - אבל עכ"פ כיון שטרם הותרה הבע"ח לאכילה מטעם חסרון שחיטה, יש בזה משום יוצא מן האיסור, וזהו הביאור בגמ' ליכא מידי דאתי מחי ושריא והיינו דטרם הותר החי ממילא כל היוצא ממנו אסור. - ויש בזה חידוש התורה שהתירה חלב אע"פ שיש בזה משום יוצא מאיסור, ויש מקום לומר דכשם שהתירה התורה יוצא מאיסור אבמה"ח כן יש בכלל זה היתר ליוצא מאיסור טמא. - ולזה כתבה תורה לאסור חלב גמל.
כד והנה הא דהתירה התורה חלב בהמה טהורה לאכילה יש לפרש בזה שתים, או משום דליכא בזה משום יוצא מאיסור מטעם דהחלב הוי כפריש ואין זה נחשב לגוף הבע"ח מפני שעומד לצאת, והרי זה כפרש גרידא, או משום דבזה חידוש התורה להתיר איסור יוצא. - אבל נראה יותר בזה שהוא כטעם הראשון, וזהו משום דהחלב לא נחשב לגוף הבהמה כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למעילה י"ב והחלב הוי רק מיפקד פקיד. ונפק"מ לבין הטעמים לענין חלב בהמה טמאה דאם בשביל הטעם הראשון שהוא מפני שאין זה מגוף הבהמה יש להתיר מטעם זה גם בחלב בהמה טמאה, משא"כ אם אמרינן דרק היתר יוצא בזה הנה אין לנו לומר רק מה שהתירה התורה, והיינו יוצא מן החי מבהמה טהורה משא"כ בהמה טמאה שיש בזה גם משום טמא. - והפרישה בסימן פ"א הקשה בזה, ומתרץ דבטמאה אין איסור מן החי נוהג בו ולכן הוי אמינא דכשם שהתירה התורה בטהורה איסור יוצא מן החי כן יש להתיר בטמאה איסור טמא יעוי"ש. אבל זה תמוה דהרי הש"ס מיירי למ"ד אבריה מתפרקין והוא אליבא דר' יהודה כמבואר בנדה ט', ור' יהודה סבר בחולין ק"א דאבמה"ח נוהג גם בטמאין כמו שכתבנו לעיל, אבל נראה דסבר הש"ס דהתורה התירה חלב של בהמה הטהורה הוי הטעם משום דהוי כמופרש ומופרד, - וזה לא נלמד מהקרא דהטמאים דאתי לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם, דשאני התם שזהו מגוף הטמאים, אבל שאני חלב דהוי מופרש ומופרד מהגוף ועומד לצאת, וסברא זו שייכה גם בבהמה טמאה, ואיצטריך קרא לאסור.
כה והנה בשיט"מ הכא הקשה בהא דאיתא פר' אלו טרפות מנין לביצת טמאה שהיא אסורה שנאמר ואת בת היענה, והשתא למה לי קרא תיפ"ל דהיוצא מן הטמא טמא וכו' וי"ל הטעם משום דחידוש הוא הא דביצה טהורה שרייה כדקאמר הכי גבי חלב דכי אבר מן החי ושרי לכך אפילו בטמאה נמי וביצת עוף טהור דשרייה נפקא לן מדדרשינן בפר' שילוח הקן וכו' יעוי"ש. - וכן כתבו התוס' בחולין ס"ד ע"ב. - והנה קשה טובא לר"מ דסבר דאבר מן החי אינו נוהג בעוף כדאיתא בחולין ק"ב ע"א, א"כ לר"מ תקשה בת היענה למ"ל כיון דליכא חידוש הא דשרי רחמנא ביצת עוף טהור משום דליכא בעוף איסור אבמה"ח. - ומצאתי שהקשה השואל בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ע'. - והוסיף עוד קושיא בהא דסו"פ כיסוי הדם דפליגי ר"מ ורבנן בשחיטת חשו"ק אם בעי כיסוי וקאמר שם לר"מ אוקי מיעוטא להדי חזקה ופירש"י חזקת אבמה"ח, וקשה הא בעוף וחיה מיירי ולר"מ אין אבמה"ח אלא בבהמה טהורה. - והנה מחדש שם החת"ס דרק משום אבמה"ח ממעט ר"מ מחיה ועוף. - וזהו משום דכתיב וזבחת מבקרך וגו' וסמיך לה לא תאכל הנפש עם הבשר וזהו אבמה"ח. - אבל בשר מן החי דנלמד מבשר בשדה טרפה, וזהו כר' יוחנן בחולין ק"ב, וא"כ כל שישנו בטרפה ישנו בבשר מן החי. - וא"כ גם לר"מ ישנו בעוף טהור ובחיה טהורה איסור בשר מן החי, והא דפירש"י בכיה"ד אבמה"ח אשגירת לישנא נקט. - נמצא דגם ביצת עוף טהור אתי מאיסור, וחידוש איכא הא דשרי רחמנא. - ולזה איצטרך בת היענה דהו"א הואיל וביצת עוף טהור דאתי מבשר מן החי ושריא רחמנא דהוה"ד גם ביצת עוף טמא מותר, על זה אתי קרא לאסור עכת"ד, יעוי"ש.
כו והנה אף שדברים נעימים הם וראוים הדברים למי שאמרם. - אבל נראה להעיר א) מה יענה לרשב"ל דפליג שם אר' יוחנן וסבר דבשר מן החי נלמד ג"כ מקרא זה דלא תאכל הנפש עם הבשר והיינו דמחד קרא נלמד אבמה"ח ובשר מן החי, וכדפירש"י שם דמפרש רשב"ל לא תאכל הנפש, ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה יעוי"ש, וא"כ תקשה היאך מתורץ לר"מ אליבא דרשב"ל. ב) דלפי דברי החת"ס רק בשר מן החי נלמד מהא דבשר בשדה טרפה ולא אבר מן החי, ותמוה בהא דאיתא בירושלמי נזיר פר"ו בהא דתני ראב"י ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אל תהא תולש ואוכל מן הבהמה כדרך שאתה תולש מהקרקע ואוכל, ומבואר שיש בזה אבר מן החי כמבואר שם, הרי חזינן דגם אבמה"ח נלמד מקרא זה והיינו דמביא שם הירושלמי ללימוד דאבר מן החי וטרפה באזהרה אחת הן. - ואעפ"י דר' יוחנן שם סבר דאבמה"ח נלמד מהקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. - אבל מבואר דגם רשב"ל סבר להאי דרשא דלא תאכל הנפש עם הבשר לאבמה"ח, אבל סבר דהתורה כללה לאבמה"ח גם בקרא דטרפה והוי לאו שבכללות, ור' יוחנן סבר דלא נקרא לאו שבכללות כיון דישנו לקרא מיוחד לאבמה"ח. - אבל ע"כ לא פליג אראב"י שיש בקרא זה דוהבשר בשדה טרפה שאין זה לימוד גם לאבמה"ח, וא"כ אין לומר דסבר ר' יוחנן אליבא דר"מ דרק משום אבמה"ח ליתא בעוף, אבל יש לעוף משום בשר מן החי, מטעם שנלמד מטרפה משום דלפי"ז גם אבמה"ח נלמד מקרא זה דטרפה, וכיון דסבר ר"מ דעוף טהור ממועט מאבר מן החי, ע"כ ממועט ג"כ מבשר מהחי, וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי' לר"מ דע"כ ליתא בעוף טהור גם משום בשר מן החי. ג) דלדברי החת"ס אין ב"נ מצווה על בשר מן החי כיון שזהו דוקא בישראל שמוזהר על הטרפה, וזה דוחק גדול. ד) קשה דגם אם נאמר כן דמודה ר"מ בבשר מן החי שאסור גם בעוף טהור. - אבל כיון שהאברים מותרים, א"כ הביצה שנולדה יש בזה משום זה וזה גורם, היינו האבר המותר עם הבשר האסור, וזה וזה גורם מותר, וא"כ אין ללמוד מזה היתר לביצת עוף טמא שכולו איסור ודין יוצא מטמא עליו.
