דף יב - א
מתניתין:
אין פודין את פטר החמור:
לא בעגל, ולא בחיה כגון צבי ואיל, אלא בשה, דהיינו ממין העיזים או ממין הכבשים, ששני מינים אלו קרויים "שה". [1] לא בשחוטה ואפילו שה -
ולא בטריפה - [2]
ולא בכלאים, היינו שה הבא משני מינים, ואפילו מתיש הבא על הרחל, שהן האב והן האם קרויים שה.
ולא בכוי. [3] ורבי אלעזר [4] מתיר בכלאים - הבאים מן השה - מפני שהוא שה, ואוסר בכוי מפני שהוא ספק שה. [5] נתנו הישראל לפטר החמור לכהן, אין הכהן רשאי לקיימו ברשותו אפילו שעה אחת, [6] עד שיפריש שה תחתיו, ובגמרא יתבאר הטעם. [7]
גמרא:
שנינו במשנה: אין פודין לא בעגל ולא בחיה, לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי:
מתניתין מני [כשיטת מי היא משנתנו]? בן בג בג היא, דתניא:
בן בג בג אומר: נאמר כאן - בפדיון פטר חמור - "שה" ["ופטר חמור תפדה בשה"], ונאמר להלן - גבי קרבן פסח, שמות יב ה - "שה" ["שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו"], ולמדנו:
מה להלן בקרבן פסח פרט לכל השמות הללו שנזכרו במשנתנו, שהרי אמרה תורה "מן הכבשים ומן העזים תקחו", ושחוטה אינה ראויה לקרבן פסח, שהרי צריך שחיטה לשם פסח, וכלאים אינם קרבים כלל לגבי מזבח. [8]
אף כאן - בפדיון פטר חמור - פרט לכל השמות הללו שנזכרו במשנתנו.
אי מה להלן בקרבן פסח צריך שיהא השה זכר תמים ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור נאמר שיהא השה זכר תמים ובן שנה?
תלמוד לומר: תפדה תפדה ריבה. [9]
אי "תפדה תפדה - ריבה" אפילו כל הני שמות שנזכרו במשנתנו - שפסולים לקרבן פסח - נמי יהיו כשרים לפדיון פטר חמור? אם כן "שה שה" [גזירה שוה פדיון פטר חמור מקרבן פסח], מאי אהני ליה [מה הועיל לו], ובהכרח למעט את כל אלו הוא בא. [10]
איבעיא להו:
מהו לפדות פטר חמור בבן פקועה [שה שנמצא חי במעי אמו השחוטה]? [11]
ומפרשת הגמרא את הספק:
אליבא דרבי מאיר לא תיבעי לך [אין מקום ספק בזה] שפודין בו, דכיון דאמר רבי מאיר: בן פקועה טעון שחיטה, אם כן שה מעליא הוא.
אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן, דאמרי: שחיטת אמו מטהרתו; וצדדי הספק הם:
האם היות וכשחוט הוא, אם כן כבישרא בדיקולא דמי [כבשר בקלחת הוא], כלומר, כשחוט הוא, והרי אין פודין בשחוטה. [12]
או דילמא: כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל [כיון שעכשיו מתרוצץ הוא] "שה" קרינא ביה?
ונחלקו אמוראים בדין פדיון בבן פקועה:
מר זוטרא אמר: אין פודין בו, וכדמפרש טעמא ואזיל.
ורב אשי אמר: פודין בו.
אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מאי דעתיך, דילפת מפסח [מה הוא טעמך, הרי ודאי משום שאתה לומד מקרבן פסח], ובקרבן פסח בן פקועה אינו כשר, שהרי יוצא דופן הוא, ויוצא דופן אינו קרב לגבי מזבח, [13] אי [אם כן נלמד גם]: מה להלן בקרבן פסח זכר תמים ובן שנה, אף כאן זכר תמים ובן שנה!? ומשנינן: [14] "תפדה תפדה" ריבה.
אי "תפדה תפדה - ריבה", אפילו בן פקועה נמי יהא כשר.
אם כן "שה שה" מאי אהני ליה. [15] איבעיא להו: מהו לפדות בנדמה [כגון רחל שילדה מין עז, שהוא בן רחל הדומה לעז]? [16]
ומפרשת הגמרא את הספק:
אליבא דרבי אלעזר לא תיבעי לך שפודין בו, כי השתא בכלאים פרקינן [אם בכלאים פודים, כשיטת רבי אלעזר], בנדמה מיבעיא [ודאי שפודין בו]. [17]
כי תיבעי לך אליבא דרבנן: האם בכלאים הוא דלא פרקינן לחכמים, אבל בנדמה פרקינן, או דילמא: לא שנא?
תא שמע שפודין בנדמה, ממה ששנינו בברייתא:
פרה שילדה מין עז, אין פודין בו, ומשמע: דוקא כשאמו פרה אין פודין בו, כי אינו שה אלא עגל כמינה של אמו, אף שדומה הוא לשה, הא רחל - שמין שה הוא - שילדה מין עז - פודין בו; והרי:
מני היא ברייתא זו?
אילימא רבי אלעזר היא, כך אי אפשר לומר, דהא בכלאים נמי פרקינן לרבי אלעזר וכל שכן בנדמה, ולא היה צריך התנא להשמיענו שפודין בנדמה.
אלא לאו רבנן היא, הרי למדנו שפודין בנדמה לרבנן שלא כמו בכלאים.
ודחינן: לא כאשר הכרחת שברייתא זו רבנן היא, אלא לעולם רבי אלעזר היא, ודקשיא לך: והרי לרבי אלעזר פשיטא שפודין בנדמה, לא תיקשי, כי חידוש הברייתא אינו הדיוק שבעז הנולד מן הרחל פודין בו, אלא היא גופה - עיקר דין הברייתא - קא משמע לן, דפרה שילדה מין עז אין פודין, ומשום שעגל הוא ולא שה; והחידוש הוא:
לא תימא: זיל אבתריה דידיה והאי עז מעליא הוא [בל נאמר: נלך אחר הולד עצמו, ונחשיבנו כעז לפדות בו]
אלא זיל בתר אימיה [לך אחר אמו] והאי עגל הוא ולא עז, ופסול לפדיון. [18] תא שמע שאין פודין בנדמה, מהא דתני רבה בר שמואל:
איזהו כלאים, רחל שילדה מין עז, ואביו שה.
ואשר לכאורה אין מובנת הברייתא, כי אם אביו שה, וכי כלאים הוא, והרי נדמה הוא!? [19]
אלא בהכרח שכך היא כוונת הברייתא:
איזהו דמי לכלאים דשויוה רבנן כי כלאים, כלומר איזהו "נדמה" שהוא דומה לכלאים ואמרו חכמים שהוא פסול כמו כלאים: רחל שילדה מין עז, ואביו שה.
והרי למאי לענין מה שנינו בברייתא זו שהנדמה פסול:
אי לקדשים לפוסלו לקרבנות, כך אי אפשר לומר, שהרי: מהיכא דממעט כלאים מהתם ממעט נדמה, כלומר, למה לי לדמות נדמה לכלאים, והרי כשם שיש כתוב למעט כלאים, כך יש כתוב למעט נדמה; דהרי תניא:
כתיב [ויקרא כב כז] "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן:
"שור או כשב" פרט לכלאים.
"או עז" פרט לנדמה; הרי שהכתוב ממעט את הנדמה לענין קדשים בפירוש, ואין צריך לדמותו לכלאים.
אי לבכור, שמא תאמר שהברייתא עוסקת בפטור מדין בכור בהמה טהורה בנדמה; אף כך אי אפשר לומר, שהרי אין צורך לדמותו לכלאים, [20] כי "אך בכור שור" אמר רחמנא, ללמדנו: עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולמעט את הנדמה מן הבכורה.
אלא תאמר שהברייתא באה למעשר בהמה, למעט את הנדמה מחיוב מעשר בהמה כמו את הכלאים; אף כך אי אפשר לומר, שהרי "תחת" ["כל אשר יעבור תחת השבט"] תחת ["והיה שבעת ימים תחת אמו"] מקדשים גמר, ומגזירה שוה זו למדנו למעט הן את הכלאים ואת הנדמה מחיוב מעשר בהמה כמו שהם פסולים לקרבנות, ואם כן למה לנו להשוותו לכלאים, מאחר שמאותו מקור של כלאים אנו ממעטים נדמה.
אלא ודאי שלפטר חמור, כלומר, לפסול באה הברייתא את הנדמה מלפדות בו את פטר החמור, כמו כלאים - הרי למדנו שאין פודין בנדמה.
ודחינן: לא כאשר הכרחת ופירשת שהברייתא עוסקת בפדיון פטר חמור, אלא לעולם למעשר לפטור את הנדמה מחיוב מעשר בהמה, והברייתא עוסקת בכגון שיש בו מקצת סימנין שהוא דומה לאמו, וללמדנו שמכל מקום פטור הוא מן המעשר, ובזה לא תיקשי לך: הרי תחת תחת מקדשים גמר, ולקרבן הרי פסול הנדמה אפילו אם יש בו מקצת סימנין; הא לא קשיא:
כי מהו דתימא: אדרבה "העברה" ["כל אשר יעבור תחת השבט"] העברה ["והעברת כל פטר רחם לה'"] מבכור גמר, ובבכור הרי שנינו לקמן טז ב [והובא לעיל ג ב]: רחל שילדה מין עז... פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב; והייתי מחייב במעשר את הנדמה שיש בו מקצת סימנין בהם הוא דומה לאמו, וכמו שחייב הוא בבכורה - קא משמע לן הברייתא: תחת תחת מקדשים גמר, ולא העברה העברה מבכור, וכשם שהנדמה פסול לקרבן, אפילו אם יש בו מקצת סימנין כאמו, [21] כך הוא פטור ממעשר בהמה. [22]
איבעיא להו:
מהו לפדות פטר חמור בפסולי המוקדשין [כגון קדשים שהוממו] שנפדו ויצאו לחולין?
