דף ז - ב
"שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", "שהיוצא מטמא" שמשמעותו יוצא מגופו של הטמא - לא קאמר התנא, אלא "שהיוצא מן הטמא", וכאילו אמר התנא "מין טמא", וכלול בזה גם מי רגלים של חמור ואפילו אם תמצי לומר שמיא עול ומיא נפוק, [1] ומשום דהני - מי רגלים של חמור - נמי מינא דטמא הוא, כלומר, כיון שעכורים הם וכמו החלב הם הרי הם "מין טמא" שהחלב טמא הוא. [2] ואיכא דאמרי מה שלא נסתפקו בני הישיבה במי רגלים של סוסים וגמלים, אינו משום שיש חילוק בגוף האיסור בין מי רגלים של חמור לשל סוסים וגמלים, אלא דסוסים וגמלין לא קא מיבעיא להו, משום דלא שתו אינשי [אין בני אדם שותים אותם] - [3]
כי קמיבעיא להו רק במי רגלים דחמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא [שדרך לשתותם, ומועילים הם למחלה המתבטאת בירקון הגוף], ובזה הוא שנסתפקו מאי?
וגם פשיטות הספק לפי האיכא דאמרי הוא באופן אחר:
אמר להו רב ששת: תניתוה במשנתנו:
"היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור", והני נמי - מי רגלים - מטמא קאתי [מטמא הם באים ואסורים]. [4]
מיתיבי מברייתא למה דאמר רב ששת לפי שתי הלשונות, שהיוצא מן הטמא אסור, אף כשאינו מתמצה מגופה: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר, ואף שהדבורה טמאה היא? מפני שמכניסות אותו לגופן מצוף הפרחים ומוציאם אותו, ואין ממצות אותו מגופן -
הרי מבואר שאם אין ממצות אותם מגופן אין לאסור, ואילו רב ששת לפי שתי הלשונות [5] סובר, שמי רגלים אסורים אף שאין ממצות אותו מגופן!?
ומשנינן: הוא - רב ששת - דאמר כרבי יעקב, דאמר: דובשא [6] מעיקר הדין היה לנו לאוסרו - ואף שאין ממצות אותו מגופן - אלא רחמנא שרייה [התורה התירתו], כדמפרש ואזיל.
דתניא: רבי יעקב אומר:
כתיב [ויקרא יא כא]: "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע, אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ", זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא.
מקשה הגמרא: והרי שרץ עוף טמא [היינו ולד של עוף טמא] בהדיא כתיב [מפורש הוא בתורה] לאיסור, ולמה לנו ללומדו מדרשה!?
אלא כך היא הדרשה: שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה, זה דבש דבורים, והיינו דדיקינן מן הכתוב שאי אתה אוכל שרץ עוף טמא, ולא לגופו הצרך הדיוק אלא ללמד, ששרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל דבש שהם משריצות. [7]
יכול אף דבש הגזין והצירעין [מין ארבה] יהא מותר?
אמרת: לא מותר דבש זה.
ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא דבש הגזין והצירעין?
מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, שהוא נקרא "דבש" סתם ואינו נקרא על שם עוף טמא, [8] ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי, שהם נקראים "דבש הגזין" ו"דבש הצירעין".
הרי מבואר לשיטת רבי יעקב, שהדבש מן הדין שיהא אסור, אלא שריבתהו התורה. [9]
מבארת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי היא הברייתא]: דבש הגזין והצירעין הרי הוא טהור מליטמא טומאת אוכלין [כדמפרש טעמא ואזיל], ומותר באכילה - דלא כרבי יעקב, שהרי רבי יעקב אוסר דבש הגזין והצירעין באכילה.
ומפרשת הגמרא את אשר שנינו בברייתא: "דבש הגזין והצירעין טהור" אלמא דבש זה בעי [צריך] מחשבה לאוכלו כדי שייטמא, אבל כל זמן שלא חישבו עליו לאוכלו אינו עומד לאכילה, ואינו מיטמא טומאת אוכלין.
מדייקת הגמרא: מכלל, [10] דדבש דבורים - שלא כדבש הגזין והצירעין - לא בעי מחשבה כדי שיקבל טומאת אוכלין!
תניא נמי הכי: דבש בכוורתו, היינו דבש דבורים [שרק הוא מונח בכוורת], מטמא טומאת אוכלין אף שלא במחשבה.
הני חלי דיחמורתא [כעין ביצי זכר, שהיחמורה - שהיא בהמה טהורה - [11] מוציאה מרחמה], סבור רבנן קמיה דרב ספרא למימר: ביעי נינהו ואסירן [סבורים היו התלמידים, וכך אמרו לרב ספרא: ביצים הם ואסורים], כלומר, ביצי זכר הם שנעקרו מן הזכר ונכנסו ברחמה של היחמורה, ואסורים משום אבר מן החי.
אמר להם רב ספרא: לא כן, אלא מותרים הם, כי זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא ליה, ואזיל בתר יחמורתא, ונתרי [אין זה אלא זרע של האיל שהיה רוצה להיזקק לאילה, אלא שרחמה צר ופעמים שאינו יכול להיזקק לה, והוא הולך אל היחמורה, ושופך שם זרע הרבה והוא נקרש]. [12]
אמר רב הונא:
עור הבא כנגד פניו של חמור, כעין שליא שהחמור נולד בה - מותר.
ומפרשינן: מאי טעמא? כי פירשא בעלמא הוא. [13]
אמר ליה רב חסדא לרב הונא: תניא דמסייע לך:
עור הבא כנגד פניו של אדם, בין חי בין מת [מפרש לה ואזיל], הרי הוא טהור מלטמא טומאת מת.
מאי לאו כוונת הברייתא היא: בין הוא [הולד] חי ואמו חיה, בין אם הוא מת ואף אמו מתה, הרי מבואר שפירשא בעלמא הוא, ולכן אינו מטמא כמת.
אמר ליה רב הונא לרב חסדא: מכאן לא תסייעני, כי יש לפרש לא כאשר פירשת, אלא: בין הוא חי ואמו חיה [14] בין הוא מת ואמו חיה, כלומר כיון שאמו חיה הרי הוא טהור ואפילו אם הולד מת, כי אותו עור מגוף האם הוא, וכיון שהיא חיה אינו מטמא כמת, ואם כן לא תלמד מזה לענין אכילה, כי אף אם מגוף האם הוא יש לאוסרו משום אכילת בהמה טמאה.
אמר ליה רב חסדא לרב הונא: והתניא בפירוש כאשר פירשתי: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת, ואמו מתה.
אמר ליה רב הונא: אי תניא - תניא.
מתניתין:
אף שנתבאר במשנה הקודמת שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור, מכל מקום:
דג טמא שבלע דג טהור הרי אותו הדג מותר באכילה; [15] ודג טהור שבלע דג טמא, הרי הוא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו אלא נבלע בקרבו, ואינו בכלל יוצא מן הטמא ויוצא מן הטהור.
גמרא:
מדייקת הגמרא מלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור", דמשמע: ראינו בעינינו שבלעו:
טעמא שהבלוע טהור משום דחזיניה דבלע [ראינו שבלעו], הא לא חזיניה דבלע אמרינן מסתמא אשרוצי אשריץ, כלומר, עוברו הוא, ואסור הוא כמו פרה שילדה מין חמור שהוא אסור, כי היוצא מן הטמא - טמא.
דתניא: דג טמא משריץ [משריץ את עוברו בגופו, כשאר בהמה וחיה], ואילו דג טהור מטיל ביצים ומהם פוקעים הדגים, והיות ודג טמא משריץ, תולים אנו שהשריץ כמין דג טהור -
וקשה: אי הכי - דבסתמא אין אנו תולים לומר שדג בלוע הוא - אף כי חזינא דבלע אמרינן [אף כשראינו אותו בולע דג טהור, נאמר]: האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ, [הדג שנבלע נתעכל במעיו, והדג שנמצא הוא עוברו של הדג הטמא], וייאסר!?
אמר רב ששת: מה ששנינו "דג טמא שבלע דג טהור" אין הכוונה שראינו את הבליעה, אלא כגון שמצאו דרך בית הרעי, ומכאן יודעים אנו שבלע וזה הוא הדג שנבלע בו, כי אילו היה זה עובר היה נמצא ברחמה.
רב פפא אמר: כגון שמצאו דרך בית הבליעה.
רב נחמן בר יצחק אמר: כגון שמצאו שלם, כלומר, נגמרה כל צורתו וגדול הוא, ואילו היה זה עובר לא היה משתהה לאחר שנשלם ברחם אמו. [16]
רב אשי אמר: לעולם אף בסתמא אנו תולים שהדג בלוע, וממילא לא קשיא; ודקשיא לך: הרי במשנתנו שנינו "דג שבלע", ומשמע שלא התירה המשנה אלא כשראינו בליעה, לא כן הוא, אלא: רוב דגים במינן [מין כמותם] משריצין, והיות ונמצא מין שונה, כמי שבלע לפנינו דמי, והיינו דנקטה המשנה "דג טמא שבלע דג טהור".
תנו רבנן:
דג טמא משריץ [דרכו בהשרצה], היינו, שהעובר הוא במעיו כמו חיה ובהמה.
דג טהור מטיל ביצים ואינו משריץ במעיו.