כז וגם בעצם הדבר קשה לומר דאבר מותר והבשר אסור, דהלא בכל אבר בעינן שיהי' בו גם בשר. - ובשר זה מותר כיון שהוא אבר, ואילו בשר לבדו אסור. - והנה על זה יש לומר דהבשר שעם האבר סגי גם במשהו. - ואין בו שיעור כזית, ובשר לחודיא הכוונה בשר שיש בו כזית. - אבל אכתי יש לתמוה הלא יש אברים דאין בהם גידין ועצמות ורק כולו בשר כמו הלשון והטחול והכליות והלב, והם מותרים אעפ"י שהם בשר, ושאר הבשר אסור, וזה תימה דהלא האברים האלו לא יצאו גם מכלל בשר ומדוע מותרים הם, וכי מפני שיש להם תורת אבר יצאו מכלל בשר, ואם סבר ר"מ דאברים האלו מותרים, ע"כ סבר דגם בשר מן החי מותר בעוף, וא"כ תקשה כדלעיל.
כח והנה בעיקר הדבר הא דנלמד בשר מן החי מבשר בשדה טרפה לא תאכלו, הביאור שזה ג"כ נקרא טרפה דהביאור טרפה כמו הא דטרוף יטרף דכל שבא מכח טירפא כדרך חיה שטורפת נקראת טרפה אעפ"י שאין זה טרפה האמורה בתורה שהיא בכלל נבלה, מטעם שאין כמוה חיה, אלא הכוונה דהבשר שבא מכח טירפא אסור. - וא"כ הרי"ז גם בכלל, בהא דבשר בנפשו לא תאכל. - שבא הלימוד לאבמה"ח ע"כ שזה נכלל גם בשר מן החי, וכמו שמבואר בסנהדרין נ"ז וברש"י ד"ה בשר. - וגם בהלימוד דוהבשר בשדה לא תאכלו יש בכל זה גם אבמה"ח וכמו שסבר התנא ראב"י בירושלמי נזיר שם. אבל לא הוי הכוונה לומר שדין בשר מן החי נוהג רק במי שנוהג בו טרפות, ולומר דאם נוהג בו טרפות להכי תנהוג בו ג"כ הא דבשר מן החי.
כט והנה לפי"ז הא דכתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א ה"ב וז"ל אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה כמו שביארנו לא משום אבמה"ח עכ"ל יעוי"ש הכוונה דחייב עליו משום בשר מן החי שגם זה נקראת טרפה כמו שכתבנו. - וע"כ צריך לומר דע"כ אין לפרש דהחיוב משום טרפה מטעם טריפות, דע"כ לא מיירי הרמב"ם שנטרפה מטעם זה. - וזהו משום דזה עצמו נקראת טריפה. אבל החיוב משום בשר מן החי. - ונוהג גם בב"נ. - ומיושב בזה מה שהקשה מרן בפר"ט ממלכים הי"א. יעוי"ש, ועי' בלח"מ. - ולפי מה שביארנו הדברים מוכרחים. - ולפי"ז לר"מ דסבר דאין אבמה"ח נוהג בעוף טהור ע"כ גם בשר מה"ח בכלל זה וכמוש"נ.
ל ונראה ביישוב הקושיא כמו שכתבו התוס' בשבועות דתמיד איכא איסור אינה זבוחה, וע"כ דסבר ר"מ דיש שחיטה לעוף מן התורה, וא"כ אף אם אמרינן דאין איסור אבר מה"ח ובשר מה"ח נוהג בעוף טהור, אבל עכ"פ איכא איסור דאינו זבוחה. ובספר מלא הרועים באות ע' מביא הוכחה שזהו שיטת ר"מ דיש שחיטה לעוף מן התורה, ומטעם זה ישנו בביצי עוף טהור דין כל היוצא מן הטמא.
לא וכן יש לפרש גם בסוגיא זו דחלב דקאמר הש"ס דיש לאסור מטעם יוצא מה"ח. - ולכאורה למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת וא"כ ליכא מחיים משום אבמה"ח. - אבל ע"כ צריך לומר דישנו בזה האיסור דאינו זבוחה וגם בזה שייך כל היוצא מטמא, וכמוש"נ.
לב אמנם עוד יש להעיר דאכתי אין ללמוד מחלב טהור לחלב טמא דהלא איכא למימר דשאני חלב טהור דאתי מבהמה טהורה שישנה עכ"פ בהיתר על ידי שחיטה, משא"כ חלב טמא, וכמו כן אין ללמוד ביצי עוף טהור לעוף טמא. - ונראה דכיון דחלב וביצים שהמה נפרדים ונפרשים מחיים, הרי המה כאבר מן החי הנתלש מהבהמה מחיים. - ואם ישנם באיסור יוצא מה"ח, הרי המה באיסורים כדין אבמה"ח הנתלש מחיים, וא"כ אין להם היתר לעולם על ידי שחיטה, כיון שאין להם שייכות להיתר דהשחיטה, והרי הם באיסורם, ודמיא לחלב טמא, ושפיר יש ללמוד מזה גם לטמאים, ואתי שפיר.
לג שם וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי. - וקשה הלא מזה גופא יש ללמוד דשרי, דאל"כ למה כתבה תורה הטמאים לאסור צירן ורוטבן, הלא כיון דחלב בהמה טהורה אסור שאין זה אלא ציר ורוטב, וממילא אנו יודעין לעלמא וא"כ למה כתבה תורה הטמאים, וממילא מוכח מזה דחלב בהמה טהורה מותר, - ונראה דזה לא קשה משום דגם אם חלב בהמה טהורה אסורה. - אבל אין זה מטעם אוכל אלא מטעם משקה. - ושיעורו לענין מלקות ברביעית, משא"כ קרא דהטמאים בא להורות שדינם כאוכל ממש, ושיעורו בכזית, וכן כתבו התוס' ד"ה רוטב וכו' ומיהו כאן אין צריך לומר רק דאיצטרך לרוטב וקיפה לאשמעינן דהוי כממש וכו' קמ"ל בכלל אכילתו יעוי"ש. - ואילו לענין חלב בהמה טהורה יש לומר דהוי בדרך שתייה, וע"כ דתורת משקה על החלב. - ואפשר לומר דלאחר שגילתה תורה הא דהטמאים הנהוגים בחלב אמרינן דדינה כאוכל.
