דף יד - א
מתניתין:
כתיב [דברים יב טו]: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך, הטמא והטהור יאכלנו, כצבי וכאיל" -
הכתוב מדבר בקדשים שנפל בהם מום [אחר שהוקדשו, והנקראים בלשון חז"ל "פסולי המוקדשין"], שייפדו ויאכלו בכל מקום ["בכל שעריך"].
יכול ייפדו [אף] על מום עובר? תלמוד לומר "רק". ואמר הכתוב "תזבח ואכלת", לומר לך: אין לך בהם היתר גיזה וחלב [אף לאחר שנפדו], אלא אכילה על ידי זביחה [שחיטה]. ואמר הכתוב "הטמא והטהור יאכלנו", לפי שבאו מכח קדשים, שנאמר בהם "והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל", לכן הוצרך הכתוב להתיר בו, שיאכלו הטמא והטהור בקערה אחת.
ואמר הכתוב "כצבי וכאיל", שאלו הם מינים הפטורים ממתנות זרוע לחיים וקיבה, וכן פסולי המוקדשין שנפדו, פטורין מן הזרוע הלחיים והקיבה [על פי רש"י בחומש].
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שאי אפשר להקדישם קדושת הגוף, והקדישם לדמיהם, שיימכרו ויביא בדמיהם עולה או קרבן אחר, [1] ונפדו, כך הוא דינם:
הרי הם חייבין בבכורה אם ילדו בכור, ובמתנות זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורים. [2]
ויוצאין לחולין, הועיל פדיונם להוציאם לחולין אפילו ליגזז וליעבד.
וולדן שנתעברה בהם אמם קודם הפדיון וילדתם לאחר הפדיון, כדמפרש בגמרא, וחלבן [החלב שנחלב מהם לאחר שנפדו] מותר.
וכל דינים אלו שאמרנו הם לאחר פדיונן. [3]
והשוחטן לקדשים שקדם מומן להקדשן, בחוץ [מחוץ לעזרה], אפילו קודם פדיונם, הרי הוא פטור מכרת שמתחייב כל השוחט קדשי מזבח בחוץ, [4] לפי שלא קדשו בקדושת הגוף. [5] ואין עושין תמורה אפילו קודם פדיונם, וכדמפרש טעמא בגמרא. [6]
ואפילו אם מתו קודם לפדיונם - יפדו [יכול הוא לפדותם] כשהם מתים. [7]
חוץ מן הבכור ומן המעשר, שאפילו אם קדם מומן להקדישם, חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב. [8] וכל הקדשים שקדם הקדשן את מומן, ונתקדשו בקדושת הגוף, שהיא קדושה חמורה ולא קדושת דמים, או אפילו היה להם מום עובר קודם להקדשן, שהוא אינו מעכב בחלות קדושת הגוף, ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע, ונמצא שקדם הקדשן את מומן - ונפדו, כך הוא דינם:
פטורין מן הבכורה, ומן המתנות.
ואינן יוצאין בפדיונם לחולין ליגזז וליעבד. [9] וולדן וחלבן אסור אפילו לאחר פדיונן, שהרי אמרה תורה "תזבח ואכלת בשר", ולא חלב. [10] והולדות, הן הולדות שנתעברו קודם הפדיון ונולדו לאחר הפדיון, ומדרבנן אסורים הולדות וכפי שיתבאר בגמרא מטעם גזירה.
והשוחטן בחוץ קודם פדיונן, חייב.
ועושין תמורה, בין קודם פדיונם בין לאחר פדיונם. [11] ואם מתו, יקברו ולא ייפדו. [12]
גמרא:
שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו, חייבין בבכורה ובמתנות:
ודייקינן: טעמא דנפדו הקדשים שלא קדשו מתחילה אלא בקדושת דמים, הוא שנתחייבו בבכורה ובמתנות. הא לא נפדו עדיין, הרי הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואף שאין קדושתם אלא קדושת דמים - קסבר האי תנא: קדושת דמים כמוה כקדושת הגוף שהיא מדחה מן הבכורה ומן המתנות. [13]
שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו... ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד:
ודייקינן: טעמא דנפדו, הא לא נפדו, אף שאין קדושתם אלא קדושת דמים, אסירי מדרבנן בגיזה ועבודה אף באופן שאין בהם איסור משום נהנה מן ההקדש. [14] ואם כן, האם מסייע ליה משנתנו לרבי אלעזר דאמר קדשי בדק הבית - וכן קדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח - אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן, כשם שהם אסורים מן התורה בקדשי מזבח, ובפסולי המוקדשין שנפדו? [15]
אמרי בני הישיבה: לא תוכיח מכאן כדברי רבי אלעזר, כי מקדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח האסורים מדרבנן בגיזה ועבודה, לא תלמד לקדשי בדק הבית לאסור אף בהם. כי:
קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח שאסורה בגיזה ועבודה, ולכן גזרו בהו רבנן.
אבל קדשי בדק הבית - יש לומר, דלא גזרו, כיון דלא מיחלפא בקדושת הגוף למזבח.
שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו, ולדן וחלבן מותר:
שואלת הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן עוסקת משנתנו שהצרכה להתיר את הולדות?
אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן, כך הרי אי אפשר לומר, שהרי פשיטא היא, כי חולין נינהו. [16] אלא, דאיעבר לאחר ההקדש ולפני פדיונן, ואיתיליד לאחר פדיונן. [17]
ודייקינן: הא ולדות שנולדו - לקדשים שקדם מומן להקדישן, שלא קדשו אלא לדמים - לפני פדיונן, אסירי בהנאה בלי פדיון. [18] ויש להסתפק:
הערות
[1] כתב החזון איש [בכורות יח ו]: משנתנו עוסקת בכגון שאמר על בעלת המום שתהא קדושה לדמי עולה [או קרבן אחר], או אפילו אם אמר "הרי זו לעולה", מתפרשים דבריו שהוא מקדישם לדמי עולה, אבל אם אמר "הרי זו עולה", דמשמע, שמקדישה להקריבה על המזבח לא אמר כלום, וכמבואר כל זה במשנה בתמורה כז ב לדעת חכמים. וסגנון הדברים בפנים הוא על פי דבריו. אך באבן האזל מעשה הקרבנות טו ו, דקדק חילוק בין לשונות רש"י כאן, שכתב "שהיה להם מום קבוע, והקדישן להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח", דמשמע שהוא הקדיש אותם לדמיהם, [וראה גם בלשון התוספות בד"ה כל, שכתבו: לאו בקדשי בדק הבית איירי, אלא בהקדישן למזבח לדמיהן], לבין לשונו של רש"י על אותה משנה שנשנתה גם בחולין קל א: "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם, הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם, ואין בהם קדושת הגוף, ואם נפדו הרי הן כחולין גמורים", וכן הוא לשון הרמב"ם בפירוש המשניות כאן, שכתב: לפי שקדושתם אינה אלא קדושת דמים לא קדושת הגוף מחמת המום הקודם להקדש. ומלשונות אלו משמע, דזה הוא מה שהשמיענו משנתנו, דהוי קדושת דמים משום שקדם מומם להקדשם, ולא שבעצמו הקדיש קדושת דמים. וראה שם מה שביאר. וראה עוד ברש"י לקמן טו ב ד"ה אמר ר' לוי, שכתב על משנתנו דמילתא דלא שכיחא היא, דהא אמרינן במסכת תמורה המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין. הרי מבואר, שמשנתנו עוסקת כשהקדישם למזבח ממש, ולא שיימכרו לצרכי מזבח.
[2] ולא כקדשים הקדושים בקדושת הגוף שהוממו ונפדו, שאף אחר פדיונם אין הם חייבים בבכורה ובמתנות. וכן בכל הדינים שנאמרו כאן יש חילוק בין אלו לאלו, וכאשר יבואר כל זה בהמשך המשנה.
[3] כן פירש בתפארת ישראל את לשון המשנה.
[4] כמאמר הכתוב [ויקרא יז י]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה [במוקדשין הכתוב מדבר, שנאמר "להקריב קרבן", רש"י], או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".
[5] כתב רש"י: והשוחטן בחוץ פטור: אפילו קודם פדיון. דאפילו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין, דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ, הכא פטור, משום דלא חלה עליהן מתחילה קדושה כל כך. ביאור הדברים: השוחט בחוץ את בעלת המום, אפילו אם הוממה לאחר הקדשה אינו חייב, שאין חייבים על שחיטה בחוץ אלא על בהמה המתקבלת בפנים, שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". ואם כן, קשה, כיון שבבעלת מום אנו עוסקים, תיפוק ליה שהוא פטור משום בעלת מום, ואילו טעם משנתנו הלוא הוא משום שאינו קדוש קדושת הגוף, דומיא דשאר דיני משנתנו. לזה ביאר רש"י, שחידוש משנתנו הוא במום שאינו פוטר את השוחט אותה, אילו הוממה לאחר הקדשה, והיינו שהוממה בדוקין שבעין, שלשיטת רבי עקיבא - ולדעת משנתנו - אם עלו על המזבח לא ירדו, ולשיטתו ממילא חייב השוחט אותה בחוץ, ובכגון זה צריכים אנו לדין משנתנו, שאם היה מום זה קודם ההקדש לא חל עליו קדושת הגוף, ופטור השוחט אותה בחוץ.
[6] ובהערות שם יתבאר, למה אין הדבר פשוט, כיון שאין קדושים קדושת הגוף.
[7] אבל קדשים שקדם הקדישם למומם אין פודים אותם לאחר שמתו, אם משום שאי אפשר לקיים בהם "והעמיד והעריך", שהרי מת אינו יכול לעמוד. אם משום שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. אבל קדם מומם להקדשם סוברת משנתנו שאינם צריכים העמדה והערכה, ואף פודים אותם להאכילם לכלבים, כיון שלא קדשו קדושת הגוף. וכל זה מתבאר בגמרא.