כל המוליד עובר חי, הרי הוא מניק את ולדותיו; וכל המטיל ביצים אינו מניק אלא מלקט להם אוכל; חוץ מעטלף, [17] שאף על פי שמטיל ביצים, הרי הוא מניק.
הערות
[1] א. נתבאר על פי רש"י, וכן מבואר ברבינו גרשום. ונמצא, שהפשיטות אינה כפי צד הספק לאסור, כי צד הספק לאסור היה דוקא משום דעכירי ודמו לחלב ומגופיה קא מימצו, ולפי הפשיטות לא איכפת לן אלא בעכירותו ודמיונו לחלב. ב. הנה לעיל ו א מקשה הגמרא למה לי למיתני "שהיוצא מן הטמא - טמא", ולכאורה מאי קשיא לגמרא, כיון שלמדנו מזה למי רגלים של חמור! ? וביארו התוספות לעיל ו א ד"ה למה: לקמן דייק מינה מי רגלים של חמור, והכא דייק מדקתני "שהיוצא", שנותן טעם לדבר, והוה ליה למיתני "והיוצא". [ומדברי תוספות אלו יש ללמוד לכאורה, שאיסור טהור שנולד מן הטמאה אינו מטעם יוצא, שאם כן, יותר נכון לומר "שהיוצא" מאשר לומר "והיוצא"].
[2] כן משמע הפירוש לפי גירסת הצאן קדשים ברש"י. ובראשית ביכורים הביא בשם ספר הישר לרבינו תם, שפירש: "מריבויא דמתניתין שמעינן, דכל דבר שהוא מין הטמא אפילו נאסף לתוכו מעלמא, הואיל ונשתנה קצת ממראיתו וטעמו על ידי שהיה בגופו, אסור, דחשיב מינו.
[3] לשון רבינו גרשום: דלא שתו להו אינשי לשם רפואה, ולא כלום הוי, ולא אסיר דלא חשיבי למידי.
[4] ואפילו של סוס וגמל היה אסור - אם לא שאינו ראוי לכלום - ואף שהוא אינו עכור, וודאי מיא עייל ומיא נפיק. כן היא הפשטות, וכן הביא בראשית בכורים בשם ספר הישר לרבינו תם, [וכן מפורש בתוספות בעמוד זה בד"ה רוב דגים, וכתבו שם את הטעם משום דמים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם]. והוסיף בראשית בכורים: אך בפירוש רבינו גרשום כאן תפש, דשל סוסים וגמלים אף ללישנא אחרינא - שרי, וראה עוד שם.
[5] נתבאר על פי רבינו גרשום.
[6] נכתב על פי הספרים שלפנינו, וראה גירסת השיטה מקובצת.
[7] נתבאר על פי לשונו הראשון של רש"י, ולפירוש זה הסכימו התוספות חיצוניות בשיטה מקובצת. ובפירוש שני פירש [על פי גירסת הצאן קדשים], שהלימוד הוא מהפסוק "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם", וראה גירסת השיטה מקובצת, ופירוש רבינו גרשום.
[8] נתבאר על פי רבינו גרשום.
[9] מתבאר מן הסוגיא: לשיטת רב ששת שהיא כשיטת רבי יעקב: מי רגלים אסורים ואף על פי שאין הם מתמצים מגופם, ודבש הדבורים מן הדין שיהא אסור אלא שהתורה התירתו, ואילו דבש הצירעין אסור, שאינו בכלל היתר התורה. לדעת חכמים החולקים על רבי יעקב: דבש הדבורים מותר מפני שאין הוא מתמצה מגופם, ולפי זה בפשוטו במי רגלים של חמור תלוי דינו בספק הגמרא אם מגופו הם מתמצים, ואילו מי רגלים של סוסים וגמלים בפשוטו אינם מתמצים מגופם, והם מותרים. ובפשוטו אף דבש הצירעין מותר, כי מסתמא גם הוא אינו מתמצה מגופם כמו דבש הדבורים. ולהלכה נחלקו ראשונים: הרמב"ם [מאכלות אסורות ד כ] הזכיר בדרך אגב שמי רגלים מותרים, ומשמע כל מי רגלים ואפילו של חמור. וכן פסק [מאכלות אסורות ג ג], שדבש הדבורים ודבש הצירעין מותר משום שאינו מתמצה מגופם. הראב"ד על דברי הרמב"ם גבי מי רגלים, השיג וכתב: רב ששת פשט להו לאיסורא. ומיהו גבי דבש הדבורים והצירעין לא השיג על הרמב"ם, אף על פי שלכאורה כיון שסובר הראב"ד כרב ששת, הרי אין צריך שיתמצה מגופן. הרמב"ן בהלכותיו נוטה לפסוק כרב ששת במי רגלים שהם אסורים ואפילו של סוסים וגמלים אם לא משום דלא שתו אינשי [כלישנא בתרא], וכן בדבש הצירעין שהוא אסור, ומשום שרב ששת כרב יעקב. והביא עוד מי שכתב דהלכתא כרבנן ודחי לה לרבי יעקב ולרב ששת דקאי כוותיה.
[10] נכתב על פי גירסת השיטה מקובצת. וראה גירסת רש"י.
[11] בשיטה מקובצת גרס בדברי רש"י שהחמורה מוציאה מרחמה.
[12] כתב הבית יוסף אחר שהביא דברי רש"י: ומשמע, דטעמא דשרי, משום דהוא פירשא בעלמא.
[13] לשון הרמב"ן בהלכותיו הוא: מאי טעמא פירשא בעלמא, ואף על גב דמגופיה ממש קא ממצי שרי, דעפרא בעלמא הוא. והרמב"ם [מאכלות אסורות ד כ] כתב: "מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהם מותרים". וראה עוד בלשון המגיד משנה שם: דפרש בעלמא הוא, ולאו אוכלא הוא כלל. וראה עוד שם שתמה על פסקי הרמב"ן שהתיר עור פניו של חמור, ואילו מי רגלים פסק שהוא אסור, וראה מה שכתב בזה בבית יוסף סימן פא.
[14] נכתב על פי גירסת רש"י, וביאורו. אבל התוספות גורסים כפי שהוא לפנינו: בין הוא חי ואמו מתה ובין הוא מת ואמו חיה, והיינו, שאין העור מטמא עד שימותו הן האם והן הולד כי העור בא משניהם.
[15] הנה לעיל בתחילת עמוד זה מבואר לפי לישנא בתרא, שמי רגלים אסורים אף אם מיא עול ומיא נפוק, ומכל מקום מבואר כאן בדג טמא שבלע דג טהור שהוא מותר באכילה. וכתבו בזה התוספות: אין להקשות ממתניתין - דשרייא דג טמא שבלע דג טהור - לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור, דאפילו ללישנא בתרא דרב ששת דאסר אף של סוסים וגמלים לא דמי, חדא: דמתניתין לא איירי אלא בנמצא בתוכו דג טהור [שלא יצא עדיין כדי שייאסר משום יוצא מן הטמא]. ואפילו יצאו, הכא פשיטא דדגים עייל דגים נפיק, אבל מים שהבהמה שותה, לחלוחית הגוף מתערב עמהם. וראה עוד בדבריהם מה שהביאו בשם התורת כהנים, ומה שביארו בזה.
[16] [הנה רש"י פירש את קושיית הגמרא על מה שהתירה המשנה דג טהור שבמעי טמא, ועל זה מקשה הגמרא: שמא אשרוצי אשריץ. ויש להסתפק, כיצד יהא הדין בסיפא כשבלע הטהור דג טמא, האם האיסור הוא דוקא כשמצאו דרך בית הרעי [או דרך בית הבליעה או שמצאו שלם], או שאפילו בלי זה יהא אסור מספק שמא זה שנמצא הוא הבלוע].
[17] פירש רש"י: דומה לעכבר ויש לו כנפים.
פה שם חלי דיחמורתא סבור רבנן למימר ביעי נינהו ואסורין, אמר רב ספרא זרעא דאילא וכו'. ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה.
פו ונראה דכיון דכל עיקר הא דסבור רבנן למיסר הוא מטעם שזהו כעין ביצי זכר ויש בזה משום אבמה"ח וכמו שפירש"י, והנה פליגי תנאי אם נוהג אבמה"ח בטמאים כדאיתא בחולין ק"א ע"ב. - וע"כ הני רבנן סברי כשיטת התנאים דאבמה"ח נוהג גם בטמאים, אמנם הרמב"ם דפוסק דאבמה"ח אינו נוהג אלא בטהורים דוקא ולא בטמאים כדאיתא בפר"ה ממ"א ה"א יעוי"ש, וא"כ אין כאן איסור משום אבר מה"ח בלא"ה. - ולהכי שפיר השמיט לזה. - ואם בשביל איסור יוצא. - הנה כאשר פוסק הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ דמי רגלים של חמור מותר, וא"כ כש"כ חלי דיחמורתא שבא מעלמא. - ולהכי לא הביא הרמב"ם להאי דינא.