לד והנה השיט"מ הביא בשם התוס' מדוע לא ילפינן מאברהם אבינו דהאכיל להמלאכים חלב, ותירץ דהי' סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כך כי אין זה מז' מצות בני נח שקבלו עליהם יעוי"ש. וע"כ הביאור בזה דאעפ"י שבא לתרץ גם אם אמרינן שהוא מטעם אבמה"ח, וא"כ לכאורה לא מהני הא דהם ב"ג דהלא מוזהרים הם על אבר מה"ח. - והנה בריט"א הביא ג"כ דברי התוס' והקשה בזה, יעוי"ש. אבל הביאור בדברי התוס' דבני נח לא הוזהרו על היוצא מטמא. - ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל דבני נח לא הוזהרו על היוצא מטמא שזה רק לישראל נאמרה. והנה הגאון בפליתי סימן פ"א עמד בחקירה זו אם ב"נ מוזהרין על המי חלב, למאן דסבר שיש בהו משום אבמה"ח יעוי"ש, אבל ע"כ מוכח מדברי התוס' בפשיטות שאין ב"נ מוזהרין על זה.
לה שם, אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב וכו' ואימא חלב לחודיא אסור באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור. - והקשה בריט"א מדוע לא קאמר הש"ס דאיצטרך גם לענין אכילה ונפק"מ באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב מבשו"ח שנתבשלו ביחד דלוקה לכו"ע. - ואם בשביל איסור חלב לחודיא אין בזה מלקות כיון דהוי ח"ש, יעוי"ש. - ונראה דכל עיקר הא דבבשר וחלב לוקה בזה האופן הוא מהטעם דכיון דשניהם היתר, ורק מפני התערובות שאוסרתן, כמו"ש הש"ך בסימן ק"ה סקי"ז בשם הראשונים דדוקא בשביל זה שכל אחד מותר בפני עצמו להכי כשנתערבו ונתבשלו יחד הרי זה נעשה עצם האיסור, וכמו כן בכלאי בגדים יעוי"ש. וא"כ אם חלב בהמה טהורה אסור דאז לא הי' הדין הזה להיות לוקה על חצי זית חלב שנתבשל עם בשר. וכמו כן לא קשה מה שהקשה דבעינן קרא דבשר וחלב לענין דבבשר וחלב הדין דהחתיכה נעשית נבלה וזה ליתא בשארי איסורים יעוי"ש, אמנם גם זה הוא מטעם החידוש התורה מפני ששניהם הם היתר, וכמו שנתבאר. - והנה כמו כן מה שמקשה לענין שלא כדרך הנאתן, איכא למימר דכיון דהגמ' מיירי גם אליבא דר"ש ולר"ש לוקה בכל איסורין בשלא כדה"נ מטעם שדין של שלכדה"נ כדין משהו ולר"ש דסבר כ"ש למכות גם שלא כדה"נ בכלל כמו"ש התוס' בשבועות כ"ג ובמהרש"א שם.
לו כתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ו וז"ל אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב עכ"ל. ולפי"ז יש לעיין מה דפריך הש"ס למ"ל הגמל לאסור חלב טמא מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו'. - וקשה הא ע"כ הא דהטמאים בא להורות שדינם כבשר ממש וכן מבואר בחולין ק"כ. - והריבוי דהגמל בא להורות רק איסור גרידא. ואם לא הריבוי דהגמל לא הוי ידעינן לאיסור כלל.- והיינו דהוי ממעטינן מהא דכתיב מבשרם דדוקא בשר. - וע"כ צריך לומר דמקרא דהטמאים ג"כ לא הוי אלא לאיסורא גרידא. - ובזה שפיר סד"א דגם החלב בכלל. -
לז ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ד"ה רוטב וא"ת תיפ"ל ממשרת ליתן טעם כעיקר דמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה יעוי"ש. - אבל לפי מה שמבואר דמקרא דהטמאין אינו מרבה רק לאיסור ולא למלקות, איכא למימר דאין אנו דנין לטעם כעיקר רק בהני איסורין שלוקין עליהן. - וכמו שכתב הגאון בנוב"ת בחאו"ח סימן ס"ו שכתב דחלב טמא מפני שקל איסורו מפני שאין לוקין עליהם ליכא למילף מגע"ג להיות טעם כעיקר אסור מן התורה, ושפיר קאמר הש"ס דאיסור רוטב נלמד רק מהטמאים ולא ללמוד מטעם טעם כעיקר, משום דשאני איסור זה שכבר מיעטה התורה ממלקות מהא דכתיב מבשרם לא תאכלו, ורק לאיסור גרידא ילפינן מהטמאים.
לח אמנם לפי"ז יש להבין בהא דאיתא בחולין ק"כ והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למ"ל ליגמר מהני. - והביאור בזה דליגמר מחלב וחמץ ונבלה דמיחוי שלהן כמותם וכדפירש"י, והיינו דאיכא גם מלקות מפני שהוא כעצם האיסור וכבשר ממש. - וא"כ מבואר מסוגיא זו דהדרשא דהטמאים מרבה לכל הני שדינם כבשר ממש, וא"כ לפי"ז הדרא הקושיא לדוכתי' דמאי פריך הש"ס הכא דגם בלעדי הדרשא דהגמל הוי אסרינן לחלב טמא מהטמאים, וקשה דהלא הדרשא דהטמאים הוא גם למלקות. - ואילו הדרשא דהגמל אינו מרבה רק לאיסור, וזהו מפני שאינו בכלל בשר, וממילא אין זה שייכות להא דהטמאים לשי' הרמב"ם.
לט ונראה דהש"ס בהס"ד סבר דהחלב טמא הרי הוא ג"כ בכלל דהטמאים כיון שעכ"פ יוצא זה מגוף הטמא. - ואינו ממועט מהא דבשרם, כיון דהטמאים מרבה גם להיוצא מהבשר שדינו כבשר, ולזה פריך הש"ס למ"ל לרבות מהגמל הייתור, כיון שאסור בלא"ה מטעם דהטמאים שדינו כהבשר, וגם איכא מלקות כאוכל מהבשר עצמו. - אבל לפי מה שמשני הש"ס דיש מקום להתיר חלב מטמא מטעם שחידוש התורה להתיר חלב מבהמה טהורה, וממילא אנו יודעים שהחלב מוצא מהא דהטמאים, והיינו שאמרה תורה דהחלב אין דינו כהבשר, ומזה יש לטעות להתיר גם חלב בטמאה, ממילא גם עכשיו שרבתה תורה לאיסור חלב מטמאה, אין לנו לרבות אלא לאיסור גרידא, ולא למלקות, כיון דחזינן שע"כ מוצאה מכלל בשר, וכמו כן גם לענין ביצי עוף טמא, ודברי הרמב"ם שכתב שאין מלקות בחלב טמא וביצי עוף טמא הוא לפי המסקנא דסוגיא זו.
מ ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרוטב של בשר טמא שהקשו למ"ל קרא דהטמאים הלא יש ללמוד מטעם משרת שטעם כעיקר. - וכתבנו לעיל דשאני הכא דממועט טעם כעיקר דדייקה תורה בהדיא ואמרה מבשרם, וכמו שכתב הרמב"ם. - אבל לפי מה שכתבנו דהרמב"ם כתב זה לפי המסקנא, אבל לפום הס"ד דכל היוצא מהטמא הוא ג"כ בכלל בשר מקרא דהטמאים, הנה שפיר הקשו התוס' תיפ"ל משום טעם כעיקר.