ומפרשת הגמרא את הספק: אליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך שודאי פודין בהן, שהרי כיון דאמר פטר חמור מותר בהנאה, אם כן חולין הוא פטר החמור, ובודאי יכול לפדותו בפסולי המוקדשין.
כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה, דאמר פטר חמור קודם פדיון אסור בהנאה - ולדעתו יש להסתפק מאי יהא דין הפדיון בפסולי המוקדשין? וצדדי הספק הם: האם נאמר, כיון דאסור פטר החמור בהנאה, אם כן אין איסור פטר חמור חל על איסור של פסולי המוקדשין, שהרי אף לאחר פדיונן יש בהן איסור גיזה ועבודה.
או דילמא: כיון דלא תפיס פדיונו ואין הפדיון נאסר כמו פטר החמור עצמו, אם כן אפקועי איסורא בעלמא הוא, ואין כאן איסור שחל על איסור. [23]
אמר רב מרי בריה דרב כהנא:
מי זוטר מאי דכתיב בהו "כצבי וכאיל" [וכי מילתא זוטרתא היא מה שדימתה התורה את פסולי המוקדשין לצבי ואיל, וכמאמר הכתוב - דברים יב, גבי פסולי המוקדשין - "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל"]!? ולמדנו: מה צבי ואיל אין פודין בהם, אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם.
מוסיפה הגמרא: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאנו לידי המידה הזאת] ללמוד שאין פודין בפסולי המוקדשין משום שדימתה אותם התורה לצבי ואיל]; אם כן:
הערות
[1] כתב רש"י [בגמרא ד"ה או דילמא]: כל הנך "אין פודין" דאמר במתניתין, שלא בשוין קאמרינן, דאי בשוין אפילו בשילקי שרי, [כמבואר לעיל יא א].
[2] כתב רש"י: כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, וכן כתב הרע"ב; וכתב בתוספות יום טוב שם: פשיטא לי מילתא, דנקטו הכי, לפי שהוא טרפות הנראה והניכר, אבל ודאי אי הוה טרפות אחרת, נמי הפדיה שפדה בו אינו כלום. ובראשית בכורים ד"ה והא, וד"ה בנוגע, צידד לפרש שהוא בדוקא, ראה שם.
[3] בחולין עט ב נחלקו רבי אליעזר וחכמים בכוי לענין אותו ואת בנו שאינו נוהג אלא בבהמות, ומבואר שם בגמרא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים, זה הבא מן התייש ומן הצביה, [ולא בריה בפני עצמה, רש"י] ; ושם מתבארת יסוד מחלוקתם שהיא תלויה בדין חוששין לזרע האב, וב"שה" ואפילו מקצת שה, ראה שם. ושם דף פ א, אמר רב יהודה: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; ופירש שם רש"י, דרב יהודה נמי מודה שלא זה כוי שנחלקו שם רבי אליעזר וחכמים לענין אותו ואת בנו, וסייע עצמו רש"י מסוגיית הגמרא לעיל ז א "לעולם אין מתעברת:. בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה, חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה", והיינו מה שנחלקו לענין אותו ואת בנו בכוי שהוא בא מחיה ובהמה. והכוי שנחלקו כאן רבי אלעזר [כגירסת התוספות] וחכמים: הנה רש"י פירש כאן, דהיינו ספק חיה ספק בהמה, ומשמע, שהכוונה לכוי שהיא בריה בפני עצמה. ואילו בבבא קמא עח א ד"ה כוי פירש את משנתנו, דהיינו: הבא מבהמה וחיה, וכן פירש רבינו גרשום כאן, דהיינו הבא מן התיש ומן הצביה, וכן פירש רש"י את משנתנו ביומא מט ב. ובמהרי"ט אלגאזי [יב ג] פירש לדעת רבינו גרשום ורש"י ביומא את מה שאמר רבי אלעזר בסיפא "מפני שהוא ספק": דבכוי הבא מן הצבי והתיישה, מספקינן - ראה חולין עט ב דספק הוא - אם חוששין לזרע האב שאינו שה, ואם כן הולד מקצת "שה" הוא, ואין פודין בו, או שמא אין חוששין לזרע האב ושה גמור הוא, ראה שם ביתר אריכות. ובאהל משה הביא, שמדברי רבי אלעזר מדוקדק שכוי האמור כאן היינו הבא מן התייש ומן הצביה [או להיפך], שהרי לשונו של רבי אלעזר הוא: מתיר בכלאים ואוסר בכוי, ואם לאו שאף כוי כלאים הוא, אין שייך לקשר בין כלאים לכוי; [ויש להעיר עוד, דאם משנתנו עוסקת בכוי שהוא בריה בפני עצמה ואינו בא מתיש ומצביה, למה צריך להזכיר כלל שאין פודין בכוי, והרי אין בו צד ספק שהוא שה, כי אפילו אם מין בהמה הוא, מכל מקום מין אחר הוא].
[4] כן גרסו תוספות, ראה שם.
[5] ראה מה שנתבאר בזה בהערה לעיל על דברי חכמים.
[6] נתבאר על פי רש"י בעמוד ב ד"ה לקיימו, וחלוק הוא מישראל שאין צריך להקדים את הפדיון אלא משום זריזין מקדימין למצוות. אבל הרע"ב מפרש: אין הכהן רשאי להשתמש בו, וכן משמע ברמב"ם ביכורים יב יד שכתב: ואסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו, והיינו משנתנו ומפרשה כן, וכן הוא בטור ושולחן ערוך סימן שכא; אור גדול על המשניות, ויתבאר טעם החילוק בין כהן לישראל בגמרא, וראה בהערות שם מה שיש להוסיף ולבאר בזה. ובשו"ת הרדב"ז [חלק א סימן תצו] כתב על ספיקו של התרומת הדשן [פסקים סימן רלה], אם ישראל שיש לו פטר חמור ורוצה ליתנו לכהן אם יצא, או דילמא צריך לפדות אותו בשה על כל פנים: מי שנסתפק בזה לא ראה דברי הרמב"ם ז"ל שכתב "לפיכך אם לא פדאו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן אסור לכהן שישתמש בו עד שיפדנו בשה ויקח השה לעצמו או יערפנו ויקבר" ; הרי לך בהדיא שאם נתן לכהן הפטר חמור בעצמו יצא ידי נתינה, אלא שמוטל על הכהן לפדות לפי שהוא אסור בהנאה קודם פדייה, דאם לא יצא ידי נתינה אמאי מוטל על הכהן לפדותו, על הישראל מוטל, ויחזור ויקח הפטר חמור, ופשוט הוא; [וראה מה שכתב על דבריו בברכי יוסף בגליון השולחן ערוך סימן שכא]. [ולפי דרכו למדנו עוד לפשוט את הספק שהובא בהערות לעיל ט א בשם הקהלות יעקב סימן ג, אם הפדיון שמפקיע את האיסור הוא במה שנעשה ממון השבט, או שבפדיון נפקע האיסור בלי קשר לדין מתנות הכהונה; ומכאן מוכח כצד השני, שהרי משנתן הישראל לכהן את פטר החמור כבר נתקיימה מצות הנתינה, ומכל מקום צריך הכהן לפדותו כדי להפקיע את איסור ההנאה; ומיהו כבר נתבאר בהערות שם להוכיח לכאורה, שאם כי האיסור נפקע רק בזכיית ממון השבט, מכל מקום היינו דוקא כשיש דין ליתנו לכהן].
[7] ברמב"ם הנזכר בהערה לעיל הוסיף: או יערפנו ויקבר; ולפי דברי הרדב"ז - בהערה 6 - שבנתינת פטר החמור לכהן נתקיימה מצות הנתינה, חידוש יש בדברי הרמב"ם, כי יש לומר, שלא אמרה תורה אלא "ואם לא תפדה וערפתו", אבל אם נתן את פטר החמור לכהן הרי זה כמי שפדהו ונתן את הפדיון לכהן, ואין בו דין עריפה; ודומה לסברא זו ראה בהערות לעיל ט ב בשם השערי ישר, דאין שייך מצות עריפה בספיקות, אף שיש לומר: ספק עריפה לחומרא, כיון שאין בהם מצות פדיה, והתורה אמרה "ואם לא תפדה וערפתו", ובספיקות שאינו חייב בפדיון משום שהממע"ה, גם מצות עריפה אין בהם.
[8] נתבאר על פי רש"י; וראה מה שיתבאר בענין שחוטה בהמשך הסוגיא בהערות. והנה רש"י לא הזכיר מה פסולו של כוי למזבח ; והנה אם בא הוא מן הבהמה והחיה - ראה בזה בהערה על משנתנו - אם כן כלאים הוא, אך אם כפירושו של רש"י במשנתנו דמשמע שהוא מפרש שהכוי בריה בפני עצמה היא, צריך ביאור למה פשיטא לן בפסח שהוא פסול יותר מלענין פדיון! ?