[8] א. על פי לשון רש"י בחולין קל א. [ולפי לשון רש"י כאן דמשנתנו מיירי בשהקדיש בפירוש לדמים, קשה לשון המשנה "חוץ מן הבכור ומן המעשר", שהרי אלו לא הקדשו קדושת דמים]. ב. כתב רש"י: "שאפילו במומן חלה עליהם קדושה חמורה דרחם מקדשו, ובמעשר כתיב "לא יבקר בין טוב לרע", דמשמע: בין תם בין בעל מום - קדוש, כי "טוב" הוא תם, ו"רע" הוא בעל מום". ובראשית בכורים תמה: מה בכך דרחם מקדשו, הא מכל מקום לא חזי להקרבה, והאיך תחול עליו קדושת הגוף! ? וכמו שאם האדם מקדיש בעל מום שאינו ראוי להקרבה לא חלה עליו קדושת הגוף כיון דבשעת הקדישו אינו ראוי, הוא הדין כשרחם מקדשו. ואי משום דבבכור לא שייך קדושת דמים, הרי עיקר הטעם חסר מן הספר! ? וראה מה שכתב בזה. ולשון רש"י בחולין קל א הוא: דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש, תם קרב ובעל מום נאכל לכהן, כדילפינן בבכורות כח א "ובשרם יהיה לך", "בשרם" תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן. והנה בחידושי רבינו חיים הלוי [איסורי מזבח ג י] חקר בעיקר הדין שאין קדושת הגוף חלה בכל הקדשים על בעלת מום, כי יש לומר שני טעמים: האחד משום שאינו ראוי למזבח, ועל כן לא חיילא קדושה עלייהו. ועוד יש לומר טעם אחר, משום דהא קיימא לן דכל קדשי הגוף נפדין על ידי מום, ואם כן, הא נמצא דכשמקדישו הוי דבר שיש לו פדיה, ועל כן לא מיקריא קדושת הגוף, דיסוד קדושת הגוף הויא דבר שאין לו פדיה, והכא כיון דיש לו פדיה לא מיקריא קדושת הגוף. וראה שם שהוכיח כצד שני ממה שחלה קדושה על בעל מום עובר אף שאינו ראוי למזבח, ראה שם. ולכאורה לפי טעם זה הרי פשוט הטעם שבכור ומעשר קדושים קדושת הגוף, שהרי אינם נפדים.
[9] לשון המשנה משמע, שלענין גיזה ועבודה עדיין קדושתן עליהם ואף על גב שנפדו, ואינו איסור חדש. ויתבאר עוד מחקירה זו בהערות על סוגיית הגמרא.
[10] בהערות שעל הגמרא דף טו סוף עמוד א, יתבאר: אם הכוונה לחליבה שהיא אסורה כמו גיזה ועבודה, או שהנידון הוא על החלב עצמו.
[11] כמבואר בברייתא לקמן טו ב, וראה סוגיית הגמרא על זה לקמן טז א.
[12] ובגמרא יתבאר, אם הטעם הוא משום שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים, או משום שצריכים הם לעמוד לפני הכהן ויעריך הכהן את סכום הפדיון, ואילו משמתו אין יכולים לעמוד לפני הכהן.
[13] נתבאר על פי רש"י שכתב: פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף, דמפרש לקמן מקראי דפטורה מבכורה וממתנות. ובפשוטו כוונתו היא, דלקמן טו א ילפינן מקראי דפסולי המוקדשין [שקדם הקדשם את מומם] שנפדו, הרי הם פטורים מן הבכורה ומן המתנות, וסובר רש"י, שכל הדינים המיוחדים שבפסולי המוקדשין שנפדו, גידרם הם משום שלענין זה כאילו לא נפדו ועדיין קדושתם עליהם - וכלשון המשנה "ואינן יוצאין לחולין ליגזז וליעבד" - ואם כן, בהכרח שבעוד קדושתם עליהם קודם שנפדו, הרי הם פטורים מן הבכורה ומן המתנות. והאחרונים הביאו שכן מפורש בלשון הרמב"ם בכורות ה ח גבי פסולי המוקדשין שנפדו שהם "פטורין מן הבכורה, שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה". והביאו גם מלשון רבינו גרשום לקמן טו א, ראה שם. וראה עוד בהערות בהמשך הסוגיא בגדר זה. והתוספות הקשו עליו: דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אף על גב דנפדו מדאיתקש [פסולי המוקדשין שנפדו] לצבי ואיל, והכא דוקא בלא נפדו! ? וראה בליקוטי הלכות שכתב על דברי רש"י: רצונו לומר, וסבר האי תנא דהוא הדין בקדושת דמים, והיינו קודם שנפדו, דלאחר שנפדו אפילו קדושת דמים לית בהו, דהרי יוצאין לחולין ליגזז וליעבד, וסרה בזה קושיית התוספות. והתוספות פירשו את טעם פטור קדשים הקדושים בקדושת דמים, משום שגבי בכורה נאמר "בישראל" ולמדנו למעט את ההקדש. וגבי מתנות כתיב "מאת העם". ויש לדקדק בלשונם, שכתבו: אלא היינו טעמא בקדושת דמים:. דרק גבי קדושת דמים צריכים הם ללימודים אלו, אבל בקדושת הגוף - שאין הם חייבים בבכורה ובמתנות, כמפורש בברייתא לקמן טו ב - אין צריך לטעם זה. ורש"י בחולין קל א [על משנה זו שנשנתה גם שם] בד"ה כל הקדשים, כתב את הטעם גבי בכורה, שהוא משום שאין קדושה חלה על קדושה.