מא איתא בחולין ס"ד אלא אמר רבא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, והקשו התוס' וא"ת לאכילה ולמלקות למ"ל ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, יעוי"ש. מבואר דסברי התוס' דיש מלקות בהא דכל היוצא מן הטמא ולשיטתם אתי שפיר הסוגיא דידן בפשיטות בהא דפריך הש"ס למ"ל קרא לרבות חלב טמא הלא הוא בכלל דכל הטמאים. - וע"כ דלא סברי התוס' דממועט כל היוצא מטמא מהא דבשרם. - ולשיטתם שפיר הקשו הכא בהא דרוטב דיש לאסור מטעם טעם כעיקר. -
מב והנה חידשו שם התוס' דביצת השרץ בלא ריקום מותר מטעם חידוש התורה, וזהו דכמו דילפינן להתיר ביצי עוף טהור מטעם דכיון דאסרה תורה ביצי עוף טמא מקרא דבת היענה וילפינן מזה להתיר ביצי עוף טהור, להכי ילפינן מזה גם לביצי השרץ בלא ריקום יעוי"ש, ומשמע מדבריהם דמותר גם באכילה, וזהו מכח הקושיא למה בעינן ריקמה. - אבל לפי הכלל שכתב הרמב"ם דדין כל היוצא מטמא לא הוי אלא לאיסור גרידא ולא למלקות, יש ליישב קושיות התוס' דהא דבעינן ריקמה זהו למלקות, ובלא ריקום לא הוי אלא איסור גרידא, וכן כתב הה"מ בפר"ג ממ"א ה"ו שמפרש הרמב"ם דזהו הטעם דבעינן ריקום, ובלא ריקום אין בו מלקות, מפני שאין זה בכלל בשר.
מג והנה הר"ן שעל האלפס מביא דברי התוס' ולא פליג עליהם. - אבל הר"ן בחידושיו לחולין מביא שיטת התוס' דמתירין ביצת השרץ בלא ריקום, וכתב על זה ולא נהיר דמכיון דגלי לן קרא דביצת עוף טמא אסורה ממילא ידעינן דאיסור אבר מן החי הוא דשריא רחמנא גבי ביצה ולא איסור טומאה, והיינו טעמא דביצת טרפה דאסירא וביצת השרץ נמי דכוותי', אלא להכי נקט שאם ריקמה ואכלה משום דבלא ריקמה נהי דאסורא מדאורייתא, מילקא מיהא לא לקי דבביצת השרץ מיהא לא מייחד בה לאו עכ"ל יעוי"ש. - מבואר דשיטת הר"ן הוא כשיטת הרמב"ם. - ודברי התוס' לכאורה תמוה טובא דהלא אין ללמוד מזה דהתורה התירה גבי ביצים לאיסור יוצא מן החי לומר דגם איסור טמא התורה התירה, דהלא מצינו להיפך גבי חלב דאעפ"י שהתירה חלב מבהמה טהורה, ומכל זה אסרה תורה להחלב טמא.- - וזהו דרק איסור יוצא מן החי התירה התורה, אבל לא יוצא מן הטמא, וא"כ אין לומר היתר לביצי שרץ שהוא מטמא. - וגם גבי ביצים אעפ"י שרבתה התורה ביצי עוף טהור שאין בזה משום יוצא מאבר מן החי. ומכל זה אסרה תורה ביצי עוף טמא מהא דבת היענה. - הרי חזינן דלא התירה תורה איסור טמא גבי ביצים. - ותמוה הדבר מניין לרבותינו בעלי התוס' לחדש היתר כזה.
מד ונראה דהוקשה להתוס' מדוע נקטו שם בש"ס ביצת השרץ שאם ריקמה לוקה משום שרץ השורץ על הארץ. - והלא גם בעוף טמא ישנו להיא דינא שאם ריקמה לוקה משום שרץ העוף. - ומדוע נקטו שרץ הארץ. - מזה דייקו התוס' דיש חידוש דין בשרץ הארץ אשר בלא ריקום אין בו איסור כלל משום היוצא מן הטמא. - דאל"כ הי' לרבותינו בעלי הש"ס לומר סתם דבכל מקום הריקום בהעופות דינו כהעוף עצמו, ואין הבדל בין שרץ הארץ לשרץ העוף. - ומזה דייקו התוס' דיש הבדל ביניהם דבשרץ הארץ בלא ריקום ליכא משום כל היוצא מטמא, ומותר כמו ביצי עוף טהור.
מה אמנם הרמב"ם ע"כ סבר דדיוק זה אין לדייק רק אם אמרינן דגם בעוף טהור שהתחיל להתרקם אסור מדאורייתא ולוקה, אז יש להקשות ולדייק מדוע נקט הש"ס ריקום דהשרץ השורץ על הארץ ולא נקטו סתם דריקום דיני כנברא ואין הבדל בין המינים, ומדחזינן דדייקו שרץ על הארץ מזה מוכח דדינו משונה גם מביצת עוף טמא לומר דבלא ריקום מותר לגמרי, משא"כ אם אמרינן דבביצי עוף טהור גם בריקום מותר מן התורה, א"כ אין לומר סתם ריקום דדינו כנברא. - דהרי בעוף טהור הביצים שלו גם בריקום מותר מן התורה, רק יש לדייק מדוע נקט שרץ, ולא נקט עוף טמא. זה לא דייקא משום דאם הי' נקט עוף טמא יש לדייק מדוע לא נקט שרץ. - וע"כ דחד מינייהו נקט. - והנה לפי"ז ע"כ שיטת התוס' דבריקום גם בביצת עוף טהור אסור מדאורייתא וגם איכא מלקות, אבל הרמב"ם סבר דבביצי עוף טהור גם בנתרקמו מותר מן התורה, ובאמת סבר כן הרמב"ם והובא בטור סימן פ"ו, להכי לא חייש לדייק מדוע נקט שרץ. - אבל התוס' ע"כ סברי דבריקום גם בביצי עוף טהור מן התורה אסור, ולזה דייקו שפיר, וכמו שכתבנו.
מו אמנם לדינא פסק המחבר ביו"ד סימן פ"ו ס"ח דביצי עוף טהור שהתחיל להתרקם מותר מן התורה, וזהו כשיטת הרמב"ם, וממילא יוצא לדינא דבביצת השרץ קודם הריקום אסור מטעם כל היוצא מן הטמא, היינו איסור דאורייתא ואין לוקין עליה, וכמו שנתבאר.
מז והנה מסופקני היאך הדין ביוצא מאיסור הנאה אם גם בזה אמרינן כל היוצא מאיסור הנאה אסור בהנאה. - או"ד דרק באיסורי אכילה הדין כן. -
מח ונראה להוכיח מהא דאיתא בסוגיא דרוצה הש"ס להוכיח מבשר וחלב דחלב מותר. ודחי הש"ס דבא הכתוב לאסור בשר וחלב בהנאה, והיינו דאם בשביל יוצא מאבמה"ח מותר בהנאה, וזהו דהתירה התורה אבר מן החי בהנאה כמבואר בפסחים כ"ב מזה דהקישה תורה אבר מה"ח לדם, יעוי"ש. - והנה אם אמרינן דהיוצא מאיסורי הנאה הוי ג"כ אסור בהנאה, א"כ יש ללמוד דאבמה"ח מותר בהנאה, דאל"כ למ"ל הא דאסרה תורה בשר בחלב כיון דהחלב בלא"ה אסור, ואין לומר דלאסור בהנאה בא הכתוב דהלא משום יוצא מאבמה"ח ג"כ אסור בהנאה, וכיון שכן הלא מוכח דאבמה"ח מותר בהנאה, וא"כ למ"ל ההיקש להורות היתר הנאה לאבר מה"ח. - וע"כ צריך לומר דשאני יוצא מאבמה"ח, והיינו דאפילו אם אבמה"ח אסור בהנאה מ"מ היוצא מאבמה"ח מותר בהנאה. - וזהו דקאמר הש"ס דיש לומר דבא הכתוב לאסור בשר בחלב מטעם ההוספה דאסור בהנאה. ואכתי לא ידענו מזה דאבר עצמו מותר בהנאה, ולזה אמרה תורה ההיקש לדם להתיר אבמה"ח בהנאה.