[9] רש"י סתם ולא פירש את כוונת הדרשה; והנה מצינו לעיל י ב "תפדה תפדה", ופירש שם רש"י ששתי פעמים נאמר "ופטר חמור תפדה בשה"; וראה בהערה שם בשם מהרי"ט אלגאזי.
[10] כאן סתם רש"י ולא פירש, למה מסתבר להעמיד את הגזירה שוה לזה ואת הריבוי לזה; אך בהמשך הסוגיא דאמרינן כעין זה לענין בן פקועה, דמסתבר להעמיד את הגזירה שוה כדי למעטו, נתן רש"י טעם בזה, ראה שם.
[11] פירוש: כשלא היה שוה בן הפקועה כשויו של החמור, שאם שוה הוא כערך החמור, הרי בשויו פודין בכל דבר, כמבואר לעיל יא א; על פי רש"י בד"ה או דילמא.
[12] ראה בהערה בהמשך הענין, אם הכוונה היא ללומדו מפסח, או משום שאין שם שה עליו, [וכאשר משמע הלשון "כבישרא בדיקולא"].
[13] א. כן פירשו רש"י ורבינו גרשום; אך התוספות בחולין עד ב ד"ה תמהו על זה, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו, דאמר לעיל דאליבא דרבי מאיר לא תיבעי לך, דשה מעליא הוא; ולכן פירשו "אלא מיפסיל משום שחוטה, דאין פודין בשחוטה"; פירוש: בפסח פסול הוא משום שחוטה, וילפינן מפסח לפוסלו לפדיון. ומה דפשיטא לן דלענין פסח חשוב בן הפקועה כשחוטה, הוא על פי מה שכתב רש"י לעיל בפסול שחוטה ממש לפסח, שהוא משום שצריך שחיטה לשם פסח, והוא הדין בן פקועה שאין שייך בו שחיטה כלל. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז כאן, כתב, שרש"י ותוספות הולכים בזה לשיטתם: דרש"י בחולין עה ב ד"ה ארבע סימנין אכשר ביה רחמנא, כתב: דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו, ולא אמרינן דשחוט ועומד הוא, ואם כן לשיטתו בן פקועה אין לפוסלו לקרבן פסח מטעם שחוט, שהרי יכול לעשות שחיטה לשם פסח, דגם שחיטת בן פקועה שחיטה היא; ואם כן אי אפשר לפרש דילפינן מפסח לפוסלו משום ששחוט הוא. ואילו התוספות סוברים שם, שאם נשחטה האם שחיטה כשירה לגמרי, שוב אין שייך שחיטה בעובר, ואם כן פסול הוא לפסח מטעם דכשחוט הוא. ב. במהרי"ט אלגאזי [י ב]: הביא מחידושי הרשב"א שם בשם הרמב"ן ליישב קושיית התוספות על רש"י, דלעולם כפירוש רש"י, וקודם דמסיק אדעתיה לגמור גזירה שוה מפסח, היה סבור דלרבי מאיר לא מיבעיא לן דשה מעליא הוא, אבל השתא דיליף גזירה שוה, לרבי מאיר נמי אין פודין. ומבואר מדברי הרמב"ן, שספק הגמרא לפוסלו משום דכבישרא בדיקולא הוא, אין הכוונה ללומדו מפסח שהשחוטה פסולה לו, אלא שאין שם שה עליו ואין צריך ללומדו מפסח, ומר זוטרא הוא שפסלו משום דילפינן מפסח; וראה רש"י בבבא קמא עח א ד"ה ולא בשה שחוטה, שפירש את טעם משנתנו בשחוטה, שהוא משום "דלאו שה קרינא ביה"; אך ראה בתוספות בבא קמא עז ב ד"ה זה, שכתבו: וכי תימא דטריפה ושחוטה [שאין פודין בו פטר חמור] ממשמעותיה ד"שה" נפקא - כמו עגל וחיה, [אי אפשר לומר כן], דהא אמר ביומא מט ב דפר אפילו שחוט קרוי פר, וכן שה דפסח אי לאו דכתיב "מהיות משה" [דמשמע] מחיותיה דשה; [ראה בסוגיא שם שנחלקו אמוראים לענין פר שחוט אי מיקרי פר, ומקשינן משה דפסח דמשמע דלא מיקרי שה לאחר שנשחט, ולכן אין נמנין ומושכין ידיהן ממנו אחר שנשחט, ודוחה הגמרא דכתיב "מהיות משה" מחיותיה דשה, ושוב מקשה מר זוטרא ממשנתנו שאין פודין בשחוטה, ומשמע ששה שחוט לא מיקרי שה, ודוחה הגמרא ששחוטה פסול לפדיון מגזירה שוה דפסח ; וראה גם במהרי"ט אלגאזי יב ב]. [ויש לעיין לשיטת הרמב"ן: מנין לרב אשי שמר זוטרא חידש סברא חדשה שלא נזכרה בצדדי הספק, והרי שמא סובר הוא דכבישרא בדיקולא הוא, ואכן לרבי מאיר כשר הוא; וצריך לומר ששמע כן מפיו]. ג. בעיקר הקושיא על רש"י, הנה רש"י כתב כאן במה שביאר מר זוטרא את טעמו שהוא משום "שה שה מאי אהני ליה": ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי; ואם כן, הרי באמת לא מצינו למילף מפסח אלא דוקא אם כשחוט דמי, אבל אליבא דרבי מאיר שאינו כשחוט, אין לחלק בינו לבין זכר תמים ובן שנה שאינו נלמד מפסח.
[14] מסתבר שמר זוטרא הוא שיישב כן.
[15] א. פירש רש"י: ומסתברא למעוטי בן פקועה, דכשחוט דמי ולא שה הוא, ו"תפדה" מרבינן בעל מום ונקבה ובן שתי שנים דשה נינהו; והנה רש"י עצמו מפרש שהלימוד הוא משום שיוצא דופן פסול לפסח, ומכל מקום כתב רש"י דהסברא ללמוד פסול זה הוא מטעם אחר ומשום דכשחוט דמי, וצריך תלמוד. ב. בראשית בכורים הבין, שמחלוקתם היא על כל המשנה, שלדעת רב אשי כל השמות הללו אינן פסולין משום דילפינן מפסח, ואילו לדעת מר זוטרא פסולם הוא משום דילפינן מפסח; והביא כן גם מלשון הרמב"ם בכורים יב ח שמנה טריפה כלאים ושחוט, ומסיק דלא נקרא שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד, ומשמע דמלשון שה ממעט לכל הני, ולא משום גזירה שוה דשה שה מפסח, וכנראה טעמו משום שפסק כרב אשי דהוא בתרא; [וראה גם ברש"י בבבא קמא עח א ד"ה ולא בשה שחוטה, שכתב את הטעם משום "דלאו שה קרינא ביה", אך ראה תוספות בבבא קמא עז ב ד"ה זה שהכריחו שלא כפירוש זה מן הסוגיא ביומא מט ב לענין פר שחוט ביום הכפורים ושה שחוט בפסח, אך ראה בהערה לעיל שמחלוקת אמוראים היא שם לענין פר שחוט ביום הכפורים, ושם מדמה הגמרא שה שחוט לענין פדיון לפר שחוט; אלא שיש להעיר, דמר זוטרא הוא זה שהוכיח שם ממשנתנו דשה שחוט לא מיקרי שה, ואילו כאן סובר הוא שהפסול הוא משום דילפינן מפסח; ויש לעיין עוד: אם כן למה אמרו לעיל דמתניתין בן בג בג היא הלומד לפסול את כל השמות הללו מפסח, והרי שמא כרב אשי הפוסלם מטעם אחר]. ומיהו הקשה: אמאי אין פודין בכלאים ובטריפה, שהרי שה הוא! ? וכתב שם לחדש דכלאים הבא מרחל ומעז, אף דכל אחד הוא שה בפני עצמו, מכל מקום התולדה משניהם אינו חשוב שה, כיון דפתיך ביה צד רחל וצד עז לא נקרא שה אלא בריה בפני עצמה, ראה מה שנתבאר עוד שם; וראה עוד שם, מה שצידד לפרש בטעם טריפה שאין פודין בו.
[16] נתבאר על פי הכסף משנה ביכורים יב ט; ולשון הרמב"ם הוא "שה הדומה לאחר" ולשונו צריך ביאור.
[17] כעין זה בבבא קמא עח א בענין אחר "השתא כלאים אירבי ליה, נדמה מיבעיא"; וראה עוד בגמרא לקמן בעמוד זה, שנדמה נקרא "דמי לכלאים".
