דף ט - ב
ומקשינן לרבנן הסוברים, כיון שאי אפשר לצמצם אחד מהבכורות קדוש:
לימא קסברי רבנן: מקצת רחם [נגיעה של הבכור במקצת הרחם] - מקדיש [די בו כדי לקדש], דאי רק כוליה רחם מקדיש, נהי דאי אפשר לצמצם ולא יצאו שני ראשיהן כאחד ממש, מכל מקום חציצה מיהא איכא, כי עד שלא יצא רוב ראשו של זה, כבר יצא מקצת ראשו של חבירו, ולמה הוא קדוש!? [1] אמר רב אשי: לעולם כוליה רחם מקדיש, אלא שמין במינו אינו חוצץ. [2]
שנינו במשנה: זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו:
ומפרשינן: וכיון דלעצמו הוא ואינו נותנו לכהן, למה לי לאפרושי [לשם מה הוא מפריש כלל], ובהכרח שהוא מפריש לאפקועי לאיסוריה מיניה [להתיר את איסור הנאתו של פטר החמור] - [3] אלמא, הרי מוכרח: כיון דלא מפקע [אם אינו מפקיע] הרי פטר החמור אסור בהנאה; [4] ואם כן:
מתניתין מני, רבי יהודה היא הסובר: פטר חמור אסור בהנאה.
דתניא: פטר חמור אסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.
שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה שפטר חמור אסור בהנאה?
אמר פירש עולא: וכי יש לך דבר שצריך פדיה, ומותר הוא קודם שיפדנו!? [5]
ומקשינן עלה: ולא, וכי אין דבר שצריך פדיה ומותר הוא קודם פדיה!? והרי בכור אדם שצריך פדייה, ומותר הוא בהנאה קודם שיפדנו. [6]
אלא זה הוא טעמו של רבי יהודה: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה שיפדנו בשה ולא באחר, ומותר קודם שיפדנו!?
ותמהינן: ומי הקפידה תורה שיפדה דוקא בשה!? והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה לפטר חמורו בשילקי [עשבים שלוקות] בשויו [כפי שויו של פטר החמור], הרי שאין קפידא לפדות דוקא בשה!?
ומשנינן: בשויו לא קאמר, כי קאמרינן שלא בשויו של פטר החמור, שפודה בשה אפילו אינו שוה כפטר החמור; והכי קאמר:
וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה - שלא בשויו - דוקא בשה, ומותר בהנאה קודם שיפדנו!? [7]
ואכתי מקשינן: והרי מעשר שני שהקפידה עליו תורה בכסף צורי [כסף שיש לו צורה, ולא אסימון], ומכל מקום תנן במסכת קדושין נב ב, גבי מקדש במעשר שני: רבי יהודה אומר: במזיד - שהיו יודעים שניהם שמעשר שני הוא - קידש - [8]
הרי מוכח, שאף רבי יהודה מודה שמעשר שני מותר בהנאה חוץ לירושלים, ואין אומרים: יש לך דבר שהקפידה עליו תורה במה יפדנו, ומותר; שאם לא כן, לא היתה מקודשת לרבי יהודה, כיון שהוא אסור בהנאה!?
ומשנינן: אם באת להוכיח היתר הנאה ממה שאשה מתקדשת בו, אין זו הוכחה, כי לענין לקדושי אשה, בפטר חמור - שהוא ודאי אסור בהנאה - נמי מיקדשא לרבי יהודה -
והטעם שחלו הקידושין במעשר שני ובפטר חמור ואף שהם אסורים בהנאה, הוא כדרבי אלעזר! דאמר רבי אלעזר:
אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה ובקדושתו הוא עומד לאסור אכילתו חוץ לירושלים, [9] ועולה ואוכלתו בירושלים.
הכא נמי גבי פטר חמור אף על גב שהוא אסור בהנאה, כיון שאפשר לפדותו, הרי היא מקודשת, כי אשה יודעת דפטר חמור איסורא [בהנאה] אית ביה, ופרקא ליה בשה, ומיקדשא בהך דביני ביני [בהפרש השיווי שבין חמור לשה]. [10]
מוסיפה הגמרא לפרש: ורבי שמעון הסובר שפטר חמור מותר בהנאה מאי טעמא?
אמר עולא:
וכי יש לך דבר שפדיונו מותר, והוא אסור!? [11]
ומקשינן עלה: ולא!? והרי שביעית דפדיונה מותר, כלומר, המוכר פירות שביעית אין הדמים בדין שביעית להתבער בשעת הביעור, והיא - פירות השביעית עצמם - אסורה, כלומר, מתבערים בשעת הביעור!? [12]
ומשנינן: שביעית נמי פדיונה אסור, דאמר מר: אחרון אחרון נתפס בשביעית, והפרי עצמו אסור [באיסורו עומד], כלומר, אם לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערים בשעת הביעור, לקח בבשר יין, יצא בשר ונכנס יין, לקח שמן ביין יצא יין ונכנס שמן, ופירות השביעית עצמם בדינם עומדים להתבער בשעת הביעור -
הרי מבואר דבאמת נתפסים דמי פירות השביעית בדין השביעית, ורק אם מכרם ולקח אחרים תחתיהם יצאו הראשונים ונכנסו האחרונים.
ואיבעית אימא: רבי יהודה ורבי שמעון בהאי קרא קמיפלגי:
דתניא: כתיב [דברים טו]: "לא תעבוד בבכור שורך", ללמד: אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים [בבכור שיש לך בו שותפות עם גוי], [13] וכתיב: "ולא תגוז בכור צאנך", ללמד: אבל אתה גוזז בכור שהוא שלך ושל אחרים -
דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר:
כך נדרש הפסוק: "לא תעבוד בבכור שורך" אבל אתה עובד בבכור אדם, ללמד שאין הוא אסור בהנאה, וכתיב: "לא תגוז בכור צאנך" ללמד: אבל אתה גוזז פטר חמור ללמד שהוא מותר בהנאה -
וזה הוא טעמו של רבי שמעון המתיר פטר חמור בהנאה, אבל לרבי יהודה הדורש את הפסוק לענין אחר, פטר חמור באיסורו עומד.
ומקשינן: בשלמא לרבי שמעון, היינו דכתיב תרי קראי, ניחא שהצרכו שני מיעוטים האחד למעט בכור אדם מאיסור הנאה, והאחד למעט פטר חמור מאיסור הנאה.
אלא לרבי יהודה: תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים למה לי [לשם מה שני כתובים למעט בכור של שותפות גוי שאינו קדוש].
ותו קשה: לרבי יהודה - שאינו דורש את הכתובים למעט איסור הנאה - בכור אדם נמי נימא דאסיר, אף בכור אדם יהא אסור בהנאה כיון שלא מיעטו הכתוב. [14]
אלא מפרשת הגמרא את יסוד מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדין פטר חמור אם אסור הוא בהנאה:
דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי שמעון - "לא תעבוד בבכור שורך" למעוטי בכור אדם הוא דאתא [בא למעט בכור אדם מאיסור הנאה] -
כי פליגי רבי יהודה ורבי שמעון בדרשת "ולא תגוז בכור צאנך":
דרבי יהודה לטעמיה [לשיטתו] דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, וכי איצטריך קרא ד"צאנך" למישרי [להתירו] בגיזה ועבודה שאין בו קדושה, כלומר, רק לרבי יהודה הסובר שחל דין בכור על בהמת שותפות גוי, אם כן שייך לפרש שבאה התורה למעטו מקדושה ולהתירו בגיזה ועבודה -
ואילו רבי שמעון סבר: שותפות גוי פטורה מן הבכורה, ואם כן לענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא למעטו, שהרי אינו בדין בכור כלל, כי איצטריך קרא לפטר חמור להתירו בהנאה.
ומקשינן: בשלמא לרבי יהודה - ש"צאנך" בא למעט שותפות גוי - היינו דכתיב "צאנך" ולא כתב "צאן" שהרי למעט בא הכתוב מה שאינו שלך לגמרי; ואם תאמר: "שורך" - הבא למעט בכור אדם מאיסור הנאה - למה, והרי היה יכול לומר "שור", יש לומר: ו"שורך" אטו "צאנך" -
אלא לרבי שמעון שלא באו הכתובים למעט כלל שותפות גוי, "שורך" ו"צאנך" למה לי!? והרי יכול היה הכתוב לומר "שור" ו"צאן"!?
ומסקינן: אכן קשיא לרבי שמעון לשון הכתוב.
אמר רבה: ומודה רבי שמעון - המתיר בהנאה פטר חמור קודם עריפה - לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.
ומפרשינן: מאי טעמא? כי גמר: עריפה ["ואם לא תפדה וערפתו"], עריפה ["וערפו שם את העגלה בנחל", דברים כא ד] מעגלה ערופה שהיא אסורה בהנאה.
אמר רבה: מנא אמינא ליה [מנין יודע אני שהוא כן]? דתניא:
איסורי הנאה: הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, כולן מטמאין טומאת אוכלין [מקבלין טומאה מן השרץ, ומטמאים אוכלים אחרים].
רבי שמעון אומר:
כולן אין מטמאין טומאת אוכלין.
ומודה רבי שמעון בבשר בחלב, שהוא מטמא טומאת אוכלין אף אם היה אסור בהנאה, [15] הואיל והיתה לו שעת הכושר [שעה שהוא מותר] קודם שנתבשל הבשר בחלב - [16]
ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:
מאי טעמא דרבי שמעון? משום דכתיב בפרשת טומאת אוכלין [ויקרא יא]: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם [מן השרצים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא. מכל האוכל אשר יאכל [שיהיה בכלי החרש] אשר יבוא עליו מים [ויכשירו לקבל טומאה] יטמא", ולמדנו מלשון "אשר יאכל": אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים [לגויים] כי אינו אסור בהנאה הוא הקרוי אוכל ומקבל טומאת אוכלין, אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - כי אסור הוא בהנאה - אינו קרוי אוכל.
הרי מבואר, שפטר חמור אסור הוא בהנאה אפילו לרבי שמעון, ובהכרח שפטר חמור אסור בהנאה לאחר עריפה. [17]
הערות
[1] ביאר רש"י, דלרבי יוסי לא קשיא, כיון ששניהם קדושים כאחד הם חשובים.
[2] הקשו התוספות: הרי בחולין ע א נסתפקה הגמרא "כרכתו אחותו [לבכור בשעת לידה] והוציאתו, מהו", הרי שמין במינו חוצץ. ובתירוץ אחד חילקו התוספות בין חציצה בכל הרחם לחציצה במקצתה, ואף שצריך את כל הרחם להקדישו. וראה עוד בתוספות בסוכה לז א שכתבו כן, דדוקא משום דמקצת הרחם פנוי לכן מין במינו אינו חוצץ. וכתבו שם עוד, דמכל מקום אם חוצץ אגדו של הלולב בין היד ללולב הוי חציצה ואף שהוא מין במינו "אף על גב דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה, [כי] דילמא לידה שאני, דאורחייהו של תאומים בהכי".