מט איברא דהרמב"ם בפר"ד ממ"א הכ"ב כתב וז"ל נאמר בשור הנסקל וכו' אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה עכ"ל, ויש להבין מאי מוסיף בהמשל שממשיל שור הנסקל לבהמה טמאה, וע"כ מסתברא דבא להורות לענין היוצא מהשוה"נ שאסור כמו כל היוצא מטמא. והכא היוצא מהשוה"נ אסור בהנאה כהשוה"נ עצמו. וראיתי באור שמח שנחית לפרש כן כוונת הרמב"ם דהכוונה בפרה לאסור חלבה, ובעוף לאסור ביצתה, וכתב ומסתברא דגם בהנאה מיתסרא, יעוי"ש. אמנם מה שכתב דיצא להרמב"ם מהא דסנהדרין פ' דולד שור הנסקל אסור, יעוי"ש. - אפשר לומר דשאני התם שנגמר הדין גם על העובר וכמו שפירש"י, וכן מדייק הרמב"ם בפרי"א מנזקי ממון הי"ב שכתב ואם ילדה אחר גמר דין ולדה אסור מטעם עובר ירך אמו יעוי"ש, וע"כ הכוונה יר"א היינו שנגמר גם על הולד, וכן פירש הר"ן בחידושיו לסנהדרין. - ויש לעיין היאך הדין בשנתעברה אחר גמר דין וילדה אם נאסר הולד, ואפשר לומר דלא נאסר הולד להיות אסור בהנאה. - ואדרבה אית לן לומר דכוונת הרמב"ם כבהמה טמאה דלא נאסרה רק באכילה ולא בהנאה, והיינו דלאכילה נאסרה מטעם שהתורה שללה היתר שחיטה מהשור הנסקל, הרי הוא מטעם כבהמה טמאה להיות גם היוצא ממנה בלא היתר שחיטה, אבל לענין איסור הנאה שפיר אפשר לומר דלא שייך בהולד, לכן לדינא צ"ע.
נ עוד נראה דיש לחלק בין ולד מפרה לביצה מתרנגולת, והיינו דאת"ל דהולד מפרה נאסר זהו משום דהוא מין בשר וקרינן בזה ולא יאכל את בשרו באיסור לאו, משא"כ תרנגולת כשהיא נסקלת דהביצה לאו מין בשר. - וע"כ אין בזה הלאו דלא יאכל את בשרו ולא הוי בזה יותר מאיסור גרידא, והדין בזה כביצת עוף טמא, וזהו משום דלאו מין בשר הוא, וכמו"ש הרמב"ם וכתבנו לעיל מזה, וצ"ע.
נא גרסינן ברכות מ"ג אמר רבי חייא ברי' דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי, כל המוגמרות מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים, ופירש"י שהוא מין חיה מן הרעי של חיה יעוי"ש, וכוונת רש"י דהלא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא, וא"כ היאך מברכין עליהם ברכה, על זה פירש"י שנעשה מן הרעי, ולא שייך בזה כל היוצא מן הטמא כיון שנעשה אשפה מקודם. - והנה התר"י והרא"ש הביאו בשם יש אומרים שהוא מין חיה ידועה ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצין בתחילה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק. - ובתר"י מביא בשם רבינו מאיר הלוי שהי' אוסר אותו באכילה מפני חשש דם יעוי"ש, והרא"ש בפר' כיצד מברכין סימן ל"ה מביאו ג"כ - ומביא בשם הר' יונה ז"ל להתיר מטעם דאעפ"י שמתחילה הי' דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואעפ"י שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש. כמו דבש דיינינן לי' ומותר, ה"נ אעפ"י שמתחילה היתה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן יעוי"ש.
נב והנה לכאורה דברי הרבינו יונה צריכין ביאור דהלא מה מהני הא דבתר השתא, הלא עכ"פ הוי יוצא מן הטמא מאיסור דם, ואנן קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא והלא גם הביצים של העוף הטמא נשתנה מבשר העוף לביצים. ומכל זה אסרה תורה מטעם כל היוצא מטמא. - וע"כ דזה הוי סברתו של הרמ"ה שאוסר משום דם, והיינו מטעם יוצא מדם. וגם הא דאסרה תורה חלב מטמא ע"כ איכא שינוי גדול בין למ"ד דם נעכר ונעשה חלב, ובין למ"ד אבריה מתפרקין ונעשה מאבריה חלב, ומכל זה אסרה תורה מטעם יוצא מטמא. - ואעפ"י שהתירה תורה חלב מטהורה, אעפ"י שג"כ בא מאיסור דם או מאיסור אבמה"ח. - הנה זה ניחא אם החיה היא טהורה. - אבל אם היא טמאה, הלא לא מצינו היתר זה מאיסור טמא, - וא"כ אית לן למילף טמא מטמא. - והנה ראיתי במג"א סימן קט"ז סק"ג שהקשה ג"כ על הרבינו יונה מהא דקאמר הש"ס בכורות ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הו"ל לאוסרו, א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן, וכי תימא נילף מחלב הא קיי"ל דמחידוש לא ילפינן, יעוי"ש. והנה מדברי המג"א משמע שמין חיה טהורה היא, דאל"כ הי' לו להקשות דהלא יש ללמוד מחלב טמא לאיסור וטמא מטמא ילפינן. - והנה הקושיא חזקה מאד דהלא גם הני תנאי דלא סברי דם נעכר, אבל עכ"פ בעצם הסברא לא פליגי דבתר מעיקרא אזלינן. וגם מה שכתב הח"י בסימן תס"ז סט"ז ביישוב הקושיא אינו נותן מרגוע. - והיינו שכתב לחלק בין אם האיסור עצמו נשתנה לבין אם ההיתר פועל השינוי כמו הדבש שפועל על הנבילה והדבש הוא היתר. אבל דוחק הוא כי הלא מכש"כ אם האיסור עצמו נשתנה והרי הוא כדליתא אם אזלינן בתר השתא. - וביותר התמיה עצומה מדוע לא נחתו הראשונים להסוגיא דבכורות שזהו המקור לעצם הדין דהיוצא מטמא.
נג ונראה לחלק - דסברי הני ראשונים דיש הבדל בין השינוי שהוא מתולדה, ומצד הטבע שהוטבע מהאבר בראשית אשר מהדם שבבהמה נעשה חלב, ומהדם והבשר שבתרנגולת נעשה ביצים, הנה כל הני לא נקרא שינוי כיון שזהו סדר ההולדה בטבע הבריאה, וע"כ שאין לדון בזה תורת דם או תורת אבר ובשר מן החי. - אלא דין יוצא מהטמא יש כאן. - ובטהורים מותר ובטמאים אסור, אבל אין דנין בזה בתורת השתנות כלל. - וכל עיקר סברת הרבינו יונה הוא מכח הסברא דהשינוי גורם ביטול לזה שהיה עד השתא, ועתה פנים חדשות באו לכאן. - ולא שייך בזה לדון כל היוצא מטמא טמא. - כיון שאין בזה משום יוצא מטמא מטעם שאין זה היוצא לאחר שנעשה פנים חדשות והדבר המהפך להנבלה לדבש, הרי זה עתה דבש ממש. - ואין זה ענין למה שהיתה נבלה מקודם, ומטעם זה לא נחתו רבותינו לסוגיא דבכורות. - ולזה גם הרמ"ה מודה להרבינו יונה שמותרת הנבלה הנהפכה לדבש.