[18] א. הנה לעיל ה ב שנינו: שהיוצא מן הטמא טמא הוא; ולכן חמור שילדה מין פרה הרי היא אסורה באכילה. והביא בקהלות יעקב סימן ד בשם תשובת יד אליהו שנסתפק: אם הולד חשוב בהמה טמאה לכל דבר, וחלבה מותר כחלב הטמאה, ואין נוהג בה איסור אבר מן החי כבהמה טמאה, או שמא: כיון שיש לה סימני טהרה הרי היא בהמה טהורה, ולענין אכילה בלבד אסרתו תורה, כדילפינן לה התם מן הכתובים גבי איסור אכילת בהמת טמאה. ובקהלות יעקב שם פשט ספיקו מסוגייתנו, שהרי מבואר כאן, דפרה שילדה כמין עז אזלינן בתר אימיה ועגל הוא, ואם כן חמור שילדה כמין פרה חמור הוא, ודין בהמה טמאה לו לכל דבר; ולפי דבריו נמצא, דהמבואר כאן שאזלינן בתר אימיה הוא נלמד מן הכתוב המבואר לעיל שיוצא מן הטמא טמא; [וראה לשון הגמרא לעיל גבי יוצא מן הטמא: לא תימא זיל בתריה דידיה:. אלא זיל בתר אימיה, ומביאה על זה הגמרא שם את הכתובים האוסרים אותו באכילה]. אך ראה לעיל בהערות שם, שנתבאר ביאור אחר בכוונת ספיקו של היד אליהו, והוא, שאינו מסתפק אם אזלינן בתר אימיה וחמור הוא וזה הוא טעם איסורו, או אזלינן בתר דידיה ופרה היא, אלא שאסרתו תורה באכילה משום יוצא מן הטמא; אלא ספיקו הוא, דאפילו אם חמור שילדה מין פרה חמור הוא - וכדמוכח מסוגייתנו - מכל מקום לענין שם בהמה טהורה ובהמה טמאה מעיקר הדין אין לנו לילך אחר המין, אלא אחר מציאות סימני טהרה, ואפילו חמור שיש לו סימני טהרה טהור הוא, ולפיכך יש לדון, שאם כי גילתה התורה לענין אכילה שהיוצא מן הטמא טמא ואף על פי שיש לו סימני טהרה, מכל מקום לענין שאר הדינים התלויים בדין בהמה טהורה, אזלינן בתר סימני הטהרה. ולפי זה נמצא, דמה שנתבאר כאן דאזלינן בתר אימיה, אינו שייך למה שלימדה תורה שהיוצא מן הטמא טמא הוא, כי אף שמן הסברא ידעינן דפרה שילדה מין חמור חמור הוא, והיינו סוגייתנו, עדיין לא למדנו שהוא אסור באכילה, כי הרי סוף סוף יש לו סימני טהרה, ולזה בא הכתוב הנזכר לעיל ללמד שאסור הוא באכילה [או אפשר אף לענין שאר הדינים התלויים בדין בהמה טהורה וטמאה, דין טמאה לולד, וכצד זה בספיקו של היד אליהו]. ב. הרש"ש תמה על הרמב"ם והפוסקים שהשמיטו דין זה, דפרה שילדה מין עז אין פודין בו אפילו אם פודין בנדמה; ומיהו הרמב"ן בהלכותיו לא השמיטו, וכתבו. ג. מהרי"ט אלגאזי [יא א], נסתפק בעז שילדה מין חיה להצד שפודין בנדמה, אם כשר הוא לפדיון, ומשום שיש לומר: כיון דאמרינן בגמרא דבתר אימיה אזלינן בפרה שילדה מין עז, הוא הדין ברחל או עז שילדה חיה, דבתר אימיה אזלינן, והאי צבי שה הוא, [פירוש: אם לא משום נדמה], דומה למאי דאמרינן לעיל [ה ב] לענין איסור, דפרה שילדה מין טמא, מותר, דבתר אמו אזלינן, והיוצא מן הטהור טהור, ואפשר, דהוא הדין בזה, דכאמו חשבינן ליה לענין פדיון; וראה עוד שם.
[19] לכאורה צריך לפרש את קושיית הגמרא: אם אביו שה דהיינו או כבש או עז, הרי אין זה מכריח שיהא כלאים, כי אם מין כבש הוא אינו כלאים עם הרחל, ואם כן בהכרח שעיקר פסולו הוא משום שהוא עז ואמו רחל, ואם כן נדמה הוא; [ויש להעיר, שלכאורה אף בלי קושיית הגמרא אי אפשר לפרש את הברייתא כפשוטה שהכוונה לכלאים ממש, כי אם כן, מה לי להזכיר כאן אם הילוד היה מין עז, כיון שפסולו הוא משום שבא משני מינים].
[20] ראה ברש"י את המקור לפטור כלאים מן הבכורה.
[21] ביאר רש"י דלקדשים ודאי הוא פסול, שהרי מבואר לעיל ג ב, בבכור שיש לו מקצת סימנים, שמום קבוע הוי לשחוט עליו את הבכור, ואם כן פסול הוא לקדשים. ותמה הרש"ש: אם כן איך נפטרנו ממעשר בהמה, והרי בעל מום חייב במעשר בהמה, [וכמבואר לקמן נז א: והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא, דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע"]! ? ולא יישב. ובחזון איש בכורות יז יב לא הביא דברי רש"י, וכתב: שמעינן מכאן דנדמה שיש לו מקצת סימנים אימעיט בקדשים מחמת נדמה:. דאי בקדשים הוי פסול בעל מום, אם כן במעשר תיקדיש, דהא בעל מום נכנס לדיר להתעשר; וראה שם נפקא מינה לדינא, אם פסולו הוא משום נדמה, או משום בעל מום.
[22] הנה ספק הגמרא בנדמה אם פודין בו לא נפשט, ובפשוטו, אם פדה בנדמה הרי פטר החמור אסור בהנאה, שהרי הפדיון הוא שמפקיעו מאיסור ההנאה וספק איסור לחומרא, וכאשר מבואר במשנה לעיל ט א, דלרבי יהודה בספק פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו כדי להפקיע איסורו, והוא הדין בספק אם נפדה, וכן מתבאר בהלכות הרמב"ן והביאו הרא"ש. ובטורי אבן במגילה כג, הקשה: איך אפשר שבדיעבד לא יהא פדיונו פדוי, והרי באמת פודין בשויו בכל דבר, וכמבואר בגמרא לעיל יא א, ומשום שלא יהא חמור מן ההקדש, וכיון שמהקדש למדנו, אפילו שלא בשויו פדיונו פדוי בדיעבד וכדי שלא יהא חמור מן ההקדש שהמחללו אפילו שוה מנה על שוה פרוטה הרי הוא מחולל בדיעבד, ואם כן בהכרח, שכל אלו ששנינו שאין פודין בהן, היינו דוקא לכתחילה וכגון שאינם שוים כדי החמור, אבל בדיעבד הפודה בכל אלו הרי הוא פדוי! ? והוכיח מזה כדברי התוספות בתמורה כז, שאף בהקדש לא אמרו כן אלא בבעלים ולא באחר; וטעם החילוק - לדעת הטורי אבן - משום דהבעלים כיון שההקדש חל על פיהם, קל הוא, ויכול לפדותו אפילו בפחות משויו, או משום שיכולים להישאל על הקדשם; ואם כן הרי אין שייך דין זה אלא בקדושה שאינה באה מאליה, ולא בפטר חמור שקדושתו מרחם, שהוא אינו מתחלל בפחות משויו אפילו על ידי הבעלים. ובדבר אברהם בסופו בקונטרס מהגאון ר' זלמן סענדר ז"ל [הביאו בקהלות יעקב סימן יא] כתב טעם אחר, דבפדיון פטר חמור אינו מחולל שלא בשויו אפילו בדיעבד, ומשום שעיקר הטעם שמועיל חילול על שוה פרוטה, הוא משום שאין אונאה להקדש, כדמשמע בבבא מציעא דף נו, וכמו שכתב רש"י בקדושין יא ד"ה שחללו; ואם כן אין דין זה אלא בחילול הקדש שהפדיון הולך להקדש, אבל בפדיון פטר חמור שהפדיון שייך לכהן שהוא הדיוט, שפיר אית ביה אונאה; ובקהלות יעקב הביא שם, שסברא זו כתבה גם האור שמח בפרק יב מבכורות; וראה מה שכתב הקה"י בזה. והנה לעיל ט ב בהערות הובא לחקור אם פדיון האיסור הוא על ידי זכיית שבט הכהונה, או שאינו קשור בדין זה; ולכאורה, אם הפדיון אינו קשור בדין זכיית הכהנים, אם כן, אף דמדין אונאת הכהן אין החילול חל על פחות משויו, מכל מקום יהיה די בחילול פחות משויו כדי להפקיע את איסור ההנאה; ואכן ראה במנחת חינוך מצוה כב אות ד ד"ה ולפי מה שכתבנו, שכתב כסברת הטורי אבן בקושיתו, שדין פדיון כדין הקדש שאם חיללו על שוה פרוטה מחולל, ומיהו כתב שם, דכל זה הוא לענין האיסור, אך מכל מקום צריך הוא להשלים לכהן את כל שויו, כיון שאין שייך גבי כהן לומר "אין אונאה להקדש". ב. הרמב"ם [ביכורים יב ט] כתב דלא כהרמב"ן, אלא: "אין פודין בנדמה, ואם פדה פדוי"; ונלאו המפרשים לבאר את טעמו, ראה נושאי כליו וספר המפתח. ובפשוטו אי אפשר ליישב את דעת הרמב"ם על פי סברת הטורי אבן בקושייתו, שהרי אם כן בכל אלו שנשנו במשנתנו היה לו לרמב"ם לומר, שאם פדה בהם פדיונו פדוי; אך המנחת חינוך מצוה כב יישב את דעת הרמב"ם על פי סברת הטורי אבן בקושייתו, והוסיף להוכיח שם שהרמב"ם אינו מחלק גבי הקדש בין בעלים לאחר, ואם כן ניחא שיטתו; וראה שם למה לא כתב הרמב"ם על כל אופני משנתנו שאם פדה פדוי. ויש לומר עוד בביאור דעת הרמב"ם, דבכל אופני משנתנו כיון שלענין הנתינה לכהן צריך הוא להשלים את כל שויו - כפי שכתב המנחת חינוך המובא באות א, אם כן גם האיסור בעינו עומד, שהרי יש לצדד, שהאיסור אינו פוקע אלא על ידי זכיית הכהנים בו, ועד שיושלם כל חלקם ; אבל כשפדה בנדמה, כיון שאין הוא חייב ליתן לכהן את כל שויו, שהרי שמא נדמה ראוי לפדיון והמוציא מחבירו עליו הראיה, שוב ממילא מועיל הפדיון מדין שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה; וראה בקהלות יעקב שם אות ב.