[3] בקהלות יעקב בכורות סימן ד, נסתפק: אם הפקעת האיסור היא במה שעל ידי ההפרשה נעשה השה ממון השבט, או שמא אף אם לא היה נעשה ממון השבט, כיון שהפריש טלה פקע איסורו. ולפי הצד שהפקעת האיסור הוא על ידי זכיית השבט, נתקשה: האיך מהני הפרשה לספק פטר חמור, הרי אין הטלה נתפס כלל להיות נעשה ממונא דכהן כיון דהדבר ספיקא, והבעלים נשאר עליו בעלים בתורת ודאי אחר הפדיון כמו קודם הפדיון, שהרי מספק המוציא מחבירו עליו הראיה! ? וראה שם שביאר, דאם כי המוחזק קרוי בעלים, מכל מקום גם הבעלים האמיתים שם בעלים עליהם, ראה שם. ובשערי ישר ה ז פשיטא ליה, שהיות ולא נעשה שום דין על הפדיון שהרי לא נאסר, בהכרח שהפקעת האיסור היא בזכיית הכהנים, [ראה עוד שם בדבריו, דבזה ניחא לו מה שהקשה מהרי"ט אלגאזי [ד ה] למה לא יתחייב אפילו לרבי שמעון במצות פדיה מספק! ? והיינו משום דכל דין הפדיה הוא דין מתנות כהונה, ובזה הרי קיימא לן דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וממילא מיפטר מן המצוה, ראה שם]. והקשה אף הוא כהקה"י. וביאר: דאם באמת פטר חמור הוא הרי של כהנים הוא, כי במציאות לא נשתנה הזכות והקנין האמיתי של הכהנים, ורק ההשתמשות בפועל נשאר לבעלים מדין המשפטי, ומשום הכי חל הפדיון על השה מה שנעשה ממון כהנים במציאות האמיתית. [וקשה בדבריהם, שהרי מבואר במשנה לקמן יב ב, דלרבי אליעזר אין איסור ההנאה נפקע אלא כשהגיע ליד כהן, וגם מבואר שם לדעתו, דבהפרשה אין נעשה כלל ממון השבט, ומכל מקום מבואר שם בגמרא: "מודה רבי אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו". ופירש רש"י: אף על גב דבודאי פטר חמור סבירא ליה דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק, מודה הוא בספק שאין צריך לתת פדיון לכהן, אלא מפריש טלה והוא שלו. הרי מבואר, דבספק מועילה ההפרשה להתיר גם כשלא זכו כהנים כלום. ובהכרח צריך לומר, דאף על פי שבמקום חיוב מתנות כהונה, אין האיסור נפקע עד שיקיים, מכל מקום כשאין חיוב מתנות כהונה משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אף הפרשה שאינה עושה שום דין בשה מועילה להתיר את איסור ההנאה].
[4] א. ראה בראשית בכורים שהקשה מן הסוגיא דלקמן מז ב גבי כהן שמת והניח בן חלל, דמבואר שם, ששייך פדיון בבן בכור כשנוטלו לעצמו, אף שאין הבן אסור בהנאה! ? וראה שם. ב. הקשו התוספות: מנין שטעם הפדיה הוא כדי להפקיע את האיסור, והרי שמא צריך הוא לפדות מספק כדי לפוטרו ממצות עריפה! ? ותירצו: דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק, כמו שאין נותן לכהן מספק, כמו כן אינו עורפו מספק. ותמהו האחרונים: הרי מצות עריפה מצוה היא ככל המצוות, וספק איסור לחומרא, ולמה ייפטר מספק. ומהרי"ט אלגאזי כאן [ד ה] כתב בביאור כוונתם: לא שייך למימר הכי [דספק מצוה לחומרא], אלא במצוות דליכא הפסד ממון, אבל במצות עריפה, דאם אנו באים לחייבו לקיים המצוה מספק, הרי אנו מפקיעים ממנו זכות ממון שיש לו, שעל ידי העריפה מפסיד ממון, ובפרט, דאחר עריפה לכולי עלמא ואפילו רבי שמעון מודה דאסור בהנאה כדאמרינן לקמן י ב, וכמו שאין אנו מחייבים אותו ליתנו לכהן מספק, דבכל ספק ממון אזלינן לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה, כן אין אנו מחייבים אותו לעורפו להוציא ממנו זכות הממון שיש לו, דהעריפה היא כאילו בא להוציא ממון ממנו. וראה במהרי"ט אלגאזי בפרק שני שם, שהקשה ממצות עריפת עגלה שמחויבים בספק, וכתב ליישב כנזכר לעיל משמו]. ובמנחת חינוך [כג א] הקשה עליו: דבשלמא מצוה שהוא בממון כמו הפדיון או פדיון הבן, שייך לומר ספק ממון לקולא, כמו כל דיני ממון שהוא ספק גזל, אך כך גזירת הכתוב דמצוה התלויה בממון ליתן לחבירו - ספק לקולא. אבל אם המצוה אינה ממון הניתן לחבירו, כמו כאן דגזירת הכתוב לעורפו, אלא דעל ידי המצוה הוי הפסד ממון לבעלים, וכי שייך בזה לומר ספק ממון לקולא! ? ולפי זה, אם נסתפק אם נטל לולב ביום הראשון לא יצטרך לקנות עוד לולב ולצאת בו, כי הוא פסידת ממון, דהלולב שוה ממון הרבה וספק ממון לקולא, דבר זה לא מצאתי וישתקע הדבר, ובודאי צריך לעשות המצוה כמקודם ולהוציא מעות על המצוה, וזה אין בגדר ספק ממון כלל. [אך ראה בהערות על מהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח, שאף מהריט"א לא אמר אלא במצוה כעריפה שיסוד דינה הוא הפסד ממון, ואינו דומה ללולב]. וכעין זה תמה בשערי ישר ה ז סוף ד"ה ולפי"ז, דמה ענין הפסד ממון לדין המוציא מחבירו עליו הראיה שהוא תורת המשפטים, ודין עריפה הוא דין שמים. ובחזון איש [בכורות יז ד] כתב: נראה, דאין עריפה מצוה חיובית, אלא שאם ערף בקופיץ קיים מצוה, אבל אם היתה מצות עריפה כמצות חליצה, נהי דמספק אינו פודה, דזה הוי ספק ממונא, אכתי ליחייב במצות עריפה, שזו ספיקא דאורייתא שלא בממון. וראה עוד שם. ובשערי ישר ה ז האריך בדבריהם, ויסוד דבריו הוא, שהתורה אמרה "ואם לא תפדה וערפתו" וכל שפטור ממצות פדיה פטור ממצות עריפה, ראה שם אריכות בזה. וראה עוד במהרי"ט אלגאזי בפרק שני כ ב, שכתב: מצות עריפה דפטר חמור אינו בא לכפרה, אלא במקום פדיון הוא, ואם פודה אותו בממון נפקעת מצות עריפה, וכל כי האי גוונא דעל ידי ממון הפדיון נפקעת מצות עריפה, כל דממון הפדיון אין מוציאין ממנו מספק, גם מצות עריפה דבמקום ממון קאי אין מפסידין אותו מספק.
[5] לכאורה אינו מובן, שהרי הפדיה נתינת מתנות כהונה היא, ומה ענין זה לאיסור ההנאה! ? ואם היינו אומרים כהצד של הקהלות יעקב - הובא בהערה לעיל - שצריך פדיון אפילו אם לא יהא מתנת כהונה, ניחא, אך אם הפדיון תלוי בזכיית הכהנים בפדיון, איך נוכיח מזה שהוא אסור בהנאה! ?
[6] פירש רש"י: דהא לא אשכחן דאסור. ולכאורה אין כוונתו לומר שלא מצינו בתורה איסור, כי יש לנו לומר שבאמת יהיה אסור מחמת הסברא שאין לך דבר שצריך פדיה - ומותר, אלא כוונתו שלא מצינו בשום מקום שיהיה מי שסובר שהוא אסור, הרי מוכרח שמטעם זה לבד אין לאסור.
[7] בספר ראשית בכורים צידד לפרש: אי לאו דקבע הכתוב הפדיון בשה רק בשויו, היה אפשר לומר דעיקר הפדיון אינו להפקיע האיסור, רק משום מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקיבה, וכמו ראשית הגז שהם מתנות כהונה ואינם טובלין, אך אם איתא דהקפידה התורה העיקר על הנתינה, היה מן הדין שיהיה הפדיון דבר קצוב בשויו, ומדחזינן דיכול לפדות בשה כל שהוא, מוכרח, שאין עיקר הקפידא הנתינה, אלא איסור יש עליו שאינו נפקע רק בשה, ומסתמא יש איזה סוד כמוס בזה דרק שה יכול להפקיעו, ראה עוד שם. ומיהו רש"י כתב: שקבע לו הכתוב פדיון בשה ולא באחר, ולא פירש שהראיה היא ממה שלא הצריכה התורה לפדות בשויו של החמור. [ולפירושו היה לגמרא לומר: שהקילה עליו תורה בשה]. ובחזון איש [בכורות יז ב] כתב:; מאי נפקותא אי איכא איסורא אי ליכא איסורא, מכל מקום שפיר יש לומר דמצותו בשה! ? ואפשר, דלא פריך שיפדה בכל דבר בכל דהו [כמו שהוא פודה בשה שאינו שוה כפטר החמור], אלא, דאם איתא דאין כאן הפקעת איסור אלא מתנות כהונה, יהא סגי בשה או בשויו של שה, דמה לי הן מה לי דמיהן, שהרי יכול הכהן ליקח שה בדמים שנתנו לו. ושמע מינה שהוא אפקועי איסורא, ובזה יש לומר שגזירת הכתוב בשה, וראה עוד שם, שהקשה על דבריו מהדמיון למעשר שני, ראה שם.
[8] בגמרא קדושין נג ב מתבאר בשני אופנים, למה אין חלים הקידושין כשאינם יודעים שהוא מעשר שני.
[9] כלומר, ואין כאן טעות שלא תתקדש.
[10] ראה סברת "דביני ביני" גם לקמן יא א, וראה שם בפירוש רבינו גרשום.
[11] הנה בפשוטו - וכן הבין הרש"ש, וכפי שיובא בהערה הבאה - כוונת הגמרא היא, שאין לך דבר שהפדיון מועיל להתיר את האיסור שבו מבלי שיהא על הפדיון אותו איסור שהיה על המקור, כי איסור שבו להיכן הלך, ובהכרח שאף המקור לא היה אסור, אלא שלפי זה קשה המשך הגמרא, וכפי שיובא בהערה הבאה. וברש"י כתב: שפדיונו מותר, כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה והוא אסור, הרי שאין עיקר הראיה ממה שלא חל איסור ההנאה על הפדיון, ואילו היה דין הקרבה על השה, היה ניחא, ומשמע לכאורה שכוונת הגמרא היא, שאין סברא לומר שיותר איסור ההנאה מבלי שיהא איזה חלות דין על הפדיון, ולא די במה שהפדיון נעשה ממון השבט. וגם פירוש זה קשה מהמשך הגמרא גבי שביעית, וכפי שיתבאר. וראה עוד המשך דברי רש"י.
[12] הקשה הרש"ש: הרי אין הנידון דומה לראיה, שסברת הגמרא היא "איסור שבו להיכן הלך", וזה אין שייך אלא בדבר שהוא ופדיונו מותרים, אבל גבי שביעית הרי אף לאחר הפדיון הפרי עצמו באיסורו קאי, ואם כן לא שייך לומר "איסור שבו להיכן הלך"! ? והוא הדין שקשה על הנראה מדברי רש"י כפי שיבואר לעיל, שהרי כל עיקר הסברא היא שאי אפשר להתיר את האיסור על ידי פדיון שאינו אסור או נקרב על גבי המזבח, אבל גבי שביעית אין המכירה באה להתיר את האיסור של פירות השביעית.
[13] פירוש: אף שרבי יהודה עצמו סובר ששותפות גוי חייבת בבכורה וכמבואר לעיל, מכל מקום אין קדושה לחצאין, ומותר בגיזה ועבודה.
[14] [לכאורה קשה: הניחא פטר חמור שמסברא הייתי אוסרו - וכמבואר לעיל: "יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה, ומותר" - לכן צריך כתוב למעטו, אבל בכור אדם שמסברא לא הייתי אוסרו בהנאה, למה צריך קרא למעטו מאיסור הנאה! ? ומיהו לרבי שמעון תיקשי: למה צריך הוא כתוב למעט בכור אדם מאיסור הנאה].
[15] לקמן בגמרא מתבאר, שלרבי שמעון עצמו בשר בחלב אינו אסור בהנאה, ואם כן ודאי מטמא הוא טומאת אוכלין ולא משום שעת הכושר, אלא דחדא ועוד קאמר, שמלבד היתירו בהנאה לדעת רבי שמעון, עוד הוא מטמא טומאת אוכלין משום שעת הכושר, ועל פי זה נתבאר בפנים.
[16] כן פירש רש"י. ובשיטה מקובצת הביא גירסא ברש"י: דאי תרו כוליה יומיה לא מיתסר [אם היו שורים את הבשר בחלב ללא בישול, אינו נאסר], וכן פירש באמת רש"י במנחות קא ב. אך ברש"י בפסחים כה א, כתב: בשר בחלב היתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה, דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך. וכמה גמגומים יש בה, חדא, דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה, והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד. ומטעם זה פירש רש"י שם שאין צריך שעת הכושר משעה שבא לכלל בשר בחלב, אלא קודם שבא לכלל בשר בחלב היה לבשר ולחלב שעת הכושר, והיינו אף קודם השריה.