נד אמנם בדבר המוש"ק הוא ענין אחר. והיינו דכיון דהמוש"ק נעשה מדם, וזהו טבע יצירתו. - וא"כ הרי"ז דומה לחלב למ"ד שבא מדם, ואם התירה התורה לחלב הבא מטהורה, אין ראיה להתיר הבא מן הדם שבחיה, ולא מיבעי' אם מין טמא החיה, אלא אפילו אם החיה ממין טהור אכתי אין ללמוד להמש"ק מפני שיש לומר דדוקא הבא בסדר התולדה התירה התורה, שההשתנות לא באה על ידי דם בעין בהתהפכות הדם לחלב רק במקום יצירת הדם נוצר חלב, משא"כ במוש"ק שמדם ממש נעשה המוש"ק. - בזה שפיר דן הרמ"ה לחוש לאיסור דם.
נה אבל לכאורה נראה שזה תליא בפלוגתא דרבותינו בעלי התוס' עם הרמב"ם והר"ן שכתבנו לעיל דלשיטת התוס' שהתירו ביצת השרץ מטעם דילפינן מביצי עוף טהור אעפ"י שהוא טמא מ"מ ילפינן גם טמא מטהור. - וא"כ גם הכא יש להתיר אעפ"י שהוא יוצא מטמא, ולהרמב"ם והר"ן אסור.
נו אמנם לפי מה שביארנו לחלק בין השינוים שיש הבדל להבא בתולדה טרם יצירת האיסור לבין אם האיסור נולד ממש מקודם כמו הא דדם טרם שנעשה מוש"ק, ומהאיסור נעשה היתר על ידי ההתהפכות, זה אינו בדמיון לביצת השרץ, ואפשר שגם לשיטת התוס' אין להתיר.
נז אמנם נראה להעיר בדבר המוש"ק והיינו כי יש סברא להיפך, והיינו כי קלקלתו, תקנתו.- והיינו כי מפני שהאיסור נעשה מקודם והיינו שהי' דם ממש מקודם. - ובאופן זה כשנתעפש נעשה סרוח ונעשה היתר מטעם שנעשה עפרא בעלמא. - ואח"כ כשנעשה מהעפר מוש"ק הרי זה כיצירה חדשה, והרי"ז בדמיון כדאיתא בתמורה ל"א באפרוח של ביצת טרפה דמותר מטעם דאימת הגדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא יעוי"ש. - והנה לכאורה גם בביצת עוף טמא מדוע לא אמרינן כן, וגם למ"ל קראי להתיר ביצת עוף טהור ולא אמרינן דהגדיל מעפרא כמו דאמרינן בביצת טרפה. - וע"כ צריך לומר דשאני הני שנולדו כפי הסדר של הבריאה, ועל זה אמרה תורה הדין דכל היוצא מטמא טמא. - אבל באופן שאינו בתורת הולדה, והיינו שיש איסור חדש כמו ביצה שנולדה מטרפה. - הנה לגבי איסור זה דטריפה אמרינן דלאחר שנעשה עפרא נתבטל האיסור טריפה כיון שאיסור זה אינו מצד ההולדה דהטבע רק נתהווה איסור חדש, והרי"ז כאילו נתערבה טריפות, בזה יש להתיר מטעם הביטול האיסור מפני שנעשה עפרא, ולהכי ליתא כלל האי כללא דכל היוצא וכו'.
נח והנה גם כן בהא דמוש"ק כיון שאינו מטעם ההולדה, אין בזה הכלל דכל היוצא מאיסור, וכיון שנעשה עפרא מקודם שנעשה מוש"ק יש להתירו, זהו מה שנראה לדעתי בסברת המתירין. - והאוסרין סברי דגם זה איתא בכלל דכל היוצא, ולא משגיחין על זה שנעשה עפרא מקודם.
נט והנה ראיתי אח"כ בביאור הגר"א ז"ל שמביא ראיה מדברי הר"ן שלהי פר"ב דע"ז שכתב לענין תערובות איסור בדבש להתיר מטעם לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרינן גבי אפרוח מביצת טרפה עכת"ד, וכנראה מדברי רבינו אשר לדעתו יש בזה היתר גם להמוש"ק. - אבל לפי מה שכתבנו יש לחלק דשאני בין דבר המתערב לבין דבר שהוא בטבע, והיינו דדבר שהוא בטבע הבריאה כן, שייך בו דכל היוצא מטמא, וצ"ע.
ס והנה בעיקר הא דקאמר הש"ס סד"א הואיל דחלב דבהמה טהורה נמי חידוש הוא וכו' בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. - וקשה הא מצינו דפליגי תנאי אם גמרינן מהחידוש ור' יהודה סבר במוע"ק ז' ע"ב דמחידוש לא גמרינן, וא"כ תקשה לר' יהודה למ"ל גמל יתירה לאסור חלבו.
סא ונראה דהנה בעיקר הפירכא דפריך הש"ס למ"ל קרא מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן וכו' הלא איכא למימר דאם ילפינן מהטמאים האמור בשרצים הוי אסרינן במשהו שזהו כמו בשרצים, וכמו כן משני הש"ס בחולין ק"כ דפריך שם למ"ל לרבות שותה בשארי איסורים דהוי כאוכל הא יש ללמוד מהטמאים ומשני שם דאז הוי אמרינן דאיסורן במשהו, וא"כ קשה מדוע לא משני הש"ס הכא ג"כ דאי מהטמאים הוי אמרינן דאיסורן במשהו. - אמנם ע"כ צריך לומר דהסוגיא אזלא הכא לר' שמעון ג"כ דיליף הכא מאת הגמל לאסור חלבו. ור' שמעון סבר דכל שהוא למכות. - ולהכי משני הש"ס הואיל וחידוש הוא וצריך לומר דר"ש סבר דילפינן גם לקולא. - אבל לר' יהודה דסבר דמחידוש לא ילפינן, א"כ אין ללמוד לאיסור היוצא מן הטמא להתיר מטעם דמחידוש לא ילפינן.
סב ובזה יש ליישב הא דכתב המג"א שם דאין ללמוד להתיר המוש"ק מהא דחלב טהור מטעם דמחידוש לא ילפינן יעוי"ש, ולכאורה תמוה טובא הלא הש"ס קאמר בהדיא דלולא שכתבה תורה לאסור חלבו של גמל הוי ילפינן מחלב טהור שגם הוא מותר, והרי מבואר דילפינן מחידוש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר והיינו דאיברא דע"כ סוגיא דבכורות סבר כן, אבל כיון דר' יהודה סבר דמחידוש לא גמרינן, אית לן לומר להלכה דלא גמרינן מחידוש. - אמנם הראשונים שכתבו להתיר גם ביצים של עוף טמא לולא שכתבה תורה בת היענה, והוי ילפינן מהא דהתירה התורה ביצי עוף טהור מטעם דחידוש הוא.- ולכאורה תמוה, ואפשר לומר דסבר דרק אם החידוש הוא לחומרא לא ילפינן מיניה אפילו קולא, עי' תוס' במוע"ק ח' ד"ה נפקא ליה, ועוד יש לעיין בזה.