[23] האחרונים תמהו על ספק הגמרא, כי היות ואין הפדיון נתפס בקדושתו של פטר החמור, הרי פשוט הוא שאין כאן משום איסור חל על איסור! ? ובאהל משה כתב בשם הרב אלחנן וסרמן זצ"ל, דאף על פי שאין חל שום איסור על השה, מכל מקום כל מעשה פדיון צריך להיעשות באופן שיוכל לחול איסור ההנאה על הפדיון, ואם אין איסור חל על איסור אין כאן מעשה פדיון כלל; והביא בשם הגרי"ז שהסכים עם זה, וראה עוד שם; [ולא הובא שם לבאר מה הם צדדי הגמרא בספק זה; ויש להעיר עוד, דכל זה ניחא דוקא אם פדיון האיסור אינו קשור בדין זכיית הכהנים, אבל אם קשור הוא בדין זכיית הכהנים - וכבר הובאה חקירה זו מספר פעמים בהערות - אם כן באמת אין זה פדיון ככל הפדיונות, אלא שאיסורו של פטר החמור נפקע כאשר מתקיימת מצות הנתינה, ואין צריך שיהא שייך חלות איסור על הפדיון]. ובראשית בכורים ביאר, שספק הגמרא הוא: האם שה הפדיון מותר משום שלא חל עליו האיסור, או שמא אכן חל עליו האיסור אלא שנפקע האיסור מיד וכעין שמצינו בנדרים עה "מיחל חלין ובטלין", ראה עוד שם.
א דף י"ב משנה אין פודין וכו' ולא בטריפה. - ופירש"י שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה עכ"ל, והנה משמע מזה דדוקא טריפה כזו שחסרו רגליה, ואין כאן שה שלם, - אבל שארי טריפות בלא חסרון אבר שפיר דמי מטעם המבואר בסוגיא דאעפ"י דילפינן שה שה מפסח מ"מ תפדה תפדה ריבה. - אבל לפי"ז הי' להתנא למיתני ולא במחוסר אבר. - ומדנקט התנא ולא בטריפה סתם משמע דע"כ כל הטריפות אימעיטו. - והנה בהגהות הב"ח הוסיף כגון. משמע שכוונתו דרש"י נקט טריפות דנחתכו רגליה רק לדוגמא. - אבל תמוה למה לן הדוגמא וכי לא ידענו מה זה טריפה, והברטנורא פירש ג"כ כגון. - אבל גם זה תמוה, והתוסיו"ט כתב דנקטו הכי לפי שהוא טריפות הנראה וניכר, אבל ודאי אי הוי טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינו כלום יעוי"ש, אבל גם זה אינו מובן דכיון דכל הטריפות בכלל זה דאין פודין למה נקטו טריפות זה הנראה וניכר. - אשר יש לטעות שהוא מטעם חסרון אבר גם כן. - והרמב"ם בפרי"ב מבכורים כתב סתם ולא בטריפה כלשון המשנה, וא"כ תמוה מדוע נחתו רש"י והברטנורא לפרש טריפה שנחתכו רגליה.
ב ונראה לומר דרש"י נקט לרבותא בהמה שנחתכו רגליה למעלה מהארכובה. - והיינו דאפשר דרש"י סבר כשיטת הריב"א הובא בהרא"ש פר"ד דחולין סימן ז' להכשיר בהמה שנחתכו רגליה לגמרי, ואם נחתכו רגליה מהארכובה ולמעלה יש תקנה להכשירה באופן שיחתוך כל הרגל, וכן סבר הרמב"ן לפי האמת שכן הדבר דאם נחתך למעלה מהארכובה שהוא במקום צומת הגידין שטריפה, ואם יחתוך אח"כ כל הרגל תחזור להכשירה כמבואר שם.-ולזה פירש"י הכא דכוונת התנא טריפה שנחתך רגליה מהארכובה ולמעלה שהוא במקום צומת הגידין דיש תקנה להיות חוזר להכשירה, ומ"מ אין פודין בטריפה, ומכש"כ שארי טריפות שאין טריפה חוזרת להיתר, ולפי"ז אין מקום להגיה כגון שהוא הגהות הב"ח. - אלא דוקא כתב רש"י טריפות זו, והוא לרבותא.
ג עוד נראה והוא, דהנה לכאורה מדוע נמעט טריפה מטעם הגזי"ש דשה שה מפסח, ומדוע לא אמרינן דטריפה איתרבאי מתפדה תפדה כמו שמרבה בע"מ ועוד, וע"כ כיון דמצינו גבי מעשר דישנו בבע"מ, ומ"מ נתמעטה טריפה מכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת והיינו הטרפות שהיא מן הארכובה ולמעלה כדאיתא לקמן נ"ז. - להכי מסתברא שאין לרבות טריפה מתפדה תפדה, ולזה נקט רש"י טריפות שהוא מן הארכובה ולמעלה שזהו מקור הלימוד גבי מעשר, - ולהכי הרי הוא ג"כ בכלל המיעוט לענין פדייה דפט"ח.
ד איברא דאין לרבות טריפה מתפדה תפדה משום דאם ילפינן שה שה מפסח. - וגבי פסח כתיב "מהיות משה", מחיותי' דשה, וביומא מ"ט ע"ב דרשו מזה למעט שחוט יעוי"ש, וא"כ ממועט ג"כ טריפה לדידן דקיי"ל טרפה אינה חיה. - ולא בעינן לגילוי מלתא דמעשר. - אמנם כל זה ע"כ הוא למ"ד התם ביומא דסבר בפר ולא בדמו של פר מטעם דשחוט לא נקרא פר. - משא"כ למ"ד שם דגם שחוט נקרא פר. - וגם גבי פסח גופי' בפסחים פ"ט סבר ר' שמעון מהווייתו דשה דהיינו אפילו אחר שנשחט יעוי"ש, וא"כ אין למעט טרפה מהא דגזי"ש דשה שה מפסח. - וא"כ יש לומר דטריפה בכלל תפדה תפדה לרבויי. - להכי אית לן לומר דכיון דחזינן דבמעשר דאעפ"י שישנו בכל הני. - ומ"מ ממעט טריפה, להכי מסתברא דטריפה ליתא בכלל הריבוי. וזהו כוונת רש"י כמו שכתבנו.
ה ויש לעיין מדוע באותו ואת בנו דכתיב שה ומדוע לא ילפינן שה שה מפסח למעט טריפה. - ואנן קיי"ל דאו"ב נוהג בטריפה, ואפילו ר"ש דפוטר הוא רק מטעם שחיטה שאינה ראויה. - והנה התוס' ביומא שם כתבו דטריפה ממעטינן מהלימוד דפסח יעוי"ש, אבל קשה מדוע לא ילפינן גם או"ב מפסח ליפטר טריפה, והוא מכח הגז"ש דשה שה. - אבל יש לומר דמסתבר לומר דהגז"ש מפסח שהוא קרבן בא ללמד בדין פדיון פט"ח שהוא בדומה לו מפני שבא לאפקועי איסורא, אבל אין זה כלל בדמיון לאו"ב וכדומה לזה.
ו והנה לר"ש דסבר מהיות משה מהויתו דשה והיינו דגם לאחר שחיטה נקרא שה. - א"כ אין למילף משה דפסח שאין פודין בשחוטה, וגם אין למעט טרפה. - ועוד לר' שמעון דסבר פט"ח מותר בהנאה א"כ אין זה שייכות לאפקועי מאיסורא. - ותקשה לר' שמעון מדוע לא יליף משה דפסח גם לאו"ב למיפטר טריפה ולא בעי למימר מטעם ששא"ר. - וע"כ צריך לומר דר"ש לא סבר כלל להאי גז"ש. וא"כ אפשר דגם רבנן דר"ש לא סברי להאי גז"ש. - מטעם דלא קבלו גז"ש מרבם. ולדידהו אפשר דפודין בשחוט, וגם בטריפה. ויש לכאורה ליישב הא דהקשו התוס' שם ביומא. - אבל למעט עגל וחיה זה אנו יודעין מפשטות דשה. דע"כ לא לחנם אמרה תורה שה.