פז שם. אמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של אדם מותר מ"ט פירשא בעלמא הוא, אמר רב חסדא תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם וכו' יעוי"ש. והנה הרמב"ם בפר"ב ממ"א ה"כ כתב וז"ל עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין עכ"ל. והנה בפר"ה ממ"א הי"ג כתב וז"ל השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת הרי"ז מותר באכילה, ואפילו שליא מותרת באכילה ושליא שיצאת מקצתה ושחט את הבהמה, אם היתה שליא זו קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל מכדי קיי"ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא, וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש ולד נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה עכ"ל, אבל מבואר דעת הרמב"ם דמחלק בין חמור לבהמה טהורה, דבשליא של חמור פסק דהוי כפרש, ובשליא של בהמה טהורה פוסק דאסורה באכילה, וזה תמוה טובא מ"ש זה מזה.
פח והנה אפשר לומר דבאמת לאו בשר הוא ואין בזה לא משום טומאה ולא משום נבלות. - אבל יש לדון בזה משום אבמה"ח. - ובזה יובדל בין טמאה לטהורה דבטמאה לית בה משום אבמה"ח, ובטהורה יש בה משום בשר מן החי, וכמו שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם גבי יאלא דיחמורתא, - והנה ראיתי בפליתי סימן פ"א סי' ו' שנחית בזה יעוי"ש, אבל אין זה מספיק, משום דאכתי תקשה הלא גם בטמאה אעפ"י שאין בזה משום בשר מן החי אבל אכתי יש בזה משום יוצא מן הטמא. - ועוד תמוה דלמה כתב הרמב"ם הטעם משום דהוי פירשא הלא אין בזה איסור מטעם שאין בשר מה"ח נוהג בו.
פט ונראה לפרש כוונת הרמב"ם בזה שכתב בחמור מפני שהוא כפרש דלא הוי הכוונה מפני שהוא פרש וכמו שהבין הראב"ד בהשגה, משום דאם כן מדוע כתב שהוא כפרש בכ"ף הדמיון. אלא היה להרמב"ם לומר מפני שהוא פירשא. - או פרש. לכן נראה דכוונת הרמב"ם להתיר מפני שאין זה בא ממיצוי הגוף, ודינו כמו פרש שמותר מטעם שאינו ממיצוי הגוף וכמו מי רגלים שמותרין מטעם זה, הנה כמו כן דין השליא, ולזה מביא הרמב"ם הדמיון לפרש ולמי רגלים שכתב, אבל ע"כ השליא בעצמותה לאו פרש הוא, אלא הוא בשר אלא שחסר לה שחיטה. - והנה יען שהתורה רבתה לשחיטה. - וזהו מהא דדרשו רבותינו בחולין ע"ז מקרא שכתוב כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא שניתרת בשחיטת האם יעוי"ש, מזה יש ללמוד דהשליא טעונה היתר שחיטה, וממילא כשיצאת מקצתה אין אותו מקצת בכלל השחיטה אז השליא נאסרת מטעם חסרון שחיטה. - ואעפ"י שאינה כגוף הבהמה, עי' זבחים ל"ה, אבל כיון שהתורה רבתה לשחיטה, חזינן מזה שאסורה באכילה בלא היתר שחיטה.
צ איברא דעדיין יש להקשות בהא דכתב הרמב"ם שם בפר"ד ממ"א הי"ח וז"ל האוכל מנבלה וטרפה וכו' ומן השליא שלהן אעפ"י שהוא אסור הרי"ז פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה, ומשמע דבראוי לאכילה אסור. - וקשה דהלא זה סותר מה שכתב דשליא דינה כפרש וכמי רגלים, ודוחק לומר דשאני בין השליות דהיינו דרק בחמור כן הדין, והפר"ח רוצה לפרש שכן דעת הטור לחלק בין חמור לשארי טמאים יעוי"ש, אבל דוחק הוא, ועוד דהלא מהסוגיא משמע דאין הבדל מדמביא הש"ס ראיה משליא דאדם לחמור, ובפליתי שם הקשה ג"כ על הפר"ח יעוי"ש.
צא אמנם נראה דשאני בין אם יצאת השליא מן הבטן דאז דינה כפרש וכמי רגלים ואין בה איסור משום יוצא מן הטמא, אמנם מה שכתב הרמב"ם בהי"ח מיירי שהשליא בבטן פנימה דאז אין דינה כפרש, אלא כבשר הבהמה אעפ"י שאין זה בשר ממש להיות נידון משום נבלה כיון דלאו בשר נבלה הוא. - אבל עכ"פ איסור יוצא מנבלה איכא בזה, ולהכי אסורה השליא באכילה. - וחילוק זה שיש הבדל בין אם מונח בבטן פנימה לבין אם יצאה לאויר העולם, מבואר זה בביצים של עופות שכתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ז וז"ל יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגים טמאים ולוקה מן התורה, וכן ביצי העוף הטמא התלוים באשכול שעדיין לא פירשו ונגמרו, האוכל אותן לוקה כאוכל בני מעיים שלהן עכ"ל, מבואר דאעפ"י שסבר הרמב"ם דביצי עוף הטמא לאחר שנולדו שאין בזה מלקות מן התורה, מ"מ כל זמן שהם בבטן פנימה הרי הם כבשר האם, לכן נראה בזה ג"כ בהא דשליא דאעפ"י דהשליא לאחר שפירשה שדינה כדבר המופרש ומיותרת, - אמנם אם השליא בפנים דינה כבשר אם היא ראוי לאכילה. - ובזה יש להצדיק שיטת הש"ך שם שכתב בהא דכתב המחבר שליא שהחמור נוצר בו מותר. כתב הש"ך בסקי"א וכש"כ בשליא של שאר בהמות טמאות, יעוי"ש. - ולא קשה מזה שכתב הרמב"ם דשליא יש בה איסור אכילה, דשם הכוונה בשלא יצאת לחוץ, וכמוש"נ.
צב והנה בולד טרפה פליגי ר"א ור"י אם כשר לקרבן דר"א אוסר מטעם דסבר זו"ז גורם אסור ור"י מתיר דסבר זו"ז גורם מותר. - ומשמע אבל להדיוט לכו"ע שרי. - וכן פירש"י בתמורה ל' ע"ב במשנה ופירש שם הטעם הא דלא הוי יוצא מטמא משום דלאו מגופה קא רבי יעוי"ש. - ושם בסוגיא ל"א איתא מחלק הש"ס בין ולד מטריפה לאפרוח מביצת טריפה משום דולד טריפה מאוירא קא רבי, וכמו שפירש"י ותוס' שם שני פירושים יעוי"ש. - ולכאורה איזה הבדל יש בין טהור שנולד מן הטמא לולד שנולד מן הטרפה, ואם אמרינן לולד טרפה שמותר מטעם דמאוירא קא רבי, א"כ גם לטהור שנולד מן הטמא הלא הוא מאוירא קא רבי. - וע"כ צריך לומר דבטהור הנולד מהטמא התורה עשאה להנולד למין טמא ממש, משא"כ בולד טרפה שאין לומר דהתורה עשאה אותו לטרפה כיון שבאמת לא הוי טרפה, - אלא יש בזה משום יוצא מן הטרפה. - וכיון שמאוירא קא רבי לא הוי יוצא מן הטרפה אלא יוצא מהאויר.
צג והנה לכאורה יש לעיין דהלא עכ"פ הטרפה יש בה משום גורם, והגורם שלה ע"כ לא נתבטלה, וגם קרינן לה גורם כמו שאמר ר"י זו"ז גורם, נמצא דאף אם אמרינן מאוירא קא רבי ע"כ הכוונה ג"כ כעין זו"ז גורם דהיינו הפרה והאויר, וא"כ מדוע מודה ר"א לר"י דלהדיוט מותר, וקשה הא איהו סבר זו"ז אסור, וא"כ מה לי לגבוה או להדיוט כיון דסבר זו"ז גורם אסור, (וזה ודאי דדוחק לומר דהגורם נתבטל בגידולו של ולד ולהכי להדיוט מותר, ובהקדש לא מהני ביטול, אבל זה ליתא דא"כ יתבטל כל עיקר הדין דזו"ז גורם כמובן).
צד ונראה דזה הטעם דולד טריפה מותר להדיוט לכו"ע. - הוא מפני שמצינו דהתירה תורה להגורם באופן שאין היוצא מתמצה מהגוף כגון הא דחלב טהור, וגם דבש דבורים, ולהרבה פוסקים גם דבש הגזין וצירעין אעפ"י שהגורמים הם איסור, ומכל זה התורה התירה אותו, ולהכי גם בולד טריפה אעפ"י שנתעברה בטרפותה ויש גורם איסור, אבל התורה התירה אותם. - והנה מטעם זה יש להתיר גם ולד טריפה אעפ"י שהגורם הוא האיסור, אבל מפני שהולד נוצר בלא מיצוי מהגוף. - הרי זה בדמיון לחלב מבהמה טהורה ולדבש דבורים וכדומה. - והא דאוסר ר"א ולד טריפה לקרבן מטעם הגורם דהאיסור ולא מהני גם הא דישנו גם גורם דהיתר מטעם דסבר זו"ז גורם אסור בכל התורה. - להכי סבר דכיון דכל זה ההיתר דגורם שהתירה תורה להדיוט חידוש הוא, להכי אין לך בו אלא חידושו דהיינו להדיוט אבל לגבוה אסור, וזהו טעמו של ר"א דאוסר ולד טריפה לקרבן. - ור"י דמתיר דקרבן הוא רק מפני שסובר דזו"ז גורם מותר בכל התורה להכי לא הוי פסול גם בהקדש, והביאור בזה דלר"א דסבר זו"ז גורם אסור בכל התורה ממילא יש בזה משום מאוס לקרבן, ולר"י דסבר זו"ז גורם מותר בכל התורה להכי אין זה מאוס גם לקרבן. - ולשיטת התוס' אתי שפיר דברי ר"א מטעם
שאוסר גם להדיוט כמו"ש שם ד"ה ר"א.