סג והנה יש לעיין בסוגיא דחולין ק"כ דמרבה שם חלב וחמץ ונבלה בשהמחן ועשאן משקה. - וקשה למ"ל קראי והא בלא"ה קיי"ל כל היוצא מטמא טמא. - והו"ה היוצא מאיסור אסור, ובשלמא לשיטת הרמב"ם דסבר דאינו לוקה על היוצא מטמא אתי שפיר דהקראי מלמדנו שדינן בזה כהאוסר ממש, אבל לשיטת התוס' דסברי דלוקה על היוצא מטמא ודין יוצא כדין מי שיצא ממנו. - וא"כ קראי למ"ל לרבות שותה.
סד ואפשר לומר דלא רבתה תורה כל היוצא אלא באופן שהוא בא בטבע. - בלא מעשה ידי אדם. - משא"כ באופן שיצא על ידו פעולת אדם ששינה ממה שהי' עומד, והיינו שעשה מאוכל משקה, זה לא נלמד מהא דכל היוצא האמור בזה שהטבע בעצמותה עשתה.
סה והנה איתא שם חמץ לא אתי מיני' שכן לא היתה לו שעה"כ, והקשו בתוס' וא"ת חלב נמי הי' לו שעה"כ כשהי' במעי אמו וכו' יעוי"ש, וקשה דאפילו את"ל דליכא איסור חלב כשהוא במעי אמו, וביותר בבן ח'. - אבל אכתי אסור משום יוצא מן החי, וא"כ לא היתה לחלב שעת היתר מעולם, דהרי אם תולש מהנפל חלב בשעה שהבהמה בחיותה. הרי"ז יוצא מאיסור אבמה"ח. - ואפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת, אבל עכ"פ באיסור אינה זבוחה עומדת, וכמו שכתבנו לעיל. וכן כתבו התוס' בחולין שם ד"ה מה, וא"כ אינו דומה לחמץ שהי' מותר קודם הפסח וחלב הי' באיסור יוצא מן הטמא. ואפשר לומר דכוונת התוס' שהי' לו שעה"כ באיסור כרת, דכיון שאין לו דין חלב, ואין לו חיוב כרת. - וכוונת התוס' בזה שקאמר הש"ס שם נבלה לא אתי מיני' שכן ענוש כרת והיינו שיש כרת בחמץ ובחלב. - ובזה הקשו התוס' דלענין כרת הי' לו שעת הכושר במעי אמו. -
סו תוס' שם ד"ה אלא וכו' אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו יעוי"ש. וכוונת התוס' להקשות דלמ"ל קרא לרבות שותה, דהלא כיון דחמץ אסור בהנאה, והשתייה בכלל הנאה, ועל זה כתבו דליכא כרת על הנאה, והקרא מרבה לשותה שחייב כרת. - והנה המל"מ הקשה על התוס' פסחים כ"א דהקשו וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו'. - דלפי זה תקשה למ"ל קרא לרבות שותה לכרת. - הלא בלא"ה איכא כרת מטעם ההנאה עכת"ד.
סז ונראה דשאני הנאה דשותה מההנאה מהחמץ גופי', והיינו דההנאה מעצם החמץ שלא נשתנה מכמו שהיה דבזה אפשר דאיכא כרת עבור ההנאה ג"כ, משא"כ בשעשה שינוי מהאוכל למשקה, וזהו שרבתה לאיסור יוצא מן האיסור אף באופן שבא היציאה ע"י מעשה אדם. - אבל אכתי יש לומר דלא רבתה תורה אלא לאיסור שתייה, אבל לא להנאה. - והיינו כמו שכתבנו לעיל דליכא איסור יוצא מאיסור הנאה לאסור גם היוצא בהנאה, - וא"כ אפילו אם אמרינן דנהנה מחמץ בעין חייב כרת, אכתי לא נלמד חיוב כרת לנהנה מהיוצא ממנו, וזהו כוונת התוס' בחולין דהנאת חמץ לית בה כרת, היינו הנאה כזו הבאה מאיסור יוצא.
סח ובזה יש להבין הא דאיתא שם ואלא הא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן מנלן וכי תימא ליגמר מהנך וכו' מה להנך שכן איסור הבא מאיליו וכו', ופירש"י אבל הקדש לא אתי מינייהו יעוי"ש. - וקשה הא איכא איסור הנאה, וא"כ קשה הלא סו"ס נהנה מן ההקדש ולמ"ל קרא, והרי"ז כמו שהקשו התוס' לעיל גבי חמץ, - ובספר דברי בינה בסוגיא דחמץ עמד בזה בקושיא יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו בסברת התוס' דאין לדון איסור הנאה הבא מיוצא מאיסור, ולכן אעפ"י שהקדש הוי באיסור הנאה, אמנם כל זה דוקא בנהנה מעצם הדבר שהוא בעין אבל לא נשמע באופן שהוא רק יוצא מאיסור.
סט והנה יש לומר דכוונת הש"ס לענין מלקות, ואינו לוקה על הנאה לחודיא אפילו בשיש בו שו"פ רק אם אוכל ג"כ בשיעור כזית כמו"ש המל"מ בפר"א דמעילה, וממילא בעינן שתהי' בהאכילה תורת אוכל, ועל המשקה היוצא מן ההקדש בעינן שתהי' עליהן תורת אוכל דהשותה דינו כאוכל באכילה דהשיעור. - ולזה בעינן קרא. ועל זה פריך הש"ס דהמשקה דינו כמותו.
ע שם בגמ', ודלמא לסחורה, הקשה בתוסיו"ט בפר"ז דשביעית מ"ג אם איסור סחורה בהדברים האסורים אסור מדאורייתא א"כ היאך קאמר הש"ס ודלמא לסחורה, יעוי"ש. - וע"כ הכוונה על עשרת חריצי החלב ששלח ישי עבור שר האלף דאצלו לא הוי נזדמנו. -
עא אבל נראה דאפשר לומר דאפילו אם איסור סחורה בדברים האסורים הוי דאורייתא, זהו רק בעצם האיסור, אבל לא בהיוצאים מן האיסור, וזהו כיון דקילא משארי איסורים שאין בהם מלקות לשיטת הרמב"ם והר"ן, והרי"ז כמו שכתבו גדולי האחרונים שאין ללמוד טעכ"ע באלו איסורים. - כן אפשר לומר דבאלו לא נאסרה סחורה מדאורייתא. - עוד נראה דע"כ אין להחמיר יותר בהיוצא דהיינו בהחלב יותר ממי שיצאת ממנה. - והיינו דהפרה מותרת בסחורה כדין בעלי חיים טהורים, ואיך נאמר שהחלב שיצאת מפרה אסור.
עב גרסינן בכתובות ס' ע"א יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל את הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל, ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל ת"ל הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור, ע"כ הסוגיא. והנה משמע דאם לאו הק"ו הייתי אומר דחלב מהלכי שתים טהור גם בלא הקרא דממעט מהוא, והיינו ע"כ שהייתי דן בבנין אב מחלב בהמה טהורה דהוא הדין חלב מהלכי שתים דטהור, אמנם מפני הק"ו שמלמדנו להיות טמא להכי כתבה תורה הוא למעט חלב מהלכי שתים דטהור, - אבל קשה הלא יש בנין אב המלמדנו דטמא, והיינו מהא דאסרה תורה חלב טמא. - וא"כ יש ללמוד דגם חלב מהלכי שתים טמא, וכיון דאיכא בנין אב משני הצדדין הלא מדה בתורה דאזלינן לחומרא. - ובשלמא לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דליכא שום איסור בבשר אדם אתי שפיר דיש ללמוד מבהמה טהורה להיתר, ולא מחלב טמא. - אמנם להני ראשונים דהיינו הרא"ה והריטב"א הובא בשיט"מ בכתובות שם דסברי דאיכא בבשר אדם גם משום אבמה"ח קשה הלא שפיר יש ללמוד מבנין אב מחלב טמא וא"כ למאי איצטרך לק"ו אשר בשביל זה כתבה תורה קרא מיוחד להתיר.