ז אמנם נראה דע"כ לא היתה כוונת רש"י לרמז הדין דמעשר אשר בשביל זה ליתא שחוט וטרפה בכלל הריבוי דתפדה תפדה, והוא דהנה רש"י מפרש בד"ה לכל השמות וכו' ולא שחוט, דבעינן שחיטה לשם פסח יעוי"ש. ולכאורה מדוע לא פירש"י כמו שקאמר הש"ס ביומא דלהכי לא אמרינן דשה שחוט נקרא שה אפילו למ"ד בפר אפילו בדמו של פר משום דכתיב מהיות משה מחיותי' דשה. - וע"כ כוונת רש"י להורות לנו דהכא גבי פסח רמזה לנו תורה דשה שחוט לא נקרא שה מטעם חסרון שחיטה דלשמה וממילא יש בכלל זה גם למאן דלא סבר מחיותי' דשה, והיינו לר' שמעון דסבר הויתו דשה, ומ"מ הכא לא נקרא שה לאחר שחיטה מטעם חסרון דשחיטה דלשמה. - וכיון שממועט שחוט, ממילא גם טריפה בכלל המיעוט ואין לרבות מתפדה תפדה כיון שיצא מכלל שה מטעם חסרון חיות דבעינן חיות שלם בשעת שחיטה. - אבל נראה דאם לא היה חסרון טריפה גבי מעשר הוי מרבינן טריפה מתפדה.
ח והנה יש לעיין לפירש"י דלפי זה היאך דנין אפשר משאי אפשר, דהלא שאני גבי פסח דלא יצוייר קרבן פסח שחוט מטעם דבעינן שחיטה לשמה, וזה לא שייך הכא בפדיון פט"ח, וא"כ תליא בפלוגתא אם דנין אפשר משאי אפשר, והנה התוס' ביבמות מ"ו. - כתבו דמטעם הגזי"ש דנין גם משאי אפשר. - עוד יש לומר דעיכוב מצד הדין נקרא אפשר, וצ"ע.
ט והנה הרמב"ם בפרי"ב מבכורים ה"ח כתב וז"ל ואין קרוי שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד יעוי"ש. משמע מדבריו דגם בלא הלימוד דהגז"ש אלא משמעות שה הוא דוקא חי, ושחוט לא נקרא שה. ותמוה דהלא הרמב"ם פוסק בפר"ה מיוהכ"פ הי"ג בפר ואפילו בדמו של פר יעוי"ש. וא"כ ע"כ גם שה שחוט נקרא שה. וצ"ע.
י והנה הטור השמיט טרפה. - ומצאתי בתוסיו"ט שעמד בזה יעוי"ש. - והנה לפי מה שביארנו דאפשר דהרבה תנאים לא סברי גז"ש דשה שה מפסח, וא"כ אפשר דלדידהו פודין בטרפה, להכי השמיט הטור הא דטרפה מטעם זה.
יא והנה להלכה ע"כ אין פודין בטריפה מפני שזהו שיטת הרמב"ם והרא"ש, וכן הוא בפסקי הרא"ש וכן פסק המחבר. - ולפי"ז כשפדה בטלה ואח"כ נמצא בו טרפות. - וממילא בעינן עתה פדיי' בשווי'. - ולשיטת הרמב"ם באופן שאין זה פדייה נתפס זה הפחות משוויו באיסור הנאה עד שיפדה בשווי'.
א שם איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר' מאיר לא תיבעי לך כיון דאמר ר"מ ב"פ טעון שחיטה שה מעליא הוא, כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו וכו'. - והנה לכאורה יש להבין הלא ע"כ גם לר"מ ב"פ פסול לקרבן, ואם ילפינן משה דפסח הלא ב"פ פסול לפסח מטעם יוצא דופן. - וא"כ מה מהני הא דטעון שחיטה, וע"כ צריך לומר דפודין גם ביוצ"ד כמו שפודין בבע"מ מטעם דתפדה תפדה מרבה להפסולין. ורק אליבא דרבנן מיבעי' משום דהוי כשחוט, ולא מרבינן שחוט מתפדה. וע"כ משום דשחוט לא נקרא שה, ואפשר לומר דמזה למד הרמב"ם דסתם שה הוא דוקא חי. - והנה גם לרבנן באופן שאמו של הב"פ טריפה דאז טעון הב"פ שחיטה כדקאמר הש"ס ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, וא"כ לא הוי כשחוט, ואעפ"י שפסול לקרבן מטעם יוצ"ד, אבל כיון דעכ"פ נחשב כחי. - ואעפ"י שנטהר בשחיטת אמו מטומאת נבלות, והוי כשחוט לענין שלא מטמא טומאת נבלות, אבל עכ"פ כיון דלענין היתר אכילה טעון שחיטה, עכ"פ נקרא חי, ושפיר פודין בו.
ב וגם במסקנא שהשיב מר זוטרא לרב אשי דע"כ אין לרבות ב"פ מתפדה, דא"כ שה מאי אהני לי' ופירש"י ומסתברא למעוטי ב"פ דכשחוט דמי ולא שה הוא. - הרי ברור להסוגיא דשחוט לאו שה הוא. וזהו כשיטת הרמב"ם דשה מובנו חי. - וזהו משום דבפסח חי בעינן או מטעם דבעינן שחיטה לשמה או מטעם דדרשינן מהיות משה מחיותי' דשה. - והגז"ש מלמדת דבעינן שה חי לפדייה. - וממילא גם טרפה ממועט מטעם דלא נקרא חי. - והנה הא דקאמר הש"ס א"כ שה מאי אהני לי' הכוונה להגז"ש. ובחולין ע"ד איתא להדיא שה שה מאי אהני ליה, והיינו הגז"ש.
ג והנה מבואר בסוגיא זו דלר"מ שפיר פודין בב"פ מטעם דלא הוי כשחוט ואעפ"י שפסול מטעם יוצ"ד, - אבל בשביל פסול דיוצ"ד שפיר איתרבאי מתפדה תפדה.
ד והנה לפי"ז יש לעיין בהא דפירש"י שם בחולין דלהכי אין פודין בב"פ מטעם דפסול לקרבן משום יוצ"ד. - וזה תמוה דלפי"ז גם לר"מ אין פודין. - ומדקאמר הש"ס לר"מ פודין בב"פ ע"כ משום יוצ"ד לא הוי חסרון מטעם דישנו בכלל הריבוי דתפדה. - איברא דהתוס' שם הקשו לרש"י דא"כ לר"מ היאך פודין בו יעוי"ש. - אבל דבריהם ג"כ תמוה דהנה כתבו שם דהפסול הוא מטעם דב"פ דינו כשחוט יעוי"ש. - ומשמע מדבריהם דלר"מ דטעון שחיטה כשר ב"פ לקרבן. - וזה ודאי ליתא דע"כ פסול הוא לקרבן לכו"ע מטעם יוצ"ד. - ועוד דהרי זה יתום הממועט מתחת אמו כמבואר בחולין ל"ח. אבל ע"כ כוונת התוס' דאם רק לא נקרא שחוט דאז מטעם הפסול דיוצ"ד מתרבי שפיר מהא דתפדה, ומזה יש לתמוה על השעה"מ שכתב בפר"ג מאי"מ שכתב בדעת התוס' דיוצ"ד לר"מ כשר לקרבן. דע"כ אין להעמיס כוונה זו בתוס'. - והענין בזה כמו שכתבנו. - ולפי דברי השעה"מ הנה גם לרבנן אפשר לומר משום דב"פ שאמו טריפה הוי ע"כ לרבנן כמו לר"מ, והיעלה על הדעת דגם לרבנן כשר ב"פ לקרבן. - ואח"כ ראיתי בחידושי הר"ן לחולין שהביא שהרמב"ן הקשה כן על התוס' דמ"מ יפסול גם לר"מ משום יוצ"ד וכתב ולדידי לא קשה דפשיטא דפסול יוצ"ד תפדה תפדה מרבי לי' להיתרא, אבל לא פסול שחוטה. - משום דלא נקרא שה יעוי"ש. ושמחתי בזה כי כוונתי לדברי הר"ן.
ה והנה דברי רש"י תמוה טובא. - וביותר דרש"י עצמו מפרש הכא בסוגיא דהטעם דבפסח פסול שחוטה מטעם דבעינן שחיטה לשם פסח. - וא"כ למה פירש"י בחולין משום יוצ"ד.
ו והנה ראיתי בתורת חיים מפרש בכוונת רש"י, והיינו דאעפ"י דברור להסוגיא דאין פודין בשחוטה מטעם דמשנה מפורשת היא, ורק בב"פ בעי מטעם כיון דרהיט ואזיל לאו שחוטה היא. - וא"כ כי קאמר הש"ס דגמר שה שה מפסח ע"כ לא הוי הטעם משום שחוטה, משום דגם גבי פסח עצמו לא קים לן דפסול מטעם חסרון שחיטה דאיכא למימר דשחיטה אינה מעכבת וכו' עכת"ד יעוי"ש. - ודבריו מרפסין איגרי דע"כ שחיטה מעכבת בפסח מטעם דבעינן שחיטה לשם פסח וכמו שפירש"י הכא בסוגיא.