[14] נתבאר על פי התוספות חיצוניות [הובא בשיטה מקובצת אות ג] שתמהו [על דברי רבי אלעזר]: פשיטא, כיון דקדושים הם, [וקדשים הרי אסורים בהנאה]! ? ותירצו: אפילו קנה הגיזה והעבודה מן ההקדש - אסור. ועוד פירשו, דמיירי דלית בה שוה פרוטה, ואין איסור הנאה מהקדש פחות משוה פרוטה. [פירוש: אבל גיזה ועבודה הוא דין אחר שנאסר בקדשי הגוף ובפסולי המוקדשין שנפדו]. ובכסף משנה [מעילה ב טז] כתב בשם המהר"י קורקוס [דבריו שם הם ביחס לקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. וראה משנה למלך שם]: דמיירי בשאינו נהנה מאותה גיזה ומאותה עבודה. אי נמי: שאין בו שוה פרוטה. ובראשית בכורים תמה על תירוצו הראשון של התוספות חיצוניות: כיון שהבהמה נשארה הקדש, האיך מועיל מה שקנה הגיזה שיהיה מותר לגזוז וליהנות ממנה! ? עיין תוספות חולין קלה א ד"ה הא, ובמהרש"א שם, דכל זמן שהגיזה מחובר לבהמה לא מהני בה פדייה לבדה, דהוה ליה כפודה אבר מבהמה שכולה קדושה דלא מהני, כדמוכח מסוגית הש"ס שם, [וראה גם בהערות על שיטה מקובצת השלם, מה שהביא בשם הגרי"ז]. וכן קשה מעבודה, האיך מועיל מה שמשלם להקדש שכר עבור העבודה שיהיה מותר לעבוד, הא מכל מקום נהנה מבהמה שגופה הקדש, ראה ערכין כא, המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש, ומקשה: היכי דייר במעילה קאי. וסוף דבריו נשאר בכל זה בצע"ג. ועל מה שתירצו דלית בהו שוה פרוטה, כתב המשנה למלך [שם, על דברי מהר"י קורקוס]: אפשר, דאפילו הכי אסור מן התורה כדין חצי שיעור.
[15] כך מתבאר מסוגייתנו, שהאיסור בקדשים שקדם מומם להקדישם ובקדשי בדק הבית הוא מדרבנן, וכן הוא ברמב"ם. אבל ברש"י לקמן טו ב ד"ה ואין סופג, אין נראה כן, ודבריו שם צריכים עיון, כמו שתמה עליהם הרש"ש והובא שם בהערות.
[16] הנה גם בשאר הדינים שנאמרו במשנתנו יש להקשות כן. אלא עיקר כוונת הגמרא בקושייתה היא: בשלמא שאר הדינים הצרכו, מפני שבקדשים שהוממו לאחר הקדשם הדין שונה, אבל ולדות שנתעברו ונולדו לאחר הפדיון מותרים הם גם בקדשים אלו, וכמבואר בגמרא לקמן טו ב, ואם כן, הרי פשיטא להתיר בקדשים שקדם מום קבוע להקדשם כשנפדו ויצאו לחולין.
[17] תוספת ביאור: הנה בולדות קדשים שהוממו לאחר הקדישן מבואר בהמשך המשנה שהם אסורים, והיינו גם כן כשנתעברו לפני פדיונן ונולדו לאחר פדיונן, כמבואר בגמרא לקמן טו ב, וטעם איסורם אינו מדאורייתא, כי מאחר שנפדית אמו כשהיה במעיה גם הוא פדוי כי עובר ירך אמו, ומשום גזירה אסור, וכמבואר בסוגיא דלקמן לפירוש רש"י שם. והיינו דאמרינן כאן, דכל זה הוא דוקא כשנולדו לבהמות שהוממו אחר הקדישן, אבל כשנולדו לבהמות שקדם מומן להקדישן, אין בהם איסור כלל, וכמו שפירש רש"י שם, שמילתא דלא שכיחא היא שיקדיש אדם בעלת מום למזבח, שהרי אסור לעשות כן, ולכן לא גזרו בהם חכמים.
[18] כתב רש"י: ומיקרב לא קרבי - ואף שהולדות אינם בעלי מומין - דמכח קדושה דחויה אתו, דאמם לא הקדשה למזבח. וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.