[17] ואם תאמר: אם מיירי בפטר חמור לאחר עריפה, למה לי טומאת אוכלין, והרי בלאו הכי נבילה היא, ומטמאה טומאת נבלות! ? ופירש רש"י בשני אופנים: האחד: כגון ששחט ישראל את פטר החמור לגוי ועדיין הוא מפרכס שלא ירד לטומאת נבלות, אבל מטמא הוא טומאת אוכלין כמבואר במשנה בחולין קיז ב, ששחיטת ישראל של בהמה טמאה מועילה לטמא טומאת אוכלין בעודה מפרכסת, אף על פי שאסורה היא לבני נח עד שתמות. השני: לעולם מיירי הברייתא כגון שערפו ממש, ומכל מקום אינה מטמאה טומאת נבלות, וכגון שאין שיעור כזית בתתיכת פטר החמור להיות מטמאה מדין טומאת נבלות, ולענין טומאת אוכלין מצטרף הוא עם אוכל טמא אחר להשלים את השיעור לטמא אוכלים אחרים. [ומה שלא פירש רש"י דמיירי כגון שערפו ועדיין היא מפרכסת, הוא משום ששנינו בחולין קיז ב, שאם התיז את ראש הבהמה הרי היא מטמאה טומאת נבלות, אפילו כשהיא עדיין מפרכסת]. וכעין זה יש להקשות גם גבי שור הנסקל ועגלה ערופה, אלא דבשור הנסקל פירש רש"י דמיירי בכגון ששחטו לאחר שנגמר דינו, שהוא אסור בהנאה ואינו נבילה. וגבי עגלה ערופה ביאר, ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן, דקיימא לן ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ובראשית בכורים תמה על רש"י, למה הצרך לומר כן גבי עגלה ערופה, שהרי מבואר בזבחים ע ב שעריפת העגלה מטהרתה מידי נבילה.
א דף ט' גמרא וכיון דלעצמו הוא למה לו לאפרושי. וקשה טובא הלא כיון דספק איכא אם הוא פט"ח, וא"כ חיוב פדיי' מספק ככל ספיקא דאורייתא דהוא לחומרא או מדאורייתא או מדרבנן. - וכיון דבהפרשה לחודיא אף בלעדי נתינה לכהן אפילו בודאי פט"ח ג"כ מקוים המצוה כמבואר לקמן ע"ב דלרבנן המפריש פדיון פט"ח ומת אינו חייב באחריותו, יעוי"ש. הרי מבואר דעיקר מצות פדיי' הוא בהפרשה. - וא"כ גם בספק פט"ח בהפרשה לחודיא מקיים המצוה דהפדיי', ולהכי שפיר שנה התנא דבספק פט"ח בעי לאפרושי והוא לעצמו, ומסתברא דגם לר"ש דסבר פט"ח מותר בהנאה ג"כ סבר דאיכא מצוה דפדייה בספק פט"ח מטעם קיום המצוה לחודיא. - וא"כ תמוה גם בזה דמשני הש"ס לאפקועי איסורא וכר' יהודה דסבר פט"ח אסור בהנאה. - ומבואר דלר"ש דסבר פט"ח מותר בהנאה לא בעי לאפרושי טלה בספק פט"ח וקשה מדוע לא ליבעי הפרשה בשביל קיום מצוה דפדיי' לחודיא, - ועי' בריט"א שהעיר בזה ג"כ.
ב ונראה דסבר הש"ס דמצות פדייה מקושר עם המצוה דערופה. - וכמו שאמרה תורה ואם לא תפדה וערפתו ולהכי באופן שאם לא יפדה ויש מצוה דעריפה, אז יש קיום המצוה דהפדייה, אבל באופן שליכא מצוה דעריפה דהיינו בספק פט"ח שליכא מצוה דעריפה כמו"ש התוס' הכא שהוא מטעם שיש בזה הפקעת ממון, וכיון דליכא מצוה דעריפה, ליכא מצוה דפדייה ג"כ, - אבל עדיין יש להבין אם ליכא מצוה דעריפה מספק. - א"כ מדוע לא נפקע מטעם זה האיסור הנאה. - ואם באמת גם מספק אסור בהנאה כדין כל ספיקי דאיסוה"נ א"כ איכא בזה גופא הפקעת ממון מספיקא. והיינו האיסוה"נ בעצמותה, זהו ג"כ הפקעה דממונא.
ג ועוד בעיקר היסוד דבמקום דליכא מצוה דעריפה ליכא מצוה דפדיי' ג"כ תמוה דהלא מצינו בזה גבי יבום ביבמות מ"א בהא דהספיקות חולצות ולא מתייבמת דקאמר הש"ס דנקראת בת יבום מטעם דאם יבוא אליהו וכו' וה"נ כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דבר עריפה הוא. יש בזה שפיר מצוה דפדיי'. וכן העיר בריט"א.
ד אמנם נראה דהנה מבואר דיש גז"ש העברה העברה בכור ממעשר כמבואר לקמן ל"ב, - והנה לכאורה כיון דאין גז"ש למחצה. - א"כ לכאורה יש לפטור ספק בכור לגמרי מטעם הלימוד ממעשר דאמרה תורה עשירי ודאי ולא ספק. - ומצאתי שהעיר בזה נכד הנוב"ת סימן קצ"ו יעוי"ש. - ונראה דאין ללמוד איסור ממצוה דהנה שם במעשר הוא ענין מצוה לחודיא. - משא"כ בכור שהוא גדר איסורא.- ביאור הדברים לעשות מעשר הוא ענין מצוה, אבל בכור שהוא קדוש מאיליו הלא עשיי' דהבעלים הוא ענין בפני עצמו ולא נלמד ממעשר.
ה ובזה אתי שפיר הכא דלענין ספק מצוה לעשות הפרשה דהטלה עבור פדיון הספק פט"ח אין כאן חיוב מצוה מספק. - מטעם דזה נלמד ממעשר דלענין לעשות מעשר מיעטה התורה להספק לומר שיש כאן פטור ודאי. - הנה כן להפריש טלה עבור ספק פט"ח יש לנו לדון לפטור ודאי. - ועל זה פריך הש"ס שפיר וכיון דלעצמו הוא למה לי' לאפרושי.- והיינו שע"כ יש כאן פטור ודאי, ואין בזה קיום מצוה דספק כלל. - ועל זה משני הש"ס לאפקועי איסורא מיני. - והביאור בזה דמה שנוגע לאיסורא, שזה בא מאיליו מטעם קדושת הרחם זה לא נלמד ממעשר לשלול ספק, אלא הדין בזה כבשארי איסורים דספק אסור ובעי לאפקועי טלה בכדי לאפוקי מספק איסור, וכל זה לר' יהודה דסבר פט"ח אסור בהנאה, אבל לר' שמעון דסבר דליכא איסוה"נ בפט"ח, וא"כ ליתא בזה אלא דררא דמצוה גרידא, בזה נלמד ממעשר בגז"ש דליכא בזה החיוב לצאת מידי ספיקא.
ו והנה הרמב"ם בפר"ב מביכורים הט"ז כתב וז"ל גר שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר הרי"ז חייב לערוף או לפדות עכ"ל. - ותמוה היאך כתב חייב לערוף הלא כיון שיש בזה הפקעה דממון ואין מוציאין ממון מספיקא כמו"ש התוס' הכא לפרש שאין לחייבו בעריפה מספק. - והרמב"ם בעצמו שם בהי"ט בהא דחמורו שלא ביכרה וילדה זכר ונקבה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושה ממנו עד שיהי' מותר בהנאה יעוי"ש, ולא כתב דחייב לערוף, וע"כ דסבר הרמב"ם שאין חיוב עריפה מספק מטעם דיש בזה הפקעת ממונא. - וא"כ מדוע כתב גבי גר שנתגייר דחייב לערוף. - ועוד מה שייך לומר חייב על הפדיון כיון שכל עיקר של הפדיון הוא רק לאפקועי האיסורא, והרי"ז בגדר עצה טובה, וא"כ לא שייך לומר חייב.- ומטעם זה בהלכה י"ט לא כתב לשון חייב.
ז ונראה דיש הבדל בין אם הספק בדבר הפטר רחם בעצמו, היינו אם הוא פטר את הרחם או לא. לבין אם אנו יודעים שזה החמור פטר את הרחם, רק ספק הוי אם הבעלים בר חיובא כמו הכא בהגר שנתגייר, וספק לנו על זמן הלידה אם נולד ברשות חיוב, והיינו דהרמב"ם סבר ג"כ דבספק אם הוא בכור נלמד ממעשר לומר דבעינן ודאי והיינו דבאופן קיום המצוה דהקדושה בעינן ודאי בכור שאנו יודעין שזה הוא שפטר את הרחם, ובספק פטר את הרחם אין בזה מצוה דפדייה, אלא הוא ספק איסור לחודיא. משא"כ באופן שאנו יודעין שזה פטר את הרחם ובכור ודאי הוא, אלא ספק לנו אם נולד ברשות חיוב. - אבל כיון דהוי ודאי בכור, זה אין ללמוד ממעשר לפטור דאין למעט ממעשר רק אם הספק בבכור כמו התם שהספק בעשירי. - ולכן הוי זה הספק כשארי ספיקות דעלמא שבתורה דהוי ספק חיוב. - וספיקא לחומרא. - ולזה כתב הרמב"ם הכא דחיוב לערוף או לפדות ואין בזה משום אפוקי ממונא, כיון שמחויב מצד הדין מטעם ספד"א לחומרא.
ח והא דנקט הרמב"ם מצוה דעריפה קודם אעפ"י שמצוה דפדיי' קודמת למצות עריפה כמו"ש הרמב"ם שם בריש הפרק. - ועוד דכיון דע"י הפדיי' מרויח את החמור וא"כ בממילא יעשה הפדיי', ולא העריפה שמפסיד. - ובספר מעשה רקח עמד בזה, יעוי"ש. - אבל לפי המבואר לעיל אתי שפיר דהרמב"ם בא להשמיענו שאין בזה משום אפוקי ממונא, ולהכי גם מצות עריפה יש בזה, והרמב"ם לשיטתי' דעריפה ג"כ מצות עשה, וכתב דמחויב בעריפה מטעם הספד"א, ולא אמרינן בזה דאין להוציא ממון להפסידו בעריפה, מפני שכן הוא מצד הדין. ומטעם זה גם הפדיון הכא יש בזה חיוב מצוה ג"כ מצד דהוי ספד"א ולחומרא. - ולהכי כתב לשון חייב בין על העריפה, ובין על הפדייה, וכמוש"נ.
א שם, ור"ש מ"ט, אמר עולא יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור, ולא והרי שביעית דפדיונה מותר והיא אסורה וכו'. - וקשה הא שאני שביעית דהיא נשארת באיסורה גם לאחר פדיון, משא"כ פט"ח דניתר על ידי פדיון, וזה לא מצינו דהפדיון מותר והנפדה ג"כ מותר. - ואם אמרינן דקודם פדיון אסור בהנאה א"כ איסור שבו להיכן הלך. - ומצאתי ברש"ש שהקשה כן, וכבר קדמו הגאון בטו"א בהקדמתו יעוי"ש. ולכאורה הרי יש לפרש דהגמ' פריך מדמי שביעית דנתחלל. - אבל לפי"ז יש להשיב דשאני דמי שביעית שאינו עצם האיסור אלא בא בתולדה מהאיסור, משא"כ פט"ח שהוא עצם האיסור אם הוא אסור בהנאה קודם פדיון ולא חל האיסור על הפדיון, היאך ניתר עצם האיסור, וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דשביעית כיון שאין זה דמיון, וע"כ כוונת הש"ס על עצם הפרי דשביעית והיינו פרי ראשון, וא"כ קשה הא שאני התם דהפרי דשביעית נשארה לאחר הפדיון כקודם הפדיון.