ז ונראה ביישוב דברי רש"י שם בחולין שפירש משום יוצ"ד. - והיינו דלרבנן דסברי ב"פ אין טעון שחיטה מטעם דהוי כשחוט. - והנה בשביל זה לחודיא הוי מרבינן מתפדה תפדה לרבות דפודין בו משום דחדא ריעותא לא גרע מבע"מ דפודין בו. משא"כ שהוא פסול גם משום יוצ"ד, וא"כ איכא תרתי לריעותא חדא שדינו כשחוט, וגם יש בו משום יוצ"ד ואיכא תרתי לריעותא להכי אין לרבות מתפדה תפדה. - ובשלמא לר"מ דסבר דדינו כחי וטעון שחיטה, וליכא אלא חדא לריעותא מה שהוא יוצ"ד לחודיא, הנה בשביל פסול זה יש לרבות מתפדה תפדה. ומיושב קושיות התוס' שהקשו דלר"מ היאך פודין בו. אבל רש"י סבר דלר"מ דלא הוי אלא חדא לריעותא שפיר פודין בו מטעם הריבוי. - ולרבנן אין פודין בו מטעם דהוי תרתי לריעותא, ולפי"ז לפירש"י דחולין לא בעינן למימר דסתם שה הוא חי. - ואפילו אם אמרינן דגם שחוט נקרא חי כמו שקיי"ל התם ביומא דפר אפילו בדמו של פר. - וגם שחוט נקרא פר. - וכמו כן בשה אעפ"י שגם שה שחוט נקרא שה, מ"מ אין פודין בו מטעם דהוי תרתי לריעותא, וליכא בריבוי דתפדה תפדה.
ח בזה שכתבנו מיושב דברי הכנה"ג בסימן שכ"א בהגהות על הטור כתב דלשיטת רבינו אפרים שפוסק כר' מאיר דאינו ניתר בשחיטת אמו, ודאי דפודין בב"פ וכמו דאמרינן בגמ' אליבא דר"מ לא קא מיבעי' לן דהוי שה מעליא ופודין בו. - והקשה בריט"א הא אפשר דרבינו אפרים סובר כרש"י בשמעתין ובפרק בהמה המקשה דגמר שה שה מפסח ופסח פסול ביוצ"ד ואפילו לר"מ פסול לפדיון וכו' יעוי"ש. אמנם לפי מה שכתבנו ע"כ כוונת רש"י דדוקא לרבנן אין פודין בב"פ מטעם דהוי תר"ל. - אבל לר"מ דליכא אלא חדא לריעותא הא דיוצ"ד פשיטא דפודין בו מטעם הריבוי דתפדה תפדה כדלעיל.
ט עוד נראה דכוונת דברי התוס' בחולין שם שכתבו דהפסול הוא בב"פ מטעם שחוטה ואין פודין בשחוטה. - ולא היתה כוונת התוס' דלר"מ דפודין בשחוטה לומר דר"מ סבר יוצא דופן כשר לקרבן, דזה ודאי ליתא כמו שכתבנו לעיל. - אלא כוונתן דלר"מ דסבר דב"פ טעון שחיטה. - הנה הולד שיולד מהב"פ כשר להיות פודין בו. - וזהו כי הולד הנולד כדרכו לא הוי יוצ"ד. - משא"כ לרבנן דב"פ אין טעון שחיטה מטעם דהוי כשחוט, דאז גם הולד הנולד ממנו דינו כשחוט אם אין חוששין לזרע האב, ואפילו למ"ד חוששין לזרע האב הרי הוא בחצאי סימנים כמבואר בחולין ע"ה ע"ב יעוי"ש, והרי הוא פסול לקרבן מטעם דדינו כשחוט אעפ"י שלא הוי יוצ"ד. - וכל זה הוא דוקא לרבנן אבל לר"מ הולד של הב"פ כשר לקרבן ופודין בו, וזהו כוונת התוס' לחלק בין פסול יוצ"ד לפסול שחוטה, דלרבנן יש בולד פסול שחוטה ולר"מ אין בולד פסול שחוטה, וכמוש"נ.
א שם, איבעיא להו מהו לפדות בנדמה וכו' כי תיבעי לך אליבא דרבנן בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה פרקינן, או"ד לא שנא, ולא איפשטא, - וכתב הרמב"ן הלכך אין פודין בו ואם פדה בו ומת פט"ח קודם שיתננו לכהן יהנה ישראל באותו טלה ופט"ח יקבר וכו' יעוי"ש. - וכן הסכים לזה הרא"ש בהלכותיו.
ב אמנם הרמב"ם כתב בפרי"ב מבכורים ה"ט וז"ל אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי יעוי"ש. - מבואר דסבר דרק לכתחילה אין פודין מפני הספק, אבל בדיעבד אם פדה בו פדוי, והפט"ח מותר בהנאה, וקשה טובא הלא מה מהני דיעבד במקום דהוי ספד"א שהוא לחומרא אם מן התורה או מדרבנן, וביותר הכא דאיכא חזקת איסור דהרי הפט"ח הוא ודאי בכור, והפדיון הוא ספק. - ואין ספק מוציא מידי ודאי איסור. - ומרן הכס"מ כתב דכיון דספק הוא אין מחייבין אותו לחזור ולפדותו כיון דאין בו קדושת הגוף יעוי"ש. - וכוונתו לבאר דבזה שאני פט"ח מספק בכור בהמה טהורה משום דהתם הוי קדושה"ג, וכן מבואר בב"י ביו"ד סימן שכ"א, אבל זה לא יספיק דהלא עכ"פ הוי ספד"א, ומה מהני דיעבד. - ודברי הרדב"ז שם ג"כ שכתב דכיון דהוי ספיקא להכי בדיעבד פדוי. - וכן כתב בקרית ספר דהוי ספד"א ובדיעבד פדוי יעוי"ש. ותמוה טובא כמובן. - ועי' בריט"א מה שהביא בשם המהרי"ק לבאר שלהכי מהני דיעבד כיון דהאיסור תלוי בממון וכיון דלענין ממונא חשבינן לי' כפדוי דאם נתנו לכהן שוב אין מוציאין מידו כמו"ש הרמב"ן מטעם דהוי תפיסה ברשות, להכי גם לענין איסורא כיון דהוי קדושת דמים וכו' יעוי"ש. - והנה גם זה דברים מתמיהים הלא עכ"פ יש לצאת מספיקא לכהפ"ח להפריש טלה והוא לעצמו וכמו דתנן לעיל ט' דגם בספק פט"ח מפריש טלה והוא לעצמו. - ואין בזה הפקעת ממונא,
ג ועוד אם אמרינן דכל שהוא בספק מהני בדיעבד ופדוי. - א"כ גם בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה ליהני בדיעבד להיות פדוי. - וזה ודאי ליתא, דהרי כתב הרמב"ם שם בה"ח ולא בכוי. - והרמב"ם סבר דכוי לא הוי בריה בפני עצמה אלא הוא ספק חיה כמבואר בפרי"ד משחיטה יעוי"ש ואם אמרינן דבספק מהני דיעבד גבי פדיון פט"ח, א"כ מ"ש ספק חיה מספק הא דנדמה.
ד ונראה דהנה חזינן מהסוגיא דבעי' בנדמה תלוי בדין כלאים מדקאמר הש"ס בכלאים הוא דלא פרקינן בנדמה נמי או"ד שאני נדמה. - מבואר מזה דנדמה הוא פועל יוצא מכלאים. - אמנם כן הדבר. - והוא לפי דברי התוס' ביומא נ"ט שכתבו וז"ל וא"ת מאי קמיבעיא ליה בפר"ק דבכורות לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגז"ש אלא מבנין אב, וא"כ נדמה מהיכי תיתי וי"ל כיון דכלאים הוי מסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי, מהשתא נמעט נמי נדמה מגז"ש ונימא דגז"ש דוקא ולא נרביה מתפדה תפדה עכ"ל, ביאור הדברים דבאמת יש לרבות גם כלאים לפדיון, מטעם דכלאים איקרי שה דע"כ הני כלאים בין דאזלינן בתר אב הוא עז שפודין בו, ובין אזלינן בתר האם שהיא רחל ופודין בו וא"כ הגז"ש המלמדת דבעינן שה דהיינו שה שה מפסח אין למעט כלאים כיון דכלאים איקרו שה. - ורק משום הבנין אב המלמדנו בכוונת התורה שה ודאי בלא תערובות עז. וכן עז בעינן ודאי עז בלא תערובות שה וזהו כלאים. - וכיון שחידשה תורה דבעינן ודאין בלא תערובות היינו אפילו תערובות של המין שפודין בו. והוא מטעם דהתורה אינה קוראה שה אלא מי שהוא בלא תערובות. - ולפי"ז יש לדון על נדמה אעפ"י שהוא כולו שה בלא תערובות זרע. - מ"מ יש לדון דכמו שהקפידה תורה על תערובות אעפ"י שהוא ג"כ ממין הפדייה. - א"כ יש לדון גם על הנדמה אעפ"י שהוא כולו ממין שפודין בו. - אבל שינוי הצורה אפשר שמאבד השם שה שאמרה תורה, וזהו הביאור בהאיבעיא בנדמה שהוא פועל יוצא מכלאים. - וזהו סברת הבעי'. - ומטעם זה אין זה ענין לכוי שהוא ספק חיה שהספק אם הוא שה בעצם, ובזה הוי ספיקא לחומרא ככל הספיקות דעלמא. - ולא מהני דיעבד ג"כ כיון דאיכא חזקת איסור דהפט"ח כמובן.