צה ואין להקשות מדוע לא נילף מחלב של גמל דאסרה תורה להגורם. - וא"כ גם בולד טריפה שאסור מטעם הגורם דהאיסור. - אמנם ע"כ סברי רבותינו דמתירים ולד טריפה משום דסברי דאין ללמוד טהור מטמא לאיסור, ועוד דמצינו הרבה דברים שהתירה התורה גם בטמא כמו הא דדבש דבורים ודבש הגזין והצירעין. - אבל העיקר בזה דשאני ולד טריפה משום דאין זה מיצוי הגוף וכמו שאמרו בתמורה משום דמאוירא קא רבי, ואין זה בדמיון לחלב טמא שמתמצה מגוף, - וזה נלמד מק"ו מדבש דבורים וכדומה אעפ"י שמין טמא הוא, אמנם מפני שאין זה מתמצה מהגוף מותר, וכזה הוי הא דולד טריפה.
צו ובזה יובן הא דחלב טריפה אסור, אשר לכאורה מ"ש חלב טריפה מולד טריפה, אבל כפי מה שביארנו אתי שפיר והוא יען כי החלב מתמצה מן הגוף והרי זה כחלב גמל.
צז והנה יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דליכא מלקות בהא דכל היוצא מטמא והיינו חלב טמא או ביצי עוף טמא, והנה בהא דחלב טריפה לכאורה כיון שהאיסור הוא ג"כ מהא דכל היוצא דינו כחלב טמא שאין בו מלקות. - או"ד דדין חלב טריפה נכלל בהלימוד דהטמאים, ובזה יש מלקות גם כן כמו שכתבנו לעיל. - ויש מקום לומר כן מהא דקאמר הש"ס דפריך למ"ל לרבות חלב טמא מאת הגמל והלא נלמד זה מהא דהטמאים, ומשני דהוי אמרינן דנלמד מחלב טהור, כמבואר בסוגיא. - וא"כ חלב טריפה דלא נלמד מחלב טהור, ממילא הוא בכלל דוהטמאים. - וזהו ע"כ שיטת התוס' דסברי דיש מלקות בהא דכל היוצא, אמנם הרמב"ם אפשר דסבר דלא נכנס חלב טריפה בכלל דוהטמאים ודינו כחלב טמא ולא יותר. - והנה ברמב"ם ליכא משמעות לזה משום דלא הזכיר הרמב"ם שם אודות חלב טריפה, אולם מדברי הב"י בסיפא דחשיב גם חלב טריפה, ומביא שדעת הרמב"ם דאין בזה מלקות, ומשמע שדעתו דחלב טריפה דינו כחלב טמא שאין בזה מלקות, ונפק"מ לדינא ג"כ לענין טעכ"ע לפי מה שכתב הגאון נוב"ת חאו"ח סימן ס"ו דחלב טמא מפני שקל איסורו ליכא למילף מגע"נ להיות טעכ"ע אסור מן התורה יעוי"ש, ולפי"ז גם בחלב טריפה כן הדין, ותצא מזה דלשיטת הרמב"ם לא הוי בחלב טריפה רק איסוד"ר בטעמו ולא ממשו. - ולשיטת התוס' הוי גם בזה טעכ"ע אסור מדאורייתא צז
תוס' ד"ה והא איפכא וכו' ומיהו קשה כיון דאין חוששין לזרע האב מאיזה טעם תחשב ולד טריפה זו"ז גורם לא יחשב שור גורם וליתסר יעוי"ש, וקשה מה זה ענין לאין חוששין לזרע האב, דזה שייך להמין. - והיינו דמ"ד אין חוששין לזרע האב היינו דלא אזלינן בתר האב להיות עמו במין, אלא אמרינן דהולד הוא המין של האם. - אבל היאך שייך לומר דבשביל זה לא הוי גורם לההולדה, דע"כ מידי גורם להולדה לא יצא. והנה בחולין נ"ח תוד"ה מכאן ואילך כתבו דענין חוששין לזרע האב היינו במילתא דשרי כל חד וחד באפי נפשי' ולא שייך זה וזה גורם אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי ליה זו"ז גורם יעוי"ש, ואפשר דכוונתם לזה שכתבנו.
צח והנה ראיתי אח"כ במהרש"א חולין ס"ט בתוס' ד"ה דאתא שכתב וז"ל ואע"ג דהזכר גורם ההיתר ואליבי' אין חוששין לזרע האב, מ"מ שרי כיון דחד צד היתר הו"ל זו"ז גורם ושרי לכו"ע כמו"ש התוס' בהדיא שם בד"ה מכאן ואילך עכ"ל יעוי"ש, מבואר דנחית לפרש כוונת התוס' כמו שכתבנו, אבל לפלא שלא הביא דברי התוס' דסוגיא זו אבל הביאור ע"כ כמו שכתבנו.
צט כתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"כ עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי רגלים שהן מותרין וכו' יעוי"ש. וכתב הראב"ד רב ששת פשט להו לאיסורא במס' בכורות ממתניתין עכ"ל ביאור דברי הראב"ד דמשיג על הרמב"ם דמתיר מי רגלים של חמור ורב ששת פשט זה לאיסורא מהא דתנן כל היוצא מן הטמא טמא.- - והנה הפליתי בסימן פ"א כתב ליישב דברי הרמב"ם דהמ"ר של חמור אינו ראוי לשתיית אדם. - ובאיסור נבלה בעינן ראוי לגר, ורב ששת דפשט לאיסורא ממתניתין דכל היוצא מטמא טמא דמשמע אף מ"ר של חמור, זהו משום דסתם משנה ר' מאיר דסבר דאף בלא חזי לגר, אלא סגי גם בחזי לכלב. - אבל הרמב"ם דסבר דראוי לגר בעינן שפיר פסק דמ"ר של חמור מותר עכת"ד. - אבל דבריו תמוהין דהלא אם אמרינן דהמ"ר לא חזיא לגר א"כ הוי זה סרוחה מעיקרא, ובזה גם ר"מ מודה דאין בזה איסור כלל, כדאיתא בע"ז ס"ח ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא יעוי"ש. מבואר דבסרוחה מעיקרא ר"מ מודה, וע"כ הני מ"ר של חמור כיון דשתי אינשי ומעלי לירוקנא קרינן בזה ראויה לגר
ק ונראה דיש להוכיח מהסוגיא זו עצמה דמ"ר של חמור מותר מהא דפריך שם למ"ל את הגמל לרבות חלבו של חמור תיפ"ל מהטמאין שמרבה צירן ורוטבן. - וקשה לישני דקרא אתי לאסור מ"ר של הגמל אעפ"י דמיא עול ומיא נפיק. - וזה לא נלמד מהטמאין, דזה גרע מציר ורוטב. - וע"כ צ"ל דסתמא דהסוגיא סוברת דמ"ר של טמא ליתא בכלל דכל היוצא ודלא כרב ששת. - להאי לישנא דאסר. - ובזה יש ליישב שיטת הר"ת דפסק כהלישנא קמא דמ"ר דגמל מותר, והקשה הרא"ש דהלא בשל תורה ראוי להחמיר, יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו דסתמא דש"ס סוברת דמותר להכי פסק הר"ת להיתר.
קא משנה, דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גידולו. - והנה הביאור לפי שאינו גידולו קאי בין ארישא ובין אסיפא, וזהו כי בא התנא להודיענו דלא שייך גבי דגים הכלל היוצא מן הטמא או היוצא מן הטהור, מטעם שאינו בא ביצירה אלא בא על ידי בליעה. - ובגמ' פריך טעמא דחזיני' דבלע הא לא חזיני' דבלע אמרי אשרוצי אשריץ וכו' והנה הש"ס מדייק מדנקט התנא שבלע. והיינו דאם סבר התנא דלא יצוייר תולדה. א"כ למה נקט שבלע, דמשמע דאנו יודעים מהבליעה. - ועל זה מביא הש"ס דאה"נ דדג טמא משריץ. - ועל זה פריך הש"ס דלפי"ז מה מהני דראינו דבלע דלמא האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ, ועל זה איכא שתי אוקימתות דר"ש אמר דמיירי שמצאו בבית הרעי, ור"פ משני דמיירי שמצאו בביה"ב. - והנה לפי"ז אכתי תקשה למה שנה התנא שבלע דמשמע דחזיני' דבלע. - ואפילו לא חזינן דבלע, הנה המקום הוי סימן שבא על ידי בליעה. - וע"כ צריך לומר דמפרשים דברי התנא שאמר שבלע היינו לא שראינו הבליעה אלא מה שראינו מקום הנחתו זה מעיד לנו שבלע, והרי"ז כאילו אנו רואים הבליעה ממש. - והנה לפי האוקימתא זו אם נמצא הדג טהור בבית הרחם של דג טמא, ולא ראינו הבליעה להדיא. - או אפילו אם ראינו הבליעה מ"מ אסור מטעם דחיישינן לאשרוצי אשרוץ, ומטעם ספיקא אסור.