ב ונראה דכוונת הש"ס דלפי כח הפדיון היתה הפרי דהשביעית עצמה מותרת כדרך החילול או על ידי חילול או על ידי מקח, וכמו שכן הוא בכל הקדש דעלמא, וכיון שהתורה קראה לשביעית קודש צריך להיות ניתרת על ידי הפדיון. - והא דבאמת אינה ניתרת בפדיון. - זהו מפני שהדבר התלוי בזמן לא שייך גבי חילול. - כמו שאין מחליפין שנת מעשר שני בשנת מעשר עני, או להיפוך מפני שאין בכח אדם לשנות סדר השנים. - וכמו כן שנת השביעית ליתא בחליפין. ולכן הפירות של שנת השביעית שהם הפקר מטעם אפקעתא דמלכא ליתא בחילול. - והא דמחללין מעשר שני על המעות זהו מפני שיש בזה גם כח מקדיש דהיינו קריאת שם.- משא"כ שביעית שאין בזה קדושה מצד כח פיו של אדם, רק הוא עפ"י ציווי ד' זה ליתא בחילול שיצא לחולין. - וזהו הטעם של הדמי שביעית שיוצא לחולין על ידי פדיון מפני שנתקדש בקדושת שביעית על ידי פיו של המחלל. - להכי כשמחלל וזהו כוונת הרמב"ם שכתב בפר"ו משמיטה ויובל ה"ו אח"כ על דבר אחר יוצא לחולין ונתפס אחר במקומו.- וז"ל אלא המוכר פירות שביעית יתפסו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים שנאמר בה תהיה בהווייתה תהא לעולם עכ"ל, והנה המילים האלה שכתב ונעשו כפירות שאר שנים לכאורה אין להם ביאור והלא פירות שאר שנים אינם בקדושת שביעית. - אבל נראה דכוונתו דהרי הם כמו פירות שאר שנים בסדר שנות השמיטה שיש לכל שנה ושנה חיובים מיוחדים כמו שנה ראשון ושני' מעשר ראשון ומעשר שני והשלישית מעשר עני, ואין להשנים חילול וחילוף. - כן אין להפירות של שביעית חילול וחילוף. - ואין מחללין פירות של שביעית על פירות אחרות של שאר השנים, וזהו דאמרה תורה תהי' בא ללמדנו כי אין לחלל באופן שתופקע קדושת שביעית, כמו שהדין במעשר שני. - על זה אמרה תורה תהיה בהווייתה תהא.
ג נמצא לפי"ז דרק מטעמים אחרים אינה יוצאת הפרי דשביעית מקדושתה על ידי פדיון, והיינו לא על חילול דפרי על פרי ולא על חילול דמים. אבל אם לא משום זה היתה הפרי דשביעית יוצאת מקדושתה. - ומטעם זה הדמי שביעית נפקעת מקדושתה. וזהו שפריך הש"ס והרי שביעית דפדיונה מותר והיא אסורה מקודם הפדיון, ולאחר הפדיון אסורה רק מפני גזירה"כ, אבל אם לא בשביל זה היתה הפדיון מתרת להיות נפקעת מקדושתה, ועל זה משני הש"ס שביעית פדיונה אסור דאמר מר אחרון אחרון נתפס. נמצא דהאיסור הנתפס אינו הולך לבטלה. - וא"כ גם בפט"ח אם הוא אסור בהנאה צריך להיות חלות האיסור על הדבר שבא בפדייה.
ד ובזה יש לבאר היאך לא ידע המקשן ממשנה מפורשת שביעית פר"ח מ"ז דאחרון אחרון נתפס, וכמו שפירש"י שלא ידע מזה הקס"ד. - ולכאורה יש לומר ג"כ דהקס"ד סבר דאחרון אחרון נתפס הוא ג"כ מהגזיה"כ דתהי'. - והיינו דלהכי נתפס האחרון הוא בשביל שהתורה אמרה תהיה, דהכוונה שלא תלך הקדושה דשביעית לאבדון. - וממילא נשמע מזה דשאני בעלמא שיש לומר דהפדיון מותר אעפ"י שהנפדה ג"כ מותר. - והש"ס משני דאמר מר אחרון אחרון נתפס, היינו מצד הסברא לחודיא, ולא משום זה דכתבה תורה תהיה. - וקצת ראיה לזה דקאמר הש"ס דאמר מר, ומדוע לא קאמר הש"ס דתנן. - והיינו מטעם שכיון שזהו רק מצד הסברא שאמרו חכמים שאין איסור הולך לאבדון בלא התפסה באיזה דבר.
ה ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב והרי הן כפירות שארי שנים. - נראה דיש בזה עוד כוונה דרושה ונחוצה והוא בהקדם סוגיא כאשר מבואר.
ו גרסינן בסוכה מ' ע"ב אמר ר' אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ור' יוחנן אמר בין דרך מקח ובין דרך חילול וכו' ובמסקנא אלא אמר רב אשי מחלוקת בפרי שני, אבל בפרי ראשון דברי הכל דרך מקח אין דרך חילול לא. וכן פסק הרמב"ם בפר"ו משו"י ה"ח. - ויש להבין טעמו של דבר בין פרי ראשון ובין פרי שני. - ונראה כי הפרי ראשון שזהו הפרי של שנת השביעית עצמה דינה כהקרקע דליתא במכירה. - מטעם דזה נחשב כמו שמחליף סדר השנים, כמו שאין לשנות השנים כפי מה שקבעה תורה. - ולכן אמרה תורה ששנה השביעית קודש באופן שאין לשנות, ואמרה תורה תהי', והיינו בהווייתה תהא שהכוונה שדינה כקרקע ואין לה תמורה. - אבל מפני שאמרה תורה הסמיכות בשנת היובל הזאת וסמוך לי' וכי תמכרו ממכר. - יש בזה גילוי דעת שיש בזה ענין מכירה. - נמצא שיש שני מקראות הסותרות זה את זה היינו כי הפסוק תהי' מורה בהווייתה תהא. - והסמיכות מורה ששייך בזה ענין מכירה, לכן אמרו רבותינו דיש בזה חילול בדרך מקח. היינו חילול כזה שיש בזה התפסה על דבר אחר להיות כמוהו. - אבל הפרי עצמה נשארה בקדושתה, וע"כ הביאור בזה כמו מי שמוכר קרקע בשנת היובל עצמה דפליגי רב ושמואל, דרב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. - אמנם הכא בפרי ראשון אפילו שמואל מודה דמכורה ויוצאה. היינו דכיון דגילתה תורה על ידי הסמיכות שיש להפרי מכירה, וגם אמרה תהי' בהווייתה תהא ע"כ דמכורה לשעה עד שיותפס התפסה בהדבר הנלקח, והפרי חוזרת לקדושתה קמייתא. - וזהו ההבדל שבין פרי ראשון להפרי שני דהפרי ראשון שהיא משנת השביעית עצמה לפי סדר השנים, אין לה תמורה כמו שאין תמורה להשנים, אבל פרי שני שהיא אינה משנה זו דשמיטה ורק שנתפסה מהפרי הראשון יש לה תמורה וחליפין. - ובזה יובן דבפרי ראשון דבעינן דוקא מקח, היינו כיון דבעינן שתצא מקדושתה על איזה שעה בכדי שיותפס בה הנתפס בעינן הוצאה חשובה שהוא דרך מקח דוקא.
ז ובזה יובן מה שמדייק הרמב"ם דהפירות הרי הם כפירות שארי שנים, היינו להורות דהכא אין לעשות תמורה מטעם שזה תלוי בקביעות וסדר השנים. - ומזה אין ללמוד לשארי דברים לומר דגם לאחר הפדיון יהי' נשאר באיסורו.
ח בזה שכתבנו יש ליישב עוד קושיא חמורה בסתירת הפסקים לפום מה דקיי"ל דשותפות נכרי פטור מן הבכורה, וקיי"ל דפט"ח אסור בהנאה. - ולפי מה שמבואר הכא בסוגיא בהא דכתב רחמנא לא תגוז בכור צאנך למעט שותפות עכו"ם אעפ"י שחייב בבכורה אבל מותר בגיזה ועבודה. - וזהו לר' יהודה דמחייב שותפות עכו"ם בבכורה, ור' שמעון דרש צאנך למעט פט"ח דמותר בגיזה ועבודה. - וא"כ לדידן דקיי"ל שותפות עכו"ם פטור מן הבכורה, ע"כ אתי צאנך למעט פט"ח דמותר בגיזה, וא"כ מבואר דלדידן ע"כ פט"ח מותר בהנאה, ואילו אנן קיי"ל דפט"ח אסור בהנאה, ובריט"א הקשה בזה, וגם הטו"א בהקדמה הקשה כן יעוי"ש.
ט אמנם לפי מה שביארנו אתי שפיר משום דע"כ בעינן צאנך ללמד על פט"ח שמותר בהנאה לאחר פדיון. - משום דאם לאו האי מיעוטא הוי אמינא דיש ללמוד משביעית לאיסור. והיינו דכמו שמצינו בשביעית דעל ידי פדיון בדרך מקח הפרי מתחללת. - עד כדי שיותפס הקדושה על הנתפס, והפרי עצמה חוזרת לאיסורה הראשון. - הנה כן יש מקום לומר גם גבי פדיון פט"ח דאעפ"י שאמרה תורה מצות פדייה, אבל יש לומר דגם לאחר הפדיון הפט"ח חוזר לאיסורו. - על זה אמרה תורה צאנך למעט פט"ח לאחרי פדיון דמותר בגיזה ועבודה לומר שהפדיון מתירו. - ולא תאמר שהפדיון הוי רק מצוה גרידא. - והיינו שהמצוה דהפדייה מבטלת המצוה דעריפה, דעל ידי הפדייה אינו מחויב בעריפה, אבל איסורו כדקאי קאי. - נמצא לפי"ז דגם אנן דרשינן צאנך למעט פט"ח כמו שדרש ר' שמעון, אבל לא להתירו בהנאה קודם פדייה אלא להתירו בהנאה לאחר פדייה. - וממילא מובן דאי לאו דכתבה תורה גבי שביעית תהיה הוי ילפינן שביעית מפט"ח דלאחר הפדייה גם הפרי עצמה מותר, להכי כתבה תורה שם תהיה לומר שלא תצא קדושתה אחר הפדיון. - ובכדי לחלק בין פרי ראשון להפרי שני. - הוסיף הרמב"ם המילים האלה והרי הפירות האלו כהפירות של שארי שנים. והביאור כמו שכתבנו לעיל, כן נראה בס"ד.
י והנה לפי דברי הטו"א ר"ה י"ג בד"ה קצירכם מחדש דהפקר חייב בבכורה יעוי"ש. - והנה יש לחקור בהפקיר חצי בהמה. - ומבואר בתוס' כריתות כ"ד דיש הפקר גם לחצי יעוי"ש. - והנה באופן זה הבכור כזה פסול להקרבה. - משום דחצי של הפקר דאין לו בעלים ואין קרבן בלא בעלים. - ורק חצי דמיו יתן לכהן, והרי"ז כמו שותפות עם נכרי לר' יהודה, ועל זה בעינן קרא למעט דמותר בגיזה ועבודה. - וזה איתא גם לדידן דקיי"ל שותפות נכרי פטור. אבל שותפות הפקר חייב בחצי דמיו. וא"כ אתי שפיר הפסקים ולא הוי סתירה זה לזה, משום דגם לדידן מידרשי הקראי, - אבל בעיקר הענין בדבר בהמת הפקר מבואר בתוספתא פר"ב דבכורות שפטור, וכתבנו לעיל מזה. - לכן הדברים הנכונים בזה כמו שכתבנו לעיל.
יא שם, ברש"י ד"ה ומותר, קודם פדיונו, ובכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור עכ"ל. וקשה לי למה לרש"י לפרש דכיון דלא אשכחן דאסור ממילא מותר, הא לקמן מבואר דר' יהודה דריש משורך למעט בכור אדם שמותר בהנאה. - ועוד אם גם מצד הסברא כיון דלא אשכחן דאסור ממילא מותר, א"כ למה איצטרך קרא למעט בכור אדם, כיון דגם ממילא כן הדין דכיון דלא אסרה תורה ממילא מותר.