א דף י"ד, משנה, כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין בבכורה. - ופירש"י שהיה להם מום קבוע והקדישן להמכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח יעוי"ש. - ומשמע שזה הדין בהקדישן למזבח, ולא בשהקדישן לבדה"ב וכן פירשו בתוס' שכתבו לאו בקדשי בדה"ב איירי אלא בהקדישן למזבח לדמיהן דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא שזה קדם הקדשו למומו, וזה קדם מומו להקדשו יעוי"ש. - ויש לעיין היאך הדין בהקדש בדה"ב. - ולכאורה משמע דבהקדש בדה"ב ליתא כלל להאי דינא. - והיינו דבהקדש בדה"ב יש חיוב בכורה גם בהקדשו קודם שנפדו. - והיינו משום שלא הוי אלא חיוב דמים להקדש, וכמו שמצינו הבדל בין קדושת מזבח לקדושת בדה"ב לענין להפקיע מידי שעבוד דהקדש בדה"ב אין מפקיע מידי שעבוד כדאיתא בגיטין מ' ע"ב הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד, ופירש"י דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא יעוי"ש. - ובזה יש לומר ג"כ הכא דשאני בין קדושת דמים למזבח, לבין קדושת דמים לבדה"ב. דקדושת דמים למזבח הרי"ז כעין קדושת הגוף ומפקיע מידי חיוב בכורה כל זמן שלא נפדה, משא"כ קדושת בדה"ב שהוא רק כעין חיוב דמים, היינו שמוטל על הבעלים לתת כך וכך דמים לבדה"ב. - וההקדש הוי רק כעין שעבוד שיתחייב עצמו לזה. - ולהכי אין בכח ההקדש כזה להפקיע מידי חיוב בכורה. - והא דקאמר הש"ס הכא בגמ' טעמא דנפדו. הא לא נפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות קסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות, פירש"י קדושת דמים פוטרת מן הבכורה כקדושת הגוף יעוי"ש. ע"כ סברת רש"י שזהו בקדושת דמים למזבח שזה אלימא כקדושת הגוף של קרבן כיון דגם זה הוא לצורך קרבן, משא"כ קדושת בדה"ב. ואפילו לפירוש התוס' שכתבו לפטור בקדושת דמים משום דכתיב גבי בכור בישראל יעוי"ש. מ"מ איכא למימר דגבי קדשי בדה"ב קרינן לזה בישראל כיון דלא הוי אלא חיוב דמים גרידא, כן נראה לכאורה לומר מהא דדייקו רש"י ותוס' לפרש המשנה דמיירי בקדושת דמים לצורך קרבן.
ב אמנם לפי"ז יש לעיין בהא דקאמר הש"ס ויוצאה לחולין וכו' טעמא דנפדו הא לא נפדו אסורין בגיזה ועבודה מסייע לי' לר' אלעזר דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה וכו'. - וקשה אם אמרינן דהמשנה מיירי דוקא בקדשי מזבח ולא מיירי כלל בקדשי בדה"ב. וא"כ היאך קאמר הש"ס מסייע לי' לר"א לקדשי בדה"ב כיון דלא מיירי מתניתין בקדשי בדה"ב כלל. - והנה לפי"ז ע"כ צריך לומר דמיירי המשנה גם בקדשי בדה"ב, וא"כ תמוה טובא מדוע פירשו רש"י ותוס' דמיירי המשנה בקדשי מזבח.
ג והנה הרמב"ם בפר"א מה' בכורות ה"ו כתב להדיא וז"ל ואינה נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם שיפדו בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב עכ"ל, וכתב מרן משנה פר"ב דבכורות יעוי"ש, הרי מבואר שמפרש שהמשנה מיירי גם בקדשי בדה"ב. - ולפי מה שכתבנו מוכח כן מהסוגיא. - וא"כ מדוע פירשו רש"י ותוס' דהמשנה מיירי בהקדשן לצרכי מזבח.
ד והנה אפשר לומר דההבדל בין קדם הקדישו למומו או מומו קדם להקדישו זהו דוקא בשהקדישן לצרכי מזבח, דאז הדין כשקדם הקדישו למומו דאז גם לאחרי הפדיי' ג"כ פטור מן הבכורה. - משא"כ בשהקדישן לבדה"ב דאז גם בשקדם הקדישן למומן ג"כ חייבין בבכורה, וזהו מטעם דההקדש לבדה"ב אינו אלים כל כך להיות דינו כפסולי המוקדשין להיות פטור מן הבכורה גם לאחר פדיון ומותרין גם בגיזה ועבודה. - ואעפ"י שקיי"ל המתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח, וממילא קדושים גם בקדושת קרבן. - אבל זה ליתא דע"כ הפירוש אינו יוצא מידי מזבח, היינו שצריך הקונה להקדישו לצורך קרבן כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למס' מנחות ק' יעוי"ש. ועי' בשיט"מ הכא בסוגיא, נמצא דמעיקר הדין כשפודה התמימים שהתפיסן לבדה"ב יוצאין לחולין ממש. - וחייבים בבכורה ומותרין בגיזה ועבודה טרם הקדישן לקדושת קרבן, וממילא כשנעשו בעלי מומין דאז נפקע הדין להקדישן לקדושת קרבן, ממילא הם כחולין גמורים, ולפי"ז ע"כ הדין המשנה שמחלק בין אם ההקדש קודם להמום לבין אם המום בא מעיקרא ואח"כ הקדישן, זהו דוקא בשהקדישן לצורך קרבן.