קב והנה רב נחמן מוקי להמשנה כגון שמצאו שלם, והיינו דבאופן שנמצא שלם בצורתו, זה מעיד דלא הוי עוברו וכמו שפירש"י.- וגם באוקימתא הלזו הרי"ז כמו שראינו הבליעה להדיא. - והנה אם ליכא להאי סימנא ודאי אסור מטעם ספק.
קג והנה רב אשי אמר שם רוב דגים במינן משריצין וכמי שבלע לפנינו דמי. - ופירש"י מתניתן לאו כדחזיני' דבלע אלא שנמצא בתוכו, והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים וכו' כמו שבלע בפנינו דמי יעוי"ש, ולכאורה מדוע לא פירש"י לאוקימתא קמאי דהפירוש בהמשנה שבלע לאו כדחזיני' דבלע. - והלא גם לאוקימתא קמאי ע"כ צריך לפרש כן כמו שכתבנו. - אבל ע"כ הביאור בזה משום דלפי אוקימתא קמאי כיון דאיכא סימנים על הבליעה הרי"ז ממש בליעה בפנינו.- משא"כ לרב אשי שאין סימנים להדיא, ורק מכח רובא אנו דנין על זה פירש"י דהרובא ג"כ כחו גדול כל כך אשר ג"כ מעיד על הבליעה, והרי הוא כמו שבלע בפנינו. - וביותר אשר רב אשי ג"כ מסיים וכמי שבלע בפנינו דמי.- אבל יש לעיין מדוע באמת מסיים רב אשי כן וכי אין אנו יודעין דאיכא תורת רוב ואזלינן בתרי'. - וגם תמהני טובא על האוקימתא קמאי מדוע לא נחתו לדון מכח רובא וגם איכא נפק"מ רבתי לדינא דלפי אוקימתא קמאי אם ליכא כל הני סימנים, והיינו או שנמצא בבית הרחם או שנמצא בגידול שוה להרחם דאסור. - ולרב אשי דאזלינן בתר רובא בכל אופן מותר. - ומדוע לא אזלי רבנן באוקימתא קמאי בתר רובא.
קד ונראה דהנה הכא איכא חזקה דכאן נמצא כאן הי' המנגד להרובא. - ואעפ"י שרובא עדיף מחזקה אמנם שאני חזקה זו דכאן נמצא כאן הי' כיון דאיכא למימר שזהו מקומו שכאן נולד עדיף גם מרובא, או לכהפ"ח ספיקא הוי. - וכן כתב הרמב"ן בחידושיו לב"ב כ"ד בההיא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה דשרי רבינא ובעי הש"ס לסייע לר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאל"כ אסור כיון דפרדיסא דערלה הוא ודחי הש"ס דש"ה וכו' אבל עינבא יש לומר דבגוה מיצנעי וכתב הרמב"ן דהא דקאמר הש"ס אבל עינבי מצנעי, פירש עבידי דודאי מצנעי ואפילו לר' חנינא ג"כ אסור דלאו קרוב בלחוד איכא הכא אלא במקומו ממש, וכאן נמצא וכאן הי' עכ"ל, מבואר דכש"כ הכא דאיכא למימר דמקומו ממש הכא שנוצר בכאן הר"ז חזקה מעליא, ולא אמרינן בזה רובא עדיף. ויש לומר דזהו סברת הני אוקימתא קמאי דלא סברי להאי רובא, ובאופן דליכא הוכחה עפ"י סימן מקום או איזה הוכחה אחריתא, וביותר אם נמצא בבית הרחם של הדג דאסור. - אמנם רב אשי לא סבר להאי חזקה, דכאן נמצא כאן היה כדאיתא בכתובות ע"ה דרבא משני שם עפ"י החזקה דכ"נ כאן היה. - ורב אשי לא סבר לה אעפ"י שאיכא שם גם חזקת הגוף המסייע לה. - ורב אשי משני שם שינויא אחרינא, וכיון דלא סבר להאי חזקה להכי סבר הכא דאזלינן בתר רובא.
קה נמצא דלהני דסברי חזקה זו דכ"נ כאן היה אם נמצא בבית הרחם אסור, ולרב אשי דלא סבר חזקה זו דכאן נמצא כאן היה אם נמצא בבית הרחם ג"כ מותר.
קו והנה הטור והמחבר בשו"ע יו"ד סימן פ"ג כתבו וז"ל דג טהור שנמצא במעי דג טמא בין שנמצא דרך בית הרעי בין נמצא דרך ביה"ב בין שיצא לחוץ טהור עכ"ל, והנה השמיטו בית הרחם. - וכתב הש"ך דה"ה בנמצא בבית הרחם ולא אמרינן כיון דבבית הרחם הוא אשרוצי אשרוץ, משום דרוב דגים במינן משריצין וכו' יעוי"ש, מבואר דנחית הש"ך לאוקימתא דרב אשי. - אבל לפלא שלא נחית לאוקימתא דאמוראי קמאי דלא סברי כרב אשי. - וביותר כפי מה שביארנו דלדידהו בנמצא בבית הרחם אסור מטעם החזקה דכאן נמצא כאן היה. - וע"כ דדעת הש"ך דחזקה דכאן נמצא כאן היה לא עדיף משארי חזקות, ורוב עדיף מינה, וכן דעת המ"ב בתשובה סימן ס"ט והובא במג"א סימן תס"ז סקי"ח. אבל לפלא שלא נחית רבינו הש"ך לדון בזה מכח חזקה זו. - ולפי מה שביארנו הנה הטור והמחבר דייקו להשמיט בית הרחם מכח הני אמוראי דסברי חזקה זו דכ"נ כאן הי', ואע"ג שרב אשי בתרא הוא, מ"מ כיון דגם סתמא דסוגיא דב"ב סוברת כן, וזהו שיטת הרמב"ן, להכי השמיטו בית הרחם.
קז והנה הפר"ח הקשה על הש"ך דמתיר אפילו בבית הרחם מטעם הרובא דזה מוכיח שבלעו. והקשה דאי בלעו מי הביאו לבית הרחם, ושמעתתא כולה לא מיירי אלא כשאין ידוע היכן הי' ובאופן זה הוא דאמרינן דכיון דרוב דגים משריצין במינן א"כ מסתמא בלעו, ולהכי מותר עכת"ד, יעוי"ש, - אמנם נראה דזה לא קשה כאשר יבואר.
קח כתב הרמב"ם בפר"א ממ"א ה"ה וז"ל דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר לפי שאין גידוליו אלא בלעו עכ"ל, והנה שינה הרמב"ם מלשון המשנה ששנה שבלע, והרמב"ם כתב שנמצא, וכתב הה"מ משום דהרמב"ם סובר כרב אשי דרוב דגים במינן משריצים כמו שבלע לפנינו דמי יעוי"ש, ביאור דבריו דלשון שבלע משמע שבלע בפנינו דהיינו דראינו שבלע. - אבל כיון שבאמת לא בעינן ראיה דהבליעה, והוא מטעם דאזלינן בתר רובא, להכי שינה הרמב"ם בלשונו וכתב שנמצא, וכן כתב רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד בלשון המחבר יעוי"ש.
קט והנה אם אמרינן דאין מציאות להיות נמצא בבית הרחם על ידי בליעה. - אלא ע"כ נמצא בשארי מקומות כגון בבית הרעי או בבית הבליעה. - שזה מעיד שלא בא בשירוץ. - אלא נבלע ע"י בליעה, וא"כ דינא דרב אשי הא דקאמר וחידש הא דרובא, לא חידש מאומה, - כיון דגם בלעדי רובא אין כאן בית מיחוש. - וגם להני אמוראי ע"כ הפירוש בהמשנה דלא בעינן ראיה דהבליעה מטעם דהסימן מקום לחודיא מעיד שבא על ידי בליעה, וא"כ לא הוי הוכחה דהרמב"ם פוסק כרב אשי, מטעם זה שכתב נמצא, דהרי גם לכולהו אמוראי הכוונה דהנמצא הרי הוא כמו שבלע לפנינו, ולדידהו בלע בהמשנה כפשוטו כמו שכתבנו לעיל. - וע"כ דסבר הה"מ ורבינו הגר"א דאיכא חידוש בדינא דרב אשי. והיינו דלהני אמוראי שמפרשים שנמצא בבית הרעי או בבית הבליעה או שנמצא גדול יותר מדאי, כאוקימתא דרב נחמן. דבשביל זה ג"כ לא הוי הכרח לשנות לשון המשנה, וגם אם הי' כתב הרמב"ם כלשון המשנה ג"כ דלא בעינן ראיה שבלע, מטעם דהסימן מקום מעיד לנו. - אבל לרב אשי דלא בעינן לסימן מקום, מטעם דהרוב מעיד לנו. - בזה יש לטעות ולומר דבעינן ראיה. - והחידוש דרב אשי דלא אמרינן האי איעכולי איעכול, והאי אחר הוא, ועל זה מעיד הרובא. - אמנם אם אמרינן כהפרי חדש דליכא אפשרות על ידי בליעה לבוא למקום שמשריץ דהיינו בית הרחם. וא"כ אין מקום להסתפק ולחוש לאישרוצי אשרוץ. - ובאופן שנמצא בשארי מקומות היינו או בבית הרעי או בביה"ב וא"כ אין ראיה לדינא דרב אשי כלל. - וע"כ צריך לומר דיש מקום לומר דעל ידי הבליעה יכול לבוא להמקום דמשריץ. - ורב אשי ע"כ סבר דגם אם נמצא במקום הזה אמרינן דבא על ידי בליעה מטעם הרוב.