יב ואפשר לומר דהשתא קיימינן טרם מבואר לר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה. - ממילא אית לן לומר דבכור מותר בהנאה מצד הסברא. - אבל לפי האמת דסבר ר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה מטעם שהקפידה תורה לאפקועי' לאיסורי' בשה. א"כ עתה יש ללמוד בכור אדם מפט"ח שגם הוא אסור בהנאה קודם פדייה. - ולזה איצטרך קרא שורך למעט בכור אדם לומר שמותר בהנאה. - וביותר שההיקש שהקישה תורה בכור אדם לבכור בהמה טמאה כמבואר לעיל ד' ע"א דאיתא שם אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה יעוי"ש. וא"כ כיון שאין היקש למחצה ע"כ דרשינן גם להיפך כל שישנו בבכור בהמה טמאה ישנו בבכור אדם, וכיון שבכור בהמה טמאה אסור בהנאה קודם פדייה, הנה כן הדין גם בבכור אדם, ולזה איצטרך קרא המלמדנו היתר, אבל רש"י פירש בהס"ד טרם שבירר ר' יהודה הדין דפט"ח אסור בהנאה דאז מצד הסברא אנו יודעין שמותר כל זמן שלא מצינו איסור.
יג אמנם מבואר לקמן י"ב ע"ב אלא אמר רבא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר, היינו להנאה כמבואר שם וברש"י. - וא"כ מבואר דע"כ לא מידרש ההיקש לענין הנאה. - וא"כ גם אח"כ שאנו יודעין דפט"ח אסור בהנאה אין ללמוד ממנו לבכור אדם. - וא"כ קשה למ"ל קרא למעט בכור אדם מאיסור הנאה כיון דממילא אנו יודעין כל זמן שלא נאמרה בתורה לאיסור וכמו שפירש"י.
יד עוד קשה אמאי לא נילף מזה דפט"ח אסור בהנאה. - והיינו מדאמרה תורה אך פדה תפדה דבא למעט דלא אמרינן האי היקשא רק לפדייה ולא להנאה היינו שלא נילף מבכור אדם להיות מותר בהנאה, וא"כ ע"כ הרי זה לימוד מעליא דפט"ח אסור בהנאה, דאל"כ למ"ל אך שכתבה תורה למעט. - וקשה מזה לר' שמעון דמתיר פט"ח בהנאה. - וגם לר' יהודה קשה מדוע לא יליף מזה לאיסור פט"ח בהנאה, וזה הוי לימוד יותר חזק מזה דיליף מצד הסברא מטעם שהתורה הקפידה לאפקועי לאיסור בשה, -
טו והנה מזה מוכח דע"כ ר' יהודה ור"ש לא סברי דאך בא למעט איסור הנאה מההיקש דבכור אדם לבכור בהמה טמאה, והמיעוט דאך יש לומר דסברי כרבנן דפליגי על ר' אליעזר דסבר חיוב אחריות בפדיון פט"ח ויליף מבכור אדם. - אבל ר' יהודה ור' שמעון דסברי דליכא חיוב אחריות בפדיון פט"ח ולא ילפינן מבכור אדם, וזהו מטעם המיעוט דאך. - אבל לענין איסור הנאה הוי ילפינן ההיקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. - לזה איצטרך קרא להתיר, וכל זה במסקנא, אבל לפום הס"ד שפיר פירש"י דמצד הסברא מותר.
טז גמרא, והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורי ותנן רבי יהודה אומר במזיד קידש, ומשני בפט"ח נמי מיקדשא כדר' אלעזר דאמר ר"א אשה יודעת שאין מעש"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים הכא נמי אשה יודעת דפט"ח איסורא אית בי' ופריקה ליה בשה ומקדשה בהך דביני וביני. - והנה מסוגיא זו מוכיח הבי"ש באה"ע סימן ל"א אות ו' דהמקדש אשה בפחות משו"פ, אבל ידוע ששו"פ במקום אחר מקודשת מדאורייתא, - והא דהמקדש בפחות משו"פ במקום הזה לא הוי רק ספק קדושין שמא שו"פ במקום אחר. - כל זה בשאינו ידוע לנו בבירור ששוה פרוטה במקום אחר, משא"כ בשידוע ששוה פרוטה בודאי במקום אחר מקודשת מדאורייתא, וזה מוכיח מסוגיא זו מדפריך הש"ס והרי מעשר וכו' וקאמר ר' יהודה במזיד קידש, הרי מבואר דמדאורייתא הוי קדושין אעפ"י שאינו שו"פ במקום הזה חוץ לירושלים, אבל ע"כ הטעם מפני שידוע ששו"פ בירושלים להכי הוי קדושין מדאורייתא עכת"ד יעוי"ש. - ונראה להמליץ בעד רבינו הרא"ש. והוא דיש לומר דשאני מעש"ש שנותן לה הרבה אשר בירושלים שוה הרבה יותר מפרוטה. - והריטב"א מפרש כן דמיירי שנתן לה הרבה מעש"ש יעוי"ש.- וא"כ באופן הזה ששוה הרבה בירושלים, יש לומר דגם עתה שו"פ גם בגבולין אעפ"י שאסור באכילה מטעם שבודאי היתה נותנת פרוטה לאחד שישתדל עבורה לקבל מעש"ש הרבה כזה שנותן לה. - ובעבור ההנאה הלזה יש בזה תפיסת קדושין של שו"פ. - נמצא דיש בזה שו"פ גם בגבולין. - דמי לא יתן פרוטה עבור מעשר שני הרבה אשר שוה טובא בשיעלה לירושלים. - ולפי"ז אין זה שייכות לדינא דהרא"ש דמיירי שאין שו"פ במקום הזה, ואין בהקדש אלא מקומו ושעתו. - משא"כ במקבלת מעש"ש ששוה הרבה ובטח היתה נותנת פרוטה עבור המעשר הזה, ובפרוטה זו שפיר מתקדשת מדאורייתא. - איברא דע"כ התוס' לא נחתו לזה בקדושין נ"ג ד"ה איהו וכו' שכתבו שם בהדיא שהמעשר אין כאן שו"פ שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים יעוי"ש. - אבל הרא"ש אפשר דמפרש כפירושו של הריטב"א, ואפשר לומר דזהו טעמו של רש"י שם שפירש בלשון שני דהוא אינו מקבל אחריות דאורחא יעוי"ש והיינו שמפני שמיירי שנותן לה הרבה דשוה יותר מפרוטה, וא"כ כל אדם יתן פרוטה גם באופן שקבל על עצמו אחריות הדרך. - ולשיטת התוס' דלא נחתו לזה, יש לומר משום דתקשה הלא יכולה לחלל על שו"פ כדין מעש"ש ששוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל.- אבל יש לומר דהרא"ש ורש"י והריטב"א סברי כשיטת התוס' מנחות ע"א דדוקא בבעלים כן הדין יעוי"ש. ובעיקר הענין מבואר אצלנו בתשובה.
יז תוס' ד"ה ותנן רבי יהודה אומר במזיד קידש, משמע הכא דמקודשת בגבולין קודם שיגיע לירושלים, והא דאמר בפר' חלק בגבולין דברי הכל פטורין מן החלה לאו משום דחשיב ממון גבוה לכו"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן בי' עריסותיכם כיון דאסור באכילה, יעוי"ש. והנה דברי התוספות מוכרחין דאל"כ אלא נפרש דבגבולין גם רבי יהודה סבר דהוי ממון גבוה, א"כ היאך מתקדשת בגבולין כדמיירי הכא בסוגיא, - ומזה יש לתמוה על התוס' בסוכה ל"ה ד"ה לפי שכתבו לפרש דבגבולין לכו"ע ממון גבוה יעוי"ש. ותמוה מסוגיא דהכא.
יח והנה נראה אפילו למ"ד דין ממון שם בסוכה אבל לגבי חלה לכו"ע בעינן ראוי לאכילה כיון דעיקר המצוה שאמרה תורה עריסותיכם שהכוונה אכילה. - ומזה ראיה לדברי המג"א סימן ח' סק"ב דגבי חלה מצות הפרשה אם הוא רוצה לאכול ואינו דומה להפרשה דתמורה, ובזה יש ליישב מה שיש להעיר מרש"י גיטין מ"ז. - עי' בהגהות רע"א ז"ל.
א גמרא אמר רבא ומודה ר' שמעון לאחר עריפה שהוא אסור מאי טעמא גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה. - והנה לכאורה יש סתירה לדברי ר"ש דאמר הש"ס לעיל דטעמא דר"ש דסבר דפט"ח מותר בהנאה מטעם שלא מצינו דבר שפדיונו מותר והוא אסור, ומזה שפדיונו מותר, מוכח דגם הנפדה מותר, אבל אם לאחר עריפה גם ר"ש מודה שאסור, א"כ תקשה מדוע פדיונו מותר. - ודוחק לומר דשאני לאחר עריפה שאינו עוד בפדיון. - אבל נראה דהתם הכוונה שאין לך דבר שפדיונו מותר, וגם הנפדה מותר. - אמנם לאחר עריפה שנשאר באיסורו לעולם הרי"ז כשארי איסורי תורה שתמיד נשאר באיסורו אפילו לאחר שנפדה והפדיון מותר כהא דתנן בקדושין נ"ו מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. - ולהרבה מן הראשונים הדמים מותר להמוכר ג"כ מדאורייתא, עי' רש"י חולין ד' ובר"ן שלהי פר"ב דקדושין אבל האיסור עצמו נשאר באיסורו.
ב והנה יש לעיין היאך הדין לר' שמעון אם מת הפט"ח ולא נערף. - נראה דדוקא בשנערף נאסר בהנאה, וזהו שהלימוד מעגלה ערופה מורה כן, והיינו דהתם דוקא עריפה שהיתה כדין אוסרה, וא"כ ה"נ כיון דסבר ר"ש דלא נאסר הפט"ח מחיים, וממילא כשמת לא נאסר ג"כ ודוקא כשנערף עריפה אוסרו. - וכן יש לדייק מסוגיא דלקמן י"ב ע"ב דפריך והתנן מת פט"ח רא"א יקבר מאי לאו דאסור בהנאה, לא יקבר כבכור אדם יעוי"ש, הרי משמע דבמת בלא מצות עריפה מותר בהנאה. - וכן מבואר להדיא בירושלמי קדושין פר"ב ה"ח דהא דתנן המקדש בפט"ח אינה מקודשת פריך שם, ומשני תיפתר שמת יעוי"ש, הרי מבואר דאעפ"י דסבר ר"ש דלאחר עריפה אסור בהנאה, אבל בשמת בלא עריפה מותר בהנאה לר' שמעון. - וכן יש להוכיח מהא דאיתא לקמן י"ב דקאמר הש"ס אליבא דר"ש לא תיבעי לך דלית לי' ספק יעוי"ש, והיינו דלר"ש לא הוי נפק"מ כיון דסבר דמותר בהנאה. - ואם אמרינן דבשמת אסור בהנאה א"כ איכא נפק"מ לאפקועי איסורא והפדייה יציל מאיסור הנאה כשמת. - והנה מכל זה מבואר דדוקא עריפה אוסר. - אבל החסרון הפדיי' אינו גורם איסור כלל.
ג והנה יש לעיין לר' יהודה דסבר פט"ח מחיים נאסר. - היאך הדין בלאחר עריפה אם הוא אסור בהנאה. - והיינו דיש לומר דכיון שנעשית מצותו פקע ממנו איסוה"נ. - או"ד דיליף ג"כ מעגלה ערופה. - והנה פשטות הסוגיא משמע דרק ר"ש סבר דגמר עריפה עריפה מע"ע, וזהו מדקאמר הש"ס מ"ט ומשני גמר מע"ע. - ואם גם ר' יהודה סבר כן דגמר מע"ע א"כ אין כאן חידוש לר"ש יותר מלר' יהודה.
ד ובעיקר הדבר הא דקאמר הש"ס דגמר מע"ע קשה טובא הא קאמר הש"ס יומא ס' ע"א דאין ללמוד מע"ע מטעם דכתיב ושמו הערופה והוי תרי מיעוטי ולהכי אפילו למ"ד שני כתובין הבאין כאחד מלמדין הכא אין מלמדין, וא"כ היאך ילפינן פט"ח שיהי' אסור לאחר שנעשה מצותו מע"ע כיון דאמרה תורה דאין למידין מע"ע. - ואפשר לומר דסבר ר"ש דעריפה דפט"ח זה עצמה הוי עריפה דע"ע ושם עריפה חדא היא. - והיינו דר"ש סבר גבי ע"ע דעריפתה אוסרתה והוית כמו עריפה דפט"ח ושניהן בני ביקתא נינהו. - וחד דינא אית להו. והפירוש בסוגיא עריפה עריפה גמר היינו לא מצד גז"ש דבעינן קבלה להלימוד, אלא הכי פירושו דכיון דחד דינא אית להו לשתיהן, ועריפה דפט"ח נכלל בעריפה דע"ע, ואין זה לימוד מזה אלא חדא נינהו.- אמנם כל זה לר' שמעון דסבר דפט"ח נאסר לאחר עריפה. - משא"כ לר' יהודה דסבר משנולד נאסר הפט"ח א"כ אין זה דין דעגלה ערופה, ואם בעינן למימר שתנהוג הדין דעגלה ערופה גם בפט"ח הרי זה בגדר לימוד ע"ע או בבנין אב או מגז"ש וזה לא אמרינן מטעם דתרי מיעוטי כתיב, בעגלה ערופה. - וא"כ טרם ידענו היאך הדין לר' יהודה בפט"ח לאחר עריפה אם האיסור הנאה לא נפקע על ידי עריפה, או דלמא דאמרינן דלאחר שנעשה מצותו נפקע איסורו גם כן.