ה והנה לפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס מסייע ליה לר"א דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה כיון דלא מיירי המשנה בקדשי בדה"ב כלל. אבל ע"כ צריך לפרש דהש"ס סבר זה לדמיון לומר דכיון דסבר התנא בקדושת דמים למזבח דאסור בגיזה ועבודה קודם פדיון אעפ"י שקדם להקדשו, הנה מסתמא כן הדין גם בקדשי בדה"ב. - וע"כ זהו כוונת רש"י שמפרש והני כקדשי בדה"ב דמי דהם עצמן לא הוקדשו מתחילה אלא לדמיהן יעוי"ש, וזהו רש"י לשיטתו שמפרש דהמשנה מיירי בשהקדישן לצורך קרבן, והוקשה לרש"י דהיאך קאמר הש"ס מסייע לר"א לקדשי בדה"ב, להכי פירש"י דהכוונה דסבר הש"ס דלדין זה דגיזה ועבודה שניהם שווים.
ו אבל תצא מזה חידוש דין דבקדשי בדה"ב גם בשההקדש קודם למומו. - ונפדה יוצא לחולין לגמרי להיות חייב בבכורה ומותר בגיזה ועבודה. אבל אין לומר דהקדש בדה"ב כשהוא בהקדשו פטור מן הבכורה דזה ליתא דע"כ הקדש בדה"ב קרינן זה בישראל. - וע"כ הכוונה ברש"י ותוס' הוא כמו שכתבנו דבהקדש בדה"ב גם בשקדם הקדשו למומו ונפדה יוצא לחולין לחיוב בכורה ומותר בגיזה ועבודה.
ז והנה לפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפר"א מבכורות ה"ו ואינה נוהגת במוקדשין בין קדשי מזבח בין קדשי בדה"ב. - ובפר"ה ה"ח כתב כל הקדשים שקדם להם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה. - ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואח"כ נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה יעוי"ש. ולא כתב דזה ליתא בקדשי בדה"ב, ואדרבה מדכתב סתם כל הקדשים דמשמע גם קדשי בדה"ב. - וכן משמע מדברי מרן הכס"מ שכתב שם בפר"א מציין לדברי הרמב"ם לקמן פר"ה שמחלק בין קדם מומו להקדשו וכו' משמע מדבריו דגם בקדשי בדה"ב סבר הרמב"ם כן, ותמוה. - והנה בדברי הרמב"ם יש לומר דשולל קדשי בדה"ב מדכתב הטעם מפני שלא יצא לחולין לכל דבר מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה. - וזה מיירי בקדשי מזבח. - אבל על מרן תמוה מדוע לא נחית לזה לפרש דחילוק זה ליתא בקדשי בדה"ב.
ח שם, ואם מתו יפדו. - והיינו דכיון דלא הוי אלא קדושת דמים פודין אותם גם להאכילן לכלבים כמו שפירש"י יעוי"ש. - והקשה בשיט"מ וז"ל וקשה לר"י מהא דאמרינן בפרק כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל, ומפרש התם דפליגי באם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלמא אפילו בקדושת דמים איכא מ"ד התם אין פודין הקדש להאכילו לכלבים, ואומרים דס"ל לכו"ע דמדאורייתא פודין הקדשים להאכילן לכלבים כדקתני הכא ואם מתו יפדו, אבל מדרבנן איכא פלוגתא דאיכא מ"ד אין פודין אעפ"י שיש בה קדושת דמים עכ"ל, וכן כתבו התוס' בפסחים כ"ט ד"ה אין פודין. - אבל תמהני טובא דהלא עכ"פ תנן הכא במשנה ואם מתו יפדו, ומשמעו דאין כאן איסור כלל, מדלא תנא אין פודין ולפרש שהוא מדרבנן, וא"כ ע"כ סתם משנה זו דלא כהמ"ד אין פודין, וא"כ מה העלו בתירוצם שרצו ליישב המשנה ככו"ע וזה ליתא מדתנא ואם מתו יפדו. - ומצאתי בפנ"י לפסחים שם שהקשה בזה. - ומדייק ג"כ דע"כ הא דתנא אם מתו יפדו היינו גם בלכתחילה כמו דקתני יוצא לחולין ליגזז וליעבד וכו' ועוד דעכ"פ קשה יותר להנך אמוראי דבסמוך דסברי לכו"ע אין פודין, וזהו נגד משנה ערוכה דבכורות דבקדושת דמים פודין לכתחילה, ולדעתי צע"ג ליישב עכת"ד, יעוי"ש.
ט ונראה בכוונת דברי התוס' דסברי דאין סתירה מהמשנה. - והיינו דבאמת בקדושת דמים לכו"ע יש דין פדייה. - ורק להאכיל לכלבים אין פודין, אבל יש תורת פדיון בזה שלא שייך להאכילה, ונפק"מ לענין העור של בהמת הקדשים. - דהעור כיון שאינה בת אכילה והיא מותרת בהנאה, להכי שייך בה פדיון. - וזה דוקא בהקדשים שקדם המום להקדשו, משא"כ בשקדם ההקדש להמום, דאז ליתא בפדייה גם העור כדאיתא ב"ק נ"ג בשור פסוה"מ דלא קרינן והמת יהיה לו מי שהמת שלו אעפ"י שאיכא העור, וזהו משום דגם העור אסורה בהנאה, ועי' בתוס' זבחים ע"א ד"ה ובטרפה. - וזהו ההבדל שבין המשנה דידן דמיירי במקדיש בהמה בעלת מום דשייך פדייה בשביל העור, והבשר יקבר, וזה ליתא שם בפסחים בחמץ של הקדש דליתא רק מה שהוא לאכילה, וממילא הפדיון לאכילת כלבים או לעכו"ם, וזה אסור מדרבנן, וממילא ליתא כלל בפדייה. משא"כ משנתינו דשפיר ישנו בפדיון עבור העור. - וזה נראה ברור בס"ד.