קי ובעיקר מה שכתב הפר"ח דעל ידי בליעה לא יכול לבוא לבית הרחם. - נראה דיצוייר שבא לבית הרחם מלמטה, כאשר יסופר הרבה עובדות האלה. וא"כ יצוייר בליעה בבית הרחם. - וביותר כאשר ביארנו דע"כ מוכח כן, דיצוייר בליעה, מדברי רב אשי, וכפירושו של הה"מ בדברי הרמב"ם, וכן כתב גם הקרית ספר בדברי הרמב"ם, ובביאור הגר"א ז"ל, אשר לדבריהם, מוכח דיש בליעה בבית הרחם.- - ונמצא לפי"ז דיש מקום לפסקו של הש"ך ז"ל, וכמוש"נ.
קיא תניא בע"ז מ"ט, שדה שנזדבלה בזבל ע"ז, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז תני חדא שדה תזרע, פרה תשחט, ותניא אידך שדה תבור, ופרה תרעה וכו' ומסקנא דפליגי בזו"ז גורם, ולמ"ד זו"ז גורם מותר, והכא הוי זו"ז גורם והשדה עם הזבל גורמים להצמיחה. - וגם פרה הוי זה וזה גורם כדפירש"י שם מטעם שהיא היתה גדולה קודם לכן על ידי שאר אכילות יעוי"ש, והנה לפי"ז בנידון דידן הוי זו"ז גורם, מטעם אכילות דמעיקרא.
קיב אמנם יש להעיר לפי מה שכתב המג"א בסימן תמ"ה סק"ה דבמקום שאסור במשהו גם זו"ז גורם אסור אף בדיעבד, וזהו מטעם של הפוסקים דבע"ז אפילו בישל על גבי גחלים או בחומו של תנור אסור, והטור אזיל לטעמי' שכתב בשם הרמ"ה דבע"ז אפילו זו"ז גורם והוא הדין בחמץ דאסור בהנאה והוא במשהו, גם זו"ז גורם אסור עכת"ד יעוי"ש. - והנה לפי"ז גם בנידו"ד אסור הבשר באכילה.
קיג אבל נראה דדברי המג"א תמוה טובא דע"כ אין ראיה מדברי הטור שהביא בשם הרמ"ה והרא"ש בהא דגחלים דשאני התם שהוא מטעם דיש שבח עצים בפת, והרי"ז מינכר איסורא כמו"ש הר"ן ברפ"ב דפסחים שם בסוגיא. - ובע"כ צריך לומר כן דאל"כ תקשה על הרמ"ה והרא"ש ממשנה שלימה שכתבנו לעיל, והב"י שם בטור הקשה כן. - אבל ע"כ ההבדל ביניהם משום דשאני התם גבי פת משום דיש שבח עצים בפת. - והש"ך ביו"ד סי' קמ"ב אות י' מאריך בזה ביישוב הקושיא יעוי"ש, ורבינו הגר"א ז"ל באו"ח סי' תמ"ה קלסי' להש"ך בזה ודלא כהמג"א יעוי"ש. - נמצא לפי"ז אין מקור לדין זה לומר דבאיסורי הנאה לא אמרינן זו"ז גורם, וממילא בנידו"ד הוי הדין המשנה בהא דפרה שאכלה כרשיני ע"ז דמותרת באכילה מטעם זו"ז גורם ובנידו"ד ג"כ מותר הבשר מטעם זו"ז גורם כמו שכתבנו.
קיד כתב הרמ"א ביו"ד סימן ס' בהמה שנתפטמה בדברים אסורים מותרת, אבל אי לא נתפטמה כל ימיה אלא בהדברים אסורים אסורה. - וביאור הדברים דבנתפטמה כל ימיה אסורה, משום דליכא אלא חד גורם, משא"כ אם נתפטמה גם בדברים מותרים הרי"ז זו"ז גורם ומותר, וכן אף אם לבסוף נתפטמה מאיסור לחודיא, אבל גידולה מקודם היתה בדברים מותרים ג"כ הוי זה וזה גורם ומותרת. - והנה מקור לדין זה מהמשנה דתמורה ל' רחב"א אומר כשרה שינקה מטרפה אסורה ומבואר שם ל"א סו"פ דנתפטמה לגמרי מאיסור, והתוס' כתבו שם ולפום רהיטא אפילו להדיוט יעוי"ש. - אבל המרדכי בפר' אלמנה לכה"ג כתב בהא דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילוה כרשיני תרומה מפני שהבהמה מתפטמת מן התרומה יעוי"ש, וע"כ הביאור בזה דהישראל האוכלה אח"כ כשהכהן מחזירה לבעליו, והוא זר אסור לאוכלה, ומזה מוכח דבהמה שאכלה איסורים אסור לאוכלה, וע"כ שזהו כוונת הרמ"א שמציין להמרדכי הזה אעפ"י שיש להעיר דהתם אפילו אם אוכלת תרומה אצל הכהן כל זמן השכירות. - אכתי לא יאכל הזר איסור, והיינו מפני שגידולה מכבר נתגדלה מחולין וא"כ הוי זו"ז גורם. - ומשמע מדברי המרדכי שגם בזה אסור, וא"כ אין ראיה לדינו של הרמ"א דבעינן כל ימיה. - ואפשר לומר דהרמ"א מפרש דברי המרדכי דהתם הדין בלכתחילה שלא תבוא פטום הבהמה במקצת מפני חששא דלא תאכל כל ימיה שבזה יש איסור. קטו והנה הפליתי יצא לדון מזה לחמץ בפסח שאם אכלה חמץ בפסח מותרת מטעם דהוי שלא כדרך הנאתן יעוי"ש, ומשמע מדבריו דבלא זה אסור, ותמוה הא הוי זו"ז גורם ממש, מטעם שכל השנה וגידולה היתה בדברים מותרים. - וכהא דתניא בפרה שאכלה כרשיני ע"ז דהפרה מותרת. - ואפשר לומר דכוונת הפליתי לפי שיטת המג"א דבאיסוה"נ גם זו"ז גורם אסור. - אבל הלא ביארנו דהכרעה שלא כהמג"א. קטז והנה יש לעיין בהא דחלב טריפה שמוסכם דאסור כדאיתא בחולין קט"ז ובפוסקים, וקשה מדוע לא אמרינן בזה זו"ז גורם, היינו המזון שהבהמה אוכלת, ומזה נעשה חלב, וא"כ הוי זו"ז גורם, היינו הבהמה והמזון. - דע"כ בלא מזון אין חלב, וא"כ אין לך גורם גדול מזה, והוי זו"ז גורם מעליא, ושום אחד מהפוסקים לא העירו בזה, ומ"ש חלב טריפה מולד טריפה, דלשיטת רש"י בתמורה שם לכו"ע מותר אפילו למ"ד זו"ז גורם אסור, להדיוט מותר, ואפילו לשיטת התוס' דמ"ד זו"ז גורם אסור אסור הולד גם להדיוט, אבל עכ"פ למ"ד זו"ז גורם מותר, מותר הולד להדיוט, א"כ מדוע נשתנה החלב דאסור לכו"ע. - ובאמת כן מוכח גם מהמשנה מהא דכשרה שינקה מן הטריפה דסברי התוס' דגם להדיוט אסור, וזהו משום דינקה מחלב איסור, וקשה מדוע החליטו כן דהחלב אסור, ולא נחתו להא דזו"ז גורם. קיז איברא דהפסקי תוס' לתמורה שם כתבו בהמה שינקה מן הטרפה פסולה למזבח וכשרה להדיוט עכ"ל, ויש לפרש בכוונת דבריהם שני טעמים או דסברי התוס' דאין לאסור הבהמה בשביל מאכל איסור. - או דסברי דהחלב טריפה אין איסור מטעם זו"ז גורם, אבל ע"כ הטעם השני ליתא דהרי מוסכם זה דהחלב טריפה אסור כמבואר בחולין קט"ז וע"כ דסברי הפסקי תוס' כטעם הראשון, ולפלא על הפוסקים שלא העירו מזה. קיח והנה לכאורה אפשר לומר דנלמד חלב טריפה מחלב טמא שרבתה תורה לאיסור בהא דחלבו של גמל אעפ"י דגם שם שייך זו"ז גורם דהגמל ג"כ אוכל דברים מותרים, ומזה ילפינן דהיוצא מן הטמא אסור אעפ"י שיש בזה האי טעמא דזו"ז גורם. ומזה נלמד גם לחלב טריפה. - אבל תמוה מדוע לא ילפינן מחלב בהמה טהורה להיתר. - וביותר לשיטת התוס' דסברי דביצת השרץ מותר מטעם דילפינן מחלב בהמה טהורה. - ועוד קשה אם ילפינן מחלב בהמה טמאה לאיסור מטעם דרבתה תורה דלא אמרינן זו"ז גורם, א"כ נילף לעלמא דזו"ז גורם אסור. קיט ונראה דבענין זו"ז גורם מבואר בע"ז מ"ט דבעינן שיהיו שני הגורמים בבת אחת, אבל בזה אחר זה אם הגמר בא באיסור אסור יעוי"ש. ומטעם זה הבהמה שאוכלת המזון דהיתר מתהפך המזון לבשר ודם ונעשה