ה והנה מהא דתנן במשנה לקמן לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו. - משמע דאסור בהנאה גם לאחר העריפה. - וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל ומה שאמר קוברו להודיעך שהוא אסור בהנאה אחר העריפה עכ"ל וע"כ דמפרש כן גם אליבא דר' יהודה, דדוחק לומר דהרמב"ם מפרש המשנה אליבא דר' שמעון. שזהו שלא אליבא דהלכתא דהרי הרמב"ם פוסק כר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה בפר"ב דבכורות. - וע"כ דכוונת הרמב"ם לפרש אליבא דר' יהודה ג"כ דהאיסור הנאה לא נפקע ממנו על ידי העריפה אעפ"י שנעשית מצותו.- אבל זה טעמא בעי כדלעיל.
ו ונראה דבפט"ח לא הוי עריפה נעשית מצותו. - מטעם דעיקר המצוה היא הפדייה. - ועריפה במקום פדייה לאו מצוה היא. - ואעפ"י שכתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"א אם לא רצה לפדותו מצות עשה לערפו יעוי"ש. דמשמעות דבריו דיש מצוה גם בעריפה, והראב"ד השיג שם וכתב דעריפה לא נחשבת למצוה כלל. - אמנם ע"כ גם הרמב"ם סובר דעריפה לא נחשבת למצוה גמורה נגד מצות פדייה, מטעם שכוונת התורה לפדייה. - וכמו שחשיב התנא מצות יבום ומצות חליצה, וחז"ל אמרו שהחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, ביבמות כ"א. - והנה כמו כן העריפה במקום פדייה לא נחשבת למצוה. - שביטל מצות פדייה. - וממילא נשאר הפט"ח באיסור ומטעם זה לא נקרא עריפה נעשית מצותו, מטעם הקודם. ולא נפקע על ידי העריפה.
ז אבל ר' שמעון דסבר דפט"ח מותר בהנאה, ורק העריפה אוסרתן מטעם שדינו ממש כעגלה ערופה ע"כ סבר שדין פט"ח כדין עגלה ערופה ובשניהם נקרא נעשה מצותו. - ורק התורה אוסרתו מטעם גזיה"כ. - ולכאורה קשה היאך קאמר הש"ס דע"ע נקראת נעשית מצותו, ויש בזה ג"כ פט"ח. - דאל"כ הא לא הוי פט"ח בכלל עגלה ערופה. - נראה דסבר ר' שמעון דמצות עריפה בפט"ח הוי מצוה שלימה אם אינו רוצה לפדותן. - והא שיכול לפדות אינו מגרע מצות העריפה. וכמו כן גם בעגלה ערופה סבר ר' שמעון דישנה בפדייה אם ירצה כדתניא בתוספתא פרה פר"א דפדיון מועיל לעגלה ערופה, והובא במל"מ בפר"י מרוצח יעוי"ש. - ואעפ"י שאינו דומה הפדייה דהתם להפדייה בהפט"ח מטעם דשם ליכא מצוה דפדייה. - אמנם כיון שיש אפשרות לפדייה גבי ע"ע הרי זה בדמיון גם לפט"ח. וגם סבר שאם אינו רוצה לפדותו להפט"ח אז ליכא כלל מצוה דפדיי', והרי זה דומה לע"ע ממש. - ודין אחד להם, ולהכי שפיר נחשבים שניהם היינו העגלה ערופה ופט"ח לנעשה מצותן. - ור' יהודה ע"כ סבר דהעריפה לא נחשבת למצוה כנגד המצוה דהפדיי', וגם לא סבר כהתוספתא דמהני פדייה לעגלה ערופה, וגם סתמא דהסוגיא דחולין פ"ב ע"א מוכח דלא כהתוספתא דאיתא שם דאם ע"ע נאסרת מחיים הו"ל שחיטה שאינה ראויה, ולפי התוספתא דמהני פדיון הא הו"ל שחיטה ראויה כמו שאיתא שם לענין פרה אדומה. - ולפי מה שפירשנו אתי שפיר, משום דר' יהודה לא סבר כהתוספתא. - איברא דבלא"ה יש לחלק מפרה אדומה שמצוה איכא בפדיון אם מצא אחרת נאה הימנה, וזה לא שייך בעגלה ערופה, אמנם יותר נראה דהתוספתא לאו כו"ע סברי לה. - והיינו דר' שמעון סבר לה, ולא ר' יהודה, וכמו שכתבנו.
ח כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"א וז"ל מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, ושתי מצוות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן, ומצות פדייה קודמת למצות עריפה עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אעפ"י שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה, אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה עכ"ל. - והנה לפי מה שביארנו הא דקאמר רבא מודה ר' שמעון לאחר עריפה שאסור מ"ט גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה, דע"כ הביאור בזה שזה העריפה דפט"ח זהו עצמו העריפה דעגלה ערופה. - וכיון שגבי עגלה ערופה הוי העריפה מצוה הנה כמו כן ע"כ גם עריפה דפט"ח הוי מצוה וקרינן בזה ג"כ נעשה מצותו, וכמו שביארנו.
ט איתא בירושלמי פר"ב דפסחים ה"א רבי ירמיה בעי פט"ח שהמית במה היא מיתתו בעריפה או בסקילה יעוי"ש. - והביאור בזה כיון שיש חיוב לערפו מפני שהוא פט"ח, וגם חייב סקילה מפני שהמית אדם לכן בעי אם נידון בעריפה מפני שהוא פט"ח, או נידון בסקילה מפני שהיא מיתה חמורה, וכמו דגבי בעלים מי שיש עליו שתי מיתות נידון בחמורה כן הוא גם גבי בהמה.
י ויש לעיין הא כיון שיש מצוה דהפדייה גבי פט"ח וא"כ מה בעי ר' ירמי' הא פשיטא דנידון בסקילה, והיינו דיש לסלק מעליו חיוב עריפה על ידי פדייה ואז יהי' נידון בסקילה. - והנה לכאורה יש לומר דבאופן שיש עליו חיוב מיתה בעבור שהמית את האדם נתבטלה המצוה דפדייה. - אבל זה ליתא דהרי כתב הרמב"ם בפר"ד מה' עכו"ם הי"ג בדין עיר הנדחת וז"ל קדשי בדה"ב יפדו ואח"כ שורפין שנאמר שללה ולא שלל שמים יעוי"ש, הרי כתב הרמב"ם דבשביל לקיים מצוה דשרפה פודין את הקדשי בדה"ב ואח"כ שורפין אותן וה"נ למה לא יפדו את הפט"ח, בכדי לקיים המצוה דסקילה. - וע"כ מוכח מזה דאיכא מצוה בעריפה גם כן. - ומוכח מזה כשיטת הרמב"ם דיש מצוה גם בעריפה. - והנה להראב"ד יש לומר דסבר דליכא דין פדייה באופן שהולך לאבדון. - וזהו כי הראב"ד לשיטתו שמשיג שם על הרמב"ם וכתב וז"ל א"א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים המה ולא חל עליו איסור עכ"ל מבואר דסבר הראב"ד דליכא תורת פדייה באופן שהולך לאבדון כמו התם שאין פודין בכדי לקיים מצוה דשרפה ולשיטתו לא קשה הכא בירושלמי מדוע אין פודין את הפט"ח בכדי לקיים המצוה דסקילה משום דבאופן זה ליכא דין פדייה, ולפי"ז אזלי הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו.
יא והנה בדבר מה שהקשה שם הראב"ד על הרמב"ם דהרי הוי הקדש בדה"ב שלל שמים. - נראה דסבר הרמב"ם דכיון שיש זכות פדייה להבעלים להכי לא הוי שלל שמים לגמרי ומחויב לפדות בכדי לקיים המצוה דשריפה, והיינו דבשביל חיוב זה דפדייה לא הוי שלל שמים, ובמקו"א ביארנו בזה ביתר ביאור.
יב אמנם לפי שיטת הראב"ד דליכא שום מצוה בעריפה, ולא הוי אלא מעשה רצח בעלמא. א"כ אין מקום לבעי' דר' ירמי' אם מדחינן מצוה דסקילה בשביל העריפה, קשה טובא, דהלא פשיטא דיש להדחות העריפה שאין בה מצוה בשביל המצוה דסקילה. - וע"כ מוכח מזה דסבר ר' ירמיה בירושלמי דגם העריפה היא מצוה, וראי' מזה לשיטת הרמב"ם.
יג כתב הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"ד וז"ל פט"ח אסור בהנאה עד שיפדה, ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים, ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר, מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפה הואיל ולא נפדה, לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה, ויקח השה לעצמו, או יערפנו ויקבר עכ"ל. - וכתב הראב"ד וז"ל א"א אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פט"ח בשווי', וכי מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהן הוא זה עכ"ל, והנה כוונת הראב"ד דהמכירה בעצמותה תהי' בתורת פדייה. - ויתן הדמים להכהן ואין לומר שהדמים אסורין בהנאה, הרי קיי"ל דאין תפיסה לדמים של איסוה"נ. - והרדב"ז שם כתב דשאני באופן שבא בתורת מכירה, ולא בתורת פדיי' יעוי"ש. והיינו דכשבא בתורת פדייה שפודין גם בשווי' דמים מותרים, אבל כשבא בתורת מכירה דמיו אסורין. - אבל דבריו תמוהין דעדיין תקשה מדוע לא תהי' המכירה ג"כ בתורת פדיון דהרי מצינו גבי שביעית דבתורת מקח ג"כ מתחלל, ואדרבה שם בסוכה מ' ע"ב מבואר דבדרך מקח יותר עדיף מבדרך חילול. - וא"כ שפיר כתב הראב"ד דהמכירה בשווי' תהי' בתורת פדיון והדמים יתן לכהן. - וגם מה שכתב הרדב"ז דהדמים הבאים דרך מקח אסורים תמוה טובא הלא משנה ערוכה בקדושין נ"ו גבי איסורי הנאה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת יעוי"ש, והיינו מטעם דאין תפיסה לדמים של איסוה"נ, ועי' בר"ן שם, וכתבנו לעיל מזה. - וגם על הרמב"ם תקשה מכח המשנה זו דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת.
יד ולכאורה אפשר לפרש דכוונת הרמב"ם דהדמים אסורים להבעלים ולאחרים מותרים כמו התם שהאשה המתקדשת מותרת ליהנות מהדמים, ויש לזה שיטה מן הראשונים דסברי כן כמבואר שם בר"ן, אבל הלשון הרמב"ם מורה שהדמים בעצמותן אסורין מדכתב דמיו אסורים משמע שהאיסור על הדמים ממש. ועוד דעדיין תקשה למה לא יתן הדמים להכהן דלדידי' מותרין הדמים כמו התם גבי האשה, וזה נכלל ג"כ בהשגת הראב"ד שכתב שיתן הדמים להכהן, סו"ד דברי הרמב"ם מרפסין איגרי.