י גמרא, קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, והקשה בשיט"מ וא"ת פשיטא כיון דקדושין הן, ויש לומר שאפילו קנה הגיזה והעבודה מן ההקדש, ועוד שמעתי דמיירי דלית בה שוה פרוטה ואין איסור הנאה בהקדש פחות משוה פרוטה עכ"ל. - וקשה טובא בהא דאיתא ב"מ נ"ה דהתורה רבתה בהדיא פחות משוה פרוטה להישבון. - ועי' בספרנו נזר הקודש לתמורה דף ע"א דף הספר.
יא אבל נראה לומר דהכוונה קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה אפילו בלא שום הנאה, והיינו דעצם הגיזה ועבודה אסור, וזהו מדרבנן כדאיתא בחולין קל"ה, וזהו משום גזירה דפסוה"מ שנפדו דשם אסור מדאורייתא גם בלא הנאה. - וכמו שמבואר הכא בסוגיא דבקדם הקדשו למומו הוא משום דלמא אתי לאחלופי, הנה כן סבר ר"א גם בקדשי בדה"ב, וזהו כתירוץ הראשון בשיט"מ.
יב והנה לפי"ז מוכח דגיזה ועבודה אסור בפסוה"מ שנפדו גם בלעדי הנאה. - דאם בשביל הנאה בלא"ה אסור. - וע"כ אסרה תורה גיזה ועבודה גם בלא הנאה. - וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל וכן פסוה"מ ר"ל קדשי מזבח אסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונן, ואין מותר ליהנות אלא לאחר שחיטה עכ"ל יעוי"ש, הרי כתב מפורש דאסור בהנאה וגם מלבד גיזה ועבודה, נמצא דכל האיסור דגיזה ועבודה הוי עצם איסור גם מבלעדי הנאה, וממילא כשאמרו חכמים גיזה ועבודה בבהמה קדושת דמים אסרו ג"כ אף בלא הנאה.
יג ודינו של הרמב"ם מבואר להדיא בתוספתא פר"ב דבכורות דתניא שם בין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן הגוזז והעובד בהן הרי"ז לוקה את הארבעים, כללו של דבר הרי הן כקדשים לכל דבר ואין בהן אלא שהותרו בשחיטה לבד עכ"ל יעוי"ש.- הרי מבואר דיש איסור הנאה בפסוה"מ שנפדו. - איברא דרש"י בתמורה ל"א ד"ה איכא דאמרי מפרש דאיסור גיזה ועבודה הוא משום הנאה דמחיים יעוי"ש. אבל לא כן משמע מהתוספתא, והרמב"ם ע"כ סבר דגיזה ועבודה הוי עצם איסור מלבד הנאה. - וכן מורה פשטות הסוגיא חולין ל"ו ההוא למישרי דמן של פסוה"מ הוא דסד"א לאסור הנאה יעוי"ש. וגם לפי מה שביארנו כן מוכח מהסוגיא הכא בשמעתין, כמו שכתבנו לעיל.
יד אמנם ע"כ האי איסור הנאה היינו הנאה דהגוף ולא הנאת דמים שהוא חוץ לגוף וזה לא נאסר בפסוה"מ שנפדו. - וראיה לזה מהא דאיתא לעיל י"ב דבעי שם מהו לפדות בפסוה"מ. וע"כ הכוונה שלא בשויה. - דבשויה בודאי פודין דהא צבי ואיל כתיב. - וא"כ הלא ירויח בפדיון פסוה"מ שעל ידי זה ניתר הפט"ח בהנאה. - וע"כ צריך לומר דהנאת דמים לא נאסר, ורק הנאת גופו אסור, והוא בדמיון גיזה ועבודה שנעשית בגופו של פסוה"מ. - ואפשר לכוון שזהו כוונת רש"י שם בתמורה ג"כ שפירש הנאה דמחיים לגיזה ועבודה, והכוונה הנאה שהוא דומה לגיזה ועבודה.
טו וראיתי בספר שי למורא שהקשה טובא כיון שאסור בהנאה היאך פודין בו. - אבל לפי מה שכתבנו בע"כ רק הנאה מגוף אסרה תורה, ולא הנאת דמים שהוא חוץ לגוף וזהו כעין גיזה ועבודה שאסרה תורה בפסוה"מ שנפדו.