הכל איסור, משום דכל מה שבא למין טמא הכל נעשה טמא. - וכן כשבא המזון לבהמה טריפה מתהפך המזון לבשר ודם. ונעשה הכל טריפה, והחלב בא אח"כ מאיסור. - נמצא דהגורם דההיתר בא בראשונה והגורם דהאיסור בא באחרונה, ואזלינן בתר האחרון, - להכי לא שייך זה לזו"ז גורם. קכ והנה לפי"ז בהא דבהמה שאכלה חמץ בפסח יש לדון בזה הדין דזו"ז גורם מטעם דע"כ הגורמים באו בבת אחת. והיינו דבשעה שאכלה החמץ בפסח הנה המזון והגוף הבהמה שנתגדלה עד היום באו שניהם בבת אחת, דהמזון עם הבהמה מהפכים המזון לבשר ודם, וזהו הדין הבהמה שאכלה כרשיני ע"ז, והוי זו"ז גורם ממש. - ואין להחמיר גם באיסוה"נ כמו שביארנו לעיל. קכא וכיון שמבואר דבשר הבהמה מותר לאכול בפסח. מעתה יש לדון על החלב היוצא שמותר, כיון דאין בזה הדין של יוצא מטמא. - ואין בזה גם משום זו"ז גורם, והיינו דכיון דהגורם דהאיסור בא בראשונה ונתהפך להיות בשר ודם, וממילא החלב שבא מהם, והם הגורמים דהיתר הבאים באחרונה, ובזה מותר אפילו למ"ד זו"ז גורם אסור, כיון דהגורם ההיתר בא באחרונה והגורם דהאיסור נתבטל מקודם. וכשם שאנו אוסרים חלב טריפה. שהוא מטעם הביטול המזון שבא בראשונה כאשר כתבנו. - הנה סברא זו שייכה גם הכא להתיר החלב אעפ"י שהבהמה אכלה איסור כדלעיל. קכב והנה ראיתי אח"כ בפר"ח ליו"ד שם שכתב להשוות התוס' בתמורה שם עם הפסקי תוס'. - והיינו דהא דכתבו התוס' דאף להדיוט אסור הכוונה לכרשיני ע"ז שאסור בהנאה, והפת"ו הכוונה לאיסור אכילה גרידא. - ותצא מזה דאם נתפטמה מאיסוה"נ אסורה באכילה, ומאיסורי אכילה מותר באכילה, - ומאיסור הנאה אינו אסור רק אם עיקר גדילתה מאיסוה"נ עכת"ד. - ולמדנו מדבריו שתים. א) דבעינן דוקא איסוה"נ. ב) ובעינן כל ימיה שעיקר גידולה בכך. - והנה לפי"ז בבהמה שאכלה חמץ בפסח, א"כ עיקר גידולה בהיתר וגם הא דחמץ הוי איסוה"נ, הנה אכלה חמץ של נכרי, אע"ג דגם חמץ של נכרי אסור בהנאה לישראל כמו"ש הריב"ש סימן ת' ומבואר באו"ח סימן תמ"ו, מ"מ כיון שאצל העכו"ם המאכילה לא שייך איסוה"נ, נמצא דבשעת אכילתה אכלה היתרא, וא"כ נתפטמה בפסח בדבר המותר, באותה שעה, - כי האיסור חמץ שייך רק אצל ישראל, משא"כ בשעה שהיתה אצל הנכרי היתר היתה, ואעפ"י שאצל הישראל החמץ של עכו"ם ג"כ נאסר בהנאה, אמנם כל זה אם בא החמץ של עכו"ם בהיותו חמץ, אבל אם באה הבהמה לרשות ישראל אחר שנעשה מן החמץ בשר ודם, אין זה תוצאה מן איסור, והרי"ז כחרכו קודם זמנו, - דמותר, והנה מה שנשתנה החמץ קודם שבא לרשותו של ישראל הרי"ז כאילו עשאו אפר קודם זמן איסור דמותר. - ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סימן ל"ה יצא להתיר מכח זה החלב של עכו"ם החולב מהבהמות שמאכילם חמץ בפסח, יעוי"ש. קכג והנה לכאורה יש לחלק מהא דחרכו קודם זמנו דהתם בשעת איסור לא הוי חמץ אלא אפר והתורה אסרה חמץ אבל לא אפר, משא"כ הכא שנעשה ההשתנות לאחר שנאסרה בהנאה לישראל אף חמץ של עכו"ם, והוי כחרכו אחר זמן איסור. - אבל נראה להצדיק את דבריו, דהעיקר מה שהחמץ אפרן אסור, זהו מטעם המצוה דתשביתו, וכל זמן שישנה במציאות אפילו אפרן עדיין מחויב הוא בהשבתה, וממילא אסור בהנאה, משא"כ חמץ של נכרים שאין עליו חיוב השבתה ממילא לא שייך לומר דאח"כ שנעשה אפר יהי' עליו דין איסור הנאה, ולהכי כשנשתנה אצל העכו"ם הרי זה שפיר כחרכו קודם זמן איסור. קכד והנה הגאון שם מביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בפסחים כ"ט בד"ה אין פודין שהקשו באוכל חמץ של הקדש דלימעלל דהא האפר שרי. - והקשה בפנ"י דהא לרבנן חמץ הוא מהנקברין ואפרן אסור. - ומתרץ שם דכיון דעל הקדש אינו עובר בב"י, א"כ כשהגזבר שורפן מותר האפר בהנאה דהוי כחרכו קודם זמנו יעוי"ש. - והנה מדבר הקושיא דהפנ"י אין הכרח לזה דאפשר לפרש כוונת התוס' דכיון דלר' יהודה אפרן מותר, א"כ אפשר להש"ס לאוקמי' דפליגי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן אם ביעור חמץ בשרפה דמ"ד מעל סבר כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא בשריפה, וממילא יש מעילה באפרן- אבל בעצם הסברא היא נכונה דכיון דאין על הגזבר דין השבתה מטעם דליכא גבי' איסור ב"י וב"י וממילא האפר מותר. - ולזה הקשו התוס' שפיר דלכו"ע אפילו לרבנן אין לאסור האפר דהוי כחרכו קודם זמנו ומותר. - קכה שוב בינותי בספרי ההוראה ומצאתי בנשמת אדם שאלה ט' אודות אם יש חומרא שלא לאכול חלב מהבהמות שאוכלין חמץ. - כתב שלא שמע מעולם חומרא זו. אך שמע שמקום חומרא זו ממג"א סימן תמ"ה שחידש בזו"ז גורם אסור בפסח וחלב בכלל זה. - אבל מסיים דזה רק לענין שבח עצים כמו"ש הט"ז ביו"ד סימן קמ"ב, אבל לכו"ע בזו"ז גורם מותר בדברים שאינו בעין עכת"ד, הנה דבריו נכונים מאד ולפלא שלא הביא דברי הש"ך שמבאר כן להלכה. - ודברי הגר"א ז"ל עוד לא הי' נדפס בזמנו, שכתב להדיא דלא כהמג"א. קכו אך מה שראיתי כתב להתיר החלב מטעם דהואיל וחלב טהור חידוש הוא מטעם דהוי כאבר מה"ח, להכי יש לומר הואיל ואישתרי אישתרי כדאיתא ביבמות ז' יעוי"ש, זה ליתא דא"כ מדוע אסור חלב טריפה, וע"כ דלאחר שרבתה תורה לאסור חלב טמא. - אמרינן דגם בחלב משארי איסורים אסור. - והטעם בזה כמו שביארנו לעיל. - אבל עיקרן של הדברים כמו שכתבנו, והכלל בזה לדינא דהבשר מותר, ופשיטא שהחלב מותר, וכמוש"נ. יש לעיין שהרבה נישואין נעשות, ואינן יודעות אם אביהן כהן או לוי. - מה דינן אודות הבכור אם מחויבין לפדותן.
א הנה שאלה כזו נשאלה בשו"ת צמח צדק סימן קכ"ה באשה אחת שבקטנותה נמלטה מחרב רעה בארץ רוסיא ויודעת מקום מולדתה ושמות אביה ואמה, רק שאינה יודעת אם אביה היה כהן או לוי או ישראל ונישאת לאיש והמליטה זכר שהוא פטר רחם לה אם חייבין לפדותו וכו' ופסק דליכא חיוב פדיון מטעם הא דתנן ספק בכורות אחד בכור אדם וכו' המע"ה, ואע"ג דרובא ישראלים נינהו, אבל לא אזלינן בתר רובא לאפוקי ממונא עכת"ד, ובקונטרס הספיקות אשר בקצה"ח כלל ו' אות ה' משיג עליו בטענה דשאני מתנו"כ דליתא בזה האי כללא דאין הולכין בממון אחר הרוב, ורובא מהני בזה גם לאפוקי ממונא מפני החיוב מצוה של פדיון יעוי"ש.