טו ונראה בשיטת הרמב"ם דהמצוה דהפדיי' דהפט"ח הכוונה שמחליף החמור בשה, או בדבר אחר בשוויו, הכוונה שיאמר שהחליפין האלו הוא בתורת פדיון עבור הנתינה דהפט"ח להכהן. - ובכוונה זו שבא בתורת חליפין עבור הנתינה להכהן זהו הנקרא פדיון. - אבל באופן שמוכר הפט"ח אפילו בשווי', אבל לא היתה הכוונה עבור המטרה להחליפו להפט"ח בהדמים שיהיו הדמים להכהן, זה לא נקרא פדיון, אלא הרי זה כמוכר איסורי הנאה גרידא. - וכן מבואר בטור סימן שכ"א. - וסבר ג"כ הרמב"ם דיש קדושה לפט"ח. - והקדושה היא כקדשי בדה"ב או כחרמי כהנים. - וממילא יש לזה תפיסה על הדמים כשמוכרו להפט"ח כמו שיש תפיסה להדמים כשמוכר קדשי בדה"ב. - והדמים נתפסים בקדושת הפט"ח. וכמו שבקדשי בדה"ב נפקע הקדושה מזה ונתפס על הדמים, הנה כמו כן נפקע הקדושה מהפט"ח דהיינו האיסור הנאה, ונתפס על הדמים, והדמים אסורים איסור ממש. - ואין זה דמיון לשארי איסוה"נ, שאין הדמים נתפסים באיסור, דשאני התם דהאיסור נשאר באיסורו. - משא"כ בקדושה שיש לזה תפיסה על הדמים מטעם דנפקע הקדושה מהקדשים, וממילא יש חלות הקדושה על הדמים, וזה עצמו נוהג בפט"ח שקדושתו קדושת בכור נפקע ממנו, וחלה על הדמים. ונפק"מ שעל ידי זה נפקע האיסור ההנאה שעל הפט"ח ומותר בהנאה מעכשיו, והאיסור הנאה נתפס על הדמים וזהו שכתב הרמב"ם ודמיו אסורים. - אמנם עדיין נשאר עלי' מצוה דהפדיי' שזה לא נפקע ממנו עדיין. כל זמן שלא נעשה הפדייה, והרי זה הפט"ח לר' יהודה כמו לר' שמעון בכל פט"ח שמותר בהנאה, ורק מצות פדייה עלי', ונפק"מ דאם לא יקיים מצוה דפדייה יש עליו המצוה דעריפה. - ולאחר עריפה יהי' אסור כמו שאסור לאחר עריפה גם לר' שמעון.- אבל יש הבדל ביניהם בין הטעמים, דלר' שמעון אסור לאחר עריפה מטעם שדינו כעגלה ערופה. - ולר' יהודה אסור מטעם החסרון פדייה. - ומפרש כוונת התורה דכיון שהקפידה עליו התורה להפדות בשה. - הכוונה שכל זמן שלא נתמלא מטרה זו הרי הוא אסור בהנאה כמו שקאמר הש"ס שזהו סברת ר' יהודה דאוסר להפט"ח בהנאה. - והנה אף באופן שנפקע האיסור הנאה דמחיים על ידי המכירה. - אבל כיון שלא נפקע עדיין המצוה דהפדייה שהוא בשה בקפידא, ואם לא יפדה יש עליו מצוה דעריפה, הנה העריפה הלזו אוסרתה בהנאה. - וזה מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ואם מת קודם פדיון או שערפו יקבר מפני שהוא אסור בהנאה, אף לאחר העריפה הוא הואיל ולא נפדה. והיינו דסבר דהחסרון פדייה בעצמותו באופן שלא יכול עוד לפדות זה עצמו מביאו לידי איסור הנאה. (והנה בקרית ספר כתב שהוא מטעם דיליף עריפה עריפה מעגלה ערופה יעוי"ש, זה תמוה דזהו לר' שמעון כמבואר בגמ', אבל ר' יהודה לא יליף זה, וביותר כאשר ביארנו לעיל שזה אינו מצד גז"ש, אלא העיקר בזה דבשביל קפידת התורה בשה, וכשחסר זה, באופן שלא יכול עוד לקיים הפדייה יש בזה איסור הנאה). והיינו שלא תאמר דהאיסור הנאה בא מפאת חיוב העריפה דאז לאחר שנעשית מצותו מצות העריפה היה מותר בהנאה כמו שהדין בכל דבר שנעשית מצותו, על זה בא הרמב"ם ללמדנו דהאיסור הנאה בא מטעם חסרון פדייה, וא"כ חסר בזה נעשה מצותו עדיין. וממילא הרי הוא באיסורו. - מטעם שהקפידה תורה בשה.
טז וראיתי אח"כ בשו"ת למרן הגרע"א ז"ל בסימן ק"ס שמפרש שכוונת הרמב"ם דלהכי נתפס דמי' לאיסור שלא מצינו זה בשארי איסוה"נ. וכתב דשאני שארי איסוה"נ דאי אפשר לאפקועי איסורא בפדיון, להכי לא אלים למיתפס פדיונו, משא"כ בפט"ח דאלים למיתפס פדיונו לאפקועי איסורא ה"נ אלים למיתפס פדיונו לאסור דמיו עכת"ד יעוי"ש. והנה לדברי מרן הכוונה בדברי הרמב"ם שתופס דמיו והפט"ח עומד באיסורו כמו שהיה. - ורק מפני שיש מציאות פדיון בשה, להכי מהני דרך מכירה לכל הפחות להיות תפיסת הדמים.
יז והנה אף שהסברא שכתב מרן נכונה מאד, ובאמת יובדל האיסוה"נ של פט"ח משארי איסוה"נ בזה שיש פדיון לפט"ח שנעשה היתר ע"י פדיון. אבל הפדיון מפקיע האיסור גם בלא שום תפיסה לאיסור. - וא"כ לא מצינו שום הפקעה על ידי תפיסה, וא"כ לא מצינו בפט"ח כל עיקר ענין התפיסה. וא"כ איה מצא הרמב"ם לחדש ענין תפיסה להדמים מה שלא מצינו כן בפט"ח. - וגם מה שמביא מרן קצת ראי' מהא דמהני היתרא דיוליך הנאה לים המלח בע"ז מטעם תפיסת דמים אעפ"י שלא פקע איסורי' ודומה לשארי איסוה"נ. וע"כ הטעם בזה מפני שיש תפיסה להדמים, יעוי"ש. הנה התם שאני דשם יש תפיסה לאיסור, משא"כ בפט"ח שלא מצינו שום תפיסה, וא"כ מנין להרמב"ם לחדש דין תפיסה להדמים שלא מצינו כן בפט"ח, דהרי הפדיון אינו בא בתור תפיסה כלל.
יח והנה נפק"מ לדינא בין לפירושא דמרן, לבין פירושא דידן באופן שמת הפט"ח טרם עריפה, והבעלים מכרוהו להפט"ח שמת, דלפירושא דמרן שכתב דעיקר התפיסה בדמי' הוא מפני שיש להפט"ח זכות פדייה. - וא"כ כשמת שאין לו עוד זכות פדייה כמבואר לקמן מהתוספתא, וא"כ ליכא בזה גם תפיסה דדמים. - אבל לפי פירושנו שהתפיסה בזה מצד הקדושה דקדושת בכור שזהו כעין קדושת בדה"ב הנה גם כשמת שייך זה. - והיינו אעפ"י שאין בו זכות פדייה. - אבל כמו שמצינו בקדשים שמתו שיש להם פדיון אם לא מטעם שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולמ"ד דבקדשי בדה"ב פודין, הרי דיש זכות פדייה גם לאחר מיתה, הנה כמו כן יש לומר דיש זכות פדייה גם לאחר מיתה, אם לא לאפקועי איסורא מדין פט"ח. - אבל יש בזה כדאי לתפיסת הדמים כמו שיש תפיסה זו בחיים חיותו.
יט והנה מרן כתב שם דלאחר עריפה ליתא תפיסת דמיו יעוי"ש, ולא נחתו בשמת קודם עריפה, ותמוה דלשיטתו ע"כ גם בשמת קודם עריפה כן הדין לדידן דקיי"ל כר' יהודה דאסור בהנאה, - ואפשר דסבר מרן דבמת קודם עריפה ישנו בפדיון, ותמוה. ואפשר דסבר מרן דבאופן דליתא לקיומי' למצוה דעריפה שוב ליתא למצוה דפדייה. - אבל זה ניחא להרמב"ם דסבר דגם עריפה מצוה, אבל להראב"ד דסבר דעריפה לאו מצוה לא שייך זה. - ועוד דהלא מצינו גבי יבום דישנה להמצוה להרבה מן הראשונים אעפ"י שלא יכול לקיים חליצה, ועוד דיש לזה סתירה מהתוספתא כאשר יבואר להלן.
כ ועוד בעיקר הדבר מה שחידש מרן דכיון דיש פדיון לפט"ח להכי יש בזה תפיסה על הדמים להיות הדמים אסורים באיסוה"נ. - דלפי"ז היאך מתפרשא הא דתנן בקדושין נ"ו דחשיב שם גם עגלה ערופה בהדי כל הני איסוה"נ, ועל כל אלה איסוה"נ מסיים התנא אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, יעוי"ש. הרי גם עגלה ערופה בכלל זה שאין תפיסת דמים להדמים של העגלה ערופה. - אעפ"י שיש פדיון לעגלה ערופה כדתניא בתוספתא פרה פר"א דפדיון מועיל בעגלה ערופה, והובא במל"מ בפר"י מרוצח יעוי"ש, הרי מבואר דאעפ"י שיש פדיון לעגלה ערופה, ומכל זה אין בהדמים תפיסה להיות הדמים נאסרים בהנאה. - ודוחק לומר דשאני פט"ח שיש מצוה לפדותו, ושם בע"ע אין מצוה לפדיון. - אבל אין סברא לומר דהמצוה תגרום תפיסה של איסור על הדמים, דהרי ע"כ עיקר סברת מרן על האפשרות של פדיון, וא"כ גם ע"ע בכלל האפשרות של פדיון שהוא הגורם תפיסה. - לכן נראה בכוונת הרמב"ם כמו שכתבנו.
כא והנה עוד נראה דיש מקום לומר ביישוב דברי הרמב"ם דלהכי יש תפיסה על הדמים של הפט"ח אעפ"י שאסור בהנאה, ואין תפיסת דמים לאיסור הנאה. - אבל כל זה בשארי איסוה"נ שאינן ברשותו ואין מציאות לעשות מזה דמים. - ואפילו אם מכרן וקיבל דמים לא נקרא זה הקבלת דמים שהוא מקבל בשביל האיסוה"נ, דהרי אין קנין לאיסורי הנאה. - וממילא הדמים שמקבל עבורו אין זה ממש עבור האיסוה"נ. - ולא שייך בזה חליפין כיון שלא קבל הלוקח מאומה דהאיסור הנאה לא שוה מידי, וכאילו אינו ברשותו.- משא"כ פט"ח אעפ"י שאסור בהנאה, אבל ע"כ נקרא שלו ממש, וגם יש לו בזה קנין עצמותו. - וזהו בשביל שיכול לעשות ממנו דמים על ידי פדייה בשה כל דהוא. - וכמו כן הלוקח שקונה הפט"ח יש לו זכות זה שיכול ליהנות מהפט"ח על ידי פדיון השה של כל דהוא.
כב וראיה לזה דנקרא ממונו מהא דתניא הכא בסוגיא הגונב פט"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים, ואעפ"י שאין לו עכשיו, יש לו לאחר מכאן. הרי מבואר דנקרא ממונו, וכשמוכר יש לו ללוקח ג"כ זכות זה, וא"כ ישנו במכירה. - וממילא יש בזה תפיסת דמים, ואין זה דומה לשארי איסוה"נ- ואיכא נפק"מ בין ביאור הראשון שכתבנו לבין ביאור השני, והוא דלביאור הראשון נפקע האיסור מהפט"ח וחל האיסור על הדמים ולביאור השני הפט"ח נשאר באיסורו. - כן יש לומר ביישוב שיטת הרמב"ם וממילא תקשה להראב"ד שסובר שזה דומה לכל איסוה"נ דעלמא. - וזהו נגד ברייתא ערוכה מהא דתשלומי כפל.
כג אמנם לפי"ז תקשה על הרמב"ם מהמשנה דחשיב פט"ח בכלל איסוה"נ ועל כולם שנה התנא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, וקשה הא להרמב"ם יש בזה איסוה"נ על הדמים מטעם התפיסה. - וקושיא זו תקשה גם לפי מה שכתבנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם דנפקע מהפט"ח האיסור הנאה, אבל ע"כ כיון שהדמים נאסרין בהנאה. - וא"כ מה מהני המכירה בהא דפט"ח, ודוחק לומר דמיירי התנא לאחר עריפה דוקא, ועוד דשם בקדושין נ"ז ע"ב פריך הגמ' בהא דתנן פט"ח שזהו דלא כר' שמעון דסבר דמותר בהנאה ומשני דמיירי לאחר עריפה יעוי"ש. משמע דלר' יהודה לא מיירי לאחר עריפה.