עג ונראה דכיון דכל עיקר ההיתר דחלב טהור הוי חידוש לקולא ומחידוש דלקולא ילפינן לעלמא כמו שכתבנו לעיל, להכי הוי ילפינן מחלב טהור להתיר אבל הק"ו מלמדנו לאיסור ולהכי כתבה תורה למעט שחלב מהלכי שתים ליתא באיסורא דחלב טמא. - ובזה מיושב גם כן מה שיש להקשות למה לן ק"ו הלא אם בשר אדם אסור משום אבמה"ח א"כ למה לן ק"ו. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר מטעם דהוי ילפינן מחלב טהור, וכמו שקאמר הש"ס דלהכי איצטרך לאסור חלב גמל מה"ט.
עד אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דסברי דבשר אדם ליכא איסורא כלל. - א"כ יש להבין הא דתנא התנא הק"ו לאסור חלב מהלכי שתים מהא דחלב טמא. - הלא איכא למיפרך מה לחלב טמא שכן הוא יוצא מן הטמא, משא"כ חלב מהלכי שתים שהוא יוצא מן הטהור. - והנה ראיתי בשיט"מ שהביא שכן הקשה הרא"ה על שיטה זו דסברי דבשר אדם מותר, וע"כ סברי דהגירסא בהספרא אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל, והרשב"א בחידושיו כתב שכן גרס רש"י ז"ל והר"ח ז"ל יעוי"ש ומזה שגם הבשר מהלכי שתים מותר. - וע"כ מפרשים דברי התנא דמעיקרא יליף בק"ו לאסור חלב מהלכי שתים והיינו טרם שממעט בשר מהלכי שתים. - ועל זה קאמר דממועט חלב מהלכי שתים מהוא. - אבל תקשה לפי"ז שהוא נגד הכלל דהיוצא מטמא טמא. - על זה מסיים התנא דגם בשר מהלכי שתים טהור ומותר. - וממילא החלב שלו מותר.
עה והנה דעת הרמב"ם דבשר אדם הוא באיסור עשה, ופירש זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, והרשב"א הקשה על זה שאין לנו לדרוש מה שלא דרשוהו בעלי הגמרא, וכתב עוד ויודע אני שאמר כך מפני שאמרו בספרי יכול אף בשר מהלכי שתים מהא בלא תעשה על אכילתו, הוא סבר בלא תעשה הוא דליתא, אבל בעשה איתא, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה ואפילו מצות פרוש אין בו אף כאן כן וכו' ואילו הי' בעשה הי' דמו ג"כ בעשה וכלל גדול הוא כל היוצא מן הטמא טמא עכת"ד, והנה לכאורה יש לומר דאעפ"י שבשרו אסור מ"מ אין זה פלא שהתורה התירה להיוצא כמו שחזינן שהתירה התורה לחלב בהמה טהורה אף שיוצא מאיסור, וה"ג כתבה תורה הוא לומר שאעפ"י שיוצא מטמא מ"מ החלב מותר-אבל ע"כ כוונת הרשב"א דבשביל הק"ו אין ללמוד מחלב טהור, וא"כ שוב מהדרינן להכלל דכל היוצא מטמא. - והא דכתבה תורה הוא למעט דם מהלכי שתים אתא, ואין למעט חלב, נגד הכלל דכל היוצא מטמא. - והמיעוט לדם לא אתא אלא למעט מאיסור דם אבל איסור טמא נשאר באיסורו, וכמו שהדין גבי שרץ דממעט מאיסור דם, אבל דמו כבשרו. - אמנם הר"ן שעל הרי"ף מבאר שיטת הרמב"ם עפ"י דרשת הכתובים, ולדבריו יש מיעוט בתורה להתיר חלב מהלכי שתים כמבואר שם.
עו והנה הה"מ בפר"ב ממ"א כתב בשיטת הרמב"ם דכלל כל היוצא מן הטמא טמא באיסור לאו נאמרה, משא"כ בשר אדם שהוא רק בעשה יעוי"ש. - ולכאורה מ"ש איסור לאו מאיסור עשה. - ויש להסביר הדברים דהרמב"ם לשיטתו דסובר דכל היוצא אינו אלא באיסור גרידא. - וא"כ כיון דהיוצא מן הטמא אעפ"י שהוא טמא, אבל קיל ליה איסורו מהאב שלו, וממילא בהאב שהוא בל"ת הוי היוצא באיסור גרידא, וממילא אם האב שלו הוא רק בעשה, ממילא היוצא קיל ממנו ומותר לגמרי ומטעם זה חלב היוצא מבשר אדם לגמרי מותר.
עז והנה קשה טובא לאחר שרבתה תורה דחלב מהלכי שתים מותר. ממילא אנו יודעים דחלב טמא אסור דאל"כ אלא גם חלב טמא מותר א"כ ליכא ק"ו לאסור חלב מהלכי שתים, וממילא לא איצטרך קרא להתיר חלב מהלכי שתים, וכיון דאמרה תורה להתיר חלב מהלכי שתים ממילא מובן דחלב טמא אסור. - ומצאתי בשיט"מ לכתובות שם שהקשה בזה. - אבל נראה דיש לומר לאידך גיסא להתיר חלב טמא מק"ו, והיינו דמה אדם שהחמרת במגעו חלבו טהור בהמה שהקלת במגעה פשיטא שחלבו טהור, ולהכי שפיר כתבה תורה לאסור חלב טמא. - אבל זה לא אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דסבר בשר אדם בעשה. - וא"כ איכא למיפרך מה לחלב מהלכי שתים שהוא רק איסור עשה משא"כ חלב טמא שבא מאיסור לאו. - ומזה משמע כשיטת הראשונים דסברי דיש איסור לאו בבשר אדם.
עח אמנם לשיטתם ג"כ תקשה מהסוגיא בהא דפריך הש"ס למ"ל קרא נילף מהטמאים וכו', וקשה הא כיון דאיכא למילף מק"ו מחלב מהלכי שתים דמותר גם חלב טמא מכח כש"כ, וא"כ שפיר איצטרך קרא לאסור חלבו דגמל. - וקושיא זו בתרייתא מצאתי בריטב"א. - אבל נראה דזה יש לתרץ, והיינו דהוי אמרינן דחלב טמא נכלל בוהטמאים. - ואין הבדל בין ציר ורוטב לחלב, אבל זהו לפי הס"ד קודם שקאמר הש"ס דיש מקום לומר ללמוד מחלב טהור. - אבל לפי מה שמשני הש"ס דיש ללמוד מחלב טהור. - בזה אנו יודעין דשאני חלב, ואינו בכלל דהטמאים, והוא מטעם שזהו דבר הנפרש ונפרד מהגוף. - ולהכי לא קשה מהסוגיא. - אמנם לפי האמת שאנו יודעים דשאני חלב מהא דהטמאים שפיר מיושב הא דאיצטרך לאסור חלב טמא בכדי שלא נלמוד מק"ו מחלב מהלכי שתים, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0