טז והנה הרמב"ם כתב בפר"א דמעילה ה"ט וז"ל אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח אינה אסורה בגיזה ועבודה אלא מדבריהם עכ"ל, והנה מדקדק וכתב למזבח, משמע דבא לאפוקי קדושת בדה"ב דאינו אסור בגיזה ועבודה, וזהו דלא כר"א דאוסר גיזה ועבודה גם בקדשי בדה"ב, וע"כ דסבר דכיון דהסוגיא מדחה דלא הוי סיוע מהמשנה מטעם דשאני קדושת בדה"ב דלא אתי לאחלופי בקדושת הגוף למזבח. - וא"כ סברה הסוגיא דלא כר"א, ולהכי מדחה הרמב"ם דברי ר"א מהלכה, ומטעם זה דקדק וכתב למזבח, דבזה מיירי המשנה שהקדיש בעלת מום למזבח. - משא"כ בקדשי בדה"ב. - אבל תמוה טובא דהלא סתמא דהש"ס לקמן כ"ה ובחולין קל"ה מבואר דסתמא דהש"ס סבר כר"א דגם קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן. - ועוד דהרמב"ם כתב שם בהלכה י"ב וז"ל קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים אבל מן התורה אינן אסורין, לפיכך הגוזז אותן או העובד בהן אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות עכ"ל, הרי מבואר דפוסק כר"א. - וא"כ תמוה מדוע מדייק שם בהלכה ט' למזבח כיון שגם בקדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, עוד יש לדקדק מדוע לא כתב לעיל דמכין אותו מכת מרדות, והכא בהלכה י"ב בקדשי בדה"ב כתב דמכין אותו מכת מרדות.
יז ונראה דהרמב"ם השווה הסוגיות, דהנה הסוגיא הכא נראה שמדחה דברי ר"א מהלכה מטעם דלא שייך לאסור כיון דלא אתי לאיחלופי בקדושת הגוף למזבח, ואילו בסוגיא דלקמן כ"ה ובחולין קל"ה סבר הש"ס כר"א, לזה בחר הרמב"ם להשוות הסוגיות. והיינו דיש הבדל בקדשי בדה"ב ג"כ בין אם הקדיש בעלת מום להקדיש תמימה הראויה למזבח. - ויש בה הדין דאינה יוצאה מידי מזבח. - ולהכי שם בהלכה ט' דמיירי בהקדיש בעלת מום אז הדין דאסור בגיזה ועבודה מטעם דהקדיש לצרכי מזבח. - אבל לא בשהקדיש לצרכי בדה"ב, מטעם דבזה לא שייך אתי לאיחלופי. - אבל שם בהלכה י"ב כתב הרמב"ם סתם קדשי בדה"ב, הכוונה שהקדיש בהמה תמימה לבדה"ב דבזה הדין דאינה יוצאה מידי מזבח. - הנה בזה קיים דינו של ר' אלעזר דסבר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, ויש בזה חומר האיסור מדרבנן כל כך שלוקין על זה מכת מרדות גם כן. - ומפרש הרמב"ם דבזה מיירי הסוגיא דלקמן כ"ה ובחולין קל"ה. - והיינו שזה אסרו חכמים גזירה מיוחדת לא מטעם אתי לאיחלופי. - וזהו מפני שהקדיש הראויה למזבח. - והיינו אף באופן שאינו נהנה כלל מהגיזה ועבודה, וליתא בה משום נהנה מן ההקדש מ"מ אסרו חכמים עצם המלאכה דגוזז ועבודה ורק מלקות ליכא. כיון שהאיסור שלא הלאו דלא תגוז בקדושת הגוף למזבח נאמרה. - אבל אסרו חכמים בעצם איסור להיות גוזז ועובד, מפני שהיא עכ"פ תמימה ועומדת היא להיות קרבן למזבח, כן נראה בביאור דברי הרמב"ם בס"ד.
יח והנה זה ודאי דע"כ מיירי דינו של הרמב"ם באופן שלא נהנה מאומה מהגיזה ועבודה, דאל"כ הרי יש בזה גם מלקות כמו"ש שם בפר"א דמעילה ה"ג וז"ל לא תוכל לאכול וגו' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה וכו' וה"ה לשאר הקדש שהוא להשם לבדו בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדה"ב אם נהנה בהן בשוה פרוטה לוקה עכ"ל. - וא"כ ע"כ מיירי בדין זה בגיזה ועבודה בקדשי בדה"ב מיירי שאין בו הנאה של כלום. אבל ע"כ אין לומר ג"כ בשנהנה בפחות משו"פ וכמו"ש - והיינו מדלא כתב הרמב"ם דמיירי באופן שנהנה בפחות מכשיעור מעילה. - וע"כ משום דזה לא יספיק מטעם דחצי שיעור ג"כ אסור מדאורייתא. - וביותר כמו שכתבנו לעיל דהתורה רבתה גם לחצי שיעור לגבי מעילה. - וע"כ דכוונת הרמב"ם כמו שמתרץ השיט"מ בתירוץ הראשון דמיירי שאין בזה הנאה כלל, והיינו כגון שקנה הגיזה ועבודה מן ההקדש. - והנה בפשיטות יש לומר דגוזז או עובד לצורך הקדש.
יט וראיתי אח"כ בספר בית מאיר בחידושיו לבכורות תמה על הסוגיא ועל הרמב"ם דהלא איכא איסור מעילה בגיזה ועבודה.- ובימיו עדיין לא נדפס השיט"מ ולא ראה שהיא קושיות הראשונים. ומפרשים שמיירי באופן שלא נהנה מהגיזה ועבודה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0