כד ונראה דאתי שפיר בין לביאור הראשון שכתבנו ובין לביאור השני. - והיינו דע"כ כשמכר הפט"ח מיירי שהודיעו ללוקח שהוא פט"ח דאל"כ הוי מק"ט. - וכיון שידע הלוקח שהוא פט"ח ממילא מחויב הוא בפדייה, והנה כשפודה אותו או בשה כל דהוא, או בשווי'. ממילא נפקע האיסור בין מהפט"ח ובין מהדמים. - וכיון שכן יש על הדמים ג"כ הזכות שיהיו מותרין. - וא"כ ע"כ יש בהדמים שוה פרוטה. ולכך אם קידש בהדמים הוי קדושין. כן נראה לנכון בביאור שיטת הרמב"ם, וכמוש"נ בס"ד.
כה והנה מה שכתב הרמב"ם "לפיכך" משמע דרק משום זה דחסרון פדייה מעכב להכי גם כשנתן לכהן אסור הכהן להשתמש בו. - ותמוה מדוע תלה זה בטעם הפדיון. - הלא כיון שאסור בהנאה פשיטא שגם הכהן אסור להשתמש בו כמו כל אדם, והרי"ז כשארי איסוה"נ. - ובדוחק אפשר לומר דכל עיקר האיסור הוא מטעם דהפסיד ממונו של כהן, וכדתני לוי לקמן י' ע"ב דתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן (וכדפירש"י שלא פדהו בשה), ולפיכך יופסד ממונו יכפוהו בי"ד לערפו יעוי"ש ברש"י, והנה לפי"ז כשנותן הפט"ח להכהן אינו אסור בהנאה לכהן, והיינו דרק להבעלים שייך קנס ולא להכהן. - אבל אם האיסור הנאה באה מצד חסרון פדייה, והיינו שהתורה אסרה ההנאה בשביל הפדייה בעצמותה לא מצד קנס, א"כ אין הבדל אם הפט"ח ביד ישראל הבעלים או שנתנו להכהן. - וזהו שאמר הרמב"ם דכיון דעיקר האיסור באה מפאת חסרון פדייה בשה, לפיכך גם כשנתנו להכהן אסור גם הכהן להשתמש בו.
כו והנה לכאורה לפי"ז דלתנא דבי לוי כשנותן הפט"ח להכהן מותר להשתמש בו. - וא"כ יש לעיין בהא דקאמר הש"ס אי ר' יהודה הא מופסד וקאי, היינו קודם עריפה ג"כ יעוי"ש. ומדוע לא פריך הש"ס הא לר' יהודה גם לכהן אסור, ולתנא דבי לוי מותר הכהן ליהנות בו. - אבל אפשר לפרש דגם זה נכלל בהא דקאמר הא מופסד וקאי דהכוונה שהוא מופסד לכל אדם, אבל דוחק לומר דלתנא דבי לוי בטלה מצות עריפה כשינתן לכהן. - וגם לר' שמעון דמתיר פט"ח בהנאה, אמנם ע"כ מצות עריפה לא בטלה ממנו. - ובטח אסור ליהנות ממנו בכדי שיקיים מצות עריפה, דאל"כ לא מקיים המצוה לעולם.
כז ועוד דלר' שמעון ע"כ החוב של עריפה הוי מצוה מחויבת, דאל"כ אין לזה שייכות לעגלה ערופה. (ומזה יש להקשות על הראב"ד שכתב דעריפה אין בה מצוה כלל אלא מעשה רצח, דלפי דבריו היאך יפרש דברי ר' שמעון). וא"כ אין סברא לומר דהנתינה לכהן מבטלת מצות עריפה. - וגם קשה לפי"ז הא דקאמר הש"ס דהברייתא דלוי אתיא גם כר' שמעון. - וע"כ דגם ללוי גם הכהן אסור להשתמש בו. - וא"כ אי אפשר לפרש דברי הרמב"ם בהא דלפיכך באופן שכתבנו לעיל.
כח ונראה דסברת התנא דבי לוי שאמר בטעם התורה שהוא מטעם קנס הא דעריפה אתי שפיר לכו"ע. וגם הש"ס מוקי שאתיא בין לר' יהודה ובין לר"ש. - אבל הסברא בזה דהקנס שהוטל על הבעלים מטעם דלא פדה הפט"ח דשה, שייך גם לגבי הכהן, דהרי גם הוא יכול לפדות, וכיון שהתורה רוצה בפדיון, והוא לא קיים המוטל עליו, הנה בשביל זה יוקנס במצות עריפה. - וזהו כוונת הרמב"ם דלפיכך שכתב והיינו דכיון דהעיקר הוא הפדיי', וזה גם הכהן יכול לעשות, וממילא גם הוא בזה הקנס באיסור שימוש. ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם בס"ד.
כט גמרא, ואמר רבי אסי אמר ר' יוחנן מ"ט דר"ש דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאותה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל. - והביאור בזה דבא הכתוב למעט איסוה"נ שאינו קרוי אוכל, אבל איסורי אכילה ישנן בכלל אוכל מטעם אכילת נכרים. ואיסוה"נ אעפ"י שהנכרים מותרים בזה. - אבל מפני שאין אנו יכולים להאכילם אינו קרוי אוכל. - וזהו מדכתיב אשר יאכל שהביאור בזה להאכיל לאחרים.- והקשו בתוס' מדוע לא דרשינן כן לר"ש בחולין פ"ה דכתיב בכיסוי הדם אשר יאכל לומר אם אנו יכולים להאכיל לנכרים חייב בכיסוי, ויש בזה ריבוי גם לעוף טמא שחייב בכיסוי. - ותירצו דכיון דכתיב אשר יאכל אצל חיה או עוף ע"כ הכוונה מה שאנו אוכלים. ויש בזה מיעוט לעוף טמא יעוי"ש. - והיינו דר"ש מפרש חיה ועוף אשר יאכל היינו אותן חיה ועוף הנאכלין לישראל.
ל ובזה יש ליישב הא דהקשה בתוס' רי"ד לקדושין נ"ו ע"ב וז"ל ויש מקשין מהיכן ממעטינן עוף טמא ולר"ש ממעטינן גם טריפה, נימא דאשר יאכל היינו הנאה כדדרשינן לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ונרבה גם עוף טמא וכו' ומתרץ דא"כ לשתוק קרא מיני' ולכתוב חיה ועוף סתם והכל במשמע יעוי"ש. - ביאור דבריו דהמקשין רצו לפרש דאשר יאכל בא לרבות כל מה שבכלל אכילה והכוונה שהישראל יכול להביאו לידי אכילה לנכרים, וזהו עוף טמא. - על זה השיב בתוס' רי"ד דלרבות לא איצטרך קרא, דגם אי הוי כתיב סתם חיה ועוף הכוונה כל חיה ועוף שיש בעולם דגם טמאים בכלל זה. - וע"כ הא דאמרה תורה אשר יאכל למעט בא. - וממילא ממעטינן לעוף טמא. - אבל עדיין תקשה דלמא למעט איסוה"נ בא. - והיינו באופן ששחט לחיה ועוף שנגמר דינם למיתה כגון חיה ועוף שהרגו נפש ונגמר דינם לסקילה ושחטן דפטור מכיסוי, מפני שאינן באכילה מטעם איסוה"נ, ואסור לישראל ליתנם אף לנכרי מפני האיסוה"נ. - וזה יותר מסתברא למעט, מלמעט עוף טמא דעכ"פ בכלל אכילה הוא ליתנו לנכרי. - ומצאתי בתוסר"ע למשנה שם שמסיים בצ"ע.
לא אבל לפי דברי התוס' הכא אתי שפיר, והיינו דכיון דכתיב אשר יאכל אצל חי ועוף ע"כ הכוונה למעט איסורי אכילה שאינן נאכלין לישראל. ואף ר"ש דדריש מאוכל אשר יאכל האמור בטומאת אוכלין למעט איסורי הנאה, אמנם הכא בכיסוי הדם מפרש למעט איסורי אכילה ולמעט עוף טמא.
לב והנה בעיקר הא דבעינן למעט עוף טמא נתקשיתי מעודי הא לא שייך שחיטה בעוף טמא, וע"כ השחיטה אצלו לא הוי יותר מהריגה, ולענין כיסוי הדם שחיטה בעינן ולא נחירה, - ואח"כ מצאתי שהקשה בזה בתוסר"ע ומסיים בצ"ע. - וכעת נראה לי דאם הוי דרשינן מאשר יאכל למעט איסוה"נ, ואיסורי אכילה חייבין בכיסוי, אעפ"י שלא שייך שחיטה אצלם והשחיטה אצלם הוא בגדר נחירה, כי אז הוי אמרינן דגם בנוחר ומעקר יש חיוב כיסוי, וזהו מדלא אמרה תורה שחיטה בהדיא אלא אשר שפך כתיב. והוי אמרינן דבכל אופן יש חיוב כיסוי מדלא ממעטינן אלא איסוה"נ ולא איסורי אכילה. - אמנם לאחר שדרשו חז"ל למעט עוף טמא. ממילא יש ללמוד מזה למעט נוחר ומעקר. והיינו מפני זה עצמו דהמיועט לעוף טמא יש לומר ג"כ מפני שהשחיטה אצלו אינה בתור שחיטה אלא בתור נחירה, ומזה נלמד למעט נוחר ומעקר ג"כ מפני שבעינן שחיטה דוקא ולא נחירה. - ומטעם זה אין למעט טריפה אעפ"י שאינה באכילה. - אמנם כיון שעכ"פ שייך שחיטה אצל טרפה יש גבה חיוב כיסוי. ורק לר"ש דסבר דבעינן שחיטה ראויה לאכילה, ובשאינה ראוי' לאכילה אין זה שחיטה האמורה בתורה, נמצא דכל עיקר המיעוט מאשר יאכל הכוונה למעט באופן שאין זה שחיטה ודינה כנחירה.
לג שם ומודה ר"ש בבשר וחלב שמטמא טו"א הואיל והיתה לו שעת הכושר. - ולכאורה מה מהני הא דהיתה לו שעה"כ, והלא עכ"פ לא קרינן בי' עכשיו אשר יאכל. - ונראה לפי מה ששנינו בטהרות פר"ח מ"ו כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיופסל מלאכול הכלב, וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם וכו' יעוי"ש. ועי' בכריתות כ"א וברמב"ם פר"ב מטו"א ובראב"ד שם בהשגה. - וא"כ מבואר דשאני בין אם היה ראוי מתחילה לאדם לבין שלא היה ראוי מעולם לאדם. - וזהו ג"כ הביאור הכא דבשר וחלב שהיה לו שעת הכושר לאכול ביחד קודם שנתבשלו. - והיינו שטרם שנתבשלו גם בתערובות ביחד חלב עם הבשר היה מותר באכילה. - וזהו כוונת רש"י הכא שפירש שעה"כ קודם בישול. - וכיון שהי' ראוי מתחילה לאכילת אדם לא נפסל מאוכל מטעם האיסוה"נ שבאה אחר הבישול, ובעינן שיופסל לכלב. ולא סגי בזה שיופסל לאדם מטעם שאינו יכול להאכילו לנכרים.
לד ובזה יש לדייק ברש"י שמפרש לאחרים לעכו"ם דאינו אסור בהנאה יעוי"ש, ומשמע מדברי רש"י דהא דאסור בהנאה להאכיל לאחרים היינו ג"כ לעכו"ם אבל לכלבים של הפקר לא איכפת לן. - ועיקר הדבר תליא באכילה דלאדם. - וממילא בבשר וחלב חזיא לכלבים של הפקר, נמצא דלא נפסל לכלב, וכיון שהיה ראוי לאדם ולא נפסל לכלב, לכן מטמא טומאת אוכלין. יש לעיין אם אכילה שלא כדה"נ חשיבה אכילה לטומאת אוכלין. - ויש להוכיח כאשר יבואר לקמן.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0