ה אמנם בהא דנדמה כיון שבאמת הוא שה בעצמותו. ורק הספק אם התורה קורא אותו שה. אבל כיון שבעצמותו הוא שה, וגם עדיף מכלאים שנולד משני מינים, ונדמה הוא ממין אחד ורק השתנות הצורה, בזה מספקא להש"ס אם פודין בו.- וע"כ הספק כמו"ש התוס', והיינו או שהוא בכלל הריבוי דתפדה תפדה, או שהוא בכלל הגז"ש דשה שה למעט גם נדמה. - ובזה לא נפשטה הבעי' והוי ספד"א ולחומרא. - והנה להרמב"ם דסבר ספד"א הוא לחומרא רק מדרבנן הכא ג"כ הוי לחומרא רק מדרבנן ואעפ"י שאיכא חזקה לאיסור דהרי הפט"ח הוא ודאי איסור בהנאה, והפדיון הוא ספק. - אמנם חזקה לא מהני בספיקא דדינא דבשביל החזקה לא תשתנה הדין כמבואר בפוסקים. - וא"כ הוי רק איסור דרבנן, אבל כל זה הוא רק בלכתחילה. שהוא במקום ודאי איסור. - משא"כ בדיעבד אם פדה הנדמה, אית לן לומר דישנו בכלל הריבוי דתפדה תפדה. - והיינו דכשם שאנו אומרים דהריבוי דתפדה תפדה מרבה בעלי מומין אם רק נקראים שה. - הנה יש לומר דגם נדמה כיון שבעצם הוא שה, ורק ספק הוא אם הגז"ש ממעט אותו. - ובמקום ספק בלא חזקה דאיסור ישנו בכלל הריבוי דתפדה תפדה. - וזהו סברת הרמב"ם שכתב דאם פדה פדוי, וזהו שמפני שנשאר בספיקא דש"ס רק אם הוא בשם שה, אבל כיון שהוא בעצמותו שה הנה ישנו בכלל הריבוי בדיעבד, ואהני הבנין אב לענין לכתחילה במקום איסור ודאי, אבל הגז"ש לא מהני לענין דיעבד מטעם הריבוי דתפדה תפדה שע"כ מרבה ספק, כמוש"נ.
ו והנה לשיטת הרמב"ן והרא"ש דסברי דגם בדיעבד אינו פדוי בנדמה, אעפ"י דלא הוי אלא ספק גרידא בלא חזקה דאיסור, ולא סברי דבאופן זה דלא הוי אלא ספק ישנו לנדמה בריבוי דתפדה תפדה. יש לומר דאזלי לשיטתייהו בדבר ספד"א דסברי דבספד"א דין התורה דאזלינן לחומרא. - וממילא נשאר הספק כהבעי' דהש"ס, ולהכי סברי דגם בדיעבד הפדיון בנדמה לא מהני. - וצריך לפדות פעם שני כדין ספק דהיינו שמפריש טלה והוא לעצמו. - אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו בדבר ספד"א בלא חזקה דאיסור דמדין התורה הוא להקל, ורק מדרבנן מחמרינן. ולהכי לאחר שפדה בנדמה דלא הוי אלא ספק לחודיא בלא חזקה דאיסור להכי אין להחמיר מדרבנן גם כן. והוא דבאופן זה אשר מן התורה אזלינן להקל, יש להכריע דנדמה איתרבאי לפדיון מתפדה תפדה כמו שכתבנו לעיל. - ולפי"ז אזיל הרמב"ם לשיטתו והרמב"ן והרא"ש לשיטתייהו, וכמוש"נ.
ז והנה בקרית ספר כתב וז"ל נדמה אין פודין בו, ואם פדה פדוי דהוי ספיקא דאורייתא, יעוי"ש. ולשונו אינו מדוקדק דלפי דבריו משמע דהטעם דהוי ספד"א קאי על דיעבד, וזה לכאורה תמוה דהלא בספד"א לא מהני דיעבד. - והיה לו לכתוב הטעם דספד"א על אין פודין בנדמה ואח"כ לכתוב דבדיעבד פדוי. - ולפי מה שכתבנו דסברת הרמב"ם דבספק אמרינן דישנו בהריבוי דתפדה תפדה אתי שפיר דהטעם דספד"א קאי על דיעבד, כמוש"נ.
ח שם, ת"ש דתני רבה בר שמואל איזהו כלאים רחל שילדה מין עז ואביו שה וכו' אלא לפט"ח שאין פודין בנדמה, ויש לעיין הלא לפי מה שכתבו התוס' ביומא שם דעיקר הא דמספקא להש"ס בנדמה הוא מטעם הבנין אב דאמר רבא דשה האמור בתורה ממועט כלאים דלפי זה יש מקום לומר דנדמה ג"כ ממועט. - וממילא מטעם הספק לחודיא ע"כ אין פודין בנדמה. - מטעם דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי איסור דהפט"ח. - וא"כ קשה למ"ל קרא למעט נדמה שאין פודין בו. - ומצינו כזה שפריך הש"ס בחגיגה ד' איצטרך קרא למעוטי ספיקא, ופירשו התוס' ביומא ע"ד דכוונת הש"ס דכיון דגם מספיקא לא מייתי קרבן, לא בעינן קרא למעט יעוי"ש. וא"כ ה"נ הכא בנדמה כיון דגם מספיקא לחודיא אין פודין בנדמה מטעם דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי איסור.
ט אמנם לשיטת הרמב"ם אתי שפיר. - והוא דיש לומר דאיצטרך קרא למעט נדמה שאין פודין בו בודאי ולא מהני אפילו בדיעבד. - ולפי"ז גם כשדחי הש"ס דהקרא אתי למעשר בכדי שלא נילף מבכור לענין מקצת סימנים, וממילא נשארה הבעי' דנדמה בלא פשיטות. - אבל נשמע מזה לענין דיעבד דלא הוי אלא ספק גרידא ואין כאן ודאי איסור. דמהני הפדיון, ומזה הוי סיוע להרמב"ם דבדיעבד הפודה בנדמה פדוי.
י איברא דיש לדייק בהא דקאמר הש"ס דהקרא מלמדנו לענין מעשר באופן שיש בו מקצת סימנים דלא נילף העברה העברה מבכור כמבואר. וקשה הא גם בלא קרא המלמדנו למילף תחת תחת מקדשים כיון דאיכא שני לימודים היינו גז"ש מבכור וגז"ש מקדשים. - והוי שני לימודים הסותרים זה את זה והוי ספיקא דדינא ממילא פטור ממעשר, מטעם דבעינן עשירי ודאי. - אבל יש לומר דבאופן זה אית לן למיזל לחומרא כמו"ש התוס' ב"ק ג' דמדה היא בתורה. - וא"כ אי לאו האי קרא המלמדנו למילף תחת תחת מקדשים הוי לן למיזל לחומרא למילף העברה העברה מבכור לחייב במעשר במקצת סימנים, ועל זה בעינן קרא דמקדשים ילפינן.
א שם, איבעיא להו מהו לפדות בפסוה"מ וכו' כיון דאסור אין איסור חל על איסור, והיינו דאין איסור פט"ח חל על איסור דפסוה"מ וכדפירש"י. וקשה טובא הלא הטלה הבא בפדיון פט"ח מותר בהנאה, ולא חל עליו איסור הנאה דפט"ח כלל. וא"כ מה שייך הכא הא דאין איסור חל על איסור. - ולא מצאתי למי שהעיר בזה.
ב ונראה דהפדיון פט"ח בשה שמפקיע הקדושה מהחמור בעינן באופן שראוי לקבל האיסוה"נ שחל על הפט"ח. והיינו דאם הוא ראוי לחלות האיסור, אז יש בכחו להפקיע איסור. - אבל אם אין בו חלות האיסור, אין בכחו להפקיע איסור. - ומזה תצא שאין פודין בדבר האסור בהנאה. - ולהכי בפסוה"מ שאסורין בגיזה כדכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. - אינו יכול להפקיע האיסור מהפט"ח. מטעם דבעינן שה שיכול לקבל החלות של איסור מהפט"ח. וזהו הביאור אין איסור חל על איסור, - וזהו הביאור בהבעי' שבעי מהו לפדות בפסוה"מ. - כיון דאסור בהנאה אין איסור חל על איסור, והיינו דלא אתי איסור גיזה ועבודה ויחול על איסור גיזה ועבודה דפסוה"מ. - וכיון דלא מצי למיתפס. - האיסור מהפט"ח אין זה שה האמור בהגז"ש שה שה מפסח. וליתא ג"כ בכלל הריבוי דתפדה תפדה מטעם דחסר לו זה החלות. - או"ד כיון דלא תפיס פדיונו אפקועי איסורא בעלמא הוא. - והיינו דכיון דבפועל לא חל על השה האיסור דהפט"ח, להכי אין בזה קפידא מה שאין בו בכח להיות חל עליו איסור גיזה ועבודה, זהו הביאור בהבעיא.
ג ובזה יש מקום להעיר מה שהעיר בהגהות הרש"א מהגמ' כריתות י"ד אקדשה מגו דאיתוסף איסור הנאה.- וזהו דיש בכח לחלות איסור הנאה על הפסוה"מ דמותר בהנאה. - והיינו כי בזה בעינן שיחול האיסור גיזה ועבודה שישנו בפט"ח וכמו שמדייק רש"י גיזה ועבודה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0