ב אמנם נראה להוכיח ממשנה ערוכה לקמן ט' חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן. - והנה מבואר בסוגיא דזה הוי דלא כריוה"ג דסבר אפשר לצמצם, וגם יליף בהמה טמאה מבהמה טהורה דשנים שיצאו כאחד שניהם קדושים, אלא המשנה כרבנן דסברי דלא ילפינן בהמה טמאה מטהורה ואם יצאו שניהם כאחד שניהם פטורים, אבל סברי דאי אפשר לצמצם שיצאו כאחד, וע"כ אחד יצא ראשון. - וא"כ אחד קדוש ואחד אינו קדוש, לכן נותן טלה אחד לכהן ממנפ"ש, וכמו שפירש"י במשנה. - אבל קשה הלא אעפ"י שסברי רבנן אי אפשר לצמצם, אבל ע"כ ישנו במציאות גם הצמצום כמו שכתבו התוס' לקמן י"ז ועו"מ. - וא"כ מדוע לא ניחוש גם לספק הצמצום. - וממילא הוי המע"ה ולא יתן לכהן כלום רק יהיה מפריש טלה אחד והוא לעצמו. - וע"כ סבר האי תנא דכיון דעפ"י רוב ליכא צמצום, והצמצום הוא רק בגדר מיעוט, ואזלינן בתר רובא ומפקיעין ממונא, ולהכי שנה התנא נותן טלה אחד לכהן. - וא"כ מוכח להדיא דאזלינן בתר רובא לאפוקי מתנות כהונה.
ג אמנם לפי"ז תמוה טובא הא דאיתא לקמן כ' פלוגתא דר' ישמעאל ור' יהושע אם חיישינן לטינוף, ור"י סבר דחיישינן לטינוף, והקשו התוס' הא ר"י לא חייש למיעוט וכו' וי"ל מ"מ לא הוי ודאי בכור שניתן לכהן דאיכא חזקת ממונא דעדיפא והמע"ה ואפילו לרב דאזיל בתר רובא בממונא וכו' היינו משום דאמר קים לי בנפשאי שאני מן הרוב, א"נ יש לחלק בין ממון שאין לו תובעין לממון שיש לו תובעין יעוי"ש. - הרי דסברי התוס' דלא מהני רובא במתנו"כ וחיישינן למיעוט, וא"כ קשה טובא ממשנה דהכא דמוכח דמוציאין ממון של מתנו"כ. ולא אזלינן בתר רובא.
ד ונראה דשאני בין אם איכא חזקת חיוב לדליכא חזקת חיוב. - והיינו דבמשנה דידן איכא חזקת חיוב, וזהו דהחמורה שהיא לפנינו בחזקת שלא ביכרה וכמו שמדייק התנא ושנה חמורה שלא ביכרה, היינו שידענו ברור שלא ביכרה, וא"כ איכא חזקת חיוב. - ולהכי אזלינן בתר רובא לחיוב ולא חיישינן למיעוט אעפ"י דאיכא חזקת ממון. - משא"כ בהא דר' יהושע לקמן כיון דחיישינן לטינוף א"כ הוי ספק בעצם החיוב בזה לא אזלינן בתר רובא, ומוקמינן אחזקת ממונא.
ה והנה לפי"ז בנידון הצ"צ דהספק הוי בחיוב, והיינו דאם היא בת כהן או בת לוי פטורה מן הבכורה. - א"כ הוי ספק בחיוב. - ורק מכח רובא באנו לחייבה. - על זה אנו דנין חזקת ממונא לפטור. - וזה מוכח מסוגיא דבכורות כ' וכמו שכתבנו בשם התוס', - אמנם באופן דאיכא חזקה לחיובא כמו הא דתנן הכא בחמורה שלא ביכרה אזלינן בתר רובא לחיובא.
ו והנה באופן שיש חזקת חיוב בלא סיוע הרוב מבואר בחולין קל"ד דאיתא שם קמה בחזקת חיובא קיימא יעוי"ש, מבואר דאעפ"י דליכא רובא המסייע לחייב ג"כ חייב, מבואר שם שהוא מטעם דכתיב עני ורש הצדיקו, שהכוונה צדק משלך וזה שייך גם במתנו"כ כמבואר שם בסוגיא. - אבל כל זה באופן שאיכא חזקת חיוב. - משא"כ באופן דליכא חזקת חיוב. - אין לנו לדון לחיוב לא מכח חזקה, וגם לא מכח רובא. - ובזה סרה מה שהקשה בקונטרס הספיקות שם מהא דחולין שם. -
ז ובזה מדויק רש"י ב"מ ו' ע"ב ספק בכורות, ופירש"י כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם ביכרה כבר או לא יעוי"ש, - ומדוע פירש"י דהספק אם ביכרה, אטו לא ידענא מה זה ספק בכור והלא גם באופן זה דתנן במשנתינו הוי ספק בכור. - אבל הכוונה בזה דפירש"י באופן דהוי ספק אם ביכרה שהוא ספק אם היא בחיוב, וכיון שהספק בחיוב להכי הוי הממע"ה משא"כ בחזקת חיוב דבזה לא אמרינן המע"ה אלא יש בזה חיוב נתינה לכהן והוי בכור מעליא. - ומכש"כ באופן זה דאיכא חזקת חיוב וגם רובא דפשיטא דיש דין נתינה לכהן, וזהו הדין במשנתינו. -
ח אמנם באופן שיש רוב לפטור אף במקום דאיכא חזקת חיוב אז אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף, - ולא מהני גם הא דאמרה תורה צדק משלך ותן לו. - ויש להוכיח זה מהא דהקשו התוס' הכא בד"ה מאן תנא פ"ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן, וקשה לפירושו דהכא אפילו לריוה"ג מדלא קתני ויצאו שני ראשיהן כאחד, וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחד מספק לא אמרינן בבת אחת יצאו יעוי"ש, הרי חזינן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן ליציאה דבת אחת. - אעפ"י שאיכא חזקת חיוב, אבל רובא עדיף.
ט אבל קשה מהא דתנן פאה פר"ד חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב וכו' ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממתנ"ע ה"ט. - והמרדכי הקשה הא יש כאן רובא דרובא דקמה דבעה"ב, ותירץ דזהו משום הטעם דעני ורש הצדיקו יעוי"ש, הרי חזינן דאעפ"י דאיכא רובא לפטור, מ"מ אזלינן בתר חזקה דחיוב, והיינו דכיון דהקמה נתחייבה בלקט, דבשביל זה כל מה שיש להסתפק אזלינן לחומרא.
י ויש לומר דשאני האי רובא דהכא המורה שלא נתחייב בבכורה, והיינו כיון דעפ"י רוב לא יצא בצמצום, ובאופן זה לא נתקדש רק אחד מהם.- משא"כ התם בלקט דע"כ היה שם לקט אלא שהספק אם הנמלים לקחו משל עניים דהיינו מהלקט המונח על הארץ, או שלקחו מהקמה של בעה"ב. - והנה אף שהקמה של הבעה"ב הוי רובא, אבל אין זה מורה שלא הי' לקט, וכיון דהרוב ג"כ מעיד שהי' לקט. - בזה סבר המרדכי דשייך ברוב כזה צדק משלך ותן לו. - והביאור בזה דהתם גבי לקט הרוב אינו סותר לחזקה. - ולא אמרינן בזה רובא עדיף מחזקה. - וכדומה לזה כתב המחנא"פ בה' יבום. - משא"כ במשנתינו שהרוב מבטל להחזקה ובזה רובא עדיף.
יא והנה תירצו התוס' וצריך לפרש דנהי דמספק מודה ריוה"ג דאינו ניתן לכהן אלא חד טלה, מ"מ בספק מועט טוב להחמיר ולהפריש טלה שני לעצמו עכ"ל, וביאור דבריהם דזהו כוונת הש"ס דקאמר דהמשנה דלא כריוה"ג. - וקשה אם בשביל זה הלא יש לומר דכוונת התנא דאותו הטלה מפריש מקודם מספק והוא לעצמו. - ואח"כ נותן הטלה הזה להכהן עבור הודאי, דהרי קיי"ל דפודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל כמו שכתבו התוס' לעיל ד' ע"ב. - וקשה לפי"ז אמאי לא משני הש"ס דהמשנה אתיא כריוה"ג ג"כ והכוונה נותן טלה אחד לכהן היינו אחרי שהפריש לעצמו עבור הספק, חוזר ונותן להכהן עבור הודאי.
יב אמנם אתי שפיר לפי מה שכתבנו לעיל דהכא הוי חזקת חיוב, והחזקה מורה שיצאו שניהם כאחד. - אלא שהרוב מכריע דלא היתה בצמצום. ובזה הולכים בתר רובא, והיינו דהרובא מסייע להמוחזק. - אמנם כשנותן הטלה להכהן יכול הכהן לומר שמקבל הטלה עבור הספק. - והמיעוט דהצמצום מצורף להחזקת חיוב, וחזקת ממונא ליכא הכא, ואדרבה החזקה דממונא עתה ביד הכהן, ובאופן הזה בחזקת חיוב שפיר יכול הכהן לומר דנטל זה בשביל הספק. - והבעלים מחויבים ליתן עוד טלה עבור הודאי. - וא"כ ע"כ לריוה"ג מחויב ליתן שני טלאים, ומזה מוכח דהמשנה דלא כריוה"ג.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0